אקוטגווה על טוקיו

לפני זמן קצר הייתי בשיעור קליגרפיה אצל המורה שלי קזואו אישיי בקריית טבעון (כנסו לכאן כדי לראות את עבודתיו). המורה שלי לא הרגיש כל כך טוב בתקופה האחרונה, ולפי הוראת רופא נמנע מלהגיע למרכז הארץ, כפי שנהג לעשות עד כה פעמיים בשבוע, כדי ללמד קליגרפיה בתל אביב. זה היה השיעור האחרון לפני החגים, ואחריו נשארנו אני וידידה לשוחח קצת עם המורה. הוא סיפר קצת על מצב בריאותו ועל הוראות הרופא להמעיט במאמץ ולאכול נכון, והוסיף שהוא בכל זאת יקפוץ לבקר בתל אביב, כי עד כמה שהוא אוהב לגור במושב שקט הוא, שגדל בטוקיו, לא יכול לחיות בלי אווירה של העיר הגדולה. אני תמיד שמחה לשמוע שמישהו חולק איתי את הצורך בעיר, שזה לא אותו דבר כמו צורך ברעש או מקומות בילוי, אלא משהו אחר, משהו באווירה, משהו שאהבתי כל כך בטוקיו. גם נזכרתי (אסוציאטיבית) בקטע קטן שכתב אקוטגווה ריונוסקה על טוקיו, שקראתי פעם. כמו סופרים ואנשי רוח רבים שחוו את השאיבה המהירה של הטכנולוגיות, התרבות והרעיונות המערביים במעבר מהמאה התשע עשרה למאה העשרים, גם אקוטגווה לעיתים נתקף בסנטימנטליות ובכמיהה ליפן הישנה שנתפסה כ"מסורתית" או פסטורלית, אך הוא ידע למצוא יופי גם בעיר החדשה ולא נכנע לרגשנות וכמיהה לעבר. אקוטגווה חרד מהעיר ואהב את העיר. הוא התגעגע ליפן הישנה ואימץ אל לבו את יפן החדשה.

אז כן, כל הסיפור על המורה לקליגרפיה, געגועיו לעיר הגדולה וגעגועי לטוקיו הם רק תירוץ לתרגם את הקטע של אקוטגווה.

A view of Tokyo

טוקיו בשנות ה-20

להיוולד בטוקיו/ אקוטגווה ריונוסקה

עיר של שינויים עזים

כשאני נדרש לתאר את הרושם שלי מטוקיו, נראה הדבר בלתי אפשרי בעיניי. כדי שמשהו יותיר רושם, חייבת להיות תחושת חידוש מסוימת בין מה שמרשים לבין המתרשם. אבל אני נולדתי בטוקיו, גדלתי בטוקיו ועודני גר בטוקיו. לכן אפשר לומר שרגישותי לעיר משותקת. לפיכך, אני לא באמת יכול לדבר על התרשמותי ממנה.

אבל למרבה המזל, טוקיו היא עיר של שינויים עזים. למשל, רק עד לפני חצי שנה גשר קיובאשי היה גשר אבן עם עיטורים בצורת כיפות בצל על עמודי המעקה, אבל היום הוא התחלף בגשר בסגנון מערבי*. לכן, אין זה בלתי אפשרי לדבר מעט על הרושם שלי מטוקיו. במיוחד כשמדובר באחד כמוני שאוהב לשבת בבית ומופתע בקלות משינויים, מספר הנושאים לדיון עולה.

מקום שלא נעים לגור בו

באופן כללי, טוקיו של היום היא מקום שלא כל כך נעים לגור בו. למשל, באזור נהר אוגאווה בתקופת ילדותי עדיין היו "מאה המוטות ** למניעת סחף ואזור נקאסו היה מכוסה כולו בקני סוף, ואילו היום הכול כבר נראה כמו נהר עירוני לחלוטין, מלא טינופת. ומעל הכול, הבניינים הענקיים בסגנון אמריקאי שבונים כאן לאחרונה, בכל מקום שלא יהיו – מכוערים כולם. וחוץ מזה, רכבות, בתי קפה, שדרות של עצים, מכוניות – אף לא אחד מאלה הוא מושא להתפעלות.

אבל גם בתוך העיר הלא נעימה הזאת, הבוהק העדין של חלונות הזכוכית או הצל של כרכובי הבניינים, מעוררים תחושה של יופי, או לפחות כך זה במקרה שלי, שכן לא ארווה נחת ממגורים בשום מקום אחר, ולכן אני חייב למצוא את תחושת היופי גם במקומות שכאלה.

