להתראות 2015

קוראי בלוג היקרים והסבלניים,

שנת 2015 עומדת להסתיים ואני לא פרסמתי אפילו חצי מהפוסטים שרציתי לפרסם, אבל כיוון שפנינו עכשיו לשנה חדשה, הנה סיכום קצרצר של מה שבכול זאת היה כאן.

השנה התפרסמו בבלוג 20 פוסטים, כולל פוסט זה. רובם הוקדשו לאקוטגווה ריונסקה, שאת "חייו של אדם טיפש" שלו תרגמתי פה בהמשכים.

בנוסף, תרגמתי את הסיפור "קור" של אקוטגווה, עבור פרוייקט הסיפור הקצר "מעבורת" וגם את הסיפור "נישואים נקיים" של סיאקה מוראטה עבור "גרטנה", תרגום שמאוד נהניתי לעבוד עליו.

התחלנו מדור חדש המוקדש לשירה יפנית באדיבותו של דן בורנשטיין.

העמוד הפופלארי ביותר בבלוג היה "מה לקרוא?", מה שמאוד משמח אותי. זה אומר שיש אנשים רבים שמחפשים לקרוא ספרות יפנית וזה נהדר. בואו נקווה שבשנה הקרובה יתווספו ספרים חדשים לרשימה.

רוב הקוראים של הבלוג כמובן נמצאים בישראל, ארה"ב במקום השני ובמקום השלישי – יפן. אבל רק שתדעו, שבין היתר הייתה גם כניסה אחת מאלג'יריה, אחת מברבדוס, אחת ממרוקו וארבע כניסות מסינגפור, ובסך הכול מ-65 מדינות שונות. מעניין כמה מהם ידעו לקרוא עברית.

עבורי 2015 הייתה שנה מאתגרת מבחינה אישית ומקצועית, ואתגרים רבים צפויים לי גם בשנה החדשה, ואני מקווה שאצליח לעמוד בכול המשימות שהטלתי על עצמי, כולל עדכון יותר תכוף של הבלוג.

אני רוצה לאחל לכול הקוראים שתהיה שנת 2016 נפלאה ופורייה, שתביא עמה חדשות טובות ושינויים לטובה.

מקווה שתבואו לבקר בבלוג גם בשנה הבאה.

אירית.

hpny

שירה יפנית – פוסט שני בסדרה

מאת: דן בורנשטיין

שמתם לב למאורע הדרמטי שהתחולל ב-8 בנובמבר? זה בסדר, גם אני לא. הרי מבחינתנו זה היה סתם עוד יום סתיו בלתי-מוגדר. אבל במזרח אסיה, ובמיוחד בעולם השירה של יפן, זה דווקא היה תאריך חשוב: הוא ציין את תחילת עונת החורף. משוררי יפן הכניסו בבת אחת למחסן את מילות העונה הסתוויות, והוציאו במקומן את המילים החורפיות. זהו זה, עכשיו חורף – ולא משנה שאצלנו הסתיו רק מעביר להילוך שני ואפילו ביפן נראה שהוא עדיין בשיאו.

אז מי המשוגע שקבע שהחורף מתחיל באמצע הסתיו? מתברר שהוא לא היה כל-כך משוגע, כי מה שנראה כמו אבסורד, למעשה מבוסס על מדע. ומאחר שעונות השנה חשובות כל-כך בשירה היפנית, כדאי להגיד כמה מילים טכניות על האופן שבו הן מוגדרות. קחו אוויר, וננסה לעשות את זה הכי פשוט שאפשר.

sakai hoitsu

סקאי הוֹאיצוּ (1762 – 1828), פרחים וציפורים של שניים עשר חודשים

להמשיך לקרוא

סיאקה מוראטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מוראטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מוראטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמוראטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata

סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מוראטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מוראטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמוראטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מוראטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נאצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קאנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסאמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור

כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מוראטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מוראטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית בחנות מכולת. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מוראטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan

כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מוראטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

מדור חדש לשירה יפנית – פוסט ראשון בסדרה

כפי שכתבתי לא אחת כאן בבלוג, שירה, על אף אהבתי הרבה אליה, היא תחום שאני לא מרגישה מספיק בקיאה בו, כדי לכתוב עליו. עם זאת, זה תחום מעניין וחשוב. זה לא רק הייקו, המוכר לרבים, אלא גם טנקה (שירים קצרים) או צ'וקה (שירים ארוכים), וגם שירה מודרנית מגוונת.

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשפנה אלי דן בורנשטיין, שבמהלך השהייה הארוכה שלו ביפן בין היתר למד הייקו, והציע לכתוב מדור שירה בבלוג שלי. המדור יתפרסם בערך כל שבועיים-שלושה, ובמסגרתו דן ידבר על שירה ויתרגם עבורנו בעיקר שירי הייקו וטנקה.

