תרגומים חדשים מיפנית

כולם עושים רשימות לכבוד שבוע הספר או חודש הספר או איך שזה לא נקרא בימינו. זאת ההזדמנות שלי לעשות רשימה נוספת עבור אוהבתי ספרות יפנית המורכבת מספרים שראו אור לאחרונה ולא הוזכרו כאן בבלוג.

"יומן הריק" מאת אמי יאגי

מיפנית: עינת קופר, הוצאת כתר, 2026

אם יש ספר שיצא לאחרונה ואני מצטערת שלא אני תרגמתי אותו, זה הספר הזה. זה ספר מטריד (אני מזהירה פה נשים שמנסות להיכנס להיריון, התקדמו בזהירות) אבל גם מאוד כיפי ומלא בהומור דק. יש בו גם מבט נוקב על החברה, וגם מבט חד לתוך נפש האדם במפגש עם החברה. יש בו שאלות, אבל אין בו תשובות, פתרונות או משנה סדורה. בדיוק מה שספר טוב אמור להיות. על הכריכה מופיע הציטוט "מבט זועם ומשעשע על עולם העבודה הסקסיסטי ביפן," אבל אני הייתי מורידה את "יפן." אני בטוחה שנשים במדינות רבות יזהו את מקום העבודה שלהן, גם בישראל וגם במקומות אחרים בעולם. וכמו שאומרת כותרת ספרה של קיקוקו צומורה, סופרת יפנית אחרת שעדיין לא תורגמה לעברית, "אין דבר כזה עבודה קלה".

הגיבורה היא שיבטה (שם משפחה), אישה בת שלושים וארבע, שעזבה את מקום העבודה הישן שלה משום שמעסיקיה לא ראו לנכון להגן על העובדות מפני הטרדה מינית מצד לקוחות, ומוצאת את עצמה במחלקת מכירות של חברה העוסקת בייצור גלילי נייר וקרטון. מקום העבודה רגוע ושליו ובהתחלה היא מרגישה מאושרת, אך עם הזמן היא מבחינה בכך שממנה, כאישה היחידה במחלקה, מצפים לבצע משימות שאינן קשורות כלל לתפקידה, כמו להכין קפה או לחלק מתנות שהגיעו מלקוחות. בניסיונה להשתחרר מהצורך לבצע משימות שהיא לא מעוניינת לבצע היא מכריזה שהיא בהיריון. היחס כלפיה אכן משתנה מיד, מה שכמובן מאלץ אותה להמשיך "בהיריון" שלה. אנחנו פוגשים אותה כשהיא "בשבוע החמישי" ומכאן מתחילה פטנזיה פרועה הבולעת לא רק את הסובבים אותה אלא גם את שיבטה עצמה. חוויית ה"היריון" מפגישה אותה עם נשים אחרות המתמודדות עם היריון ואמהות, עם גבר שאינו עומד בסטנדרטים של הגבריות המקובלת, עם בדידות, ובעיקר עם עצמה. הדמיון, הפנטזיה ואפילו השיגעון הופכים לכלים שעוזרים לשנות ולו במעט את העולם.

"איש אחד" מאת קייאיצ'ירו היראנו

מיפנית: עינת קופר, הוצאת כתר

עורך דין בשם אקירה קידו מסייע לאישה בשם רִיאֶה לגלות את זהותו האמתית של בעלה המנוח. ריאה חיה בעיירה קטנה באי הדרומי קיושו ונישאה לגבר בשם דָאיסוּקֶה טניגוצ'י, שהגיע לעיירתה ועבד בכריתת עצים. המשפחה החדשה, כולל ילד מנישואיה הקודמים של ריאה וילדם החדש, חיה באושר במשך שלוש שנים עד שתאונת עבודה לוקחת את חייו של דאיסוקה. כשאחיו הבכור של דאיסוקה מגיע לעיירה, מתברר שהאיש שבנה סיפור מפורט ומשכנע על עברו ועל נתק ממשפחתו כלל לא היה מי שטען שהוא. ריאה יוצאת למסע של גילוי זהותו של מי שהיה בעלה. עורך הדין קידו, שחי כל חייו בצל זהותו כבן להורים קוריאניים, חש זיקה לרעיון של זהות מומצאת ומפתח עניין אישי בחקירת המקרה של דאיסוקה.

לכאורה מדובר בספר בסוגת הבלש, אבל החקירה והתחכות אחר הזהות הסודית הם רק המסגרת. היראנו משתמש במסגרת הזאת משום שבמיטבה סוגה זו מהווה כלי מצוין לחקר נפש האדם וחוליי החברה. נושא הזהות כמובן מרכזי לספר שבין היתר נוגע בבעייה של שנאת זרים ביפן וריבוד חברתי. קידו לא מסתיר את שורשיו הקוריאניים באופן פעיל, אבל הוא לא מרגיש נוח לחשוף אותם. הוא נרתע מלהגדיר את עצמו דרך מוצאו או לראות בעצמו קורבן, אבל מאידך חש צורך להיאבק בגל של שנאת זרים המתפשט מקבוצות לאומניות קיצוניות לאוכלוסיה הכללית. חקר הזהות מתקשר גם לשאלת מקומה של הספרות והאמנות בעיצוב ההבנה שלנו את עצמנו והאחרים. בשלב מסוים קידו אומר: "היכולת להמציא סיפור שאתה אוהב ולצקת לתוכו את הרגשות שלך – זה סוג של כישרון. לא כולם מסוגלים לזה. וחוץ מזה, אולי חשוב להתמודד עם עצמך דרך מישהו אחר. יש בדידות שאפשר להתנחם ממנה רק כשאתה מתרגש מסיפור הכאב של מישהו אחר ומרגיש – 'זה בדיוק אני!'" נדמה לי שהציטוט הזה משקף את תפיסתו של היראנו עצמו, שמאמין בכוחה של ספרות לעזור לאנשים לפתח אמפתיה כלפי אחרים וגם כלפי עצמם.

"גנטיקה של טעם" מאת נאטסומה סוסקי

מיפנית: אורי קפלן, פרפנצ'ה, 2026

על הספר הזה כתבתי ממש לא מזמן כאן. זו נובלה קצרה בה גיבור מחפש את אהובתו המסתורית של חברו, שנהרג במלחמת רוסיה-יפן. אני תרגמתי את השם כ"טעם תורשתי" אבל זה בהחלט אותו ספר ואני מאושרת שעכשיו אפשר לקרוא אותו בעברית, משום שעל אף שנכתב לפני 120 שנה בדיוק, הוא עדיין רלוונטי. לא מדובר באחת היצירות המפורסמות של סוסקי, אבל אני שמחה שהמתרגם בחר דווקא אותה, אחרי שתרגם את סנשירו.

"רובה ציד: סיפורים" מאת יסושי אינואואה

מיפנית: אירית ויינברג, אפרסמון, 2026

ספר זה מכיל ארבעה סיפורים של יסושי אינואואה (1907 – 1991), סופר מאוד פורה ומאוד מצליח ביפן, מספיק אפילו בשביל להיות מועמד לפרס נובל לספרות (בו אומנם לא זכה). כל אחד מארבעת הסיפורים לכאורה שונה מאוד עלילתית אחד מהשני. אחד הוא סיפור טראגי על משולש רומנטי ועל בדידותו של האדם שנותר מאחור, אחד הוא סיפורו של אדם המתחקה אחר קורות חייו של צייר ולמעשה גם סיפור על צייר לא מוצלח שחי כל חייו בצל הצלחתו של ידיד וקולגה. בסיפור אחר הגיבור הוא נזיר בודהיסטי בן המאה ה-16 שמתעתד לצאת למסע האחרון של חייו לעבר הארץ הטהורה של הבדוהיסטווה קאנון. והסיפור האחרון הוא התבוננות מודרנית באגדה על נטישת בני אדם, ובמיוחד נשים, זקנים/ות בהרים.

כשהתחלתי לתרגם אותם הרגשתי שמה שמאחד את כל הסיפורים האלה היא בדידותם של הגיבורים והגיבורות, אבל ככל שעבדתי עליהם, ראיתי שיש דבר משמעותי נוסף שמשותף לכולם, והוא הנושא של בחירה אישית – האם בחירה כזאת אפשרית? מה מניע אדם לבצע בחירה זו או אחרת? מה מונע ממנו לבצע בחירה? האם אי בחירה היא גם בחירה? והאם יש בכלל משמעות לבחירה או שמא הכול נגזר מראש?

כתבתי גם אחרית דבר שמספרת קצת על הסופר, שכנראה עבור רבות ורבים זה המפגש הראשון איתו. אני מקווה שתקראו אותו ותגלו בו רבדים נוספים ונושאים אחרים מעבר לאלה שראיתי אני. אחרי הכול, בעיני, הספר מתהווה ומתקיים במפגש הזה בין הכותב, הכתוב והקורא.ת.

נטישת זקנות מאת דָזָאי אוֹסאמוּ

במסגרת ניסיוני לעשות סדר במחשב שלי, נתקלתי בתרגום שעשיתי לפני זמן מה לסיפור "נטישת זקנות" של דזאי אוסאמו ולא מצאתי לו בית. דזאי, שכתב בתחלת המאה העשרים, ממשיך להיות גם היום אחד הסופרים הפופולריים ביותר ביפן, ואם עוד לא קראתן את ספרו פסול מלהיות אדם בתרגום עינת קופר בהוצאת אפרסמון – רוצו! הוא ממשיך להיות רב מכר ביפן, והתרגום שלו לקוריאנית ב-2004 הפך אותו לרב מכר גם שם. אבל לפני שרצות (או אם כבר קראתן), תקראו את הסיפור הזה. תכירו (או תפגשו מחדש) את הדרמטיות, הסרקזם, ההתייסרות והפקפוק באצילות של בני אדם ובאנושות בכלל, האופייניות לסופר הזה.

את המקור היפני אפשר למצוא כאן.

***

"זה בסדר, כבר החלטתי. מלכתחילה הייתי מוכנה לזה. באמת, אין יותר על מה לדבר." קולה היה משונה כשמלמלה זאת.

"זה לא יעלה על הדעת. אני מבין את המוכנות שלך. את מתכוונת למות לבד כי אחרת תשקעי בייאוש מוחלט? אני בטוח שזה מה שזה. אבל יש לך הורים, וגם אח צעיר. אני יודע מה את מתכוונת לעשות, ואני לא מוכן פשוט לעמוד מנגד ולהניח לך לעשות את זה."

קָשיצ'י אמר דברי טעם, אך בעוד המילים יצאו מפיו, גם לו כבר התחשק למות.

"טוב, אז בואי נמות. בואי נמות ביחד. אני בטוח שאלוהים יסלח לנו."

השניים התחילו בהכנות במלוא הרצינות.

הם חשבו שיוכלו לשים קץ לחייהם של שני בני אדם, לחייה של אישה שנפלה לזרועותיו של אדם זר, ולחייו של הבעל שחירב את חייהם עד כדי כך שהדיח את אשתו למעשה שכזה. זה היה בתחילת האביב. הם לקחו את כל הכסף שהיה להם – ארבעה עשר או חמישה עשר יין שמהם היו אמורים להתקיים באותו חודש. בנוסף, היו גם בגדיהם – מעיל הבית המרופד של קשיצ'י וקימונו החורף של קָזוּאֶה, וחגורת אובי לכל אחד. זה היה כל רכושם. קזואה עטפה את הכול במטפחת פורושיקי, והשניים, שלא כהרגלם, יצאו זה לצד זו מהבית. לבעל לא הייתה שכמייה. הוא לבש קימונו מכותנה, כובע ציד וצעיף משי כחול כהה סביב צווארו. רק סנדלי הגטה שלו היו לבנים וחדשים. גם לאישה לא היה מעיל. הקימונו והעליונית שלו היו עשויים ממשי עם דוגמת חצי נוצה. על צווארה היה צעיף אדום בהיר מייצור זר, שהיה גדול למידותיה וכיסה את החצי העליון של גופה. מעט לפני שהגיעו אל חנות העבוט, בני הזוג נפרדו.

*

בצהריי היום בתחנת אוגיקוּבוֹ הייתה תנועה רגועה של בני אדם. קשיצ'י עמד בכניסה לתחנה ועישן. עינייה של קזואה תרו בתזזיתיות, מחפשות אחריו. ברגע שהבחינה בו, רצה אליו במהירות, כמעט מועדת בדרכה. "הצלחתי! הצלחתי!" היא קראה בהתרגשות, "הוא הלווה לי חמישה עשר יין. איזה אידיוט." 

האישה הזאת לא אמורה למות, חשב קשיצ'י. אסור להניח לה למות. היא, בניגוד אלי, לא חירבה את החיים שלנו. עדיין יש בה כוח לחיות. היא לא אמורה למות. רק העובדה שתכננה להתאבד אמורה להספיק בשביל שהחברה תסלח לה. זה לגמרי מספיק. אני בטוח שאנשים יסלחו לה. זה מספיק. אני אמות לבד.

"איזה הישג!" הוא שיבח אותה בחיוך וטפח קלות על שכמה, "ביחד יוצא לנו שלושים יין? זה יספיק לטיול קטן."

הם קנו כרטיס עד שינג'וקו. אחרי שירדו בתחנה הם פנו מיד לבית מרקחת. שם הם קנו קופסה גדולה של כדורי שינה. לאחר מכן, הם הלכו לבית מרקחת נוסף וקנו קופסה נוספת. בזמן שקשיצ'י, כולו חיוכים, קנה את הקופסאות, קזואה חיכתה מחוץ לחנות, כך שהרוקחים לא חשדו בהם. לבסוף הם נכנסו לחנות הכול-בו "מיצוּקוֹשי" ופנו למחלקת הרוקחות. ההמולה בבית הכול-בו הפיחה בהם מעט תעוזה, והם רכשו שתי קופסאות גדולות. המוכרת, בעלת פנים רזות ורציניות ועיניים שחורות גדולות, קימטה את מצחה לרגע ונראתה מהוססת. הבעת פנייה הייתה לא נעימה. מרוב בהלה קשיצ'י לא הצליח לזייף חיוך. המוכרת הושיטה בקרירות את התרופה. היא מתבוננת בנו מתרחקים, מתאמצת לעקוב אחרינו במבטה, חשב קשיצ'י. הוא משך אליו את קזואה, והשניים נעלמו בתוך ההמון. אף שהם לכאורה הלכו בנינוחות, אנשים אחרים הבחינו בכל זאת בצל של חריגות בהתנהגותם. זה העציב את קשיצ'י. לפני שהם עזבו את "מיצוקושי" קזואה קנתה לעצמה גרבי טאבי לבנות במחלקת העודפים, וקשיצ'י קנה חפיסת סיגריות מיובאות איכותיות. השניים לקחו מונית לאָסָקוּסָה. הם נכנסנו לבית קולנוע, שם הוקרן הסרט ירח מעל טירה חרבה[1]. על המסך הופיע גג וגדר של בית ספר כפרי, ולאחר מכן נשמעה שירת ילדים. קשיצ'י התרגש עד דמעות.

"את יודעת," פנה בחיוך לאשתו בתוך החשיכה, "אומרים שזה מה שזוגות אוהבים עושים. מחזיקים ידיים וצופים יחד בסרטים." בצורה מגושמת הוא הושיט את ידו הימנית ומשך אליו את ידה השמאלית של קזואה. הוא לחץ בחוזקה את היד הקטנה וכיסה אותה בכובע ציד שלו. אך המחווה הזאת בין בני זוג שמצאו את עצמם במצב מורכב כמו שלהם פתאום נראתה לו וולגרית. פחד השתלט עליו והוא הרפה בעדינות מידה. קזואה צחקקה. מה שהצחיק אותה לא הייתה המחווה המגושמת של קשיצ'י, אלא ההומור הנדוש של הסרט.

זאת אישה טוב וישרה שצפייה פשוטה בסרט יכולה לעשות אותה מאושרת. אסור להרוג אותה. זאת טעות שמישהי כמוה תמות.

"אולי נוותר על המוות?" שאל אותה.

"בבקשה, אתה מוזמן," השיבה קזואה בבירור, אף שנראתה שקועה לחלוטין בתוך הסרט, "אני, מכל מקום, מתכוונת למות לבד."

המסתורין הנשי, חשב קשיצ'י.

כשהם יצא מבית הקולנוע השמש כבר שקעה. קזואה אמרה שהיא רוצה לאכול סושי. קשיצ'י לא אהב סושי בגלל ריחו של הדג הנא. וחוץ מזה, הערב הוא רצה לאכול משהו יותר יוקרתי.

"לא בא לי סושי,"  אמר לה.

"אבל לי בא," קזואה למדה את מעלת העקשנות מקשיצ'י עצמו. ביהירותו הוא הדגים עבורה את הצביעות שבהעמדת פנים של סבלנות וצייתנות.

ועכשיו זה מתנקם בי, חשב קשיצ'י.

במסעדת סושי הם שתו מעט סאקה. קשיצ'י הזמין צדפות מטוגנות. הוא אמר לעצמו שזאת הארוחה האחרונה שלהם בטוקיו וחייך במרירות. אשתו אכלה סושי רול עם טונה.

"טעים?" הוא שאל אותה.

"מגעיל," היא השיבה, שנאה אמיתית בקולה, ונעצה שוב את שיניה ברול, "ממש מגעיל."

השניים בקושי החליפו מילה ביניהם.

אחרי שיצאו מהמסעדה, הם נכנסנו למועדון קומדיית מַנְזאי. האולם היה מלא עד אפס מקום. אנשים התגודדו החל מדלת הכניסה וצפו במופע בעמידה תוך שהם דוחפים אחד את השני. ובכל זאת, פעם אחר פעם ברחבי האולם נשמעו התפרצויות צחוק. בין דחיפה לדחיפה קזואה נדחקה הרחק מקשיצ'י. כיוון שהייתה נמוכת קומה, היא התקשתה מאוד לראות את הבמה בינות לגדר האנושית. היא נראתה כמו אישה קטנה ופרובינציאלית. קשיצ'י, שגם הוא נדחף על ידי הצופים האחרים, נמתח מדי פעם על קצות האצבעות ותר אחריה בדאגה. הוא הסתכל עליה יותר מאשר על הבמה. היא הצמידה אל חזה את צרור הפורושיקי השחור, שהכיל כעת גם את תרופות השינה, וסובבה את ראשה אנה ואנה בניסיון לראות את השחקנים על הבמה. גם היא הסתובבה מדי פעם כדי לחפש את קשיצ'י. אבל גם כשמבטיהם נפגשו לרגע איש מהם לא חייך. פניהם הביעו אדישות, ובכל זאת, כל אחד מהם הרגיש הקלה.  

אני חייב המון לאישה הזאת. אסור לי לשכוח את זה. כל האחריות מוטלת עלי. אם אנשים יפנו אצבע מאשימה כלפיה, אני חייב להגן עליה, ויהי מה. היא אישה טובה. אני יודע את זה. אני מאמין בזה. ומה לגבי הדבר ההוא? לא, לא, זה לא בסדר. אני לא יכול פשוט לחייך ולהמשיך הלאה. אני לא מסוגל. אני לא מסוגל להישאר אדיש כלפי זה. אני לא עומד בזה.

סלחי לי. זה יהיה מעשה האנוכיות האחרון שלי. מבחינת מוסריות אני מסוגל לשאת את זה, אבל מבחינה רגשית זה בלתי אפשרי. זה מעבר לכוחותיי.

גלי צחוק התפשטו באולם. קשיצ'י סימן בעיניו לקזואה והשניים יצאו החוצה.

"בואי ניסע למינקאמי."

בקיץ הקודם השניים בילו בטניגאווה, אזור מעיינות חמים הררי, במרחק של כשעת הליכה מתחנת מינקאמי. האמת היא שהקיץ היה כואב מנשוא, אך דווקא משום שהיה כה קשה, הוא הפך כעת לזיכרון מתוק, כמו גלויה צבעונית במיוחד. ההרים והנהר שטופים בממטרים לבנים לקראת שעות הערב, נראו לא כתפאורה עצובה המתאימה למוות. ברגע שקזואה שמעה את המילה מינקאמי, היא כאילו התעוררה לחיים.

"אז אני אקפוץ מהר לקנות ערמונים מתוקים. הגברת אמרה שהיא מאוד אוהבת אותם." בעלת הפונדק הזקנה פינקה את קזואה, ונראה שגם קזואה החזירה לה חיבה. זה היה פונדק קטן, כמעט כמו פנסיון משפחתי, שהציע שלושה חדרים בלבד ולא היה מצויד בחדר רחצה פנימי. האורחים נאלצו ללכת לבית המלון הגדול הסמוך ולבקש להתרחץ אצלם, או בימים הגשומים לקחת מטריה, ובערב גם פנס נייר או נר פשוט, ולרדת לנהר טניגאווה אל מרחץ מעיינות חמים קטן תחת שמים פתוחים על שפת הנהר.

הזוג הזקן ניהל את המקום לבדו, ככל הנראה אפילו לא היו להם ילדים, ולפעמים כשכל שלושת החדרים היו תפוסים, הזקנים היו מאוד עסוקים ובבקרים כאלה קזואה נהגה לעזור – או להסתובב בין הרגליים –   במטבח. לשולחן הוגשו מנות שלא היו טיפוסיות לפונדק, כמו ביצי סלמון בתוך שק ביצים ונאטוֹ, פולי סויה מותססים. קשיצ'י הרגיש כמו בבית. באחת הפעמים, הזקנה התלוננה על כאב שניים, וקשיצ'י ריחם עליה ונתן לה אספירין. אך התרופה כנראה הייתה יעילה מדי והזקנה נפלה לשינה עמוקה. הבעל לא מצא לעצמו מקום מרוב דאגה לאשתו, מה שהצחיק מאוד את קזואה. פעם קשיצ'י יצא להסתובב בסמוך לבית ההארחה. הוא הלך בראש מורכן בין העשבים הפראיים, ולפתע, כשהרים את מבטו והסתכל לעבר הבית, ראה את הזקנה יושבת בשקט מתחת למדרגות הכניסה ומביטה בו במבט מצועף. המקרה הפך לאחד הסודות הכמוסים היקרים לליבו של קשיצ'י. הזקנה למעשה הייתה אישה בת ארבעים וארבע או ארבעים וחמש, בעלת פנים חייכניות ומלאות ונוכחות אצילה ושקטה. הבעל כנראה אומץ לתוך המשפחה.[2]

קזואה קנתה את הערמונים וקשיצ'י עודד אותה לקנות עוד.

בתחנת אואנה היה ריח מוכר של בית. קשיצ'י תמיד פחד שמא יפגוש שם מישהו שהוא מכיר מכפר הולדתו. באותו ערב במיוחד הוא הרגיש שהם נראים כמו שולייה ועוזרת בית בדרכם לחופשה ומושכים את תשומת לבם של הסובבים. באחד מדוכני התחנה קזואה קנתה ירחון מיוחד המוקדש לרומן בלשי מודרני וקשיצ'י קנה בקבוק ויסקי קטן. הם עלו לרכבת לניאיגטה שיצאה בשעה עשר וחצי.

חיוך עדין עלה על פניהם ברגע שהתיישבו זה מול זו ברכבת.

"תגיד, לא נראה לך שהגברת תחשוב שאני נראית מוזר?"

"למי אכפת. את יכולה פשוט להגיד שהלכנו לראות סרט באסקוסה ובדרך אני השתכרתי והתעקשתי שניסע למינקאמי."

"כן, אתה צודק," היא אמרה כאילו העניין הפסיק להטריד אותה, אבל מיד הוסיפה, "היא תהיה בהלם, לא נראה לך?"

נראה היה שקזואה מתקשה להירגע כל עוד הרכבת עומדת בתחנה.

"אני בטוח שהיא תשמח," אמר קשיצ'י.

הרכבת יצאה לדרך.

הבעת פניה של קזואה הייתה מתוחה. היא הביטה בחטף לעבר הרציף. זהו, כאן הכול נגמר. אולי המחשבה הזאת העניקה לה ביטחון. היא פתחה את הפורושיקי על ברכיה, הוציאה את הירחון שקנתה קודם והתחילה לקרוא בו.

קשיצ'י הרגיש חולשה ברגליים, ולבו הלם מהתרגשות לא נעימה. הוא לגם מהוויסקי, כאילו זו הייתה תרופה.

אילו רק היה לי כסף, לא הייתי מניח לאישה הזאת למות. אם האיש ההוא היה קצת יותר החלטי, זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי. אני לא יכול לסבול את זה. אין שום הגיון בהתאבדותה. 

"תגידי, אני מתנהג יפה?" פנה אל קזואה בפתאומיות, "אני רק מנסה להתנהג יפה."

קולו היה רם מדי, וקזואה נבהלה והזעיפה את פניה. קשיצ'י חייך חיוך מאולץ ומבויש.

