הכינו את הלימונים! חנות מארוזן בקיוטו נפתחת מחדש

חנות הספרים של רשת מארוּזֶן נפתחה מחדש בקיוטו, לאחר שסגרה את שעריה לפני עשר שנים.

החנות בקיוטו והרשת כולה פופולאריות מאוד בקרב מבקרים ותושבים מערביים, כיוון שניתן למצוא שם מגוון רחב של ספרים באנגלית ובשפות אחרות. בנוסף, החנות בקיוטו זכתה לתהילה בעקבות פרסומו של הסיפור הקצר "לימון" מאת קאג'יאי מוטוג'ירו (1901-1932 ,Kajii Motojirō) ב-1931.

הוצאה חדשה של ספרו של קאג'יאי מוטוג'ירו

הוצאה חדשה של ספרו של קאג'יאי מוטוג'ירו "לימון"

הגיבור של "לימון" סובל משחפת, תשישות נפשית וחוב ענק, ולא מוצא מנוח בעירו קיוֹטוֹ. הוא מסתובב ללא כל מטרה ברחובות ומרגיש "שגוש מְבַשר רעות לוחץ ללא הרף על לבו". במהלך שיטוטיו הגיבור מגיע לחנות ירקות, בה הוא אוהב לבקר ולהסתכל על הסחורה. הפעם מושכים את עיניו לימונים, מוצר נדיר יחסית בשביל חנות כל כך קטנה. ברגע שהוא קונה לעצמו לימון אחד, עננת הדיכאון שאפפה אותו מתפזרת והוא מרגיש הקלה מיידית. נדמה לו שריח הלימון אף מרפא את ריאותיו החולות. הוא ממשיך לשוטט ברוח מרוממת ומוצא את עצמו מול חנות "מארוזן", שבעבר הסבה לו תענוג, אך לאחרונה המראה של מדפי הספרים ושל הסטודנטים שפוקדים אותה מדכא אותו והוא נמנע מלהיכנס לשם. הפעם הוא מחליט להיכנס, אך ברגע שרגלו דורכת בחנות, הקלילות המחודשת שהרגיש נוטשת אותו והדיכאון שוב אוחז בלבו. הוא מתקדם למחלקה של ספרי אומנות, מתחיל להוציא ספרים מהמדפים ולערום אותם זה על גבי זה. המאמץ מכריע אותו והוא נזכר בכאב כמה אהב פעם לדפדף בספרים האלה וכמה נהנה מהם. לפתע הוא נזכר בלימון שלו ומחליט לערום את הספרים מחדש ולהניח את הלימון בראש המגדל. כשהוא מסיים את עבודתו ויוצא מהחנות אל הרחובות, הוא מרגיש כאילו הניח בחנות פצצת זמן, והמחשבה מלהיבה אותו.

להמשיך לקרוא

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (8 מתוך 8)

והנה הגענו לחלק האחרון של "חייו של אדם טיפש". כבר חשבתי שלא אסיים את הפרויקט בזמן; והרי התחייבתי לסיים את התרגום עד יום מותו של אקוטגווה שחל היום. אני חוששת שבתרגומי הנמהר לא עשיתי צדק עם סגנונו הצלול והנקי של אקוטגווה, אבל בואו נגיד שזאת עבודה בתהליך.

 32. מריבה
הוא הלך מכות עם אחיו למחצה. לא היה ספק שבגללו הופעלו לחצים על האח הצעיר. אך גם הוא ללא ספק איבד את החופש שלו, בגלל אחיו הצעיר. בני משפחתו הטיפו לאחיו ללא הרף "לקחת דוגמא ממנו". אך המשמעות של זה מבחינתו הייתה כאילו קשרו אותו בידיו וברגליו. במהלך ההתכתשות שניהם התגלגלו אל קצה המרפסת. בגינה – עד היום הוא זוכר את זה – שיח אחד של לגרסטרמיה הודית זוהר בפריחתו האדומה תחת שמים גשומים.

 33. גיבורים
פעם הוא הביט מחלון ביתו של וולטר אל ההרים הגבוהים. על פסגות ההרים המושלגות לא נראה אפילו צל של נשר. אך איש רוסי נמוך קומה טיפס וטיפס בהתמדה במעלה ההר.

גם בביתו של וולטר, משירד הערב, הוא כתב פזמונים כאלה, לאורה הבהיר של מנורה. וכל אותו זמן הוא המשיך לחשוב על אותו רוסי שטיפס במעלה ההר.

אתה שקיימת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם
אתה הוא שהפרת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם

אתה שאהבת את העם יותר מכל אדם
אתה הוא שבזת לעם יותר מכל אדם

אתה שהחלום בער בו יותר מכל אדם
אתה הוא שידעת את המציאות יותר מכל אדם

 אתה הוא מה שהולידה אסיה –
חשמלית המפיצה ריח של צמחי נוי

 34. צבעים

בגיל שלושים הוא גילה שיש לו חיבה מיוחדת למגרש ריק אחד. על פני הטחב היו פזורים לבנים ושברי רעפים. אך בעיניו זה היה בדיוק כמו תמונות הנוף של סזאן.

הוא נזכר בלהט שלו לפני שבע ושמונה שנים, והבין שבאותה תקופה לא היה לו מושג מה הוא צבע.

35. בובת מוקיון
הוא רצה לחיות את החיים במלוא עוצמתם, כך שלא יהיו לו חרטות כשתגיע שעתו למות. אך הוא המשיך לחיות חיים מלאי התחשבות בהוריו המאמצים ובדודתו. זה יצר שתי פנים לחייו – של אור ושל חושך. הוא ראה בובת מוקיון בחלון ראווה של חנות בגדים, וחשב עד כמה הוא דומה למוקיון הזה. אך תת המודע שלו, כלומר, האני השני שלו, כבר שילב את התחושה הזאת מזמן בתוך סיפור קצר.

