שלושה ספרים על סוף העולם

שלושה ספרים על סוף העולם

אנחנו כל הזמן שומעים בתקשורת על הזדקנות האוכלוסייה ועל ירידה בשיעורי הילודה ביפן. לפי הנתונים האחרונים מספר הילדים מתחת לגיל 15 נכון ל-1 באפריל 2019 עומד על 15.22 מיליון, שזה השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 1950 ומהווה 12.1% מהאוכלוסיה. כמובן, אי אפשר להגיד שאין כלל סיבה לדאגה. אוכלוסייה מבוגרת יותר משמעותה שיש יותר אנשים שזקוקים לשירותי סעד ורפואה ושיש פחות משלמי מסים מאשר אנשים הזקוקים לקצבאות. הממשלה נוקטת בכל מיני אמצעים כדי להגביר את שיעור הילודה מחד וכדי להשלים את מערך כוח העבודה מאידך – שני דברים שלא הולכים כל כך ביחד משום שאת מצבת כוח האדם מנסים להגדיל על ידי עידוד הצטרפותן של נשים לכוח העבודה ואת שיעורי הילודה מנסים לשפר באמצעות עידוד של אותן נשים להביא יותר ילדים, בעוד מערך השירותים הניתנים להורים עובדים כמו גני ילדים ופעוטונים עדיין רחוק מלהיות מספיק. אנחנו חושבים על הבאת ילדים כדבר טבעי, אבל למעשה זה נושא שקשור להתפתחויות טכנולוגיות ולתפיסות הקיימות בחברה לגבי הטכנולוגיות האלה, וגם לתהליכים פוליטיים וחברתיים רחבים. הספרות כמובן משקפת תפיסות ותהליכים האלה. הצורך בהמשכיות (או בהכחדת) המין האנושי הוא אחד הנושאים שהיא מרבה לעסוק בהם. משום מה יש לנו כבני אדם תפיסה שהכחדת המין האנושי פירושה סוף העולם. אנחנו מרגישים או מאוד רוצים להרגיש חלק מאיזושהי היסטוריה (משפחתית/עדתית/לאומית) עתיקה וגם רוצים "להשאיר משהו אחרינו".

סיפורים על סוף העולם כמובן לא חדשים ביפן. כל תקופה הולידה שורה ארוכה של ספרים וסרטים המדמיינים את הכחדתה של יפן או הכחדתו של העולם. הידוע מבין אלה הוא ספרו של קוֹמָצוּ סָקיוֹ יפן שוקעת (日本沈没, מרץ 1973) המדמיין את שקיעתם של איי יפן מתחת למים בעקבות רעשי אדמה חזקים, והתפזרותם של היפנים כפליטים במדינות אחרות. הילד הרע של מדע בדיוני יפני, צוּצוּי יָסוּטָקָה, מיד פירסם סיפור פרודי קצר בשם הכול שוקע מלבד יפן (日本以外全部沈没, ספטמבר 1973) בו, כפי שכבר תיארתם לעצמכם, רק יפן נשארת מעל פני המים ונאלצת לקלוט פליטים מכל העולם (אגב, את הפרודיה שלו הוא פרסם לאחר שקיבל לכך את הסכמתו של קומצו). שתי היצירות עובדו לקולנוע, זאת של קומצו יותר מפעם אחת. ספר מפורסם אחר הוא עידן הקרח הרביעי (第四間氷期, 1970) של הסופר המבריק קוֹבוֹ אָבֶּה (ייתכן שאתם מכירים את הספר שלו אישה בחולות בתרגום איריס אלגרישי), גם כאן מדובר בפנטזיה שחורה על שקיעתו של העולם מתחת למים, בעקבות הפשרת הקרחונים באנטרקטיקה, והניסיון של האנושות ליצור בני אדם אמפיביים שיוכלו להתקיים מתחת למים בבוא העת. ואתם כמובן יכולים לחשוב על מספר סרטים ויצירות המדמיינים אפשרות של סוף העולם כמו גודזילה או אקירה. בפוסט הזה אני רוצה להציג שלוש יצירות פחות ידועות שעוסקות בסוף העולם, בהן העולם המוכר לאנושות אולי הולך ונכחד, אבל השאלה המנחה היא לא איזו טכנולוגיה עלינו לפתח כדי לעצור את זה ולשמר את האנושות כפי שהיא, אלא מה בכלל המשמעות של אנושות, איך צורת החשיבה שלנו עלולה להיות זו שמובילה להכחדה, ומה אנחנו, אם בכלל, מסוגלים לשנות בצורת החשיבה הזו.

 

מתוך פרויקט REAL TIMES של צוות אומנים Chim↑Pom שהתגנבו אל האזור האסור לכניסה בפוקושימה, כחודש בלבד אחרי האסון במרץ 2011 וצילמו את עצמם על רקע אתר מפעילת הכור הגרעיני TEPCO. לחצו על התמונה כדי לראות את הסרט המלא, כולל הסבר של האומנים (יש כתוביות באנגלית)

טוואדה יוקו/ השליח (קֶנטושי, 2014)

יפן בעתיד קרוב. זיהום גרעיני וקריסה של תשתיות משנים את פני המדינה. טוקיו על 23 רובעיה נטושה משום שנחשבת לאזור לא בטוח למגורים. האזורים היחידים שמשגשגים יחסית הם אוקינווה, הוקאידו ואזור טוהוקו, משום שאלה אזורים בהם עדיין ניתן לעבד את האדם ולייצר מזון. האנשים שנשארו באזורים הסמוכים לטוקיו סובלים מאספקת מזון מוגבלת, כיוון שאין לאזור הזה שום דבר שיוכלו לתת בתמורה לתוצרת של האזורים האחרים. המדינה מנותקת מחשמל, אינטרנט, טלפון והעולם כולו. שימוש בקטקנה (הכתב המשמש לכתיבת מילים המגיעות משפות זרות) ולימוד שפות זרות נאסר, ואפילו אזכור של מדינות אחרות או מאכלים זרים נחשב למשהו מסוכן (אם כי לא ברור אם מישהו אי פעם נענש על כך).

במחוז צ'יבה, מזרחית לטוקיו, גר יוֹשירוֹ עם נינו מוּמֶי. הילד מומי, כמו ילדים אחרים ביפן, חלש מאוד ובקושי מסוגל ללכת בכוחות עצמו. לעומתו יושירו, שעבר כבר את גיל מאה, בריא ומלא כוח. נראה שאנשים המשתייכים לדור של יושירו הפכו לבני אל-מוות בעוד הילדים החדשים מתים לפני שמגיעים לבגרותם. עם זאת, מומי הוא דווקא זה שמלא אופטימיות וחוכמה שחסרים ליושירו. מומי נבחר לתוכנית סודית במסגרתה הוא אמור להישלח למרכז רפואי מחוץ ליפן, אליו נשלחים גם ילדים ממדינות אחרות בעולם, בניסיון למצוא פתרון למשבר הבריאות וזיהום האוויר הכלל עולמי. זה גם מקור השם של הספר, "קנטושי" ביפנית, המתייחס לשליחים מיוחדים שנשלחו מיפן לסין בין מאה שביעית למאה התשיעית, לצורך איסוף ידע ומיומנויות. אולם בספר של טוואדה "קנטושי" כתוב בסימניות אחרות, שמשמעותן "נושא האור", ואולי יש בכך רמיזה שהסתגרות ושוביניזם לאומי הם לא הדרך הנכונה. טוואדה משאירה הרבה קצוות פרומים בספר הזה, והחוזק האמתי שלו הוא בשימוש הווירטואוזי והמושחז שלה במשחקי מילים, וביצירת אווירה מתעתעת אבל מאוד אמינה. 

אראי מוטוקו/ חידקל ופרת (צ'יגְריסוּ טו יוּפרָטֵסוּ, 1999)

לוּנה היא "הילדה האחרונה" על כוכב לכת מס' 9 הנמצא במערכת שמש רחוקה. אל הכוכב הזה נשלחו להתיישב אנשים מכדור הארץ כדי לפתח אותו ולאפשר את הישרדותו של המין האנושי במקרה שלא יהיה ניתן להמשיך להתקיים כאן. מדובר בעתיד רחוק (או אולי לא כל כך רחוק) כלשהו. ספינה הנושאת ביציות מופרות בהקפאה ו-30 אנשי צוות, כולל קפטן ריוּאיצ' ואשתו המכונה ליידי אָקָרי (גבירת האור) מגיעה אל הכוכב החדש. מלאכת יישוב כוכב הלכת מתנהלת תחילה בהצלחה רבה, אך בשלב מסוים מסיבה לא ברורה הילודה מתחילה לצנוח והאוכלוסייה מתחילה להצטמצם. בזמן שמחפשים פתרון לבעיה, אנשים בעלי תפקיד חשוב בחברה, שחלו במחלה קשה ונעדרת מרפה, מועברים למצב של "שינה קרה" (הקפאה קריוגנית) במתקן המחקר המרכזי, בתקווה שיום אחד כשיימצא פתרון למחלתם, המדענים יעירו אותם משינה. בסופו של דבר שיעורי הילודה יורדים לאפס. לונה היא הילדה האחרונה שנולדה על כוכב הלכת. כעת היא אישה קשישה שנותרה לנצח "ילדה" הלבושה בשמלות מעטרות בקפלולים וסרטים. היא חיה בתחושת טינה כלפי אמה, שילדה אותה למרות שידעה שתהפוך לילדה האחרונה, וכלפי כל האנשים שהביאו להשתלשלות העניינים שהפכה אותה ליצור האנושי האחרון בעולם (לפחות בעיניה). בזו אחר זו היא מעירה את הנשים שלדעתה אחריות למצב שלה ודרך עיניהן לאט-לאט נגלה סיפורו של כוכב הלכת 9.