"אבל," הוא המשיך, בכוונה מנמיך את קולו יתר על המידה, "את לא כל כך אומללה. את הרי אישה רגילה. לא רעה ולא טובה. בבסיס שלך את אישה רגילה. אני לא כמוך. אני אדם נורא. לפי כל הסימנים גרוע יותר מהגברים הרגילים."

הרכבת חלפה על פני אָקָבָּנֶה ואומִיָה ודהרה קדימה בתוך החשכה. שכרותו מהוויסקי ומהירותה של הרכבת שחררו את לשונו של קשיצ'י.

"אשתי מתעבת אותי, אבל מה אני אעשה, אין שום דבר שאני יכול לעשות. אני יודע מצוין שזה לא נאה להשתרך בצורה כזאת אחריה. זה מטופש. אבל אני לא מתנהג יפה. אני לא רוצה להתנהג יפה. לא רוצה שיגידו שאני אדם טוב שאשתו רימתה אותו, ושאני לא הצלחתי לוותר עליה והלכתי אחריה אל מותי, לא רוצה שידידיי האמנים יספרו איזה אדם טהור הייתי ושאנשים יגידו שהייתי אדם טוב אבל חלש. אני לא מחפש רחמים שטחיים כאלה. אני הולך למות מובס על ידי הסבל שלי. בשום אופן לא מת למענך. גם לי קרו הרבה דברים רעים. סמכתי יותר מדי על אנשים אחרים. בטחתי יותר מדי בכוחם של בני אדם. אני יודע את זה. אני מודע גם ליתר הכישלונות המביכים שלי. אין לך מושג כמה ניסיתי עד עכשיו לחיות חיים נורמליים כאחד האדם. כמו טובע הנאחז בקש. הקש הזה עומד להישבר בכל רגע, הסבל שלי כבד מדי. זה תסכול וטינה. אבל אני חייב לומר את זה בקול רם, אחרת עוצמת היהירות שלי עלולה להטעות אנשים – ואפילו אותך – ואתם עלולים לזלזל בעוצמת הכאב שלי ולהגיד שבטח הוא רק כל הזמן אומר שהוא סובל, שזו סתם פוזה."

קזואה ניסתה לומר משהו, אבל הוא עצר בעדה.

"עזבי, זה בסדר. אני לא מאשים אותך. את אדם טוב. תמיד הייתה בך יושרה. האמנת למה שאמרתי. אני בשום אופן לא מאשים אותך. אפילו חבריי הוותיקים ומלומדים יותר ממך לא הבינו את הכאב שלי. לא האמינו באהבה שלי. ואין בזה שום דבר מפתיע. פשוט לא ידעתי איך להסביר את עצמי." קשיצ'י סיים לדבר וחייך, וקזואה התמלאה לרגע בתחושת ניצחון.

"הבנתי אותך. זהו, מספיק. אתה בכלל מתאר לעצמך מה יקרה אם אנשים אחרים ישמעו אותך?"

"את לא מבינה כלום. את חושבת שאני טיפש לגמרי, אה. נדמה לי שבאיזושהי פינה קטנה עמוק בתוך הלב שלי אני עדיין מנסה להתנהג יפה, וזה מה שמכאיב לי. אנחנו ביחד כבר, כמה? שש, שבע שנים. אפילו פעם אחת לא הבחנת בסבל שלי. לא, לא, אני לא רוצה להאשים אותך בזה. זה לא באשמתך."

קזואה לא הקשיבה. היא שקעה בקריאת הירחון. פניו של קשיצ'י הרצינו והוא המשיך לדבר אל החלון האפל.

"זה עניין רציני, לא משהו להקל בו ראש. למה שאתנהג יפה? אנשים אמרו עליי שאני שקרן, עצלן, יהיר, בזבזן, מפתה נשים, ועוד שמות גנאי כהנה וכהנה. אבל אני שתקתי. לא הגנתי על עצמי. הייתה לי אמונה. אבל הרגשתי שזה משהו שאסור לומר בקול רם. שזה רק יכול להרוס את הכול. חשבתי על הייעוד ההיסטורי שלי. הרגשתי אני לא מסוגל לחיות רק למען האושר הפרטי שלי. רציתי לשחק את תפקיד הנבל. ככל שיהודה רע יותר, כך אור חסדו של ישו חזק יותר. הרגשתי שאני גזע נכחד. השקפת העולם שלי לימדה אותי את זה. ניסיתי ליישם אנטיתזה אלימה. האמנתי שאם אדגיש את הרוע של מה שנכחד, כך יתעצם אורם של הדברים החיוניים שייוולדו אחריו. התפללתי שכך יהיה. לא היה לי אכפת מה יקרה לי. אם התפקיד שלי כאנטיתזה יעזור ולו קצת לאור שיבוא אחר כך, הייתי מוכן למות. אף אחד לא יאמין לי ואולי גם יצחקו עלי, אבל זה באמת מה שחשבתי. כן, אני מטומטם. כנראה טעיתי. כנראה שבאמת הייתי יהיר מדי. ובכל זאת זה היה חלום מתוק. כי החיים הם לא מחזה תיאטרון. אולי זו טעות להגיד, הובסתי, מותי מתקרב, אבל את לפחות תמשיכי הלאה. אולי סעודת הגופה המצחינה שהכנתי במחיר של חיי לא יכולה למשוך אפילו כלב. אולי זה רק מטרד עבור בני אדם להם אני מנסה להעניק אותה. אולי אין לשום דבר משמעות, אלא אם כולם משגשגים יחד."

החלון כמובן לא ענה.

קשיצ'י קם ופנה בצעד מתנדנד לכיוון השירותים. הוא נכנס לתא, נעל אחריו את הדלת, היסס לרגע והצמיד את שתי כפות ידיו בתפילה. זה לא היה מצג שווא.

הם הגיעו לתחנת מינקאמי בארבע לפנות בוקר. עדיין היה חשוך. השלג שממנו חששו נמס כמעט לחלוטין, ונותרו רק שאריות אפורות דהויות בצל התחנה. הם שקלו ללכת למעיינות טניגאווה ברגל, אבל קשיצ'י ניגש ליתר ביטחון לתחנת המוניות והעיר את הנהג.

ככל שהמכונית עלתה בדרך המפותלת במעלה ההר, החלו מופיעים שדות והרים המכוסים בשלג לבן שהאיר את השמיים החשוכים.

"כל כך קר," אמרה קזואה, "לא ציפיתי שיהיה כל כך קר. בטוקיו כבר כולם עברו לקימונו מצמר סרוק אביבי." היא הרגישה צורך לתרץ את בגדיהם בפני נהג המונית.

"אה, שם ימינה."

הם היו קרובים ליעדם וקזואה התמלאה בחיוניות.

"הם בטח עדיין ישנים," אמרה והוסיפה, פונה ישירות אל הנהג, "כן, עוד קצת קדימה."

"זהו, עצור." אמר קשיצ'י, "מכאן נמשיך ברגל." השביל שלפניהם היה צר.

הם יצאו מהמונית, הורידו את גרבי הטאבי, והלכו כחמישים מטר עד לפונדק. השלג שהתחיל להפשיר יצר שכבה של קרח דק ומסוכן והרטיב את סנדלי הגטה שלהם. קשיצ'י התכוון כבר לדפוק בדלת, אבל קזואה, שהלכה מעט מאחוריו, רצה קדימה ועצרה בעדו.

"תן לי לדפוק, אני אעיר את הגברת." היא נראתה כמו ילדה קטנה שמתחרה על פרס. 

זוג הזקנים הופתע, שלא לומר נבהל, אבל איש מהם לא אמר כלום.

קשיצ'י עלה במהירות לקומה השנייה, נכנס לחדר שבו גרו בקיץ הקודם והדליק את האור. מלמטה נשמע קולה קזואה.

"הוא ממש התעקש שנבוא לפה. את יודעת, אמנים הם כמו ילדים קטנים." היא דיברה בהתלהבות, כאילו מאמינה בעצמה לשקרים שהיא מספרת. היא גם שוב הזכירה את הקימונו האביביים שלכאורה כולם כבר לובשים בטוקיו.

הזקנה עלתה בצעדים שקטים אל הקומה השנייה ופתחה באיטיות את תריסי החלון בחדר.

"אני שמחה שבאתם," אמרה והשתתקה.

מחוץ לחלון כבר החל להפציע אור, וניתן היה לראות את צלעו הלבן של ההר. בעמק זרם נהר טניגאווה שנראה שחור מתחת לערפילי הבוקר.

"קר נורא פה," אמר קשיצ'י. זה היה שקר. לא היה לו קר עד כדי כך. "בא לי סאקה."

"אתה מרגיש טוב?"

"כן, הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת. ראית איך השמנתי?"

באותו רגע נכנסה קזואה לחדר, סוחבת בעצמה שולחן קוטאצו[3] גדול.

"זה ממש כבד. השאלתי את זה מהאדון. הוא אמר שאנחנו יכולים להשתמש בו. אני מתה מקור." היא דיברה בהתלהבות יתרה ואפילו לא הביטה לכיוונו של קשיצ'י.

כשנשארו לבד פניה הרצינו.

"אני עייפה. אני רוצה להתקלח ואז לישון קצת."

"אולי את יכולה לרדת למרחץ הפתוח?"

"כן, הבנתי שאפשר. גם הגברת והאדון כל יום הולכים לשם."

בעל הפונדק הזקן הלך ראשון, ורקע ברגליו כדי לדחוס במגפי הקש הגדולים שלו את השלג שירד יום קודם לכן, סולל להם את השביל. מאחוריו הלכו קשיצ'י וקזואה. נהר טניגאווה היה מואר באורו העמום של השחר.

הם פשטו את בגדיהם על המחצלת שהביא בעל הפונדק והחליקו לתוך המים החמים של המעיין. גופה של קזואה היה עגלגל. קשה היה להאמין שהיא עומדת למות הלילה.

"שם? מה את אומרת?" שאל קשיצ'י לאחר שהזקן עזב, והצביע בסנטרו אל צלעו הלבן של ההר האפוף בערפל כבד.

"אבל השלג שם עמוק מדי, אני לא חושבת שנצליח לטפס."

"אולי עדיף במורד הזרם. באזור התחנה לא היה כל כך הרבה שלג."

הם דיברו על המקום בו ימותו.

כשהם שבו לבית ההארחה, הפוטונים שלהם כבר הוצעו. קזואה התכרבלה מיד בתוך המצעים והחלה לקרוא את הירחון שלה. הקוטאצו עמד למרגלות הפוטון שלה ונראה שכעת היה לה חמים. קשיצ'י גלגל את הפוטון שלו והתיישב ברגליים משוכלות ליד השולחן, נשען כמה שיותר קרוב אל הקוטאצו, והתחיל לשתות סאקה. בתור נשנושים לצד האלכוהול היו סרטנים משומרים ופטריות שיטאקה מיובשות. היו גם תפוחים.

"תגידי, אולי נדחה את זה בלילה נוסף?" שאל.

"אין בעיה," השיבה אשתו בלי להרים את עיניה מהירחון, "לא באמת אכפת לי. אבל אני חושבת שהכסף עלול להיגמר."

"כמה נשאר לנו?" שאל קשיצ'י, מתבייש עד עמקי נשמתו. 

חרטה וייסורי מצפון. איזה דבר מגונה! אין בעולם דבר יותר מגונה מזה. אסור להמשיך כך. אני בטוח שכל ההתמהמהות הזאת נובעת רק מהתשוקה שאני חש כלפי גופה של האישה הזאת.

קשיצ'י היה אובד עצות.

אם הוא לא יתאבד, האם ירצה לשוב לחיות יחד עם קזואה? ומה עם החובות, החובות המבישים שלא ברור איך להחזיר אותם? מה לעשות איתם? והחרפה? הסטיגמה של מטורף למחצה? ומה עם החולי? החולי שלמרבה האירוניה איש לא מאמין בקיומו? ומה עם קרובי המשפחה?

"אחרי הכול – את שומעת? – בני המשפחה שלי הביסו אותך, אה? נראה שזה המצב."

קזואה השיבה במהירות, בלי להתיק את מבטה מהירחון.

"ברור, בין כה וכה אני כלה לא-יוצלחת."

"זה לא רק זה. גם לא עשית מספיק מאמץ."

"מספיק עם זה כבר. נמאס לי," היא השליכה הצידה את הירחון, "אתה חושב שאתה מדבר בהיגיון? בגלל זה אנשים שונאים אותך."

"הבנתי אותך, אז את שנאת אותי כל הזמן הזה. אנא סלחי לי, אם כך," קשיצ'י נשמע שיכור.

למה אינני מקנא? האם אני כה יהיר, עד שאיני מאמין שאין סיכוי שהיא באמת מתעבת אותי? אני אפילו לא כועס עליה. אולי זה משום שהאיש ההוא חלש מדי? אבל אולי זה הכול בגלל צורת החשיבה שלי, הדבר הזה שהם מכנים התנשאות? אם כך, כל מה שחשבתי עד עכשיו היה טעות. כל החיים שלי עד כה היו טעות. מאוד יכול להיות, אבל במקרה הזה, למה אני לא יכול פשוט להרגיש שנאה טהורה? גם בקנאה כזאת יש צניעות ויופי, לא? האין זעם המוביל אפילו לרצח נואפים הוא לא רגש נעלה וטהור? האם המראה של אדם שאשתו הפנתה לו את הגב והוא מת תחת מכת הגורל הזאת הוא לא התגלמות של עצב טהור?

ועל מה אני חושב? חרטות, התנהגות יפה, הפגנת אדישות, מוסר, חובות, אחריות, הכרת תודה, אנטיתזה, חובה היסטורית, קרובי משפחה… אני צריך להפסיק עם זה.

קשיצ'י הרגיש שבא לו להרים נבוט ולרסק לעצמו את הראש.

"אשן קצת ונצא לדרך. קדימה, אין מה להתמהמה עם זה." הוא פרש שוב את הפוטון והתכרבל בתוך המצעים.

הוא היה שיכור למדי והצליח להירדם. כשהוא הצליח לבסוף לפקוח את עיניו, השעה כבר הייתה מעט אחרי הצהריים. אומללותו לא ידע גבול. הוא קפץ על רגליו, ובשנייה שלאחר מכן שוב התחיל למלמל כמה קר לו וירד למטה לבקש עוד סאקה.

קזואה עדיין ישנה בחדר, פיה פעור מעט.

"קדימה, לקום, יוצאים לדרך." אמר קשיצ'י. קזואה פקחה מיד את עיניה.

"כבר? מה השעה עכשיו?"

"קצת אחרי הצהריים, אבל לא אכפת לי, אני לא מסוגל לסבול את זה יותר."

הוא לא רצה לחשוב על שום דבר. הוא פשוט רצה למות כמה שיותר מהר.

הם התארגנו במהירות. קזואה אמרה לבעלי המקום שהם רוצים לנצל את ההזדמנות ולסייר קצת במעיינות החמים באזור, והשניים עזבו את בית ההארחה. השמיים היו צלולים ובהירים. הם דחו את ההצעה לקחת אותם למטה במכונית, בתירוץ שבא להם קצת לשוטט וליהנות מהנוף, אבל הם לא הספיקו לעבור אפילו מאה מטרים כשהם שמעו צעדים, הסתובבו וראו את בעלת הפונדק הזקנה רצה בעקבותיהם.

"תראי, הגברת הזקנה." אמר קשיצ'י, חרדה בקולו.

"לגמרי שכחתי," אמרה בעלת הפונדק הזקנה, לחייה סמוקות מריצה, והושיטה לקשיצ'י צרור עטוף בנייר, "זה משי גולמי. טוויתי בעצמי. אין לי שום דבר אחר לתת לכם."

"תודה רבה," אמר קשיצ'י.

"אוי, באמת לא היית צריכה," אמרה קזואה.

נראה שהשניים הרגישו הקלה.

קשיצ'י שוב התחיל לצעוד קדימה. מאחוריו שתי הנשים עדיין נפרדו לשלום.

"שמרו על עצמכם."

"גם את, בבקשה, שמרי על עצמך."

קשיצ'י הסתובב לאחור בחדות.

"הרשי לי ללחוץ את ידך."

הוא לחץ את ידה בחוזקה, והיא נראתה נבוכה ואפילו מבועטת.

"הוא שיכור," העירה קזואה שנעמדה לצדו.

הוא באמת היה שיכור. כשהם נפרדו מהזקנה על פניו היה חיוך. השניים התקדמו בעצלתיים במורד ההר. כשהגיעו למקום בו השלג נעשה דליל קשיצ'י התחיל לשאול את קזואה בקול שקט –  אולי פה? אולי שם?

קזואה אמרה שהיא מעדיפה מקום פחות מדכדך, קרוב יותר לתחנת מינקאמי. עד מהרה העיר מינקאמי נפרשה לפניה כמו כתם כהה בעמק.

"טוב, עכשיו אין לנו דרך חזרה, אה?" אמר קשיצ'י, מנסה להישמע עליז.

"כן," ענתה קזואה בהחלטיות.

קשיצ'י פנה אל חורשת הארזים משמאלו של השביל. קזואה צעדה בעקבותיו. השלג כבר כמעט נעלם כליל, והאדמה כוסתה בשכבה עבה של מחטים לחים ורקובים. השניים התקדמו במהירות, בלי להתעכב. כשנתקלו במדרון תלול פשוט זחלו עליו על ארבע. גם המוות מצריך מאמץ. לבסוף, הם איתרו קרחת יער קטנה בה היו יכולים להתיישב. קרני השמש הצליחו לחדור לכאן, ובקרבת מקום היה מעין.

"נעשה את זה כאן," קשיצ'י היה עייף.

הוא גיחך כשקזואה פרשה מתפתחת קטנה והתיישבה עליה. היא לא דיברה. בזה אחר זה היא הוציאה מהצרור את בקבוקוני התרופות ופתחה את פקקיהם. קשיצ'י בחן אותם.

"תני לי לראות, אני מבין בזה יותר ממך. הנה, זה יספיק לך."

"זה לא מעט מדי? הכמות הזאת תספיק לי כדי למות?"

"בשביל בן אדם שזאת הפעם הראשונה שלו, זה מספיק כדי להרוג אותו. אבל אני כל הזמן נוטל אותן, אז אני צריך לקחת פי עשר ממך. זה יהיה נורא אם בסוף אישאר בחיים."

להישאר בחיים זה להיכנס לכלא.

אבל… האם אני בעצם מנסה לגרום לקזואה להישאר בחיים כסוג של נקמה קטנונית? לא, לא, זה לא בא בחשבון. לא ייתכן שאני עושה משהו כל כך מלודרמטי כמו ברומן משרתות זול.

קשיצ'י התעצבן על עצמו. הוא לקח חופן של כדורים ובלע אותם בלגימה אחת עם מי המעיין. גם קזואה לקחה חופן של כדורים בתנועה מגושמת ובלעה אותם.

הם התנשקו, ונשכבו זה לצד זו.

"זהו, כאן אנחנו נפרדים. מי שיישאר בחיים, שייחיה במלוא הכוח." קשיצ'י ידע שכדורי השינה לבדם לא יספיקו כדי להמית אותו. הוא זחל בשקט אל שפת הצוק, התיר את חגורתו, כרך אותה סביב צווארו, וקשר את הקצה השני לגזע שנראה כמו עץ תות. התכנון שלו היה שאחרי שהוא יירדם, גופו יחליק מהצוק והוא ייחנק למוות. זו הייתה הסיבה שבחר מראש במיקום הזה, על שפת הצוק. הוא נרדם. בתודעתו המעומעמת הוא הרגיש שהוא מחליק.

קר. הוא פקח את עיניו. חושך מוחלט. אור ירח הבליח בחשכה. איפה אני?

לפתע הבין. אני עדיין חי.

הוא מישש את צווארו. החגורה עדיין הייתה כרוכה סביבו. הוא הרגיש קור סביב מותניו. הוא נפל לתוך שלולית. הוא הבין מה קרה. הוא לא נפל ישירות מהצוק, אלא התגלגל, ונפל לתוך מכתש קטן, עדיין במעלה הצוק. המכתש התמלא במים שטפטפו מהמעיין, וקשיצ'י קפא לגמרי באזור הגב והמותניים.

נשארתי בחיים. לא הצלחתי למות. זאת האמת המרה. עכשיו אסור לי להניח לקזואה למות. הלוואי שתהיה בחיים! הלוואי שתהיה בחיים!

גפיו היו כל כך חלשים שהוא התקשה להתרומם מהקרקע. הוא אימץ את כל הכוח שהיה בגופו וקם, התיר את החגורה מהעץ, הסיר אותה מצווארו. משהושלמה משימתו זו, צנח על ישבנו לתוך השלולית והביט סביבו בזהירות. לקזואה לא היה כל זכר. הוא התחיל להתקדם בזחילה, מנסה לאתר אותה. בתחתית הצוק הוא הבחין בדמות כהה. מהמרחק הזה היה קשה לומר אם לא מדובר בכלבלב קטן. הוא זחל בזהירות למטה ומשהתקרב אל הדמות הבין שאכן זו הייתה קזואה. הוא נגע ברגליה. הן היו קרות. היא מתה? הוא קירב את כף ידו אל פיה, ניסה להבין אם היא נושמת. הוא לא הרגיש שום דבר. מטומטמת! הצלחת למות, אה! אנוכית שכמוך! זעם שלא ידע כמותו מילא אותו. הוא תפס בכוח את פרק כף ידה ובדק את הדופק. היה לה דופק חלש. היא חיה. היא חיה. הוא הכניס את ידו מתחת לקימונו שלה ונגע בחזה. הוא היה חם. לא ייאמן! מטומטמת! הצלחת להישאר בחיים! כל הכבוד! כל הכבוד! הוא חש חיבה עזה כלפיה. לא הייתה שום סיבה שכמות כזאת קטנה של כדורים תהרוג אותה. הו, איזו הקלה! אפוף בתחושת אושר, הוא נשכב על גבו לצדה של קזואה ושוב איבד את הכרתו.

כשהוא התעורר בפעם השנייה, קזואה שכבה לצדו ונחרה בקול רם. בעודו מקשיב לה, הוא נתקף מבוכה. איזו אישה חזקה! הוא חייך חיוך מריר.

"היי, קזואה, קומי! נשארנו בחיים. שנינו. נשארנו בחיים." הוא ניער אותה בכתפיה.

היא המשיכה לישון בשלווה. ארזי ההרים עמדו דוממים בחשכת הלילה, אור ירח קר נגע במחטים החדים על צמרותיהם. קשיצ'י לא היה יכול להסביר מדוע, אבל עיניו התקשרו בדמעות. הוא התחיל להתייפח. אני עדיין ילד. למה ילד שכמותי צריך לעבור את כל הסבל הזה?

לפתע קזואה התחילה לצעוק.

"גברת, גברת, כואב לי! כואב לי בחזה!" קולה נשמע כמו שריקה.

קשיצ'י הזדעזע. הוא חשש שאם מישהו שעובר בתחתית ההר ישמע את הצעקות האלה, התוצאות עלולות להיות הרות אסון.

"קזואה, אנחנו לא בפונדק. הגברת לא כאן."

קזואה לא הבינה את דבריו. היא המשיכה לצעוק שכואב לה ולהתפתל מכאבים. פתאום היא התחילה להתגלגל למטה. המדרון היה מתון, אבל קשיצ'י חשב שהיא עלולה להתגלגל ככה עד השביל שבשולי ההר. הוא החליק בעקבותיה. קזואה נבלמה על ידי עץ ארז וגופה נכרך סביב גזעו. היא המשיכה לצרוח.

"גברת, קר לי, תביאי לי קוטאצו!"

קשיצ'י התקרב והביט בה. לאור הירח היה בה משהו לא אנושי. שיערה היה סתור, מחטיהם הרקובים של הארזים דבקו בו. הוא נראה כמו רעמה של רוח האריה[4] או כמו שיערה הפרוע של יָמָאוּבָּה, מכשפת ההרים.

אני צריך להישאר רגוע. לפחות אני צריך להישאר רגוע. הוא קם, מתנדנד על רגליו, לקח את קזואה בזרועותיו וגרר אותה חזרה אל מעמקי היער במעלה ההר. הוא מעד, זחל, החליק למטה, נצמד אל שורשי העצים, גירד בציפורניו את האדמה. מי יודע כמה זמן בילה בעבודת הנמלים הזאת?

די, איני יכול עוד. האישה זאת כבדה מדי בשבילי. היא אדם טוב, אבל היא משא כבד מדי. אני אדם נטול כוח. האם אני צריך לסבול כך כל החיים למענה? די, אני לא עומד בזה, איני יכול עוד. בואי ניפרד. עשיתי כל מה שהיה בכוחותיי הדלים לעשות.

באותו רגע הוא קיבל החלטה נחרצת.