 36. לאות
הוא הלך עם סטודנט אחד בשדה מיסקנתוס.

"אתה בטח עדיין מלא בתאוות חיים, נכון?"

"כן, אבל אין ספק שגם אתה…"

"למען האמת אני לא. יש לי רק תאוות יצירה".

כך הוא באמת הרגיש. בלי לשים לב הוא איבד כל עניין בחיים.

"אבל תאוות היצירה ותאוות החיים זה בעצם אותו דבר, לא?"

הוא לא השיב. מעל לשיבולת האדמדמה נראה היטב הר געש פעיל. הוא הרגיש משהו הדומה לקנאה כלפי הר הגעש הזה. אך הוא בעצמו לא הבין מדוע.

 37. האישה מקושי[1]
הוא פגש באישה שמבחינת יכולותיה האינטלקטואליות יכלה להתחרות בו. הוא בקושי הצליח להוציא את עצמו ממשבר, באמצעות כתיבה של כמה שירים ליריים כמו "האישה מקושי". הוא חש כאב, כאילו מחה שלג זוהר שנדבק אל גזעו של עץ.

כובע קש המרחף ברוח
האין ייפול הוא ארצה?
מה לי לדאוג לשמי הטוב
כששמך בלבד יקר לי[2]

 38. נקם
זה היה על מרפסת של מלון שטבל בעצים מלבלבים. הוא ישב וצייר כדי לשעשע נער צעיר. זה היה בנה היחיד של המשוגעת, שאתה ניתק את הקשר לפני שבע שנים.

היא הציתה סיגריה והביטה בשניהם. למרות הדכדוך בו היה נתון, הוא המשיך לצייר רכבות ומטוסים. למרבה המזל הילד לא היה שלו, אך עדיין צרב לו מאוד כשהילד קרא לו "דוד".

כשהילד הלך לאנשהו, היא המשיכה לעשן את הסיגריה שלה ופנתה אליו בחנחון.

"אתה לא חושב שהוא דומה לך?"

"לא דומה בכלל. קודם כל…"

"יש הרי דבר כזה 'השפעות טרום לידה'".

הוא שתק והסיט את מבטו. אך במעמקי ליבו עלה רצון אכזרי לחנוק את האישה הזאת.

 39. מראות
הוא ישב בבית קפה ודיבר עם חברו. חברו אכל תפוח אפוי ודיבר על מזג האוויר הקר. לפתע הוא הרגיש סתירה בדבריו של חברו.

"אתה עדיין רווק, נכון?"

"למעשה בחודש הבא אני מתחתן".

באופן בלתי מודע הוא השתתק. מהמראות שהיו תלויות על קירות בית הקפה השתקפו אינספור בבואותיו. בקרירות, כאילו מאיימות על מישהו…

 40. דו שיח
למה אתה תוקף את המבנה החברתי המודרני?
כי אני רואה את הרוע שהוליד הקפיטליזם.
רוע? חשבתי שאתה לא מבחין בין טוב לרע. אז מה לגבי החיים שלך?

 כך הוא ניהל שיחה עם המלאך. רק שזה היה מלאך שחבש כובע צילינדר מושלם.

 41. מחלה
הוא נתקף נדודי שינה. ובנוסף התחיל גם לסבול מתשישות. מספר רופאים הציעו מספר אבחונים למצבו: עודף חומציות בקיבה, אטוניה במערכת העיכול, פלאוריטיס יבש, חולשת עצבים, דלקת לחמית כרונית, תשישות המוח – וכהנה וכהנה.

אך הוא בעצמו ידע את מקור המחלה שלו: זו הייתה תחושת הבושה מעצמו בשילוב עם הפחד מהם. הם – החברה שהוא בז לה!

ערב אחד, כשהשמיים התקדרו בענני שלג, הוא ישב בפינת בית קפה עם סיגר בפיו והאזין למוזיקה שנשמעה מגרמופון, שהוצב בצדו השני של החדר. המוזיקה חלחלה בצורה משונה אל תוך עולמו הנפשי. הוא המתין לסיום ההקלטה, ניגש אל הגרמופון וקרא את התווית שעל התקליט.

Magic Flute – Mozart

הוא הבין מיד. מוצרט, שהפר את עשרת הדיברות, ללא ספק סבל. אך ספק אם כמוהו… הוא הרכין את ראשו ושב בשקט אל שולחנו.

 42. צחוק האלים
יום אביבי אחד כשהיה בן שלושים וחמש הוא טייל בחורשת אורנים ונזכר במשפט שכתב בעצמו לפני מספר שנים: "האלים, לצערם הרב, לא יכולים להתאבד כמונו, בני האדם".

 43. לילה
שוב ירד לילה. באור העמום הים הקציף ללא הרף. תחת השמיים האלה הוא התחתן עם אשתו בפעם השנייה. עבור שניהם זה היה אושר. אך בה בעת זה היה גם סבל. שלושת ילדיהם הביטו יחד איתם בברקים מעל לים. אשתו חיבקה את אחד הילדים ונראה היה שהיא מנסה לעצור את הדמעות.

"נדמה לי שיש שם ספינה".
"כן".
"ספינה עם תורן שהתבקע לשניים".

