"היי, צא החוצה!" סיפור מאת הושי שינאיצ'י

היום, לפני 92 שנים, נולד הוֹשי שינְאיצ'י (6 בספטמבר 1926 – 30 בדצמבר 1997), שנחשב לאחד מאבות של מדע בדיוני ביפן. הוא היה ידוע במיוחד בזכות הסיפורים הקצרים מאוד שלו, ששילבו רובוטים, חלליות, מסעות בזמן ובחלל בתוך סיפורים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם. במהלך חייו כתב מעל אלף סיפורים כאלה. הושי התחיל לפרסם את סיפוריו בכתב עת אוּצ'וּג'ין (אבק קוסמי) במחצית השנייה של שנות החמישים, שהיה לבמה חשובה עבור גדולי הסוגה כמו קוֹמצוּ סָקיוֹ וצוּצוּי יָסוּטָקָה (שאולי מוכר לכם מהאסופה הזאת). שני פרטי מידע לא ממש חשובים אבל משעשעים לגביו: הוא קרוב רחוק של הסופר המפורסם מורי אוגאי (1862 – 1922) – הושי היה נכדהּ של משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת קוֹגָנֶי קימיקוֹ (1870 – 1956), אחותו של מורי אוגאי. הושי קרא לבתו השנייה מרינה כשנולדה ב-1963, על שם הגשושית הרובוטית מרינר 2 ששוגרה ב-27 באוגוסט 1962 והייתה הראשונה לבצע מפגש מוצלח עם כוכב לכת.

לכבוד יום הולדתו של הושי, תרגמתי את אחד הסיפורים היותר ידועים שלו, "הי, צא החוצה!", שפורסם במקור ב-1958, בתחילת תהליך הצמיחה המואצת של יפן, כשהמדינה התחילה להתחדש, להבנות ולצמוח אחרי שנים של רעב והרס בעקבות המלחמה. מקור האנרגיה החדש והמבטיח היה האנרגיה הגרעינית. למרות התנגדותם של אנשים רבים לשימוש באנרגיה שהובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם בהירושימה ונגסקי, מכוני מחקר גרעיני צצו בזה אחר זה במהלך שנות ה-50, ותחנת הכוח הגרעינית הראשונה החלה לפעול ב-1965. השלטונות מיהרו לשקם את המדינה ולצעוד אל עתיד של יפן שוחרת שלום וחזקה כלכלית. ואי אפשר לומר שהם לא הצליחו.

בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 היו רבים שנזכרו בסיפור זה של הושי.

הֵי, צא החוצה! / הושי שינאיצ'י

הטייפון חלף, והשמיים נצבעו בכחול מופלא. בכפר אחד, סמוך למדי לעיר הגדולה, נגרם נזק. מקדש קטן, שעמד במרחק מה מהכפר, קרוב להרים המיוערים, נסחף בשיטפון.
"מישהו יודע מתי המקדש הזה נבנה?"
"לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שהוא היה מאוד עתיק".
"חייבים לבנות אותו מחדש".
אלה הדברים שהחליפו ביניהם אנשי הכפר כשבבוקר גילו מה קרה למקדשם.
"תראו איזה הרס".
"נראה לי הוא היה פה".
"לא, אני חושב עוד טיפה לכיוון ההוא".
קולו של אחד האנשים התנשא מעל כולם.
"תגידו, מה זה הבור הזה?"
כולם התקבצו סביב בור בקוטר של כמטר אחד, עליו הצביע האיש, והציצו לתוכו, אך לא הצליחו לראות דבר בתוך החשכה ששררה בו. הבור נראה עמוק כל כך, עד שנדמה היה שהוא מגיע עד מרכז כדור הארץ.
"אולי זאת שוחת שועלים", הציע מישהו.
"הי, צא החוצה!", צעק איש צעיר לעבר הבור, אך מהמעמקים לא הגיעה שום תגובה. הצעיר הרים אבן חצץ מהקרקע ועמד להשליכה אל הבור.
"תפסיק, זה עלול להביא עלינו קללה". איש זקן ניסה לעצור בעדו, אך הצעיר לא שעה לדבריו והשליך את האבן בכל כוחו. ועדיין, שום תגובה לא הגיעה מתחתית הבור.
אנשי הכפר חטבו עצים, חיברו אותם באמצעות חבלים, ויצרו גדר מסביב לבור. האנשים תהו בינם לבין עצמם מה עוד כדאי לעשות והאם אפשר יהיה לבנות את המקדש מחדש מעל לבור, אך בסופו של דבר היום הסתיים בכך שהם שבו לכפרם, מבלי להגיע להחלטה.
ברגע שדבר הבור נודע, התחילו להגיע עיתונאים, ובעקבותיהם הגיע גם איש אקדמיה והביט בבור בארשת פנים האומרת שאין דבר שלא יוכל לפענח. לאחר מכן הופיעו סקרנים, ופה ושם אפשר היה לראות גם ספסרים מרחרחים סביב. שוטרים מהתחנה האזורית שמרו בתורנויות על הבור מסביב לשעון, בטענה שאין לאפשר מצב שמישהו ייפול לתוכו.
אחד העיתונאים שלשל לתוך הבור שרוך ארוך עם משקולת בקצה. המשקולת ירדה וירדה, אך כשהשרוך נגמר והעיתונאי ניסה למשוך את המשקולת החוצה, היא סירבה לעלות. מספר אנשים הצטרפו אל העיתונאי וניסו לעזור לו למשוך בשרוך, אך השרוך השתפשף בקצה הבור ונקרע. עיתונאי אחר, שהחזיק מצלמה ביד וצפה במתרחש, הוריד בלי לומר מילה חבל חזק שהיה כרוך סביב מותניו.
איש האקדמיה התקשר למכון המחקר שלו וביקש שיביאו לו מגבר רב-עצמה כדי למדוד את עומק הבור באמצעות בחינת התהודה. הוא ניסה מספר פעמים לשנות את העצמה ותדר הצליל אך לא נרשמה כל תהודה. איש האקדמיה נראה תמה, אך כיוון שכל העיניים צפו בו, לא הייתה לו אפשרות פשוט להניח לכך. הוא הצמיד את המגבר אל פתח הבור, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף והמשיך בהשמעה במשך זמן רב. על פני הקרקע הצליל נשמע למרחק של עשרות קילומטרים, אך נבלע לחלוטין בתוך הבור. איש האקדמיה הרגיש מעורער, אך העמיד פנים של שוויון נפש, וניסה לשוות נימה רגועה לקולו כשפסק, "מלאו אותו."
הוא החליט שמה שאינו מובן עדיף שייעלם.
פניהם של הצופים הביעו אכזבה מסיום כל כך לא מרשים וכולם כבר עמדו להתפזר, כשאחד הספסרים פילס את דרכו מתוך ההמון והצהיר: "בבקשה תנו את הבור הזה לי. אני מבטיח למלא אותו."
ראש הכפר השיב: "זה יהיה מאוד יפה מצדך אם תמלא את הבור, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך אותו. אנחנו צריכים להקים כאן מחדש את המקדש שלנו".
"אני אבנה לכם מקדש עוד יותר מפואר מהקודם. אם תרצו, אוסיף לו גם אולם התכנסות".
ראש הכפר עמד לענות לו, אך אנשי הכפר הרימו את קולם.
"באמת? אם כך, נשמח אם תבנה לנו אותו קצת יותר קרוב לכפר".
"אם התמורה היא רק הבור הזה, אין שום בעיה".
מטבע הדברים, לראש הכפר לא היו התנגדויות וההחלטה נפלה.
הספסר עמד בהבטחתו. אולם ההתכנסות היה אומנם קטן, אבל הוא אכן בנה את המקדש סמוך יותר לכפר.
בעת פתיחת פסטיבל הסתיו במקדש, על בקתה בסמוך לבור, נחשף שלט קטן עם שמה של "החברה לסתימת בורות" שהקים הספסר.
הספסר פעל לגייס את עמיתיו בעיר הגדולה. הוא סיפר להם על הבור המרשים בעומקו, שאפילו החוקרים טוענים שמדובר ב-5000 מטר עומק לפחות. בור כזה בוודאי יהיה מעולה להטמנת פסולת גרעינית.
ראש המחוז העניק את אישורו, ותחנות כוח התחרו ביניהן על מי יחתום על חוזה רווחי יותר. אנשי הכפר חששו מעט, אבל אחרי שהוסבר להם שמעל פני הקרקע הנזק לא יורגש במשך כמה אלפי שנים ושהם גם יקבלו חלק ברווחים, נתנו את הסכמתם. מה גם שתוך זמן קצר נסלל כביש חדש ומפואר המוביל מהעיר הגדולה אל הכפר.
על הכביש נסעו משאיות שהובילו מכלי עופרת יצוקה. המכסה של הבור נפתח ופסולת גרעינית הושלכה פנימה.
ממשרד החוץ וממשרד ההגנה הגיעו אנשים להשליך מסמכים סודיים שהצורך בהם אבד. הפקידים המפקחים על ההשלכה שוחחו ביניהם על גולף. הפקידים הזוטרים שהשליכו את המסמכים אל הבור שוחחו על מכונות המזל פצ'ינקוֹ.
לא היה כל סימן לכך שהבור מתמלא. אנשים תהו אם הבור הוא עד כדי כך עמוק או שמא הוא מתרחב לקראת התחתית. החברה לסתימת בורות הרחיבה את פעילותה בהדרגה.
אל הבור הביאו פגרים של בעלי חיים ששימשו לניסויים במחלות מדבקות וגופות של חסרי בית שאיש לא בא לדרוש. בנוסף, הושלמה תכנית להקמת צינור שיוביל את הפסולת העירונית ישירות אל הבור, מתוך תפיסה ששיטה זו עדיפה על השלכה לים.
הבור העניק לאנשי העיר תחושת ביטחון. בני אדם ראו רק את מה שנמצא מולם והיו להוטים אחר יצרנות, ואף אחד לא רצה להעסיק את ראשו בהשלכות. נדמה היה להם שבהדרגה הבור יספק את הפתרון לבעיות אלה.
נשים שזה עתה התארסו הגיעו אל הבור כדי לזרוק את היומנים הישנים שלהן. היו גם אנשים שאחרי שמצאו אהוב חדש באו אל הבור לזרוק את תמונותיו של האהוב הקודם. השוטרים באו אל הבור כדי להשליך את הכסף המזויף שתפסו, ליתר בטחון. העבריינים הגיעו אל הבור כדי להשליך ראיות.
הבור קיבל לתוכו כל דבר שאנשים רצו לזרוק. הבור טיהר את הזוהמה של העיר, ואנשים דימו לעצמם שהים והשמיים היו צלולים מתמיד.
בזה אחר זה הוקמו בניינים שנסקו מעלה-מעלה אל השמיים האלה.