לונה מתיחה האשמות כלפי כל אחת מהנשים שהעירה. איך הן יכלו לרצות להביא ילדים כשידעו שגורלם הוא להיות הילדים האחרונים? איך העיזו להשתתף בניסוי אבולוציוני וחברתי שהוביל בסופו של דבר לאסון שהוא היא, הילדה האחרונה, שנאלצת לחיות לבד ללא כל סיבה ומטרה?

תחילה היא מעירה את מריה D, שהייתה חברת ילדות של אמה. בתקופתן שיעורי הילודה היו כל כך נמוכים, שנשים שעדיין היו מסוגלות ללדת זכו למעמד מיוחד ולהטבות מיוחדות מהשלטונות. מריה D הייתה אחת הנשים שכל הבדיקות הצביעו על פוריותה, אבל היא בכל זאת לא הצליחה ללדת, והייתה מלאה בקנאה כלפי אמה של לונה, על אף שידעה שזו ילדה את הילדה האחרונה. מריה D מתה תוך מספר ימים מהמחלה שממנה סבלה לפני שהוכנסה להקפאה קריוגנית ומשאירה מאחוריה יומן, בו היא מספרת גם על התקופה בה חיה וגם על הזמן אותו העבירה בחברתה של לונה.

הקורבן הבא של לונה היא דיאנה B ניין, שהוכנסה להקפאה משום שלקתה בכשל חיסוני. דיאנה B ניין עבדה במנהלת החלל מאה שנים לפני תקופתה של מריה D, בתקופה של פיצוץ אוכלוסין, בה הנושא המרכזי על הפרק עבור הרשויות היה לספק מספיק אוכל עבור כל התושבים. דיאנה B ניין הייתה אחת מאנשי הצוות שהיה אחראי על מציאת פתרונות לשמירה על איזון בין מספר בני האדם לבין המשאבים הקיימים. דיאנה B ניין קוראת את היומן של מריה D ומזדעזעת, היא נחרדת לגלות שהמאמצים שהשלטונות עשו לספק מזון ומשאבים לאוכלוסייה ולשמר את המין האנושי על כוכב הלכת עלו בתוהו. היא ממשיכה לכתוב בתוך היומן של מריה D, ובסופו של דבר מצטננת ומתה.

האישה השלישית שלונה מעירה היא סקיג'וּצ'י טוֹמוֹמי (או כפי שקראו לה מאוחר יותר טומומי S ניין), אישה שחיה מאה שנים לפני דיאנה B ניין. היא הייתה נכדה של אנשים שהגיעו מכדור הארץ, וכיוון שהייתה צאצאית ישירה של אנשי הצוות המקוריים (ולא נולדה כתוצאה מהזרעה מלאכותית) השתייכה למעמד מאוד גבוה בחברה של התקופה, אף על פי שהייתה משותקת בצד גופה השמאלי. בימי חייה היא הייתה ציירת וגם כעת היא מבקשת להמשיך ליצור, למרות שלונה כל הזמן שואלת אותה מה הטעם במה שהיא עושה, עכשיו כשאין יותר אף אחד שיראה את יצירותיה. טומומי עושה כל שביכולתה כדי להתעלם מלונה, אבל כשהיא רואה שלונה עומדת ליפול במדרגות היא נחלצת לעזרתה ונופלת אל מותה. היא מספיקה להגיד ללונה שהסיבה האמתית לכעסה של לונה היא לא מה שהיא חושבת. זו לא העובדה שנולדה כילדה האחרונה, זו לא העובדה שכולם נטשו אותה והשאירו אותה לבד, אלא משום שהיא לא מצא שום דבר שבאמת ישמח אותה, שבאמת תאהב לעשות.

האישה אחרונה שלונה מאירה היא ליידי אקרי. הפעם היא עושה את זה פחות מתוך כעס ורצון לנקום, אלא משום שהיא רוצה להבין למה אמא שלה בחרה ללדת אותה והיא מקווה שמישהי כמו ליידי אקרי תוכל לעזור לה למצוא את התשובה. במקום לנסות להשיב על שאלותיה, ליידי אקרי מנסה לשנות את תודעתה של לונה מתודעת "הילדה האחרונה" לתודעת "האמא של כוכב לכת מס' 9." היא מלמדת אותה לטפל בחתול (למרות התנגדותה הראשונית של לונה) ובהמשך מתחילה יחד איתה לטפל בגינה קטנה מחוץ למתחם בו לונה גרה (המתחם סיפק בעצמו מזון ללונה באופן אוטומטי ולא היה לה צורך קיומי לגדל מזון משלה).

באפילוג אנחנו רואים עולם נטול בני אדם, אך הוא מלא בבעלי חיים, חרקים וצמחים פרועים.

זה ספר שמעלה הרבה שאלות פילוסופיות ואתיות, לגבי האופן שבו אנחנו כבני אדם מנסים לשלוט בעתיד שלנו, ומנסים בכל הכוח לשמר את המין האנושי. האם באמת מטרתנו כאן, על כדור הארץ, היא להמשיך את קיומו של המין האנושי? האם הכחדתו זה אסון גדול כל כך? מה בעצם ילך לאיבוד בעולם ללא בני אדם?

אגב, חידקל ופרת הם לא שמות של נהרות, אלא שמות שלונה נותנת לשתי גחליליות שהיא משחררת לחופשי.

מורטה סיאקה/ עולם חרב (2015)

את סיאקה מורטה אתם מכירים מהסיפור הקצר שלה "נישואים נקיים" שעסק, כמו מספר יצירות אחרות שלה, ביצירת קשרים ויצירת חיים חדשים בעולם שהולך והופך ליותר מנוכר מחד ומבוסס טכנולוגיות חדשות ומשחררות מאידך. ברומן עולם חרב לא מדובר דווקא בחורבן פיזי של העולם או של המין האנושי, אלא יותר באפשרות של חורבן הסדר החברתי המוכר. כמו שני הספרים שתיארתי קודם, התשובות לא חד משמעיות. ניתן לקרוא את השינויים הן כחיוביים הן כשליליים, ובעיקר הספר מעלה שאלות, האם אנחנו רוצים לחיות בעלם כזה? מה אנחנו רוצים מהחיים? איך אנחנו רואים את הקשר שלנו עם בני אדם אחרים? מה היא הורות? מה היא אמהות? מה היא אהבה ותשוקה? כיצד אנחנו מושפעים מרעיונות אוטופיים? ואפשר להמשיך הלאה…

הספר מתאר עתיד קרוב יחסית, בו הזרעה מלאכותית הביאה לכך שבני אדם הפסיקו לראות בסקס אמצעי להתרבות. זה לא שאנשים הפסיקו להנות מסקס, אלא שאת ההנאה הזאת הם אמורים לקבל מחוץ למה שמוגדר כ"משפחה." האדם שאתו בוחרים לחיות ולחלוק אחריות הורית הוא מחוץ לתחום, בדיוק כמו שגילוי עריות הוא מחוץ לתחום בחברה שלנו. ככל שעובר הזמן כך יותר ויותר אנשים הולכים ומאבדים עניין בקיום יחסי מין בכלל. מתקיים מעין תהליך של חזרה לגן העדן התנכי. אדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת, גילו את התשוקה ונזרקו מגן העדן, וכעת קבוצת אנשים מנסה להקים גן עדן חדש במחוז צ'יבה ביפן – בעיר הניסיונית עדן, בה יחיו אנשים ששכחו את התשוקה וגם את הבושה. כיוון שהטכנולוגיה מאפשרת גם לגברים וגם לנשים להיכנס להיריון, כל אחד יכול להיות הורה. בעיר עדן לא קיים יותר מושג של אמא ואבא, יש רק אמהות (בהתייחס גם לגברים) וילדים, הילדים של כולם. כל אחד מתושבי העיר יולד ילד או ילדה אותם הם אינם מגדלים. הילדים גדלים ומחונכים ביחד וכל המבוגרים אחראים לגידולם. כל מבוגר אמור להרעיף אהבה על כל ילד, בלי לחשוב על משהו כמו קשר דם.

גיבורת הספר, אָמָנֶה, היא אישה שנולדה כתוצאה מיחסים אסורים, אמה ואביה קיימו יחסי מין וכך היא באה לעולם, והיא חיה בתחושה של פחד לחזור על ה"טעות" הזאת. אמהּ דווקא ניסתה לחנך אותה כך שיום אחד תפגוש מישהו ותתאהב בו ותעשה אתו ילדים, אבל אמנה עושה כל דבר כדי שזה לא יקרה. כשהיא שומעת על העיר הניסיונית עדן, היא מציעה לבן זוגה לעבור לשם. הוא דווקא לא כל כך בטוח בהתחלה, הרעיון שלא יגדלו בעצמם את הילדים שעשויים להיות להם לא קוסם לו במיוחד, אבל בסופו של דבר היא מצליחה לשכנע אותו. בעיר עדן דווקא בעלה הוא הראשון שמוזמן לעבור את תהליך השתלת הרחם וההפריה, ומשהו מתחיל להטריד את הגיבורה. אף על פי שהדבר אסור, הם מוצאים דרך לשכנע את אחת האחיות בבית חולים, שהגיבורה מכירה, להשתיל את הביצית של אמנה בתוך בן זוגה. הפרקטיקה הזאת כמובן אסורה משום שרשויות העיר הניסיונית מנסים לנתק את החיבור בין קשר דם לבין תחושות של אהבה הורית. אמנה עוקבת באובססיביות אחרי לידתו והתפתחותו של הילד שנולד. היא נקרעת בין האידאולוגיה של העיר בה בחרה לגור, לבין התחושות להן לא יכולה להתכחש. הספר מסתיים בסצנה שאולי יכולה להטריד את הקורא בחברה שלנו, בה אמנה מקיימת יחסים עם "בנה" המתבגר.

מקווה שסיפורי סוף העולם האלה לא הכניסו אתכם לדיכאון, אלא במקום, הראו את הדרכים השונות שסופרות חושבות על המשך קיום האנושות. אם חשקה נפשכן לקרוא את אחד הספרים שצוינו, רק את טוואדה אפשר כרגע לקנות באנגלית.

