על "סיפור זמני" מאת רות אוזקי

sipur zmani atifaבספרה החדש של רות אוזקי, סיפור זמני, אישה בשנות החמישים לחייה בשם רות, המתגוררת עם בעלה אוליבר באי קנדי קטן ונידח, מוצאת על החוף שקית אטומה, שבתחילה נראית לה כמו זבל. בתוך השקית היא מוצאת תיק אדום עם "הלו קיטי" ובתוכו שעון יד ישן, שעל גבו חקוק כיתוב ביפנית, חבילת מכתבים הכתובים בצרפתית וספר ישן שעל כרכיכתו המשופשפת כתוב בצרפתית "בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט". הספר של פרוסט מתגלה למעשה כיומנה של נאו, נאוקו יאסוטני, נערה יפנית בת שש עשרה. היומן כתוב ברובו באנגלית, אך זרוע פה ושם במילים ומשפטים ביפנית. רות נתקפת בתחושת דחיפות משונה וחשש לגורלה של הנערה, ויוצאת למסע וירטואלי המוביל אותה אל בשבילי חייה של נערה הסובלת מהתעללות בבית ספר, אל ג'יקו, נזירת זן זקנה, הגרה במקדש על צלע הר הצמוד לחופו של מחוז מיאגי בקרבת פוקושימה ואל טייס קרב יפני שגויס ליחדת תקיפה מיוחדת, שחייליה ידועים היום כקמיקזה.

להמשיך לקרוא

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (3-5)

ממשיכים עם אקוטגווה. למי שעוד לא קרא, חלק 2 כאן.

3. הבית

הוא התגורר בפרוורים, בחדר שבקומה השנייה. בשל רכות הקרקע הקומה השנייה נטתה בצורה משונה.

בחדר הזה דודתו הרבתה לריב איתו, ולעיתים הוריו המאמצים אף נחלצו לפייס ביניהם. ועם זאת, הוא אהב את הדודה הזאת יותר מכל אדם אחר. כשהוא היה בן עשרים, דודתו, שמעולם לא התחתנה, הייתה כבר כבת שישים.

בחדרו בקומה השנייה בבית בפרברים הוא תהה פעמים רבות אם אנשים שאוהבים אחד את השני בהכרח גם מייסרים אחד את השני. ברגעים כאלה הוא הרגיש בחוסר נחת את הנטייה של הקומה השנייה.

4. טוקיו

נהר סומידה היה אפוף עננים קודרים. מחלונה של אוניית קיטור קטנה הוא התבונן בעצי הדובדבן באי מוקוג'ימה. העצים העמוסים בפריחה נראו לו מדכאים כאילו היו סמרטוטים מרופטים. אך בעצי הדובדבן האלה – עצי הדובדבן של מוקוג'ימה הידועים עוד מתקופת אדו – באחד הימים הוא גילה את עצמו.

5. אגו

הוא ישב לשולחן באחד מבתי הקפה עם ידידו המבוגר* ועישן ללא הפסקה. הוא בקושי הוציא מילה. אך הקשיב רב קשב לדבריו של ידידו.

"חצי יום היום הסתובבתי במכונית".

"עשית סידורים?"

הידיד השעין את סנטרו על כף ידו והשיב בשוויון נפש:

"ממש לא, סתם התחשק לי להסתובב".

המילים האלה שחררו אותו אל עולם לא מוכר, אל עולם הקרוב לאלים, עולם ה"אגו". הוא הרגיש כאב. אך בו בזמן הרגיש גם שמחה.

בית הקפה היה קטן מאוד. אך מתחת לתמונתו של האל פאן**, בתוך עציץ אדום, היה עץ גומי עם עלים בשרניים תלויים.

* * *

* אקוטגווה מתכוון כאן לטניזקי ג'ונאיצ'ירו, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. אקוטגווה מתייחס אליו בתואר "סנפאי", השמור לאדם שלמד במחזור מוקדם באוניברסיטה או למישהו וותיק ומנוסה יותר בעבודה. טניזקי ג'ונאיצ'ירו למד באוניברסיטת טוקיו, אך נשר ב-1911, שנתיים לפני שאקוטגווה התחיל ללמוד שם.

