פרס יומיאורי להידאו לוי

hideoכתבתי כאן כבר בעבר על מספר פרסים ספרותיים – פרסי אקוטגווה ונאוקי, הפרס הגדול של חנויות הספרים, פרסי הטוויטר, פרס נבולה היפני – אבל, נדמה לי שאף פעם עוד לא הזכרתי את פרס יוֹמיאוּרי. יפן מתהדרת בעשרות פרסים ספרותיים, ומן הסתם יהיה די משעמם אם אתחיל לדווח על כולם, אבל הפעם יש סיבה מיוחדת לדווח על פרס יומיאורי. הפעם הזוכה בפרס הוא איאן הידאו לוי (Ian Hideo Levy, リービ 英雄), סופר שנולד בקליפורניה ב-1950 לאם פולניה ואב יהודי. השם הידאו הוא שמו האמתי שנתן לו אביו, כמחווה לחבר יפני, שהיה כלוא במחנה ריכוז אמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של לוי היה דיפלומט, וכך כילד הוא התחנך בטיוואן, ומאוחר יותר, לאחר שהוריו התגרשו, בארה"ב. הוא סיים את לימודי הדוקטורט שלו בפרינסטון, ולימד ספרות יפנית בפרינסטון ומאוחר יותר בסטנפורד.

ב-1981 פרסם את תרגומו לאוסף השירה היפני הראשון מאניושו (המאה ה-8), וב-1982 זכה ב"פרס הספר הלאומי" (National Book Award) עבור תרגום זה. ההשלכה היותר חשובה של התרגום הייתה הרבה פחות צפויה ומשמעותית עבור לוי. הסופר היפני נׇקׇגׇמי קֵנְג'י (1946-1992) כתב ללוי שקרא את תרגומו, וחשב שהוא כתב מאוד יפה, אך שבעתיד עליו לנסות לכתוב ביפנית.

עבר כמעט עשור, אך לוי אכן שמע לעצתו שלו נקגמי. ב-1989 הוא עזב את ארה"ב ועבר ליפן, וב-1992 יצא רומן הביכורים שלו ביפנית Seijoki no kikoenai heya (החדר בו דגל הפסים והכוכבים אינו נשמע) שזיכה את לוי בפרס נומה לסופרים חדשים. מאז לוי פרסם, הן ביקורת ספרותית וגם פרוזה, ביפנית בלבד וזכה במספר פרסים על פועלו ביפן.

כאן תוכלו לשמוע הרצאה נדירה של לוי באנגלית שנתן ב-2010 באוניברסיטת סטנפורד, בה הוא מדבר על שפה, זהות ודרכו בתור חוקר וסופר מערבי המתנהל בתוך התרבות והשפה היפנית.

angelsגם בקטגוריה של שירה בפרס יומיאורי זכה אדם לא יפני. הזוכה הוא חוקר הספרות היפנית ומשורר טרי ג'פרי אנגלס (Jeffrey Angles) שזכה בפרס עבור קובץ השירים שלו Watashi no hizuke henkōsen (קו התאריך שלי).

אנגלס הוא לא המשורר הראשון שיפנית אינה binardשפת אמו, שזכה בפרס ביפן. ב-2001 זכה ארתור בינרד (Arthur Binard), שנולד במחוז מישיגן בארה"ב, בפרס נָקָהָרָה צ'וּיה עבור קובץ שיריו Tsuriagete wa (לתפוס ולשחרר) ובהמשך בפרסים אחרים. בניגוד לאנגלס, שכיום חי בארה"ב ומלמד באוניברסיטת ווסטרן מישיגן, בינרד חי ביפן מאז 1990 ועוסק בתחומי כתיבה שונים.

yang-yiהיו בעבר גם "לא יפנים" אחרים שזכו בפרסי פרוזה. בנוסף למספר קוריאנים ילידי יפן, זכו בפרסי ספרות גם אנשים שיפנית היא לא שפת האם שלהם. הסופרת הלא יפנית הראשונה שזכתה בפרס אקוטגווה היוקרתי, הייתה יאנג יי (Yang Yi, 杨逸), שנולדה בעיר חרבין שבסיןshirin ב-1964 ואף על פי שעברה ליפן ב-1987 ממשיכה להחזיק באזרחות סינית. ב-2008 זכתה יאנג בפרס אקוטגווה עבור Tokiga nijimu asa (הבוקר בו הזמן מטשטש), העוסק באירועים סביב המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1989, שמאלצים שני מרצים צעירים לברוח מסין ליפן ובקשיים בהם הם נתקלים בתוך החברה היפנית. ב-2009 שירין נזמפי (Shirin Nezammafi, شیرین نظام‌مافی), ילידת אירן, זכתה בפרס של בוּנגָקוּקאי לסופרים חדשים, ובהמשך הייתה גם מועמדת פעמיים לפרס אקוטגווה.