יום אחד פועל בניין, שהתיישב להפסקה על פיגומי אחד מהבניינים החדשים, שמע קול מעל ראשו:

"הי, צא החוצה!"

הוא הביט מעלה, אך לא ראה דבר מלבד שמיים כחולים. הפועל החליט שדמיין את הקול. כששב לעבודתו, מהכיוון שממנו נשמע הקול, נפלה אבן חצץ קטנה שהשתפשפה כנגד בגדיו בנפילתה. אך הפועל לא שם לב אליה, כיוון שבאותו זמן בדיוק התבונן בקו הרקיע העירוני שיופיו הולך והתעצם.

בולען שנפער בשנת 2010 בגואטמלה סיטי

מודעות פרסומת

פרסי אקוטגווה ונאוקי ינואר 2018

פרסי אקוטגווה ונאוקי – ינואר 2018

בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי וזה הזמן להכיר את הזוכות והזוכה:

את פרס אקוטגווה חולקות הפעם וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ 若竹千佐子 עבור נובלה "אני אלך לבד" (おらおらひとりでいぐも) ואישיאי יוּקָה 石井遊佳 עבור "רפש של מאה שנים" (百年泥). זאת לא פעם ראשונה שאת הזכייה חולקות שתי סופרות או סופרים, ויש גם פעמים בהן הוועדה לא מצאה אף אחד מספיק ראוי להעניק לו את הפרס. פעם אחרונה ששתי סופרות חלקו את הפרס הייתה כשקנהרה היטומי ווטיה ריסה זכו ב-2003. הן היו הסופרות הצעירות ביותר שאי פעם זכו בפרס. ווטיה הייתה בת 19 בלבד בעת הזכייה. אפשר לקרוא את היצירות הזוכות שלהן באנגלית (אם כי, הספר של קנהרה קיים רק ביד שניה) – "נחשים ועגילים" של קנהרה (Snakes and Earrings), ו"הגב שבו אני רוצה לבעוט" (תורגם כ-I Want to Kick Your Back) של ווטיה.