** בשנים 1908-1912 פעלה ביפן קבוצה של סופרים ואומנים מתחומים שונים בשם "אגודת פאן" (pan no kai) שהמוטו שלה היה "אומנות לשם אומנות". בתחום הספרות, חברי הקבוצה התנגדו לזרם הנטורליזם (shizenshugi) היפני, לפיה ספרות נועדה לתאר באופן ריאליסטי את הפסיכולוגיה של האדם המודרני. חברי הקבוצה נהגו להתאסף בבתי קפה קטנים לאורך נהר סומידה, בדומה לאנשי הרוח שהתאספו בבתי קפה בפריס על גדות נהר הסן. דמותו של פאן הייתה לסמל של חופש אומנותי, אנטי-ממסדיות, ואורח חיים נהנתני. אף על פי שהקבוצה התפרקה ב-1912, הזרמים האנטי-נטורליסטים המשיכו לפרוח ביפן גם לאחר מכן, אל תוך תקופת טאישו (1912-1926). גם טניזקי וגם אקוטגווה משויכים לזרם האנטי-נטורליסטי.

Pan_no_kai

"מפגש של אגודת פאן", צייר 木村荘八 Kimura Shōhachi לפי תיאורו של 木下杢太郎 Kinoshita Mokutarō, אחד ממייסדי אגודת פאן.

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (2)

ממשיכים עם פרויקט תרגום "חייו של אדם טיפש", שהחלק הראשון שלו נמצא כאן. לא היה לי הרבה זמן אז רק קטע קצר היום, אבל נמשיך ביום חמישי הבא.

* * *

2. אמא

כל המשוגעים היו לבושים בבגדים אפורים זהים, והחדר הרחב נראה בגלל זה עוד יותר מדכא. אחד מהם ישב ליד עוגב וניגן שוב ושוב מזמור בלהט. אחד אחר רקד, שלא לומר קיפץ, בדיוק במרכז החדר.

הוא צפה במחזה הזה לצדו של רופא שבריאותו ניכרה על פניו. לפני עשר שנים לא היה כל הבדל בין אמו לבין המשוגעים האלה. כל הבדל. למעשה, הסרחון שהדיפו הזכיר לו את סרחונה של אמו.

"נלך?"

הרופא הוביל אותו לאורך המסדרון לאחד החדרים. מספר מוחות היו מושרים בתוך צנצנות גדולות בפינת החדר. על אחד המוחות הוא הבחין במשהו לבן, שנראה ממש דומה לטיפת חלבון של ביצה. בשעה ששוחח עם הרופא, הוא שוב חשב על אמו .

"הגבר לו היה שייך המוח הזה כאן היה טכנאי בחברת חשמל XX. הוא תמיד חשב על עצמו כדינמו גדול שחור ובוהק".

כדי להתחמק מעיניו של הרופא, הוא הביט מבעד לחלון הזכוכית. לא היה שם דבר מלבד קיר לבנים זרוע שברי בקבוקים. אך גם אלה הטילו כתמי אור לַבְנוּנִיים עמומים על הטחב הדליל.

פרט מתוך פסל מלח של Motoi Yamamoto

פרט מתוך פסל מלח של Motoi Yamamoto

מי מפחד מטאנוקי?

אני יודעת שאנחנו פה באמצע פרויקט תרגום אקוטגווה, אבל נתקלתי בסיפור קצרצר של יוּמֶנוֹ קיוּסאקוּ (夢野久作, 1889-1936) ואני פשוט חייבת לשתף אתכם, כי אני חושבת שהסיפור הזה רלוונטי לנו כאן ועכשיו.

במערב הסופר הזה לא כל כך מוכר, אבל ביפן ידוע כאחד מאבות המדע הבדיוני היפני. הסיפור שלפניכם הוא לא מדע בדיוני, אלא יותר משל או… בעצם, למה להגדיר?

רק כמה מילים של הקדמה למי שלא מכיר את הפולקלור היפני העשיר בדמויות פלאיות ומפלצות מפחידות. אחת הדמויות המוכרות ביותר היא הטאנוּקי או שועל ראקון. בפולקלור היפני הוא ידוע כיצור משנה צורה, שאוהב לעבוד על עוברי אורח תמימים.