מודעות פרסומת

פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-161

ביום רביעי בשבוע שעבר הוכרזו הזוכות בפרסים היוקרתיים אקוטגווה ונאוקי. הפרסים מוענקים פעמיים בשנה בקיץ ובחורף, ואלה הפרסים הראשונים שמוענקים בתקופת השנים החדשה ביפן רֵיווה שהחלה ב-1 במאי השנה.

בפרס אקוטגווה זכתה איממורה נצוקו 今村夏子 עבור הנובלה "אישה בחצאית הסגולה" (紫のスカートの女). זה סיפור משונה, כיפי וקצת מטריד, על אישה שבאובססיביות עוקבת אחרי אישה אחרת, הידועה בשכונה (או אולי במוחה של העוקבת) כ"האישה בחצאית הסגולה". בהתחלה נדמה שהסיפור הוא על האקסצנטריות של האישה בחצאית הסגולה, שמתקשה למצוא עבודה או להחזיק במשרה, ושנוהגת לשבת תמיד על אותו ספסל בגינה, אבל ככל שהסיפור מתפתח דווקא המספרת מתגלה כיותר ויותר מופרעת. על אף שלקורא כל הזמן נדמה שהנה, עכשיו ברור מה הולך כאן, הסיפור כל פעם סוטה סטייה קטנה, מספיק בשביל לערער את הביטחון של הקורא. זאת הייתה המועמדות השלישית של איממורה לפרס. איממורה מפרסמת את יצירותיה כבר משנת 2011 וזכתה במספר פרסים חשובים.

ספרה של איממורה על הטאבלט שלי, זה היה קצת בלתי צפוי, אבל ממש נהניתי ממנו

בפרס נאוקי זכתה אוֹשימה מָסוּמי 大島真寿美, עבור ספר "מערבולת, החינוך של אישה מהר אימוֹסֶה, זימון הרוח" (渦 妹背山婦女庭訓 魂結). זה ספר מבוסס על חייו של צ'יקמצו האנג'י (近松半二, 1725-1783) המחזאי החשוב האחרון שכתב עבור תיאטרון הבובות היפני בוּנְרָקוּ, ושם הספר מבוסס על אחד המחזות המפורסמים שלו, שעוסק בניסיון הפיכה בשנת 645, והועלה באוסקה ב-1771, המסתיים בהקרבת חייה של אישה למען השבת הסדר החברתי על כנו והעלאה על נס של הקרבה עצמית בקרב נשים. אני באמת סקרנית מה אושימה עשתה עם הסיפור הזה.

ספרה של אושימה, אני ממש רוצה לקרוא אותו, אבל לא ברור לי מתי אמצה את הזמן עם כל ערימות הספרים שמחכים לי

פרס נאוקי עלה לכותרות הפעם כיוון שלראשונה מאז היווסדו בשנת 1935 כל ששת המועמדים לפרס היו נשים. פרס נאוקי ניתן עבור יצירות ספרות פופולרית יוצאות מהכלל שנכתבו על ידי סופרות וסופרים עם קריירה מבוססת (זאת בניגוד לפרס אקוטגווה שניתן בדרך כלל לסופרים בתחילת הקריירה שלהם, לעיתים לא ידועים כלל, עבור יצירה ספרותית שנחשבת חדשנית או מיוחדת מבחינת אסתטיקה או נושא, מה שאפשר אולי לכנותו ספרות יפה). בהתאם למגמה בולטת בשנים האחרונות, סופרות תופסות מקום יותר ויותר בולט בזירה הספרותית ביפן. מאז ועד היום מתוך 189 זוכים היו 44 סופרות, אבל בחמש השנים האחרונות מתוך 48 מועמדים לפרס נאוקי היו 25 סופרים ו-23 סופרות, ומתוך 10 זוכים 6 היו סופרות. האישה הראשונה שזכתה בפרס הייתה אובה מינקו (חפשו "לדוג חלומות" בעברית, אני מתארת לעצמי שאולי אפשר להשיג את זה בחנויות יד שנייה) בשנת 1941.

איממורה נצוקו (מימין) ואושימה מסומי (משמאל) בטקס הכרזת הזוכות (תמונה מהפינגטו פוסט)

משפחה היא אנשים שדואגים לך: הזוכה החדש בפרס חנויות הספרים ביפן

כל הגדרה מילונית של מושג "משפחה" בהכרח תכלול את המילים "קרבת דם". קיימת הנחה סמויה (או לא כל כך סמויה) שהורים ביולגיים זה מה שהכי טוב לילד או ילדה. אנחנו מניחים שילדה שגדלה ללא אב או ללא אם, או עם סבא וסבתא בלבד, או במשפחה מאמצת בהכרח זכתה לפחות "משפחה" מאשר ילדים הגדלים עם אמא ואבא (ובישראל חובה גם אחים ואחיות). התמודדות עם ההנחה הזאת עומדת במרכזו של ספר "והמקל מועבר הלאה" (そしてバトンは渡された) מאת סֶאוֹ מאיקוֹ, שזכה בפרס הגדול של חנויות הספרים לפני זמן קצר.

הגיבורה היא יוּקוֹ, שבמהלך חייה היו לה שתי אמהות ושלושה אבות, ואנו פוגשים אותה לראשונה כנערה בת 17 שעולה לכיתה י"ב. המחנכת שלה שואלת אותה על המצב בבית, ויוקו מרגישה תסכול:

"למה לעזאזל אני לא אומללה? לו רק היו לי בעיות או צרות כלשהן לספר עליהן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר. זה קורה לי כל הזמן, ובסוף תמיד אני מרגישה שאני צריכה להצטדק".

השיחה אמורה להיות על התוכניות של יוקו להמשך לימודים, אבל הדבר הראשון שהמורה שואלת הוא האם יוקו חווה קשיים כלשהם בבית. יוקו רגילה שמצפים ממנה להיות אומללה או לסבול מבעיות כלשהן בגלל המצב המשפחתי שלה, אבל היא אף פעם לא חושבת על עצמה כילדה לא מאושרת.

את אמה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה רק בת שלוש, יוקו לא זוכרת. אבל היא כן זוכרת את אביה, שנשלח מטעם החברה שלו לעבוד בברזיל כשיוקו הייתה בת שמונה, והשאיר אותה עם אשתו השניה ביפן. מאז החליפה יוקו את שם משפחתה מספר פעמים, אבל כל אדם שנתקלה בו בדרכה דאג לה וטיפל בה כמיטב יכולתו או יכולתה. אנחנו נחשפים לקורות חייה דרך זכרונותיה ודרך סיפור התבגרותה והפיכתה לאישה צעירה שעומדת להקים משפחה משלה. לאט לאט אנו לומדים גם על הקשיים שהיא חוותה וגם על הבעיות שהמבוגרים סביבה נאלצו להתמודד איתן, ועל האופן בו הם ניסו לספק לה את הילדות המאושרת ביותר שהם רק יכולים. כך, טרם עזב, ומתוך רצון לעשות את הדבר הנכון ביותר עבור בתו, שאל אביה של יוקו האם היא רוצה להצטרף אליו או להישאר עם אשתו. אשתו, ריקה, בוחרת להסתיר את מכתביו ליוקו, מתוך פחד לאבד את הילדה. אבל היא גם עובדת קשה כדי לפרנס את שתיהן, וכשיוקו מביעה רצון לנגן בפסנתר, היא אף מוצאת איש עשיר ובעל פסנתר כדי להתחתן איתו ולעניק ליוקו את האפשרות הזאת. כשריקה מגלה שהיא חולה בסרטן היא מתחתנת בפעם שלישית עם אדם נוסף, כי היא סבורה שהוא האיש הנכון לטפל בילדה בהיעדרה, ובסופו של דבר יוקו, שעולה לתיכון, מוצאת את עצמה גרה עם "אב" חד הורי.

הקשיים בספר מדווחים בצורה קלילה, כלאחר יד, ואירוע שהיינו מצפים שיהיה טראומטי מתואר רק כעוד אירוע בחיים. זו גם חוזקתו וגם חולשתו של הספר. מתוך רצון להראות שמשפחה היא אנשים שדואגים לך ולאו דווקא אנשים הקשורים אליך בקשרי דם, הספר מצליח רק לגעת בקלילות בקשיים שאדם ממשפחה "לא נורמטיבית" נאלץ להתמודד איתם אל מול החברה. הגישה הזאת מונעת את הצגתה של יוקו כקורבן, אבל היא גם לא מאפשרת ביקורת מורכבת של המציאות. עם זאת, יש בספר את כל המרכיבים שנועדו להפוך אותו לרב מכר ביפן: אוכל כמוטיב מרכזי המסמל רגשות ומצבי רוח, מוסיקת פסנתר המחברת בין בני אדם, הומור קליל, הספר מלא בדמויות פגומות אך מקסימות כל אחת בדרכה, והוא בנוי כך שהקורא לא ישתעמם לרגע במהלך הקריאה.

נראה שהשאלה מהי משפחה מאושרת מטרידה יוצרים רבים היום ביפן. ביוני 2018 יצא לבתי הקולנוע סרטו של קורה-אדה הירוקזו, "המשפחה שלי" (万引き家族), שהפך גם לשובר קופות ביפן וגם זכה בפרס בפסיבל קאן. הסרט הוקרן גם בארץ, ומי שראה בוודאי זוכר את המשפחה המורכבת מאנשים ללא כל קשר דם ביניהם. אף אחת מהדמויות אינה מהלת חיים נורמטיביים בחברה, אך יחד הם יוצרים דיוקן של משפחה אוהבת ודואגת. המשפחה הזאת "מאמצת" ילדה קטנה בשם יורי  ללא ידיעת הוריה המזניחים, ודווקא כאן הילדה מוצאת משפחה אמתית ודואגת, הגם שבמקום לשלוח אותה לבית ספר, היא מלמדת אותה לגנוב דברים מחנויות. הסרט מסתיים במעצרם של "אב" ו"אם" המשפחה ובהחזרתה של יורי אל הוריה הביולוגיים והנורמטיביים, איתם היא ממשיכה להיות ילדה בודדה ומוזנחת.