אישיאי יוּקָה

הפעם בפרס זכו שתי נשים שעברו כברת דרך ארוכה וצברו ניסיון חיים רב לפני שהגיעו לפרס הביכורים שלהן.  אישיאי יוקה מספרת על עצמה שכשכל חבריה  חיפשו משרה מסודרת אחרי אוניברסיטה, היא לא יכלה לחשוב על לעבוד במשהו מסודר וקבוע. החיים הובילו אותה לעבודה בחברת הלוואות, כמוכרת בחנות ממתקים, כמלצרית באונסן, בחברה המספקת בעלי חיים לניסויים, ואפילו, למשך יום אחד, בחברה המתמחה בתיווך בין אנשים ששקעו בחובות לבין מלווים בריבית קצוצה. היא מעידה על עצמה שמעולם לא הצליחה להתמיד בעבודה, והדבר היחיד שהיה קבוע בחייה הוא הכתיבה. היא כתבה מאז ימיה כסטודנטית באוניברסיטה, ומספר פעמים אף שלחה את כתבי היד שלה להוצאות ולוועדות פרס (ביפן אחת הדרכים להתחיל קריירה בספרות היא לזכות באחד מהפרסים הרבים לסופרים מתחילים המוצעים על ידי כתבי עת שונים), אך עד כה לא הצליחה להתפרסם. את "רפש של מאה שנים" כתבה בהשראת שהייתה בהודו יחד עם בן זוגה חוקר הסנסקריט. כמו גיבורת הסיפור היא שימשה כמורה ליפנית בחברת הייטק בצ'נאי, בירת טאמיל נאדו בדרום הודו, וכמו גיבורת הסיפור חוותה את השיטפון בדרום הודו בדצמבר 2015. הסיפור מתחיל שלושה ימים אחרי הפסקת השיטפונות, כשמפלס המים יורד ואנשים מתחילים לצאת החוצה. המחברת יוצאת מביתה, מפלסת את דרכה בתוך הבוץ והרפש ומגיעה לגשר מעל נהר אדיאר העמוס בבני אדם, כדי לחצות לצד השני ולהגיע לחברה שבה היא עובדת, והסיפור מסתיים כשהיא מסיימת לחצות את הגשר. בזמן הקצר הזה אנחנו לומדים על עברה, על עברן של תלמידיה, על דברים שמתרחשים (או נדמה שמתרחשים) על הגשר ועל דברים שהתרחשו בעבר. או אולי הם מתרחשים בו זמנית? הזמן והמרחב משנים צורה וזולגים אחד לתוך השני, ודברים משונים שמתרחשים מסופרים כמו דברים מובנים מעליהם. אנשים פוגשים בני משפחה וחברים שלא ראו הרבה זמן או שמתו מזמן, אנשים מגיעים לעבודה באמצעות כנפיים, כדי להימנע מפקקים, אבל כל זה קורה בתוך מציאות של הודו, כפי שחוותה אותה אישה יפנית אחת. הגיבורה נזכרת במחשבות שהיו לה כילדה חולמנית:  "פתאום אני חושבת, היום יום ראשון. ואז המחשבה הבאה שלי היא שזה אומר שבמקום אחר כלשהו אמור להיות יום ראשון נוסף. יום ראשון שאני חווה עכשיו ויום ראשון שאף פעם לא חוויתי. שניהם יום ראשון, ואף אחד מהם הוא לא יום הראשון האמתי או הנכון." בנובלה הזאת כל הדברים נראים כמתרחשים פתאום באותו זמן ובאותו מקום, אבל גם כדברים שהתרחשו בעבר או יתרחשו בעתיד, והכול נדחס לתוך פרק הזמן הקצר בו אנחנו קוראים את הנובלה או הזמן שלוקח לגיבורה לחצות את הגשר.

wakatake

וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ (התמונה מפה)

לעומת דחיסות הזמן והמרחב ב"רפש של מאה שנים", ב"אני אלך לבד" היצירה נפרשת על פני שנה שלמה, ואפשר לומר שהיא יותר קרובה לריאליזם. המחברת וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ  מספרת שכתבה את הנובלה כדרך התמודדות עם מותו של בעלה. הוא נפטר לפתע כשהיא הייתה בת 57. בנה, שראה שאמו מתקשה להתמודד עם הבדידות, עודד אותה להתחיל ללכת לשיעורי כתיבה, שכבר מזמן רצתה לקחת. כך, בגיל 60, היא התחילה ללמוד כתיבה יוצרת, והשנה, בגיל 63 היא זכתה בפרס אקוטגווה. הכותרת של הספר לקוחה משירו של מיאזווה קנג'י (1896 – 1993) "בוקר של פרידה אחרונה" שנכתב בעקבות מותה של אחותו האהובה. כל השיר כתוב ביפנית סטנדרטית למעט המשפט הזה שכתוב בניב של צפון מזרח יפן, שם נולד מיאזווה, ושם נולדה גם וקטקה. הספר כתוב כמעט כולו תוך שימוש בניב הזה, שנחשב קשה במיוחד להבנה לדוברי יפנית סטנדרטית, אבל זה גם אחד המאפיינים היפים של הספר. ספרים רבים משתמשים בניב של אוסקה המוכר והאהוב, החל מטניזקי ג'ונאיצ'ירו ועד נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה ב-2015, אבל את הניב של צפון מזרח לא רואים הרבה, וכעת הוא מגיע אל לבו של מיינסטרים. הספר נפתח בביתה של גיבורת הספר, גברת מוֹמוֹקוֹ, אישה בת 74 שאיבדה את בעלה לפני 15 שנה. בנה עזב את הבית מזמן ולא שומר על קשר עם אמו, וגם יחסיה עם בתה, שגרה עם בעלה ושני ילדיה יחסית קרוב, אינם פשוטים. גברת מומוקו יושבת בסלון ביתה ומקשיבה לקולות הבאים מבפנים ומבחוץ. היא חוששת להסתובב כי הקול שמגיע מבחוץ הוא בפירוש רשרוש של עכבר. זאת אולי נשמעת סצנה עגמומית, אבל היא כתובה כמו אימפרוביזציה של הרכב ג'אז. יש בה גם בדידות, אבל גם שמחה, ערבוביה של קולות וצלילים. גברת מומוקו הגיעה לטוקיו בגיל 24, יום לפני שהייתה אמורה להינשא לחבר ילדות שלה, משום שהרגישה שתרועת החצוצרות של פתיחת האולימפיאדה קוראת לה. בטוקיו היא פגשה את שוּזוֹ, השניים התאהבו והקימו משפחה. לאורך פרקי הנובלה גברת מומוקו מדברת עם הקולות שבתוכה (להם היא קוראת סיסים), עם עצמה בצעירותה, עם בעלה המנוח, ועם בתה גם כשהיא נוכחת בדירה ובעיקר כשהיא לא נוכחת בדירתה. לאורך הדרך נפרשת תפיסת המשפחה ואהבה המורכבת שלה. היא אהבה את בעלה אהבה גדולה ומתגעגעת אליו מאוד, אך גם לא מהססת להודות שהיה בתוכה חלק ששמח על מותו ועל האפשרות ללכת קדימה לבד. היא הייתה אם טובה לילדיה, אהבה ודאגה להם, אך לתפיסתה היא כי אימהות חייבות להיות מסוגלות להניח לילדיהן להיפרד מהן. החיים ארוכים ובסופו של דבר ההורים והילדים הם אנשים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו. הנובלה מצליחה לשמור על מתח בין סנטימנטליות ונוסטלגיה לבין אופטימיות ומבט קדימה גם בגיל מבוגר.

למרות ההבדלים הברורים בין שתי היצירות האלה, הן דומות מבחינת שני היבטים לפחות. האחד הוא עיסוק בקשר בין שפה לזהות, והאופן בו השפה מעצבת את התודעה שלנו. ב"רפש של מאה שנים" הגיבורה פוגשת את שפת האם שלה דרך עיניהם של תלמידיה, ודרך ניסיון לתווך להם מושגים הקשורים לתרבות יפנית, ובתורה לומדת על התרבות בהודו דרך סיפוריהם של תלמידיה ודרך השימוש הייחודי שלהם בשפה היפנית. וב"אני אלך לבד" הגיבורה קושרת את זהותה בניב של עיר מולדתה. אחת הסיבות להתאהבותה בשוזו היא העובדה שגם הוא דיבר באותו ניב, והיה בשבילה מאין מולדת הרחק מהמולדת. עם השנים למדה לדבר ביפנית סטנדרטית והפסיקה להשתמש בניב המיוחד שלה, אך כעת כשהיא נותרה לבד הוא מציף אותה ופורץ מתוכה מחדש בלי שליטה, קולות הסיסים מדברים איתה בניב של צפון מזרח יפן. וזה מביא לנקודת הדמיון הנוספת בין שתי היצירות והיא רב קוליות. גברת מומוקו שומעת קולות רבים ומדברת עם קולות רבים, וכך גם הגיבורה של "רפש של מאה שנים". היא שומעת את קולה של חברתה לכיתה, נערה מופנמת שאף פעם לא מדברת עם אף אחד, והיא שומעת את קולו של דֶווראג', אחד מתלמידיה, אף שהוא לא לידה כלל, והיא גם שומעת ומבינה את קולותיהם ומחשבותיהם של אנשים סביבה, אף על פי שהיא לא יודעת טמילית. והקוראים שומעים את כל הקולות האלה דרך הגיבורות ויחד עם הגיבורות.