אז לא ארבה במילים ואפנה לו את הבמה.

נ.ב. דן גם מנהל את האתר הנהדר Mihongo, שלומדי היפנית בטוח ייהנו ממנו מאוד, וכל התמונות היפות בפוסט הזה צולמו על ידו ביפן.

***

כשזה מגיע לשירה, הישראלים הופכים פתאום ליפנים: מלבד כמה חריגים, היחס לנושא הזה אצלנו (וברוב המקומות) מתאפיין קודם כל בריחוק וטקסיות. שירה היא משהו נשגב ומלאכותי, מוקף ואקום של עמודים ריקים, שגורלו הטרגי הוא להתרחק מהחיים ככל שהוא מתאמץ יותר לגעת בהם. ומשורר הוא תמיד אריסטוקרט מורם מעם, גם אם הוא בקושי גומר את החודש.

והיפנים? רק תזכירו שירה והם הופכים לישראלים. דווקא זה אחד התחומים הבודדים ביפן שבהם מתרופפת אחיזת החנק של הדיסטנס הכל-יכול, והגינונים מפנים מקום לסוג של טבעיות משועשעת. ברדיו, למשל, יש תוכניות שבהן מקריאים שירים שנשלחו לאולפן מכל רחבי המדינה. תוכנית כזאת לא מזכירה ערב שירה, אלא "כוכב נולד" על סטרואידים: מקריאים שירים במהירות ובלי סנטימנטים, פאנל המומחים משמיע הגיגים קצרים על כל שיר, כולם נכנסים אחד לדברי השני, הקהל צוחק, ומיד עוברים לשיר הבא ושוכחים לגמרי מהקודם. ואיך נראה כתב עת לשירה? העמוד מאוכלס בצפיפות, שיר חדש בכל שורה, וככה זה נמשך ברצף של עשרות עמודים שנקטעים רק לטובת מאמר כלשהו או מודעות פרסומת. לשיר, לא משנה כמה הוא מוצלח או מי כתב אותו, אין שום פרטיות ושום הילת קדושה; הכל משותף ורועש כמו חדר אוכל בטיול שנתי. כמה שונה ממנהג המערב להקיף שיר באזור מפורז שמבודד אותו משירים אחרים ומשאר איומים קיומיים.

Japan 1

להמשיך לקרוא

חדשות מהתקופה האחרונה

פרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו

כריכת הספר הזוכה של אקוני קאורו

כריכת הספר הזוכה של אקוני קאורי

ב-24 באוגוסט ספרה של אֶקוּני קאוֹרי, "שממית, צפרדע, כחליל" זכה בפרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו. ברומן זה חוזרת הסופרת לנושא האהוב עליה – יחסים מורכבים של זוגות לא מתפקדים ומשלבת אותו בנושא של עולם הילד. גיבורי הסיפור הם ילד קטן המשוחח עם בעלי חיים, אחותו הגדולה שדואגת לו, אב שמבלה את זמנו אצל המאהבת שלו, ואם שממתינה לשובו של בעלה ההולל. הרומן מצייר את עולמו הפנימי של הילד ואת העולם המורכב והבלתי יציב של המבוגרים.

אקוני היא סופרת ידועה שזכתה בפרסים רבים, כולל פרס נאוקי ופרס מורסקי שיקיבו.

פרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו נוסד על ידי ההוצאה לאור צ'וּאוֹ קוֹרוֹנְשָה ב-1965 לרגל 80 שנים להיווסדה. הפרס נוסד לכבודו של טניזקי ג'ונאיצ'ירו (1886 – 1965), שמספר יצירות חשובות שלו, כולל Sasameyuki (אנגלית: The Makioka Sisters) ותרגום של מעשה גנג'י ליפנית מודרנית, התפרסמו בהוצאה זו. לפי אתר הפרס הרשמי, הפרס הוא "על שמו של טניזקי שפעל במגוון רחב של סוגות, ומיועד ליצירת ספרות או דרמה יוצאת מהכלל המייצגת את תקופתה". בפועל הפרס ניתן בדרך כלל לרומנים שזוכים גם להצלחה מסחרית ונחשבים "פופולאריים". בין זוכי הפרס המפורסמים אפשר להזכיר את זוכה פרס הנובל לספרות אואה קנזבורו (1935 – ), אנצ'י פומיקו, צוצואי יאסוטקה וקירינו נאצואו.