האישה הזאת חסרת תקנה. היא תלויה בי לחלוטין. לא אכפת לי מה יגידו אנשים. אני הולך להיפרד ממנה.

הבוקר התקרב, והשמיים החלו להתבהר. קזואה נרגעה בהדרגה. ערפילי בוקר החלו להתפשט בינות לעצים.

אשאף לפשטות, למשהו שלא יהיה מורכב. לא אצחק יותר מפשטותה של המילה "גבריות." אין לאדם דרך חיים אחרת מלבד החיים בפשטות.

קשיצ'י החל להסיר בזה אחר זה את המחטים משיערה של קזואו ששכבה לצדו. בראשו הייתה רק מחשבה אחת.

אני אוהב את האישה הזאת. אני אוהב אותה עד כדי כך שאיני יודע מה לעשות. היא המקור של כל הסבל שלי. אבל זהו, אני הולך לשים לזה סוף. אני אמשיך לאהוב אותה, אבל גם אתרחק ממנה. יש לי כעת מספיק כוח לעשות זאת. בשביל להמשיך לחיות חייבים להקריב את האהבה. זה אך טבעי, לא? הרי כל בני האדם חיים כך. מבחינתם זה ברור מאליו. אין דרך אחרת לחיות. ואני לא איזה עילוי יוצא דופן. וגם לא מטורף.

עד שעות אחר הצהריים קזואה ישנה שינה עמוקה. בזמן הזה קשיצ'י הצליח איכשהו לפשוט את בגדיו הרטובים ולייבש אותם. הוא מצא את סנדליה של קזואה, קבר את קופסאות התרופות הריקות בתוך האדמה, ניגב את הבוץ מהקימונו של קזואה עם מטפחת, וביצע עוד כהנה וכהנה משימות שונות.

כשקזואה התעוררה, קשיצ'י סיפר לה על כל מה שהתרחש בלילה.

"אני מאוד מצטערת" אמרה בנימה של ילדה מתנצלת והרכינה את ראשה. קשיצ'י צחק.

בניגוד לקשיצ'י, קזואה עדיין לא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה. זמן מה הם פשוט ישבו ודיברו על מה שיעשו מכאן ואילך. עדיין נשארו להם כעשרה יין. קשיצ'י התעקש שיחזרו ביחד לטוקיו, אבל קזואה אמרה שהקימונו שלה מלוכלך נורא ושהיא לא יכולה לעלות על רכבת במצב כזה. בסופו של דבר הוחלט שקזואה תחזור עם רכב לפונדק. הם המציאו סיפור כיסוי לא אמין במיוחד שתספר לבעלת הפונדק, לפיו נפלה ולכלכה את בגדיה בזמן שהם הסתובבו בין המעיינות החמים, ושהיא מבקשת להישאר בפונדק עד שקשיצ'י ייסע לטוקיו, ויביא לה בגדים להחלפה וכסף.

בגדיו של קשיצ'י כבר התייבשו. הוא התלבש, יצא מהיער לבדו וירד לעיירת מינקאמי, שם קנה קרקרי אורז סֶנבֶּיי, סוכריות קרמל וגזוז, ולאחר מכן חזר אל ההר כדי לחלוק את התקרובת עם קזואה. קזואה שתתה מהגזוז והקיאה.

הם ישבו יחד עד שהחשיך. כשקזואה הרגישה שהיא מסוגלת ללכת, השניים יצאו לאט-לאט מהיער. אחרי שמצא רכב שייקח אותה לטניקאווה, קשיצ'י עלה לבדו על רכבת לטוקיו.

הוא סיפר את הכול לדודהּ של קזואה והפקיד בידיו את הטיפול בכל העניינים.

"חבל מאוד," אמר הדוד שבדרך כלל לא הכביר במילים. באמת היה נראה שמה שקרה מצער אותו.

הדוד אסף את קזואה מהפונדק ולקח אותה לגור אצלו.

"הקזואה הזאת," סיפר בחיוך לקשיצ'י, "התנהגה כמו הבת של בעלי הפונדק. בלילה פרשה את הפוטון שלה בין הבעל לאישה וישנה לה בנחת בין בני הזוג." הוא משך בכתפיו, ולא סיפר יותר שום דבר.

הדוד הזה היה אדם טוב. גם אחרי שקשיצ'י וקזואה נפרדו באופן רשמי, המשיך לבוא לשתות עם קשיצ'י בלי לנטור לו טינה. רק לפעמים היה אומר, "מסכנה קזואוה," כאילו משהו פתאום הזכיר לו אותה, ובכל פעם שעשה זאת, לבו של קשיצ'י נכמר והוא לא ידע מה להשיב.

אוקטובר, 1938


[1] "ירח מעל טירה חרבה" –  שיר מפורסם מאוד שהולחן על ידי טקאי רנטארו בשנת 1901. השיר אמור לעורר נוסטלגיה, מלנכוליה ותחושה של אובדן ועראיות. ככל הידוע, לא היה קיים סרט בשם הזה.

[2] בעבר, במשפחות בהן לא היה בן שיירש את רכוש המשפחה, נהגו לאמץ את החתן כבן משפחה.

[3] שולחן נמוך שמתחתיו מותקן מכשיר חימום.

[4] דמות מתוך ריקוד המכונה "האריה שבמראה" (קגאמי ג'ישי). נערה צעירה מתחילה לרקוד את ריקוד האריה הריטואלי. היא עוטה על עצמה מסכה של אריה ומביטה בעצמה במראה. לאט לאט רוח האריה משתלטת עליה. מנערה הססנית וביישנית הרקדנית הופכת לרוח עוצמתית בעלת רעמה פרועה. ריקוד האריה בדרך כלל מתבצע כחלק מריטואלים של טיהור לקראת כניסת השנה החדשה.

איבָּראגי נוֹריקוֹ – הגני על רגישותך

כשהייתי בשיא יופיי

כשהייתי בשיא יופיי
הערים התפוררו לחורבות
וממקומות הכי לא צפויים
נראו שמיים כחולים

כשהייתי בשיא יופיי
סביבי מתו אנשים רבים
במפעל, בים, באיים חסרי שם
ואני איבדתי את הזדמנותי להתגדר

כשהייתי בשיא יופיי
איש לא הביא לי מתנה לבבית
הגברים לא ידעו אלא להצדיע
והלכו כולם – משאירים את מבטם היפה מאחור

כשהייתי בשיא יופיי
ראשי היה ריק
ולבי כמו אבן
רק זרועותיי ורגליי הבריקו כערמונים

כשהייתי בשיא יופיי
ארצי הפסידה במלחמה
וכי ייתכן שקרה דבר כה מגוחך?
הפשלתי את שרווליי חולצתי
פסעתי בצעד נועז ברחובות השפלים

כשהייתי בשיא יופיי
מוזיקת ג'אז גאתה מהרדיו
סחרחרה כמו אחרי סיגריה אסורה
גמעתי בשקיקה את המוזיקה הזרה

כשהייתי בשיא יופיי
הייתי מאוד אומללה
הייתי מלאת סתירות
הייתי מאוד בודדה

ולכן החלטתי לחיות כמה שיותר
כמו ז'ורז'רוּאוֹ קשישא הצרפתי
שצייר ציורים מדהימים משבא בימים

זה היה שיר שכתבה בשנת 1958 איבראגי נוריקו (茨木のり子), מהקולות הבולטים של השירה היפנית שלאחר מלחמת העולם השנייה. איבראגי נולדה בשנת 1926 באוסקה וגדלה בעיר נִשִׁיו שבמחוז אאיצ’י. שנות ילדותה ונעוריה נפלו על תקופת לאומנות והמלחמה ביפן. היא למדה על ברכי המנשר הקיסרי שקרא לכל האזרחים והאזרחיות "בעת חירום להתמסר באומץ לב לשירות הכלל ולהיות למשענת ולסעד לשלטונו הנצחי של הקיסר." היא ידעה שיפן, כמדינה ייחודית ובעלת שליחות היסטורית, מגנה על שכניה מפני האימפריאליזם המערבי ונלחמת למען עתיד טוב יותר עבור אסיה כולה, ושכל פעולה של הצבא היפני היא פעולה הכרחית ומוסרית. את לימודיה בתיכון החלה בשנת 1939, בשיא מלחמת סין-יפן השניה, וכשמדינתה דוהרת לתוך המלחמה הפסיפית (המוכרת לנו כמלחמת העולם השניה). ב-1943 נסעה לטוקיו ללמוד רוקחות בבית הספר הקיסרי הגבוה לנשים למקצועות רפואה. יחד עם יתר תושבי טוקיו היא חוותה מחסור ורעב ובהמשך הפצצות של הצבא האמריקאי. כמו סטודנטיות רבות אחרות, לקראת סוף המלחמה היא גויסה לעבוד לטובת המאמץ המלחמתי ועבדה במפעל לאספקה רפואית של הצי היפני, בו ייצרו תרופות וציוד רפואי עבור הצבא. באוגוסט 1945 היא הייתה במפעל כשבצוהריי היום כל העובדים נקראו להקשיב לשידור רדיו ולראשונה שמעו את קולו של הקיסר שלהם, שבשמו לכאורה יצאו להגן על ארצם ועל כל השטחים שכבשו או רצו לכבוש. לא ברור מה אנשים הבינו מהשפה הציורית והארכאית של הקיסר, אבל היה ברור דבר אחד – המלחמה הסתיימה.

איבראגי הייתה רק בת 19 כשהשיח המיליטריסטי פתאום התחלף בשיח על דמוקרטיה וחופש. בשביל יפן התחילו חיים חדשים וגם בשבילה. ב-1946 היא השלימה את לימודיה וקיבלה רישיון להיות רוקחת, אם כי לפי עדותה הלימודים לא עניינו אותה במיוחד והיא בחרה לא לעסוק במקצוע. בקיץ של אותה שנה היא צפתה במחזה "חלום ליל קיץ" והתאהבה בעצם הרעיון של תיאטרון. היא ראתה פרסום בעיתון המזמין להגיש מחזות לתחרות והחליטה להשתתף – המחזה שלה אומנם לא זכה במקום הראשון, אבל זכה בציון לשבח. כעת היה ברור שהחיים שלה יהיו קשורים בכתיבה. בשנת 1949 היא נישאה לרופא בשם מִיאוּרָה יאסוּנוֹבוּ והשניים עברו לגור במחוז סאיטמה, שם היא התחילה לכתוב ולפרסם שירה. בשנת 1953 הקימה יחד עם המשורר קוואסאקי הירוֹשי את כתב העת הספרותי "קאי" (משוט), ובשנת 1955 ראה אור קובץ השירה הראשון שלה "דיאלוג" (Taiwa). השיר "כשהייתי בשיא יופיי" ראה אור בקובץ מאוחר יותר. הוא נגע בלבם של רבים, ועד היום השיר נכלל בחלק מספרי הלימוד ביפן.

בסוף שנות החמישים היא הייתה מעורבת בתנועה שהתנגדה לחידוש הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן, הסכם שכידוע חודש בשנת 1960 למרות התנגדות ציבורית רחבה, ומטרתו להמשיך את נוכחותו של צבא ארצות הברית באוקינאווה ובמקומות אחרים ביפן, במיוחד לאור המלחמה שניהלה ארצות הברית בווייטנאם. השיר "כשהייתי בשיא יופיי" לא היה רק עיבוד של זכרונות ילדותה, אלא גם תגובתה של המשוררת למלחמת וייטנאם והדרך להזכיר שמלחמה היא אומללות, אובדן נעורים ואובדן העצמי.

שנות השביעים היוו נקודת מפנה נוספת בחייה של איבראגי. לאחר התקופה הסוערת של הפגנות הסטודנטים בשנים 1968-1969 יפן שקעה ברובה לתוך שפע כלכלי ותחושת רוגע ואפתיה פוליטית. הכיבוש האמריקאי ואחריו שנים של זינוק כלכלי, מעבר ממחסור קיצוני לשפע, מאיסורים לחופש, הכישלון של תנועות השמאל – כל אלה הובילו בסופו של דבר למצב של תרדמת פוליטית-חברתית. המעברים היו קשים במיוחד עבור מי שחוו את שנות המלחמה כאנשים צעירים. רבים התקשו להתמודד עם השינויים ועם הטראומות שאיש לא חשב שצריך לרפא. אחד מהאנשים שלא הצליחו להתמודד עם היפן השלווה והמשגשגת היה הסופר מישימה יוקיו, ששם קץ לחייו בשנת 1970. בראיון לתאגיד השידור NHK בשנת 1966, דיבר מישימה על כך שהוא וחבריו, שגדלו במהלך המלחמה, חיו את נעוריהם בציפיה למוות. הנוכחות החזקה של המוות נתנה טעם מיוחד וחד לחיים. לעומת אותן תחושות חזקות, החיים בתקופת השלום והשפע נראו תפלים עד כדי כך שהיה קשה אף להרגיש את עצם החיים. אם המוות אינו נוכח בחיים בצורה אקוטית, טען מישימה, החיים עצמם דוהים. בנוסף, המעבר לקיום הדמוקטרי והקפיטליסטי שמט את הקרקע הרעיונית מתחת לרגליהם של אנשים. לפי מישימה, בני אדם זקוקים למטרה נעלה כלשהי שלמענה יוכלו לחיות ולמות, אך כעת מצא את עצמו בעולם שבו כל אחד התבקש לדאוג לרווחת עצמו, לחיות למען עצמו, לעבוד למען עצמו ולצרוך למען עצמו. מישימה לא מצא את עצמו גם בחוגי השמאל, שממילא החל לדעוך ביפן אחרי הכישלון של 1960, ולא מצא את עצמו גם כצרכן בחברת שפע.

איבראגי דווקא מצאה דרך להתמודד עם המעבר מהיותה נערה התומכת במלחמה, לאישה המבקשת לבטא את רגשותיה בכנות ולהתחבר דרך שיריה גם לאנשים שחוו את הדברים כמוה וגם למי שחוו אותם לגמרי אחרת. בשנת 1975 חוותה איבראגי משבר אישי, כשבעלה מת מסרטן הכבד, ובשנה לאחר מכן, בהיותה בת 50, היא יצאה לדרך חדשה כשהחליטה ללמוד בעצמה את השפה הקוריאנית. הבחירה הייתה לחלוטין לא מובנת מאליה. יפן התקשתה אז, כמו היום, להתמודד עם כיבוש קוריאה ועם היחס של הצבא היפני לאוכלוסיה הקוריאנית בכלל ולנשים הקוריאיות בפרט. היום יפנים רבים לומדים קוריאנית וזה לא דבר נדיר, אך לא כך היה כשאיבראגי יצאה למסע הלימוד שלה. היא מנתה סיבות רבות לשאיפתה ללמוד קוריאנית – אהבתה להיסטוריה ולקריאת חומרים שונים במקור, עניינה באמנות ולתרבות קוריאנית, תחושה של הערכה וחיבה עמוקה כלפי "השפה של המדינה השכנה," וגם הצורך לתקן עוול היסטורי. היא הייתה מודעת לכך שתחת הכיבוש היפני נשללה מקוריאנים האפשרות ללמוד את שפתם, ובמכתבה למשוררת הקוריאנית הוֹנג יוּן-סוּק היא כתבה שהיא תופסת את "גניבת השפה" הזאת כפשע הכיבוש. מבחינתה, התמסרותה ללימוד קוריאנית הייתה הדרך להתמודד עם ההבנה הזאת. שלא כמו אנשים שהמעבר מלהט המלחמה והשהיה בצל המוות לתקופת שלום ושקיעה בשכחה של שפע וטרדות היומיום הוביל לתחושה של אובדן מטרה או זהות, איבראגי דווקא מצאה את משמעות החיים בלקיחת אחריות ושמירה על רגישות. בשנת 1977 פורסם השיר שלה "לפחות על רגישותך", מן שיחה עם עצמה, שדיבר לאנשים רבים והפך לאחד השירים הכי מפורסמים ומצוטטים שלה. בשנת 1990 יצא אוסף של מבחר שירה קוריאנית מודרנית בתרגומה של איבראגי. ב-17 בפברואר 2006 איבראגי מתה בביתה שבהיגאשי-פושימי, טוקיו, בגיל 79, וכעשור מאוחר יותר, בשנת 2017, ראה אור בקוריאה קובץ שיריה בתרגום לקוריאנית. היום הוא זוכה לפופלריות רבה.

לפחות על רגישותך

אל תאשימי אחרים
בליבך המתייבש
את זו שלא טרחת להשקותו

אל תאשימי את רעיך
בכך שנעשית קשה
מי הוא זה שאיבד את הרכות?

אל תאשימי את קרוביך
בחמת רוחך
כל הכשלונות הם שלך

אל תאשימי את נסיבות חייך
בדעיכת שאיפות נעורייך
מלכתחילה הייתה זו רק נחישות רפה

אל תאשימי את הזמנים
בכל מה שאינו כשורה
זהו ויתור על הניצוץ הקלוש של כבוד עצמי

לפחות על רגישותך
הגני בעצמך
שוטה!

עוד על שירה ומלחמה:
האם יוסאנו אקיקו כתבה שירה נגד המלחמה?
קוריהרה סדאקו ושירה של פצצת האטום

טניגוצ'י ג'ירו – האיש ההולך

בימים אלה ראה אור בהוצאת "אסיה" ספר בשם "האיש ההולך" מאת אמן המנגה טניגוצ'י ג'ירו (2017-1947) ואני תרגמתי את מעט המילים בהן הוא השתמש כדי ליצור עולם שלם. טניגוצ'י ידוע היום במערב בעיקר כמי שמשלב בין התבוננות שקטה בחיי היומיום של הבמאי אוזו יאסוג'ירו לבין סגנון הקו הנקי (ligne claire) הפרנקו-בלגי. בניגוד ליצירות מלאות אקשן, דינמיקה ודרמה של טזוקה אוסאמו, איסיאמה האג'ימה או קישימוטו מסאשי, או המתח בין הגרוטסקי לבין הריאליסטי של מיזוקי שיגרו, סגנונו של טניגוצ'י ב"האיש ההולך" מתאפיין בריאליזם, אינטימיות ושקט חזותי. החיבור בין ההתבוננות הפנימית והמיקוד במה שלא נאמר לבין אלמנטים שהביא מסגנון קומיקס בלגי-מערבי, זיכה אותו באות אבירות מטעם מסדר האמנויות והספרות של צרפת. אבל מי שההתבוננות הפנימית והשקט הפכו לכרטיס הביקור שלו, התחיל את דרכו דווקא בסגנון הדרמטי של גקיגה (gekiga) המתאפיין בנושאים כבדים, אפלים ואלימים ושנים רבות שיתף פעולה עם יוצרים בסוגת המתח. הוא היה אמן ורסטילי ועבד במהלך חייו במגוון סגנונות אמנותיים וסוגות נרטיביות, כולל מתח, סיפורי הרפתקאות, מדע בדיוני, ממואר וכמובן הנרטיב הלירי, שהפך למאפיין של יצירתו, במיוחד במערב.

טניגוצ'י נולד בעיר טוֹטוֹרי בקצה המערבי של האי המרכזי הונשו, ובילדותו הושפע מקשיים שאפיינו את התקופה שאחרי המלחמה, כולל שנים של מחסור, תנופת תיעוש חסרת תקדים והשריפה הגדולה שהתרחשה ב-1952 וזרעה הרס עצום בעירו. העיר ואירועי ילדותו ישמשו כקרקע ביצירות האינטראקטיביות המאוחרות שלו. אחרי שסיים את לימודי התיכון, טניגוצ'י מצא עבודה במפעל טקסטיל בקיוטו, אבל בסופו של דבר לא הצליח לוותר על חלומו ליצור מנגה, וכעבור חצי שנה, בשנת 1966, הגיע לטוקיו כדי לנסות לממשו. זה היה זמן מרגש מאוד, משום שמדובר היה בתקופה המשמעותית ביותר בהיסטוריה של האמנות הזאת, מלאה בהתפתחויות שהפכו את המנגה למה שאנחנו מכירים היום. טניגוצ'י למד תחת שני אמנים שונים מאוד שהיו פופולריים באותה תקופה. הוא התחיל את דרכו כמתלמד בסטודיו של אישיקווה קיוּטה, שעבד בסגנון הגקיגה ומאוחר יותר הפך לעוזרו של קמימוקה קזואו, שיצירותיו התאפיינו בליריות ארוטית ורכות רבה יותר.

מתוך "אל העיר הרחוקה" (haruka na machi e), 1998. איש בן 48 שב לעיר הולדתו טוטורי ובאופן מסתורי חוזר אחורה בזמן להיות שוב ילד בן 14, לנסות למנוע מאביו לעזוב את המשפחה.
מתוך "יומנו של אבי" (chi no reki), 1994. אדם חוזר לעיר הולדתו להלווייתו של אביו ודרך שיחות עם אנשים שהכירו אותו מגלה דברים שמעולם לא זכה להכיר כשהיה צעיר. בתמונה כאן – השריפה הגדולה של טוטורי, 1952, המהווה גם מטאפורה להרס ובנייה מחדש של זהות משפחתית.

בשנת 1971 הוא פרסם את יצירת הביכורים שלו "החדר הצרוד", מנגה קצרה ומאוד אפלה שהתפרסמה במגזין מנגה המיועד למבוגרים. לאורך שנות השבעים והשמונים הוא נטה לעבוד על יצירות מתח ונוּאָר, לעתים קרובות בשיתוף פעולה עם כותבים שהתמחו בסוגות האלה. הוא התחיל גם להתעניין בקומיקס הצרפתי, במיוחד בעבודותיו של ז'אן ז'ירו (המוכר יותר כ"מוביוס") ולפתח עניין בבעלי חיים, מה שאפשר לראות במנגה "בלנקה" (1986), סיפור על כלב שעובר שינוי גנטי במעבדה צבאית ובורח משם. במסעו ברחבי סיביר ואלסקה הוא נלחם בכל מי שמנסה לצוד אותו ומשתוקק לחזור לבעליו המקוריים. במנגה זו משלב טניגוצ'י את האקשן והפיזיות עם דימויים של טבע ורוגע שיהפכו מרכזיים עבורו בהמשך. כעבור עשור הוא יחזור לבלנקה ולמאבק בין האדם לטבע ב"כלב אלוהים" (kami no inu) העוסק בצאצאיו של בלנקה.

מתוך "החדר הצרוד", 1971. אדם היושב לבדו בחדר, בבית שעמד פעם באזור של בתי בושת, ומדמיין את החיים של האישה שגרה בחדר לפניו.
מתוך "בלנקה", 1986 (גם התמונה משמאל).

השינוי המשמעותי הגיע בשנת 1987, כשטניגוצ'י, בשיתוף עם הכותב סקיקווה נצואו, התחיל לפרסם את סדרת המנגה "תקופתו של בוצ'ן" (bochan no jidai) שהתפרסמה עד 1996. כך למעשה אני הכרתי אותו כשעוד בקושי ידעתי יפנית, אבל התחלתי להתעניין בספרות היפנית וחיפשתי משהו לקרוא. הסדרה עוסקת בסופר נאצומה סוסקי – היוצר של "בוצ'ן" – באנשים שסובבו אותו ובתקופה שבה הוא חי. אני לא הייתי חובבת מנגה גדולה, אבל על סוסקי כמובן הייתי חייבת לקרוא. כך, לא הכרתי את טניגוצ'י שיצר נרטיבים של פעולה, אלא את טניגוצ'י ששחזר את האווירה ואת החיים בתקופת מייג'י תוך הקפדה רבה על פרטים, וסיפר על סופרים ועולם שלם שרק התחלתי ללמוד עליו. כדי לספר את הסיפורים האלה, הוא היה חייב לוותר על כל מה שלא נחוץ ולעבוד עם קווים נקיים יותר וקומפוזיציות מאוזנות יותר. "תקופתו של בוצ'ן" זיכתה אותו בפרס אגודת יוצרי מנגה בשנת 1993 ובשנת 1998 בפרס לתרבות ע"ש טזוקה אוסאמו.

כריכה של מהדורה חדשה של "תקופתו של בוצ'ן" ועמוד מתוך התרגום לאנגלית של המנגה.

