במסגרת ניסיוני לעשות סדר במחשב שלי, נתקלתי בתרגום שעשיתי לפני זמן מה לסיפור "נטישת זקנות" של דזאי אוסאמו ולא מצאתי לו בית. דזאי, שכתב בתחלת המאה העשרים, ממשיך להיות גם היום אחד הסופרים הפופולריים ביותר ביפן, ואם עוד לא קראתן את ספרו פסול מלהיות אדם בתרגום עינת קופר בהוצאת אפרסמון – רוצו! הוא ממשיך להיות רב מכר ביפן, והתרגום שלו לקוריאנית ב-2004 הפך אותו לרב מכר גם שם. אבל לפני שרצות (או אם כבר קראתן), תקראו את הסיפור הזה. תכירו (או תפגשו מחדש) את הדרמטיות, הסרקזם, ההתייסרות והפקפוק באצילות של בני אדם ובאנושות בכלל, האופייניות לסופר הזה.
את המקור היפני אפשר למצוא כאן.
***
"זה בסדר, כבר החלטתי. מלכתחילה הייתי מוכנה לזה. באמת, אין יותר על מה לדבר." קולה היה משונה כשמלמלה זאת.
"זה לא יעלה על הדעת. אני מבין את המוכנות שלך. את מתכוונת למות לבד כי אחרת תשקעי בייאוש מוחלט? אני בטוח שזה מה שזה. אבל יש לך הורים, וגם אח צעיר. אני יודע מה את מתכוונת לעשות, ואני לא מוכן פשוט לעמוד מנגד ולהניח לך לעשות את זה."
קָשיצ'י אמר דברי טעם, אך בעוד המילים יצאו מפיו, גם לו כבר התחשק למות.
"טוב, אז בואי נמות. בואי נמות ביחד. אני בטוח שאלוהים יסלח לנו."
השניים התחילו בהכנות במלוא הרצינות.
הם חשבו שיוכלו לשים קץ לחייהם של שני בני אדם, לחייה של אישה שנפלה לזרועותיו של אדם זר, ולחייו של הבעל שחירב את חייהם עד כדי כך שהדיח את אשתו למעשה שכזה. זה היה בתחילת האביב. הם לקחו את כל הכסף שהיה להם – ארבעה עשר או חמישה עשר יין שמהם היו אמורים להתקיים באותו חודש. בנוסף, היו גם בגדיהם – מעיל הבית המרופד של קשיצ'י וקימונו החורף של קָזוּאֶה, וחגורת אובי לכל אחד. זה היה כל רכושם. קזואה עטפה את הכול במטפחת פורושיקי, והשניים, שלא כהרגלם, יצאו זה לצד זו מהבית. לבעל לא הייתה שכמייה. הוא לבש קימונו מכותנה, כובע ציד וצעיף משי כחול כהה סביב צווארו. רק סנדלי הגטה שלו היו לבנים וחדשים. גם לאישה לא היה מעיל. הקימונו והעליונית שלו היו עשויים ממשי עם דוגמת חצי נוצה. על צווארה היה צעיף אדום בהיר מייצור זר, שהיה גדול למידותיה וכיסה את החצי העליון של גופה. מעט לפני שהגיעו אל חנות העבוט, בני הזוג נפרדו.
*
בצהריי היום בתחנת אוגיקוּבוֹ הייתה תנועה רגועה של בני אדם. קשיצ'י עמד בכניסה לתחנה ועישן. עינייה של קזואה תרו בתזזיתיות, מחפשות אחריו. ברגע שהבחינה בו, רצה אליו במהירות, כמעט מועדת בדרכה. "הצלחתי! הצלחתי!" היא קראה בהתרגשות, "הוא הלווה לי חמישה עשר יין. איזה אידיוט."
האישה הזאת לא אמורה למות, חשב קשיצ'י. אסור להניח לה למות. היא, בניגוד אלי, לא חירבה את החיים שלנו. עדיין יש בה כוח לחיות. היא לא אמורה למות. רק העובדה שתכננה להתאבד אמורה להספיק בשביל שהחברה תסלח לה. זה לגמרי מספיק. אני בטוח שאנשים יסלחו לה. זה מספיק. אני אמות לבד.
"איזה הישג!" הוא שיבח אותה בחיוך וטפח קלות על שכמה, "ביחד יוצא לנו שלושים יין? זה יספיק לטיול קטן."
הם קנו כרטיס עד שינג'וקו. אחרי שירדו בתחנה הם פנו מיד לבית מרקחת. שם הם קנו קופסה גדולה של כדורי שינה. לאחר מכן, הם הלכו לבית מרקחת נוסף וקנו קופסה נוספת. בזמן שקשיצ'י, כולו חיוכים, קנה את הקופסאות, קזואה חיכתה מחוץ לחנות, כך שהרוקחים לא חשדו בהם. לבסוף הם נכנסו לחנות הכול-בו "מיצוּקוֹשי" ופנו למחלקת הרוקחות. ההמולה בבית הכול-בו הפיחה בהם מעט תעוזה, והם רכשו שתי קופסאות גדולות. המוכרת, בעלת פנים רזות ורציניות ועיניים שחורות גדולות, קימטה את מצחה לרגע ונראתה מהוססת. הבעת פנייה הייתה לא נעימה. מרוב בהלה קשיצ'י לא הצליח לזייף חיוך. המוכרת הושיטה בקרירות את התרופה. היא מתבוננת בנו מתרחקים, מתאמצת לעקוב אחרינו במבטה, חשב קשיצ'י. הוא משך אליו את קזואה, והשניים נעלמו בתוך ההמון. אף שהם לכאורה הלכו בנינוחות, אנשים אחרים הבחינו בכל זאת בצל של חריגות בהתנהגותם. זה העציב את קשיצ'י. לפני שהם עזבו את "מיצוקושי" קזואה קנתה לעצמה גרבי טאבי לבנות במחלקת העודפים, וקשיצ'י קנה חפיסת סיגריות מיובאות איכותיות. השניים לקחו מונית לאָסָקוּסָה. הם נכנסנו לבית קולנוע, שם הוקרן הסרט ירח מעל טירה חרבה[1]. על המסך הופיע גג וגדר של בית ספר כפרי, ולאחר מכן נשמעה שירת ילדים. קשיצ'י התרגש עד דמעות.