איזו מהיצירות אהבתי יותר? האמת היא ששתיהן היו מצוינות בעיניי, כל אחת בדרכה, אבל היה משהו ב"אני אלך לבד" שמשך אותי יותר. אולי העובדה שהיה לי קשה להניח את הספר הזה, למרות שמבחינת השפה שלו היה לי מאוד קשה לקרוא. אולי היה משהו במוזיקה שלו, משהו בקולות שלו, בקולה של גברת מומוקו שהצליח לרתק אותי.

קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ וספרו (התמונה מפה)

ולבסוף קישור נוסף לסופר מיאזווה קנג'י שבשורה משירו השתמשה וקטקה ככותרת לנובלה שלה. הזוכה בפרס נאוקי השנה הוא קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ 門井慶喜, שקיבל את הפרס עבור ספרו "האבא של רכבת שביל החלב" 銀河鉄道の父, המבוסס על ספרו המפורסם של מיאזווה קנג'י "לילה ברכבת שביל החלב". הספר המקורי הוא ברובו מסע פרידה בין שני חברים, שאחד מהם טובע בנהר והשני מלווה אותו בחלום בדרכו האחרונה על שביל החלב, אף על פי שמוות מעולם לא מוזכר בפירוש בספר, והסיפור מלא בחמלה וחברות. אם אתם רוצים לקרוא משהו של מיאזווה קנג'י בעברית, הנה "מסעדה רבת הדרישות" בתרגום איתמר זדוף.

 

סיכום שנת 2017

ברכות חמות לשנה חדשה, שנת כלב, המתחילה עכשיו!

הגיע הזמן לעשות סיכום ספרותי קצר של שנת 2017.

1. דירוג הספרים הפופולריים

הספר הנמכר ביותר ב-2017.
"גיל תשעים. מה יש להיות שמחים"

הספר הנמכר ביותר השנה הוא גיל תשעים. מה יש להיות שמחים (九十歳。何がめでたい) של סטוֹ אייקוֹ, סופרת ומסאית בת 94. סטו פעילה מאז שנות ה-50, וב-1969 זכתה בפרס נאוקי, המקבילה של פרס אקוטגווה לספרות פופלרית, ובפרסים נוספים. בשנים האחרונות הכתיבה העיונית שלה זוכה לפופולריות רבה. הספר הזה ראה אור ב-2016, ומתאר בצורה הומוריסטית ולא רגשנית את חייה של המחברת האופטימית ובעלת האבחנות החדות. נראה שגם הצעירים נהנים לקבל נקודת מבט על חייהם של הדור המבוגר, וגם אלה שמתקרבים לגיל הפרישה שואבים עידוד מדבריה של סטו. אנשים מצליחים גם להרגיש הזדהות עם החוויות שלה – צרות ביורוקרטיות, קשיים הקשורים לבריאות, מחשבות על החברה והתרבות הפופולרית, וגם להתעודד בזכות הגישה החיובית שלה. קניתי לי את הספר במתנה לשנה חדשה.

בגזרת הספרות, הספר הנמכר ביותר לפי חברת ההפצה Tohan הוא דבורים ורעם רחוק (蜜蜂と遠雷)  של אוֹנדָה ריקוּ, שזכה בתחילת השנה בפרס נאוקי. הספר עקף את הרומן הארוך של מורקמי הרוקי רצח של קומנדטורה (騎士団長殺し), שכזכור כמה פסקאות בו הפריעו בעין לכמה לאומנים ברשת. למרות הכוונות הנחרצות שלי לא לקרוא את הספר, הגורל חייב אותי לקרוא אותו השנה, ואני חייבת לומר שאם מורקמי מעוניין להביע ביקורת פוליטית, הוא עושה את זה בצורה די אמביוולנטית ולא מספיק חדה. החיבור שהוא עושה בין הלא-מודע הקולקטיבי והלא מודע הפרטי עושה קצת מיתולוגיזציה וספרותיזציה (אפשר לומר דבר כזה?) לאירועי עבר מאוד קשים ורחבי היקף. אבל זאת שנה חדשה, והיום נדבר רק על דברים חיוביים – ספרו (הכפול) של מורקמי במקום שני ברשימת רבי המכר לשנת 2017. אגב, לפי סוכנות Oricon המפרסמת סטטיסטיקות הקשורות למוזיקה, תרבות פופולרית ועכשיו גם ספרות, יש תחרות קשה בין מורקמי לבין אונדה – לפי Oricon הכרך הראשון של מורקמי עוקף את ספרה של אונדה. במקום השלישי (אם לחזור ל-Tohan) נמצא לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに)  מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ שהיה במקום ה-6 בשנה שעברה ובמקום הרביעי אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい)  מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ, שאומנם ירד מהמקום הראשון בשנה שעברה, אבל מקבל עכשיו דחיפה רצינית עם הפיכתו לסרט.

2. ללמוד קנג'י עם קקי

הספר של סטו אייקו נמצא גם בראש רשימת רבי המכר של Oricon, אבל את המקום השני תופסת סדרת ספרים ללימוד קנג'י, הפונה לתלמידי בית הספר היסודי. בשוק יש ספרים רבים ללימוד ושינון קנג'י, אבל הסדרה הזאת הפכה לפופלרית במיוחד. למה? משום שכל משפטי הדוגמא כוללים את המילה "קקי" והופכים את המשפטים למצחיקים עבור הלומדים הצעירים. המחבר אמר שהוא החליט לכתוב את הספר כי נזכר כמה המילה "קקי" הצחיקה אותו בילדות וחשב שאולי בעזרת הומור הילדים יוכלו למצוא עניין בלימודים. כנראה שהוא צדק, כי באייטם בטלוויזיה שהוקדש להצלחה המפתיעה של הספר, אימהות לילדים צעירים אמרו שבזכות הספר צאצאיהן שהתקשו להתרכז בשינון, לפתע מתיישבים ללמוד ביוזמתם. כנראה משפטים כמו "כמה טוב היה לו לקקי היו כנפיים" או "הבאתי קקי במתנה לשנה חדשה" גורמים לילדים לרצות ללמוד. אולי מי מלומדי היפנית כאן גם ירצה לנסות?

