ספרות מודרנית, אסטטיקה מסורתית

אישה נכנסת למאפייה קטנה בעיירה קטנה במקום כלשהו בעולם. המאפייה שוממת, אך האישה מחכה בסבלנות. היא צריכה לקנות עוגת תותים ליום הולדת של בנה שמת לפני שתיים עשרה שנים, בהיותו בן שש. זקנה מגדלת גזרים משונים בצורת כף יד בגינה שליד ביתה. איש זקן חי עם נמר בחצר אחוזה, המשמשת כמוזיאון עינויים. אישה שנולדה עם הלב שלה מחוץ לגופה, מגיעה אל תופר תיקים, כדי שיתפור את התיק המושלם עבור הלב שלה. סופרת נוירוטית מסתובבת עם כתבי היד שלה לכל מקום אליו היא הולכת, משום שפוחדת שיגנבו לה את הרעיונות שלה.

אלה רק חלק מהדמויות המופיעות בספר שקראתי לאחרונה. אפשר לתאר אותו בשתי דרכים: האחת – קורי עכביש הנטווים בקפידה, חוט אחר חוט, עד שנטווית רשת שלמה ומושלמת, השואבת את הקורא פנימה, והשנייה – רנגה, שירי שרשרת הנכתבים על ידי שני משתתפים או יותר, שהעיסוק בכתיבתם פרח ביפן החל מסוף המאה ה-13 ועד המאה ה-16. הספר שאני מדברת עליו הוא גופה מופנמת, לוויה מגונה (תרגום אפשרי, ביפנית: 寡黙な死骸、みだらな弔い) של אוגווה יוקו (Ogawa Yōko), ואני קראתי אותו בתרגום של סטיבן סניידר לאנגלית*.

אם שמה של אוגווה יוקו נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. ספר אחד שלה, מתנת המספרים (במקור: הנוסחא האהובה של הפרופסור,  先生の愛した数式) תורגם (מאנגלית) לעברית. שני הספרים מאוד שונים ומשקפים שתי פנים בעשייה של אוגווה. באמתחתה הספרותית יש גם יצירות ליריות, כדוגמת מתנת המספרים, אבל ביניהן (ואפילו בתוך הליריות ביותר שביניהן) מתחבא משהו מטריד, משהו אפל, משהו שנמצא במעמקי התודעה האנושית. גופה מופנמת, לוויה מגונה היא אחת היצירות הצוללות אל אותם מעמקים כואבים, אפלים ומיוסרים. זו יצירה בנויה כשרשרת או כרשת של סיפורים קצרים הקשורים ביניהם, לכאורה בקשרים דקיקים, אך מאוד איתנים, היוצרים בסופו של דבר עולם מורכב שלם, שגם הקורא הוא חלק ממנו.

 מי שיקרא את הספר יבין בקלות את הדימוי של קורי עכביש, אבל הייתי רוצה להתעכב קצת על הרנגה, שהיא אומנות יפנית ייחודית, שאולי לא מוכרת לכולם. רנגה היא אומנות פרפורמטיבית של כתיבת שירה, בה מעורבים שני בני אדם או יותר והיא התפתחה משירי טנקה/וואקה, שהם שירים בני 31 הברות, המחולקים לפי מקצב של 5-7-5-7-7. בתוך השיר עצמו קיימת חלוקה לשני חלקים: חלק של 5-7-5 (שנקרא maeku), שבדרך כלל מתאר תמונה או מצב, והחלק של 7-7 (שנקרא tsukeku) שהוא תגובה, תוספת או הערה הקשורה למצב הזה. יש לשירים האלה מאפיינים רבים נוספים, והתיאור שלי הוא הכי פשטני שרק אפשר, אבל בואו ניקח שיר מהסוג הזה מאת אחת המשוררות הגדולות אוֹנוֹ-נוֹ-קוֹמַאצִ'י (825? – 900?):

 思ひつつ寝ればや人の見えつらむ夢と知りせば覚めざらましを
Omoitsutsu/nureba ya hito no /mietsuramu/ yume to shiriseba/ samezaramashi wo

התרגום של בן עמי שילוני הוא:
אולי נרדמתי
כאשר חשבתי עליו,
כי ראיתיו מול עיני.
לו ידעתי שזה חלום
לא הייתי מתעוררת

החלק הראשון הוא תיאור של מה שקרה: המשוררת נרדמה בעודה חושבת על אהובה, והאהוב הופיע [בחלומה]. החלק השני הוא התגובה הרגשית שלה אחרי שהתעוררה מהחלום והבינה שזה כל מה שזה היה – חלום.

והנה שיר מודרני של טאוורה מאצ'י מתוך יום השנה לסלט (כמו שאפשר לראות השיר חורג קצת מהמקצב ה"מסורתי") :

陽のあたる壁にもたれて座りおり平行線の吾と君の足
Yo no ataru kabe ni motarete suwari ori heikōsen no a to kimi no ashi

התרגום של יעקב רז לעברית הוא:
יושבים
נשענים אל קיר
שטוף שמש
רגלייך ורגליי
קווים מקבילים

החלק הראשון כאן הוא תמונה שמשהו, כלומר, מישהו, חסר בה. מישהו (או "מישהם", ביפנית אין יחיד ורבים) יושב ונשען על קיר שטוף שמש. בחלק השני מצטרף דימוי נוסף "הקווים המקבילים של רגלייך ורגליי". משהו במרווח בין שני החלקים מייצר את התגובה הרגשית של הקורא. משהו בין הדימוי של ישיבה לצד קיר שטוף שמש, לבין הקווים המקבילים (שלעולם לא ייפגשו?) של רגלי האוהבים, הרגע בו אנחנו מצרפים את החלק השני לחלק הראשון, הרגע בו התגובה הרגשית לחיבור הזה מתעוררת הוא הדבר החשוב.