"את יודעת," פנה בחיוך לאשתו בתוך החשיכה, "אומרים שזה מה שזוגות אוהבים עושים. מחזיקים ידיים וצופים יחד בסרטים." בצורה מגושמת הוא הושיט את ידו הימנית ומשך אליו את ידה השמאלית של קזואה. הוא לחץ בחוזקה את היד הקטנה וכיסה אותה בכובע ציד שלו. אך המחווה הזאת בין בני זוג שמצאו את עצמם במצב מורכב כמו שלהם פתאום נראתה לו וולגרית. פחד השתלט עליו והוא הרפה בעדינות מידה. קזואה צחקקה. מה שהצחיק אותה לא הייתה המחווה המגושמת של קשיצ'י, אלא ההומור הנדוש של הסרט.
זאת אישה טוב וישרה שצפייה פשוטה בסרט יכולה לעשות אותה מאושרת. אסור להרוג אותה. זאת טעות שמישהי כמוה תמות.
"אולי נוותר על המוות?" שאל אותה.
"בבקשה, אתה מוזמן," השיבה קזואה בבירור, אף שנראתה שקועה לחלוטין בתוך הסרט, "אני, מכל מקום, מתכוונת למות לבד."
המסתורין הנשי, חשב קשיצ'י.
כשהם יצא מבית הקולנוע השמש כבר שקעה. קזואה אמרה שהיא רוצה לאכול סושי. קשיצ'י לא אהב סושי בגלל ריחו של הדג הנא. וחוץ מזה, הערב הוא רצה לאכול משהו יותר יוקרתי.
"לא בא לי סושי," אמר לה.
"אבל לי בא," קזואה למדה את מעלת העקשנות מקשיצ'י עצמו. ביהירותו הוא הדגים עבורה את הצביעות שבהעמדת פנים של סבלנות וצייתנות.
ועכשיו זה מתנקם בי, חשב קשיצ'י.
במסעדת סושי הם שתו מעט סאקה. קשיצ'י הזמין צדפות מטוגנות. הוא אמר לעצמו שזאת הארוחה האחרונה שלהם בטוקיו וחייך במרירות. אשתו אכלה סושי רול עם טונה.
"טעים?" הוא שאל אותה.
"מגעיל," היא השיבה, שנאה אמיתית בקולה, ונעצה שוב את שיניה ברול, "ממש מגעיל."
השניים בקושי החליפו מילה ביניהם.
אחרי שיצאו מהמסעדה, הם נכנסנו למועדון קומדיית מַנְזאי. האולם היה מלא עד אפס מקום. אנשים התגודדו החל מדלת הכניסה וצפו במופע בעמידה תוך שהם דוחפים אחד את השני. ובכל זאת, פעם אחר פעם ברחבי האולם נשמעו התפרצויות צחוק. בין דחיפה לדחיפה קזואה נדחקה הרחק מקשיצ'י. כיוון שהייתה נמוכת קומה, היא התקשתה מאוד לראות את הבמה בינות לגדר האנושית. היא נראתה כמו אישה קטנה ופרובינציאלית. קשיצ'י, שגם הוא נדחף על ידי הצופים האחרים, נמתח מדי פעם על קצות האצבעות ותר אחריה בדאגה. הוא הסתכל עליה יותר מאשר על הבמה. היא הצמידה אל חזה את צרור הפורושיקי השחור, שהכיל כעת גם את תרופות השינה, וסובבה את ראשה אנה ואנה בניסיון לראות את השחקנים על הבמה. גם היא הסתובבה מדי פעם כדי לחפש את קשיצ'י. אבל גם כשמבטיהם נפגשו לרגע איש מהם לא חייך. פניהם הביעו אדישות, ובכל זאת, כל אחד מהם הרגיש הקלה.
אני חייב המון לאישה הזאת. אסור לי לשכוח את זה. כל האחריות מוטלת עלי. אם אנשים יפנו אצבע מאשימה כלפיה, אני חייב להגן עליה, ויהי מה. היא אישה טובה. אני יודע את זה. אני מאמין בזה. ומה לגבי הדבר ההוא? לא, לא, זה לא בסדר. אני לא יכול פשוט לחייך ולהמשיך הלאה. אני לא מסוגל. אני לא מסוגל להישאר אדיש כלפי זה. אני לא עומד בזה.
סלחי לי. זה יהיה מעשה האנוכיות האחרון שלי. מבחינת מוסריות אני מסוגל לשאת את זה, אבל מבחינה רגשית זה בלתי אפשרי. זה מעבר לכוחותיי.
גלי צחוק התפשטו באולם. קשיצ'י סימן בעיניו לקזואה והשניים יצאו החוצה.
"בואי ניסע למינקאמי."
בקיץ הקודם השניים בילו בטניגאווה, אזור מעיינות חמים הררי, במרחק של כשעת הליכה מתחנת מינקאמי. האמת היא שהקיץ היה כואב מנשוא, אך דווקא משום שהיה כה קשה, הוא הפך כעת לזיכרון מתוק, כמו גלויה צבעונית במיוחד. ההרים והנהר שטופים בממטרים לבנים לקראת שעות הערב, נראו לא כתפאורה עצובה המתאימה למוות. ברגע שקזואה שמעה את המילה מינקאמי, היא כאילו התעוררה לחיים.