דף אימון בכתיבת קנג'י מתוך הספר, לקנג'י של "כנפיים" ו"אביב"

3. זכייתו של קזואו אישיגורו בנובל

דיווח על זכייתו של קוזואו אישיגורו בטלוויזיה היפנית

נכון, קזואו אישיגורו לא רואה בעצמו סופר יפני. הוא אומנם נולד בעיר נגסקי ביפן, אך עבר עם משפחתו לאנגליה כשהיה בן חמש. הוא מחזיק בדרכון בריטי ולא יפני (בראיון אמר שהיה שמח לקבל גם אזרחות יפנית, אבל ביפן אזרחות כפולה אסורה). אף על פי שהוריו דיברו בבית ביפנית, הם עודדו את קזואו לדבר באנגלית, כדי להשתלב יותר טוב בחברה הבריטית. כך, עבור אישיגורו השפה היפנית הפכה לשפה קפואה, לשפת אם שניה. (אגב, לגמרי מבינה אותו. רוסית בשבילי היא שפת אם שנייה, אף על פי שלפי סדר הדברים היא אמורה להיקרא שפת אם).

מסדרים את ספריו של אישיגורו במדף קידום הספרים העליון, מעל ספריו של מורקמי הרוקי

הוא ביקר לראשונה ביפן רק כשהיה בן 35. בראיון סיפר שהסיבה לכך היא שבצעירותו נסיעה ליפן לא הייתה דבר פשוט מבחינה כלכלית, אבל שגם לא היה לו כל-כך עניין במדינה שבה נולד. כשאסף כסף לטיול בגיל 18, בחר להשתמש בו לנסיעה לארצות הברית. כשהגיע סוף סוף ליפן הבין שמה שהוא דמיין בתור יפן בעצם הייתה העיר נגסאקי, היפן של ילדותו. טוקיו עבורו הייתה לגמרי מדינה זרה. אז למה אני מזכירה אותו? כי הטלוויזיה היפנית יצאה מגדרה כשאישיגורו זכה. כל מהדורות החדשות התחילו מידיעה על זכייתו, ראיונות ישנים איתו הוצאו מארכיונים וביקשו להציג את אישיגורו כמי שיש לו זיכה משמעותית ליפן, וכמובן לא שכחו להזכיר שאישיגורו הביע הערכה כלפי המועמד הנצחי לנובל מורקמי הרוקי.

4. פרויקט יוצרות של ווסדה בונגקו.

ביפן רואים אור כתבי עת ספרותיים רבים, למרות תלונות מתמשכות על ירידה ברכישת ספרים וצריכת ספרות. השנה אחד הגיליונות הנמכרים ביותר היה גיליון מיוחד של ווסדה בונגקו (הקשור לאוניברסיטת ווסדה) בעריכתה של קווקמי מיאקו והמוקדש ליוצרות. אף על פי שמעמד הסופרות בעולם הספרות היפנית עולה – הן זוכות ביותר פרסים מפעם (הזכרתי את זה פה) וכפי שאפשר לראות מרשימת רבי מכר, הן מובילות גם במכירות – היוצרות עדיין מחפשות מקום משלהן, עדיין מעלות שאלות רבות לגבי מה זה אומר להיות "אישה" ומה זה אומר להיות "אישה שכותבת". בתחילת שנות השישים סופרת מדהימה בשם קורהשי יומיקו הרגישה שבשביל לכתוב היא חייבת לדמיין את עצמה כלא אישה ולא גבר, כאישה שרחמה לא פורה מבחינה ביולוגית אלא רק מבחינה ספרותית. היום הסופרות מרגישות יותר נוח עם נשיותן, אבל עדיין קווקמי כותבת:

קודם כל, מה זה אישה? את מי המילה הזאת מתארת, ומהן התפיסות והתנאים המאפשרים את זה? גם אם היינו יכולים להגדיר מה זה אישה, האם יש משמעות להפוך את זה לנושא מרכזי? האם אין בכך כדי לגרום לחיזוק של דיכוטומיה מגדרית ולהעצמה של תחושת מלכוד? האם לא הגיע הזמן להרחיב את הפעילות מעבר לזכויות של נשים, ולהתמקד בזכויות של בני אדם באופן כללי או באפשור מגוון מגדרי? האם נשים שמדברות על נשים זו לא נסיגה לאחור? האם מרכז העניין לא צריך להיות "בני אדם"?

ועדיין, יש דבר כזה אישה. לא אישה כללית, אלא אישה הקיימת בכל הקשר והקשר.

[…]

יכול להיות שהמוטיבציה שלי תראה כמו משהו שכבר לא פעם נכתב בעבר, אבל אני רוצה לבדוק את הקשר בין מה שנקרא "אישה" לבין הביטוי "כותבת," ואיך קוראים, או אולי לא קוראים, את "האישה הכותבת". אני רוצה לבחון את הדיכוי, השחרור והשינויים שליוו "כתיבה של נשים", "כתיבה על נשים" ו"קריאה של הכתיבה הזאת"; מה משותף ומה שונה (או אולי לא שונה) בין "לכתוב נשים" ו"לכתוב בני אדם"; ולבסוף, אני רוצה להמחיש ולתעד את הרגע הנתון בו היוצרות פועלות היום.

מעט מההיצע בחנות ספרים B&B בשימוקיטזווה במסגרת אירוע המוקדש ליציאת גיליון היוצרות של ווסדה

למרבה השמחה הגיליון זכה לתשומת לב רבה. אירועים שונים התקיימו לכבוד יציאת הגיליון, כולל אירועים שהיוו יוזמות עצמאיות, ללא קשר להוצאה. כך למשל חנות ספרים B&B (Book and Beer) ערכה אירוע המוקדש לספרות של נשים, כולל מכירה של ספרי יד שניה, ועיתונים של ארגונים פמיניסטיים כמו  Сry in Public. הגיליון בן 556 עמודים, בו השתתפו 82 יוצרות, והוא כולל שירה, סיפורת, אומנות, והז'אנר הפופולרי ביפן טאידאן – שיחה בין אנשי רוח בנושא מסוים. התגובות והמכירות היו מצוינות, וכל עותקי המהדורה הראשונה נמכרו בפחות מחודשיים.

5. שינוי להגדרה של פמיניזם במילון קוג'יאן

ואם אנחנו בפמיניזם. ב-12 בינואר 2018 צפויה לצאת לאור מהדורה חדשה של מילון קוג'יאן (広辞苑), שנחשב כמילון הסמכותי ביותר לשפה היפנית. המהדורה האחרונה יצאה לפני עשר שנים ב-2008, וחברות הארגון 明日少女隊 Tomorrow Girls Troop יצאו בקמפיין לשינוי הגדרת "פמיניזם" ו"פמיניסט" במילון. הארגון ביקש להוסיף את הדרישה ל"שווין עבור כל המגדרים" להגדרה של פמיניזם, כיוון שההגדרה הנוכחית מדברת על קידום של זכויות נשים, ורבים מצטטים את ההגדרה כדי לתקוף את הפמיניזם כתנועה המבקשת זכויות בשביל נשים בלבד. הדרישה הנוספת הייתה לשנות את ההגדרה של "פמיניסט" שבמהדורה הישנה הייתה 1) מי שמקדם את שחרור הנשים, מי שמקדם את זכויות הנשים 2) בשפת הדיבור, גבר שנחמד לנשים. הבעיה כאן היא בהגדרה השנייה, שלחלוטין מטעה לגבי משמעות של פמיניזם, ואומנם אכן משקפת את האופן בו המילה "פמיניסט" נתפסת ביפן, אבל היא לא משקפת את מה שזה בפועל. הפעילות של הארגון נשאה פרי והתקשורת מדווחת על כך שקוג'יאן אכן הולך לשנות את ההגדרה.