 אווירה של הירושיגה

כמובן, בטוקיו של היום, נוף, כמו זה שניתן למצוא בהדפסים מהעבר, לא נעלם לחלוטין. קיץ אחד, בשעת בין הערביים, נכנסתי לשירותים ציבוריים בסמוך לגשר איצ'ינובאשי בשכונת הונג'ו. בדיוק כשיצאתי מהשירותים החל לטפטף גשם. באותו רגע נראה צבעם של איצ'ינובאשי ושל תעלת טאטגאווה זהה לזה שבהדפסיו של הירושיגה. אבל, אין ספק, דבר נדיר הוא להיתקל בנוף שכזה.

תחושה של פרברים

בהזדמנות זו אגיד מספר דברים על פרברים. בדרך כלל אני לא אוהב פרברים. הסיבה הראשונה במעלה לכך היא, שיש בהם מן תחושה של תחנת מעבר או אזור שזה עתה יוּשב, מה שאחרים מכנים שדה מוסשינו חשוף לעין***, ואני לא אוהב סנטימנטליזם זול. ועם זאת, שכונת טבאטה בה אני גר, גם היא, ללא ספק, פרבר של טוקיו. ולכן אין זה תענוג גדול.

rain hiroshige

הירושיגה, גשם פתאומי לעת ערב בגשר שין-אוהאשי, 1857, מתוך סדרת "מאה המקומות המפרוסמים של אדו"

————————————————-


* גשר קיובאשי – גשר שחיבר בין רובע גינזה לרובע קיובאשי. היום הגשר כבר איננו. הוא פורק ב-1959 כשמילאו את תעלת המים בין השכונות. נותר מהגשר רק שלט המודיע שכאן היה אחד הגשרים המפורסמים בתקופת אדו. לחזור לטקסט

kyobashi hiroshige

הירושיגה, גשר קיובאשי וגדות במבוק (1857)
אפשר לראות את העיטורים בצורת ראשי בצל (הנקראים ביפנית giboshi)


** hyappongui (מאה מוטות; לעיתים גם senpongui, אלף מוטות) – האזור במורד הזרם של נהר ריוגוקו, בקטע הנהר שנקרא אוגאווה, היה ידוע בכך שמוטות עץ רבים היו תקועים בו למניעת סחף של גדות חוליים במקום בו הנהר התעקל מעט. האזור הונצח במספר רב של הדפסי עץ בתקופת אדו. ההדפסים הידועים במיוחד הם של אנדו הירושיגה וקוביאשי קיוצ'יקה (Kobayashi Kiyochika). בעשור הראשון של המאה העשרים גדות הנהר חוזקו, החולות נעלמו ועמם המוטות. עבור סופרים רבים היעלמותם של מוטות אלה היה סמל להיעלמותו של הנוף הישן ושל יפן הישנה. נגאי קאפו (1879-1959), למשל, השווה את הוצאת המוטות האלה לתלישת ציפורניים. לחזור לטקסט

kobayashi

קוביאשי קיוצ'יקה (1847-1915), גשר ריוֹגוֹקוּ ומאה המוטות, 1880


*** מוסשינו, חלק מטוקיו רבתי, הוא אזור שעוד מהמאה ה-10, כשהוא הופיע באיסה מונוגטארי (מעשה איסה, החיבור המפורסם המתאר את עלילותיו של אריוורה נו נאריהירה) נחשב לסמל של אזור מרוחק, לא מיושב, פראי, אזור הקשור לגלות, ובשירה הקלאסית הוא מקום (meisho) הקשור לסתיו ולירח. סופרים ואנשי רוח רבים חשו באותה תקופה חוסר נחת מהמודרניזציה המהירה שעברה יפן מסוף המאה ה-19, וביטאו את חוסר הנחת שלהם בתיאורים נוסטלגיים של טבע פראי. אחת הדוגמאות הבולטות היא יצירתו של קוניקידה דופו "מוסשינו" (1901), מעין קולאז' של קטעי יומן, תיאורים של המקום, שירי הייקו וואקה וציטוטים משירה אנגלית (ויליאם וורדסוורת') ופרוזה רוסית (איוואן טורגנייב) רומנטית. נראה שהסתכלות נוסטלגית ורומנטית על נופי העבר אינה לרוחו של אקוטגווה. לחזור לטקסט

musashino

מישור מוסשינו, אמצע תקופת אדו (1600-1868), מוזיאון Shimane

עוד על יפן ישנה מול יפן חדשה?
קראו את "בשבח הצללים" של טניזקי ג'ונאיצ'ירו בתרגום של דורון ב. כהן.

2 תגובות ל-“אקוטגווה על טוקיו

  1. התחושה היא שיש כמו "ראגה" הודית בתרבות היפנית.

    • לצערי הרב מוסיקה הודית זה אחד מאותם נושאים, בהם אני בורה גמורה, אבל שמעתי כבר אנשים מדברים על הדימיון בין שירה יפנית קלאסית (וואקה והייקו) לבין ראגה, כך שאין ספק יש משהו בדבריך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s