הדמויות בסרט של קורה-אדה הרבה יותר שוליות מבחינה חברתית מאשר הדמויות בספר של סאו, אבל בשתי היצירות אנחנו נפגשים עם דמויות שהפגימות החברתית שלהן היא גם חוזק שלהן כבני אדם. האב בסרט הוא פועל בניין שמשלים הכנסה באמצעות גנבה, אבל הוא גם אדם רגיש לילדים אותם אסף בדרך. ריקה היא אישה לא טיפוסית, שלא מפחדת להחליף גברים ועבודות, ואולי הטיפול שלה ביוקו לא בדיוק הדוגמה הטובה ביותר לחינוך, אבל הכוונות שלה תמיד טובות, ובסופו של דבר היא מצליחה להעניק ליוקו גם חינוך וגם אב שמטפל בה בצורה הטובה ביותר. כמו הספר, גם הסרט חושף את הבעיות החברתיות עם הומור עדין, אבל הוא גם ביקורתי יותר וגם מסרב להעניק לדמויות סוף באמת טוב. הוא מראה שבסופו של דבר החברה עיוורת לדמויות השוליים וכך גם עיוורת לבעיות במשפחות "אמתיות". העובדה שיורי מוחזרת למשפחה הביולוגית שלה, למרות ההזנחה שהיא עוברת בה, והעובדה שגם "האם" המאמצת שלה מרגישה שהיא לא מתאימה להיות אמא, מראה שהחברה (ואני חשבתי שגם קורה-אדה עצמו) לא מוכנה להניח למיתוס המשפחה הביולוגית המאושרת.

בשנה האחרונה נושא המשפחה עלה ביפן בהקשרים שונים. מקרה מוות כתוצאה מהתעללות של ילדה בת 10 ממחוז צ'יבה, שהוחזרה לחזקת אביה גם אחרי שהיה ברור שהיה אלים כלפיה, הביאה את הממשלה לבדוק מחדש את החוקים הקשורים להתעללות בילדים במשפחה. וזה לא היה המקרה היחיד, מוקדם יותר באותה שנה מתה פונטה יואה בת חמש, והרשויות מדווחות על עליה של כ-23% בדיווחים על התעללות בילדים בשנת 2018 לעומת השנה הקודמת. גם ההגדרה של משפחה ממשיכה להיות מאותגרת ממספר כיוונים. זוגות רבים מבקשים לאפשר שמירה על שמות משפחה קודמים גם לאחר נישואים (ביפן בני הזוג מחויבים לבחור שם משפחה אחד) והמאבק להכרה בזוגות חד מיניים נמשך. מספר ערים וכעת גם מחוז אחד (איברקי) התחילו להציע אפשרות של רישום זוגיות. ב-14 בפברואר השנה, 13 זוגות של הומואים ולסביות הגישו תביעה נגד המדינה בטענה שהגבלת זכותם להירשם כנשואים נוגדת את החוקה ופוגעת בזוגות מבחינה כלכלית. השינויים החברתיים האלה וגם השינויים הדמוגרפיים ביפן כמובן מוצאים ביטוי גם ביצירות ספרות וקולנוע.

 

ספר שירה חדש: מסאוקה שיקי "שני סתווים" (תרגום: איתן בולוקן)

מסאוקה שיקי, דיוקן עצמי, 1900
(מאוסף הספרייה הלאומית, טוקיו)

אולי עבור חלק מהקוראות והקוראים אלה כבר חדשות ישנות, אבל לא מזמן יצא לאור ספר שירים של משורר חשוב ומחדש הייקו מתקופת מייג'י מסאוקה שיקי (1867-1902). הספר נקרא "שני סתוים" והוא נערך ותורגם על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת ירח חסר. בהקדמה ובאחרית דבר ד"ר בולוקן מספק רקע על המשורר ותקופתו ובעיקר על האסתטיקה שבבסיס יצירתו של שיקי. חוקר הספרות דונלד קין כתב ש"השירה היפנית שהייתה במצב עגום ניצלה בזכותו של אדם אחד – מסאוקה שיקי," כך שאין ספק שמדובר בתרגום חשוב מאוד.

אני רק אעיר הערה קטנה לגבי השם שנבחר לאוסף. הוא לקוח מאחד השירים המפורסמים של שיקי, אותו הוא הקדיש לחברו נצומה סוסקי:

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים

סוסקי ושיקי נפגשו לראשונה ב-1884 במכינה אקדמית של אוניברסיטת טוקיו (שנקראה אז האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו), אך החברות ביניהם לא הייתה מיידית. שיקי, שהתקשה בלימודיו, ראה בסוסקי עצלן שתופס מעצמו יותר מדי. אך מ-1889, כששניהם היו בני 23, חברותם העמיקה, בין היתר משום שגילו עניין משותף ברָקוּגוֹ (הופעת בידור המבוצעת על שחקן יחיד). באותה תקופה התחיל שיקי להשתעל עם ליחה דמית, ואז גם אימץ את שם העט בו הוא מוכר כיום (שמו הפרטי שנתנו לו הוריו היה נוֹבוֹרוּ) – הסימניות שבחר 子規 הן גם הסימניות בהן מציינים סוג מסוים של קוקיה, הנקראית ביפנית הוֹטוֹטוֹגיסוּ, שלפי אמונה יפנית יורקת דם כשהיא שרה. ב-1892 הצטרף שיקי ככותב קבוע לעיתון ניפוֹן ואף על פי שתרומתו הייתה ספרותית בעיקרה, כשפרצה מלחמת סין יפן הראשונה ב-1894, גברה התלהבותו מהאפשרות לסקר את המלחמה כעיתונאי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בעת החדשה בה ליפן הייתה הזדמנות להפגין את עוצמתה וההצלחות הצבאיות הגבירו את תחושת הגאווה הלאומית. שיקי, שסבל מבריאות חלשה, ראה באפשרות של השתתפות (גם אם לא פעילה) במלחמה דרך להפגין אומץ וגבריות. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לסין רק אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. הוא שהה שם חודש אחד בלבד ובדרך חזרה ליפן בריאותו התדרדרה עד כדי כך שמיד עם שובו, בסוף מאי 1895, אושפז בבית חולים בקוֹבֶּה. באוגוסט אותה שנה שיקי נסע למצוימה, עיר הולדתו. באותה תקופה עבד שם סוסקי כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, והוא הזמין את חברו לגור איתו. החודשיים ששיקי שהה בביתו היו התקופה הארוכה ביותר בה שני החברים בילו יחד, והיא הייתה משמעותית עבור השניים מבחינה אישית וגם מבחינת התפתחות היצירה שלהם. השיר על שני סתווים נכתב בדיוק בהקשר זה, כששיקי עמד לעזוב את מצויאמה ולחזור לטוקיו, משאיר אחריו את סוסקי, שעדיין חשב שיהיה משורר הייקו כמו שיקי ולא סופר פרוזה.

כשאנחנו מסתכלים על שירה, במיוחד על שירת הייקו, אנחנו נוטים לראות בעיקר את ההיבטים הפואטיים שלה, ואין ספק ששיקי היה אדם מחונן ביותר, אך לצד ההיבט הזה מעניין לחשוב גם על הסביבה החברתית שבתוכה הספרות והשירה נוצרו. העולם הספרותי של תקופת מייג'י היה עולם של גברים שטיפחו וקידמו אחד את השני. אנו נוטים לחשוב על ספרות, ובמיוחד על שירה (ועל אחת כמה וכמה על הייקו) כעל משהו רוחני, לירי, אישי. אך יש לזכור שאלה תמיד היו חלק מהזירה הפומבית, מהשיח האינטלקטואלי הבלתי ניתן לניתוק מהזירה הפוליטית ומהתפתחויות חברתיות והיסטוריות. חידוש של הייקו על ידי שיקי לא התרחש בתוך חלל ריק, אלא כחלק מתהליך התעצבותה של יפן כמדינת לאום, שביקשה ליצור זהות לאומית-תרבותית אל מול מדינות אחרות. כך גם הקשרים בין הגברים נתפסו פעמים רבות כחשובים יותר מקשריהם עם בנות הזוג שלהם. תקופת מייג'י במיוחד התאפיינה בחברויות עמוקות בין יוצרים, כמו זו של מסאוקה שיקי וסוסקי. השניים אפילו אפיינו את הקשר ביניהם כבעל (סוסקי) ואישה (מסאוקה), בלי שהדבר יסמל משהו ארוטי, אלא קשר חברי עמוק.

יש משהו יפה בקשרים עמוקים כאלה, שמאפשרים הפרייה הדדית משמעותית. זה מחדד את העובדה שלמרות נטייתנו לתפוס יוצרים (ובמיוחד יוצרים קנוניים) כגאונים יחידי סגולה, יצירתם לא הייתה מתאפשרת ללא קשריהם עם אנשים אחרים, ללא סביבתם, ללא התנאים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו. החברויות הגבריות של תקופת מייג'י הביאו לפריחה ספרותית ולהופעה של מגוון קולות ומגוון קבוצות של אנשי רוח. השיח בין הקבוצות האלה היה מאוד פומבי ולפיכך קשור בקשר הדוק להלך הרוח החברתי והפוליטי. ואולי עצם הפומביות הרבה של השיח הזה מסבירה גם את היעדרן (היחסי) של נשים ממנו.

בכל אופן, אלה רק מספר מחשבות שעלו לי, והן לגמרי לא אמורות לגרוע מההנאה שאני בטוחה שתפיקו מקריאה בשיריו של שיקי.  

את הספר ניתן להזמין ישירות מאתר של ירח חסר או להשיג בחנויות ספרים עצמאיות.