סיפור על חלום מעודן או מי מפחד מספרות

ביתו של שימנקה בשינג'וקו, 1 בפברואר 1961 התמונה מכאן

ביתו של שימנקה בשינג'וקו, 1 בפברואר 1961
התמונה מכאן

ב-1 בפברואר 1961 בסביבות תשע ורבע בערב, איש צעיר בעל שיער סתור, לבוש בסרבל חום, ומרכיב משקפיים כהים הגיע אל ביתו של שימָנָקָה הוֹג'י (嶋中雄二), נשיא ההוצאה לאור צ'וּאוֹ קוֹרוֹן (中央公論). כשנכנס פנימה, קיבלו את פניו שתי עוזרות בית. הצעיר שלף סכין ודרש לדעת אם בעל הבית נמצא. אחת העוזרות, מָרוּיָמָה קָנֶה (丸山かね) השיבה שבעל הבית לא נמצא. האיש הצעיר לא הסתפק בתשובה הזאת והמשיך פנימה אל תוך חדר האורחים, שם מצא את אשתו של שימנקה, מָסָקוֹ (嶋中雅子). הוא הכריז שהוא איש ימין, ושוב דרש לראות את בעל הבית, וכאשר מסקו אמרה שבעלה לא נמצא, דקר אותה מספר פעמים. העוזרת מרוימה ניסתה לעצור בעד הצעיר, אך הוא דקר אותה בלבה. בינתיים, העוזרת השנייה רצה אל בית השכנים והזמינה אמבולנס, אך כשזה הגיע, הרופאים הצליחו להציל רק את מסקו. פצעיה של מרוימה היו קטלניים.

האיש הצעיר, קוֹמוֹרי קָזוּטָקָה (小森一孝), בן 17, הסגיר את עצמו בבוקר למחרת, והסביר שהכוונה שלו הייתה להרוג את שימנקה הוג'י. קומורי השתייך לארגון ימני בשם "המפלגה הפטריוטית של יפאן הגדולה" (דאי ניפון אַיקוֹקוּטוֹ), ונשא עמו מטפחת שעליה היה כתוב "יחי הקיסר!" (טנו היקה בנזאי) ושיר טנקה, שכנראה היה אמור להיות שיר המוות של הצעיר, שכנראה התכוון להרוג את עצמו לאחר השלמת המשימה: "בחושבו על הקיסר ועל מדינתו כיצד יוכל האדם לחמול על חיי הטל שלו".

פוקזווה שיצ'ירו (1914 - 1987)

פוקזווה שיצ'ירו (1914 – 1987)

מה הביא את האיש הצעיר, בנו הבכור של קומורי יוֹשיוֹ, עוזר תובע במחוז נגסאקי, לבצע את התקיפה? הכול בגלל סיפור קצר שהתפרסם בגיליון דצמבר שנת 1960 של המגזין צ'ואו קורון, ששימנקה היה, כאמור, המוציא לאור שלו. סיפור הנונסנס "פוּריוּ מוּטַן" (風流夢譚, סיפור החלום של עידון חצרוני) פרי עטו של פוּקָזָווה שיצ'ירוֹ (深沢七郎) מתאר התקוממות שמאלנית נגד המשפחה הקיסרית ביפן, וכלל סצנות של כריתת ראשם של הקיסר והקיסרית "שנחבטו והתגלגלו (sutten korokoro) הלאה והלאה" ותיאור של הרגליה הקיסרית – החרב, המראה ואבני החן היקרות – כ"משהו שנראה כמו חרב מפיסת עץ, אחת מהמראות הקטנות האלה שמוכרים בחנויות של ממתקים וצעצועים ואבן מטבעת צעצוע". הסיפור, שמתפתח כשורה של אירועים אבסורדיים שבסופם המספר יורה לעצמו בראש ומתעורר מחלום, קומם את הקבוצות הימניות עד כדי כך שנציגי הימין המתון דרשו משימנקה לצאת בהתנצלות פומבית, "המפלגה הפטריוטית של יפאן" שכרה מסוקים שפיזרו פליירים, בהם דרשה להעמיד את המוציאים לאור לדין של העם ולהוציאם להורג, ואפילו סוכנות משק הבית הקיסרי שקלה צעדים משפטיים, אך בסופו של דבר הסתפקה בהתנצלות אישית של שימנקה. ב-30 בינואר 1961 התקיימה הפגנת ימין גדולה, שאורגנה על ידי "המפלגה הפטריוטית של יפאן", בה נוכחו מעל אלף בני אדם. קומורי, שנכח בהפגנה, נמלא השראה, והחליט לבצע את המעשה הפטריוטי של הוצאה להורג.