"אז אני אקפוץ מהר לקנות ערמונים מתוקים. הגברת אמרה שהיא מאוד אוהבת אותם." בעלת הפונדק הזקנה פינקה את קזואה, ונראה שגם קזואה החזירה לה חיבה. זה היה פונדק קטן, כמעט כמו פנסיון משפחתי, שהציע שלושה חדרים בלבד ולא היה מצויד בחדר רחצה פנימי. האורחים נאלצו ללכת לבית המלון הגדול הסמוך ולבקש להתרחץ אצלם, או בימים הגשומים לקחת מטריה, ובערב גם פנס נייר או נר פשוט, ולרדת לנהר טניגאווה אל מרחץ מעיינות חמים קטן תחת שמים פתוחים על שפת הנהר.
הזוג הזקן ניהל את המקום לבדו, ככל הנראה אפילו לא היו להם ילדים, ולפעמים כשכל שלושת החדרים היו תפוסים, הזקנים היו מאוד עסוקים ובבקרים כאלה קזואה נהגה לעזור – או להסתובב בין הרגליים – במטבח. לשולחן הוגשו מנות שלא היו טיפוסיות לפונדק, כמו ביצי סלמון בתוך שק ביצים ונאטוֹ, פולי סויה מותססים. קשיצ'י הרגיש כמו בבית. באחת הפעמים, הזקנה התלוננה על כאב שניים, וקשיצ'י ריחם עליה ונתן לה אספירין. אך התרופה כנראה הייתה יעילה מדי והזקנה נפלה לשינה עמוקה. הבעל לא מצא לעצמו מקום מרוב דאגה לאשתו, מה שהצחיק מאוד את קזואה. פעם קשיצ'י יצא להסתובב בסמוך לבית ההארחה. הוא הלך בראש מורכן בין העשבים הפראיים, ולפתע, כשהרים את מבטו והסתכל לעבר הבית, ראה את הזקנה יושבת בשקט מתחת למדרגות הכניסה ומביטה בו במבט מצועף. המקרה הפך לאחד הסודות הכמוסים היקרים לליבו של קשיצ'י. הזקנה למעשה הייתה אישה בת ארבעים וארבע או ארבעים וחמש, בעלת פנים חייכניות ומלאות ונוכחות אצילה ושקטה. הבעל כנראה אומץ לתוך המשפחה.[2]
קזואה קנתה את הערמונים וקשיצ'י עודד אותה לקנות עוד.
בתחנת אואנה היה ריח מוכר של בית. קשיצ'י תמיד פחד שמא יפגוש שם מישהו שהוא מכיר מכפר הולדתו. באותו ערב במיוחד הוא הרגיש שהם נראים כמו שולייה ועוזרת בית בדרכם לחופשה ומושכים את תשומת לבם של הסובבים. באחד מדוכני התחנה קזואה קנתה ירחון מיוחד המוקדש לרומן בלשי מודרני וקשיצ'י קנה בקבוק ויסקי קטן. הם עלו לרכבת לניאיגטה שיצאה בשעה עשר וחצי.
חיוך עדין עלה על פניהם ברגע שהתיישבו זה מול זו ברכבת.
"תגיד, לא נראה לך שהגברת תחשוב שאני נראית מוזר?"
"למי אכפת. את יכולה פשוט להגיד שהלכנו לראות סרט באסקוסה ובדרך אני השתכרתי והתעקשתי שניסע למינקאמי."
"כן, אתה צודק," היא אמרה כאילו העניין הפסיק להטריד אותה, אבל מיד הוסיפה, "היא תהיה בהלם, לא נראה לך?"
נראה היה שקזואה מתקשה להירגע כל עוד הרכבת עומדת בתחנה.
"אני בטוח שהיא תשמח," אמר קשיצ'י.
הרכבת יצאה לדרך.
הבעת פניה של קזואה הייתה מתוחה. היא הביטה בחטף לעבר הרציף. זהו, כאן הכול נגמר. אולי המחשבה הזאת העניקה לה ביטחון. היא פתחה את הפורושיקי על ברכיה, הוציאה את הירחון שקנתה קודם והתחילה לקרוא בו.
קשיצ'י הרגיש חולשה ברגליים, ולבו הלם מהתרגשות לא נעימה. הוא לגם מהוויסקי, כאילו זו הייתה תרופה.
אילו רק היה לי כסף, לא הייתי מניח לאישה הזאת למות. אם האיש ההוא היה קצת יותר החלטי, זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי. אני לא יכול לסבול את זה. אין שום הגיון בהתאבדותה.
"תגידי, אני מתנהג יפה?" פנה אל קזואה בפתאומיות, "אני רק מנסה להתנהג יפה."
קולו היה רם מדי, וקזואה נבהלה והזעיפה את פניה. קשיצ'י חייך חיוך מאולץ ומבויש.
"אבל," הוא המשיך, בכוונה מנמיך את קולו יתר על המידה, "את לא כל כך אומללה. את הרי אישה רגילה. לא רעה ולא טובה. בבסיס שלך את אישה רגילה. אני לא כמוך. אני אדם נורא. לפי כל הסימנים גרוע יותר מהגברים הרגילים."
הרכבת חלפה על פני אָקָבָּנֶה ואומִיָה ודהרה קדימה בתוך החשכה. שכרותו מהוויסקי ומהירותה של הרכבת שחררו את לשונו של קשיצ'י.
"אשתי מתעבת אותי, אבל מה אני אעשה, אין שום דבר שאני יכול לעשות. אני יודע מצוין שזה לא נאה להשתרך בצורה כזאת אחריה. זה מטופש. אבל אני לא מתנהג יפה. אני לא רוצה להתנהג יפה. לא רוצה שיגידו שאני אדם טוב שאשתו רימתה אותו, ושאני לא הצלחתי לוותר עליה והלכתי אחריה אל מותי, לא רוצה שידידיי האמנים יספרו איזה אדם טהור הייתי ושאנשים יגידו שהייתי אדם טוב אבל חלש. אני לא מחפש רחמים שטחיים כאלה. אני הולך למות מובס על ידי הסבל שלי. בשום אופן לא מת למענך. גם לי קרו הרבה דברים רעים. סמכתי יותר מדי על אנשים אחרים. בטחתי יותר מדי בכוחם של בני אדם. אני יודע את זה. אני מודע גם ליתר הכישלונות המביכים שלי. אין לך מושג כמה ניסיתי עד עכשיו לחיות חיים נורמליים כאחד האדם. כמו טובע הנאחז בקש. הקש הזה עומד להישבר בכל רגע, הסבל שלי כבד מדי. זה תסכול וטינה. אבל אני חייב לומר את זה בקול רם, אחרת עוצמת היהירות שלי עלולה להטעות אנשים – ואפילו אותך – ואתם עלולים לזלזל בעוצמת הכאב שלי ולהגיד שבטח הוא רק כל הזמן אומר שהוא סובל, שזו סתם פוזה."