במקרה של רנגה, המשתתפים, כל אחד בתורו, כותב maeku או tsukeku, ובסוף נוצרת יצירה שלמה, שלמרות החוקים הנוקשים (שלא ניכנס אליהם כאן), היא יצירה בהתהוות, גם אחרי שאירוע הכתיבה הסתיים. בין הבתים השונים מתקיימים חיבורים ברמה המילולית, כשמילים מסוימות מהדהדות או מנוגדות למילים בבתים אחרים, וגם חיבורים ברמה של דימויים, לעיתים מנוגדים ולעיתים משלימים, ולעיתים מה שמחבר בין הבתים הוא דבר שלא ניתן להגדירו, משהו ברמת תחושה או תודעה. אך אין ביצירה הזאת אחדות פנימית, אין לה מסר מסוים, היא לא מייצרת משמעות מסוימת כלשהי. רגש, נושא, רעיון, נזנחים בכל רגע ורגע לטובת משהו אחר, רק כדי לחזור (אולי) בעוד מספר סטנזות ולעולם אינם מתפתחים לכדי משמעות כוללת. כמו משתתפי אירוע הכתיבה, הקורא מתקדם סטנזה סטנזה, בהתקדמות שאיננה לינארית, אלא פתלתלה, מעגלית, ספירלית. הקורא (והכותבים בעת היצירה) מתקדם ושב, אך לעולם לא לאותה נקודה.

 אז מה בין זה לבין היצירה של יוקו אוגווה?

כל הדמויות שהזכרתי למעלה קשורות בדרך זו או אחרת אחת לשנייה, כל סיפור קשור לסיפור אחר דרך הדמויות, או דרך דימויים. מסיפור לסיפור מתגלה עוד אזור קטן בעולם שיוצרת אוגווה. בין סיפור לסיפור הקורא זוכה לחוויה של גילוי, של השתאות, למן "הא!" כזה, הכל כך אופייני לסדרת רנגה טובה. יותר מזה, אפשר לומר שמבנה היצירה כולה תואם למבנה של רנגה ושל אומנויות יפניות אחרות שפרחו בימי הביניים. הזרימה ביצירת רנגה מוגמרת (ובכל אחד מהצמדים), בהצגות של תיארטרון נוֹ ואפילו בשירי הוואקה הקצרים הייתה בסדר המכונה jo-ha-kyū. החלק הראשון (序 jo) זו מעין הקדמה, החלק הרגוע יותר, החלק השני (破　ha) הוא חלק של משבר, של התרחשות והחלק השלישי (急　kyū) הוא השיא אליו מגיעים במהירות. מה שאומר, שהיצירה אמורה להתחיל לאט, לאחר מכן הקצב והעוצמה אמורים להתגבר, ובסוף היא צריכה להסתיים במהירות. כך גם הסיפורים ביצירה של אוגווה: ששת הראשונים איטיים, פשוטים מבחינת הנרטיב וריאליסטיים יחסית, אם כי הם הולכים והופכים יותר ויותר מוזרים ואפלים. חמשת הסיפורים הבאים הם הקשים, האפלים והטורדים ביותר, ואז בסיפור האחרון הכול מסתיים, דמויות שהופיעו בסיפורים הקודמים, כולל בסיפור הראשון, מבליחות לרגע ואז שוב נעלמות במהירות.

אוגווה טווה את רשת סיפורי הרנגה שלה, כשהיא מערבת בין חומרי הדבק המסורתיים לבין חומרי החיים המודרניים. באמצעות הסיפורים הקטנים שלה היא מצליחה ליצור עולם מורכב, שבכל פניה ופיתול מפתיע מחדש. עולם שאין לו התחלה ואין לו סוף. אבל זה לא עולם פואטי, מלא בתמונות טבע, עונות שנה מתחלפות, אהבה, חלופיות דברים ענוגה. זהו עולם אפל, מלא בהורים שכולים, נשים נבגדות, זקנים בודדים, וגופות מתים.

* ככל הנראה כדי לספק את צרכי ההוצאה לאור שם הספר שונה לשם הקליט Revenge, אף על פי שרוב הסיפורים מהם מורכב הספר, לא קשורים לנקמה כלל, ואין ספק שהסופרת הקדישה מחשבה לשם המיוחד שנתנה ליצירה שלה, ולא באמת היה צורך לשנות אותו. אבל זה הויכוח הרגיל שלי עם תרגומי שמות של ספרים, כך שאין כאן שום דבר חדש, ואני חייבת להגיד שאני באופן כללי מאוד אוהבת את סגנון התרגום של סטיבן סניידר. לחזור לטקסט