"תקופתו של בוצ'ן" ביססה את מעמדו של טניגוצ'י ביפן, אבל ההכרה הבינלאומית הגיעה עם "האיש ההולך", שהתפרסם ביפן בחלקים בין השנים 1991-1990 ותורגם לצרפתית ב-1995. בהמשך טניגוצ'י שיתף פעולה עם היוצר פרדריק בואלה (Frédéric Boilet) והיה חלק ממה שבואלה ביקש לכנות La nouvelle manga (המנגה החדשה), שהייתה אמורה להיות שילוב של מסורות קומיקס יפניות וצרפתיות. בסופו של דבר קיבל טניגוצ'י אות אבירות מטעם מסדר האמנויות והספרות של צרפת ב-2011. "האיש ההולך" היא אנטיתזה למנגה עתירת האקשן ופעולה שיצר בשני העשורים הראשונים של הקריירה שלו ולסגנון המנגה הדומיננטי באותה תקופה. הספר עוסק באדם מבוגר שעובר עם אשתו לשכונה פרברית בעיר גדולה ופשוט משוטט, הולך ברחובות. לפעמים מוצא את עצמו יושב על עץ כי עלה לשם כדי לעזור לילדים להוריד טיסן שנתקע, לפעמים מוצא את עצמו באיזו גבעה שהגיע אליה במקרה, או בסמטה שלא הכיר או ליד נהר, כשבעצם היה בדרכו לעבודה. למעשה, אין כאן אפילו סיפור – אלה פשוט תמונות קטנות מחיי היומיום, בהן אדם מרשה לעצמו להתבונן סביבו, ללכת לאן שרגליו מובילות אותו, למצוא יופי בדברים קטנים ובלתי צפויים, כמו מבט אל העולם דרך עדשות משקפיים סדוקות (כתב על כל זה יפה מאוד דרור בורשטיין באחרית הדבר). בספר הזה אין כמעט דיאלוג, אבל יש עולם עשיר של צלילים – רשרוש עלים, מטר או טפטוף של גשם, צליל של דריכת רגל על קרקע רטובה, או חריקה של סוליית עור על אספלט, נביחה ידידותית של כלב המקדם את פני האדם שלו הביתה או נביחה רכה של כלב שנותר ללא בעלים ומבקש שייקחו אותו אתכם. אני חייבת לומר שכמתרגמת היה בזה אתגר גדול, ואני רוצה לקוות שצלחתי לפחות קצת לעמוד בו. ביפנית לכל הדברים האלה יש אונומטופיה מוכרת, ואילו בעברית לעתים צריך ליצור צליל שיכול להתפרש באופן שונה על ידי אנשים שונים. לפעמים לא נותר לי אלא לתת אמון בדימויים עצמם ובדיוק שבו הם מעבירים את הצלילים אפילו בלי להשמיע אותם. ניסיתי רק להגביר טיפה את המצויר, לתת לו תמיכה זעומה ככל שיכולתי. מכל מקום, במנגה הזאת במיוחד, נדרשת עבודה רבה מצד הקוראות והקוראים – אנחנו אמורים להביא את מלוא הקשב ואת תשומת הלב שלנו כדי להרגיש, להריח, לשמוע את העולם שטניגוצ'י יוצר.

הגרסה היפנית של "טוקיו היא הגן שלי" (Tokyo wa boku no niwa/ Tôkyô est mon jardin), אותה יצר פרדריק בואלה בשיתוף עם טניגוצ'י ובנואה פטרס (Benoît Peeters), 1997.
מתוך "האיש ההולך".

התקופה שבה נוצרה היצירה המדיטטיבית הזאת – יצירה שמזמינה לעצור ולהתבונן, מה שהיום היו מכנים to touch grass, הייתה תקופה משמעותית מבחינה חברתית ביפן. אחרי שנים של שגשוג וביטחון כלכלי, האשליה של יציבות נסדקה, ואת מקומה תפסה אי־ודאות. אולי בשלב זה ממדי השינוי החברתי לא היו ברורים דיים. האידאל של הגבר העובד קשה מזריחה ועד הרכבת האחרונה בעוד אשתו מגדלת את הילדים ומטפלת בבית עדיין לא התערער, והסטודנטים המשיכו לקוות שאחרי שיסיימו את לימודיהם ימצאו את מקומם בחברה גדולה שתספק להם תעסוקה עד הפנסיה – אף שרבים, ובעיקר רבות, כבר החלו למצוא את עצמם בלימבו של ראיונות עבודה בלתי נגמרים. גם הרחובות של הערים הגדולות המשיכו להיות נוצצים ומלאי הבטחה. ובכל זאת, נדמה שכבר היה משהו באוויר. אני לא יכולה שלא לחשוב שהפניה הזאת לשקט, לנוסטלגיה, להליכה חסרת תכלית מוצהרת ולתשומת לב לפרטים קטנים, משקפת תחושה מוקדמת של אובדן מתהווה – גם אם לא מנוסח במפורש. המנגה הזאת היא במידה רבה הזמנה לעצירה ולהתבוננות בתוך עולם שאת השינויים האדירים שבו "האיש" לא מצליח לעצור.

נקודה נוספת שקשה להתעלם ממנה היא שמדובר ב“איש” ההולך, לא באישה. האישה במנגה נשארת בבית: מסדרת, מטפלת בכלב, יוצאת לקניות, תומכת. רק לעתים היא מצטרפת לשיטוט. המשוטט הוא flâneur, לא flâneuse. ביפנית הכותרת היא נטולת מגדר Aruku hito (לא aruku otoko) ובהתחלה חשבתי שיהיה מעניין ומאתגר למצוא בעברית הסקס-מניאקית כותרת שלא תהיה ממוגדרת, אבל אחרי שקראתי והתבוננתי במנגה הזאת, היה ברור – אין שום צורך. (אגב, אתגר דומה קיים בשם של הספר המעולה של סיאקה מורטה, Konbini ningen, שבאנגלית היה אפשר – ואם תשאלו אותי, היה צריך – לתרגם כ-Convenience store person, אבל בחרו לתרגם כ-Convenience store woman, ובעברית בחרו להימנע גם מבעיית ה-konbini – שזה אכן חנות נוחות, מכולת, אבל משהו מאוד ספציפי בהקשר היפני – וגם מבעיית ningen, ותרגמו כ"בשולי הנוחות"). עבור נשים רבות ביפן, קריסת הבועה הכלכלית לא ביטלה את הציפיות המסורתיות אלא הוסיפה עליהן: יותר נשים יצאו לשוק העבודה, אך לרוב לא למשרות יציבות ומתגמלות – ובמקביל המשיכו לשאת באחריות העיקרית לבית ולילדים. האם הייתה יכולה להיות כאן "האישה ההולכת"? אני בטוחה שכן. יש אפילו ספר נהדר של לורן אלקין שנקרא Flâneuse – מומלץ מאוד, אם כי נדמה לי לא תורגם לעברית.

מתוך "שומרי הלובר," 2014
מתוך "איקארו", בשיתוף עם מוביוס, 1997

"האיש ההולך" פתח דף חדש ביצירתו של טניגוצ'י, ובעוד הוא הפך ליצירה הידועה ביותר שלו במערב, היצירה האהובה ביותר שלו היא "הגוּרְמַן הבודד" (kodoku no gurume) שיצר בשיתוף עם הכותב קוסומי מסאיוּקי. ההצלחה של המנגה הזאת לא מפתיעה כלל, כיוון שהיא עוסקת בנושא האהוב והמנחם ביותר – אוכל. גיבור המנגה מבקר במסעדות (אמתיות) ברחבי יפן ונהנה מארוחות והתבוננות. המנגה הזאת היא חוויה חושית של טעמים, מרקמים ושקט הטמון בתוך ההמולה העירונית. את סדרת המנגה טניגוצ'י וקוסומי יצרו בין השנים 2015-1994 וב-2012 היא עובדה לסדרת טלוויזיה שרצה עד היום. בנוסף, טניגוצ'י יצר מספר יצירות אוטוביוגרפיות והיסטוריות, עבד עם מוביוס על רומן גרפי בסוגת מדע בדיוני "איקארו", ואף יצר בהזמנת מוזיאון הלובר בפריז את "שומרי הלובר" (Les Gardiens du Louvre), מנגה שבה גבר יפני מסתובב ברחבי המוזיאון ומשוחח עם ציורים מפורסמים ודמויות היסטוריות. קשה אולי לדמיין שזה אותו בן אדם שיצר את "האיש ההולך", אבל כפי שראינו עוד מהתחלה, טניגוצ'י מעולם לא נרתע מעבודה בסגנונות שונים. הפרויקט האחרון שיצר בעודו נלחם במחלה קשה (תסמונת כשל רב-מערכתי) ופורסם ב-2017 כבר לאחר מותו היה "היער של שנות אור" (Kōnen no mori). המנגה עוקבת אחר נער בעל יכולת לשוחח עם הטבע ומשקפת את שאיפתו של טניגוצ'י ליצור נוף המסוגל להביע את רגשותיו, תפיסה שאפשר לראות כבר ב"האיש ההולך."

מתוך "יער של שנות אור." כאן נראה אזור בו מתרחשת רעידת אדמה שעצמתה 6 בסולם ריכטר.

קנג'י השנה: דוֹב

למרות מתחים פוליטיים פנימיים וחיצוניים, הציבור ביפן הצביע ובחר את הקנג'י "דוב" 熊 כמילה שמייצגת את שנת 2025. הקרן להערכת השליטה בקנג'י פרסמה כמנהגה ב-12 בדצמבר את הקנג'י הנבחר, וסיהאן מורי, ראש המקדש קיומיזו בקיוטו, כתב את הסימנית לעיני הקהל שהתאסף במיוחד. הסיבה לבחירה היא ריבוי הדיווחים במדיה על דובים הנכנסים לאזורי מחייה של בני אדם ועל תקיפות של דובים. הדובים תמיד חיו לצד בני האדם ביפן, במיוחד בצפון ובאזורים ההרריים, ולאורך השנים הופיעו בספרות ובפולקלור. היום בפוסט נדבר גם על זה וגם על "בעיית הדובים" המודרנית, שהיא כמובן תוצאה של פלישת בני האדם למרחב המחיה של בעלי החיים ולא להיפך.

דובים בפולקלור ובתרבות היפנית

ביפן היום חיים שני סוגי דובים. הדוב החום הסורי באי הוקאידו, והדוב השחור האסייתי באיים הונשו ושיקוקו. כיוון שהאי הוקאידו סופח ליפן רק בשנת 1869, ועד אז היה מקום מגוריהם של האיינו, ניתן לדבר על שני סוגי פולקלור הקשור לדובים, זה של היפנים וזה של האיינו. בעלי החיים הגדולים האלה, המסוגלים להלך על שניים, ושעיניהם, בניגוד לבעלי חיים אחרים, פונות קדימה, תמיד ריתקו את בני האדם, שראו קרבה מסוימת בינם לבין הדובים. בקהילות ציידים הדוב כונה במילים כמו "הזקן" (אויאג'י) או "האדון" (נוּשי) ונתפס כ"איש ההרים" בעל פרווה, החולק עמם את מאכליהם האהובים ודואג לצאצאיו בדיוק כפי שבני האדם דואגים לצאצאיהם. ציד דובים עבור האיינו ועבור הקהילות ההרריות באזור צפון מזרח האי הונשו (המכונות מָטָאגי) היה כרוך בטקסים וריטואלים, כגון צום אחרי הציד, תפילה להחזרת נשמתו של הדוב הניצוד אל ההרים, והתכנסות הקהילה לאכילת תבשיל מבשר דוב כדרך להתייחד עם החיה. כמו כן, התקשרו לציד הדובים אמונות ואיסורים שונים. למשל, הציידים האמינו שהדוב הוא שליח של רוח ההרים (יאמה-נו-קאמי), אלוהות שנתפסה כנשית ולכן (כן כן) קנאית וזועמת. לפיכך, לנשים נאסר לעלות להרים ולשהות ביערות, פן יגרמו להתקף קנאה וזעם של יאמה-נו-קאמי/הדובים והדבר ימית אסון על הקהילה. מאותה סיבה (אולי) בקהילות הציידים גם בהוקאידו וגם בצפון הונשו היה נהוג להימנע מקיום יחסי מין ערב לפני היציאה לציד. באזורים מסוימים, הרג של דובה הרה נחשב לטאבו, ונאמר כי מי שיהרוג דובה כזאת, גם בשוגג, יביא על משפחתו שבע דורות של מזל רע. בנוסף, הציידים האמינו שרוחו של כל דוב שנהרג יכולה להביא לסופה קשה, שגם כונתה כך, קוּמָה-אָרֵה (סופת דובים). כיוון שלדובים שחורים אסייתיים בדרך כלל יש כתם לבן על החזה, צייד שבמקרה הרג דוב נדיר שצבעו שחור לחלוטין, הגיש בדרך כלל את שללו כמנחה לאלים (במקום להעבירו לשימוש הקהילה) ופרש מהציד. סיפורי מקור של מספר מקדשים באזורים הרריים ביפן קשורים לדובים כמי שהובילו את הצייד אל מקום הקמת המקדש. למשל, בסיפור המקור של מקדש אויאמה בהר טטיאמה, מסופר על כך שצייד שרדף אחרי דוב פצוע ראה את הדוב הופך לפסל בודהה. לפיכך הצייד הקים במקום בו ראה את הפסל את המקדש, פרש מהציד והפך לנזיר.

בעולם האמונות של האיינו הדוב נתפס כאלוהות (קאמוּי) ממש, השומרת ומגנה על הטבע. אחד הטקסים החשובים עבור האיינו הוא איאוֹמַנְטֵה, הכולל תפיסה וגידול של גור דובים לשם הקרבה טקסית ושילוח נשמת האל חזרה אל ההרים. תיאור של טקס כזה אפשר למצוא ברומן היסטורי "מקור חם" (netsugen) מאת קווגואה סואיצ'י, העוסק בבני איינו מסחלין (קראפוּטוֹ, ביפנית) ומתרחש בין סוף המאה ה-19 ועד תום מלחמת העולם השנייה. אבל נחזור לספרות מודרנית בהמשך. לפי איינו, הגוף של הדוב הוא רק צורה שעוטה האל ואינו האל עצמו ולפיכך הפרווה ובשר הדוב נתפסים כמתנת האלים לבני האדם. הקשר החזק של האיינו לדוב ומעמדו הקדוש בתרבותם היה גם לאחד מסמלי הסטיגמטיזציה של האיינו על ידי היפנים, שבמאה ה-19 בעקבות הלחץ המערבי ביקשו להיראות כנאורים, תרבותיים ובעלי עוצמה צבאית. האסוציאציה בין האיינו לדובים והיותם "שעירים כמו דובים" שימשה להציגם כ"לא מפותחים" ועל כן ראויים לכך שיפן תשלוט על אדמתם ותביא אליהם את אור הציוויליזציה.

העתק (על ידי היראזאווה ביוזאן) מתוך סדרת איורים "הנופים המוזרים של האי אֶזוֹ" (שם היסטורי של הוקאידו, שנתפס כמשפיל ומזלזל כיוון שמתייחס לאיינו כברברים), מאת מורקאמי שימאנוג'ו, 1799. מורקאמי שימאנוג'ו (שם נוסף: האטה אָאוֹקימארוֹ) יליד של מחוז מיאה של ימינו, חי בסוף תקופת אדו בהוקאידו ותיעד את מנהגי המקום.

אמונות ומסורות הקשורות לדובים לא היו רווחות בקרב קהילות שחיו במישורים ולא מצאו את עצמן בקשר ישיר עם החיה הזאת, אבל לעיתים הדוב חדר גם למיינסטרים. את הדוב אנחנו פוגשים לראשונה בקוג'יקי (712), ספר דברי הימים הראשון ביפן. שם, מסופר שהקיסר (האגדי) הראשון ג'ימו, במסגרת מסעו לאחד את כל אדמות יפן תחת שלטונו, הגיע לכפר בשם קוּמאנוֹ (מילולית: מישור הדובים, אף על פי שהאזור בחצי האי קיאי הוא הררי) והבחין בדוב ענק מתהלך בסביבה. לפתע הקיסר ופמלייתו חשו ברע ונפלו ארצה. הכרתו של הקיסר שבה אליו רק כאשר הגיע האדם שבאותו זמן שלט באזור והניח לצדו חרב מיוחדת. ברגע שהקיסר נטל את החרב לידיו כל אלוהויות ההרים הסוררות מתו מעצמן ופמלייתו של הקיסר והחיילים שליוו אותו התאוששו. האיש שהגיש לקיסר את החרב הסביר שראה בחלומו את אלת השמש אמאטרסו (שג'ימו הוא הצאצא שלה), שהורתה לו להגיש את החרב (ולפיכך להעביר את השלטון לנכדה). הסיפור הזה הוא חלק מהנרטיב הכללי המצדיק את ההשתלטות של שבט יאמטו על השבטים האחרים, ונראה שהדוב מייצג כאן את הכוחות המתנגדים לכיבוש, בעוד שהאדם המגיש את החרב נועד להראות שלמעשה השבטים סרו למרותו של השבט הכובש מרצון. כך הקיסר מוצג גם כמי שמסוגל (בעזרתה של אמאטרסו) להביס אויבים קשים, אך גם כמי שמראש אמור לשלוט באדמות אליהן הגיע וכמי שמתקבל בברכה על ידי השבטים המקומיים.

שלא במפתיע, בעולם הפולקלור ביפן, הדוב נקשר לדמויות של "גיבורים חזקים," קינטארו (ילד הזהב) ומומוטארו (ילד האפרסק) שהפכו לפופולריות במהלך תקופת אדו (1603 – 1868), וכבר כתבתי עליהן בעבר. קינטארו הוא ילד בעל כוחות-על שהיה בנה הביולוגי או המאומץ של ימה-אובה, ונודע בכך שמצליח לאלף או לבית את כוחות הטבע, ובין היתר את הדוב. לימים הפך לאחד הסמלים של חג הבנים שחל ב-5 במאי, ופעמים רבות מיוצג רוכב על דוב. ייתכן שייצוג זה מושפע ממנהג שהיה קיים באזור טוהוקו, במסגרתו הניחו את הבנים על פרוות דוב שזה עתה ניצוד, במטרה לעודד אותם לגדול חזקים ואמיצים. מכל מקום, ייצוג זה של קינטארו, כמי שמסוגל לגבור על דוב ולביית אותו, ניתן למצוא מאמצע תקופת אדו וגם היום הילדים קוראים את הסיפור על המפגש בין קינטארו לדוב. מומוטארו, ילד פלא שנולד מתוך אפרסק לזוג הורים מבוגרים חשוכי ילדים, נודע בכך שיצא אל אי השדים כדי להכניע את אותם השדים שהתנכלו לאנשי הכפר שלו, זאת בעזרת חבריו הכלב, הקוף והפסיון. גם הוא ילד בעל כוחות מיוחדים, ובגרסאות אחדות של סיפורו, כוחו מוצג בכך שהוא מסוגל לנצח דוב שנקרה בדרכו.

מתוך מגילת מומוטארו, 1795. זהו האיור הראשון שבו מופיע מומוטארו עצמו. כאן מבוסס כוחו של הילד כמי שמצליח להדוף מעליו דוב פראי.

בניגוד לציידי ההרים, אנשי העיר מעולם לא ראו דובים חיים, ולכן בדמיון העירוני הדוב, כמו חיות פרא אחרות (ולא רק חיות פרא) הפך לאחד מאלפי השדים (אוֹני) שאכלסו את המרחב הדמיוני. אוני-קומה (שד-דוב) הוא דב שגדל לממדים מפלצתיים, מתהלך על שניים, גונב סוסים ופרות ומסוגל להזיז סלעים שאפילו עשרה גברים אינם מסוגלים להניע.

שד-דב מאת טקהרה שונסנסאי, 1841
(רואים שהאמן היה איש עירוני ובין חיות פרא ראה לכל היותר טנוקי)

דובים בספרות יפנית מודרנית

הדובים כמובן מופיעים גם בספרות יפנית מודרנית, וזה לא יהיה בלוג על ספרות אם לא נזכיר לפחות כמה מהמופעים האלה.

בסיפור הילדים "הדובים מהר נָמֶטוֹקוֹ" (1934) מאת סופר הילדים האהוב מיאזווה קנג'י, הצייד קוֹג'וּרוֹ מתקיים מכך שמוכר עורות וכבדי דובים לסוחרים בעיר. אשתו מתה זה לא מכבר, אך הוא עדיין אחראי על משפחה גדולה של ילדים, נכדים, ואמא קשישה. בינו לבין הדובים יש מערכת יחסים מיוחדת עד כדי כך שנדמה לו (או שמא באמת זה כך) שהוא יכול להבין את שפתם. בכל פעם שהוא הורג דוב הוא אומר לו:

דוב, לא מתוך שנאה כלפיך הרגתיך. הייתי חייב לירות בך משום שזאת העבודה שלי. הייתי רוצה לעשות עבודה אחרת חפה מכל חטא, אך אין לי שדה שאוכל לעבד ואת העצים לקחו לי השלטונות, וכשאני יורד אל הכפר איש אינו מעוניין בי. בלית ברירה אני עוסק בציד. גורלך הוא להיות דוב וגורלי הוא לעסוק במשלח יד כזה. שמע לי, אל תוולד דוב בחיים הבאים.

בסופו של דבר הצייד גם מתקשה למכור את מרכולותו בכפר ומתקיים בדוחק, עד שמוצא את מותו בידי דוב, אותו התכוון לצוד. רגע לפני מותו הוא שומע את הדוב אומר לו: "קונג'ורו, לא התכוונתי להרוג אותך!" אפשר לראות בסיפור הזה מפגש וקרע בין האדם לטבע עם בוא המודרנה ורואים בו אהבה גדולה של המחבר לבעלי חיים ועצב רב על כך שבני אדם איבדו, או שמא מעולם לא הצליחו ליצור, קשר עמם.

כריכת הספר "הדובים מהר נמטוקו" (אחת מגרסאות רבות) בה נראת אחת הסצנות המרכזיות בסיפור, בה הצייד "שומע" שיחה בין דובה לגור שלה

עיבוד מעניין לסיפור הזה עשתה הסופרת ילידת הוקאידו קווסאקי אקיקו, ברומן שלה "קניבלים" (Tomogui) שראה אור ב-2024 וזכה בפרס נאוקי. לא ראיתי שמתייחסים אליו כך, אבל אין לי ספק שהסיפור הזה היה לנגד עיניה או לפחות בתת-מודע של המחברת. הספר מלא בתיאורים נוקבים, ריאליסטיים ועוכרי שלווה של ציד וביתור גופות של בעלי חיים, אבל זה גם ספר מלא כבוד לבעלי חיים. במרכז הספר עומד צייד בשם קוּמָה-טסוּנֵה והאירועים מתרחשים בתקופת מייג'י סמוך למלחמת רוסיה-יפן (1904 – 1905). קומה-טסונה היה ילד מאומץ של צייד, שנתן לו את שמו שמשמעותו טפר-דוב, משום שטפר של דוב היה הצעצוע היחיד שאהב לשחק איתו כשהיה קטן. קומה-טסונה חי לבד ביער ויורד אל הכפר רק כדי למכור את שללו ולקנות בכסף שהרוויח מוצרי צריכה בסיסיים הנחוצים למחייתו. הוא מרגיש קרוב יותר לבעלי החיים שאותם הוא צד מאשר לבני אדם, אך שאלת זהותו מטרידה אותו יותר ויותר עם התקדמות העלילה. מה זה אומר להיות בן אדם? כיצד נבדל מחיה? האם הוא באמת יכול להיות חיה או שמא יכול לראות בעצמו בן אדם כיתר בני האדם שפוגש בכפר? השאלה מתחדדת כשבמהלך ציד נפגעת רגלו, והוא מתחיל להרגיש שלא יוכל להמשיך לצוד עוד זמן רב. בנוסף, שינויים משמעותיים מתרחשים בכפר ובעולם בני האדם באופן כללי. בעל החנות שקונה ממנו את הפרוות וחלקים שונים של בעלי החיים, ממליץ לו ללכת לעבוד במכרה פחם חדש שנפתח. השלטונות היפניים פיתחו במרץ את התעשיה של כריית הפחם בהוקאידו כחלק מניצול המשאבים של שטחם החדש. הגעת אנשים חדשים, התפתחות של תעשייה חדשה והמלחמה העומדת בפתח פורמים את סדר העולם הישן באזור. הגיבור שלנו לא מסוגל לתפוס את השינויים הגיאופוליטיים האדירים. הוא רק חש חוסר נחת. בעודו מתחבט בשאלה האם עליו להסכים ללכת לעבוד במכרה הוא גם מתחיל להרגיש צורך בקשר אנושי מאוד מסוים, שמתגלם בדמותה של הרוּקוֹ, אישה עיוורת (או שעושה את עצמה עיוורת) החיה בביתו של בעל החנות. בסופו של דבר, קומה-טסונה מחליט לדחות את החלטתו לגבי שינוי משלח היד עד שיצוד את הדוב שהיה אחראי על פציעתו בחורף הקודם. הציד נכשל. לא משום שהוא לא מצליח לצוד את הדוב, אלא דווקא משום שכן מצליח. נראה שתקוותו של קומה-טסונה הייתה למות במהלך הציד. בסופו של דבר הוא מוצא את מותו דווקא מידיה של הרוקו, שבאה לגור איתו, ואף נכנסת ממנו להיריון, שמשספת את גרונו. המוות הזה, מוות של חיה, הוא בדיוק המוות שחיפש, והרוקו יוצאת לדרכה לבד ועקבותיה נעלמים. הקו בין הדוב לבין קומה-טסונה מתטשטש ומתחדד לאורך העלילה, אך בסופו של דבר קומה-טסונה נשאר בעולם של בעלי החיים, מבלי שהצליח למצוא את מקומו בעולם האכזרי והמלא חמדנות של בני האדם, שממילא התחיל לפלוש אל היערות ואזורי המחייה של הדובים ובעלי החיים האחרים בשם הקדמה.

