לכבוד יום האישה הבינלאומי שהתקיים השבוע, תרגמתי טקסט קצר מאת הסופרת מיאמוטו יוריקו. בסוף יש גם כמה מילים עליה ועל יום האישה ביפן.
מסר לכבוד יום האישה הבינלאומי
מיאמוטו יוריקו
חברות,
השנה היא שנת 1950 ואני מאמינה שיום האישה הבינלאומי צריך להיות יום בו נשים שאוהבות שלום ושואפות לעצמאות לאומית בכל רחבי העולם צריכות להשמיע את קולן ולפעול על פי צו ליבן.
עד כה הייתה תפיסה שזהו יומה של קבוצה קטנה של נשים שמחזיקות באידאולוגיה סוציאליסטית. רבות נעשה לשם קידום התפיסה הזאת בשנה שעברה. המסר היה שב-8 במרץ הקומוניסטים מקיימים את יום האישה שלהם, ושביפן יש "יום האישה היפני", המתקיים ב-10 באפריל, היום בו הנשים היפניות מימשו את זכותן להצביע בבחירות.[1] למעשה, בשנה שעברה היו שני ימי נשים.
אך אין זה משונה בעיניכן? האין הצהרת פוטסדאם התקבלה ב-15 באוגוסט 1945? הרי לא טענו אז בממשל שלא יקבלו את ההצהרה אלא אם יציינו שהתקבלה בשנה ה-20 לתקופת שווה. חג המולד נחגג ב-25 בדצמבר, זה הנוהג בכל המדינות הנוצריות בעולם, ואני לא רואה שיש מישהו שמתנגד לכך ש"הקריסמס היפני" יתקיים בדיוק באותו תאריך. לא נשכח שראינו את התמונות האלה בהן אותם אנשים שסבורים שלציין את יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ לא מתאים לנשים יפניות, יצאו עם בנותיהם לערוך קניות חג מולד בערב ה-24 בדצמבר.
כשסין הפכה לרפובליקה העממית של סין בוטלו שמות התקופות הישנים. גם ביפן יש הצעה להפסיק עם ספירת השנים לפי תקופות. אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. הסיבה לכך היא שעמי העולם היום עומדים בפני משימה דחופה אחת, המשותפת גם לאירופה וגם לאסיה, והיא להתנגד לאימפריאליזם המטורף השואף להשתלט על העולם ולהגן על שלום ועצמאות של עמי העולם. גורלה של יפן, מדינת איים הפרוסים כקשת קעורה הפונה אל יבשת אסיה, במיוחד מחייב אותה לפעול ביתר שאת למען השלום, ככל שמתגברת הדרישה לשלום עולמי וככל שהכוחות הדמוקרטיים מתפשטים באסיה.
מי מאיתנו ירצה לעבור שוב את זוועות המלחמה, רק כדי להיקלע למלחמה חדשה הגרועה עשרות מונים? איזו אמא, אישה, או בת זוג תסכים שבנה האהוב, אביה היקר או בעלה לעתיד יצאו שוב אל מותם במעמקי הג'ונגל אי שם במקום לא ידוע?
מלחמה היא הרס ישיר ואכזר של חיי העמים שוחרי השלום, שעובדים קשה ואוהבים חיי משפחה. לכן, מי שבימים אלה מנסה להדביק אנשים בהיסטריה ומסית למלחמה באמצעי התקשורת, מדבר כאילו יש בעולם קבוצה של אנשים שניתן להשתמש בה במלחמה הבאה. הם דואגים שלמדינה שלהם לא יעונה כל רע, והופכים מדינות אחרות לבסיסים צבאיים, ומשתמשים בעמי המדינות האלה כשכירי חרב שילחמו במלחמה שלהם.
אבל איפה בעולם הזה ראיתם מדינות שנועדו לשמש כבסיסים צבאיים של מדינות אחרות? ואיפה ראיתם אימא שנאבקת לגדל את ילדיה רק כדי שיהפכו לשכירי חרב?