כאן אפשר לשמוע את הריאיון שנערך עם המתרגם איתן בולוקן בתוכנית "מה שכרוך" (בערך מדקה 15): https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=12477

לטייל בין חנויות ספרים

אחרי תקופה ארוכה אני רוצה לאט לאט לחזור לעדכן את הבלוג, ותהיתי עם מה כדאי להתחיל. יש לי רשימה ארוכה של רעיונות ונושאים, שחלק יצריכו השקעה של זמן רב יחסית ואחרים נראו לי כפחות מתאימים לנקודת זמן זו. בסופו של דבר, החלטתי לנצל את החזרה לכתיבה, כדי לטפל בעניין נוסף שהוזנח זמן רב מדי – סידור התמונות הרבות שצילמתי ביפן. כשהתחלתי להסתכל בתיקיות מה צלמתי, גילתי שיש לי לא מעט צילומים שקשורים לספרים וסופרים בטוקיו, ואני חושבת שזאת תהיה הזדמנות מצוינת לחלוק אותם בבלוג. אולי זה גם ייתן לכם רעיונות לביקור במקומות פחות מוכרים, ללכת במסלולים קצת פחות שכיחים או להסתכל מחדש על מקומות בהם כבר ביקרתם.

אתחיל מטיול קצר בשכונת חנויות הספרים קַנְדָה ג'ימְבוֹצ'וֹ (神田神保町). זה אזור שאני מאוד אוהבת לבקר בו, אבל באופן מפתיע אין לי הרבה תמונות ממנו, כי ברגע שאני רואה את כל חנויות הספרים אני שוכחת שיש איתי מצלמה. אם נשאבים ולא שמים לב, הסיבוב באזור מאוד מצומם של מספר רחובות, יכול לקחת יום שלם, אבל תמיד אפשר לדאוג להגדיר תזכורת בטלפון כדי לא לאחר למקום הבא אליו רוצים להגיע.

תחנת רכבת תחתית ג'ימבוצ'ו בקו הנזומון

קצת רקע

השכונה החלה את דרכה כממלכת חנויות ספרים בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. באותה תקופה באזור הוקמו בזה אחר זה מספר מוסדות לימוד להשכלה גבוה, שהיום מוכרים כאוניברסיטת מייג'י, אוניברסיטת צ'וּאוֹ ואניברסיטת ניהון. כיוון שסטודנטים כידוע זקוקים לספרים (או לפחות היו זקוקים לספרים לפני עידן האינטרנט) מיד החלו לצוץ חנויות ספרים כדי לספק את הביקוש. רוב מוסדות הלימוד באותה תקופה שמו דגש על משפטים, אך עם הזמן נפתחו חוגי לימוד נוספים, וכך גם אופי הספרים הנמכרים השתנה בהתאם. האזור שקק בפעילות סטודנטיאלית, שכללה לא רק את הסטונדטים היפניים, אלא גם סטונדטים רבים מסין. הוא נפגע קשה בשריפה של 1913, אך שוקם במהרה. אחד הראשונים שפתח כאן חנות והוצאה לאור אחרי השריפה היה פרופסור מאוניברסיטת טוקיו בשם איוונאמי שיגאו (Iwanami Shigeo). לימים הוצאה לאור הקטנה הפכה לאחת מהוצאות האור הגדולות ביפן Iwanami shoten, שמשרדיה עדיין נמצאים בג'ימבוצ'ו. היום האזור הוא ביתם של 180 חנויות ספרים, מספר רב של הוצאות לאור וכמובן בתי קפה ומסעדות. רוב חנויות הספרים סוחרות בספרי יד שנייה, ממנגה עכשווית ועד קלאסיקות עתיקות וספרים נדירים בשפות שונות.

סטודנטים ברחובות ג'ימבוצ'ו, שנות ה-30 של המאה ה-20. (תמונה: wikimedia commons)

חנויות הספרים

מובן שאין שום טעם לפרט כאן את כל החנויות, אבל עשיתי רשימה של מקומות שיכולים לעניין גם את מי שלאו דווקא קורא יפנית. הדבר הנכון לעשות בקנדה הוא פשוט לשוטט ולראות מה מושך אתכם. בדרך כלל החנויות מציגות חלק מהסחורה מחוץ לחנויות או בחלונות הראווה.

סנסיידו (Sanseidō 三省堂)

אחת מהחנויות הוותיקות והמצליחות באזור שנפתחה לראשונה ב-1981 והיום מתפקדת כרשת ספרים גדולה שחנות הדגל שלה עדיין פועלת בקנדה. בנוסף, סנסיידו היא הוצאה לאור המתמחה במילונים וספרי לימוד. החנות משתרעת על פני 8 קומות, כולל קומת משרדים וקומה המיועדת לכנסים ואירועים. בקומה שנייה נמצא בית קפה וקומה חמישית מוקדשת לספרים באנגלית.

אויה שובו (Ōya shobō 大屋書房)

בניגוד לסנסיידו שמחזיקה ספרים חדשים בלבד, אויה שובו מתמחה בספרים הרבה יותר ישנים. החנות מתמחה בהדפסים ומפות, חלקם עותקים חדשים, אך חלקם הודפסו במאות 18-17. בפנים לא ירשו לכם לצלם, אבל חלון הראווה שלהם תמיד מושך קהל (בכל מקרה, תמיד כדאי לשאול את הבעלים אם מותר לצלם בחנויות – לפעמים הם מסכימים, אם כי לי אף פעם אין מספיק אומץ לשאול ובגלל זה כל התמונות שמורות אצלי בראש).

קיטזווה (Kitazawa Shoten 北沢書店)

חנות ספריה יד שניה שמחזיקה ספרים באנגלית (ובשפות אחרות) בנושאים של מדעי הרוח והחברה, בעיקר בספרות והיסטוריה של בריטניה וארה"ב. החנות נפתחה לראשונה ב-1902 והתחילה להתמחות בספרים בשפות מערביות משנת 1955. באתר שלהם כתוב שבכל זמן נתון תוכלו למצוא בחנות כ-12,000 ספרים. הספרים באנגלית נמצאים בקומה השניה, ובקומה הראשונה נמצא Bookhouse – בית קפה וחנות לספרי ילדים (ביפנית) וצעצועים.

Kitazawa Shoten & Bookhouse

איסיידו (Isseido Shoten 一誠堂書店)

החנות נפתחה בקנדה ב-1911 תחת שם אחר, אך נפלה קורבן לשריפה הגדולה רק שנתיים מאוחר יותר, ולאחר תהפוכות שונות נפתחה לבסוף במקומה הנוכחי בשנת 1931. הבניין, ששרד את המלחמה ואת האופנות האדריכליות שבאו אחריה, נותר כאחת מדוגמאות האדריכלות של תקופתו. בקומה הראשונה תוכלו לראות מגילות, מפות והדפסים, יפניים יותר ופחות, והקומה השנייה מוקדשת לספרים מערביים נדירים, יותר ופחות.

לא מצאתי אצלי צילום של החנות, אבל מצאתי בויקיפדיה, כדי שתוכלו להתרשם

יגוצ'י שוטן (Yaguchi Shoten 矢口書店)

גם חנות זו נמצאת במבנה שנותר על כנו מלפני המלחמה. החנות עצמה נוסדה ב-1918, אבל המבנה הנוכחי נבנה ב-1928. אפילו השלט הפשוט של החנות משמר משהו מהנוסטלגיה לעבר (וכן, תקופת שׁוֹוָה (1926-1989), שכללה בתוכה גם את המיליטריזציה והמלחמה, אך גם, ואולי בעיקר, תקופה ארוכה של שלום, צמיחה כלכלית ושגשוג מעוררת היום נוסטלגיה). החנות מתמחה בספרים הקשורים לקולנוע, תיאטרון ואומנויות, וכפי שניתן לצפות ממוסד ותיק, המבחר בה מאוד מרשים.

קומיאמה שוטן (Komiyama Shoten 小宮山書店)

עוד חנות ותיקה שפועלת מ-1939. אין צורך לדעת יפנית או כל שפה בכלל כדי להתרשם ממה שיש לה להציע, כיוון שהיא מתמחה בצילום ואומנות עכשוויים. בנוסף תוכלו למצוא בה ספרים הקשורים לעיצוב, אופנה וספרות. כרגע בקומה רביעית יש להם תצוגה של תצלומים ופריטים אחרים הקשורים לסופר מישימה יוקיו.

אנגווה – ניאנקודו (Anegawa Shoten Nyankodō 姉川書店・ニャンコ堂)

ואיך אפשר בלי ספרים וחתולים? לחנות הזאת אין היסטוריה ארוכה במיוחד והבעלים גם לא התמחו בשום נישה מיוחדת, אך לבסוף הצליחו למצוא את ייחודם ולמנוע את סגירתה כשבשנת 2013 פתחו פינה בחנות המוקדשת לחתולים. היום החנות ידועה בעיקר בשם "היכל החתלתולים" (nyankodō) ומציעה ספרים, מגזינים, תיקים, כרטיסי ברכה וכל מה שרק אפשר שקשור לחתולים. למרבה הצער לא מוצאת את התמונות שלי מהחנות, אבל הנה קישור לבלוג יפני, כדי שתתרשמו מההיצע. אה, והם עדיין מוכרים גם ספרים רגילים, על הדרך.

פסטיבל ספרי יד שניה

מארגני הפסטיבל טוענים שמדוב באחד האירועים הגדולים בעולם מסוג זה, אם לא הגדול ביניהם. אז אם אתם במקרה נמצאים בטוקיו בסוף נובמבר-תחילת דצמבר, חפשו בגוגל Kanda Used Book Festival כדי לבדוק את התאריכים המדויקים וקפצו לבקר.

כמעט כל חנות מוציאה דוכן לרחוב שפונה אל החנויות וכך נוצר מסדרון של ספרים ברחוב המרכזי בשכונה (יסוקוני דורי yasukuni dōri). זאת הזדמנות למי שקצת חושש להיכנס לתוך החנויות (ולפשפש בספרים תחת עיניהם הבוחנות של בעלי החנויות) ליהנות משיטוט פחות פורמלי.