furyu-mutan

העמוד הראשון של "סיפור החלום של עידון חצרוני" בצ'ואו קורון, דצמבר 1961

פוקזווה, שהתחיל את הקריירה הספרותית שלו ב-1957 וזכה לתגובות אוהדות, ירד בינתיים למחתרת בעקבות מאות מכתבים שקיבל עם איומים על חייו. שימנקה כינס מסיבת עיתונאים, ויצא בהודעת התנצלות. הוא אמר שזו הייתה טעות לפרסם את הסיפור ושהעורך האחראי על כך פוטר. לפרשה היו השלכות מעבר למחיר האישי ששילמו פוקזווה ושימנקה. אף על פי שחלפו שנים רבות מאז שהקיסר יצא בהכרזה פומבית על אי-אלוהותו, ולמרות חופש הביטוי והדמוקרטיה שיובאו עם הכיבוש האמריקאי ב-1945, עד היום אף הוצאה לאור גדולה לא העזה לפרסם יצירה כל כך בוטה בהתייחסותה למשפחה הקיסרית.

נקודה מעניינת נוספת בסיפור הזה היא מעורבותו של מישימה יוקיו, אותו מישימה שעמד על מרפסת המפקדה של פיקוד המזרח בטוקיו ב-25 בנובמבר 1970 וקרא לחיילים שהתאספו למטה לפעול למען החזרת כבוד ומעמד למוסד הקיסרי. זמן קצר לפני התפוצצות הפרשה, מישימה יצא למסע ברחבי אירופה ואסיה וכששב ליפן ב-20 בינואר 1961 גילה שהוא נמצא בעין הסערה.

מישימה הכיר את פוקזווה. ב-1957 הוא היה בוועדת הפרס לסופרים מתחילים של צ'ואו קורון והיה זה שכתב המלצה מאוד חמה ליצירתו הראשונה של פוקוזווה, הבלדה על נראיאמה (שאולי חלק מכם מכירים בגרסתה הקולנועית מ-1958, בבימוי של קינושיטה קייסוקה או בגרסתו של איממורה שוהי מ-1983). מישימה גם הזמין את פוקזווה לשתף אתו פעולה בסרטו "פחד מוות" (からっ風野郎), עליו עבד במהלך 1960. מישימה כתב את שיר הפתיחה לסרט וביקש מפוקזווה לכתוב את הלחן. כעת מישימה גילה שפשטה שמועה שהוא היה זה שהמליץ לעורכי המגזין לפרסם את סיפורו של פוקזווה, ובעקבות כך התחיל לקבל מכתבים בהם הומלץ לו להיזהר מתאונות דרכים ושריפות. בעקבות האיומים המשטרה הצמידה לו שומר ראש, שגר בביתו מספר חודשים עד שהרוחות נרגעו. מישימה עצמו הכחיש את השמועות וטען (די בצדק) שפוקזווה סופר מספיק ידוע בשביל שלא יזדקק לשום המלצות מצדו. הוא גם זעם על שימנקה, שלדעתו היה המקור לשמועות, בניסיון להסיט מעצמו את האש. אך למעשה, השמועות לא היו לגמרי חסרות בסיס. ככל הנראה מישימה אכן קרא את הסיפור של פוקזווה טרם פרסומו, ואף המליץ לעורכים לפרסם את הסיפור יחד עם הסיפור שלו "אהבת מולדת", כדי למתן את הרושם שהסיפור של פוקזווה עלול ליצור. אך בצ'ואו קורון בחרו לא לפרסם את שני הסיפורים יחד, וכך "אהבת מולדת" ראה אור רק בינואר 1961. יש הטוענים שהפרשה הזאת השפיעה עמוקות על מישימה והעמיקה את העניין שלו בפעילות אידאולוגית קיצונית, אך מישימה סירב עד מותו לשתף פעולה עם גורמי ימין קיצוניים, על אף הדימוי שאולי נוצר לאחר מותו.

פרסי אקוטגווה ונאוקי מס' 156

לפני כשבוע הוכרזו הזוכים בפרס אקוטגווה ונאוקי בפעם ה-156.

עולם חדש, הוצאת שינצ'ושה, 2016

עולם חדש, הוצאת שינצ'ושה, 2016

בפרס אקוטגווה זכה ימשיטה סומיטו (山下澄人) עבור הנובלה しんせかい (עולם חדש), שהתפרסמה בגיליון יולי של מזין שינצ'וֺ. ימשיטה הוא מחזאי ושחקן תיאטרון מצליח, שהתחיל גם לכתוב פרוזה ב-2011. ב-2012 הוא כבר זכה בפרס נומה לסופרים מתחילים (noma bungei shinjinshō) עבור 緑のさる (הקוף הירוק). זאת הייתה מועמדותו הרבעיתי לפרס אקוטגווה.