ובחדשות הטובות האלה ובברכת שנה טובה ופמיניסטית אסיים.

סַיהָטֶה טָהִי/ שיר של צבע כחול

הרגע שבו התאהבת בעיר הגדולה, כמוהו כהתאבדות
גם אם תחפשי בתוך גופך, לא תמצאי את הצבע בו צבעת את ציפורנייך
שמי הלילה הם תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר
את מרחמת על עצמך וכל עוד אף אחד לא אוהב אותך
אין שום בעיה שתשנאי את העולם הזה
ובדיוק בגלל זה על הכוכב שלנו אין דבר כזה אהבה

סיהטה טהי נולדה ב-1986 בעיר קוֹבֶּה. ב-2004 היא התחילה לכתוב בלוג ולפרסם את שיריה ברשת, והרשת עד היום מתפקדת כמרחב יצירה וחשיפה מרכזי בשבילה, כמו עבור יוצרים צעירים רבים אחרים. ב-2006 היא זכתה בפרס של אחד מכתבי העת החשובים המוקדש לשירה עכשווית. אסופת השירה הראשונה שלה ראתה אור ב-2007, בזמן שעדיין הייתה סטודנטית באוניברסיטת קיוטו. היא רואה חשיבות רבה בפרסום השירים לא רק בתור אסופות שירה או בכתבי עת מיוחדים לשירה, אלא בכל מדיום ומרחב אפשרי, כך שאנשים יוכלו להיפגש עם שירה באקראי, וליהנות מהשירה בתוך חיי היומיום שלהם. היא מפרסמת את השירים שלה גם בכתבי עת לשירה וגם בעיתוני נשים (משהו כמו "לאישה" שלנו), כדי שנשים יוכלו לפגוש שירים גם כשהן מחכות לתורן במספרה. בנוסף היא שומרת על קשר מתמיד עם הקוראים שלה ברשת, דרך הבלוג שלה ודרך חשבון הטוויטר שלה. רבים משיריה התפרסמו ברשת לפני שנאספו ונערכו לתוך ספרים. בנוסף לשירה, מ-2015 ועד היום פרסמה חמישה ספרי פרוזה קצרים.

כריכות ספרים של סיהטה טהי בעיצוב של ססקי שון

סיהטה היא גם משוררת מאוד ויזאולית. חלק מהשירים שלה כתובים אופקית (כמו שנהוג לכתוב שירה מודרנית) וחלקם כתובים כמו קטעי פרוזה קצרים בשורות אנכיות. בעמוד האינטרנט שלה אפשר למצוא "משחק יריה בשירים", שמאפשר לקוראים לחסל את השירים שלה בצורה הדומה למשחק חלליות ישן משנות ה-90 (למי שזוכר). אם מתמהמהים כי רוצים לקרוא את השיר לפני שהוא הספיק לרדת למטה – GAME OVER. לכבוד השקת ספר שיריה האחרון "תפר האהבה הוא כאן" (愛の縫い目はここ), סָסָקי שוּן, המעצב הגרפי שעובד איתה, הכין מיצג עם שיריה מודפסים על בדים, שהוצג בגלריה הקטנה של חנות ספרים TITLE, וכך השירים קיבלו גם מימד תלת מימדי, ואפשר היה פיזית להסתובב ביניהם.

מיצג של ססקי שון בחנות TITLE לכבוד יציאת ספר שיריה החדש של סיהטה

סייהטה מציירת עולם של אנשים צעירים בעיר (ולא רק בעיר הגדולה טוקיו, אלא גם בעיר הולדתה של סייהטה, קובה), ובעיקר את העיר עצמה. שינג'וקו, שיבויה, סטרבקס מככבים בשירים שלה לצד חייזרים ובחורות צעירות שמתעקשות להתנער מתפיסות של אהבה רומנטית שהחברה מטפחת. השירים עוברים ממיקרו – פילטר של קפה שדומה לציקדה, למקרו – היקום, כוכבי לכת אחרים. הנשים הצעירות בשירים שלה מרגישות בו בזמן חייזרות וזרות וגם בנות המקום בעיר הגדולה. אפשר לקרוא בשירים האלה תחושה של קלסטרופוביה ואגרופוביה יחד, או שמא אולי כדאי לקרוא לזה קלסטרופיליה ואגרופיליה.

כרזת סרט "שמי הלילה הם תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר" בהשראת שיריה של סיהטה. אישיבִָשי שיזוּקָה (בתפקיד מיקה) ואיקֶמָצוּ סוֹסְקֶה (בתפקיד שינג'י)

לאחרונה אחד מספרי השירה שלה – "שמי הלילה הם תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר" (夜空はいつでも最高密度の青色`) – עובד לקולנוע. הוא בוים על ידי אישיי יוּיָה, שגם כתב את התסריט, ויצא לבתי הקולנוע השנה, וגם הספיק כבר להסתובב במספר פסטיבלים בעולם. ראיתי אותו בפסטיבל הקולנוע בטוקיו, והאמת, מאוד התרגשתי ממנו. חשבתי שהבמאי הצליח גם לתת פרשנות הולמת לספר השירה ובמיוחד לעיר טוקיו. זאת עיר ענקית, לפעמים נוצצת וזוהרת, לפעמים מלוכלכת, עלובה ומדכאת. היא מלאה באנשים שאף אחד לא רואה כשהוא תייר – פועלי יום עניים, זקנים בודדים, נשים צעירות שעובדות במספר עבודות כדי לפרנס את עצמן, נערות ברים, עובדים זרים, חסרי בית, צעירים מלאי תקווה ולהט להצליח. וכל אלה מדברים במילים מתוך השירים של סיהטה. אנחנו לא חושבים על כל אלה ולא רואים אותם, בזמן שאנחנו ממהרים לעבודה או בזמן שאנחנו כתיירים מתפלאים מאורות הניאון או מהגנים היפניים.