קזואה ניסתה לומר משהו, אבל הוא עצר בעדה.
"עזבי, זה בסדר. אני לא מאשים אותך. את אדם טוב. תמיד הייתה בך יושרה. האמנת למה שאמרתי. אני בשום אופן לא מאשים אותך. אפילו חבריי הוותיקים ומלומדים יותר ממך לא הבינו את הכאב שלי. לא האמינו באהבה שלי. ואין בזה שום דבר מפתיע. פשוט לא ידעתי איך להסביר את עצמי." קשיצ'י סיים לדבר וחייך, וקזואה התמלאה לרגע בתחושת ניצחון.
"הבנתי אותך. זהו, מספיק. אתה בכלל מתאר לעצמך מה יקרה אם אנשים אחרים ישמעו אותך?"
"את לא מבינה כלום. את חושבת שאני טיפש לגמרי, אה. נדמה לי שבאיזושהי פינה קטנה עמוק בתוך הלב שלי אני עדיין מנסה להתנהג יפה, וזה מה שמכאיב לי. אנחנו ביחד כבר, כמה? שש, שבע שנים. אפילו פעם אחת לא הבחנת בסבל שלי. לא, לא, אני לא רוצה להאשים אותך בזה. זה לא באשמתך."
קזואה לא הקשיבה. היא שקעה בקריאת הירחון. פניו של קשיצ'י הרצינו והוא המשיך לדבר אל החלון האפל.
"זה עניין רציני, לא משהו להקל בו ראש. למה שאתנהג יפה? אנשים אמרו עליי שאני שקרן, עצלן, יהיר, בזבזן, מפתה נשים, ועוד שמות גנאי כהנה וכהנה. אבל אני שתקתי. לא הגנתי על עצמי. הייתה לי אמונה. אבל הרגשתי שזה משהו שאסור לומר בקול רם. שזה רק יכול להרוס את הכול. חשבתי על הייעוד ההיסטורי שלי. הרגשתי אני לא מסוגל לחיות רק למען האושר הפרטי שלי. רציתי לשחק את תפקיד הנבל. ככל שיהודה רע יותר, כך אור חסדו של ישו חזק יותר. הרגשתי שאני גזע נכחד. השקפת העולם שלי לימדה אותי את זה. ניסיתי ליישם אנטיתזה אלימה. האמנתי שאם אדגיש את הרוע של מה שנכחד, כך יתעצם אורם של הדברים החיוניים שייוולדו אחריו. התפללתי שכך יהיה. לא היה לי אכפת מה יקרה לי. אם התפקיד שלי כאנטיתזה יעזור ולו קצת לאור שיבוא אחר כך, הייתי מוכן למות. אף אחד לא יאמין לי ואולי גם יצחקו עלי, אבל זה באמת מה שחשבתי. כן, אני מטומטם. כנראה טעיתי. כנראה שבאמת הייתי יהיר מדי. ובכל זאת זה היה חלום מתוק. כי החיים הם לא מחזה תיאטרון. אולי זו טעות להגיד, הובסתי, מותי מתקרב, אבל את לפחות תמשיכי הלאה. אולי סעודת הגופה המצחינה שהכנתי במחיר של חיי לא יכולה למשוך אפילו כלב. אולי זה רק מטרד עבור בני אדם להם אני מנסה להעניק אותה. אולי אין לשום דבר משמעות, אלא אם כולם משגשגים יחד."
החלון כמובן לא ענה.
קשיצ'י קם ופנה בצעד מתנדנד לכיוון השירותים. הוא נכנס לתא, נעל אחריו את הדלת, היסס לרגע והצמיד את שתי כפות ידיו בתפילה. זה לא היה מצג שווא.
הם הגיעו לתחנת מינקאמי בארבע לפנות בוקר. עדיין היה חשוך. השלג שממנו חששו נמס כמעט לחלוטין, ונותרו רק שאריות אפורות דהויות בצל התחנה. הם שקלו ללכת למעיינות טניגאווה ברגל, אבל קשיצ'י ניגש ליתר ביטחון לתחנת המוניות והעיר את הנהג.
ככל שהמכונית עלתה בדרך המפותלת במעלה ההר, החלו מופיעים שדות והרים המכוסים בשלג לבן שהאיר את השמיים החשוכים.
"כל כך קר," אמרה קזואה, "לא ציפיתי שיהיה כל כך קר. בטוקיו כבר כולם עברו לקימונו מצמר סרוק אביבי." היא הרגישה צורך לתרץ את בגדיהם בפני נהג המונית.
"אה, שם ימינה."
הם היו קרובים ליעדם וקזואה התמלאה בחיוניות.
"הם בטח עדיין ישנים," אמרה והוסיפה, פונה ישירות אל הנהג, "כן, עוד קצת קדימה."
"זהו, עצור." אמר קשיצ'י, "מכאן נמשיך ברגל." השביל שלפניהם היה צר.
הם יצאו מהמונית, הורידו את גרבי הטאבי, והלכו כחמישים מטר עד לפונדק. השלג שהתחיל להפשיר יצר שכבה של קרח דק ומסוכן והרטיב את סנדלי הגטה שלהם. קשיצ'י התכוון כבר לדפוק בדלת, אבל קזואה, שהלכה מעט מאחוריו, רצה קדימה ועצרה בעדו.