ימשיטה נולד בעיר קובה ולאחר סיום לימודיו בתיכון, הצטרף לבית ספר לתיאטרון של סופר, מחזאי ותסריטאי קוּרָמוֺטוֺ סוֺ (倉本聰) בהוקאידו. ב-1996 הקים קבוצת תיאטרון משלו, כתב מחזות ואף השתתף בעצמו בהצגות. בנובלה הזוכה "עולם חדש" ימישטה חוזר לחוויותיו כמתבגר המחפש את דרכו באי הצפוני, בתוך הטבע הפראי ובחברת בני גילו השואפים לעבוד בתיאטרון.

bees.jpg

"דבורים ורעם רחוק", הוצאת גנטושה, 2016

בפרס נאוקי זכתה הסופרת הוותיקה אונדה ריקוּ עבור 蜜蜂と遠雷 (דבורים ורעם רחוק). מאז שהתחילה לכתוב לפני 26 שנים פרסמה אונדה מעל 50 ספרים, וזכתה, בין היתר, בפרס הגדול של חנויות הספרים (本屋大賞) ב-2005 ובפרס סופרי המסתורין של יפן (日本推理作家協会賞) ב-2006.

במרכז הרומן ארבעה צעירים המשתתפים בתחרות פסנתר בינלאומית יוקרתית. קָזָמָה ג'ין, בן 15, שעובר עם אביו הכוורן ממקום למקום ולומד לנגן בפסנתר בלי שיהיה לו פסנתר בבית; אֶידֶן אַיָה, שזכתה בתחרויות מקומיות ובינלאומיות רבות, הוציאה דיסק ונחשבה לילדת פלא, אך לאחר מות אמה, כשהייתה בת 13, הפסיקה לנגן; טָקָשימָה אָקָשי, בן 28, בוגר מכללה למוסיקה, שעובד בחנות לכלי נגינה; ומָסָרוּ ס. לוי, בן 19, הלומד בבית ספר ג'וליארד היוקרתי בניו-יורק, והמתמודד המוביל בתחרות. שלב אחר שלב בתחרות, אנחנו מגלים קצת יותר על הדמויות עצמן, על היחסים ביניהן ועל הקשר המיוחד של כל אחד מהן למוסיקה.

רשימת רבי המכר ביפן לשנת 2016

שלום לקוראי הבלוג וברכות לשנה החדשה! שתהיה שנת 2017, שנת התרנגול, נפלאה!

להלן רשימה של רבי מכר בקטגוריה של סיפורת (ספרים בכריכה קשה) שהתפרסמה על ידי מפיצי הספרים הגדולים ביפן Nippan ו-Tohan:

מקום 1:

1אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい) מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ (住野よる), 2015

ספר ביכורים, שבמקור התפרסם בפברואר 2014 באתר "הבה נהיה סופרים" (小説家になろう), המוקדש לסיפורים ורומנים של חובבים. הרומן זכה להצלחה כה גדולה, עד שב-2015 הוצאה לאור פוּטָבָּשָה הוציאה אותו לאור כספר רגיל, וב-2016 הגיע למקום השני בדירוג "הפרס הגדול של חנויות הספרים" (ב-2015 הגיע למקום ה-6). גיבור הספר הוא צעיר מופנם ומתבודד שיום אחד מוצא יומן סודי של אחת מבנות כיתתו יָמָאוּצ'י סָקוּרָה. דרך היומן הזה הוא מגלה שהצעירה החיונית והחברותית חולה במחלת לבלב חשוכת מרפא, ושלא נותר לה זמן רב לחיות. הסוד שמתגלה לגיבור בסופו של דבר מקרב בין שני הצעירים, שעל פניו נראה שאין שום דבר משותף ביניהם.

הסופרת (או הסופר?), ששומרת באדיקות על פרטיותה, הוציאה בינתיים עוד שני ספרים (ראו מקום 5), והעיבוד של ספר הביכורים ייצא למסכי הקולנוע ביולי 2017.

מקום 2:

2יער של כבשים ופלדה (羊と鋼の森) מאת מיאשיטָה נָצוּ (宮下奈都), 2015

הספר זכה במקום הראשון בפרס הגדול של חנויות הספרים ב-2016. הזוכים בפרס מתפרסמים באביב, ולכן לא מפתיע שהיה לספר זמן לצבור קוראים ולעשות חיל במכירות.

גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים.