פרס סֶיאוּן (星雲賞)

הכריכה של Orbital Cloud

הכריכה של Orbital Cloud

ב-29 באוגוסט בחרו חברי הוועידה למדע בדיוני יפני (Nihon SF Taikai) את הזוכים בקטגוריות השונות של פרס סיאון. בקטגוריה של רומן זכה פוג'יאי טאיו (Fujii Taiyō) עבור אוֹרביטארוּ קוּראוּדוֹ (Orbital Cloud). בשנה שעברה הספר דורג במקום הראשון לפי הדירוג SF ga yomitai! (רוצה לקרוא SF!) של הוצאת היאקווה (Hayakawa), המתמחה בספרות ספקולטיבית. את ספרו הראשון Gene Mapper פרסם פוג'יאי בהוצאה עצמית בפורמט דיגיטלי, והוא הפך לרב מכר מספר אחד של ספרי קינדל ב-Amazon.co.jp לשנת 2012. בהמשך הספר יצא מחדש גם בדפוס בהוצאת היקאווה כ-Gene Mapper – full build וב-2013 היה מועמד לפרס החשוב ביותר לספרות מדע בדיוני וספרות ספקולטיבית Nihon SF Taishō שמוענק על ידי SFWJ (אגודת סופרי מדע בדיוני ופנטזיה של יפן). בקיץ השנה Gene Mapper יצא בתרגום לאנגלית.

בקטגוריה של ספרות מתורגמת זכה ספרו של אנדי וייר לבד על מאדים והסיפור הקצר “The Girl-Thing Who Went Out for Sushi” של פט קדיגן (Pat Cadigan).

משמעות המילה סיאון היא נבולה, אך הפרס לא קשור לפרס נבולה האמריקאי; השם נבולה ניתן לו על שמו של כתב העת הראשון ביפן שהוקדש למדע בדיוני (כתב העת "סֶיאוּן" יצא ב-1954). הפרס, שנוסד ב-1970, מוענק מדי שנה על ידי הוועידה למדע בדיוני יפני ליצירה בסוגת הספרות הספקולטיבית.

וזה התקציר של אוֹרביטארוּ קוּראוּדוֹ (כפי שפורסם על ידי היקאווה): קימורה קאזומי, כותב עצמאי, המנהל אתר אינטרנט לחיזוי כוכבי שביט "מטאו-ניוז", מזהה תנועה מוזרה של פסולת חלל במסלול הלוויין. ברחבי הרשת מתחילה להתפשט שמועה שמדובר במתקפה על תחנת החלל הבינלאומית (ISS) וסמל דארל פרימן מפיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה מתחיל לחקור את הפסולת הזאת. באותה תקופה יזם ידוע בשם רוני סוּמָק מתכוון לעבור יחד עם בתו לגור במושבת חלל כחלק ממסע קידום של טיסות מסחריות לחלל. יום אחד, קאזומי מקבל מידע לגבי פסולת החלל מאדם הקורא לעצמו מדען איראני. קאזומי מנתח את נתוניו של אדם זה, ומעביר לסוכנות החלל היפנית מידע מפתיע. וכך מתחיל סיפור של לוחמה בטרור חלל חסר תקדים, בו מעורבות גם טייסות אמריקאיות ו-CIA.

סדרה של שלוש כתבות ב-Japan Times לקראת פרס נובל לספרות

קוובטה יאסונרי מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1968

קוובטה יאסונרי מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1968

שיתפתי את הקישורים לכתבות כבר בעמוד Facebook, אבל כאן סידרתי את הכתבות ביחד לנוחיותכם.

דמיאן פלנגן (Damian Flanagan) מספר על המאמצים שנעשו מאחורי הקלעים ביפן כדי לזכות בפרס נובל לספרות.

פלנגן מראיין את חוקר הספרות ג'ון נתן (John Nathan), שמדבר על חשיבותם של המתרגמים בבחירת הזוכה בפרס, תמה על זכייתה של אליס מונרו ב-2013, ומביע חוסר שביעות רצון מזכייתו של קוובטה יאסונרי ("האגם", "בית היפיפיות הנמות וסיפורים אחרים"). בעיניו של נתן יצירותיו היפות אך קצרות היריעה של קוובטה ראויות פחות לפרס, מאשר למשל יצירותיו של נאצומה סוסקי ("קוקורו", "אני חתול").

אואה קנזבורו מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1994

אואה קנזבורו מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1994

פלנגן תוהה האם הסיבה לכך ששוסקו אנדו ("הר געש", "סמוראי") לא זכה בנובל נעוצה באופי החתרני של ספריו ובהיותו קתולי.