המקור כאן, והתרגום לפניכם:

טאנוקי ויאטארוֺ/ יומנו קיוסאקו

יאטארו נהג מדי יום ללכת לשחק בכפר הסמוך ולשוב לביתו דרך היער עוד בטרם תשקע השמש, שכן אמו חזרה והזהירה אותו שוב ושוב:
"ביער הזה יש טאנוקי שמשנה את צורתו לדברים שונים. אם לא תשוב הביתה לפני השקיעה משהו נורא עלול לקרות".

יום אחד יאטארו שקע במשחק ופנה לשוב לביתו אחרי רדת החשיכה. בדרכו ביער הופיע לפתע לפניו ענק בגובה של כשלושה מטר ובעל עין אחת.

"וואו! איזה דוד ענק! ויש לך רק עין אחת, אה. מעניין מאוד. רוצה לבוא איתי הביתה?"

כך אמר יאטארו, ובו ברגע הפך הענק למפלצת בעלת צוואר ארוך.

"וואו! עכשיו זאת בחורה בעלת צוואר ארוך ויפה. מוזר מאוד. למה הצוואר שלך כל כך ארוך? את יכולה להאריך אותו עוד?"

ברגע שאמר את זה, הפכה המפלצת בעלת הצוואר הארוך לשֵד.

"וואו! עכשיו זה שד. ממש דומה לבובות האלה שרואים בפסטיבלים. מאוד משונה. אתה יודע להפוך גם לדברים אחרים?"

השד, שראה שיאטארו כלל לא מפחד ממנו, הפך לטאנוקי. יאטארו החוויר.

"אוי לא, טאנוקי! עכשיו הוא יתחיל לשנות את הצורה ואהיה בצרות! הצילו!"

כך צעק והחל לברוח ככל שנשאו אותו רגליו.

21.11.1923

***

בסיפור זה השתתפו:

rokurokubi

rokuro kubi – האישה בעלת הצוואר הארוך

oni

השד

tanuki

טאנוקי

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (1)

Akutagawa.ryunosukeב-1 במרץ 1892, בשנת הדרקון, בחודש הדרקון, בשעת הדרקון נולד ילדם השלישי של ניאיהארה פוּקוּ וטוֺשיזוֺ. ההורים קראו לילד ריונוסקה, בן הדרקון. באוקטובר של אותה שנה סבלה פוקו מהתקף סכיזופרניה והתינוק הועבר לבית אחיה, אקוטגווה דוֺשוֹ ואשתו, שהיו חשוכי ילדים. הילד הפך לימים לאחד הסופרים החשובים ביותר של יפן (מורקמי הרוקי ציין פעם שאם היו שואלים מי הם ענקי הספרות היפנית, אקוטגווה בטוח היה נכנס לחמישיה הפותחת). התאבדותו ב-24 ביולי 1927 הפכה עבור רבים לסמל של משבר עמוק בחברה היפנית, לסמל של כישלון בהתמודדות עם המודרנה, של כישלון האינטלקטואליות ועבור מבקרים מרקסיסטיים בתקופתו, לסמל של כישלון הבורגנות. הטרגדיה האישית של אקוטגווה הפכה בתפיסה הציבורית לסמל המשבר הקיומי של דור שלם. היום רואים באקוטגווה כמי שהניח את יסודות למודרניזם ופתח את הדרך לסופרים שבאו אחריו.

לכבוד יום הולדתו אני לוקחת על עצמי פרויקט קטן: לתרגם את היצירה האחרונה שכתב "חייו של אדם טיפש", אוסף של 51 קטעים קצרצרים, המשקפים היטב את המשבר של אקוטגווה עצמו ואת המשבר של תקופתו. הטקסט אינו ארוך, ואני מקווה לסיים את התרגום עד יום מותו של אקוטגווה ביולי. אז מתחילים.