מקום 3:

3אנשי קוֺנְבּיני (コンビニ人間) מאת מורטה סיאקה (村田沙耶香), 2016

במקום השלישי במכירות – ספר של סופרת באמת נפלאה מורטה סיאקה, שזכה השנה בפרס אקוטגווה. זאת ללא ספק השנה של מורטה, שספריה מתפרסמים וזוכים בפרסים כבר מ-2003, אך רק בשנה החולפת חדרה לתודעה הציבורית, עם זכייתה בפרס הספרותי החשוב ביותר.

גיבורת הספר, פוּרוּקוּרָה קייקוֺ, היא אישה בת 36, עדיין לא נשואה ומועסקת כעובדת זמנית בקוֺנְבּיני (חנות נוחות). היא עצמה מאושרת מחייה, לאחר שבצעירותה התקשתה להבין את החוקים לפיהם העולם סביבה פועל. סדר היום הקבוע והחוקים הברורים של עבודה בקונביני גורמים לה להרגיש שהיא מצאה את מקומה בעולם, אך משפחתה וחבריה מודאגים מכך שהיא הולכת בתלם. מבחינת החברה עומדות בפניה שתי אפשרויות, או להתחתן וללדת ילדים או למצוא עבודה קבועה ומכובדת, אך זה לא מה שקייקו עצמה מחפשת. לא  מדובר כאן בספר על ניכור רגשי וחברתי האופייני לגיבורים של מורקמי הרוקי ויושימוטו בננה, אלא יותר סאטירה על החברה היפנית (וכן, גם שלנו) המתקשה להכיל מגוון דרכי חיים, למרות הדגש על חופש הבחירה ועל העדפותיו של הפרט בשיח הציבורי ובמדיה.

מקום 4:

4ניצוץ (火花) מאת מָטָיוֺשי נָאוֺקי (又吉直樹), 2015

הספר של הקומיקאי הידוע זכה בפרס אקוטגווה באוגוסט 2015 ומאז לא יורד מהכותרות. בשנה שעברה הוא היה הספר הנמכר ביותר, אבל גם השנה נכנס לחמישיה הפותחת.

גיבור הספר הוא קומיקאי מָנזאי בשם טוֺקוּנָגָה. מָנזאי (漫才師) הוא סגנון קומי יפני מסורתי – בדרך כלל שני אנשים העומדים על במה ומשעשעים את הקהל באמצעות שיחה מצחיקה שמנהלים ביניהם. ההומור מבוסס על אי הבנות הנובעות ממשחק מילים. הספר עוקב אחר מערכת היחסים בין טוקונגה לקָמִיָה, קומיקאי מנזאי מצליח. קמיה לוקח את טוקונגה תחת חסותו בתמורה לכך שטוקונוגה יכתוב את הביוגרפיה שלו. בדרך נחשף בפני הקורא העולם המרתק של האומנות הקומית מנזאי.

השנה יצאה סדרה בנטפליקס המבוססת על הספר.

מקום 5:

5שוב ראיתי את אותו חלום (また、同じ夢を見ていた) מאת סומינו יורו, 2016

הרומן השני של סומינו יורו גם הוא נכנס לחמישיה הפותחת. הגיבורה של הספר היא תלמידת בית ספר יסודי קיוֺנָגי נָנוֺקָה, ילדה פיקחת, אך חסרת חברים. דרך מפגשיה עם ילדות ונשים אחרות בשכונה – האישה הזקנה, האישה שכולם מכנים אותה "כלבה", ותלמידת תיכון החותכת את עצמה – מתחקה הספר אחר המשמעות של "אושר" ואחר הדברים שבני אדם היו רוצים לשנות בחייהם.

מקום 6:

6לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに) מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ (川口俊和), 2015

השמועה אומרת שאם מגיעים לעיר מסוימת, לבית קפה מסוים, ומתיישבים בכיסא מסוים, תוכלו לבקש לחזור לכל נקודה בעברכם שתרצו. ארבעה סיפורים של אנשים שונים שמנסים את מזלם בחזרה לעבר: סיפורו של זוג שנפרד זמן קצר לפני שהבחור החליט להציע נישואים, סיפורם של איש שהולך ומאבד את הזיכרון והמטפלת שלו, סיפורן של אחיות, שאחת מהן ברחה מהבית, והסיפור של אישה שעובדת באותו בית קפה.

מקום 7:

7גן עדן של צפרדעים (カエルの楽園) מאת היקוּטה נאוקי (百田尚樹), 2016

היקוּטה התפרסם במיוחד בעקבות עיבוד ספר הביכורים שלו זירוֺ נצחי (永遠の0, 2006) לקולנוע ב-2013, שזכה לשבחים רבים, אך גם לביקורת בשל התיאור האוהד של טייסי קמיקזה. היקוטה ידוע בהתבטאויותיו הלאומניות ובהכחשת טבח ננקינג.