על הרקע הזה מתפתח קשר בין שינג'י למיקי. שינג'י הוא בחור צעיר, עיוור בעין אחת, העובד כפועל יום באתרי בנייה ברחבי טוקיו שנמצאת בקדחת בנייה לקראת האולימפיאדה, ומיקי היא אישה צעירה שבבוקר עובדת כאחות ובערב כברמנית באחד הברים, אליהם מגיעים גברים להפיג את בדידותם בשיחה עם צוות הנשים העובדות במקום. שניהם מחפשים סימנים של תקווה בתוך המציאות העגומה ולעיתים טראגית שלהם, הם מסתובבים בעיר, נתקלים אחד בשני, מתנגשים, ונהדפים. וגם מוצאים זמן להרים ראש ולהסתכל לעבר השמיים. הסרט מתחיל מסצנה בה אנשים עומדים בתור לאוטובוס וכולם עסוקים בטלפונים הניידים שלהם, מלבד מיקי, שמרימה ראש ורואה ספינת אוויר בשמיים. היה אפשר לחשוב שהסרט הוא על כך שאנשים בעיר הגדולה והמלחיצה מעדיפים להצטנף בתוך הטלפונים הניידים, וכך מחמיצים גם את יופי העיר וגם את יופי השמיים. אבל אני חושבת שזה לא העניין כאן. דווקא בגלל הבניינים הגבוהים בטוקיו אנחנו נוטים לפעמים להרים את הראש ואז באקראי, בלי להתכוון, לראות את השמיים. לפחות כך זה בשבילי. אני נוטה להסתכל על השמיים הרבה יותר בטוקיו מאשר בתל-אביב. אני חווה את טוקיו כעיר אנכית, אף על פי שהיא תופסת גם מרחב רב במישור הרוחבי. והשמיים בלילה תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר.

אי/ אישיגָקי רין

אני עומדת בתוך מראת גוף
בדד
אי קטן
מרוחק מכולם

אני יודעת
את ההיסטוריה של האי.
את ממדיו.
מותניים, חזה, ירכיים.
לבוש בהתאם לעונות השנה.
ציפורים מצייצות.
מעיין חבוי.
ניחוח פרחים.

אני
גרה באי שלי
הפרחתי ובניתי אותו.
אבל
את האי הזה
לא אוכל להכיר עד הסוף.
וגם לא אוכל לגור בו לנצח.

מתבוננת בריכוז בתוך מראת גוף
אני – אי מרוחק.


אישיגקי רין (1920-2004), נולדה וגדלה ברובע אקסקה בטוקיו. אף על פי שכתבה שירה רק כעיסוק צדדי לצד עבודתה כפקידה בבנק, הפכה לאחת המשוררות הידועות ביותר ביפן. היא פרסמה את קובץ השירה הראשון שלה ב-1959 ובהמשך פרסמה שלושה קבצי שירה נוספים.

שיאוֹטָה צ'יהרוּ, "החדר הנעול", 2016

שמחה ביפן על זכייתו של קזואו אישיגורו בפרס נובל

בוודאי כבר שמעתם על זוכה החדש בפרס נובל – הסופר הבריטי קזואו אישיגורו.

חדשות בוקר מתחילות מידיעה על זכייתו של קזואו אישיגורו. מי שיודע קצת יפנית יכול לראות ששמו נכתב בקטקנה (הכתב הפונטי המיועד לכתיבת מילים זרות) ובסדר המערבי – שם פרטי לפני שם משפחה)

כיוון שאישיגורו נולד וגדל עד גיל חמש בעיר נגסקי ביפן, החדשות בטלוויזיה היפנית נפתחו כצפוי בידיעה על זכייתו (וזה למרות המירוץ לבחירות שבעיצומו, וידיעות על גבר שהצית את דירתו וגרם למותם של אשתו וארבעת ילדיו). ביפן, כמובן, מחכים לזכייתו של הרוקי מורקמי, אבל הזכייה הזאת הייתה גם מאוד משמחת. בכל אופן, המעריצים של מורקמי לא מאבדים תקווה. אחת המעריצות אמרה שהיא מקווה שמורקמי יזכה עד 2020 (השנה בה עתידה להתקיים אולימפיאדת טוקיו), והיא רואה בזכייתו של אישיגורו – גם ממוצא יפני וגם הביע הערכה כלפי מורקמי –  סימן טוב לבאות.

הגגנת של קזואו אישיגורו מתראיינת לטלוויזיה בביתה בנגסקי

בינתיים המדיה ביפן חוגגת את זכייתו של אישיגורו. עיתונים הוציאו מהדורות מיוחדות לכבוד הזכיה, ערוצי טלוויזיה מראיינים את מי שהייתה הגננת של הסופר, את המוציא לאור שלו, ואת השחקנית ששיחקה בעיבוד טלוויזיוני יפני ל-Never Let Me Go ששודר ביפן בינואר-מרץ 2016.

מחלקים מהדורה מיוחדת של עיתון "יומיאורי"

בנוסף, משדרים ראיונות שנערכו עם הסופר בעבר, בעיקר את החלקים בהם הסופר מדגיש את מוצאו היפני. אישיגורו, שרואה בעצמו סופר בריטי, אומר שאין ספק שלמוצאו היפני יש השפעה עליו, כיוון שגדל בבית יפני עם הורים יפנים. אומנם יפן עבורו מדינה זרה, אך זו מולדת נוספת.

חנויות הספרים מגיבות במהירות – מדף מיוחד לספריו של קזואו אישיגורו מעל מדף מיוחד לספריו של הרוקי מורקמי באחת מחנויות הספרים הגדולות בטוקיו.

מספר ספרים של קוזואו אישיגורו תורגמו לעברית:
נוף גבעות חיוור (1982), תרגם דורון קורן, ספרית מעריב, 1983.
אמן של העולם הצף (1986), תרגמה צילה אלעזר, ספרית מעריב, 1987. תרגום נוסף: עידית שורר, הוצאת כתר, 2011.
שארית היום (1989), תרגמה צילה אלעזר, מחברות לספרות, 1992.
באין נחמה (1995), תרגם מאיר ויזלטיר, הספריה החדשה, 2000.

מוזיאון הנצחה לנצומה סוסקי בטוקיו

בהתחשב בעובדה שנצומה סוסקי הוא ללא ספק הסופר הלאומי של יפן, מאוד מפתיע שעד כה לא היה מוזיאון שהיה מוקדש לחייו ועבודתו. יש מוזיאונים המוקדשים ליוצרים אחרים חשובים כמו היגוצ'י איצ'יו, דזאי אוֹֹסמוּּ, אוֹקָמוֹטוֹ קָנוֹקוֹ, מורי אוגאי ואחרים, אבל לא היה מוזיאון מיוחד לסוסקי. כמובן, פריטים הקשורים לסוסקי הוצגו באין ספור תערוכות ואירועים שנערכו לכבודו, וקיימת גם תערוכה קבועה המוקדשת לסוסקי במוזיאון לספרות בקמקורה. למעשה, המוזיאון היחיד שהוקדש לסוסקי היה קיים עד לא מכבר רק בלונדון, אך בדיוק השנה המוזיאון הזה נסגר.

20170925_145247

המוזיאון מבחוץ

הפעם סוסקי מקבל מוזיאון שמוקדש רק לו ביפן. ב-24 בספטמבר ברובע שינג'וקו, באתר בו עמד ביתו האחרון של סוסקי, בו חי ועבד במהלך 9 שנים אחרונות לחייו, נפתח "אתר הנצחה – חדר העבודה של סוסקי" (sōseki sanbō kinenkan). הבית ההיסטורי בו גר נשרף כליל בהפצצות של 1945, כך שבמקום לא נותר דבר, אך המתכננים דאגו ליצור בתוך חלל המוזיאון את חדר העבודה של סוסקי עם המרפסת הקטנה מסביב, בצורה האוטנטית ככל שניתן, לפי החומר שהיה בידיהם.