הדוב כמתווך בין עולם בני האדם ועולם בעלי החיים נמצא גם במרכז הסיפור "אל (הדובים)" של הסופרת קווקאמי הירומי (תורגם לאנגלית כ-God Bless You). את הגרסה הראשונה של הסיפור היא כתבה ב-1994. אצל קווקאמי יש מספר יצירות בהן בעלי החיים מנהלים את חייהם בתוך חברת בני האדם ומהווים חלק מהחברה הזאת, וזה אחד מהם. ב"אל" המספרת יוצאת לפיקניק בטבע עם דוב אדיב במיוחד, שזה עתה עבר לגור באחת הדירות בבניין שלה. שם הם פוגשים במבוגר ושני ילדים שמציקים לדוב, בקריאות "דוב! דוב!" הם מנסים למשוך בפרוותו. הדוב לא נוטר טינה, אחרי הכול, אלה בסך הכול ילדים. הוא דג ומשמר במלח דגים עבור המספרת, השניים אוכלים ארוחה קלה ושבים לבניין שלהם. כשב-2011 התרחש האסון במפעל הגרעיני בפוקושימה, קווקאמי בחרה לשוב לסיפור הזה ולשכתב אותו. הטון האידילי של הסיפור המקורי נשאר, אך יחד עם זאת מהנוף נעלמו הילדים, ובמקום הופיעו שני גברים לבושים בחליפת מגן. המספרת עצמה והדוב אינם לובשים שום לבוש מגן, וכמו בסיפור הראשון יוצאים לפיקניק. הסביבה נגועה בקרינה, אך השניים שוב מבלים יום נעים בטבע ושבים הביתה. אין בסיפור שום דבר סנסציוני, אין גופות, אין אנשים שנפגעו מצונאמי או קרינה, אף על פי שהעלילה מתרחשת באזור אסון. אך האם באמת הכול ממשיך כסדרו? האם לא נפגעו הדוב והמספרת? הרי הם היחידים שאינם מוגנים מקרינה וגם לא פונו מאזור האסון. האם באמת שרדו אותו? הסיפור תורגם לאנגלית ונמצא בגישה חופשית באינטרנט ואני מאוד ממליצה שתקראו (שתי הגרסאות נמצאות שם).

טאקֵאוּצ'י סֶיְהוֹ, "דוב בשלג," 1940

"בעיית הדובים" בתרבות המודרנית

ולסיום, מספר מילים על "בעיית הדובים" בתרבות המודרנית, שהיא למעשה "בעיית בני האדם" אם נסתכל על זה מנקודת מבטם של הדובים. לפי הדיווחים בתקשורת ניתן היה לחשוב ש"הבעיה" היא משהו חדש לשנת 2025. לא רק שהקנג'י הנבחר הוא "דוב", אלא שאחת מהוצאות לאור בחרה ב"ציד חירום" (kinkyū jūryō) כביטוי השנה (ברשימה אחרת של מילות השנה הביטוי הגיע למקום העשירי). "ציד חירום" מתייחס לחוק חדש המאפשר לירות בדובים, חזירי בר ובעלי חיים מסוכנים אחרים הנכנסים לאזורי מחייה של בני האדם. עם זאת, כבר בשנת 2004 התקשורת געשה בעקבות "בעיית הדובים." דווחו 111 מקרים של פציעה בידי דובים ומעל אלפיים דובים הושמדו כ"חיות מזיקות." אומנם היה מי שהתייחס לדובים כקורבנות של בני האדם, אבל לרוב התקשורת דיברה על "דובים אלימים," "דובים עבריינים" ו"עונש מוות לדוב פוגעני." השנה אחד מהביטויים הנפוצים היה "נזק דובים" (kuma higai) ונספרו מעל 200 פגיעות גופניות בבני אדם.

כבר מתחילת המאה ה-20 בני האדם הרסו באופן שיטתי את בתי הגידול הטבעיים של הדובים, אך בסופו של דבר הציגו את הדובים כאחראים ל"בעייה." ייעור תעשייתי, הקמת אתרי סקי ופיתוח תשתיות צמצמו את אזורי המחייה ההרריים שלהם, ובשנים בהם יש מיעוט של אגוזים ובלוטים, הדובים נאלצים לרדת מההרים אל אזורי היישוב בחיפוש אחר מזון. הקשר הסימביוטי בין בני האדם לבין הטבע הופר והחיץ בין מגורי הדובים לבין מגורי בני האדם קרס, מה שהוביל להתגברות מקרים של פגיעה בגידולים חקלאים ובבני האדם, שלא רק שנפגעו פיזית ממפגש עם הדובים, אלא גם חוו טלטלה נפשית והחלו לדווח על פחד בעקבות חדירת בעל החיים המסוכן למרחב של חיי היומיום שלהם. עם זאת, נראה שאנשים לא מחפשים דרך חזרה לחיים משותפים עם הדובים, אלא מנסים "לכבות שריפות," או "לחסל את העבריינים," בעוד ארגוני הגנת הסביבה מזהירים שדילול אוכלוסיית הדובים רק תיצור בעיות נוספות.

לצד הדימוי של דוב כחיה מפחידה, אפשר למצוא ביפן גם דימויים חמודים של דובים, כמו הצעצוע האהוב רילאקומה או אולי הדוב המפורסם ביותר ביפן, הקמע של מחוז קוממוטו – קומאמון. הייתי רוצה לחשוב שדובים כאלה (וגם הדובים בספרות) יהפכו לשגרירים של רצון טוב עבור הדובים ויתרמו למאמצי שימור ושיקום של אזורי המחיה, פיתוח אסטרטגיות של דו-קיום וניהול קרקעות טוב יותר במקום הריגת בעלי החיים, אבל כרגע נראה שאלה חלומות באספמיה. אחרי הכול, כבר לפני כשנתיים דווח שעל גב של אחד מפסלי הקומאמון החמוד מישהו חרט "תמות."

פסל של קומאמון בעיר קומאמוטו

לקרוא עוד על דובים ביפן

Knight, Catherine. "The bear as ‘endangered pest’: symbolism and paradox in newspaper coverage of the ‘bear problem’." Japan Forum 20, no. 2 (2008): 171–192.

Knight, Catherine. "The Moon Bear as a Symbol of Yama: Its Significance in the Folklore of Upland Hunting in Japan." Asian Ethnology 67, no. 1 (2008): 79–101

Knight, John. "Culling demons: The problem of bears in Japan." In Natural Enemies: People-Wildlife Conflicts in Anthropological Perspective, edited by John Knight, 145–169. London: Routledge, 2000.

Schnell, Scott. "Kuma Matsuri: Bear Hunters as Intermediaries between Humans and Nature." Journal of Religion in Japan 9 (2020): 165–194.

לוותר על עמדת הקורבן – השירה של ניצולת פצצת האטום קוּריהָרָה סָדָקוֹ

ב-6 באוגוסט בשעה 8:15 בבוקר זמן יפן שנת 1945, צבא ארה"ב הטיל את פצצת האטום הראשונה על העיר הירושימה. שלושה ימים מאוחר יותר ארה"ב הפילה פצצה נוספת על העיר נגסאקי. קוּריהָרָה סָדָקוֹ הייתה בביתה בהירושימה, ארבעה קילומטר ממרכז הטלת הפצצה האטומית. שתי בנותיה, מריקו בת 10 וג'ונקו בת 6 בדיוק יצאו ללימודים. המשפחה – סדקו, בעלה טדאיצ'י ושתי בנותיהם – חיו בדוחק בשכונת גיאונצ'ו בהירושימה. חנות לממכר כלי בית שלהם נסגרה זה לא מכבר בשל מחסור של ימי המלחמה. משפחתה של סדקו שרדה והיא עצמה הפכה לעדת ראייה לזוועות הפצצה האוטומית. בתום המלחמה גייסה את כישרונה ואת הלהט שתמיד בער בליבה כדי לבקר לא רק את מה שארה"ב עוללה ליפן אלא גם את מה שיפן עוללה לעמי אסיה אותם כבשה. כמו רבים אחרים שפעלו עוד לפני המלחמה בחוגים אנרכיסטיים ותנועות שמאל, הרגישה קוריהרה שהגיעה השעה לתחייה תרבותית, שאמורה לכלול הכרה בעוולות כלפי עמי האזור כחלק משינוי תפיסתי כולל. לאחר שנים של צנזורה מצד שלטונות יפן, קוריהרה וחבריה נתקלו הפעם בצנזורה מצד שלטונות הכיבוש האמריקאי. לפעמים מדברים על כך שיפנים בעצם ביקשו להתרחק מקורבנות הירושימה ונגסאקי, שאנשים שנחשפו לקרינה נתפסו כטמאים ולכן לא רצויים (ראו למשל פוסט על "פרחי הירושימה"), אבל כמעט ולא מדברים על כך שמי שלמעשה ביקש להשתיק את השיח על הירושימה ונגסאקי היו כוחות הכיבוש האריקאיים. והמחיקה של השיח על השפיעה רבות על דעת הקהל. אנשים המותשים משנים ארוכות של מלחמה ומחסור ביקשו כעת רק "לחזור לשגרה," וזה כמובן כלל הדחקה של אחריותה של יפן במלחמה וגם התעלמות מקורבנות הפצצה (שמבחינת ארה"ב, יפן הביאה על עצמה). בתום הכיבוש, השיח על פצצת האטום הפך לשיח על שלום עולמי. יפן, בתור קורבן של הפצצה, החלה לדבר על תפילה לשלום עולמי וסיום כל המלחמות באשר הן. כעת כבר מותר ורצוי היה לדבר על קורבנות וזוועות, כשיעור לכל העולם – "לעולם לא עוד." עם זאת, השיח על אחריותה של יפן ועל העוול שנעשה כלפי שכנותיה, היה ונותר שנוי במחלוקת (בתקופות מסוימות היה מקובל יותר, ובאחרות – פחות). לאורך כל שנות פעילותה כדמות ציבורית ומשוררת שורדת פצצת אטום, עמדה קוריהרה על כך ששיח כזה חייב להתקיים. במאי 1972 היא כתבה את השיר "כשאומרים 'הירושימה'" שפורסם באוסף שיריה הירושימה, נוף העתיד (Hiroshima, mirai fukei, 1974).

כשאומרים "הירושימה" – קוּריהָרָה סָדָקוֹ

כשנאמר "הירושימה",
האם ישיבו ברוך,
הו, הירושימה

אומרים "הירושימה" ושומעים "פרל הארבור"
אומרים "הירושימה" ושומעים "טבח ננג'ינג"
אומרים "הירושימה" ושומעים את הנשים והילדים במנילה
שנכלאו בחפרות,
הוצפו בבנזין ונשרפו חיים
כשאומרים "הירושימה"
שבים כהד דם ולהבות

כשאומרים "הירושימה",
איש לא משיב ברוך,
הו, הירושימה

מתיה של אסיה והמוניה האילמים
פולטים בשצף
את זעם הקורבנות כולם

כדי שנוכל לומר, "הירושימה"
וישיבו לנו, ברוך,
"הו, הירושימה,"
עלינו להיפטר באמת מכלי הנשק
שמהם היינו אמורים להיפטר
עלינו להרוס את הבסיסים הזרים
ועד אז, הירושימה
תהיה עיר של אכזריות ואובדן אמון מר
ואנחנו נשאר מנודים
ממשיכים להישרף מקרינה סמויה

כדי שנוכל לומר, "הירושימה"
וישיבו לנו, ברוך,
"הו, הירושימה,"
ראשית
עלינו לטהר
את ידינו המגואלות בדם

ヒロシマというとき

〈ヒロシマ〉というとき
〈ああ ヒロシマ〉と
やさしくこたえてくれるだろうか

〈ヒロシマ〉といえば〈パールハーバー〉
〈ヒロシマ〉といえば〈南京虐殺〉
〈ヒロシマ〉といえば 女や子供を
壕のなかにとじこめ
ガソリンをかけて焼いたマニラの火刑
〈ヒロシマ〉といえば
血と炎のこだまが 返ってくるのだ

〈ヒロシマ〉といえば 
〈ああ ヒロシマ〉とやさしくは
返ってこない

アジアの国々の死者たちや無告の民が
いっせいに犯されたものの怒りを
噴き出すのだ
〈ヒロシマ〉といえば

〈ああ ヒロシマ〉と
やさしくかえってくるためには
捨てた筈の武器を ほんとうに
捨てねばならない
異国の基地を撤去せなばならない
その日までヒロシマは
残酷と不信のにがい都市だ
わたしたちは潜在する放射能に
灼かれるパリアだ

 ヒロシマ〉といえば
 〈ああ ヒロシマ〉と
やさしいこたえが
かえって来るためには
わたしたちは
わたしたちの汚れた手を
きよめねばならない


קוריהרה (בנעוריה דואי) הייתה ילידת הירושימה. היא נולדה ב-4 במרץ 1913, בת שניה במשפחת איכרים. בגיל שלוש עשרה התחילה לכתוב שירי טנקה, וכשעברה ללמוד בבית ספר תיכון בעיר קובה, התחילה לכתוב גם שירים ארוכים. היא חזרה להירושימה בשנת 1931 ופגשה את טדאיצ'י, איש צעיר בן 25 המעורב בתנועה האנרכיסטית, שברח להירושימה אחרי שהחל ציד "השמאלנים" ו"הזרים" בטוקיו אחרי רעידת האדמה הגדולה של קאנטו. סדקו התאהבה באיש שתפיסת עולמו הדהדה גם בליבה. משפחתה התנגדה לקשר עם אדם שהיה על כוונת הרשויות, ולכן השניים נדדו במשך מספר שנים במקומות שונים ברחבי יפן, מתקיימים מעבודות מזדמנות ומחסדי חבריהם לתנועה, תמיד בחשש מפני המשטרה. ב-1932 נולד להם בן בכור, שמת מתת-תזונה בגיל שנתיים. ב-1935 נולדה בתם מָריקוֹ וכשנתיים מאוחר יותר הם שבו להירושימה ופתחו חנות לממכר כלי בית. בשנת 1939 נולדה בתם השנייה ג'וּנקוֹ. שנה מאוחר יותר, ביולי 1940, טדאיצ'י, שעד אז הצליח להימנע מכך, גוייס לצבא היפני ונשלח לסין. הוא חלה במחלת ברי-ברי וכבר בנובמבר נשלח הביתה, אך במהלך שהותו הקצרה בחזית היה עד למה שהצבא היפני עשה שם, והדבר רק חיזק אותו בדעותיו. אחרי שטופל בבית חולים בהירושימה, הוא שוחרר הביתה ובאוטובוס פגש מכר ותיק, ששאל אותו האם שינה את דעותיו הפציפיסטיות אחרי שראה וחווה על בשרו את הקשיים שבהם נתקלים החיילים היפנים בשנחאי ובמקומות אחרים. על כך השיב לו טדאיצ'י שאחרי שראה את המלחמה במו עיניו, הוא השתכנע שיפן בשום אופן לא צריכה לנהל אותה, וככל שהתוקפנות תיפסק כך יהיה יותר טוב. בתור דוגמה לזוועות המלחמה הוא תיאר אירוע שהיה עד לו: חבורת חיילים יפניים צוהלים, דוקרים עם חרבותיהם את איבר מינה של חיילת סינית שנהרגה מאש מקלעים. המכר, כמובן, מיד הלשין על טדאיצ'י לרשויות והוא נעצר, אך שוחרר זמן קצר לאחר מכן. ביפן בשלב הזה כבר הייתה צנזורה כבדה על פרסום דברים שלא מהללים את הצבא היפני. הצבא, רשמית, נמצא במדינות הזרות בסך הכל כדי להילחם נגד האימפריאליזם המערבי או כדי להגן על יפן מפני האיום הקומוניסטי והכאוס שהוא זורע, ומטרתו בעצם להביא יציבות וקדמה אל המקום בו צבאות של הבנדיטים (הסינים) אינם מיטיבים ממילא עם האוכלוסייה המקומית. לספר על דברים כמו טבח נאנג'ינג או אירועים דומים בקנה מידה פחות רחב היה, כמובן, מעשה לא פטריוטי, הפוגע בדימוי של חיילים יפניים כגיבורים ונעלים מבחינה מוסרית. קולותיהם של אנשים כמו טדאיצ'י כמעט ולא נשמעו, מעבר לחוגים מצומצמים. בשנת 1942 סדקו כתבה את השיר "מה היא מלחמה?" שללא ספק שואב השראה (אם אפשר לומר זאת כך) ממה שסיפר לה טדאיצ'י.

מה היא מלחמה?

איני מקבלת את אכזריות המלחמה
בכל מלחמה, גם במסווה היפה ביותר
מזהה אני כוונה זדונית
מתעבת,
את בעלי הלב השחור
מפארי מלחמות ומלבי להבותיהן
בעודם ניצבים מחוץ למערכה.
מה באמת מתרחש
במה שמכנים "מלחמת קודש" או "מלחמה צודקת"?
רצח, הצתות, אונס, ביזה.
נשים שלא הספיקו לברוח, בפני חיילי האויב
מורידות את חצאיותיהן, כפות ידיהן צמודות בתחינה
הלא כן?
בשדות סתוויון, הגבעולים נעים ברוח הסתיו
חיילים שטופי זימה רודפים אחרי נשים
כאילו היו ערב רב של שדים
במולדתם הם אבות טובים, אחים טובים, ילדים טובים, אבל
בגיהינום של שדה קרב
מאבדים את אנושיותם
ומשתוללים כחיות פרא.

戦争とは何か

わたしは戦争の残虐を承認しない
わたしはどんなに美しく装われた戦争からも
みにくい悪鬼の意図を見い出す
そして自分達だけは戦争の埒外にあって
しきりに戦争を讃美し、煽る腹黒い
人々をにくむ。
聖戦といい正義の戦いというところで
行われているのは何か、
殺人。放火。強姦。強盗。
逃げおくれた女達は敵兵の前に
スカートを除いて手を合わせているというではないか。
高梁が秋風にザワザワと鳴っている高梁畑では
女に渇いた兵士達が女達を追い込んで
百鬼夜行の様を演じるのだ。
故国にあれば、よい父、よい兄、よい子が
戦場という地獄の世界では
人間性を失ってしまって
猛獣のように荒れ狂うのだ。

במהלך המלחמה, כמובן, לא יכלה לפרסם את השיר, אך עד מהרה התברר לה כי לא תוכל לכלול אותו גם בקובץ השירים הראשון שפרסמה לאחר המלחמה, ביצים שחורות (Kuroi tamago). רשויות הכיבוש האמריקאיות פסלו את השיר והורו להסירו מן האוסף, יחד עם שיר ארוך נוסף וקבוצה של אחד־עשר שירי טנקה. לפי סברתה של קוריהרה, הסיבה לצנזורה הייתה חששם של האמריקאים, שאם הקוראים היפנים ייחשפו לזוועות שביצע צבאם, עלולים הם להסיק שגם הצבא האמריקני ביצע מעשים דומים. שהרי מהי מלחמה, אם לא רצח, דם, אונס ופגיעה באוכלוסייה האזרחית.

קוריהרה הלכה לעולמה ב-6 במרץ 2005. היא הקדישה את כל חייה לשימור הזיכרון המורכב של המלחמה. לא סתם "לעולם לא עוד" מתוך עמדת שורדת של פצצת אטום, אלא לעולם לא עוד למלחמה, כפי שתיארה אותה בשיר המצונזר.

היא לא הייתה היחידה ביפן שסירבה לוותר על הכרה בחלקה של יפן במלחמה. התמונה שלמטה היא יצירתם של בני הזוג טוֹשי ואִירי מארוּקי. אירי, יליד הירושימה, לא שהה בעיר בזמן ההפצצה, אך בני הזוג הגיעו אליה מיד לאחר שקראו בעיתונים כי הופצצה בסוג חדש של פצצה. בעקבות מה שראו, יצרו את "איורי פצצת האטום" (המוכרים באנגלית כ-Hiroshima Panels) — יצירה מונומנטלית המורכבת מחמישה־עשר פאנלים, שכל אחד מהם בגודל 1.8 × 7.2 מטר. בשנת 1970 הציגו בני הזוג את הפאנלים בתערוכה בארצות הברית. במהלך אותה תערוכה שאל אותם פרופסור מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה מה היו עושים אילו אמן סיני היה מביא ליפן ציור של טבח נאנג'ינג. הפרופסור ביקש להדגיש בכך את הליברליות של ארצות הברית, המתירה (ברוב ליברליות וטוב לבה) להציג את הנרטיב היפני, וכל זאת בעיצומה של מלחמת וייטנאם. תגובתם של בני הזוג הייתה יצירת "איור הטבח בנאנג'ינג". לא רק שהיו מוכנים להקשיב לנרטיב הסיני, אלא היו מוכנים ומעוניינים להכיר בו ולהציגו בעצמם ביפן. יצירה זו נוצרה בממדים צנועים יותר (בסך הכול 4 × 8 מטר), אך אינה חוסכת בפרטים.

הזוג מארוקי יצר גם את "האיור של המלחמה באוקינאווה" (בהתבסס על עדותם של השורדים, עבודה גדולה מאוד של 14 פאנלים שהיום מוצגת באוקינאווה במוזיאון סאקימה לאמנות) המפנה אצבע מאשימה לא רק כלפי ארה"ב אלא גם כלפי יפן. בוודאי לא תופתעו אם אגיד לכם שהיום הזוג ידוע בעיקר בזכות "האיור של פצצת האטום", ואם תחפשו בגוגל מה זה "איור הטבח בנאנג'ינג," תמצאו שזו "יצירה של הזוג מארוקי, הידוע בזכות האיור של הירושימה."

ציור 'טבח נאנג'ינג' מאת אירי וטושי מרוקי – יצירה אקספרסיוניסטית המתארת דמויות מעוותות, קווים דרמטיים ואווירה קודרת המשקפת את זוועות הטבח והכאב האנושי.
מארוקי טושי ואירי, "איור טבח נאנג'ינג" (1975)

תרגומים חדשים מיפנית לעברית

לאחרונה גיליתי דבר שהפתיע אותי מאוד, אף על פי שלא באמת היה אמור. בוויקיפדיה בעברית אין ערך לקוקינשו וגם לא למאניושו וגם לא ליצירות קאנוניות רבות של שירה ופרוזה. כתבתי "הפתיע," אך כמובן לא באמת. משום מה קיים ערך על ביאוולף, אבל לא ערך על מעשה הייקה. אני יכולה להציע מספר הסברים לתופעה, אבל האמת היא שפשוט רציתי לספר היום על שני תרגומים מיפנית שראו אור לאחרונה, שבזכות אחד מהם גיליתי (יש לומר, שוב) שלקוקינשו אין ערך בוויקיפדיה העברית.

צבעי עצבות: פרקים מתוך הקוֺקִינְשוּ 

תרגם מיפנית, הקדים פתח דבר והוסיף הערות איתן בולוקן

קוֺקינשוּ  (古今集) או בשמו המלא קוֺקין-ואקה-שוּ (古今和歌集) הוא אוסף שירה שראה אור בתחילת המאה העשירית ומכיל 1,111 שירים בסך הכול, המחולקים ל-20 נושאים שונים, כמו עונות שנה, אהבה ומסע. איתן בולוקן, שמביא לנו טעם מהקוקינשו בפעם הראשונה בעברית, בחר לתרגם את הפרק השמיני המוקדש לשירי פרידה והפרק השישה עשר המוקדש לשירי אבלות וקינה. נראה שמתרגמים בישראל מתחברים לנושאים האלה יותר מאשר לנושאים של אהבה, וראו את תרגומיו המעולים של יואל הופמן ב"אומרי שיר על סף המוות." לא יכולה לומר שאני לא מתחברת להלך הרוח הזה בעצמי. אפשר להרגיש עד כמה השירים באמת נגעו במתרגם, וכמה מחשבה הושקעה בתרגומם. איתן (אני מקווה שזה בסדר שאני מכנה בשמו הפרטי את ידידי לספסל הלימודים ד"ר איתן בולוקן) גם הוסיף הקדמה והערות מבארות לשירים בסוף הספר. אם תרצו פשוט להיכנס לעולם של השירים האלה, שמדברים עלינו ונגעים בנו מעבר לזמן ומרחב, אפשר פשוט לקרוא אותם, ואם תרצו קצת להתעמק בתרבות שבתוכה נכתבו, כדאי מאוד לקרוא את הביעורים.