הספר החדש מתאר את ארץ הצפרדעים, שתושביה מנסים בכל מחיר לשמור על חוק המונע מהם להלחם (סעיף 9 בחוקת יפן, המונע מיפן להשתתף בלוחמה?), אך המבקרים במדינה מגלים במהרה, שלמרות החזות השלווה של ארץ הצפרדעים, מי שבאמת שולט בה הוא מלך עַיט (ארה"ב?).

מקום 8:

8מלך היבשה (陸王) מאת איקֵאִידוֺ ג'וּן (池井戸潤), 2016

איקאידו הוא סופר מפורסם, שרבים מספריו עובדו לסדרות טלוויזיה מצליחות, כמו Hanzawa Naoki, המתרחשת באחד הבנקים הגדולים ביפן, שהפרק האחרון שלה גרף 42.2% אחוזי צפיה. איקאידו ידוע בעיסוקו בעולם העסקים והכלכלה של יפן.

בספר החדש, בעל עסק קטן של נעלי טאבי מחליט להפיח רוח חדשה בעסקים המדשדשים, ולהשתמש בידע שצבר בייצור הנעליים המסורתיות כדי לייצר נעלי ריצה.

 מקום 9:

9ונוס המסוכנת (危険なビーナス) מאת היגשינו קייגו, 2016

היגשינו הוא סופר ידוע ואהוב מאוד שכותב בסוגת מתח ומסתורין, ועוד ב-1985 זכה בפרס אדוגווה רנפו, היוקרתי ביותר בתחומו. את הספרים שלו אפשר למצוא ברשימת רבי המכר לאורך שנים (בשנה שעברה ספרו המכשפה של לפלס (ラプラスの魔女) דורג רביעי ברשימת רבי המכר השנתית).

בונוס המסוכנת הגיבור הולך ומתאהב באשתו של אחיו הצעיר, שעקבותיו נעלמו.

מקום 10:

10הבית בו ישנה בת הים (人魚の眠る家) מאת היגשינו קייגו, 2015

רק כדי להוכיח לכם עד כמה הסופר הזה פופולרי – גם המקום ה-10 ברשימת רבי המכר שייך לו.

זוג שרק מחכה שבתם תסיים את מבחני הקבלה שלה לבית ספר יסודי כדי להתרגש, מקבל בשורה מרה – הבת טבעה בבריכה. כשהשניים מגיעים לבית חולים הם עומדים בפני החלטה קשה – האם לנתק את בתם שמתה מוות מוחי מהמכשירים.

ויש גם חדשות טובות בשביל הקוראים בעברית. ספר אחד שלו תורגם לעברית. חפשו את נאמנותו של החשוד X בתרגומה של עינת קופר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2011).

ראיון עבור האגודה הישראלית ללימודי יפן

לפני זמן מה, דיברתי קצת עם ליהיא לסלו מהאגודה הישראלית ללימודי יפן על ספרות יפנית, וחשבתי שאולי גם אתם, קוראי הבלוג הסבלניים, תתעניינו במה שאמרתי.

***

את הבלוג "יפן מונוגטרי" )"סיפורי יפן", שם המתכתב עם האפוסים היפניים הספרותיים הגדולים( החלה ויינברג לכתוב בשנת 2012, כשלמדה לתואר שני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. היא מספרת שכבר הייתה בשלב של כתיבת תזה, אבל לא הצליחה לשכנע את עצמה לכתוב. כשנזכרה כשקראה שבמקרה של מחסום כתיבה, כדאי לנסות ולכתוב משהו – לא משנה מה – החליטה להתחיל לכתוב על ספרות יפנית.

"כיוון שעסקתי במסגרת לימודיי בספרות יפנית", אירית מספרת, "חברים ומכרים תמיד שאלו אותי מה אני בעצם עושה ומה יש שם בספרות יפנית חוץ ממורקמי הרוקי. חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת להתחיל לכתוב בלוג שיראה שספרות יפנית היא הרבה יותר ממורקמי ,שכמובן, כבודו במקומו מונח. דרך ספרות אנחנו יכולים ללמוד המון על תרבות, כיוון שספרות היא גם מראה וגם כלי לייצור תרבות, וחשבתי שהבלוג יכול לעניין גם מגוון רחב של אנשים ,שמתעניינים בתרבות היפנית. מאוחר יותר הבלוג הפך בשבילי גם למקום בו יכולתי להתנסות בתרגום מיפנית, והעובדה שידעתי שיש קהל שירצה לקרוא את מה שאני כותבת ומתרגמת היוותה מוטיבציה אדירה בשבילי. היום אני עובדת על דוקטורט, שייבחן ייצוגים של מרחבים מדומיינים ביצירות של סופרות יפניות משנות השבעים ועד ימינו, ומגלה לראשונה בחיי את העולם של מדע בדיוני".