44. מוות
הוא ניצל את העובדה שבאותו לילה ישן לבד ורצה לתלות את עצמו באמצעות חגורתו, שקשר אל סורגי החלון. אך כשהכניס את ראשו לתוך הלולאה הוא נתקף לפתע בפחד מהמוות. אך לא מפני שפחד מהסבל ברגעים שלפני המוות. הוא הוציא שוב את שעון הכיס שלו, והחליט למדוד את הזמן שאמור לקחת לו למות מחנק. מספר רגעים הוא מעט סבל, אך לאחר מכן הכול נהיה מטושטש. היה ברור שאם רק יעבור את זה, המוות יגיע ללא כל ספק. הוא הסתכל על מחוגי השעון והבין שהסבל שלו נמשך דקה ועשרים שניות. בחוץ היה חשוך לחלוטין. אך גם בתוך החשכה הזאת נשמעה קריאתו הצרודה של תרנגול.

 45. Divan
הקריאה ב-Divan העניקה לו כוחות מחודשים. זה היה "גתה של המזרח" שהוא לא הכיר עד אז. הוא ראה את גתה עומד ברוגע מעבר לטוב ורע, והרגיש כלפיו משהו הדומה לקנאה. גתה המשורר היה בעיניו מופלא יותר מישו המשורר. בלבו של המשורר הזה היו לא רק אקרופוליס וגולגולתא, אלא פָּרַח בו גם ורד הערב.

אם רק היה לו מעט כוח לפסוע בעקבות המשורר הצעיר הזה… הוא סיים לקרוא את דיוואן, ולאחר שההתרגשות האימתנית שכחה, הוא לא יכול היה שלא לחוש בוז עמוק כלפי עצמו, על כך שנולד להיות סריס של החיים.

 46. שקרים
ההתאבדות של גיסו הכתה אותו בהלם. כעת הוא היה אחראי לטפל גם במשפחתה של אחותו הגדולה. לפחות בעיניו, העתיד שלו עצמו נראה לו קודר כמו רדת החשכה. פשיטת הרגל הנפשית שלו נראתה לו נלעגת (הוא היה מודע לחלוטין לשחיתות המוסרית ולחסרונות שלו), אך הוא המשיך כרגיל לקרוא ספר אחרי ספר. אך גם הווידויים של רוסו היו מלאים בשפע של שקרים הֶרואיים. במיוחד כשקרא את לידה מחדש… הוא חשב שהוא מעולם לא פגש מתחסד ערמומי כמו הגיבור של לידה מחדש[3]. רק פרנסואה ויון הצליח לגעת במעמקי נפשו. בתוך מספר משיריו הוא מצא את "הזכר היפה".

דמותו של ויון, הממתין להוצאתו להורג בתליה, הופיעה גם בחלומותיו. מספר פעמים הוא ניסה לצנוח אל תהומות החיים, כפי שעשה ויון. אך הנסיבות וכוחותיו הפיזיים לא אפשרו לו לעשות זאת. כוחו הלך ותש. בדיוק כמו העץ שראה פעם סוויפט, ההולך וקמל החל מצמרתו[4]

 47. משחק באש
פניה קרנו. זה היה ממש כמו הזוהר של קרני שמש הפוגעות בקרח דק. הוא חיבב אותה, אך לא היה מאוהב בה. והוא גם לא הניח עליה אפילו אצבע.

"אמרת שאתה רוצה למות, כן?"
"הממ… לא, זה לא שאני רוצה למות, פשוט נמאס לי לחיות".

בהמשך לשיחה הזאת הם החליטו למות ביחד.

"התאבדות אפלטונית, כן?"

"התאבדות אפלטונית כפולה".
הוא לא יכול היה שלא להתפלא נוכח הרוגע שהוא חש.

48. מוות
הוא לא מת יחד איתה. הוא רק הרגיש מעין סיפוק מכך שלא נגע בגופה אפילו באצבע. היא המשיכה לדבר איתו כאילו לא קרה כלום. חוץ מזה, היא הביאה לו את הבקבוקון של פוסיום ציאניד שהיה לה, ואמרה: "כל עוד יש לנו את זה, אנחנו נהיה חזקים".

ואכן הדבר חיזק את רוחו. הוא ישב לבדו בכיסא ראטן, הביט בעליו הצעירים של עץ אלון, ופעמים רבות מצא את עצמו חושב על השלווה שיביא לו המוות.

49. ברבור מפוחלץ
הוא גייס את כוחותיו האחרונים כדי לכתוב את סיפור חייו. אך הוא הופתע לגלות שהמשימה לא הייתה פשוטה. אהבתו העצמית, הסקפטיות שלו ומודעותו לאינטרסים שלו היו הסיבה לכך. הוא לא יכול היה שלא לבוז לעצמו. אך מצד שני הוא גם לא יכול היה לעצור את המחשבה ש"אם לקלף מבני אדם את העור, כולם בעצם אותו דבר". היה נדמה לו שהכותרת שירה ואמת[5] זו כותרת של כל האוטוביוגרפיות כולן. בנוסף, היה ברור לו לחלוטין שלא כולם מתרגשים מיצירה ספרותית, ושהיצירות שלו יכולות למצוא הבנה רק בקרב אנשים הקרובים אליו, שחיים חיים הדומים לשלו.

זה היה הלך הרוח שלו. וכך הוא החליט לכתוב בקצרה את השירה ואמת שלו.

אחרי שסיים לכתוב את חייו של אדם טיפש, ראה במקרה בחנות יד שנייה ברבור מפוחלץ. הברבור עמד עם ראש מורם, אך הכנפיים המצהיבות שלו היו אכולות עש. הוא חשב על חייו שלו והרגיש כיצד דמעות וצחוק מריר חונקים את גרונו. לפניו היו רק שיגעון או התאבדות. הוא הלך לבדו ברחוב אפוף אור דמדומים, וגמר בלבו להמתין לגורל המתקרב צעד אחר צעד כדי לחסלו.