על גב הספר מופיע שיר של המשורר קי-נו-צוריוקי, שנכתב עם מותו של חבר קרוב:

"זהו רק חלום" –
ייתכן שכך ראוי לומר
ובכל זאת
בעולמנו החולף
כל היש כה אמתי

סָנְשירוֺ / נָאטסוּמֶה סוֺסֶקִי

מיפנית: אורי קפלן

תרגום מרגש נוסף שראה אור לאחרונה הוא ספרו של נאטסומה סוסקי, שבמידה רבה משמש כאבי הספרות היפנית המודרנית (גם אם בפועל היו מחדשי ספרות גם לפניו). למרות הקידום שקיבל ספרו אני חתול (אני חוששת שרק בשל "החתול" שבשם הספר) סוסקי לא זכה לאהבה רבה בקרב הקוראים בעברית. גם קוקורו, שתרגם יעקב רז ובאמת נחשב לאחד מספריו המייצגים, כנראה לא הצליח לגעת בלבם של אנשים. יש סופרים, שמאוד חשוב מאיזו יצירה להתחיל לקרוא אותם, והתחושה שלי היא שסוסקי הוא אחד מאלה. ואם הייתם שואלים אותי, אז כן, היה צריך להתחיל מסנשירו. זה גם רומן מאוד ברור ונגיש לקורא המודרני, אבל גם מכיל את כל מה שמאפיין את סוסקי – סרקזם והומור דק, של מי שמביט על החברה בעיניים מפוקחות, דמויות מגוונות שכל אחת בדרכה מחפשת את עצמה בעולם שלא מפסיק להשתנות, אבל גם לא מפסיק להישאר קונסרבטיבי, הרהורים פילוסופיים על פוליטיקה וספרות, לצד חולשות אנושיות מוכרות. אני רוצה לקוות שמי שזה יהיה לו המפגש הראשון עם סוסקי, ירצה להמשיך לקרוא עוד.

העלילה היא די פשוטה. סנשירו אוֺגאווה, בחור צעיר בן 23, מגיע מכפר הולדתו בקוממוטו (דרום יפן) לעיר הגדולה טוקיו, כדי ללמוד באוניברסיטה. האוניברסיטה באותן שנים היא משהו שלא נגיש לרבים, ומעמד של סטודנט זה משהו מרגש שאפשר להתגאות בו. האיש הצעיר מאוד רוצה לשמוע כמה שיותר דברי חכמה וללמוד על דרכי העולם, אך במהרה הוא מתחיל לגלות שהאוניברסיטה היא לא רק מקום לרכוש ידע, אלא גם מקום של תככים פוליטיים ומאבקי קידום, מקום של היררכיות, מקום בו דברי החכמה שחיפש לעיתים מנותקים מהמציאות ולא באמת מסבירים אותה או עוזרים לאדם צעיר כמוהו להתקיים בה. בטוקיו הוא פוגש מגוון דמויות, יוג'ירו ססקי, חברו לספסל הלימודים, בחור בעל מוסר מפוקפק משהו, שמתיימר להיות חונכו של סנשירו בעולם המתוחכם של טוקיו; פרופסור צ'ו הירוטה, שלמרות מעלותיו ומלומדותו משמש כמורה לאנגלית במכללה, ולמרבה הפליאה של יוג'רו השאפתן לא מעוניין להתקדם; סוהאצ'י נונומיה, פיזיקאי בן 29, קרוב משפחה של אחת מידידותיה של אמו של סנשירו, שאמור לעזור לסנשירו בצעדיו הראשונים בעיר, שלמעשה רחוק מאוד מהמתרחש בעולם, כיוון שרוב הזמן מסתגר במעבדתו במרתף, חוקר "לחץ קרינה"; ומינקו סטומי, חברה טובה של אחותו של סוהאצ'י. מינקו היא אישה צעירה, יפה ודעתנית ממשפחה מכובדת, שמהפנטת את סנשירו, שלא באמת יכול לקוות להיות בן זוגה. לפעמים מתייחסים לספר הזה כ"רומן חניכה," אבל אם כבר, זאת אולי פרודיה או אפילו התרסה נגד "רומן חניכה." ובאמת, החיים הם לרוב לא רומן חניכה או מסעו של גיבור לפי קמפבל. החיים לא הולכים במעגל לינארי (אני מתעקשת על המושג הזה, כן) של יציאת הגיבור (הצעיר, הפתי) אל העולם, התחשלות באמצעות הקשיים שבדרך, וחזרה "הביתה" מלא חכמה ותובנות. בדרך כלל אנחנו פשוט הולכים בדרך, חווים קשיים, לומדים משהו על החיים, שוכחים משהו, שוב לומדים, ולא תמיד נהיים יותר חכמים. כך גם סנשירו. הוא נתקל בקשיים, לומד דברים חדשים, וממשיך להיות אדם צעיר מהורהר. כמובן ייתכן שתחשבו אחרת, אז קראו את הספר!

סנשירו הוא למעשה חלק מטרילוגיה, שלא מהווה המשך של אותו סיפור עם אותן דמויות, אבל מהווה מעין דיוקן של אדם (גבר, ממעמד ביניים ביפן של תחילת המאה ה-20) לאורך חייו. הספרים הבאים הם ואז והשער. ואני מאוד מקווה שהמתרגם של סנשירו יתרגם גם אותם.

שירה בעת מלחמה – המקרה של יוסאנו אקיקו

לא פעם כתבתי כאן על המשוררת יוסאנו אקיקו, ואפילו תרגמתי מספר שירים שלה עבור "המוסך". לא רק שהייתה משוררת מחוננת, אלא גם אישה יוצאת דופן, הנחשבת לאחת הדמויות הבולטות ביותר בפמיניזם היפני המוקדם. ובנוסף יצא לאקיקו מוניטין של משוררת אנטי-מלחמתית. אם תחפשו בגוגל ביפנית או באנגלית anti-war Japanese poet, אקיקו עשויה להיות בין הראשונות שיוזכרו. באתרים מסוימים יזכירו גם ש"עמדתה השתנתה עם הזמן ובסופו של דבר היא תמכה במיליטריזם היפני". העניין הוא שעמדתה הייתה הרבה יותר מורכבת. מכל מקום, אפשר לומר שהדימוי האנטי-מלחמתי שדבק בה עם השנים הוא יותר בגדר משאלת לב של הדורות הבאים, מאשר משהו שמעוגן באופן ברור במציאות. אך הדימוי הזה, כמובן, לא נולד יש מאין, ובפוסט היום אני רוצה לדבר קצת על יחסה של אקיקו (אתייחס אליה בשמה הפרטי, יוסאנו, אחרי הכול, זה שם משפחה של בעלה יוסאנו טקאן) למלחמה ולאופן בו אנשים שונים קראו וממשיכים לקרוא את השירה שלה.

בספטמבר שנת 1904, בעיצומה של מלחמת רוסיה-יפן, התפרסם בכתב העת לשירה מיוֺג'וֺ שיר של אקיקו, בו הגיבורה הלירית פונה אל אחיה ומבקשת ממנו לא לצאת להרוג ולהיהרג. יפן הייתה אחוזת התלהבות פטריוטית ורבים מאוד תמכו בהחלטת השלטונות לצאת למלחמה, שבמידה רבה הוצגה ונתפסה כבלתי נמנעת (כדרך כל המלחמות). אנשים ראו בעימות מאבק חיוני להגנה על האינטרסים של יפן בקוריאה ובמנצ'וריה אל מול מעצמה מערבית. זאת הייתה תחילת דרכה של יפן כמעצמה קולוניאלית שהציגה את עצמה כמתנגדת לקולוניאליזם (anti-colonial colonizer, כפי שקראה לזה החוקרת ג'ניפר רוברטסון). גם אנשי רוח רבים נסחפו ונישאו על גלי הפטריוטיות. מבקר ספרות בשם אומאצ'י קייגצו (Ōmachi Keigetsu) אפילו כינה את אקיקו בוגדת, וההתלהמות הציבורית הגיעה לכדי זריקת אבנים על ביתה. השיר המדובר הוא "אל-נא תמות, יקירי" ואם תכתבו היום במנוע חיפוש Japan anti-war poem זה השיר שתקבלו קודם כל, גם אם תחפשו באנגלית וגם אם תחפשו ביפנית (בעברית אל תנסו, זה לא ייתן שום דבר).

אל-נא תמות, יקירי (1904)
(שיר קינה לאחי הצעיר לרגל מצור על פורט ארתור)

הו, אחי הצעיר, אני בוכה עליך
אל-נא תמות, יקירי
אתה, צעיר הילדים, בבת עיניהם של הורינו
האם לימדוך להחזיק בחרב
ולהרוג בני אדם?
האם גידלוך עד גיל עשרים וארבע
כדי להרוג ולהיהרג?

יורש שמם של הורינו
משפחת סוחרים בסקאי
ששמה הולך לפניה
אל-נא תמות, יקירי
מבצר פורט ארתור ייחרב
או יעמוד – מה לך בכך?
אין זה מעניינך. אין זה
חלק ממסורת של בית סוחרים

אל-נא תמות, יקירי
הוד מעלתו הקיסר
אינו יוצא אל שדה הקרב בעצמו
האם לבו האציל
באמת מאמין
כי דבר נעלה הוא
לשלוח איש להקיז את דם רעהו
ולמות כדרך הבהמות

הו, אחי הצעיר, בקרב זה
אל-נא תמות, יקירי
אמנו, שרק בסתיו האחרון
איבדה את אבינו
בתוך הצער והכאב
נותרה בבית לבד אחרי גיוסך
אומרים שזהו עידן של שלום
אך שיערה הולך ומלבין

חבויה בתוך צללי החנות, בוכייה
אשתך השברירית והצעירה
השכחת אותה? האם היא במחשבותיך?
תחשוב על לבה התם
של מי שהיית איתה אך עשרה חודשים
אתה לא לבד בעולם
הו, למי עוד אוכל לפנות?
אל-נא תמות, יקירי.

君死にたまふことなかれ
(旅順の攻囲軍にある弟宗七を歎きて)

ああ、弟よ、君を泣く、
君死にたまふことなかれ。
(すゑ)に生れし君なれば
親のなさけは(まさ)りしも、
親は(やいば)をにぎらせて
人を殺せと教へしや、
人を殺して死ねよとて
廿四(にじふし)までを育てしや。

(さかい)の街のあきびとの
老舗(しにせ)を誇るあるじにて、
親の名を継ぐ君なれば、
君死にたまふことなかれ。
旅順の城はほろぶとも、
ほろびずとても、何事(なにごと)ぞ、
君は知らじな、あきびとの
家の習ひに無きことを。

君死にたまふことなかれ。
すめらみことは、戦ひに
おほみづからは()でまさね、
(かたみ)に人の血を流し、
(けもの)(みち)に死ねよとは、
死ぬるを人の(ほま)れとは、
おほみこころの深ければ、
もとより如何(いか)(おぼ)されん。

ああ、弟よ、戦ひに
君死にたまふことなかれ。
過ぎにし秋を父君(ちゝぎみ)
おくれたまへる母君(はゝぎみ)は、
歎きのなかに、いたましく、
我子(わがこ)()され、(いへ)()り、
(やす)しと聞ける(きける)大御代(おほみよ)
母の白髪(しらが)は増さりゆく。

暖簾(のれん)のかげに伏して泣く
あえかに若き(わかき)新妻(にひづま)
君忘るるや、思へるや。
十月(とつき)も添はで別れたる
少女(をとめ)ごころを思ひみよ。
この世ひとりの君ならで
ああまた誰を頼むべき。
君死にたまふことなかれ。

בשיר אקיקו פונה לאחיה הצעיר סואיצ'י, שגויס לצבא. בסופו של דבר, אחיה לא השתתף באותו קרב, ושב למשפחתו בשלום, אבל כשאקיקו כתבה את השיר, לא הייתה לה דרך לדעת היכן הוא מוצב. בשיר למעשה לא כתוב שום דבר על עצם המלחמה או מדיניות הממשלה, אלא בעיקר הדוברת מביעה רגשות אישיים ודאגה לאחיה. אז מה בעצם עיצבן כל אך את אומאצ'י ודומיו? אומאצ'י מתחיל את הביקורת שלו מכך שהוא משבח את כתב העת מיוג'ו, שמצליח לתפקד גם בימי מלחמה הקשים, בניגוד לרבים ממתחריו, ומשבח גם את אחד משיריו של יוסאנו טקאן שהתפרסם בכתב העת. ואז הוא מביע צער על כך ששיר כמו "אל-נא תמות, יקירי" של אקיקו חוצה גבול מסוכן, כיוון שהוא מציב את טובת הבית או המסחר מעל חובת הנאמנות למדינה. דעות מסוג זה, סבור אומאצ'י, מזיקות לחברות, ובכלל, ייטב אם גברת אקיקו תתמקד בשירת טנקה ורגשות ולא תתעסק עם שירה בסגנון חופשי או, רחמנא ליצלן, בפרוזה ובהבעת דעות פוליטיות. בין היתר כתב, "אישה פשוטה, שעל פי המנשר הקיסרי על אודות החינוך, עליה להקדיש את עצמה לשירות נאמן של הארץ והקיסר, מעיזה עתה לבקר את ההכרזה הרשמית של המלחמה, מעשה עז פנים. …כאזרחית המדינה, [השיר שלה הוא] לשון הרע, דברי שטנה, גילוי של חוסר כבוד, וסכנה בלתי נסלחים," והיא עצמה "בוגדת, מורדת, ופושעת שעל המדינה להעניש." ביפן, שאימצה אל חיקה את הרעיון שהמדינה, הלאום (שכמובן לא היה קיים עד סוף המאה ה-19) הם מעל לשאיפותיו וצרכיו של הפרט, הדרישה מאחיה שיתעדף את משפחתו – את הוריו ואת אשתו – בוודאי נשמעה חתרנית. יתרה מכך, אקיקו העזה להזכיר את הקיסר, באופן לא מחמיא. אומאצ'י כמובן תקף את אקיקו גם כאישה. משנת 1890 לנשים היה אסור על פי חוק להצטרף למפלגות פוליטיות, לנאום באסיפות פוליטיות ואפילו להשתתף בהן. נשים לא מעטות עקפו את החוקים, אבל היה ברור לכל שהן לא אמורות להשתתף בחיים הפוליטיים, להחזיק בדעות פוליטיות ובמיוחד לא להביען. בקיצור, אומר אומאצ'י, לכי לכתוב את השירה הסנטימנטלית שלך על שיער סתור ולילות אהבה, אל תתעסקי בפוליטיקה, מותק.

כיוון ששיר זה מוצג תמיד כאנטי-מלחמתי ונועז, לפעמים נדמה לנו היום שפרסומו דרש אומץ או עזות מצח. אבל, למעשה, אקיקו לא הייתה היחידה שפרסמה שירים כאלה וגם לא היחידה שהביעה סלידה מסוימת מהמלחמה, ברמה האישית. בשלב זה, בעיני אנשים רבים, מלחמה למען אינטרסים אי שם מחוץ לגבולות המדינה ובשם האגו והרצון להוכיח עוצמה צבאית, לא הצדיקה את המחיר האנושי הכבד. ובקהילת האמנים היו רבים שביקשו להגן על ספרות ואמנות ממיליטריזם ופטריוטיזם וולגרי, גם אם לא ביקרו את השלטונות באופן ישיר. במרץ 1904, כחודש אחרי תחילת המלחמה, באותו כתב עת בו פרסמה אקיקו את שירה, התפרסם קטע יומני קצר מאת הצייר אִישִׁי הַקוּטֵי (Ishii Hakutei) בו הוא התלונן על כך שהשלטונות אסרו על הצגת תמונות עירום נשי של הצייר הצרפתי רפאל קולין (Raphaël Collin) (שהיה פופולרי בקרב קבוצת ציירים יפניים מסוימת, שחלק גם היו תלמידיו). בין היתר הוא הצביע על כך ש"כיוון שכעת, במצב מלחמה, המדיניות היא לטפח רוח לחימה ולהרתיע כל גילוי של רוך, הרשויות עלולות, מטבע הדברים, לאמץ גישה חמורה אפילו יותר כלפי ציורי עירום…. אנו נאלצים להיות עדים לעליית ערכן של ספרות מלחמה ואמנות מלחמה, ונראה כי אנו נידונים גם לראות את כל יתר סוגי האמנות נדחקים לפינה תחת התווית של רכות." כמו במקרה של אקיקו, אין כאן מילים חריפות כלפי השלטונות או ביקורת על עליה של מיליטריזם, אלא ניסיון להגן על הטריטוריה הפרטית, במקרה זה, ציור בסגנון מסוים, שאינו משרת את צרכי המלחמה. ציירים שפעלו במהלך מלחמת רוסיה-יפן ואחריה לא הציגו רק תמונות קרב הרואיות, הם ביקשו להציג גם את הצדדים המכוערים של המלחמה, כולל הקשיים והכאב שהיא גורמת למשפחות שנשארות בעורף. ביוני של אותה שנה, סופר ומשורר היראידה שו (Hiraide Shū) פרסם מאמר בשם "התנגדות למה שמכונה ספרות מלחמה," וגם הוא, למרות הכותרת הבוטה, לא באמת מבקר את המלחמה, ואף מהלל את "חיילנו הנלחמים כעת במישורי מנצ'וריה וקוריאה" על "כוונותיהם הראויות להערצה," אבל מביע התנגדות לספרות מגויסת, שמטרתה היחידה היא לשמש כפרופגנדה. הוא ביקש להניח לאמנים והפריד בין הדברים, בכותבו, "ספרות היא ספרות, פטריוטיזם הוא פטריוטיזם, ואסתטיקה היא אסתטיקה." בהמשך היראידה גם יצא להגנתה של אקיקו בפולמוס סביב השיר על אחיה.

ואם מדברים על משוררות, אישה נוספת פרסמה שיר כבר אחרי סיום המלחמה, בשיא הגאווה הלאומית בעקבות ניצחון על מעצמה מערבית. שמה היה אוצוקה קוסואוקו (Ōtsuka Kusuoko) ולמעשה היום היא זכורה, אם בכלל, רק בגלל השיר הזה, אף על פי שבנוסף להיותה משוררת, הייתה גם סופרת מעניינת שבמידה רבה הקדימה את זמנה (אבל על כך אולי בפוסט אחר). בשיר שכותרתו מתייחסת לעלייה לרגל למקדש (שבמסגרתה מי שפונה בבקשה לאלים, עושה מאה הקפות בתוך המקדש, או, במקור, מבצע.ת מאה עליות לרגל למקדשים שונים), אוצוקה, כמו אקיקו, מעמידה את הקשר האישי מעל לתכתיבים הקולקטיביים. בניגוד לאקיקו, אין בשיר שלה אפילו יחידה משפחתית. היא, כאישה, כבן אדם, לא מוכנה לבטל את הרגשות שלה, גם כשסביבתה דורשת נאמנות מוחלטת לאיזושהי מטרה קולקטיבית נשגבת.

מאה עליות לרגל (1906)

צעד אחד – מחשבותיי עם בעלי
צעד שני – מחשבותיי עם ארצי
צעד שלישי – מחשבותי חוזרות לבעלי
היש אשמה בלב האישה?
רק מדינה יחידה בעולם זוהרת תחת קרני בוקר של השמש העולה
רק אדם אחד בעולם
נשבע להיקרא בעלי
אם ישאלוני מה חשוב לי יותר המדינה או בעלי
רק אבכה, מבלי להשיב מילה
הו, היש אשמה בתפילתי החוזרת מאה פעמים?

お百度詣で

一と足ふみてつま思ひ
ふたあしくにを思へども
あしふたたびつまおもふ
女心にとがありや
朝日あさひににほふ日の本の
国は世界せかいにただ一つ
つまとよばれてちぎりてし
ひともこの世にただひとり
かくて御国みくにとわがつま
いづれおもしととはれなば
ただこたへずに泣かんのみ
百度詣ひゃくどもうでああとがありや

באוקטובר 1904, חודש אחרי שאקיקו פרסמה את שירה, הצייר קוסוגי הואן (Kosugi Hoan, המוכר גם בשם קוסוגי מיסאי Kosugi Misei) פרסם אוסף שירים בשם שירים מהחזית, שאחד מהם, "שוב-נא, אחי" (Kaere, otōto), כאילו מתכתב עם שירה של אקיקו.

שוב-נא, אחי, כציפור ערב
הנעלמת בתוך היער,
פיוניאנג שבקוריאה מדיפה ריח דם
הרוח היבשה ששה אלי קרב

אחי הצעיר — ואף על פי כן בן־אלים
שמור על היקר מפז ושובה הביתה
כוסות הפרידה כבר איחרו את זמנן
הושטת את היד ששמטת באכזריות
אל מי שממתין לך בדמעות ויגון
שוב-נא, אחי, כציפור ערב
הנעלמת בתוך היער

帰れ弟 夕の鳥の
林の中にごと帰れ
韓の平壌 気はなまぐさ
乾ける風に殺気ぞこもる
… 弟ながら神の若子よ
玉の器を守りて帰れ
別れの盃挙ぐるも遅し
憂ひて泣いて待つらむ人に
酷くも解きし其手を返せ
帰れ弟夕の鳥の
林の中にごと帰れ

קוסוגי, בניגוד לשתי המשוררות, חווה בעצמו את המלחמה, כשנשלח כמתעד רשמי עבור מגזין תיעוד מלחמה בתמונות (Senji gahō). במקום להתרשם מ"גבורת חיילינו" ו"הברבריות של האויב", קוסוגי התרשם מהזוועות הבלתי נמנעות של המלחמה וראה בקוריאנים, שעל אדמתם התרחשה המלחמה, קורבנות ולא "אחינו המשוחררים מעול הקולוניאליזם המערבי."

הסופר המפורסם נאצומה סוסקי פרסם בשנת 1906 נובלה קצרה בשם "טעם תורשתי" (Shumi no iden), בה גיבור מחפש את אהובתו המסתורית של חברו, שנהרג במלחמת רוסיה-יפן. הספר מתחיל מסצנה בה הגיבור מגיע במקרה לתחנת רכבת, בזמן שאנשים רבים מתאספים שם לפגוש את החיילים השבים מהמלחמה. הרעש של צעקות "בנזאי!" המקדמות את פני החיילים מחריש את אוזניו: "צעקות בנזאי! מילאו את הכיכר. כמו גלי ענק מתנפצים הם תקפו את עור התוף שלי מארבעה כיוונים. הרגשתי שאני לא יכול לעמוד בזה." ההתלהבות נוכח החיילים העייפים, חלקם פצועים, זרה ולא ברורה לו, אף שהוא מנסה להסביר לעצמו משהו על גורלה הנשגב של האימפריה היפנית. כשהוא מתבונן בחיילים הוא חושב: "כשהמלחמה לא הורגת בני אדם, היא מזקינה אותם." הוא מתבונן על המשפחות המחכות, האימהות שפוגשות את בניהן. חושב על האימהות שלעולם לא יפגשו את הבנים שלהן שוב. ובכל זאת, אנשים סביבו צועקים בנזאי, מלאים בלהט הרגע. הוא מנסה להיות כמו האחרים, אבל לא מצליח. "דבר מוזר הוא, אך האמת היא שמימי לא צעקתי בזנאי. אני לא חושב שאי פעם מישהו אמר לי לא לעשות את זה. וגם לא הייתה לי התנגדות מיוחדת לכך, מובן שאין בזה שום דבר רע. אבל כעת, משעמדתי לצעוק בנזאי בקול גדול, הבנתי שהקול לא יוצא לי, כאילו אבן קטנה סתמה לי את קנה הנשימה, הבנזאי נתקע לי בגרון ולא יצא. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להפיק אף צליל." אחרי מספר ניסיונות עקרים הוא מוותר: "כל מה שאני יכול לומר זה הבנזאי שלי נחסם על ידי כוחות שהיו מעבר לשליטתי. וברגע שהבנזאי נחסם, נחשול אדיר, מעבר לכל תיאור, הציף אותי מבפנים, ושתי דמעות זלגו מעיניי על לחיי."

ואלו רק מספר דוגמאות. גם בהמשך, כשהצנזורה והרדיפה של כל מי שלא הולך בתלם התחזקה וסתמה את פיותיהם של כמעט כולם, היו כאלה שהצליחו לעקוף אותה. ביניהם הסופר אישיקווה ג’וּן (Ishikawa Jun), שבשנת 1938 פרסם סיפור בשם "שירו של מארס", שמראה את התוצאה הנוראית של שתיקה אל מול המלחמה, ובו הגיבור זועק "לא עוד שירו של מארס!" (כשהכוונה היא לאל המלחמה היווני)", או המשורר קאנֶקוֹ מִיצוּהָארוּ (Kaneko Mitsuharu), שתיאר בשיריו את זוועות המלחמה וגילה אמפתיה כלפי "האויב" (בשיריו שאחרי המלחמה הוא היה הרבה יותר בוטה, אבל הצליח להגניב גם כמה שירים "אסורים" במהלכה).