***

ואם כבר פרסים, ב"אסהי" בחרו דווקא לדבר על פרס אקוטגווה. מכתביו של דזאי אוסאמו (1909 – 1948) לסאטו הארואו (1892 – 1964), חבר בוועדת הפרס והמנטור של דזאי, חושפים עד כמה השתוקק לקבל את הפרס. דזאי היה בין המועמדים גם ב-1935, שנתו הראשונה של הפרס, וגם בשנה שאחריה, אך מעולם לא זכה בו. עם זאת, בניגוד לזוכים של אותן שנים, שבינתיים נשכחו מלב הציבור, דזאי ממשיך להיות אחד הסופרים המוערכים והאהובים ביפן.

גיליון חדש של חדשות ספרים מיפן של קרן יפן:

jbnבקישור הבא תמצאו את הגיליון האחרון של חדשות ספרות מיפן, רבעון שמפרסמת קרן יפן (PDF). מאמר המערכת מוקדש לטנזיקי ג'ונאיצ'ירו, שהשנה מלאו 50 שנים למותו, מה שאומר שלפי החוק היפני בשנה הבאה היצירות שלו יהפכו לנחלת הציבור. כרגיל הגיליון מכיל המלצות על ספרים חדשים (ביפנית) בתחומים של ספרות, היסטוריה ותרבות.

הכינו את הלימונים! חנות מארוזן בקיוטו נפתחת מחדש

חנות הספרים של רשת מארוּזֶן נפתחה מחדש בקיוטו, לאחר שסגרה את שעריה לפני עשר שנים.

החנות בקיוטו והרשת כולה פופולאריות מאוד בקרב מבקרים ותושבים מערביים, כיוון שניתן למצוא שם מגוון רחב של ספרים באנגלית ובשפות אחרות. בנוסף, החנות בקיוטו זכתה לתהילה בעקבות פרסומו של הסיפור הקצר "לימון" מאת קאג'יאי מוטוג'ירו (1901-1932 ,Kajii Motojirō) ב-1931.

הוצאה חדשה של ספרו של קאג'יאי מוטוג'ירו

הוצאה חדשה של ספרו של קאג'יאי מוטוג'ירו "לימון"

הגיבור של "לימון" סובל משחפת, תשישות נפשית וחוב ענק, ולא מוצא מנוח בעירו קיוֹטוֹ. הוא מסתובב ללא כל מטרה ברחובות ומרגיש "שגוש מְבַשר רעות לוחץ ללא הרף על לבו". במהלך שיטוטיו הגיבור מגיע לחנות ירקות, בה הוא אוהב לבקר ולהסתכל על הסחורה. הפעם מושכים את עיניו לימונים, מוצר נדיר יחסית בשביל חנות כל כך קטנה. ברגע שהוא קונה לעצמו לימון אחד, עננת הדיכאון שאפפה אותו מתפזרת והוא מרגיש הקלה מיידית. נדמה לו שריח הלימון אף מרפא את ריאותיו החולות. הוא ממשיך לשוטט ברוח מרוממת ומוצא את עצמו מול חנות "מארוזן", שבעבר הסבה לו תענוג, אך לאחרונה המראה של מדפי הספרים ושל הסטודנטים שפוקדים אותה מדכא אותו והוא נמנע מלהיכנס לשם. הפעם הוא מחליט להיכנס, אך ברגע שרגלו דורכת בחנות, הקלילות המחודשת שהרגיש נוטשת אותו והדיכאון שוב אוחז בלבו. הוא מתקדם למחלקה של ספרי אומנות, מתחיל להוציא ספרים מהמדפים ולערום אותם זה על גבי זה. המאמץ מכריע אותו והוא נזכר בכאב כמה אהב פעם לדפדף בספרים האלה וכמה נהנה מהם. לפתע הוא נזכר בלימון שלו ומחליט לערום את הספרים מחדש ולהניח את הלימון בראש המגדל. כשהוא מסיים את עבודתו ויוצא מהחנות אל הרחובות, הוא מרגיש כאילו הניח בחנות פצצת זמן, והמחשבה מלהיבה אותו.

להמשיך לקרוא

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (8 מתוך 8)

והנה הגענו לחלק האחרון של "חייו של אדם טיפש". כבר חשבתי שלא אסיים את הפרויקט בזמן; והרי התחייבתי לסיים את התרגום עד יום מותו של אקוטגווה שחל היום. אני חוששת שבתרגומי הנמהר לא עשיתי צדק עם סגנונו הצלול והנקי של אקוטגווה, אבל בואו נגיד שזאת עבודה בתהליך.