"תן לי לדפוק, אני אעיר את הגברת." היא נראתה כמו ילדה קטנה שמתחרה על פרס.
זוג הזקנים הופתע, שלא לומר נבהל, אבל איש מהם לא אמר כלום.
קשיצ'י עלה במהירות לקומה השנייה, נכנס לחדר שבו גרו בקיץ הקודם והדליק את האור. מלמטה נשמע קולה קזואה.
"הוא ממש התעקש שנבוא לפה. את יודעת, אמנים הם כמו ילדים קטנים." היא דיברה בהתלהבות, כאילו מאמינה בעצמה לשקרים שהיא מספרת. היא גם שוב הזכירה את הקימונו האביביים שלכאורה כולם כבר לובשים בטוקיו.
הזקנה עלתה בצעדים שקטים אל הקומה השנייה ופתחה באיטיות את תריסי החלון בחדר.
"אני שמחה שבאתם," אמרה והשתתקה.
מחוץ לחלון כבר החל להפציע אור, וניתן היה לראות את צלעו הלבן של ההר. בעמק זרם נהר טניגאווה שנראה שחור מתחת לערפילי הבוקר.
"קר נורא פה," אמר קשיצ'י. זה היה שקר. לא היה לו קר עד כדי כך. "בא לי סאקה."
"אתה מרגיש טוב?"
"כן, הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת. ראית איך השמנתי?"
באותו רגע נכנסה קזואה לחדר, סוחבת בעצמה שולחן קוטאצו[3] גדול.
"זה ממש כבד. השאלתי את זה מהאדון. הוא אמר שאנחנו יכולים להשתמש בו. אני מתה מקור." היא דיברה בהתלהבות יתרה ואפילו לא הביטה לכיוונו של קשיצ'י.
כשנשארו לבד פניה הרצינו.
"אני עייפה. אני רוצה להתקלח ואז לישון קצת."
"אולי את יכולה לרדת למרחץ הפתוח?"
"כן, הבנתי שאפשר. גם הגברת והאדון כל יום הולכים לשם."
בעל הפונדק הזקן הלך ראשון, ורקע ברגליו כדי לדחוס במגפי הקש הגדולים שלו את השלג שירד יום קודם לכן, סולל להם את השביל. מאחוריו הלכו קשיצ'י וקזואה. נהר טניגאווה היה מואר באורו העמום של השחר.
הם פשטו את בגדיהם על המחצלת שהביא בעל הפונדק והחליקו לתוך המים החמים של המעיין. גופה של קזואה היה עגלגל. קשה היה להאמין שהיא עומדת למות הלילה.
"שם? מה את אומרת?" שאל קשיצ'י לאחר שהזקן עזב, והצביע בסנטרו אל צלעו הלבן של ההר האפוף בערפל כבד.
"אבל השלג שם עמוק מדי, אני לא חושבת שנצליח לטפס."
"אולי עדיף במורד הזרם. באזור התחנה לא היה כל כך הרבה שלג."
הם דיברו על המקום בו ימותו.
כשהם שבו לבית ההארחה, הפוטונים שלהם כבר הוצעו. קזואה התכרבלה מיד בתוך המצעים והחלה לקרוא את הירחון שלה. הקוטאצו עמד למרגלות הפוטון שלה ונראה שכעת היה לה חמים. קשיצ'י גלגל את הפוטון שלו והתיישב ברגליים משוכלות ליד השולחן, נשען כמה שיותר קרוב אל הקוטאצו, והתחיל לשתות סאקה. בתור נשנושים לצד האלכוהול היו סרטנים משומרים ופטריות שיטאקה מיובשות. היו גם תפוחים.
"תגידי, אולי נדחה את זה בלילה נוסף?" שאל.
"אין בעיה," השיבה אשתו בלי להרים את עיניה מהירחון, "לא באמת אכפת לי. אבל אני חושבת שהכסף עלול להיגמר."
"כמה נשאר לנו?" שאל קשיצ'י, מתבייש עד עמקי נשמתו.
חרטה וייסורי מצפון. איזה דבר מגונה! אין בעולם דבר יותר מגונה מזה. אסור להמשיך כך. אני בטוח שכל ההתמהמהות הזאת נובעת רק מהתשוקה שאני חש כלפי גופה של האישה הזאת.
קשיצ'י היה אובד עצות.
אם הוא לא יתאבד, האם ירצה לשוב לחיות יחד עם קזואה? ומה עם החובות, החובות המבישים שלא ברור איך להחזיר אותם? מה לעשות איתם? והחרפה? הסטיגמה של מטורף למחצה? ומה עם החולי? החולי שלמרבה האירוניה איש לא מאמין בקיומו? ומה עם קרובי המשפחה?
"אחרי הכול – את שומעת? – בני המשפחה שלי הביסו אותך, אה? נראה שזה המצב."
קזואה השיבה במהירות, בלי להתיק את מבטה מהירחון.
"ברור, בין כה וכה אני כלה לא-יוצלחת."
"זה לא רק זה. גם לא עשית מספיק מאמץ."
"מספיק עם זה כבר. נמאס לי," היא השליכה הצידה את הירחון, "אתה חושב שאתה מדבר בהיגיון? בגלל זה אנשים שונאים אותך."
"הבנתי אותך, אז את שנאת אותי כל הזמן הזה. אנא סלחי לי, אם כך," קשיצ'י נשמע שיכור.
למה אינני מקנא? האם אני כה יהיר, עד שאיני מאמין שאין סיכוי שהיא באמת מתעבת אותי? אני אפילו לא כועס עליה. אולי זה משום שהאיש ההוא חלש מדי? אבל אולי זה הכול בגלל צורת החשיבה שלי, הדבר הזה שהם מכנים התנשאות? אם כך, כל מה שחשבתי עד עכשיו היה טעות. כל החיים שלי עד כה היו טעות. מאוד יכול להיות, אבל במקרה הזה, למה אני לא יכול פשוט להרגיש שנאה טהורה? גם בקנאה כזאת יש צניעות ויופי, לא? האין זעם המוביל אפילו לרצח נואפים הוא לא רגש נעלה וטהור? האם המראה של אדם שאשתו הפנתה לו את הגב והוא מת תחת מכת הגורל הזאת הוא לא התגלמות של עצב טהור?