אבל נחזור לאקיקו, שבשנת 1914 פרסמה את השיר "מלחמה".

מלחמה (1914)

הגיעה עת השגגה הגדולה
הגיעה עת סכנת ארגמן
הברברים פרשו כנפיהם
ובן רגע כל האנושות הנאורה
מסכת קניבלים עוטה.
[…]
זו היא עת קרב
גם אני, על אף שנאתי למלחמות
היום מלאה בהתרגשות.
רוח, בשר ועצמות העולם,
הגיעה העת לגנוח כולם כאחד

הגיעה עת הצירים האדירים
הגיעה עת חבלי הלידה
דרך טבילה בגלי דם סוערים
העולם יֵלֵד
חיים חדשים שטרם הכרנו

מה אם לא הרוח האנושית
תביא שלום אמת
לכלל האנושות?
יהיה המחיר אשר יהיה
זו היא עת קרב

戦争

大錯誤(おほまちがひ)の時が来た、
赤い(あかい)恐怖(おそれ)の時が来た、
野蛮が(ひろ)(はね)を伸し、
文明人が一斉に
食人族(しよくじんぞく)仮面(めん)()る。

いまは戦ふ時である、
戦嫌(いくさぎら)ひのわたしさへ
今日(けふ)此頃(このごろ)は気が(あが)る。
世界の霊と身と骨が
一度に(うめ)く時が来た。

大陣痛(だいぢんつう)の時が来た、
生みの悩みの時が来た。
荒い(あらい)血汐(ちしほ)の洗礼で、
世界は更に新しい
知らぬ命を生むであろ。

()れがすべての人類に
真の平和を持ち来す
精神(アアム)でなくて何んであろ。
どんな犠牲を払うても
いまは戦ふ時である。

בשלב זה יפן כבר כבשה את קוריאה (1910) וכעת לחמה לצד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1917 יפן תפרוש ספינות מלחמה בים התיכון כדי להגן על התנועה של כוחות בעלות הברית, ושנה מאוחר יותר, תתערב גם במלחמת האזרחים ברוסיה ותיכנס לסיביר. למרות היחס החיובי למלחמה, השיר מלא תקווה לכך שהמלחמה הזאת תוליד שלום. יותר מזה, אקיקו, שכבר מספר שנים פעלה בזירה של העצמה נשית, בחרה לזהות את העולם עם גוף נשי יולד, גוף שאמור לברוא ולא להרוג, להביא שלום ולא מלחמה. ועדיין, אין כאן התרסה על פתיחה במלחמה, על השתתפות בה, אין קריאה להתרחק ממשהו שלא נוגע לה. המלחמה כבר נתפסת כמשהו שלא ניתן למנוע. יותר מזה, אקיקו דווקא מחזקת כאן את התפיסות הפטריארכליות שראו (וגם רואות) את האישה קודם כל ככלי להולדת ילדים. דרך ילודה האישה יכולה לתרום למדינה, לחזק אותה ולזכות בכבוד. הנשים נקראו להיות "רעיות טובות ואימהות חכמות", סלוגן שאין דרך טובה יותר מלתרגמו כ"פרו ורבו" (umeyo fuyaseyo). ככל שהחברה קונסרבטיבית ותוקפנית יותר, כך הנשים נדרשות ללדת יותר. ואקיקו כאן, אולי בלי לתת לזה יותר מדי מחשבה, מיישרת קו עם השלטונות. אם הדרך להעצמה נשית עוברת דרך הרחם – נעצים את הרחם.

סיום מלחמת העולם הראשונה לא הביא את השלום שלו איחלה. במאמר דעה "תנאי שלום לא הומניים" (非人道的な講和条件) היא מתקוממת נגד הסנקציות המוטלות על גרמניה, וטוענת שמה שמוביל את הפוליטיקאים ואנשי העסקים של העולם הוא יצר הנקמה והרצון לספק את "רצונותיהם האנוכיים, הן ברמה האישית הן ברמה הלאומית" ולא רצון אמיתי לכונן שלום צודק, "שיאפשר בעתיד לפתח חיים תרבותיים חופשיים, נטולי קנאה ואיבה." באותו מאמר היא קוראת לאנשי רוח ואמנים להשמיע את קולם ולהתנגד למה שאינו הומני. עם זאת, הרעיון שמתוך מלחמה עשוי להיוולד שלום לא הניח לה, ובמאמר "העתיד של פילוסופיית השלום" (平和思想の未来) שפרסמה במאי 1918 היא כתבה: "האין זו צרות אופקים להסיק שהמלחמה היא בלתי נמנעת ולראות ברעיון השלום חלום באספמיה, רק משום שבימינו מתרחשות המלחמות הפראיות ביותר בתולדות העולם? אני, להפך, דווקא סבורה שהאסון חסר התקדים שהביאה עמו המלחמה, הוא זה שיזרז את מימוש רעיון השלום." היא ממשיכה ואומרת (בנאיביות, יש לומר), שציוויליזציה שיצרה פלא טכנולוגי כמו מטוסים, אמורה להיות מסוגלת למצוא דרך לחיות בלי מלחמות. במאמרים אחרים היא פונה לנשים ומבקשת לדבר על הקורבנות שגובה המלחמה ועל הסבל שהיא גורמת לנשים ולמשפחות, ולרגל פלישתה של יפן לסיביר היא מגנה את המיליטריזם ואת אלה שדוגלים בתוקפנות מתוך שאיפות טריטוריאליות.

אולם רוחות, או שמא יש לומר משבי רוח קצרים, של חופש שנשבו ביפן, הלכו ושככו, ויפן הלכה והסתגרה בתוך הלאומיות שלה, בתוך השאיפות להרחיב את מרחבי ההשפעה שלה באסיה, בתוך שנאת זרים. לקראת סוף שנות ה-20 לא נותרו כמעט קולות שידרשו לא להלל את התוקפנות או לכונן חברה יותר שיוויונית. בשנת 1925, יחד עם זכות הבחירה הכללית שניתנה לכל הגברים מעל גיל 25, נחקק גם "חוק לשמירת שלום הציבור", שלמעשה אפשר לאסור כל מי שהתנגד למדיניות השלטונות (תחת התיאור "הסתה לביטול 'המבנה הלאומי'"), הרדיפה של הקומוניסטים הייתה בעיצומה, והפריחה הספרותית, כולל המודרניזם והספרות הפרולטרית, החלה לקמול תחת "הרוח היבשה הששה אלי קרב."

בשנת 1928 אקיקו ובעלה נסעו לסיור במנצ'וריה ובמונגוליה. בשלב זה מנצ'וריה עוד לא הייתה קולוניה יפנית, אבל ליפן היה אינטרס טריטוריאלי ברור והשפעה עליה. אזרחי מנצ'וריה היו עוינים לרוב כלפי התיירים היפנים, אבל אקיקו במאמריה ובשיריה מתעלמת לחלוטין מיחסי הכוחות בין יפן למנצ'וריה ונראה שלא הייתה לה כל התנגדות לתפיסת יפן כאור לגויים שקידמו השלטונות. בשנת 1932, שנה לאחר שיפן כבשה את מנצ'וריה באופן רשמי, כותבת אקיקו את השיר "אזרחי יפן, שיר בוקר" (日本国民朝の歌) בו אנחנו מוצאים את השורות הבאות:

גם אזרחים שאינם חיילים
לבם הלוהט שוטט דם
כל עוד נפשם בם ובכל מאודם
מחוייבים להקדיש את עצמם למולדת

גם אני, אישה חלשה
מאמינה כך בכל לבי
מה ייאמר אפוא על כל בני העם
הממשיכים בדרכם הנעלה של אבותינו

הו, מה נעלה תפארת ימי הקיסר,
נעור משנתו לב האדם
השעה היא לבעור בתחושת שליחות
בעולם המאוחד בשאיפה לכנות

武人にあらぬ国民も、
尖る心に血を流し、
命を断えず小刻みに
国に尽すは変り無し。

無力の女われさへも
かくの如くに思ふなり。
(いはん)やすべて秀でたる
父祖の美風を継げる民。

ああ大御代の凜凜しさよ、
人の心は目醒めたり。
責任感に燃ゆる世ぞ、
「誠」一つに励む世ぞ。

"האישה" בשיר אמנם ממשיכה להצטייר כתורמת, אבל היא כבר חלשה, היא כבר לא מזוהה עם גוף המדינה. השעה היא לא להילחם למען השלום, אלא למען הקיסר והמולדת. המהפך הושלם. חייו של אדם, זכויותיו של אדם, שאיפותיו של אדם הפכו להיות כפופים לרעיון של "המדינה." לא עוד שאיפה לכך שהעמים יחיו בשלום והרמוניה, כיוון שאם יש עם אחד עליון על העמים האחרים (או חלקם), אז יש לו משימה נשגבת וכל האמצעים כשרים.

יש שיגידו, כמובן, שלא קרה שום מהפך. אקיקו פשוט דאגה לטובה האישית שלה. ממילא לא היה לה אכפת כל כך מהמדיניות הספציפית של יפן. נכון, היא רצתה לפעול בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע, רצתה להגן על אחיה, ניסתה לשמור על כוח ועצמאות שלה כאישה. למעשה, מלבד התקיפה מצד אנשים כמו אומאצ'י, הביקורת כלפיה הגיעה גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. קוּרוֹשִׁימָה דֶנג'י (Kuroshima Denji), אחד מהדמויות הבולטות בתנועת הספרות הפרולטרית ביפן, תקף את הסופרים והמשוררים ה"בורגניים" על כך שבביקורת שלהם, גם אם קיימת, הם אינם מתייחסים למבנים הפוליטיים והחברתיים, אלא מתלוננים על הבעיות "הבורגניות" האישיות שלהם. בעיניו, התנגדות למלחמה באשר היא היא בגדר דיבורי סרק, שכן הבעיה במלחמות שמנהלת יפן (כך כתב ב-1929) היא שמה שמניע אותן הוא השאיפה לשמר את הסדר הפוליטי ולהרחיב את הניצול הכלכלי אל עמים אחרים. כלומר, תוקפנות יפנית היא תוקפנות לשם כיבוש וצבירת משאבים, ולא מלחמות שבאמת שואפות להביא לשחרור העמים וכינון סדר עולם אחר. קורושימה לא ראה את המאבק המזוין כבעייתי כשלעצמו, את הבעיה הוא ראה במטרת המאבק.

מאז תום המלחמה רבים דנו בשאלה, האם ליוסאנו אקיקו הייתה עמדה אנטי-מלחמתית או לא. היו מי שרצו "לטהר את שמה", הדגישו את תפקידן של פרופגנדה וצנזורה וחוסר האפשרות לכתוב בגלוי נגד המלחמה, והצביעו על השוני בין שיריה הפטריוטיים ביותר לבין שירים פטריוטיים אחרים מאותה תקופה. אחרים הצביעו על כך שהשיר הפונה אל אחיה גם הוא למעשה לא יכול להיקרא אנטי-מלחמתי אם נשפוט באמות המידה של ימינו. בשנות השבעים, עם הגל החדש של פמיניזם והרצון להציג את אקיקו (כפי שבאמת הייתה) כאחת מאימהות הפמיניזם היפני, היה חשוב לנשים להדגיש את הצד הפציפיסטי שלה, ואת העובדה שכאישה הופעלו עליה לחצים נוספים, מעבר לדרישה הכללית להקדיש את עצמה למולדת. גם במחקר באנגלית הדעות חלוקות – יש מי שמדגיש את ההקשר ואת הקשיים עמם התמודדה, ויש מי שמצביע על כך שגם השירים שלכאורה נראים חתרניים, למעשה מנכסים את גוף האישה למען המולדת ובכך חותרים נגד כל אפשרות של התנגדות, ולפיכך מצדיקים את התוקפנות היפנית ואת הרחבת האימפריה.

כך או כך, השיר עצמו, בלי קשר למחברת, נחשב היום ביפן לאחד מהשירים האנטי-מלחמתיים הפופולריים ביותר. רק לפני כשבוע (11 בנובמבר 2025) באוניברסיטת וסדה בטוקיו התקיימו פרפורמנס וסדנה בהנחיית הסופרת טוואדה יוקו ופסנתרנית טָקָסֶה אַקי (Takase Aki) תחת הכותרת "אל-נא תמות, יקירי." במסגרת האירוע המשתתפות הקריאו את יצירותיה של אקיקו וכתבו שירים בהשראתה. לפי התוכניה, טוואדה וטקסה ביצעו חלק מהשיר לרקע מוזיקה שנכתבה במיוחד לשם הפרפורמנס. מוקדם יותר השנה הרכב מוזיקלי בשם KATARI, העוסק בעיבוד יצירות ספרותיות לעבודות מוזיקליות, הוציא קליפ חדש מזה שנתיים בשם… כן, "אל-נא תמות, יקירי," המוקדש לכל מי שסובל ממלחמות ברחבי העולם. היצירה מורכבת משורות מתוך שיריה של אקיקו, וכמובן, בראש ובראשונה משורות של "יקירי" (צפו, יש כתוביות באנגלית).

האם העובדה שהשיר הזה ממשיך להיות השיר נגד מלחמה/ות מצביעה על כך שביפן (וגם בעולם) עדיין לא מוכנים לחשוב במונחים של שינוי מדיניות, חתירה תחת הנחות יסוד שעל בסיסן יוצאים או לא יוצאים למלחמה, תוקפים או לא תוקפים אוכלוסיות אזרחיות? בעיניי, הדיון סביב השאלה האם אקיקו הייתה פציפיסטית או לא פחות מעניינת מהשאלה הנוגעת לדרכים בהן מתרחשת הבניה של תפיסות שמובילות להצדקת כיבוש ואלימות. בעניין זה, בעיניי, צודק קורושימה, מה שעלינו לתקוף או לבקר זה לא בני אדם, אלא את התשתיות האידאולוגיות, את הנחות היסוד שמתוכן פועלת התוקפנות, ולחשוב כיצד ניתן לחתור תחת הנחות יסוד אלה.

אבה גוסאי (1910 – 1972 Abe Gosei) "המלווים" (miokuru hitobito), 1938. אחרי שהציג תמונה זו אבה סומן כצייר "אנטי-מלחמתי," השתתפותו בתערוכות הפומביות הופסקה ובסופו של דבר הוא התרחק מעולם האמנות.
היום התמונה מוצגת במוזיאון האמנות המודרנית של מחוז היוגו

לקריאה נוספת על יוסאנו אקיקו:

יום האישה הבינלאומי: יוסאנו אקיקו וניטשה

יוסאנו אקיקו לכבוד חג הבנות

מקורות נבחרים:

Horiguchi, Noriko J. “Women and War: Yosano Akiko and Hayashi Fumiko.” In Handbook of Modern and Contemporary Japanese Women Writers, edited by Rebecca Copeland, 275–93. Amsterdam University Press, 2023.

Rabson, Steve. “Sensō to uta ― Yosano Akiko kara Yamanokuchi Baku made” [War and Poetry: From Yosano Akiko to Yamanoguchi Baku]. Kokusai Nihon Bungaku Kenkyū Shūkai Kaigi Roku, no. 7 (March 1, 1984): 73–87. https://doi.org/10.24619/00002070.

———.“Yosano Akiko on War: To Give One’s Life or Not: A Question of Which War.” The Journal of the Association of Teachers of Japanese 25, no. 1 (1991): 45–74. https://doi.org/10.2307/488910.

יום האישה הבינלאומי ב-1950

לכבוד יום האישה הבינלאומי שהתקיים השבוע, תרגמתי טקסט קצר מאת הסופרת מיאמוטו יוריקו. בסוף יש גם כמה מילים עליה ועל יום האישה ביפן.


מסר לכבוד יום האישה הבינלאומי

מיאמוטו יוריקו

חברות,

השנה היא שנת 1950 ואני מאמינה שיום האישה הבינלאומי צריך להיות יום בו נשים שאוהבות שלום ושואפות לעצמאות לאומית בכל רחבי העולם צריכות להשמיע את קולן ולפעול על פי צו ליבן.

עד כה הייתה תפיסה שזהו יומה של קבוצה קטנה של נשים שמחזיקות באידאולוגיה סוציאליסטית. רבות נעשה לשם קידום התפיסה הזאת בשנה שעברה. המסר היה שב-8 במרץ הקומוניסטים מקיימים את יום האישה שלהם, ושביפן יש "יום האישה היפני", המתקיים ב-10 באפריל, היום בו הנשים היפניות מימשו את זכותן להצביע בבחירות.[1] למעשה, בשנה שעברה היו שני ימי נשים.

אך אין זה משונה בעיניכן? האין הצהרת פוטסדאם התקבלה ב-15 באוגוסט 1945? הרי לא טענו אז בממשל שלא יקבלו את ההצהרה אלא אם יציינו שהתקבלה בשנה ה-20 לתקופת שווה. חג המולד נחגג ב-25 בדצמבר, זה הנוהג בכל המדינות הנוצריות בעולם, ואני לא רואה שיש מישהו שמתנגד לכך ש"הקריסמס היפני" יתקיים בדיוק באותו תאריך. לא נשכח שראינו את התמונות האלה בהן אותם אנשים שסבורים שלציין את יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ לא מתאים לנשים יפניות, יצאו עם בנותיהם לערוך קניות חג מולד בערב ה-24 בדצמבר.

כשסין הפכה לרפובליקה העממית של סין בוטלו שמות התקופות הישנים. גם ביפן יש הצעה להפסיק עם ספירת השנים לפי תקופות. אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. הסיבה לכך היא שעמי העולם היום עומדים בפני משימה דחופה אחת, המשותפת גם לאירופה וגם לאסיה, והיא להתנגד לאימפריאליזם המטורף השואף להשתלט על העולם ולהגן על שלום ועצמאות של עמי העולם. גורלה של יפן, מדינת איים הפרוסים כקשת קעורה הפונה אל יבשת אסיה, במיוחד מחייב אותה לפעול ביתר שאת למען השלום, ככל שמתגברת הדרישה לשלום עולמי וככל שהכוחות הדמוקרטיים מתפשטים באסיה.

מי מאיתנו ירצה לעבור שוב את זוועות המלחמה, רק כדי להיקלע למלחמה חדשה הגרועה עשרות מונים? איזו אמא, אישה, או בת זוג תסכים שבנה האהוב, אביה היקר או בעלה לעתיד יצאו שוב אל מותם במעמקי הג'ונגל אי שם במקום לא ידוע?

מלחמה היא הרס ישיר ואכזר של חיי העמים שוחרי השלום, שעובדים קשה ואוהבים חיי משפחה. לכן, מי שבימים אלה מנסה להדביק אנשים בהיסטריה ומסית למלחמה באמצעי התקשורת, מדבר כאילו יש בעולם קבוצה של אנשים שניתן להשתמש בה במלחמה הבאה. הם דואגים שלמדינה שלהם לא יעונה כל רע, והופכים מדינות אחרות לבסיסים צבאיים, ומשתמשים בעמי המדינות האלה כשכירי חרב שילחמו במלחמה שלהם.

אבל איפה בעולם הזה ראיתם מדינות שנועדו לשמש כבסיסים צבאיים של מדינות אחרות? ואיפה ראיתם אימא שנאבקת לגדל את ילדיה רק כדי שיהפכו לשכירי חרב?

אלה השאלות ששואלים גם אזרחי יפן. אלה הזעקות של נשים יפניות, כולל כשני מיליון אלמנות מלחמה. ובו בזמן זהו גם קולם של האזרחים והאזרחיות של אסיה, המכריזים על עצמאות עמיהם מהשפלה ארוכת השנים תחת קולוניאליזם. גם בארצות הברית ובבריטניה חוגגים את יום האישה הבינלאומי, כדי להבהיר ששלום הוא מה שהאנושות זקוקה לו היום.

ברור שהמדינות הסוציאליסטיות והמדינות בהן מתקיימת דמוקרטיה עממית באסיה ובמזרח אירופה רואות ביום זה הזדמנות לעשות צעד עוצמתי לקראת שלום עולמי. מיליארדי בני אדם עומדים למען השלום.

כיום, השאלה הניצבת בפנינו היא הבטחת שלום ביפן דרך קיומו של שלום כולל עם כל מדינות העולם. זו לא שאלה אידאולוגית, אלא עניין קיומי – שאלה של חיים ומוות. עולה מספרם של בני אדם שלא עומדים בנטל המיסים. האבטלה וקשיים אחרים הקשורים לקיום הולכים ומחמירים. עולה מספר הילדים שלא הולכים לבית הספר. היכן ההוכחה לכך שממשלות שמחזיקות את חיי האזרחים שלהן במצב הזה אינן משתפות פעולה עם ההתלהמות המיליטנטית שמערערת את היציבות בעולם?

חברות,

שאיפה אחת ויחידה נפוצה כמו השמש בין כלל העמים, והוא השאיפה לשלום. האמת מאחורי הטענות בתקשורת שקיום יום האישה ב-8 במרץ זו מזימה של קבוצה קטנה של אנשים יוצאת לאור. מי שמבקשים לחולל מלחמה, תמיד מפחדים מהתגייסות רחבה של בני אדם ברחבי העולם למען השלום וסולדים ממנה. הם לא רוצים שגברים ונשים במדינות אסיה, שנתפסו כמדינות נחשלות, יתעוררו. אבל לנגד עינינו עומד השלום. אנחנו חברה של אומות עצמאיות המסוגלות לחיות על פי מצפונו של העולם.

חברות,

אל לנו להסתייג! הבא נבקש את אשר אנחנו רוצות בצורה ברורה וללא סייגים. מה שאנו, עמי העולם, צריכים זה שלום ועצמאות!

מרץ, 1950


מיאמוטו יוריקו (1899 – 1951) הייתה סופרת, מבקרת ספרות, פעילה חברתית וחברה במפלגה הקומוניסטית היפנית. היא הייתה בין אנשי הרוח המעטים שלא רק שלא שיתפו פעולה עם הממשל היפני בתקופת המלחמה, אלא גם לא חששו להביע את דעתם בפומבי. כתביה צונזרו והיא נעצרה ופעמיים נידונה לתקופות מאסר, שפגעו באופן חמור בבריאותה, מה שהוביל למותה בגיל 52 בלבד.

כידוע, מקורו של 8 במרץ כיום האישה הבינלאומי הוא בתנועה הפרולטרית במערב. היום צוין לראשונה ב-28 בפברואר 1909 שנה אחרי שביתת איגוד הפועלות שהתקיימה ב-1908. בהמשך התאריך זז מספר פעמים ולמעשה היה אמור להתקיים ביום ראשון (Sunday) האחרון של פברואר, אך בסופו של דבר התקבע על 8 במרץ בשל הבדלים בין לוח שנה גרגוריאני ויוליאני. ברוסיה יום ראשון אחרון בפברואר בשנת 1917 לפי לוח יוליאני, היה ה-8 במרץ לפי לוח גריגוראיני. הפגנות הנשים שיצאו לרחובות לציון יום האישה התרחבו למה שמוכר היום כמהפכת פברואר (שעדיף שהייתה המהפכה האחרונה, אבל זה כבר סיפור אחר), וכך לאחר מהפכת אוקטובר (שעדיף שלא הייתה מתרחשת) ושינוי לוח השנה, הוכר ה-8 במרץ כיום האישה הבינלאומי, חג רשמי במדינה הקומוניסטית החדשה. עד 1965 היום היה מוכר רק במדינות קומוניסטיות וסוציאליסטיות. הפחד מהמגפה האדומה מנע ממדינות קפיטליסטיות לאמץ את היום הזה, ורק ב-1975 היום הוכר על ידי האו"ם.

צעדת שנים לכבוד יום האישה הבינלאומי השנה בטוקיו. תמונה

ביפן, ב-8 במרץ 1923, ערך הארגון הפמיניסטי הסוציאליסטי סֵקירָנֽקאי (אגודת הגל האדום) את העצרת הראשונה שלו. במהלך שנות המיליטריזם ציון היום היה כמובן אסור, כיוון שכל פעילות קומוניסטית או סוציאליסטית נאסרה. העצרת הראשונה לכבוד יום האישה הבינלאומי אחרי המלחמה התקיימה ב-9 במרץ 1947 בכיכר מול הארמון הקיסרי, שם התאספו כ-1000 בני אדם, ומספר המשתתפות עלה לכ-5000 בשנת 1948. ייתכן שהעליה הזאת הטרידה את כוחות הכיבוש האמריקאים, כיוון שבשנת 1949 אתל ויד (Ethel Weed), ראשת מדור נשים בלשכת המידע והחינוך האזרחי של מפקדת כוחות הכיבוש (GHQ) אמרה ש"יום האישה הבינלאומי הוא אירוע שמאורגן על ידי המפלגה הקומוניסטית. תחגגו את שבוע האישה ביפן החל מ-4 באפריל". שנה מאוחר יותר, כלומר ב-1950, אותה שנה בה מיאמוטו כותבת את המסר שלה לחברותיה, יָמָקָוָוה קיקוּאֵה (1890 – 1980), שהייתה ראשת המשרד לענייני נשים ונוער, הביעה דעה דומה מצד השלטון היפני (זאת אף על פי שהייתה מעורבת בציון יום האישה ב-8 במרץ לפני המלחמה), וטענה ש"יום האישה הוא מועד של המפלגה הקומוניסטית בלבד".