 32. מריבה
הוא הלך מכות עם אחיו למחצה. לא היה ספק שבגללו הופעלו לחצים על האח הצעיר. אך גם הוא ללא ספק איבד את החופש שלו, בגלל אחיו הצעיר. בני משפחתו הטיפו לאחיו ללא הרף "לקחת דוגמא ממנו". אך המשמעות של זה מבחינתו הייתה כאילו קשרו אותו בידיו וברגליו. במהלך ההתכתשות שניהם התגלגלו אל קצה המרפסת. בגינה – עד היום הוא זוכר את זה – שיח אחד של לגרסטרמיה הודית זוהר בפריחתו האדומה תחת שמים גשומים.

 33. גיבורים
פעם הוא הביט מחלון ביתו של וולטר אל ההרים הגבוהים. על פסגות ההרים המושלגות לא נראה אפילו צל של נשר. אך איש רוסי נמוך קומה טיפס וטיפס בהתמדה במעלה ההר.

גם בביתו של וולטר, משירד הערב, הוא כתב פזמונים כאלה, לאורה הבהיר של מנורה. וכל אותו זמן הוא המשיך לחשוב על אותו רוסי שטיפס במעלה ההר.

אתה שקיימת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם
אתה הוא שהפרת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם

אתה שאהבת את העם יותר מכל אדם
אתה הוא שבזת לעם יותר מכל אדם

אתה שהחלום בער בו יותר מכל אדם
אתה הוא שידעת את המציאות יותר מכל אדם

 אתה הוא מה שהולידה אסיה –
חשמלית המפיצה ריח של צמחי נוי

 34. צבעים

בגיל שלושים הוא גילה שיש לו חיבה מיוחדת למגרש ריק אחד. על פני הטחב היו פזורים לבנים ושברי רעפים. אך בעיניו זה היה בדיוק כמו תמונות הנוף של סזאן.

הוא נזכר בלהט שלו לפני שבע ושמונה שנים, והבין שבאותה תקופה לא היה לו מושג מה הוא צבע.

35. בובת מוקיון
הוא רצה לחיות את החיים במלוא עוצמתם, כך שלא יהיו לו חרטות כשתגיע שעתו למות. אך הוא המשיך לחיות חיים מלאי התחשבות בהוריו המאמצים ובדודתו. זה יצר שתי פנים לחייו – של אור ושל חושך. הוא ראה בובת מוקיון בחלון ראווה של חנות בגדים, וחשב עד כמה הוא דומה למוקיון הזה. אך תת המודע שלו, כלומר, האני השני שלו, כבר שילב את התחושה הזאת מזמן בתוך סיפור קצר.

 36. לאות
הוא הלך עם סטודנט אחד בשדה מיסקנתוס.

"אתה בטח עדיין מלא בתאוות חיים, נכון?"

"כן, אבל אין ספק שגם אתה…"

"למען האמת אני לא. יש לי רק תאוות יצירה".

כך הוא באמת הרגיש. בלי לשים לב הוא איבד כל עניין בחיים.

"אבל תאוות היצירה ותאוות החיים זה בעצם אותו דבר, לא?"

הוא לא השיב. מעל לשיבולת האדמדמה נראה היטב הר געש פעיל. הוא הרגיש משהו הדומה לקנאה כלפי הר הגעש הזה. אך הוא בעצמו לא הבין מדוע.

 37. האישה מקושי[1]
הוא פגש באישה שמבחינת יכולותיה האינטלקטואליות יכלה להתחרות בו. הוא בקושי הצליח להוציא את עצמו ממשבר, באמצעות כתיבה של כמה שירים ליריים כמו "האישה מקושי". הוא חש כאב, כאילו מחה שלג זוהר שנדבק אל גזעו של עץ.

כובע קש המרחף ברוח
האין ייפול הוא ארצה?
מה לי לדאוג לשמי הטוב
כששמך בלבד יקר לי[2]

 38. נקם
זה היה על מרפסת של מלון שטבל בעצים מלבלבים. הוא ישב וצייר כדי לשעשע נער צעיר. זה היה בנה היחיד של המשוגעת, שאתה ניתק את הקשר לפני שבע שנים.

היא הציתה סיגריה והביטה בשניהם. למרות הדכדוך בו היה נתון, הוא המשיך לצייר רכבות ומטוסים. למרבה המזל הילד לא היה שלו, אך עדיין צרב לו מאוד כשהילד קרא לו "דוד".

כשהילד הלך לאנשהו, היא המשיכה לעשן את הסיגריה שלה ופנתה אליו בחנחון.

"אתה לא חושב שהוא דומה לך?"

"לא דומה בכלל. קודם כל…"

"יש הרי דבר כזה 'השפעות טרום לידה'".

הוא שתק והסיט את מבטו. אך במעמקי ליבו עלה רצון אכזרי לחנוק את האישה הזאת.

 39. מראות
הוא ישב בבית קפה ודיבר עם חברו. חברו אכל תפוח אפוי ודיבר על מזג האוויר הקר. לפתע הוא הרגיש סתירה בדבריו של חברו.

