שני שירים של יוסאנו אקיקו

היום חגגו ביפן את חג הבנות והבובות – hinamatsuri, ולכבודו נקרא היום עם שני שירים של המשוררת פורצת הדרך יוסאנו אקיקו (1878-1942) מתוך קובץ השירים המהולל שלה "שיער סתור" (midaregami). השירים מתייסחים דווקא לסיומו של יום החג, כך שמצאתי גם תירוץ אלגנטי לשעת פרסום הפוסט.

אקיקו חיה ויצרה תשוקה. היא התאהבה ביוסאנו טקאן, המנטור שלה, אחד ממובילי ההתחדשות בשירה היפנית. אהבתה ותשוקתה של אקיקו היו כה חזקות, ששום דבר לא עמד בדרכה. היא פרצה את המוסכמות לגבי התנהגות הראויה לעלמה צעירה והיא עזבה את ביתה ומשפחתה בעקבות תשוקתה לשירה ותשוקתה לטקאן, בו התאהבה דרך שיריו. היא הביאה קול נשי חדש, רענן, מלא להט וארוטיקה לשירת טנקה, שהייתה בעלת ניחוח קלאסי וקונבנציות של כתיבה מרומזת ומעורפלת על תשוקה ואהבה. כפי שחידש את הטנקה, הלהט שלה גם עשה מהפכה בחייו של מושא תשוקתה טקאן. הוא התגרש מאשתו והתחתן עם אקיקו, והאהבה שינתה גם את שירתו. הכיוון הפוליטי-פטריוטי התחלף בשיח של אהבה שהתפתח בינו לבין אקיקו מעל דפי כתב העת "מיוֺג'וֺ" (כוכב הבוקר/כוכב בהיר), אותו יסד טקאן כמקום לפרסום שירה של "החברה לשירה חדשה" (שינשי-שָה)

בקובץ "שיער סתור" כלולים 293 שירים מתוך 640 שירים שאקיקו פרסמה ושלחה במכתבים במהלך שנה וחצי, מאפריל 1900 עד אוגוסט 1901, ובנוסף 106 שירים נוספים שנכתבו במיוחד עבור האוסף.

דווקא השירים המתייחסים לבובות הם פחות מפורשים, אך עצם הכנסת הרמיזה לארוטיקה לתוך נושא הקשור לילדות ותום היא כבר מהפכנית בפני עצמה.

שיר 109

ひとつ 篋 にひひなをさめて 蓋とぢて何となき 息桃にはばかる
Hitotsu hako ni/ hiina osamete /futa tojite /nan to naki iki /momo ni habakaru

בקופסה אחת/ הנחתי את שתי הבובות/ וסגרתי את המכסה/ ובלי שאדע מדוע, אנחה/ נבוכה בפני האפרסק

שתי הבובות הן הקיסר והקיסרית, גבר ואישה בקופסה אחת, סגורה וחשוכה, הן דימוי ארוטי, אליו "הילדה" בהתחלה לא שמה לב, אך מששמה לב מרגישה לא נוח בפני פריחת האפרסק, המסמל את התום הילדותי.

שיר 350

大御油ひひなの殿にまゐらするわが前髪に桃の花ちる
oomiabura /hiina no tono ni/ mairasuru /waga maegami ni/ momo no hana chiru

את מנורת השמן/ מושיטה/ אל מעמד בובות החג/ על שיערי/ נושרים פרחי אפרסק

הערב ירד והאישה מדליקה את מנורות השמן כדי להעיר את מעמד הבובות. החג מסתיים, פרחי האפרסק נושרים. אפשר לקרוא פה אולי גם אכזבה מאי הגעתו של אהובה. השיער מסודר, מעוטר בפרחי התום, פרחי האפרסק, במקום להיות שיער סתור, שיער שלאחר ליל אהבים.

עוד על יוסאנו אקיקו כאן
ועל חג הבנות ומנהגיו כתבתי כאן

כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה הפוסט הראשון שלי, מה שאומר שהיום לבלוג יום הולדת 4!

התמונה מכאן

מדור חדש לשירה יפנית – פוסט ראשון בסדרה

כפי שכתבתי לא אחת כאן בבלוג, שירה, על אף אהבתי הרבה אליה, היא תחום שאני לא מרגישה מספיק בקיאה בו, כדי לכתוב עליו. עם זאת, זה תחום מעניין וחשוב. זה לא רק הייקו, המוכר לרבים, אלא גם טנקה (שירים קצרים) או צ'וקה (שירים ארוכים), וגם שירה מודרנית מגוונת.

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשפנה אלי דן בורנשטיין, שבמהלך השהייה הארוכה שלו ביפן בין היתר למד הייקו, והציע לכתוב מדור שירה בבלוג שלי. המדור יתפרסם בערך כל שבועיים-שלושה, ובמסגרתו דן ידבר על שירה ויתרגם עבורנו בעיקר שירי הייקו וטנקה.