ועל מה אני חושב? חרטות, התנהגות יפה, הפגנת אדישות, מוסר, חובות, אחריות, הכרת תודה, אנטיתזה, חובה היסטורית, קרובי משפחה… אני צריך להפסיק עם זה.
קשיצ'י הרגיש שבא לו להרים נבוט ולרסק לעצמו את הראש.
"אשן קצת ונצא לדרך. קדימה, אין מה להתמהמה עם זה." הוא פרש שוב את הפוטון והתכרבל בתוך המצעים.
הוא היה שיכור למדי והצליח להירדם. כשהוא הצליח לבסוף לפקוח את עיניו, השעה כבר הייתה מעט אחרי הצהריים. אומללותו לא ידע גבול. הוא קפץ על רגליו, ובשנייה שלאחר מכן שוב התחיל למלמל כמה קר לו וירד למטה לבקש עוד סאקה.
קזואה עדיין ישנה בחדר, פיה פעור מעט.
"קדימה, לקום, יוצאים לדרך." אמר קשיצ'י. קזואה פקחה מיד את עיניה.
"כבר? מה השעה עכשיו?"
"קצת אחרי הצהריים, אבל לא אכפת לי, אני לא מסוגל לסבול את זה יותר."
הוא לא רצה לחשוב על שום דבר. הוא פשוט רצה למות כמה שיותר מהר.
הם התארגנו במהירות. קזואה אמרה לבעלי המקום שהם רוצים לנצל את ההזדמנות ולסייר קצת במעיינות החמים באזור, והשניים עזבו את בית ההארחה. השמיים היו צלולים ובהירים. הם דחו את ההצעה לקחת אותם למטה במכונית, בתירוץ שבא להם קצת לשוטט וליהנות מהנוף, אבל הם לא הספיקו לעבור אפילו מאה מטרים כשהם שמעו צעדים, הסתובבו וראו את בעלת הפונדק הזקנה רצה בעקבותיהם.
"תראי, הגברת הזקנה." אמר קשיצ'י, חרדה בקולו.
"לגמרי שכחתי," אמרה בעלת הפונדק הזקנה, לחייה סמוקות מריצה, והושיטה לקשיצ'י צרור עטוף בנייר, "זה משי גולמי. טוויתי בעצמי. אין לי שום דבר אחר לתת לכם."
"תודה רבה," אמר קשיצ'י.
"אוי, באמת לא היית צריכה," אמרה קזואה.
נראה שהשניים הרגישו הקלה.
קשיצ'י שוב התחיל לצעוד קדימה. מאחוריו שתי הנשים עדיין נפרדו לשלום.
"שמרו על עצמכם."
"גם את, בבקשה, שמרי על עצמך."
קשיצ'י הסתובב לאחור בחדות.
"הרשי לי ללחוץ את ידך."
הוא לחץ את ידה בחוזקה, והיא נראתה נבוכה ואפילו מבועטת.
"הוא שיכור," העירה קזואה שנעמדה לצדו.
הוא באמת היה שיכור. כשהם נפרדו מהזקנה על פניו היה חיוך. השניים התקדמו בעצלתיים במורד ההר. כשהגיעו למקום בו השלג נעשה דליל קשיצ'י התחיל לשאול את קזואה בקול שקט – אולי פה? אולי שם?
קזואה אמרה שהיא מעדיפה מקום פחות מדכדך, קרוב יותר לתחנת מינקאמי. עד מהרה העיר מינקאמי נפרשה לפניה כמו כתם כהה בעמק.
"טוב, עכשיו אין לנו דרך חזרה, אה?" אמר קשיצ'י, מנסה להישמע עליז.
"כן," ענתה קזואה בהחלטיות.
קשיצ'י פנה אל חורשת הארזים משמאלו של השביל. קזואה צעדה בעקבותיו. השלג כבר כמעט נעלם כליל, והאדמה כוסתה בשכבה עבה של מחטים לחים ורקובים. השניים התקדמו במהירות, בלי להתעכב. כשנתקלו במדרון תלול פשוט זחלו עליו על ארבע. גם המוות מצריך מאמץ. לבסוף, הם איתרו קרחת יער קטנה בה היו יכולים להתיישב. קרני השמש הצליחו לחדור לכאן, ובקרבת מקום היה מעין.
"נעשה את זה כאן," קשיצ'י היה עייף.
הוא גיחך כשקזואה פרשה מתפתחת קטנה והתיישבה עליה. היא לא דיברה. בזה אחר זה היא הוציאה מהצרור את בקבוקוני התרופות ופתחה את פקקיהם. קשיצ'י בחן אותם.
"תני לי לראות, אני מבין בזה יותר ממך. הנה, זה יספיק לך."
"זה לא מעט מדי? הכמות הזאת תספיק לי כדי למות?"
"בשביל בן אדם שזאת הפעם הראשונה שלו, זה מספיק כדי להרוג אותו. אבל אני כל הזמן נוטל אותן, אז אני צריך לקחת פי עשר ממך. זה יהיה נורא אם בסוף אישאר בחיים."
להישאר בחיים זה להיכנס לכלא.
אבל… האם אני בעצם מנסה לגרום לקזואה להישאר בחיים כסוג של נקמה קטנונית? לא, לא, זה לא בא בחשבון. לא ייתכן שאני עושה משהו כל כך מלודרמטי כמו ברומן משרתות זול.
קשיצ'י התעצבן על עצמו. הוא לקח חופן של כדורים ובלע אותם בלגימה אחת עם מי המעיין. גם קזואה לקחה חופן של כדורים בתנועה מגושמת ובלעה אותם.