"אתה עדיין רווק, נכון?"

"למעשה בחודש הבא אני מתחתן".

באופן בלתי מודע הוא השתתק. מהמראות שהיו תלויות על קירות בית הקפה השתקפו אינספור בבואותיו. בקרירות, כאילו מאיימות על מישהו…

 40. דו שיח
למה אתה תוקף את המבנה החברתי המודרני?
כי אני רואה את הרוע שהוליד הקפיטליזם.
רוע? חשבתי שאתה לא מבחין בין טוב לרע. אז מה לגבי החיים שלך?

 כך הוא ניהל שיחה עם המלאך. רק שזה היה מלאך שחבש כובע צילינדר מושלם.

 41. מחלה
הוא נתקף נדודי שינה. ובנוסף התחיל גם לסבול מתשישות. מספר רופאים הציעו מספר אבחונים למצבו: עודף חומציות בקיבה, אטוניה במערכת העיכול, פלאוריטיס יבש, חולשת עצבים, דלקת לחמית כרונית, תשישות המוח – וכהנה וכהנה.

אך הוא בעצמו ידע את מקור המחלה שלו: זו הייתה תחושת הבושה מעצמו בשילוב עם הפחד מהם. הם – החברה שהוא בז לה!

ערב אחד, כשהשמיים התקדרו בענני שלג, הוא ישב בפינת בית קפה עם סיגר בפיו והאזין למוזיקה שנשמעה מגרמופון, שהוצב בצדו השני של החדר. המוזיקה חלחלה בצורה משונה אל תוך עולמו הנפשי. הוא המתין לסיום ההקלטה, ניגש אל הגרמופון וקרא את התווית שעל התקליט.

Magic Flute – Mozart

הוא הבין מיד. מוצרט, שהפר את עשרת הדיברות, ללא ספק סבל. אך ספק אם כמוהו… הוא הרכין את ראשו ושב בשקט אל שולחנו.

 42. צחוק האלים
יום אביבי אחד כשהיה בן שלושים וחמש הוא טייל בחורשת אורנים ונזכר במשפט שכתב בעצמו לפני מספר שנים: "האלים, לצערם הרב, לא יכולים להתאבד כמונו, בני האדם".

 43. לילה
שוב ירד לילה. באור העמום הים הקציף ללא הרף. תחת השמיים האלה הוא התחתן עם אשתו בפעם השנייה. עבור שניהם זה היה אושר. אך בה בעת זה היה גם סבל. שלושת ילדיהם הביטו יחד איתם בברקים מעל לים. אשתו חיבקה את אחד הילדים ונראה היה שהיא מנסה לעצור את הדמעות.

"נדמה לי שיש שם ספינה".
"כן".
"ספינה עם תורן שהתבקע לשניים".

44. מוות
הוא ניצל את העובדה שבאותו לילה ישן לבד ורצה לתלות את עצמו באמצעות חגורתו, שקשר אל סורגי החלון. אך כשהכניס את ראשו לתוך הלולאה הוא נתקף לפתע בפחד מהמוות. אך לא מפני שפחד מהסבל ברגעים שלפני המוות. הוא הוציא שוב את שעון הכיס שלו, והחליט למדוד את הזמן שאמור לקחת לו למות מחנק. מספר רגעים הוא מעט סבל, אך לאחר מכן הכול נהיה מטושטש. היה ברור שאם רק יעבור את זה, המוות יגיע ללא כל ספק. הוא הסתכל על מחוגי השעון והבין שהסבל שלו נמשך דקה ועשרים שניות. בחוץ היה חשוך לחלוטין. אך גם בתוך החשכה הזאת נשמעה קריאתו הצרודה של תרנגול.

 45. Divan
הקריאה ב-Divan העניקה לו כוחות מחודשים. זה היה "גתה של המזרח" שהוא לא הכיר עד אז. הוא ראה את גתה עומד ברוגע מעבר לטוב ורע, והרגיש כלפיו משהו הדומה לקנאה. גתה המשורר היה בעיניו מופלא יותר מישו המשורר. בלבו של המשורר הזה היו לא רק אקרופוליס וגולגולתא, אלא פָּרַח בו גם ורד הערב.

אם רק היה לו מעט כוח לפסוע בעקבות המשורר הצעיר הזה… הוא סיים לקרוא את דיוואן, ולאחר שההתרגשות האימתנית שכחה, הוא לא יכול היה שלא לחוש בוז עמוק כלפי עצמו, על כך שנולד להיות סריס של החיים.