20170925_145700

חדר עבודה של סוסקי, משוחזר במוזיאון הנצחה בשינג'וקו

סוסקי נולד ב-1867 באדו, שהיום היא טוקיו, בשם נצומה קינְנוֹסקֶה, שנה לפני הפיכת מייג'י והשינויים הפוליטיים והחברתיים המשמעותיים שבאו יחד אתה. המקום בו נולד גם הוא שייך היום לרובע שינג'וקו ונמצא במרחק של כ-7 דקות הליכה מהמוזיאון.

ב-1890 התחיל סוסקי את לימודיו באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו, שלימים הפכה לאוניברסיטת טוקיו, במחלקה לספרות אנגלית. בסיום לימודים ב-1895 נשלח כמורה למחוז אֶהימֶה ומאוחר יותר לקוממוטו. חוויותיו כמורה יבואו מאוחר יותר לידי ביטוי ברומן בו'צָן שיכתוב ב-1906. ב-1896 הוא התחתן עם נָקָנֶה קיוֹקוֹ, אך ב-1900 נאלץ לעזוב את אשתו ואת בתו הקטנה פוּדֶקוֹ כדי לנסוע לפי הוראת משרד החינוך ללימודים בלונדון. סוסקי נשאר בלונדון עד 1903, והתקופה הזאת מתוארת אצלו כשלוש שנים של סבל, דיכאון ובדידות. רוב האנשים שמבקרים ביפן היום חוזרים בתחושה שביקרו בחברה מאוד שונה מהחברה שלהם, ורק דמיינו לעצמכם את ההבדלים התרבותיים בתחילת המאה ה-20 ועם מה נאלץ סוסקי להתמודד.

אתר הנצחה קטן המכונה "בית החתול" ברובע בונקיו, במקום בו גר סוסקי במשך שלוש שנים לאחר שובו מלונדון. היום יש כאן רק בית דירות רגיל ולצדו אנדרטה המציינת שכאן גר ועבד סוסקי. אגב, מורי אוגאי גר באותו בית ב-1890-1892, והבית עצמו, תתפלאו, עדיין קיים במוזיאון פתוח שנקרא "מייג'ימורה" (כפר מייג'י) ליד העיר נגויה, לשם הועבר בשנות ה-60, במסגרת קדחת בנייה בטוקיו.

אולם, אי אפשר לדבר על התקופה בלונדון כלא פורייה וייתכן שדווקא שנים אלה היו משמעותיות להפיכתו של סוסקי לסופר, כפי שהוא מוכר היום. בהקשר הזה אני ממליצה על ההרצאה הזאת של דמיאן פלנגן (באנגלית ללא כתוביות). סוסקי שב ליפן ומונה כמרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו. במקביל לעבודתו כמרצה התחיל גם לפרסם פרוזה בכתבי עת. בין 1905 ל-1906 פרסם את אני חתול, מצודת לונדון, בוצ'אן ומספר יצירות נוספות [מכל אלה בעברית פורסם רק אני חתול]. ב-1907 סוסקי התפטר מתפקיד ההוראה שלו כדי להקדיש את זמנו לכתיבה. באותה שנה גם עבר לבית שהאתר בו משמש היום כמוזיאון. תשע השנים הבאות היו הפוריות ביותר עבור סוסקי כסופר. בשנים אלה פרסם את המסה החשובה שלו "תיאוריה של ספרות", ויצירות חשובות שבזכותן הפך לסופר המוערך ביותר ביפן, ביניהן (מה שלא קיים בעברית, אני אתן את השם של התרגום באנגלית) סנשירו (Sanshiro), ואז (And then), השער (The Gate) וקוֹקוֹרוֹ. הוא הלך לעולמו ב-9 בדצמבר 1916, והותיר אחריו רומן לא גמור אור וחושך (Light and Darkness).

מבט לגינה האחורית החמודה מאחורי המוזיאון ולבתי השכונה מגלריה בקומה השניה

אתר ההנצחה הזה תוכנן כבר מספר שנים והיו שמועות שייפתח ב-2015, אך בסופו של דבר הוא נפתח השנה בדיוק בזמן לחגיגות של 150 שנה להולדתו של הסופר. הבניין עצמו הוא שילוב בין בטון, עץ וזכוכית. המתכננים במשרד אדריכלים Form Design Ichio, כך לפי האתר של המוזיאון, תכננו את הבניין כך שישקף את החמימות והידידותיות שאפיינו את ביתו של סוסקי שתמיד היה פתוח למבקרים. התחושה בבניין היא באמת של פתיחות ואווריריות, אבל גם יש מעברים שמזמנים הפתעות, כמו חתולים קטנים בתנוחות שונות במדרגות המובילות מהקומה הראשונה לשנייה של התערוכה.

20170925_150021

בכניסה למוזיאון יש תערוכה של ספרים מערביים שאהב סוסקי, באנגלית וביפנית, ביניהם תומאס הרדי, אוסקר ויילד, אמילי ברונטה, ג'יין אוסטין וכמובן שייקספיר. בקומה הראשונה נמצא גם שחזור חדר העבודה של סוסקי, ובקומה שניה מוצגים פריטים שונים, כמו גלויות שסוסקי צייר בעצמו (סוסקי היה אספן אומנות וגם צייר בעצמו. אזכורים של יצירות אומנות יפניות ומערביות פזורים פה ושם בתוך יצירותיו), מכתבים ששלח וקיבל מחבריו ובני משפחתו, כתבי יד מקוריים שלו, מהדורות ראשונות של יצירותיו וכו'. הכול מלווה בהסברים ותיאור חייו של סוסקי. למרבה הצער עבור מי שלא קורא יפנית, כרגע אין תרגום לאנגלית בכלל. במוזיאונים אחרים בהם הייתי, לפחות כותרות היו מתורגמות לאנגלית, אבל כאן עדיין לא. אבל בהתחשב בפופלריות של הסופר גם מחוץ ליפן, אני מניחה שבסופו של דבר תהיה גם אנלגית.

בריכת "סנשירו" בשטח אוניברסיטת טוקיו. הבריכה, שמקורה במאה ה-17, ושיחד עם הגן נקראה במקור "בריכה בצורת לב" (בגלל קווי המתאר שלה בצורת הסימנית 心, לב), קיבלה את שמה החדש על שמו של גיבור הרומן של סוסקי אוגווה סנשירו, המגיע ללמוד לאוניברסיטת טוקיו מפרובינציה רחוקה.

וכמובן, דבר מאוד חשוב – בית קפה. בבית קפה סוסקי אפשר לשתות משהו חם או קר ולאכול משהו קל. אני הזמנתי גלידת אפרסקים, שהייתה מאוד טעימה, ונאמר לי שסוסקי מאוד אהב גלידה, וידידו הטוב והמשורר הידוע מסאוקה שיקי מאוד אהב אפרסקים. כך שגם התפריט מותאם למקום.

אזור כניסה למוזיאון מצולם מקומה שניה. אפשר לראות ארונות הספרים, וסטנדים עם נקודות חשובות בחייו של סוסקי ובחלק האחורי בית קפה

נ.ב. התמונות של המוזיאון מעכשיו, ותמונות מהאתרים האחרים משנה שעברה (שלא תחשבו שיש כבר עלי שלכת בטוקיו).