אז לא ארבה במילים ואפנה לו את הבמה.

נ.ב. דן גם מנהל את האתר הנהדר Mihongo, שלומדי היפנית בטוח ייהנו ממנו מאוד, וכל התמונות היפות בפוסט הזה צולמו על ידו ביפן.

***

כשזה מגיע לשירה, הישראלים הופכים פתאום ליפנים: מלבד כמה חריגים, היחס לנושא הזה אצלנו (וברוב המקומות) מתאפיין קודם כל בריחוק וטקסיות. שירה היא משהו נשגב ומלאכותי, מוקף ואקום של עמודים ריקים, שגורלו הטרגי הוא להתרחק מהחיים ככל שהוא מתאמץ יותר לגעת בהם. ומשורר הוא תמיד אריסטוקרט מורם מעם, גם אם הוא בקושי גומר את החודש.

והיפנים? רק תזכירו שירה והם הופכים לישראלים. דווקא זה אחד התחומים הבודדים ביפן שבהם מתרופפת אחיזת החנק של הדיסטנס הכל-יכול, והגינונים מפנים מקום לסוג של טבעיות משועשעת. ברדיו, למשל, יש תוכניות שבהן מקריאים שירים שנשלחו לאולפן מכל רחבי המדינה. תוכנית כזאת לא מזכירה ערב שירה, אלא "כוכב נולד" על סטרואידים: מקריאים שירים במהירות ובלי סנטימנטים, פאנל המומחים משמיע הגיגים קצרים על כל שיר, כולם נכנסים אחד לדברי השני, הקהל צוחק, ומיד עוברים לשיר הבא ושוכחים לגמרי מהקודם. ואיך נראה כתב עת לשירה? העמוד מאוכלס בצפיפות, שיר חדש בכל שורה, וככה זה נמשך ברצף של עשרות עמודים שנקטעים רק לטובת מאמר כלשהו או מודעות פרסומת. לשיר, לא משנה כמה הוא מוצלח או מי כתב אותו, אין שום פרטיות ושום הילת קדושה; הכל משותף ורועש כמו חדר אוכל בטיול שנתי. כמה שונה ממנהג המערב להקיף שיר באזור מפורז שמבודד אותו משירים אחרים ומשאר איומים קיומיים.

ספרות מודרנית, אסטטיקה מסורתית

אישה נכנסת למאפייה קטנה בעיירה קטנה במקום כלשהו בעולם. המאפייה שוממת, אך האישה מחכה בסבלנות. היא צריכה לקנות עוגת תותים ליום הולדת של בנה שמת לפני שתיים עשרה שנים, בהיותו בן שש. זקנה מגדלת גזרים משונים בצורת כף יד בגינה שליד ביתה. איש זקן חי עם נמר בחצר אחוזה, המשמשת כמוזיאון עינויים. אישה שנולדה עם הלב שלה מחוץ לגופה, מגיעה אל תופר תיקים, כדי שיתפור את התיק המושלם עבור הלב שלה. סופרת נוירוטית מסתובבת עם כתבי היד שלה לכל מקום אליו היא הולכת, משום שפוחדת שיגנבו לה את הרעיונות שלה.

אלה רק חלק מהדמויות המופיעות בספר שקראתי לאחרונה. אפשר לתאר אותו בשתי דרכים: האחת – קורי עכביש הנטווים בקפידה, חוט אחר חוט, עד שנטווית רשת שלמה ומושלמת, השואבת את הקורא פנימה, והשנייה – רנגה, שירי שרשרת הנכתבים על ידי שני משתתפים או יותר, שהעיסוק בכתיבתם פרח ביפן החל מסוף המאה ה-13 ועד המאה ה-16. הספר שאני מדברת עליו הוא גופה מופנמת, לוויה מגונה (תרגום אפשרי, ביפנית: 寡黙な死骸、みだらな弔い) של אוגווה יוקו (Ogawa Yōko), ואני קראתי אותו בתרגום של סטיבן סניידר לאנגלית*.

יום הולדת לבלוג

כמעט שכחתי, אבל היום בדיוק לפני שנה התחלתי לכתוב בבלוג הזה. קשה (לי) להאמין, אבל הנה כבר חלפה לה שנה, שבה כתבתי 45 רשומות (הרשומונת הקצרצרה הזאת היא מס' 46), מספר עגול שכזה. אז קודם כל אני רוצה להודות לכל מי שבא לבקר כאן. אתם מאוד עוזרים לי לא לוותר ולהמשיך לכתוב, ודרך הכתיבה, כמובן, ללמוד דברים חדשים. אני מאחלת לבלוג שנה נוספת עם עוד יותר פוסטים כמה שיותר מעניינים.