אוכל ושתיה באווירה ספרותית

טוקיודו ופייפרבק קפה (Tokyodō&Paper back café)

למעשה מדובר בחנות ספרים וגם הוצאה לאור נוספת, אבל המקום פופופלרי גם בגלל בית הקפה שלו והחללים בקומות העליונות, המושכרים לאירועים ספרותיים שונים. החנות החלה את דרכה ב-1890 ושנה מאוחר יותר הבעלים פתחו גם הוצאה לאור קטנה. במהלך קיומה החנות נשרפה שלוש פעמים – היא נפגעה קשה בשריפה הגדולה של 1895, ובשריפה של 1913 הבניין החדש, שהושלם רק שנה קודם לכן, נשרף כליל, מה שלא מנע מבעלי החנות להתחיל לפעול מחדש במבנה זמני יום אחד בלבד לאחר השריפה. הבניין שנבנה מחדש נהרס שוב ברעידת האדמה הגדולה של 1923. בניין חנות הדגל הנוכחית בקנדה נבנה ב-1982. בית הקפה נפתח ב-2012 כחלק ממתיחת הפנים שעשו לחנות. הישיבה על הבר מול החלון מאפשרת נקודת תצפית נחמדה על אנשים העוברים ברחוב, ואם רוצים, אפשר גם להתחבר לרשת wifi חינם כדי לשוטט במקומות וירטואליים.

טמפורה האצ'ימקי (Tempura Hachimaki)

באותו רחוב עם טוקיודו נמצאת מסעדת טמפורה ששימשה בעבר מקום מפגש לקבוצת סופרים ואנשי רוח בטוקיו, שהמפורסם ביניהם הוא אדוגווה רנפו (Edogawa Ranpo 江戸川乱歩, 1894-1965). אם צריך לנקוב בשם של סופר שקידם ספרות מסתורין ביפן, הרי זה הסופר הזה. הוא התמחה בעיקר בסיפורים קצרים, בהם כל המשונה, הגרוטקסי והמפלצתי של רחובות העיר המודרנית קיבל קיום מוחשי דרך המילים. כיוון שאין שום תרגום של היצירות שלו לעברית אני רק אספר עליו קצת ואולי מתישהו גם נקבל תרגום של יצירותיו.

כמו שאולי כבר ניחשתם, אדוגווה רנפו לא היה שמו האמתי. האיש נולד בשם היראי טארוֹ במחוז מיאה. ב-1912 החל את לילמודיו במדע מדינה וכלכלה באוניברסיטת ווסדה בטוקיו, ואחרי סיומם עבד במספר עבודות שונות, כולל כעורך, מאייר מגזינים, מוכר בחנות ספרי יד שניה, ואפילו כמוכר של אטריות סובה. ב-1923 פרסם את יצירתו הראשונה תחת שם העט שהמציא לעצמו. אם תגידו את השם מספר פעמים מספיק מהר בוודאי תבינו מי היווה השראה עבור אדוגווה. ואכן, רנפו היה חובב של המוזר ושל ספרי בלש ומסתורין של אדגר אלן פו וארתור קונן דויל. אף על פי ששמו הוא משחק צלילים עם שמו של אדגר אלן פו, הסופר המערבי, הסימניות בהן בחר להשתמש מצביעות על החיבור העמוק שלו לטוקיו ולתרבות של העיר התחתית. אדוגווה נכתב בסימניות שמשמעותן "נהר אדו" (江戸川), הנהר בליבה של העיר התחתית בטוקיו, ורנפו נכתב בסימניות שהמשמעות שלהן יכולה להיות "הליכה פרועה" (乱歩). כך בחר אדוגווה להציג את עצמו כמי שמסתובב (לא סתם הולך בתלם) ברחובות העיר התחתית. ואכן, ביצירות רבות שלו מתאר רנפו את הרחובות הקטנים, האחוריים, החשוכים, החבויים בקרביים של העיר הגדולה. רנפו היה מהדמויות הבולטות בתנועה הספרותית המכונה "אֶרוֹ גוּרוֹ נַנְסֶנְסוּ" (כן, ניחשתם נכון, ארוטיקה-גרוטסקה-נונסנס) שפרחה במיוחד בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך המשיכה להיות משפיעה גם מעבר לעשור זה. שנות השלושים היו תקופה של התחזקות לאומנית ומיליטריסטית, ואולי כתגובה למצב היה ביקוש רב למוזר ומשונה, והוצאות לאור ומגזינים ניסו למשוך קהל באמצעות טקסטים סנסציוניים וגרוטסקיים. עם זאת, התנועה הייתה גם תנועה חתרנית, שתחת מסווה של על-טבעי, אירוטי או גרוטסקי הביעה התקוממות נגד הדרישה ההולכת וגוברת לקונפורמיות. רבות מהיצירות שנכתבו כספרות פופולרית, שלכאורה נועדה פשוט למשוך את לבם של ההמונים, העלו נושאים חברתיים חשובים. אחד מסיפוריו של רנפו, "זחל", מתאר חייל פצוע ששב ממלחמה במצב לא טוב יותר מזחל חסר גפיים ויכולת דיבור, והוא נאסר לפרסום ב-1939 (ככל הנראה מתוך מחשבה שסיפור כזה פוגע במורל הלוחמים).

אז אם אתם רוצים לאכול במקום בו נהג לבקר הסופר ואתם אוהבים טמפורה, זאת יכולה להיות אופציה טובה. את "טמפורה האצ'ימקי" פתח אדם בשם אָאוֹקי טוֹרָקיצ'י ב-1931. אחרי המלחמה המקום הפך להיות פופולרי בקרב "מועדון הסופרים של טוקיו" (שכלל גם מבקרי ספרות, זמרים ומתרגמים) והקומה השנייה של החנות הפכה למקום התכנסות חודשי עבור מה שהם כינו "ההתכנסות של 27 לחודש". בכניסה למסעדה תמצאו תמונה שצולמה ב-27 בפברואר 1952.

אז זהו לפוסט הזה. תזכרו שהליכה פרועה טובה יותר מהליכה בתלם.

מפת מקומות המוזכרים בפוסט:

"היי, צא החוצה!" סיפור מאת הושי שינאיצ'י

היום, לפני 92 שנים, נולד הוֹשי שינְאיצ'י (6 בספטמבר 1926 – 30 בדצמבר 1997), שנחשב לאחד מאבות של מדע בדיוני ביפן. הוא היה ידוע במיוחד בזכות הסיפורים הקצרים מאוד שלו, ששילבו רובוטים, חלליות, מסעות בזמן ובחלל בתוך סיפורים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם. במהלך חייו כתב מעל אלף סיפורים כאלה. הושי התחיל לפרסם את סיפוריו בכתב עת אוּצ'וּג'ין (אבק קוסמי) במחצית השנייה של שנות החמישים, שהיה לבמה חשובה עבור גדולי הסוגה כמו קוֹמצוּ סָקיוֹ וצוּצוּי יָסוּטָקָה (שאולי מוכר לכם מהאסופה הזאת). שני פרטי מידע לא ממש חשובים אבל משעשעים לגביו: הוא קרוב רחוק של הסופר המפורסם מורי אוגאי (1862 – 1922) – הושי היה נכדהּ של משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת קוֹגָנֶי קימיקוֹ (1870 – 1956), אחותו של מורי אוגאי. הושי קרא לבתו השנייה מרינה כשנולדה ב-1963, על שם הגשושית הרובוטית מרינר 2 ששוגרה ב-27 באוגוסט 1962 והייתה הראשונה לבצע מפגש מוצלח עם כוכב לכת.

לכבוד יום הולדתו של הושי, תרגמתי את אחד הסיפורים היותר ידועים שלו, "הי, צא החוצה!", שפורסם במקור ב-1958, בתחילת תהליך הצמיחה המואצת של יפן, כשהמדינה התחילה להתחדש, להבנות ולצמוח אחרי שנים של רעב והרס בעקבות המלחמה. מקור האנרגיה החדש והמבטיח היה האנרגיה הגרעינית. למרות התנגדותם של אנשים רבים לשימוש באנרגיה שהובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם בהירושימה ונגסקי, מכוני מחקר גרעיני צצו בזה אחר זה במהלך שנות ה-50, ותחנת הכוח הגרעינית הראשונה החלה לפעול ב-1965. השלטונות מיהרו לשקם את המדינה ולצעוד אל עתיד של יפן שוחרת שלום וחזקה כלכלית. ואי אפשר לומר שהם לא הצליחו.

בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 היו רבים שנזכרו בסיפור זה של הושי.