הם התנשקו, ונשכבו זה לצד זו.
"זהו, כאן אנחנו נפרדים. מי שיישאר בחיים, שייחיה במלוא הכוח." קשיצ'י ידע שכדורי השינה לבדם לא יספיקו כדי להמית אותו. הוא זחל בשקט אל שפת הצוק, התיר את חגורתו, כרך אותה סביב צווארו, וקשר את הקצה השני לגזע שנראה כמו עץ תות. התכנון שלו היה שאחרי שהוא יירדם, גופו יחליק מהצוק והוא ייחנק למוות. זו הייתה הסיבה שבחר מראש במיקום הזה, על שפת הצוק. הוא נרדם. בתודעתו המעומעמת הוא הרגיש שהוא מחליק.
קר. הוא פקח את עיניו. חושך מוחלט. אור ירח הבליח בחשכה. איפה אני?
לפתע הבין. אני עדיין חי.
הוא מישש את צווארו. החגורה עדיין הייתה כרוכה סביבו. הוא הרגיש קור סביב מותניו. הוא נפל לתוך שלולית. הוא הבין מה קרה. הוא לא נפל ישירות מהצוק, אלא התגלגל, ונפל לתוך מכתש קטן, עדיין במעלה הצוק. המכתש התמלא במים שטפטפו מהמעיין, וקשיצ'י קפא לגמרי באזור הגב והמותניים.
נשארתי בחיים. לא הצלחתי למות. זאת האמת המרה. עכשיו אסור לי להניח לקזואה למות. הלוואי שתהיה בחיים! הלוואי שתהיה בחיים!
גפיו היו כל כך חלשים שהוא התקשה להתרומם מהקרקע. הוא אימץ את כל הכוח שהיה בגופו וקם, התיר את החגורה מהעץ, הסיר אותה מצווארו. משהושלמה משימתו זו, צנח על ישבנו לתוך השלולית והביט סביבו בזהירות. לקזואה לא היה כל זכר. הוא התחיל להתקדם בזחילה, מנסה לאתר אותה. בתחתית הצוק הוא הבחין בדמות כהה. מהמרחק הזה היה קשה לומר אם לא מדובר בכלבלב קטן. הוא זחל בזהירות למטה ומשהתקרב אל הדמות הבין שאכן זו הייתה קזואה. הוא נגע ברגליה. הן היו קרות. היא מתה? הוא קירב את כף ידו אל פיה, ניסה להבין אם היא נושמת. הוא לא הרגיש שום דבר. מטומטמת! הצלחת למות, אה! אנוכית שכמוך! זעם שלא ידע כמותו מילא אותו. הוא תפס בכוח את פרק כף ידה ובדק את הדופק. היה לה דופק חלש. היא חיה. היא חיה. הוא הכניס את ידו מתחת לקימונו שלה ונגע בחזה. הוא היה חם. לא ייאמן! מטומטמת! הצלחת להישאר בחיים! כל הכבוד! כל הכבוד! הוא חש חיבה עזה כלפיה. לא הייתה שום סיבה שכמות כזאת קטנה של כדורים תהרוג אותה. הו, איזו הקלה! אפוף בתחושת אושר, הוא נשכב על גבו לצדה של קזואה ושוב איבד את הכרתו.
כשהוא התעורר בפעם השנייה, קזואה שכבה לצדו ונחרה בקול רם. בעודו מקשיב לה, הוא נתקף מבוכה. איזו אישה חזקה! הוא חייך חיוך מריר.
"היי, קזואה, קומי! נשארנו בחיים. שנינו. נשארנו בחיים." הוא ניער אותה בכתפיה.
היא המשיכה לישון בשלווה. ארזי ההרים עמדו דוממים בחשכת הלילה, אור ירח קר נגע במחטים החדים על צמרותיהם. קשיצ'י לא היה יכול להסביר מדוע, אבל עיניו התקשרו בדמעות. הוא התחיל להתייפח. אני עדיין ילד. למה ילד שכמותי צריך לעבור את כל הסבל הזה?
לפתע קזואה התחילה לצעוק.
"גברת, גברת, כואב לי! כואב לי בחזה!" קולה נשמע כמו שריקה.
קשיצ'י הזדעזע. הוא חשש שאם מישהו שעובר בתחתית ההר ישמע את הצעקות האלה, התוצאות עלולות להיות הרות אסון.
"קזואה, אנחנו לא בפונדק. הגברת לא כאן."
קזואה לא הבינה את דבריו. היא המשיכה לצעוק שכואב לה ולהתפתל מכאבים. פתאום היא התחילה להתגלגל למטה. המדרון היה מתון, אבל קשיצ'י חשב שהיא עלולה להתגלגל ככה עד השביל שבשולי ההר. הוא החליק בעקבותיה. קזואה נבלמה על ידי עץ ארז וגופה נכרך סביב גזעו. היא המשיכה לצרוח.
"גברת, קר לי, תביאי לי קוטאצו!"
קשיצ'י התקרב והביט בה. לאור הירח היה בה משהו לא אנושי. שיערה היה סתור, מחטיהם הרקובים של הארזים דבקו בו. הוא נראה כמו רעמה של רוח האריה[4] או כמו שיערה הפרוע של יָמָאוּבָּה, מכשפת ההרים.
אני צריך להישאר רגוע. לפחות אני צריך להישאר רגוע. הוא קם, מתנדנד על רגליו, לקח את קזואה בזרועותיו וגרר אותה חזרה אל מעמקי היער במעלה ההר. הוא מעד, זחל, החליק למטה, נצמד אל שורשי העצים, גירד בציפורניו את האדמה. מי יודע כמה זמן בילה בעבודת הנמלים הזאת?
די, איני יכול עוד. האישה זאת כבדה מדי בשבילי. היא אדם טוב, אבל היא משא כבד מדי. אני אדם נטול כוח. האם אני צריך לסבול כך כל החיים למענה? די, אני לא עומד בזה, איני יכול עוד. בואי ניפרד. עשיתי כל מה שהיה בכוחותיי הדלים לעשות.