להמשיך לקרוא

מומוטרו, ילד האפרסק

היום אני רוצה לכתוב על אגדה בעלת חשיבות תרבותית גדולה מאוד ביפן, האגדה על מוֹמוֹטַרוֹ, ילד האפרסק. מומוטרו, בדומה לקינטרו, מסמל היום את "חג הילדים" או בשמו הקודם "חג הבנים", הנחגג בכל 5 במאי ביפן.

אפשר לומר, שמאז תקופת מייג'י (1868-1912) זו האגדה המפורסמת ביותר ביפן. כך למשל, זו האגדה הראשונה המופיעה בקובץ האגדות "101 אגדות יפניות מאוירות" (manga nihon mukashi banashi), המבוסס על סדרת אנימציה פופולרית. זאת גם האגדה הראשונה שהופיעה במקבץ מיוחד של אגדות שינגיטה קוניו (Yanagita Kunio, 1875-1962), אבי לימודי הפולקלור ביפן, חילק לחוקרי פולקלור ברחבי יפן, כדי שיאספו גרסאות של אגדות. בתקופה הקריטית של מפגש עם המערב בסוף המאה ה-19, ינגיטה שאף באמצעות מפעל חקר הפולקלור שלו להציג זהות יפנית פחות או יותר הומוגנית. בעיניו, האגדה על מומוטרו ייצגה בצורה הטובה ביותר את האופי והזהות היפניים.

נתחיל מגרסת האגדה הידועה והמקובלת היום ולאחר מכן נחזור מעט בזמן כדי לבחון את גלגוליה והשימושים שעשו בה לאורך ההיסטוריה.

Momotaro_Hasegawa_cover_1886

כריכה של הספר הראשון בסדרת אגדות יפניות באנגלית, שפרסם המוציא לאור Hasegawa Takejirō בשנת 1885. את הטקסט באנגלית כתב המיסיונר הפרסבטרי David Thomson והאיורים הם של Kobayashi Eitaku. בסך הכול פורסמו 30 אגדות, שתורגמו מיפנית על ידי: James Curtis Hepburn Basil Hall Chamberlain, Lafcadio Hearn, Kate James

להמשיך לקרוא

הפרס הגדול של חנויות הספרים

היום הפוסט מוקדש לפרס הגדול של חנויות הספרים 本屋大賞. כדי לגלות מי זכה השנה (היום), תצטרכו לקרוא עד סוף הפוסט.

קוראי הבלוג יודעים, שהפרסים הספרותיים החשובים ביותר ביפן הם פרס אקוטגווה ופרס נאוקי. במיוחד פרס אקוטגווה, הנחשב לסולל דרכם של סופרים צעירים חדשניים ומוכשרים. שני הפרסים מאוד וותיקים. הם נוסדו ב-1935 על ידי קיקוצ'י קאן (Kikuchi Kan), המייסד והעורך של כתב העת Bungeishunjū. פרסים אלה ואחרים שיחקו תפקיד חשוב בבניית קריירות של סופרים, בעיצוב דעת קהל והקאנון של הספרות המודרנית. גם היום אפשר לראות בביקורות של ספרים באמזון ואתרים אחרים, שאנשים כותבים "קניתי את הספר משום שזכה בפרס X" או "קראתי את הספר ואני חושבת שהוא גרוע. לא מאמינה שהוא זכה בפרס Y".

הפרסים בדרך כלל ניתנים מטעם כתבי לעת לספרות או הוצאות לאור, בהן מתפרסמים הספרים. לפיכך, מי שיזכה בפרס אקוטגווה, יזכה גם לפרסום יצירתו (פעמים רבות יצירת ביקורים) בכתב העת בונגי שונג'ו, ומי שזוכה בפרס גוּנזוֹ, יצירתו תתפרסם בכתב עת גונזו, שיוצא בהוצאה לאור הגדולה קוֹדָנשָה. בשנים האחרונות נשמעת ביקורת כלפי פרסי ספרות, היוצרים מצב בו מיעוט של חברי ועדות מעצב את הטעם הספרותי של רבים.

logo2016בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לשנות את המצב. כך למשל נוסד פרס הטוויטר, במסגרתו משתמשי הרשת החברתית מצביעים בעד היצירות שהכי אהבו. הפרס שצובר תאוצה בשנים האחרונות הוא הפרס הגדול של חנויות הספרים, שנוסד באפריל 2004, שלא נבחר על ידי ועדת סופרים ואנשי רוח מלומדת, אלא על ידי מוכרים בחנויות הספרים.