הֵי, צא החוצה! / הושי שינאיצ'י

הטייפון חלף, והשמיים נצבעו בכחול מופלא. בכפר אחד, סמוך למדי לעיר הגדולה, נגרם נזק. מקדש קטן, שעמד במרחק מה מהכפר, קרוב להרים המיוערים, נסחף בשיטפון.
"מישהו יודע מתי המקדש הזה נבנה?"
"לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שהוא היה מאוד עתיק".
"חייבים לבנות אותו מחדש".
אלה הדברים שהחליפו ביניהם אנשי הכפר כשבבוקר גילו מה קרה למקדשם.
"תראו איזה הרס".
"נראה לי הוא היה פה".
"לא, אני חושב עוד טיפה לכיוון ההוא".
קולו של אחד האנשים התנשא מעל כולם.
"תגידו, מה זה הבור הזה?"
כולם התקבצו סביב בור בקוטר של כמטר אחד, עליו הצביע האיש, והציצו לתוכו, אך לא הצליחו לראות דבר בתוך החשכה ששררה בו. הבור נראה עמוק כל כך, עד שנדמה היה שהוא מגיע עד מרכז כדור הארץ.
"אולי זאת שוחת שועלים", הציע מישהו.
"הי, צא החוצה!", צעק איש צעיר לעבר הבור, אך מהמעמקים לא הגיעה שום תגובה. הצעיר הרים אבן חצץ מהקרקע ועמד להשליכה אל הבור.
"תפסיק, זה עלול להביא עלינו קללה". איש זקן ניסה לעצור בעדו, אך הצעיר לא שעה לדבריו והשליך את האבן בכל כוחו. ועדיין, שום תגובה לא הגיעה מתחתית הבור.
אנשי הכפר חטבו עצים, חיברו אותם באמצעות חבלים, ויצרו גדר מסביב לבור. האנשים תהו בינם לבין עצמם מה עוד כדאי לעשות והאם אפשר יהיה לבנות את המקדש מחדש מעל לבור, אך בסופו של דבר היום הסתיים בכך שהם שבו לכפרם, מבלי להגיע להחלטה.
ברגע שדבר הבור נודע, התחילו להגיע עיתונאים, ובעקבותיהם הגיע גם איש אקדמיה והביט בבור בארשת פנים האומרת שאין דבר שלא יוכל לפענח. לאחר מכן הופיעו סקרנים, ופה ושם אפשר היה לראות גם ספסרים מרחרחים סביב. שוטרים מהתחנה האזורית שמרו בתורנויות על הבור מסביב לשעון, בטענה שאין לאפשר מצב שמישהו ייפול לתוכו.
אחד העיתונאים שלשל לתוך הבור שרוך ארוך עם משקולת בקצה. המשקולת ירדה וירדה, אך כשהשרוך נגמר והעיתונאי ניסה למשוך את המשקולת החוצה, היא סירבה לעלות. מספר אנשים הצטרפו אל העיתונאי וניסו לעזור לו למשוך בשרוך, אך השרוך השתפשף בקצה הבור ונקרע. עיתונאי אחר, שהחזיק מצלמה ביד וצפה במתרחש, הוריד בלי לומר מילה חבל חזק שהיה כרוך סביב מותניו.
איש האקדמיה התקשר למכון המחקר שלו וביקש שיביאו לו מגבר רב-עצמה כדי למדוד את עומק הבור באמצעות בחינת התהודה. הוא ניסה מספר פעמים לשנות את העצמה ותדר הצליל אך לא נרשמה כל תהודה. איש האקדמיה נראה תמה, אך כיוון שכל העיניים צפו בו, לא הייתה לו אפשרות פשוט להניח לכך. הוא הצמיד את המגבר אל פתח הבור, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף והמשיך בהשמעה במשך זמן רב. על פני הקרקע הצליל נשמע למרחק של עשרות קילומטרים, אך נבלע לחלוטין בתוך הבור. איש האקדמיה הרגיש מעורער, אך העמיד פנים של שוויון נפש, וניסה לשוות נימה רגועה לקולו כשפסק, "מלאו אותו."
הוא החליט שמה שאינו מובן עדיף שייעלם.
פניהם של הצופים הביעו אכזבה מסיום כל כך לא מרשים וכולם כבר עמדו להתפזר, כשאחד הספסרים פילס את דרכו מתוך ההמון והצהיר: "בבקשה תנו את הבור הזה לי. אני מבטיח למלא אותו."
ראש הכפר השיב: "זה יהיה מאוד יפה מצדך אם תמלא את הבור, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך אותו. אנחנו צריכים להקים כאן מחדש את המקדש שלנו".
"אני אבנה לכם מקדש עוד יותר מפואר מהקודם. אם תרצו, אוסיף לו גם אולם התכנסות".
ראש הכפר עמד לענות לו, אך אנשי הכפר הרימו את קולם.
"באמת? אם כך, נשמח אם תבנה לנו אותו קצת יותר קרוב לכפר".
"אם התמורה היא רק הבור הזה, אין שום בעיה".
מטבע הדברים, לראש הכפר לא היו התנגדויות וההחלטה נפלה.
הספסר עמד בהבטחתו. אולם ההתכנסות היה אומנם קטן, אבל הוא אכן בנה את המקדש סמוך יותר לכפר.
בעת פתיחת פסטיבל הסתיו במקדש, על בקתה בסמוך לבור, נחשף שלט קטן עם שמה של "החברה לסתימת בורות" שהקים הספסר.
הספסר פעל לגייס את עמיתיו בעיר הגדולה. הוא סיפר להם על הבור המרשים בעומקו, שאפילו החוקרים טוענים שמדובר ב-5000 מטר עומק לפחות. בור כזה בוודאי יהיה מעולה להטמנת פסולת גרעינית.
ראש המחוז העניק את אישורו, ותחנות כוח התחרו ביניהן על מי יחתום על חוזה רווחי יותר. אנשי הכפר חששו מעט, אבל אחרי שהוסבר להם שמעל פני הקרקע הנזק לא יורגש במשך כמה אלפי שנים ושהם גם יקבלו חלק ברווחים, נתנו את הסכמתם. מה גם שתוך זמן קצר נסלל כביש חדש ומפואר המוביל מהעיר הגדולה אל הכפר.
על הכביש נסעו משאיות שהובילו מכלי עופרת יצוקה. המכסה של הבור נפתח ופסולת גרעינית הושלכה פנימה.
ממשרד החוץ וממשרד ההגנה הגיעו אנשים להשליך מסמכים סודיים שהצורך בהם אבד. הפקידים המפקחים על ההשלכה שוחחו ביניהם על גולף. הפקידים הזוטרים שהשליכו את המסמכים אל הבור שוחחו על מכונות המזל פצ'ינקוֹ.
לא היה כל סימן לכך שהבור מתמלא. אנשים תהו אם הבור הוא עד כדי כך עמוק או שמא הוא מתרחב לקראת התחתית. החברה לסתימת בורות הרחיבה את פעילותה בהדרגה.
אל הבור הביאו פגרים של בעלי חיים ששימשו לניסויים במחלות מדבקות וגופות של חסרי בית שאיש לא בא לדרוש. בנוסף, הושלמה תכנית להקמת צינור שיוביל את הפסולת העירונית ישירות אל הבור, מתוך תפיסה ששיטה זו עדיפה על השלכה לים.
הבור העניק לאנשי העיר תחושת ביטחון. בני אדם ראו רק את מה שנמצא מולם והיו להוטים אחר יצרנות, ואף אחד לא רצה להעסיק את ראשו בהשלכות. נדמה היה להם שבהדרגה הבור יספק את הפתרון לבעיות אלה.
נשים שזה עתה התארסו הגיעו אל הבור כדי לזרוק את היומנים הישנים שלהן. היו גם אנשים שאחרי שמצאו אהוב חדש באו אל הבור לזרוק את תמונותיו של האהוב הקודם. השוטרים באו אל הבור כדי להשליך את הכסף המזויף שתפסו, ליתר בטחון. העבריינים הגיעו אל הבור כדי להשליך ראיות.
הבור קיבל לתוכו כל דבר שאנשים רצו לזרוק. הבור טיהר את הזוהמה של העיר, ואנשים דימו לעצמם שהים והשמיים היו צלולים מתמיד.
בזה אחר זה הוקמו בניינים שנסקו מעלה-מעלה אל השמיים האלה.

יום אחד פועל בניין, שהתיישב להפסקה על פיגומי אחד מהבניינים החדשים, שמע קול מעל ראשו:

"הי, צא החוצה!"

הוא הביט מעלה, אך לא ראה דבר מלבד שמיים כחולים. הפועל החליט שדמיין את הקול. כששב לעבודתו, מהכיוון שממנו נשמע הקול, נפלה אבן חצץ קטנה שהשתפשפה כנגד בגדיו בנפילתה. אך הפועל לא שם לב אליה, כיוון שבאותו זמן בדיוק התבונן בקו הרקיע העירוני שיופיו הולך והתעצם.

בולען שנפער בשנת 2010 בגואטמלה סיטי

פרסי אקוטגווה ונאוקי ינואר 2018

פרסי אקוטגווה ונאוקי – ינואר 2018

בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי וזה הזמן להכיר את הזוכות והזוכה:

את פרס אקוטגווה חולקות הפעם וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ 若竹千佐子 עבור נובלה "אני אלך לבד" (おらおらひとりでいぐも) ואישיאי יוּקָה 石井遊佳 עבור "רפש של מאה שנים" (百年泥). זאת לא פעם ראשונה שאת הזכייה חולקות שתי סופרות או סופרים, ויש גם פעמים בהן הוועדה לא מצאה אף אחד מספיק ראוי להעניק לו את הפרס. פעם אחרונה ששתי סופרות חלקו את הפרס הייתה כשקנהרה היטומי ווטיה ריסה זכו ב-2003. הן היו הסופרות הצעירות ביותר שאי פעם זכו בפרס. ווטיה הייתה בת 19 בלבד בעת הזכייה. אפשר לקרוא את היצירות הזוכות שלהן באנגלית (אם כי, הספר של קנהרה קיים רק ביד שניה) – "נחשים ועגילים" של קנהרה (Snakes and Earrings), ו"הגב שבו אני רוצה לבעוט" (תורגם כ-I Want to Kick Your Back) של ווטיה.