50. אסיר
אחד מחבריו השתגע[6]. הוא תמיד הרגיש קרבה מיוחדת כלפי החבר הזה. יותר מאחרים, הוא חש בכל נימי נפשו את הבדידות שלו, הבדידות שהסתתרה מאחורי מסכה של עליזות קלילה. הוא ביקר את חברו המשוגע פעמיים או שלוש.

"נראה ששנינו אחוזי שדים. מה שנקרא שדי סוף המאה", אמר חברו בלחש. הוא שמע שמספר ימים לאחר מכן, בדרכו למעיינות חמים, חברו אפילו אכל פרחי וורדים. זמן מה לאחר שהחבר אושפז בבית חולים, הוא נזכר בפסל מטרה קוטה שהביא לו פעם. זה היה פסל ראש וחזה של מחבר המחזה רביזור, שהחבר כה אהב. הוא נזכר שגם גוגול השתגע לפני מותו ולא יכול היה שלא להרגיש את עוצמת הכוח שהשתלט על שניהם.

הוא היה על סף אפיסת כוחות כשקרא את דבריו האחרונים של ראדיגה, ושוב שמע את צחוק האלים. ראדיגה כתב, "חיילי האל באו לחבוש אותי"[7]. הוא ניסה להלחם ברגשנות היתר שלו ובנטייה שלו לאמונות טפלות. אך הוא לא היה מסוגל יותר להלחם בשום דבר פיזית. אין ספק שהוא הפך לאסיר של "שדי סוף המאה" . הוא הרגיש קנאה כלפי האנשים של ימי הביניים שמצאו כוח באמונתם באל. אך הוא עצמו לא היה מסוגל להאמין באל, באהבתו של האל. אפילו לא באל שבו האמין קוקטו[8]!

51. תבוסה
ידו שאחזה בעט החלה לרעוד. הוא אף התחיל לרייר. הוא היה צלול רק אחרי שלקח 0.8 גרם של וורונל[9]. וגם הצלילות הזאת נמשכה רק חצי שעה עד שעה. הוא העביר את ימיו בתוך מחשכים, כאילו נשען על חרב דקיקה שלהבה נשבר.

מסכת נו

מסכת נו "צ'וּג'וֹ", אחת ממסכות לדמות גברית של אציל

[1] קוֹשי – שמו העתיק של אזור בצפון מערב יפן המכונה היום הוֹקוּריקוּ. בקטע הזה אקוטגווה רומז ל"כמעט רומן" שהיה לו עם משוררת, אישה נשואה, שהייתה ידועה בשם מאצוּמוּרה מינֶקוֹ. שמה האמיתי היה קטיאמה הירוֹקוֹ (1878-1957) והיא הייתה ידועה גם בתרגומיה של שירה ואגדות איריות ליפנית. אקוטגווה, כדי להתגבר על רגשותיו כלפיה, כתב אוסף של עשרים וחמישה שירי אהבה בסגנון סֶדוֹקה הארכאי, שהיה נדיר מאוד מאז המאה ה-8.

[3] הכוונה לרומן אוטוביוגרפי של הסופר שימזאקי טוֹסוֹן (1872-1943). הרומן מבוסס על חייו של שימזאקי ועל הרומן שניהל עם האחיינית שלו קוֹמאקוֹ, בתו של אחיו הגדול. כשקוֹמאקוֹ נכנסה להיריון, טוסון ברח לצרפת כדי להתחמק מעימות עם משפחתו. ברומן הוא הצדיק את יחסיו עם הנערה בכך שאביו ניהל מערכת יחסים דומה וכי זו קללה הרובצת על משפחתו. אך הרומן עורר זעם ציבורי וטוסון ספג ביקורת קשה על התנהגותו הבלתי מוסרית.

[4] המשורר אדוורד יאנג סיפר שיום אחד כשטייל עם ג'ונתן סוויפט בדבלין, סוויפט, שחזה את הידרדרות מצבו הנפשי, ראה עץ בּוּקִיצָה ואמר: "אני אהיה כמו העץ הזה, אני אמות קודם כל בראש. "I shall be like that tree; I shall die first at the top"

[5] שירה ואמת, חיבור אוטוביוגרפי של יוהאן וולפגנג פון גתה.

[6] הכוונה לסופר אוּנוֹ קוֹג'י (1891-1961).

[7] ריימונד ראדיגה (1903-1923), סופר צרפתי. למעשה מיוחסות לו המילים: Dans trois jours je vais être fusillé par les soldats de Dieu "בעוד שלושה ימים יירו בי חיילי האל".

[8] ז'אן קוקטו (1892-1963), סופר, מחזאי, משורר ובמאי קולנוע צרפתי. אחד ממייצגי זרם הסוריאליזם. היו לו יחסים סבוכים עם הדת הקתולית, אליה התקרב מספר פעמים בחייו, דרך העניין שגילה במיסטיציזם ואף כניסיון להשתלט על התמכרותו לאופיום.

[9] תכשיר ששימש להרגעה ולטיפול בנדודי שינה במחצית הראשונה של המאה ה-20. המינון הטיפולי היה 0.65-0.97 גרם ובמינונים של מעבר למינון של 3.5 גרם התכשיר הינו קטלני. היום התכשיר אסור לשימוש.

חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7

ספרות יפנית ברשת

כשיש תרגום של סיפור או שיר יפני ברשת אני בדרך כלל שמה קישור בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל היום יש מספר קישורים וגם הודעה על זוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי, כך שהחלטתי לאגד הכול בפוסט אחד.

matayoshi

מטאיושי נאוקי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה

1. פרסי אקוטגווה/ נאוקי
את פרס אקוטגווה חולקים הפעם שני יוצרים – האנדה קייסקה (Haneda Keisuke) עבור スクラップ・アンド・ビルド (באותיות פונטיות scrap and build) ומטאיושי נאוקי (Matayoshi Naoki) עבור 火花 (ניצוצות). אף על פי שיש שני זוכים, מטיושי נאוקי לגמרי גנב את ההצגה בתקשורת. מדובר בקומיקאי ידוע, הפועל בלב התרבות הפופלרית, שזוכה בפרס הניתן על מה שמכונה "ספרות טהורה" או ספרות רצינית. הזכייה שלו הפיחה רוח במפרשיו של השיח לגבי גבולות הספרות הגבוהה והנמוכה ועל המשמעות של מושגים אלה בתקופתנו.

בפרס נאוקי, שזה הפרס הניתן לספרות פופולארית, זכה היגשיאמה אקירה (Higashiyama Akira) עבור流 (זרם). אוהבי מנגה ואנימה יזהו אותו בוודאי כמחבר של Naruto Dokonjo Ninden, שנכתב בהשראת הסדרה נארוטו.

2. בגיליון הנוכחי של מגזין Asymptote אפשר למצוא שני תרגומים מיפנית: שירי טנקה של היאשי אמארי (Hayashi Amari) בתרגום Jon Holt, וקטע מתוך ספרה של טוואדה יוקו 雲をつかむ話 שתורגם כ-As Clear as a Cloud. אני תמיד מורידה את הכובע בפני מי שמעזה לתרגם את טוודה, שמשחקיה בשפה יכולים לבלבל גם קורא יפני מתורגל בקריאה לא פשוטה. אז כל הכבוד ל-Sayuri Okamoto ו- Sim Yee Chiang האמיצים. הספר, אגב, עומד אצלי על מדף "הספרים שאני רוצה לקרוא, אך טרם הגעתי אליהם", או ביפנית tsundoku.

מזכירה גם שב- Asymptote ניתן לקרוא את כל הקטעים במקור, אז כל מי שקורא יפנית, לומד יפנית או סתם רוצה להסתכל איך זה נראה ביפנית – מאוד מאוד כדאי.

3. במגזין GRANTA פתחו לקריאה חופשית את הסיפור של קווקאמי מיאקו (לא להתבלבל עם קווקאמי הירומי, המוכרת לכם משמיים כחולים, אדמה לבנה). הסיפור About Her and the Memories That Belong to Her שתורגם על ידי Hitomi Yoshio מטריד ומהפנט בו זמנית. מי שיתעניין בסופרת (ואני בטוחה שתתעניינו), תוכלו לקרוא (חינם) קטע מתוך Breasts and Eggs בגיליון אוגוסט 2012 של Words Without Borders. כמו כן, סיפור שלה Dreams of Love etc. הופיע בגיליון מס' 3 של Monkey Business (זה לא בחינם, אך ניתן לרכישה בפורמט אלקטרוני).

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (7 מתוך 8)

לעבור לחלק 6

23. היא
ערב ירד על הכיכר. הוא נכנס אל הכיכר, חש את החום עולה מעט בגופו. הבניינים הגבוהים זהרו באור החשמלי של חלונותיהם על רקע השמיים המוכספים קמעה. הוא נעצר על שפת המדרכה וחיכה לה. לאחר כחמש דקות היא הגיעה. היא נראתה לו כחושה. "התעייפתי", היא אמרה, משראתה את הבעת פניו, וחייכה. כתף אל כתף הם התחילו לחצות את הכיכר המוארת למחצה. זו הייתה הפעם הראשונה. הוא היה מוכן לעזוב הכל כדי להיות איתה.

לאחר שנכנסו למכונית, היא הישירה אליו מבט ואמרה: "אתה לא מתחרט?". "לא מתחרט", השיב בהחלטיות. היא לחצה את ידו. "גם אני לא מתחרטת…", אמרה. פניה גם אז נראו כאילו הן אפופות באור ירח.

 24. לידה
הוא עמד לצד דלת ההזזה והביט במיילדת הלבושה בחלוק מנתחים לבן ששטפה את התינוק. בכל פעם שהסבון נכנס לעיניו של התינוק, הוא העווה את פניו בצורה מעוררת רחמים. בנוסף, הוא לא הפסיק לייבב בקול גדול. הוא הריח את ריחו העכברי של התינוק וממעמקי ליבו עלתה מחשבה שלא הצליח לעצור בעדה: "לשם מה הוא נולד הילד הזה? לתוך עולם רווי הסבל. ומדוע יד הגורל הביאה עליו אב כמוני?"

וזה היה הבן הראשון שאשתו ילדה.

 25. סטרינדברג
הוא עמד בפתח הדלת והביט בסינים מוזנחים למראה משחקים מאג'ונג לאורו של ירח, מתחת לעצי הרימון הפורחים. לאחר מכן הוא שב אל חדרו והתחיל לקרוא את וידויו של שוטה לאורה של מנורה נמוכה. אך הוא לא הספיק לקרוא אפילו שני עמודים, כשחיוך מר עלה על שפתיו. השקרים שכתב סטרינדברג במכתבים ששלח לדוכסית שהייתה המאהבת שלו, לא היו שונים במיוחד מאלה שלו.

 26. העת העתיקה
פסלי בודהא עם צבע מתקלף, ישויות שמימיות, סוסים ופרחי לוטוס כמעט הכניעו אותו. הוא המשיך להביט בהם וכל דבר אחר נשכח מלבו. אפילו את מזלו הטוב שאפשר לו להימלט מידיה של המשוגעת.

 27. חינוך ספרטני
הוא הלך עם חברו באחת הסמטאות. לעברם התקרבה ריקשה עם גג פתוח. מי שישבה בריקשה הייתה האישה מאמש. גם באמצע היום פניה נראו כאילו הם טובלים באור ירח. בנוכחות החבר הם כמובן אפילו לא אמרו שלום.