חייו של אדם טיפש

לידידי קוּמֶה מסאו,
אני מפקיד בידך את ההחלטה מתי ובאיזה אופן לפרסם את כתב היד הזה, וכמובן אם בכלל לפרסם אותו. אני חושב שאתה מכיר את רוב הדמויות המופיעות בו. אבל אני מבקש ממך לפרסם אותו בלי לצרף אינדקס שמות.

אני חי היום בתוך האושר האומלל ביותר שקיים. אך למרבה ההפתעה איני מתחרט על דבר. צר לי רק על מי שהיה לו בעל גרוע, בן גרוע ואב גרוע כמוני. ובכן, היה שלום. לא הייתה לי כוונה, לפחות לא במודע, לסנגר על עצמי בכתב היד הזה.
ודבר אחרון, הסיבה לכך שאני מפקיד את כתב היד הזה בידך היא שאתה כנראה האדם שמכיר אותי הכי טוב. אתה מוזמן (אם רק תקלף את עור האיש העירוני המתוחכם שאני עוטה) לצחוק על הטיפשות שלי.

20.6.1927
אקוטגווה ריונוסקה

1. התקופה

זה קרה בקומה השנייה של חנות ספרים. הוא היה אז בן עשרים וטיפס על סולם שהיה שעון על המדפים וחיפש את הספרים החדשים. מופסן, בודלייר, סטרינדברג, איבסן, שואו, טולסטוי…

השקיעה כבר הייתה בעיצומה. אך הוא המשיך לקרוא בלהט את האותיות על שדרות הספרים. מה שעמד לפניו לא היו ספרים, אלא סוף המאה בכבודו ובעצמו. ניטשה, ורלן, האחים גונקור, דוסטוייבסקי, האופטמן, פלובר…

הוא נלחם באפלה ומנה את שמותיהם. אך הספרים עצמם החלו לשקוע בתוך הצללים העגמומיים. בסופו של דבר רפו ידיו והוא החליט לרדת מהסולם. לפתע מנורה אחת חסרת אהיל נדלקה בדיוק מעל ראשו. הוא נותר לעמוד על הסולם והשקיף על עובדי החנות והלקוחות שהסתובבו בין ארונות הספרים. הם היו קטנים בצורה משונה, ומאוד עלובים.

"חיי אדם אינם שווים שורה אחת של בודלר".

הוא נותר זמן מה על הסולם והמשיך להשקיף עליהם מלמעלה…

* * *

לפרק הבא

תנין אישה

הפוסט היום מוקדש באהבה לסופרת יפנית פוסט-מודרנית, חדת לשון ויחידה במינה – שונו יוריקו, ולמשוררת ישראלית יחידה במינה שהקדימה את זמנה  – יונה וולך.

תחילה סרטון קצר:

מתוך "7 הסלילים של יונה".

וכעת גיבורה של שונו יוריקו בספרה מערכת בתוך קריסטל (Suishōnai seido, 2003), שבמרכזו מדינה של "נשים מעצבנות" שמאסו בפטריארכיה של יפן והחליטו להקים "מדינה מהופכת":

כשהייתי קטנה שנאתי נשים. אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות והבנתי שאני אישה, התחלתי לשנוא גברים. עד גיל 15 חשבתי שאני בן… לא הייתה לי ברירה אלא להכיר בכך שאני אישה, אבל היה משהו שחמק מתפיסתי. אני גדלתי בעיירה קטנה, בה התייחסו לנשים כ"טיפשות, מלוכלכות, שתפקידן היחיד הוא להתחתן". אבל ההורים שלי השקיעו בי מאוד וגדלתי להיות ילדה אופטימית, ולא יכולתי להאמין ש"הייצור הטיפש והמלוכלך הזה שתפקידו הוא רק להתחתן" זו אני (עמ' 84).