הפרס נוסד למעשה על רקע כלכלי. המשבר הכלכלי בשנות התשעים הביא לירידה חדה במכירות הספרים ועם השנים המצב של ההוצאות לאור ושל חנויות הספרים הלך והתדרדר. אחד מחברי הוועדה המארגנת של הפרס הוא סוּגיאֶה יוֹשיצוּגוּ, שעובד במחלקת מכירות בהוצאה קטנה hon no zasshisa, שירחון הדגל שלה hon no zasshi (כתב עת של ספרים) מביא ראיונות עם סופרים ומאמרי דעה וביקורת הקשורים לספרות ביפן. בראיון סיפר סוּגיאֶה, שהפרס נולד מתוך שיחותיו עם נציגים של חנויות ספרים, שהתלוננו על משבר המכירות ומתוך רצון לעשות משהו שייצור עניין בציבור ויגרום לו לקנות יותר ספרים. אוּצ'ידָה טָקֶשי, ממחלקת השיווק של רשת חנויות הספרים הגדולה והוותיקה סָנֽסֶידוֹ (35 סניפים ברחבי יפן), אומר שבשנת 1996 נגמרה התקופה בה הספרים נמכרו מעצמם, בלי שיהיה צורך לנקוף אצבע. הוא מסביר שאומנם פרסים כמו אקוטגווה ונאוקי מעוררים עניין בציבור, אך הם לא מביאים לעליה מידית במכירות. פרס אוקטגווה ניתן ליצירה קצרה שמתפרסמת באותו חודש בכתב העת בונגי שונג'ו וחולף זמן רב עד שהיא מגיעה לחנויות. פרס נאוקי אומנם ניתן ליצירה שאמורה להיות מסחרית וכבר התפרסמה, אך חנויות הספרים וההוצאות לאור לא מוכנות לכך, וכך בתקופה הסמוכה למועד פרסום הזוכים, נוצר מחסור בספרים האלה. וכך, ביום בו ניתן למכור את מספר הספרים הגדול ביותר לא ניתן למכור אותם. לעומת זאת, אם הפרס מנוהל על ידי חנויות הספרים עצמן, הן יהיו מוכנות למכירות בתקופה בה הספרים האלה  הכי "חמים". בנוסף, כיוון שהפרס נבחר על ידי מוכרי חנויות הספרים, שהם האנשים הקרובים ביותר לצרכני הספרים, הפרס אמור לשקף יותר טוב את טעם הקהל.

מועמדים 2016

מועמדים 2016

הפרס לא נבחר על ידי וועדה אלא בתהליך של הצבעה. עובדי חנויות הספרים מרחבי הארץ בוחרים את שלושת הספרים ש"הם הכי היו רוצים למכור" מתוך הספרים שראו באותה שנה, ולאחר ספירת הקולות מוכרזים עשרה מועמדים. השנה התקבלו המלצות מ-552 מוכרי ספרים מ-435 חנויות ספרים ברחבי יפן. לאחר מכן, על העובדים לקרוא את כל הספרים המועמדים ולבחור שלושה ספרים מתוך עשרת המועמדים וגם לכתוב את נימוקיהם לגבי בחירתם. כך עשרת הספרים המועמדים מקבלים דירוג ונבחר הספר הזוכה. הציבור יכול לעקוב אחרי תהליך הבחירה וגם לקרוא את הנימוקים של מוכרי הספרים באתר הפרס, בפייסבוק או בטוויטר. הסתבר שההליך הדמוקרטי והשקוף, כמו גם הקידום של הספרים הנבחרים, אכן הביא לעליה במכירות. אוּצ'ידָה אומר שלאחרונה לקוחות רבים שנכנסים לחנות שואלים איפה פינת הספרים הזוכים בפרס חנויות הספרים.

והספר הזוכה הפעם הוא:

תמונה למזכרת: הזוכה והמצביעים

תמונה למזכרת: הזוכה והמצביעים (התמונה מחשבון הטוויטר של הפרס)

"יער של כבשים ופלדה" (羊と鋼の森) מאת מיאשיטה נָצוּ (宮下奈都), סופרת שמעולם לא זכתה לא באקוטגווה ולא בנאוקי (אף שספרה זה היה מועמד לפרס נאוקי). גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים. עכשיו נותר רק לי רק למצוא זמן כדי לקרוא את הספר.

בקטגוריה של ספרות מתרוגמת זכה "סיפורי חייו של מר פיקרי", ספרה של הסופרת האמריקאית גבריאל זוין (אצלנו ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2014).