"איזו יפה!", אמר חברו.

הוא הביט בהרי האביב שנראו בקצה הרחוב, ובלי להניד עפעף השיב.

"כן, באמת יפה".

 28. רצח
הדרך הכפרית המוצפת באור שמש הפיצה סירחון של גללי פרות. הוא טיפס במעלה הדרך וניגב את זיעתו. משני צדי הדרך עלה ניחוח של שעורה בשלה.

"תרצח, תרצח…", המילים האלה הופיעו בפיו והוא חזר עליהן שוב ושוב בלא אומר. את מי? הוא ידע בדיוק. הוא דמיין את האיש השפל בעל השיער הקצוץ.

ואז מעבר לשעורה המצהיבה הופיעה כיפת כנסייה קתולית.

29. צורה
זה היה קנקן עשוי מברזל. הקנקן הזה, בעל החריטה העדינה, לימד אותו את יופי "הצורה".

30. גשם
במיטה רחבה הוא דיבר איתה על דא ועל הא. מחוץ לחלון של חדר השינה ירד גשם. נראה היה שהגשם הזה יגרום לריקבון של פרחי הקרינון. פניה נראו כרגיל כטובלים באור הירח. אך השיחה איתה הייתה משעממת קמעה. הוא שכב על הבטן, בעצלתיים הצית לעצמו סיגריה, וחשב על זה שהם ביחד כבר שבע שנים.

"אני אוהב את האישה הזאת?", הוא שאל את עצמו. אף שנהג לבחון את עצמו מקרוב, התשובה של עצמו הפתיעה אותו.

"אני עדיין אוהב אותה".

31. רעידת האדמה הגדולה[1]
הריח הזכיר במשהו את ריחם של משמשים בשלים יתר על המידה. הריח הקלוש עלה באפו בזמן שעבר בין החורבות שנותרו אחרי השריפה, והוא חשב שהריח של הגופות הנרקבות תחת השמש הקופחת הוא לא כל כך רע, כפי שהיה ניתן לחשוב. אך כשהוא עמד מול ברכה המלאה בערימה של גופות, הוא גילה שהמילה "זוועה" היא לא מוגזמת מדי לתגובה רגשית. מה שזעזע אותו במיוחד הייתה גופתו של ילד בן שתיים עשרה או שלושה עשרה. הוא הביט בגופתו וחש משהו דומה לקנאה. הוא גם נזכר באמירה ש"מי שהאלים אוהבים אותו, מת צעיר". גם ביתה של אחותו הגדולה וגם ביתו של אחיו למחצה נשרפו. אך בעלה של אחותו נמצא אשם במתן עדות שקר וקיבל עונש על תנאי.

"הלוואי שכולם היו מתים".

הוא עמד בין החורבות והמחשבה הזאת לא הניחה לו.

august-strindberg-double-image-1892-oil-on-canvas

אוגוסט סטרינדברג, Double Vision 1892

[1] הכוונה היא לרעידת האדמה שהתרחשה ב-1 בספטמבר 1923 במזרח יפן (אזור קאנטו), שהחריבה שני שליש מטוקיו, בעיקר בשל השריפות שפרצו ברחבי העיר.

לעבור לחלק 8 ואחרון

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (6 מתוך 8)

לעבור לחלק 5

14. נישואין
"את יודעת, את לא יכולה מיד להתחיל לבזבז כסף על שטויות", נזף באשתו יום למחרת חתונתו. אך זו לא הייתה בדיוק הנזיפה שלו, אלא מה שדודתו מצד אמו אמרה לו לומר. האישה התנצלה לא רק בפניו – זה ברור מאליו – אלא גם בפני דודתו. זה היה בחדר מול עציץ הנרקיסים הצהובים שהיא קנתה עבורו.

15. הם
הם חיו חיי שלווה. תחת צלם הרחב של עלי עץ הבננה[1]. שהרי ביתם היה בעיירת חוף המרוחקת שעה שלמה של נסיעה ברכבת מטוקיו.

16. כרית
הוא הניח את ראשו על כרית המפיצה ניחוח של ספקנות וקרא ספר של אנטול פראנס. הוא כלל לא שם לב שבכריתו שוכן קנטאור.

17. פרפר
באוויר רווי בריח אצות, פרפר פרש את כנפיו. לרגע קט הוא חש את מגע כנפיו של הפרפר בשפתיו היבשות. אך עוד שנים רבות לאחר מכן אבקת הכנפיים של הפרפר המשיכה לנצנץ על שפתיו.

 18. ירח
הוא פגש אותה במדרגות של מלון אחד. גם בצהריי היום פניה היו כאילו טבולות בתוך זוהר הירח. הוא ליווה אותה במבטו (הוא מעולם לא פגש אותה לפני כן) וחש עצב שלא ידע עד כה.

19. כנפיים מלאכותיות
מאנטול פראנס הוא עבר אל הפילוסופים של המאה השמונה עשרה. אך אל רוסו לא התקרב. אולי משום שהיה פן באישיותו – אותו פן הנוח להתלהט – שהיה קרוב לרוסו. הוא פנה אל פילוסוף אחר, מחבר "קנדיד", שהיה קרוב יותר לפן האחר שלו – הפן המלא בהיגיון קר.

הוא היה בן עשרים ותשע, ועבורו החיים לחלוטין איבדו את האור. אך וולטר העניק לו כנפיים מלאכותיות.