בספר אחר שנקרא קונפירה (Konpira, 2004), הגיבורה (שניתן לזהות אותה גם כגיבורה של מערכת בתוך קריסטל וגם לזהות בה פרטים ביוגרפיים של הסופרת עצמה) אומרת:

כשאמי הייתה בבית, הייתי באופן כללי פטורה מדברים נשיים, כמו הצורך להיות סובלנית, צייתנית ובעלת הליכות נאות. […] הייתי מועמדת להיות בן. מצב זה נמשך עד שכולם הבינו באופן סופי שאני בת. זה היה כשלא הצלחתי להתקבל למכללה מדעית שהייתה לשביעות רצונם של הוריי. זה היה רק מורטוריום. ובעצם מלכתחילה מבחינות רבות לא הייתי יכולה להיחשב כבן. […]  כיליתי את כל כוחותיי כדי להבין ש"אני ילדה ויש לי גוף של ילדה". בזבזתי חצי מהחיים שלי במאמצי שווא. […] חשבתי ש"אני למעשה בן, ולכן יום אחד אהפוך לכזה". מגיל צעיר ועד אמצע החיים שלי עסקתי בניסיון להתגבר על תחושת האומניפוטנטיות, בחושבי שמשייכים אותי שלא בצדק לצד של המיעוט. מאוחר יותר הבנתי שהזלזול שאני מקבלת מהעולם החיצוני כאישה לא ייעלם. בשום אופן לא ייעלם" (קונפירה, 71-73).

הגיבורה מוצאת פתרון אישי לבעייתה, בכך שמזהה את עצמה עם אלוהות סינקרטית בשם "קונפירה", שהייתה מאוד פופלרית ביפן, במיוחד במאות 17-19. בסופו של דבר האלוהות הזאת הכילה בתוכה דימויים רבים (כולל קיסר יפני אחד שנשלח לגלות), אך במקור היה מדובר באל הודי דמוי תנין, kumbhīra, הנחשב למנהיג של שניים עשר מגיני הדהרמה, ויכול להופיע גם בצורת נחש או דרקון. הקונפירה הפרטית של שונו היא כל זה, נחש, דרקון, תנין, יצור המסוגל לחיות גם במים וגם ביבשה, וירוס המסוגל לחדור לתוך גופים אחרים, להשתנות ללא הרף, ובו בזמן להמשיך ולהיות אישה יפנית בשנות הארבעים המאוחרות שלה.

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל"

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל". הקונפירה עדיין לא מופיעה שם, אך האלה המייסדת של מדינת הנשים מזוהה עם יצור ימי, ספק נחש, ספק תנין, ספק דרקון

וכעת נחזור ליונה וולך:

תנין אישה

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה
הוא יכול להיות
תנין אישה

אני לא רוצה לנתח כאן את הדברים, אלא רק אומר שאני מקווה שאף אחד לא יחשוב שהיחסים המורכבים עם מושגים "אישה" ו"נשיות" שייכים לעבר הפטריארכלי בישראל (וולך) או לארץ אקזוטית רחוקה ופטריארכלית (יפן). הם מתקיימים כאן ועכשיו, כל עוד החברה ממשיכה לעודד אותנו "להיות גברים" (ולראיה, ראש הממשלה מעודד כך את שריו), וכל עוד להגיד על מישהו שהוא "כמו בחורה" זאת קללה. הנה, לא מזמן כתבה על כך יפה נעמה כרמי.

ורק למי שמתעניין, הנה קצת על שונו יוריקו (笙野頼子):

להמשיך לקרוא

הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי

הזוכה בפרס אקוטגווה הוא 小野正嗣 Ono Masatsugu והזוכה בפרס נאוקי היא西加奈子Nishi Kanako. הפרסים יוענקו זו הפעם ה-152.

קצת על המומעדים ועל הזוכה בפרס אקוטגווה:

הזוכה:

小野正嗣 Ono Masatsugumasatsugu עבור Kyūnen mae no inori (תפילה מלפני תשע שנים 九年前の祈り)