 46. שקרים
ההתאבדות של גיסו הכתה אותו בהלם. כעת הוא היה אחראי לטפל גם במשפחתה של אחותו הגדולה. לפחות בעיניו, העתיד שלו עצמו נראה לו קודר כמו רדת החשכה. פשיטת הרגל הנפשית שלו נראתה לו נלעגת (הוא היה מודע לחלוטין לשחיתות המוסרית ולחסרונות שלו), אך הוא המשיך כרגיל לקרוא ספר אחרי ספר. אך גם הווידויים של רוסו היו מלאים בשפע של שקרים הֶרואיים. במיוחד כשקרא את לידה מחדש… הוא חשב שהוא מעולם לא פגש מתחסד ערמומי כמו הגיבור של לידה מחדש[3]. רק פרנסואה ויון הצליח לגעת במעמקי נפשו. בתוך מספר משיריו הוא מצא את "הזכר היפה".

דמותו של ויון, הממתין להוצאתו להורג בתליה, הופיעה גם בחלומותיו. מספר פעמים הוא ניסה לצנוח אל תהומות החיים, כפי שעשה ויון. אך הנסיבות וכוחותיו הפיזיים לא אפשרו לו לעשות זאת. כוחו הלך ותש. בדיוק כמו העץ שראה פעם סוויפט, ההולך וקמל החל מצמרתו[4]

 47. משחק באש
פניה קרנו. זה היה ממש כמו הזוהר של קרני שמש הפוגעות בקרח דק. הוא חיבב אותה, אך לא היה מאוהב בה. והוא גם לא הניח עליה אפילו אצבע.

"אמרת שאתה רוצה למות, כן?"
"הממ… לא, זה לא שאני רוצה למות, פשוט נמאס לי לחיות".

בהמשך לשיחה הזאת הם החליטו למות ביחד.

"התאבדות אפלטונית, כן?"

"התאבדות אפלטונית כפולה".
הוא לא יכול היה שלא להתפלא נוכח הרוגע שהוא חש.

48. מוות
הוא לא מת יחד איתה. הוא רק הרגיש מעין סיפוק מכך שלא נגע בגופה אפילו באצבע. היא המשיכה לדבר איתו כאילו לא קרה כלום. חוץ מזה, היא הביאה לו את הבקבוקון של פוסיום ציאניד שהיה לה, ואמרה: "כל עוד יש לנו את זה, אנחנו נהיה חזקים".

ואכן הדבר חיזק את רוחו. הוא ישב לבדו בכיסא ראטן, הביט בעליו הצעירים של עץ אלון, ופעמים רבות מצא את עצמו חושב על השלווה שיביא לו המוות.

49. ברבור מפוחלץ
הוא גייס את כוחותיו האחרונים כדי לכתוב את סיפור חייו. אך הוא הופתע לגלות שהמשימה לא הייתה פשוטה. אהבתו העצמית, הסקפטיות שלו ומודעותו לאינטרסים שלו היו הסיבה לכך. הוא לא יכול היה שלא לבוז לעצמו. אך מצד שני הוא גם לא יכול היה לעצור את המחשבה ש"אם לקלף מבני אדם את העור, כולם בעצם אותו דבר". היה נדמה לו שהכותרת שירה ואמת[5] זו כותרת של כל האוטוביוגרפיות כולן. בנוסף, היה ברור לו לחלוטין שלא כולם מתרגשים מיצירה ספרותית, ושהיצירות שלו יכולות למצוא הבנה רק בקרב אנשים הקרובים אליו, שחיים חיים הדומים לשלו.

זה היה הלך הרוח שלו. וכך הוא החליט לכתוב בקצרה את השירה ואמת שלו.

אחרי שסיים לכתוב את חייו של אדם טיפש, ראה במקרה בחנות יד שנייה ברבור מפוחלץ. הברבור עמד עם ראש מורם, אך הכנפיים המצהיבות שלו היו אכולות עש. הוא חשב על חייו שלו והרגיש כיצד דמעות וצחוק מריר חונקים את גרונו. לפניו היו רק שיגעון או התאבדות. הוא הלך לבדו ברחוב אפוף אור דמדומים, וגמר בלבו להמתין לגורל המתקרב צעד אחר צעד כדי לחסלו.

50. אסיר
אחד מחבריו השתגע[6]. הוא תמיד הרגיש קרבה מיוחדת כלפי החבר הזה. יותר מאחרים, הוא חש בכל נימי נפשו את הבדידות שלו, הבדידות שהסתתרה מאחורי מסכה של עליזות קלילה. הוא ביקר את חברו המשוגע פעמיים או שלוש.