הוא פרש את כנפיו המלאכותיות, ובקלילות המריא אל השמיים, וכך השמחה והעצב של החיים הלכו ושקעו מול עיניו, אפופים בזוהר ההיגיון. בהשליכו לגלול וגיחוך אל העיר העלובה, הוא טיפס במעלה המרחבים הפתוחים הישר אל השמש. כאילו שכח מאותו יווני עתיק, שנפל וטבע בים, בגלל שזוהרה של השמש שרף את כנפיו המלאכותיות, הזהות בדיוק לשלו.

20. שלשלאות

הוא ואשתו עברו לגור בביתם של הוריו המאמצים. זה קרה בעקבות התקבלותו לעבודה באחד העיתונים. הוא שאב כוח מהנייר הצהוב עליו היה כתוב "חוזה עבודה". אך במבט לאחור התברר שלפי החוזה כל החובות חלים עליו, ואילו ההוצאה פטורה מכל אחריות.

21. המשוגעת
שני נהגי ריקשה רצו בדרך פרברית נטושה ביום סגרירי. רוח מלוחה נשבה והיה ברור שהדרך מובילה אל הים. הוא ישב בעגלה השנייה, ותהה מה בדיוק הוביל אותו לכאן, לפגישה הזאת, שלא היה לו בה כל עניין. זאת בטוח לא הייתה אהבה. ואם זאת לא אהבה… כדי להימנע מלהשיב על השאלה הזאת הוא התמקד במחשבה ש"לפחות אנחנו שווים כאן".

בעגלה הראשונה נסעה המשוגעת. אחותה הקטנה התאבדה מרוב קנאה כלפיה.

"עכשיו כבר אין מה לעשות", חשב לעצמו.

הוא חש כלפי בתו של המשוגע, כלפי האישה הזאת שרק חושים חייתיים חזקים מילאו אותה, שאט נפש מסוימת.

שתי העגלות חלפו על פני בית קברות שנדף ממנו ריח ים ואצות. מאחורי גדר זרדים שצדפות דבקו אליה, נראו מצבות שחורות. הוא הביט אל הים שנצץ חלושות מעבר למצבות, ולפתע חש בוז כלפי הבעל של הבחורה הזאת, אותו בעל שלא הצליח לשבות את לבה[2].

22. צייר

זה היה איור באחד העיתונים. אך ציור הדיו של תרנגול נשא חותם של אישיות יוצאת דופן. הוא שאל את אחד מחבריו על האמן.

שבוע אחד בלבד לאחר מכן, האמן הגיע לבקרו. עבורו היה זה אחד האירועים המדהימים ביותר שקרו לו בחייו. בתוך צייר זה הוא גילה שירה לא ידועה לאיש, וגילה גם את הנפש שלו עצמו, שגם על קיומה לא ידע עד אז.

בערבו של יום סתווי צונן, שיבול דוחן יחיד הזכיר לו מיד את הצייר. הצמח הגבוה העטוף בשריון עליו, פרש על פני סוללת האדמה את שורשיו הדקיקים, כמו סיבי עצב. כמובן, הפגיעות הזאת הייתה גם הדיוקן העצמי שלו. אך הגילוי הזה רק דיכא אותו.

"מאוחר מדי. אך ברגע האמת…"[3]

deathmask3

דיוקן לאחר המוות של אקוטגווה ריונוסקה, פרי עבודתו של אוֹאָנָה ריוּאיצ'י

[1] בבית אליו עברו אקוטגווה ופוּמי

[2] המשוגעת היא המשוררת הידֶה שיגֶקוֺ (1890- ?, ג'יי רובין (Jay Rubin) מציין את 1973 כשנת מותה, אבל במקורות יפניים שראיתי, שנת המוות מוגדרת כלא ידועה). אקוטגווה פגש אותה בסלון ספרותי כשנה לאחר נישואיו לפומיקו, וביוזמתה התפתח ביניהם רומן קצר אך כואב. אם תחפשו אותה בגוגל, בקושי תמצאו אזכור שלה. אין לה ערך בויקיפדיה ולא ניתן להשיג את השירים שלה ב'אמאזון' יפן. היא מוזכרת רק כאישה תאוותנית ושערורייתית שפיתתה את אקוטגווה וגרמה לו סבל רב.

[3] הצייר הוא אוֹאָנָה ריוּאיצ'י (1890-1973), שאייר את רוב כריכות הספרים של אקוטגווה.

לעבור לחלק 7

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (5 מתוך 8)

לעבור לחלק 4

9. גופות

אל הבוהנות של כל הגופות הוצמד תג באמצעות חוט מתכת. על התגים צוינו שמות וגילאים. ידידו רכן קדימה, הניע במיומנות את האזמל, וקילף את עור הפנים של אחת הגופות. מתחת לעור השתרע שומן צהוב יפיפייה.

הוא הביט בגופה: הוא נזקק לכך לצורך סיפור שכתב, שהתרחש על רקע התקופה הקיסרית העתיקה[1]. אך סרחון הגופה, שדמה לריחו של אפרסק רקוב, עורר בו חוסר נחת. ידידו כיווץ את גביניו והניע בשקט את האזמל.

"לאחרונה גם בגופות יש מחסור", אמר הידיד. לכך הייתה לו תשובה מוכנה: "אם היה לי מחסור בגופות, הייתי רוצח מישהו, בלי כל זדון". אך כמובן את התשובה הזאת הוא הותיר בתוך לבו.  

10. המורה[2]

הוא קרא את ספרו של המורה בצילו של עץ אלון גדול. באור השמש הסתווית עץ האלון לא הניע ולו עלה אחד. אי שם הרחק בשמיים, כפות הזכוכית של המאזניים נמצאות בדיוק במצב של שיווי משקל – זה המחזה שדימה לעצמו בעודו קורא בספרו של המורה.

 11. זריחה

השחר עלה בהדרגה. הוא עמד בפינה של אחד הרחובות והשקיף אל השוק. האנשים המתקהלים והעגלות היו שטופים באור וורוד.