טוריי קיונאגה (Torii Kiyonoaga), פסטיבל הבובות, מתוך סדרת "מחקרי חמשת הפסטיבלים של ילדים" (kodakara gosetsu asobi)

יום השנה לבלוג נופל על חג הבובות – hinamatsuri – ביפן, ומהסיפור של החג בעצם התחלתי לכתוב כאן. אז מי שמתעניין במנהגי החג, יוכל למצוא את המידע כאן, כאן וכאן. ולכבוד יום ההולדת הנה שיר של יוֹסאנוֹ אקיקוֹ (与謝野晶子, 1878-1942) המתאים לרוחות האביב שהגיע. לא מזמן חזרתי לקרוא קצת משיריה ופשוט התאהבתי בתשוקה ובכוח שיש בהם.

tokikami wo/ wakaeda ni karamu/ kaze no nishi yo/ nishaku taranu/ utsukishiki niji

מלפפת את השיער הפרום
על ענף צעיר
הרוח אל המערב ושם
כה קטנה וכה יפה
הקשת

מנהגי שנה חדשה ביפן – חלק ג' ואחרון

השנה החדשה כבר החלה, ולי יש חובה להשלים מהשנה הקודמת – החלק השלישי של מנהגי שנה חדשה ביפן. בחלק הראשון דיברנו על הניקיון הגדול לפני החג ועל שליחת ברכות ובחלק השני דיברנו על מאכלי החג. היום נדבר על משחקים מסורתיים ועל קישוטי החג, אבל קודם כל נחזור לגנג'י ולראש השנה אצלו באחוזה.

בשביל להבין קצת את הקונטקסט, נחזור בקצרה על קורותיו של גנג'י, הגיבור הזוהר האולטימטיבי. הוא נולד לפילגש האהובה של הקיסר, אישה יפיפייה, אך נעדרת תמיכה ראויה בחצר הקיסרית מצד בני משפחתה הזכרים. מעמדן של נשים בחצר הקיסרית בתקופת היאן היה תלוי במידה רבה במעמדם של האבות או האחים שלהן, ולאמו המסכנה של גנג'י לא הייתה תמיכה כזאת, ולכן הייתה חשופה להתנכלויות מצד הנשים האחרות, שוודאי קינאו בתשומת הלב שהרעיף עליה הקיסר. זמן קצר לאחר לידתו של גנג'י אמו המותשת מהתקפי הקנאה של הנשים האחרות מתה, אך הילד גדל להיות איש צעיר יפה וברוך כישרונות בכל התחומים הדרושים לקריירה מזהירה. במהלך חייו גנג'י חושק בנשים רבות, ורק אחת מהן מצליחה להימנע מקשר עמו. היום היינו וודאי אומרים שגנג'י כפה את עצמו (שלא לומר, אנס) על  רוב הנשים שהיה עמן, אך בקונטקסט החברתי של תקופת היאן גנג'י נהג כג'נטלמן אמיתי. הוא תמיד דאג לשלוח שיר בבוקר שאחרי וגם לעולם לא שכח אף אישה שהיה בקשר עמה, ובמידת הצורך תמיד דאג לכלכלתה ושיכּונה כראוי, גם כאשר רגשותיו אליה התקררו והוא הפסיק לבקר אותה.

מעשה גנג'י, פרק 5 "מורסקי הצעירה". מיוחס לטוֹסָה מיטֽסוּאוֹקי, סוף המאה ה-17.
גנג'י (בכתום) רואה לראשונה את מורסקי (הילדה הקטנה מימין)

מאה משוררים, מאה שירים

nהשבוע קיבלתי משלוח ספרים מ-Book Depository ובתוכו הספר הזה:

תרגום חדש ל-Ogura Hyakynin Isshu  小倉百人一首 (מאה שירים של מאה משוררים מאוגורה) של פיטר מק'מילן (McMillan). זהו אחד מהקבצים היפים ביותר של שירי וַּאקָה (או בשמם האחר טַנקָה; שירים בני 31 הברות, הבנויים ביחידות של 5 7 5 7 7). פוג'יווארה נו טייקה (Fujiwara no Teika, 1162-1241), המשורר והתיאורטיקן אולי החשוב ביותר של שירת הוואקה הקלאסית, ערך את האסופה הזאת בסביבות שנת 1237, והיא הפכה לאחת האסופות החשובות וללא ספק הפופולריות ביותר בתולדות השירה היפנית. האסופה כוללת מאה שירים של מאה משוררים מהמאה השביעית  ועד אמצע המאה העשירית והיא למעשה מהווה היסטוריה מתומצת של שירת הוואקה בשיא פריחתה.