מאז התחיל את דרכו הספרותית ב-2001, הספיק אונו לפרסם עשרה ספרים וגם סיפורים קצרים רבים בכתבי עת שונים. ב-2002 הוא זכה בפרס מישימה עבור Nigiyakana wan ni seowareta fune  (ספינה הנישאת על מפרץ עליז), שעלילתו מתרחשת בכפר קטן לחופי יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף להיותו סופר, אונו הוא חוקר של ספרות צרפתית והיום מלמד באוניברסיטת ריקיוֹ. כמו כן, הוא פועל כמתרגם, ובין היתר תרגם מיצירותיהם של אמיטאב גוש ואדוארד גליסאן. הסיפורים הקצרים שלו הופיעו בתרגום לאנגלית ב-Granta וב-Monkey Business. לפני זכייתו הוא היה מועמד לפרס אקוטגווה שלוש פעמים. גיבורת היצירה הזוכה חוזרת עם בנה לכפר קטן בדרום יפן לאחר שהתגרשה מבעלה הקנדי. הסיפור נע בין ההווה לבין זיכרונותיה של האישה מטיול למונטריאול, אליו נסעה לפני תשע שנים. אונו נוהג למקם את יצירותיו בכפרים קטנים ועוסק ברב-לשוניות ורב תרבותיות.

המועמדים האחרים:

ueda上田岳弘 Ueda Takahiro עבור Wakusei (כוכב הלכת 惑星)

זו מועמדתו הראשונה של אואדה לפרס אקוטגווה. הוא התחיל את הקריירה הספרותית שלו ב-2013 עם פרסומה של הנובלה Taiyō (השמש), המתרחשת אלפי שנים בעתיד בחברה אוטופית לכאורה, בה כולם שווים ובה אין כל כאב או סבל, אך עם זאת כלל לא מדובר באוטופיה. הנובלה הייתה מועמדת לפרס מישימה. שתי הנובלות, השמש וכוכב הלכת, יצאו לאור בספר אחד בהוצאת שינצ'ושה בנובמבר 2014. המועמדות של כוכב הלכת מצביעה על מגמה ברוכה בשנים האחרונות של הערכה והענקת יחס רציני ליצירות המשלבות אלמנטים של מדע בדיוני.

小谷野敦 Koyano Atsushi atsushi עבור Nue no ita ie (הבית בו היה נואה ヌエのいた家)

קויאנו הוא חוקר ומבקר ספרות ותרבות ידוע. הפרסומים הידועים שלו עוסקים באהבה, מיניות ותשוקה בספרות היפנית הפרה-מודרנית והמודרנית. הוא כותב בנושאים שונים ומגוונים, החל מניתוח יצירותיו של קוובאטה יאסונארי ועד מאמרים נגד מה שהוא מתייחס אליו ככפייה של חוקי העישון. כעשור לאחר תחילת הקריירה האקדמית שלו, קויאנו החליט לנסות את ידו גם בכתיבה ספרותית ופרסם את ספרו הראשון ב-2007. הוא כבר היה מועמד לפרס אקוטגווה ב-2010 וזוהי מועמדותו השנייה לפרס זה.

高尾長良Takao Nagaratakao עבור 影媛 Kagehime

זו המועמדות השלישית של הסופרת הצעירה לפרס אקוטגווה. היא נולדה ב-1992 וב-2012 פרסמה את ספרה הראשון Bak-kut-the 肉骨茶 העוסק בהתמודדותה של גיבורה בת השבע עשרה עם הפרעת אכילה. שם היצירה שהייתה הפעם מועמדת לפרס מתייחס לנסיכה המופיעה בניהון שוקי, אחד משני ספרי ההיסטוריה-מיתולוגיה הראשונים ביפן מתחילת המאה השמינית.

takahashi高橋弘希 Takahashi Hiroki עבור yubi no kotsu (עצמות האצבעות, 指の骨)

זו הייתה המועמדות הראשונה עבור טקהאשי, מורה במכינה וחבר בלהקת רוק אלטרנטיבי. היצירה שהועמדה לפרס מתרחשת בגינאה החדשה בזמן מלחמת העולם השנייה. טקהשי שנולד ב-1979, בתקופת הזינוק הכלכלי של יפן, כמובן לא חווה את המלחמה בעצמו. לדבריו, הוא הושפע מסיפוריהם של הסבים והסבתות שלו ומסרטים דוקומנטריים על תקופת המלחמה, בהם נהג לצפות בצעירותו. נראה שמלחמת העולם השנייה ממשיכה להדהד ביפן העכשווית ולהעסיק גם את הדור הצעיר.

אני מרגישה שאני מפלה פה את המועמדים ואת זוכת פרס נאוקי, אבל אני מקווה שאצליח להקדיש להם את הפוסט הבא.