הוא הצית סיגריה ופנה לאיטו אל תוך השוק. לפתע התחיל לנבוח עליו כלב שחור וצנום. אך הוא לא נבהל. אדרבא, הוא חש חיבה כלפי הכלב הזה.

הדולב המזרחי שעמד במרכז השוק פרש את ענפיו לכל עבר. הוא נעמד למרגלות הגזע, והביט למעלה אל השמיים דרך העלווה. שם, בדיוק מעל לראשו, זהר כוכב אחד.

זו הייתה שנתו העשרים וחמש, שלושה חודשים מאז פגש את המורה לראשונה.

 12. נמל צבאי

בתוך הצוללת שררה אפלולית. הוא השתופף בינות למכשירים שהקיפו אותו מכל צידיו והציץ לתוך המשקפת. עדשת המשקפת שיקפה את הנמל שטוף האור.

"שם אתה יכול לראות את 'קונגו'", אמר לו קצין הים.

דמותה הקטנטנה של הספינה הצבאית בתוך העדשה המרובעת משום מה הזכירה לו פטרוזיליה, אותה פטרוזיליה שריחה הקלוש עולה מסטייק בקר עליו היא מונחת.

13. מותו של המורה[3]

ברוח שעלתה לאחר שנפסק הגשם הוא התהלך על רציף של תחנת רכבת. השמיים עדיין היו קודרים. ברציף שמנגד, שלושה או ארבעה פועלים הניפו כאיש אחד את מכושיהם, וזימרו משהו בקול רם.

הרוח נשאה את שירתם של הפועלים ואת רחשי ליבו. הוא אפילו לא הצית את הסיגריה שלו. כאב שגבל באושר מילא אותו. על המברק שדחף לתוך כיס מעילו היה כתוב "המורה במצב קריטי"…

רכבת לכיוון טוקיו של השעה שש בבוקר בדיוק יצאה מצילם של הרים המכוסים בעצי אורן ושייטה לעבר התחנה, בהותירה מאחור שובל של עשן דק.

[1] הכוונה היא ל"תמונת גיהנום", עליה כתבתי כאן. [2] סנסיי, כך מכנה אקוטגווה את נאצומה סוסקי [3] סוסקי נפטר ב-9 בדצמבר 1916. באותו זמן שהה אקוטגווה בקמקורה ושב לטוקיו רק ב-11 בדצמבר, כדי לקבל את פני האבלים באולם הלוויות באויאמה.

steam_train

לעבור לחלק 6

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (4 מתוך 8)

לעבור לחלק 3

6. מחלה

רוח מלוחה מהים נשבה ללא הרף. הוא פתח מילון אנגלית-יפנית גדול ועקב אחר המילים בקצה אצבעו.
Talaria   נעליים מכונפות, סנדלים.
Tale      סיפור.
Talipot דקל שמקורו בהודו המזרחית. אורך הגזע 50 עד 100 רגל. העלים משמשים לייצור מטריות, מניפות, כובעים וכד'. פורח פעם בשבעים שנה…

דמיונו צייר לו בבירור רב את פריחת הדקל. הוא הרגיש גירוד לא מוכר בתחתית הגרון ובהיסח הדעת פלט ליחה על המילון. ליחה? אך זאת לא הייתה ליחה. החיים קצרים, הוא חשב לעצמו, ושוב דמיין את פריחת הדקל, הפריחה המתמרת גבוה הרחק מעבר לים.

7. ציור

לפתע… זה היה באמת לפתע… הוא עמד מול חלון ראווה של חנות ספרים אחת והתבונן בספר עם אוסף ציוריו של וואן-גוך, ולפתע הוא הבין מה הוא ציור. מובן שהציורים בספר הזה היו רק רפרודוקציות. ואף על פי כן הוא הרגיש כיצד עולה מתוכם רעננות של הטבע.

הלהט שחש כלפי הציורים האלה שינה את האופן בו הסתכל על העולם. בלי שנתן את דעתו על כך, הוא התחיל להבחין בעקלקלות של ענפי העצים ובקימורי לחיים של נשים.

יום סתוי וגשום אחד לפנות ערב הוא הלך מתחת לגשר של רכבת באחד הפרברים. למרגלות הסוללה בצדו השני של הגשר עמדה עגלת משא. בחלפו על פניה הוא הרגיש שמישהו כבר עבר בדרך הזאת לפניו. מי? הוא בכלל לא היה צריך לשאול את עצמו את השאלה הזאת. בתוך לבו, האיש בן העשרים ושלוש, הולנדי עם אוזן חתוכה ועם מקטרת ארוכה בפיו, הישיר מבט חד אל הנוף המדכא הזה.

 8. ניצוצות

הוא צעד בגשם על דרך האספלט. הגשם היה די חזק. בתוך הטיפות השוצפות הוא הבחין בריח הגומי של מעיל הגשם שלו.

על קו מתח עילי בדיוק לפניו חלף ניצוץ סגול. הוא חש התרגשות מוזרה. בכיס מעילו היה כתב היד שהוא התכוון להגיש למגזין של החבורה הספרותית שלו. בעודו ממשיך ללכת בגשם, הוא הסתובב והביט שוב על קו המתח שנותר מאחור.

ניצוצות חדים המשיכו להבזיק על קו המתח. לא היה בחיים האלה דבר בו הוא חשק במיוחד. אך הניצוצות הסגולים האלה… רק את הניצוצות העזים האלה בחלל הרקיע הוא רצה לתפוס, ולו גם במחיר חייו.

מייצג של Kusama Yayoi, גחליליות על מים

מייצג של Kusama Yayoi, גחליליות על מים (2002)

לעבור לחלק 5