אישיאי יוּקָה

הפעם בפרס זכו שתי נשים שעברו כברת דרך ארוכה וצברו ניסיון חיים רב לפני שהגיעו לפרס הביכורים שלהן.  אישיאי יוקה מספרת על עצמה שכשכל חבריה  חיפשו משרה מסודרת אחרי אוניברסיטה, היא לא יכלה לחשוב על לעבוד במשהו מסודר וקבוע. החיים הובילו אותה לעבודה בחברת הלוואות, כמוכרת בחנות ממתקים, כמלצרית באונסן, בחברה המספקת בעלי חיים לניסויים, ואפילו, למשך יום אחד, בחברה המתמחה בתיווך בין אנשים ששקעו בחובות לבין מלווים בריבית קצוצה. היא מעידה על עצמה שמעולם לא הצליחה להתמיד בעבודה, והדבר היחיד שהיה קבוע בחייה הוא הכתיבה. היא כתבה מאז ימיה כסטודנטית באוניברסיטה, ומספר פעמים אף שלחה את כתבי היד שלה להוצאות ולוועדות פרס (ביפן אחת הדרכים להתחיל קריירה בספרות היא לזכות באחד מהפרסים הרבים לסופרים מתחילים המוצעים על ידי כתבי עת שונים), אך עד כה לא הצליחה להתפרסם. את "רפש של מאה שנים" כתבה בהשראת שהייתה בהודו יחד עם בן זוגה חוקר הסנסקריט. כמו גיבורת הסיפור היא שימשה כמורה ליפנית בחברת הייטק בצ'נאי, בירת טאמיל נאדו בדרום הודו, וכמו גיבורת הסיפור חוותה את השיטפון בדרום הודו בדצמבר 2015. הסיפור מתחיל שלושה ימים אחרי הפסקת השיטפונות, כשמפלס המים יורד ואנשים מתחילים לצאת החוצה. המחברת יוצאת מביתה, מפלסת את דרכה בתוך הבוץ והרפש ומגיעה לגשר מעל נהר אדיאר העמוס בבני אדם, כדי לחצות לצד השני ולהגיע לחברה שבה היא עובדת, והסיפור מסתיים כשהיא מסיימת לחצות את הגשר. בזמן הקצר הזה אנחנו לומדים על עברה, על עברן של תלמידיה, על דברים שמתרחשים (או נדמה שמתרחשים) על הגשר ועל דברים שהתרחשו בעבר. או אולי הם מתרחשים בו זמנית? הזמן והמרחב משנים צורה וזולגים אחד לתוך השני, ודברים משונים שמתרחשים מסופרים כמו דברים מובנים מעליהם. אנשים פוגשים בני משפחה וחברים שלא ראו הרבה זמן או שמתו מזמן, אנשים מגיעים לעבודה באמצעות כנפיים, כדי להימנע מפקקים, אבל כל זה קורה בתוך מציאות של הודו, כפי שחוותה אותה אישה יפנית אחת. הגיבורה נזכרת במחשבות שהיו לה כילדה חולמנית:  "פתאום אני חושבת, היום יום ראשון. ואז המחשבה הבאה שלי היא שזה אומר שבמקום אחר כלשהו אמור להיות יום ראשון נוסף. יום ראשון שאני חווה עכשיו ויום ראשון שאף פעם לא חוויתי. שניהם יום ראשון, ואף אחד מהם הוא לא יום הראשון האמתי או הנכון." בנובלה הזאת כל הדברים נראים כמתרחשים פתאום באותו זמן ובאותו מקום, אבל גם כדברים שהתרחשו בעבר או יתרחשו בעתיד, והכול נדחס לתוך פרק הזמן הקצר בו אנחנו קוראים את הנובלה או הזמן שלוקח לגיבורה לחצות את הגשר.

wakatake

וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ (התמונה מפה)

לעומת דחיסות הזמן והמרחב ב"רפש של מאה שנים", ב"אני אלך לבד" היצירה נפרשת על פני שנה שלמה, ואפשר לומר שהיא יותר קרובה לריאליזם. המחברת וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ  מספרת שכתבה את הנובלה כדרך התמודדות עם מותו של בעלה. הוא נפטר לפתע כשהיא הייתה בת 57. בנה, שראה שאמו מתקשה להתמודד עם הבדידות, עודד אותה להתחיל ללכת לשיעורי כתיבה, שכבר מזמן רצתה לקחת. כך, בגיל 60, היא התחילה ללמוד כתיבה יוצרת, והשנה, בגיל 63 היא זכתה בפרס אקוטגווה. הכותרת של הספר לקוחה משירו של מיאזווה קנג'י (1896 – 1993) "בוקר של פרידה אחרונה" שנכתב בעקבות מותה של אחותו האהובה. כל השיר כתוב ביפנית סטנדרטית למעט המשפט הזה שכתוב בניב של צפון מזרח יפן, שם נולד מיאזווה, ושם נולדה גם וקטקה. הספר כתוב כמעט כולו תוך שימוש בניב הזה, שנחשב קשה במיוחד להבנה לדוברי יפנית סטנדרטית, אבל זה גם אחד המאפיינים היפים של הספר. ספרים רבים משתמשים בניב של אוסקה המוכר והאהוב, החל מטניזקי ג'ונאיצ'ירו ועד נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה ב-2015, אבל את הניב של צפון מזרח לא רואים הרבה, וכעת הוא מגיע אל לבו של מיינסטרים. הספר נפתח בביתה של גיבורת הספר, גברת מוֹמוֹקוֹ, אישה בת 74 שאיבדה את בעלה לפני 15 שנה. בנה עזב את הבית מזמן ולא שומר על קשר עם אמו, וגם יחסיה עם בתה, שגרה עם בעלה ושני ילדיה יחסית קרוב, אינם פשוטים. גברת מומוקו יושבת בסלון ביתה ומקשיבה לקולות הבאים מבפנים ומבחוץ. היא חוששת להסתובב כי הקול שמגיע מבחוץ הוא בפירוש רשרוש של עכבר. זאת אולי נשמעת סצנה עגמומית, אבל היא כתובה כמו אימפרוביזציה של הרכב ג'אז. יש בה גם בדידות, אבל גם שמחה, ערבוביה של קולות וצלילים. גברת מומוקו הגיעה לטוקיו בגיל 24, יום לפני שהייתה אמורה להינשא לחבר ילדות שלה, משום שהרגישה שתרועת החצוצרות של פתיחת האולימפיאדה קוראת לה. בטוקיו היא פגשה את שוּזוֹ, השניים התאהבו והקימו משפחה. לאורך פרקי הנובלה גברת מומוקו מדברת עם הקולות שבתוכה (להם היא קוראת סיסים), עם עצמה בצעירותה, עם בעלה המנוח, ועם בתה גם כשהיא נוכחת בדירה ובעיקר כשהיא לא נוכחת בדירתה. לאורך הדרך נפרשת תפיסת המשפחה ואהבה המורכבת שלה. היא אהבה את בעלה אהבה גדולה ומתגעגעת אליו מאוד, אך גם לא מהססת להודות שהיה בתוכה חלק ששמח על מותו ועל האפשרות ללכת קדימה לבד. היא הייתה אם טובה לילדיה, אהבה ודאגה להם, אך לתפיסתה היא כי אימהות חייבות להיות מסוגלות להניח לילדיהן להיפרד מהן. החיים ארוכים ובסופו של דבר ההורים והילדים הם אנשים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו. הנובלה מצליחה לשמור על מתח בין סנטימנטליות ונוסטלגיה לבין אופטימיות ומבט קדימה גם בגיל מבוגר.

למרות ההבדלים הברורים בין שתי היצירות האלה, הן דומות מבחינת שני היבטים לפחות. האחד הוא עיסוק בקשר בין שפה לזהות, והאופן בו השפה מעצבת את התודעה שלנו. ב"רפש של מאה שנים" הגיבורה פוגשת את שפת האם שלה דרך עיניהם של תלמידיה, ודרך ניסיון לתווך להם מושגים הקשורים לתרבות יפנית, ובתורה לומדת על התרבות בהודו דרך סיפוריהם של תלמידיה ודרך השימוש הייחודי שלהם בשפה היפנית. וב"אני אלך לבד" הגיבורה קושרת את זהותה בניב של עיר מולדתה. אחת הסיבות להתאהבותה בשוזו היא העובדה שגם הוא דיבר באותו ניב, והיה בשבילה מאין מולדת הרחק מהמולדת. עם השנים למדה לדבר ביפנית סטנדרטית והפסיקה להשתמש בניב המיוחד שלה, אך כעת כשהיא נותרה לבד הוא מציף אותה ופורץ מתוכה מחדש בלי שליטה, קולות הסיסים מדברים איתה בניב של צפון מזרח יפן. וזה מביא לנקודת הדמיון הנוספת בין שתי היצירות והיא רב קוליות. גברת מומוקו שומעת קולות רבים ומדברת עם קולות רבים, וכך גם הגיבורה של "רפש של מאה שנים". היא שומעת את קולה של חברתה לכיתה, נערה מופנמת שאף פעם לא מדברת עם אף אחד, והיא שומעת את קולו של דֶווראג', אחד מתלמידיה, אף שהוא לא לידה כלל, והיא גם שומעת ומבינה את קולותיהם ומחשבותיהם של אנשים סביבה, אף על פי שהיא לא יודעת טמילית. והקוראים שומעים את כל הקולות האלה דרך הגיבורות ויחד עם הגיבורות.

איזו מהיצירות אהבתי יותר? האמת היא ששתיהן היו מצוינות בעיניי, כל אחת בדרכה, אבל היה משהו ב"אני אלך לבד" שמשך אותי יותר. אולי העובדה שהיה לי קשה להניח את הספר הזה, למרות שמבחינת השפה שלו היה לי מאוד קשה לקרוא. אולי היה משהו במוזיקה שלו, משהו בקולות שלו, בקולה של גברת מומוקו שהצליח לרתק אותי.

קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ וספרו (התמונה מפה)

ולבסוף קישור נוסף לסופר מיאזווה קנג'י שבשורה משירו השתמשה וקטקה ככותרת לנובלה שלה. הזוכה בפרס נאוקי השנה הוא קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ 門井慶喜, שקיבל את הפרס עבור ספרו "האבא של רכבת שביל החלב" 銀河鉄道の父, המבוסס על ספרו המפורסם של מיאזווה קנג'י "לילה ברכבת שביל החלב". הספר המקורי הוא ברובו מסע פרידה בין שני חברים, שאחד מהם טובע בנהר והשני מלווה אותו בחלום בדרכו האחרונה על שביל החלב, אף על פי שמוות מעולם לא מוזכר בפירוש בספר, והסיפור מלא בחמלה וחברות. אם אתם רוצים לקרוא משהו של מיאזווה קנג'י בעברית, הנה "מסעדה רבת הדרישות" בתרגום איתמר זדוף.