עד 1975 היום נותר שולי בשל הקשרו הקומוניסטי-סוציאליסטי ולא מוכר כל כך לציבור הרחב. מיאמוטו ראתה כמובן קשר בין מאבקן של נשים למאבק הפציפיסטי ופרולטרי. עם הכרתו של יום האישה על ידי האו"ם וועידת הנשים העולמית, נוצר קשר הדוק יותר בין קבוצות פמיניסטיות שונות לבין הממסד ביפן והיום נותק ממקורו הסוציאליסטי-קומוניסטי. בכל זאת, עד תחילת שנות ה-2000, כשהתחילה התעוררות פמיניסטית משמעותית המנותקת מהממסד ביפן, היום הזה לא היה מאוד מוכר. היום ארגוני נשים רבים מקיימים פעילויות הקשורות להעלאת מודעות לבעיות עמן מתמודדות נשים ביפן וברחבי אסיה, והדיון באפליית נשים מתקיים גם בתקשורת הפופולרית ומהווה הזדמנות להעלאת סוגיות הקשורות בפער המגדרי (לפי דוח פערים מגדריים המתפרסם מדי שנה על ידי הפורום הכלכלי העולמי, בשנת 2022 דורגה יפן במקום 116 מתוך 146 מדינות. ישראל, אגב, הייתה במקום 69).

את הטקסט הקצר הזה כתבה מיאמוטו עבור התכנסות של ארגוני נשים דמוקרטיים באולם הקונצרטים בהיביה ב-8 במרץ 1950. מיאמוטו עצמה לא הגיעה להתכנסות בשל מצבה הבריאותי ואת הטקסט הקריאו בשמה. ב-1950 יפן עדיין הייתה תחת כיבוש אמריקאי ויום האישה הבינלאומי התקיים זמן קצר לפני פרוץ מלחמת קוריאה (שהתחילה ב-25 ביוני באותה שנה). אומנם יפן לא השתתפה רשמית במלחמה (כיוון שהייתה מנועה מכך תחת החוקה החדשה), אך הבסיסים הצבאיים של ארה"ב שמוקמו בשטחה שמשו את צבא ארה"ב, שביקש לקבע את אזור ההשפעה שלו באסיה.   


[1]  חוק הבחירות החדש, המעניק לראשונה זכות בחירה לנשים, נכנס לתוקף ביפן ב-17 בדצמבר 1945, וב-10 באפריל 1945 התקיימו הבחירות הראשונות מאז תבוסתה של יפן ושינוי חוקתה.

זוכי פרס אקוטגווה בשנים האחרונות – חלק ג' ואחרון (2022)

במחצית הראשונה של 2022 זכתה טָקָסֵה ג'וּנקוֹ (高瀬準子) עבור "שיהיו לנו ארוחות טעימות" (おいしいごはんが食べられますように). זאת הייתה הפעם ה-167 שהפרס הוענק ובפעם הראשונה בהיסטוריה שלו היו רק מועמדות לפרס. במחצית השניה של השנה היו שוב שני זוכים. אידוֹגָוָוה אׅיקוֹ (井戸川射子) זכתה עבור "אושרו של העולם" (この世の喜びよ) וסָטוֹ אָצוּשי (佐藤厚志) קיבל את הפרס עבור "משפחה בשממה" (荒地の家族).

טקסה ג'ונקו – שיהיו לנו ארוחות טעימות

טקסה התפרסמה לראשונה ב-2019 וב-2021 הייתה מועמדת לפרס אקוטגווה. בנובלה שזיכתה אותה בפרס טקסה משחקת או אולי אפילו חותרת תחת תת-סוגה פופולארית בספרות היפנית שמכונה "רומן עבודה" (oshigoto shōsetsu) ונושא או אמצעי רטורי אהוב ורווח שהוא אוכל. עלילתו של רומן עבודה בדרך כלל מתרחשת סביב עיסוק מסוים – נגיד עבודה בספריה או במסעדת איטריות סובה, במשרד פרסום או בבנק – וחושפת את הקשיים הייחודיים ובדרך כלל את הצדדים היפים והמרגשים של העיסוק המסוים (הייתי נותנת דוגמה, אבל לעברית לא תורגם שום דבר מזה, לקוראי אנגלית מאוד ממליצה על The Great Passage מאת Miura Shion בתרגום של Juliet Winters Carpenter, שחושף את עולמו של עורך מילון. ויש גם סרט – חפשו). בדרך כלל הספרים האלה נוטים להציג את תחום העיסוק (מה שהוא לא יהיה) כמתגמל ובעל משמעות (כן, גם אם הגיבור הוא פקיד משכנתאות). כאן, העבודה מוצגת כחסרת תכלית לחלוטין. זו חברה שעוסקת ביצור תוויות למוצרים, אך למעשה אנחנו לא לומדים שום דבר על תהליך העבודה. ברור שזו חברה גדולה בעלת סניפים רבים, וזה אחד מהם – סניף קטן אי שם בפרפברי טוקיו. העובדים הולכים לפגישות עבודה, יוצאים לארוחות משותפות עם עמיתיהם, יושבים מול מחשב שעות ארוכות, אבל לחלוטין לא ברור מה הם בעצם עושים. הנובלה הזאת חוקרת את המתחים הקיימים בין עובדים בכל משרד גנרי באשר הוא. עוד יותר בולט ההיפוך שנעשה כאן לאמצעי הרטורי והאמנותי האהוב שהוא האוכל (מי שקרא מספיק מורקמי יכול לדמיין את כל הסצנות בהן הגיבור מטגן חביתה, חותך עגבניה, מכין סלט וכו' וכו'). תיאורי אוכל יכולים לאפיין את הגיבורים, להוסיף רגע של נחת בתוך עלילה מתוחה, או להיות הגיבור המרכזי של יצירה, שאחרי שמסיימים אותה (או אפילו בזמן שקוראים אותה) מיד בא ללכת להכין משהו לאכול (או להזמין סושי או ראמן, ולהתבאס שהוא לא כמו בספר). שם הנובלה מטעה את הקוראות לחשוב שגם כאן מדובר במשהו חמים, ביתי ונעים, אך האוכל כאן הוא חלק מאווירה מטרידה ואף מעורר תחושת גועל. ואם כבר חתירה תחת סוגות פופולריות, העלילה נסובה סביב משולש אהבה משונה, מה שהופך את הנובלה הזאת גם לרומן רומנטי מעוות, שכן במקום ששני אנשים שונים (או הפכים שנועדו להיות יחד) ימצאו אחת את השני דרך צריכה משותפת של אוכל טעים, מתואר כאן מפגש בין אנשים שמתחברים מתוך טינה או קנאה כלפי מישהו אחר ושיחסם לאוכל רק מפריד ביניהם.

את המשרד מנהל פוג'י, אדם כבן 40, שמנסה לשמור על אווירה טובה, בין היתר, דרך ארוחות צהריים משותפות. את הארוחות המשותפות האלה שונא ניטאני, עובד ותיק שהועבר לסניף הזה לפני כשלושה חודשים. עובדת נוספת יחסית חדשה במשרד היא אושיאו, שמתנהגת כפי שמצופה מעובדת רצינית – מגיעה בזמן לכל הפגישות, נשארת בעבודה שעות ארוכות כשצריך ומצטרפת לכל ארוחות החיברות. היא מגלה עניין בניטאני, שמצדו מתחיל לצאת דווקא עם עובדת אחרת בשם אשיקווה. אשיקווה, בניגוד לאושיאו, מרשה לעצמה לצאת מוקדם או לא להגיע לפגישות עם לקוחות, בטענה שהיא סובלת מבריאות חלשה. המנהל, פוג'י, מבקש להתחשב בה והעובדים האחרים מתחשבים, אך הטינה כלפיה, במיוחד מצד אושיאו, רק הולכת וגדלה. עם זאת, אשיקווה מוצאת דרך לשכך רגשות שליליים של העובדים האחרים כלפיה על ידי כך שהיא מתחילה להביא עוגיות מעשה ידיה למשרד. היא בונה לעצמה דמות של אישה חלשה, חביבה, ביתית ולא מאיימת. כל זה רק מעצבן עוד יותר את אושיאו שמשקיעה בעבודה באותה מידה כמו הגברים שעובדים לצדה. ניטאני, שדווקא סולד מעצם הרעיון של אוכל כמשהו מנחם או חיוני לנפש ולא מבין את הגרגרנות של בני האדם סביבו, בכל זאת נופל ברשתה של אשיקווה. הוא אפילו מחמיא לה על כישורי הבישול שלה כשהיא מכינה לו ארוחות מורכבות ובריאות, אף על פי שהוא מעדיף את האטריות להכנה מהירה שלמעשה מהוות את המזון העיקרי שלו. הוא מודע לזה שמה שמושך אותו בה זו השבריריות והביתיות שלה, והוא אפילו מדמיין שיוכל להתחתן איתה. אך בדיוק כפי שאין לו תשוקה לאוכל, כך אין לו תשוקה גם אליה. הוא פשוט יודע שאדם אמור להתחתן, והיא נראית לו כמו מישהי שמקובלת על ידי החברה בתור רעיה. אושיאו מצדה מתוודה בפני ניטאני שהיא לא סובלת את אשיקווה וניטאני לא מנסה להגן על "החברה" שלו. יותר מכל, משולש האהבים הזה היא דרך לבחון את הדינאמיקה החברתית במשרד. ניטאני הוא גבר שפועל כפי שהחברה מצפה ממנו, אף על פי שהעבודה לא באמת מעניינת אותו. מרוב ההליכה בתלם הוא לחלוטין לא מסוגל להגדיר, אפילו לעצמו, מה הוא באמת היה רוצה. סלידתו הקיצונית מאוכל נראית כמו תסמין של שאיפות ותשוקות שהודחקו לטובת גילום הדמות של גבר נורמטיבי שעובד בעבודה טובה ומתחתן עם אישה שתנהל את הבית ותבשל ארוחות טעימות. אושיאו ואשיקווה הן שתי נשים שעושות קריירה בחברה שבה נשים הן כבר לא משהו נדיר במקום עבודה, אך עדיין הציפיות המגדריות משחקות תפקיד. כך, אושיאו מנסה להשתלב ולהתקדם בעבודה בהתאם לציפיות מעובד (זכר) רגיל, ואילו אשיקווה בונה לעצמה דמות של אישה שברירית ולא מאיימת. בסופו של דבר נראה שאשיקווה מנצחת. הספר מסתיים בכך שאושיאו עוזבת את המשרד ולראשונה מבטלת השתתפות בארוחה משותפת שאמורה להיות מסיבת הפרידה שלה, בטענה שכואב לה הראש. במסיבת הפרידה שמתקיימת בלי אושיאו כולם זוללים ומשבחים את העוגה שאשיקווה הכינה וניטאני בהיסוס מציע לה להתחתן.

בשנים האחרונות אפשר היה לראות בזירה הספרותית של יפן מספר יצירות העוסקות באופן מאוד יצירתי וביקורתי במרחב התאגידי ובעולם של עבודה בכלל: There's No Such Thing as an Easy Job מאת צומורה קיקוקו (Kikuko Tsumura) בתרגום Polly Barton, בו הגיבורה שסובלת מתשישות ומחפשת עבודה שלא מצריכה הרבה מאמץ עוברת בין עבודות שונות ומשונות החל ממעקב דרך מצלמת וידאו אחר חשוד בהברחת דבר מה, דרך כתיבת שאלות טריוויה על אריזות של קרקרים ועד ניקוב כרטיסים בשמורת טבע. זאת יצירה קלילה ואפילו משעשעת שבה מתגלה שהסיבה לתשישותה של הגיבורה היא הצורך הפנימי שלה תמיד למצוא משהו מעניין ומאתגר בכל עבודה שהיא עוסקת בה. יצירה קצת יותר כבדה היא Diary of a Void מאת יאגי אמי (Emi Yagi) בתרגום David Boyd ו-Lucy North בו הגיבורה מזייפת הריון כדי לקבל יחס יותר סלחני בעבודה, אבל בהדרגה נשאבת לתוך השקר של עצמה. אם בא לכם קצת אבסורדיזם ומבט די עגום על העולם התאגידי לכו על The Factory מאת אויאמדה הירוקו (Hiroko Oyamada) בתרגום David Boyd. ואם תרצו משהו מזה בעברית תפנו להוצאת הספרים האהובה עליכם ובקשו שיתרגמו את הספרים האלה. אני אישית מאוד אשמח אם תהיה לי הזדמנות לתרגם משהו מזה.

אידוגווה איקו – אושרו של העולם

אידוגווה התחילה את דרכה כמשוררת, כשאוסף השירים הראשון שלה ראה אור בשנת 2018. בשנת 2021 פרסמה את ספר הפרוזה הראשון שלה, והיצירה הזוכה התפרסמה לראשונה ביולי 2022 בכתב העת גוּנזוֹ ולקראת סוף השנה – בתוך ספר יחד עם שני סיפורים קצרים נוספים. אידוגווה ממשיכה לפרסם שירה ופרוזה בכתבי עת שונים.

היצירה הזוכה קצרה מאוד יחסית ליצירות הזוכות בשנים האחרונות, כ-60 עמודים בלבד. למעשה בעבר היצירות שזכו באקוטגווה היו קצרות יחסית, אך בשנים האחרונות יש נטיה גם לכתוב וגם להעניק את הפרס ליצירות ארוכות יותר שיכולות לצאת לאור כספרים עצמאים (כן, כן, תמיד יש קשר בין פרסים למסחריות, זה נושא מעניין בפני עצמו). גיבורת הספר היא הוֹגָה (אנחנו יודעים רק את שם המשפחה שלה). כבר מעל לעשר שנים, מאז שילדיה גדלו מספיק, היא עובדת בחנות לבגדי ואביזרי אבל במרכז מסחרי מקומי קטן. הבת הגדולה שלה היא מורה בבית ספר יסודי וגרה עם חבר שלה בנגויה, והקטנה לומדת באוניברסיטה. כל העלילה כתובה בגוף שני, צורת כתיבה די נדירה, ולמעשה כמעט שום דבר לא מתרחש לאורך 60 העמודים, מלבד הפגישה של הוגה עם נערה בת 14 שנוהגת לבלות את זמנה באתר ההסעדה של המרכז המסחרי, כדי להימנע מטיפול באחיה התינוק. דרך המפגש עם הנערה הוגה נזכרת בשנים בהן עצמה הייתה אם צעירה וטיפלה בבנותיה בעוד בעלה עבד וגר רוב הזמן הרחק מהבית. הוגה נזכרת איך היא באה מדי יום עם בנותיה למרכז המסחרי כדי להעביר את הזמן. המרכז המסחרי היה העולם שלה, אך באותה תקופה היא למעשה לא ראתה אותו, כי המבט שלה היה כל הזמן מרוכז ברצפה כדי לוודא שאין עליה שום דבר שיכול לסכן את הילדות. אידוגווה מפליאה להעביר את האווירה של מרכז מסחרי קטן, שבאמת מצטייר כמיקרוקוסמוס, שמספק את כל צרכי הקיום האנושי, החל מחנויות מזון שמתחזק את החיים ועד אביזרי אבל לליווי המת. חנות בגדי ואביזרי האבל בה הוגה עובדת נמצאת בדיוק מול מתחם משחקים וביחד הם יוצרים מן מעגל של חיים, שמחה, נעורים מול מוות, אבל וזקנה. אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא גידול ילדים. נראה שהוגה מתרפקת מצד אחד על התקופה שבה הילדות היו לצדה, ומצד שני נזכרת בה כתקופה קשה, מאוד מסוגרת ובודדה. עכשיו כשבנותיה גדולות היא יכולה לאפשר לעצמה להתבונן בעולם הקטן (שהוא בעצם מיקרוקוסמוס, כפי שאמרנו) שסביבה ולהיווכח ביופי שממלא אותו, אך היא גם מרגישה ריקנות אחרי שלא נותר לה במי לטפל. היא עבדה קשה מאוד כדי להעמיד את בנותיה על הרגליים (עמידה זקופה ואיתנה מופיעה מספר פעמים לאורך היצירה), אך המאמץ הזה נותר כאילו שקוף, כי מעולם לא היה אף אחד שיעריך את מאמציה. ייתכן שזו גם הסיבה לכך שהיצירה כתובה בגוף שני. מחד הפניה ב"את" (או "אתה" – יפנית לא ממוגדרת כמו עברית) שואבת את הקורא.ת לתוך העלילה, הופכת אותנו לדמויות שגם כן מאכלסות את המיקרוקוסמוס של הוגה, ומאידך הפניה יכולה להתפרש כמאוד אינטרוספקטיבית – הוגה, שבצעירותה נמנעה או הייתה מנועה מלראות את העולם ולחשוב על עצמה, כעת פונה ישירות לעצמה ועוזרת לעצמה לחוות את העולם. היא גם מצליחה לחלוק את הבדידות שלה עם הנערה הצעירה, שייתכן ורואה בה את עצמה וגם רואה בה מישהי שיכולה לחלוק איתה את חווית גידול הילדים שלה. דרך פניה בגוף שני נוצרת קרבה בין הוגה לנערה, בין הוגה לקוראות וקוראים, ובין הוגה לעצמה. ואולי כאן טמון האושר של העולם.

סטו אצושי – משפחה בשממה

מעל עשור חלף מאז רעידת האדמה והצונאמי של שנת 2011 – האסון הגדול של מרץ 2011 – והספרות היפנית ממשיכה לעסוק בנושא מכיוונים שונים. בספרה של אישיזווה מאי, עליו כתבתי בפוסט הקודם, "האסון" נמצא ברקע או נכון יותר מעיב על חייה של הגיבורה, ואילו הנובלה של סטו, שגם הוא כמו אישיזווה יליד סנדאי, ממש צוללת אל האסון והשלחותיו על חייהם של השורדים. יותר מכל זה סיפור על פוסט-טראומה המתפשטת בגוף ובנפש של האנשים שהצליחו לשרוד אחרי שהיו עדים למותם של מכריהם או בני משפחותיהם. האנשים שנותרו בחיים ונאלצו לבנות את חייהם מחדש ממש בצורה פיזית – לפנות הריסות, לבנות מחדש את הבתים, לשקם גינות – וגם מטאפורית, נותרו הלומים ואבודים. נראה שאיש לא חשב שהם זקוקים לעזרה נפשית והם ציפו מעצמם (וגם ציפו מהם) שפשוט ימשיכו הלאה. האסון פגע בכל אחד באופן אישי, אך גם בקהילות שלמות. אף על פי שהאנשים מנסים לתפקד כרגיל, כקהילה, משהו בתוך התקשורת הקהילתית מקרתע, משהו נשבר במנגנון למרות הניסיון לשמר עזרה ותמיכה הדדית בתוך הקהילה.

גיבור הספר הוא סקאי יוג'י, אדם בן 40 העוסק בהקמת גינות. על פניו משפחתו הקרובה של יוג'י לא נפגעה באסון – הוא, אשתו הרומי, בנו קיטה ואמו קזוקו – נותרו בחיים ולא נפגעו פיזית. הוא חווה את האסון בהיותו בן 28, אב טרי לבן, גנן שרק לאחרונה יצא לדרך עצמאית אחרי שנים של עבודה עבור בוס קשוח, מרגיש שחייו נמצאים בדרך הנכונה. ואז הכול משתנה. אף על פי ששרדה את הצונאמי, מצבה הבריאותי של הרומי מתחיל להדרדר, היא נחלשת ובסופו של דבר דלקת ריאות מובילה למותה. יוג'י עצמו, אחרי מספר עבודות מזדמנות, חוזר לעבוד עבור הבוס הקודם שלו, שכעת עובד בפינוי חורבות שנותרו מאחור – חורבות שמצטברות לכדי הר שחור ענק. למרות דאגתו להרומי, שהולכת ודועכת, מצבו הנפשי לא מאפשר לו להיות שם בשבילה. אחרי מותה הוא עובר לגור עם בנו הקטן בביתה של אמו. שש שנים אחרי מותה של הרומי, הוא מכיר את צ'יקקו ומתחתן עמה. הוא גם שב לעבוד כעצמאי. לכאורה החיים חוזרים למסוללם, אך לא מדובר ביציאה לדרך חדשה. צ'יקקו חווה הפלה והדבר מרחיק אותה מיוג'י, ששוב לא מצליח למצוא כוחות נפשיים כדי לכאוב בעצמו את האובדן וכדי לחוות אותו יחד עם צ'יקקו. שנתיים אחרי שהתחתנו צ'יקקו עוזבת ולא מוכנה אפילו להיפגש עם יוג'י, שממשיך מדי פעם להגיע לחנות הכל-בו בסנדאי בו היא עובדת. יוג'י ללא ספק סובל מפוסט טראומה וברור שלאסון הטבע ולעדות לאובדן חיי אדם וקהילה היו השלכות ארוכות טווח הרבה מעבר להרס המיידי. אף על פי שאנשים מנסים לשמור על השגרה – שכנים מביאים פירות וירקות לבית אמו של יוג'י, דואגים לבן הקטן שלו, מכרים עוזרים לו למצוא לקוחות, יוג'י הולך ומאבד משמעות לחייו. האנשים סביבו ממשיכים למות, להתרחק, להיעלם, להשתנות. אשתו הראשונה מתה, השנייה – עזבה, בנו, כעת נער בן 12, הולך ומתרחק ממנו, וחבר ילדותו שאיבד את אשתו ובתו בצונאמי לא מוכן אפילו לדבר איתו.

האירועים המתוארים מתרחשים בין אפריל ליוני, אך העלילה קופצת כל הזמן ובצורה לא לינארית אחורה בזמן, בעקבות זכרונותיו הלא סדורים של יוג'י. אחת האפיזודות המרכזיות, אם אפשר להגדיר אותה כך, נוגעת לאקיאו, חבר של יוג'י מימי בית הספר. לפני מרץ 2011 הוא עבד במפעל ליצור רכבים, אך אחרי שאיבד את אשתו ובתו חזר לבית הוריו ומצא עבודה בסוכנות למכירת מכוניות ישנות. כשיוג'י רואה אותו בביתו של אביו, רוקורו, שעבד יחד עם אביו של יוג'י בחברה לייצור בטון לסלילת כבישים, הוא בהתחלה לא מזהה אותו. בהמשך הוא מגלה שרוקורו חלה בסרטן, אך לא באמת מטפל בעצמו. אקיאו בעצמו לא מעוניין בשום קשר עם יוג'י. יום אחד יוג'י מגלה שאקיאו עוסק בדייג בלתי חוקי. מספר ימים לאחר מכן אקיאו נעצר, ובהמשך מתאבד. לקראת סוף הנובלה אנחנו רואים את יוג'י עומד על חוף הים וחושב על מותו של אקיאו ועל מה שאקיאו אמר לו בשיחתם האחרונה והלא מוצלחת. בשיחה הוא השתמש במילה "עונש", ויוג'י מרגיש שאקיאו מאשים אותו, את יוג'י, במותה של הרומי ובהפלה של צ'יקקו, אך זאת הייתה גם הדרך של אקיאו להביע את תחושת האשמה שלו על כך ששרד בעוד אשתו ובתו נספו.

לאורך העלילה יוג'י מגיע מספר פעמים לחוף הים. אף על פי שהחוף מעורר זכורונות כואבים, זה גם המקום בו הוא יכול לחשוב על מי שמת ולהתחבר לזיכרונות שביומיום הוא מדחיק. הוא מגיע לשם שוב אחרי מותו של אקיאו. הוא חושב על מותו של חבר הילדות שלו ועל כך שתחושת האשמה שעיכלה את אקיאו מעכלת כעת גם אותו. הוא מבין את בחירתו של אקיאו במוות. ועדיין הוא בוחר בחיים, בוחר לחיות עם תחושת האובדן ותחושת האשמה. בוחר לחזור הביתה. ייתכן שזה גם הרגע בו הוא בוחר להפסיק להדחיק את רגשותיו הקשים, משום שבשובו הביתה, כשהוא מתבונן במראה, הוא רואה ששיערו הלבין לחלוטין.