באותו רגע הוא קיבל החלטה נחרצת.
האישה הזאת חסרת תקנה. היא תלויה בי לחלוטין. לא אכפת לי מה יגידו אנשים. אני הולך להיפרד ממנה.
הבוקר התקרב, והשמיים החלו להתבהר. קזואה נרגעה בהדרגה. ערפילי בוקר החלו להתפשט בינות לעצים.
אשאף לפשטות, למשהו שלא יהיה מורכב. לא אצחק יותר מפשטותה של המילה "גבריות." אין לאדם דרך חיים אחרת מלבד החיים בפשטות.
קשיצ'י החל להסיר בזה אחר זה את המחטים משיערה של קזואו ששכבה לצדו. בראשו הייתה רק מחשבה אחת.
אני אוהב את האישה הזאת. אני אוהב אותה עד כדי כך שאיני יודע מה לעשות. היא המקור של כל הסבל שלי. אבל זהו, אני הולך לשים לזה סוף. אני אמשיך לאהוב אותה, אבל גם אתרחק ממנה. יש לי כעת מספיק כוח לעשות זאת. בשביל להמשיך לחיות חייבים להקריב את האהבה. זה אך טבעי, לא? הרי כל בני האדם חיים כך. מבחינתם זה ברור מאליו. אין דרך אחרת לחיות. ואני לא איזה עילוי יוצא דופן. וגם לא מטורף.
עד שעות אחר הצהריים קזואה ישנה שינה עמוקה. בזמן הזה קשיצ'י הצליח איכשהו לפשוט את בגדיו הרטובים ולייבש אותם. הוא מצא את סנדליה של קזואה, קבר את קופסאות התרופות הריקות בתוך האדמה, ניגב את הבוץ מהקימונו של קזואה עם מטפחת, וביצע עוד כהנה וכהנה משימות שונות.
כשקזואה התעוררה, קשיצ'י סיפר לה על כל מה שהתרחש בלילה.
"אני מאוד מצטערת" אמרה בנימה של ילדה מתנצלת והרכינה את ראשה. קשיצ'י צחק.
בניגוד לקשיצ'י, קזואה עדיין לא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה. זמן מה הם פשוט ישבו ודיברו על מה שיעשו מכאן ואילך. עדיין נשארו להם כעשרה יין. קשיצ'י התעקש שיחזרו ביחד לטוקיו, אבל קזואה אמרה שהקימונו שלה מלוכלך נורא ושהיא לא יכולה לעלות על רכבת במצב כזה. בסופו של דבר הוחלט שקזואה תחזור עם רכב לפונדק. הם המציאו סיפור כיסוי לא אמין במיוחד שתספר לבעלת הפונדק, לפיו נפלה ולכלכה את בגדיה בזמן שהם הסתובבו בין המעיינות החמים, ושהיא מבקשת להישאר בפונדק עד שקשיצ'י ייסע לטוקיו, ויביא לה בגדים להחלפה וכסף.
בגדיו של קשיצ'י כבר התייבשו. הוא התלבש, יצא מהיער לבדו וירד לעיירת מינקאמי, שם קנה קרקרי אורז סֶנבֶּיי, סוכריות קרמל וגזוז, ולאחר מכן חזר אל ההר כדי לחלוק את התקרובת עם קזואה. קזואה שתתה מהגזוז והקיאה.
הם ישבו יחד עד שהחשיך. כשקזואה הרגישה שהיא מסוגלת ללכת, השניים יצאו לאט-לאט מהיער. אחרי שמצא רכב שייקח אותה לטניקאווה, קשיצ'י עלה לבדו על רכבת לטוקיו.
הוא סיפר את הכול לדודהּ של קזואה והפקיד בידיו את הטיפול בכל העניינים.
"חבל מאוד," אמר הדוד שבדרך כלל לא הכביר במילים. באמת היה נראה שמה שקרה מצער אותו.
הדוד אסף את קזואה מהפונדק ולקח אותה לגור אצלו.
"הקזואה הזאת," סיפר בחיוך לקשיצ'י, "התנהגה כמו הבת של בעלי הפונדק. בלילה פרשה את הפוטון שלה בין הבעל לאישה וישנה לה בנחת בין בני הזוג." הוא משך בכתפיו, ולא סיפר יותר שום דבר.
הדוד הזה היה אדם טוב. גם אחרי שקשיצ'י וקזואה נפרדו באופן רשמי, המשיך לבוא לשתות עם קשיצ'י בלי לנטור לו טינה. רק לפעמים היה אומר, "מסכנה קזואוה," כאילו משהו פתאום הזכיר לו אותה, ובכל פעם שעשה זאת, לבו של קשיצ'י נכמר והוא לא ידע מה להשיב.
אוקטובר, 1938
[1] "ירח מעל טירה חרבה" – שיר מפורסם מאוד שהולחן על ידי טקאי רנטארו בשנת 1901. השיר אמור לעורר נוסטלגיה, מלנכוליה ותחושה של אובדן ועראיות. ככל הידוע, לא היה קיים סרט בשם הזה.
[2] בעבר, במשפחות בהן לא היה בן שיירש את רכוש המשפחה, נהגו לאמץ את החתן כבן משפחה.
[3] שולחן נמוך שמתחתיו מותקן מכשיר חימום.
[4] דמות מתוך ריקוד המכונה "האריה שבמראה" (קגאמי ג'ישי). נערה צעירה מתחילה לרקוד את ריקוד האריה הריטואלי. היא עוטה על עצמה מסכה של אריה ומביטה בעצמה במראה. לאט לאט רוח האריה משתלטת עליה. מנערה הססנית וביישנית הרקדנית הופכת לרוח עוצמתית בעלת רעמה פרועה. ריקוד האריה בדרך כלל מתבצע כחלק מריטואלים של טיהור לקראת כניסת השנה החדשה.
יפן מונוגטרי 