"נראה ששנינו אחוזי שדים. מה שנקרא שדי סוף המאה", אמר חברו בלחש. הוא שמע שמספר ימים לאחר מכן, בדרכו למעיינות חמים, חברו אפילו אכל פרחי וורדים. זמן מה לאחר שהחבר אושפז בבית חולים, הוא נזכר בפסל מטרה קוטה שהביא לו פעם. זה היה פסל ראש וחזה של מחבר המחזה רביזור, שהחבר כה אהב. הוא נזכר שגם גוגול השתגע לפני מותו ולא יכול היה שלא להרגיש את עוצמת הכוח שהשתלט על שניהם.

הוא היה על סף אפיסת כוחות כשקרא את דבריו האחרונים של ראדיגה, ושוב שמע את צחוק האלים. ראדיגה כתב, "חיילי האל באו לחבוש אותי"[7]. הוא ניסה להלחם ברגשנות היתר שלו ובנטייה שלו לאמונות טפלות. אך הוא לא היה מסוגל יותר להלחם בשום דבר פיזית. אין ספק שהוא הפך לאסיר של "שדי סוף המאה" . הוא הרגיש קנאה כלפי האנשים של ימי הביניים שמצאו כוח באמונתם באל. אך הוא עצמו לא היה מסוגל להאמין באל, באהבתו של האל. אפילו לא באל שבו האמין קוקטו[8]!

51. תבוסה
ידו שאחזה בעט החלה לרעוד. הוא אף התחיל לרייר. הוא היה צלול רק אחרי שלקח 0.8 גרם של וורונל[9]. וגם הצלילות הזאת נמשכה רק חצי שעה עד שעה. הוא העביר את ימיו בתוך מחשכים, כאילו נשען על חרב דקיקה שלהבה נשבר.

מסכת נו

מסכת נו "צ'וּג'וֹ", אחת ממסכות לדמות גברית של אציל

[1] קוֹשי – שמו העתיק של אזור בצפון מערב יפן המכונה היום הוֹקוּריקוּ. בקטע הזה אקוטגווה רומז ל"כמעט רומן" שהיה לו עם משוררת, אישה נשואה, שהייתה ידועה בשם מאצוּמוּרה מינֶקוֹ. שמה האמיתי היה קטיאמה הירוֹקוֹ (1878-1957) והיא הייתה ידועה גם בתרגומיה של שירה ואגדות איריות ליפנית. אקוטגווה, כדי להתגבר על רגשותיו כלפיה, כתב אוסף של עשרים וחמישה שירי אהבה בסגנון סֶדוֹקה הארכאי, שהיה נדיר מאוד מאז המאה ה-8.

[3] הכוונה לרומן אוטוביוגרפי של הסופר שימזאקי טוֹסוֹן (1872-1943). הרומן מבוסס על חייו של שימזאקי ועל הרומן שניהל עם האחיינית שלו קוֹמאקוֹ, בתו של אחיו הגדול. כשקוֹמאקוֹ נכנסה להיריון, טוסון ברח לצרפת כדי להתחמק מעימות עם משפחתו. ברומן הוא הצדיק את יחסיו עם הנערה בכך שאביו ניהל מערכת יחסים דומה וכי זו קללה הרובצת על משפחתו. אך הרומן עורר זעם ציבורי וטוסון ספג ביקורת קשה על התנהגותו הבלתי מוסרית.

[4] המשורר אדוורד יאנג סיפר שיום אחד כשטייל עם ג'ונתן סוויפט בדבלין, סוויפט, שחזה את הידרדרות מצבו הנפשי, ראה עץ בּוּקִיצָה ואמר: "אני אהיה כמו העץ הזה, אני אמות קודם כל בראש. "I shall be like that tree; I shall die first at the top"

[5] שירה ואמת, חיבור אוטוביוגרפי של יוהאן וולפגנג פון גתה.

[6] הכוונה לסופר אוּנוֹ קוֹג'י (1891-1961).

[7] ריימונד ראדיגה (1903-1923), סופר צרפתי. למעשה מיוחסות לו המילים: Dans trois jours je vais être fusillé par les soldats de Dieu "בעוד שלושה ימים יירו בי חיילי האל".

[8] ז'אן קוקטו (1892-1963), סופר, מחזאי, משורר ובמאי קולנוע צרפתי. אחד ממייצגי זרם הסוריאליזם. היו לו יחסים סבוכים עם הדת הקתולית, אליה התקרב מספר פעמים בחייו, דרך העניין שגילה במיסטיציזם ואף כניסיון להשתלט על התמכרותו לאופיום.

[9] תכשיר ששימש להרגעה ולטיפול בנדודי שינה במחצית הראשונה של המאה ה-20. המינון הטיפולי היה 0.65-0.97 גרם ובמינונים של מעבר למינון של 3.5 גרם התכשיר הינו קטלני. היום התכשיר אסור לשימוש.

חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7