אלה השאלות ששואלים גם אזרחי יפן. אלה הזעקות של נשים יפניות, כולל כשני מיליון אלמנות מלחמה. ובו בזמן זהו גם קולם של האזרחים והאזרחיות של אסיה, המכריזים על עצמאות עמיהם מהשפלה ארוכת השנים תחת קולוניאליזם. גם בארצות הברית ובבריטניה חוגגים את יום האישה הבינלאומי, כדי להבהיר ששלום הוא מה שהאנושות זקוקה לו היום.
ברור שהמדינות הסוציאליסטיות והמדינות בהן מתקיימת דמוקרטיה עממית באסיה ובמזרח אירופה רואות ביום זה הזדמנות לעשות צעד עוצמתי לקראת שלום עולמי. מיליארדי בני אדם עומדים למען השלום.
כיום, השאלה הניצבת בפנינו היא הבטחת שלום ביפן דרך קיומו של שלום כולל עם כל מדינות העולם. זו לא שאלה אידאולוגית, אלא עניין קיומי – שאלה של חיים ומוות. עולה מספרם של בני אדם שלא עומדים בנטל המיסים. האבטלה וקשיים אחרים הקשורים לקיום הולכים ומחמירים. עולה מספר הילדים שלא הולכים לבית הספר. היכן ההוכחה לכך שממשלות שמחזיקות את חיי האזרחים שלהן במצב הזה אינן משתפות פעולה עם ההתלהמות המיליטנטית שמערערת את היציבות בעולם?
חברות,
שאיפה אחת ויחידה נפוצה כמו השמש בין כלל העמים, והוא השאיפה לשלום. האמת מאחורי הטענות בתקשורת שקיום יום האישה ב-8 במרץ זו מזימה של קבוצה קטנה של אנשים יוצאת לאור. מי שמבקשים לחולל מלחמה, תמיד מפחדים מהתגייסות רחבה של בני אדם ברחבי העולם למען השלום וסולדים ממנה. הם לא רוצים שגברים ונשים במדינות אסיה, שנתפסו כמדינות נחשלות, יתעוררו. אבל לנגד עינינו עומד השלום. אנחנו חברה של אומות עצמאיות המסוגלות לחיות על פי מצפונו של העולם.
חברות,
אל לנו להסתייג! הבא נבקש את אשר אנחנו רוצות בצורה ברורה וללא סייגים. מה שאנו, עמי העולם, צריכים זה שלום ועצמאות!
מרץ, 1950
מיאמוטו יוריקו (1899 – 1951) הייתה סופרת, מבקרת ספרות, פעילה חברתית וחברה במפלגה הקומוניסטית היפנית. היא הייתה בין אנשי הרוח המעטים שלא רק שלא שיתפו פעולה עם הממשל היפני בתקופת המלחמה, אלא גם לא חששו להביע את דעתם בפומבי. כתביה צונזרו והיא נעצרה ופעמיים נידונה לתקופות מאסר, שפגעו באופן חמור בבריאותה, מה שהוביל למותה בגיל 52 בלבד.
כידוע, מקורו של 8 במרץ כיום האישה הבינלאומי הוא בתנועה הפרולטרית במערב. היום צוין לראשונה ב-28 בפברואר 1909 שנה אחרי שביתת איגוד הפועלות שהתקיימה ב-1908. בהמשך התאריך זז מספר פעמים ולמעשה היה אמור להתקיים ביום ראשון (Sunday) האחרון של פברואר, אך בסופו של דבר התקבע על 8 במרץ בשל הבדלים בין לוח שנה גרגוריאני ויוליאני. ברוסיה יום ראשון אחרון בפברואר בשנת 1917 לפי לוח יוליאני, היה ה-8 במרץ לפי לוח גריגוראיני. הפגנות הנשים שיצאו לרחובות לציון יום האישה התרחבו למה שמוכר היום כמהפכת פברואר (שעדיף שהייתה המהפכה האחרונה, אבל זה כבר סיפור אחר), וכך לאחר מהפכת אוקטובר (שעדיף שלא הייתה מתרחשת) ושינוי לוח השנה, הוכר ה-8 במרץ כיום האישה הבינלאומי, חג רשמי במדינה הקומוניסטית החדשה. עד 1965 היום היה מוכר רק במדינות קומוניסטיות וסוציאליסטיות. הפחד מהמגפה האדומה מנע ממדינות קפיטליסטיות לאמץ את היום הזה, ורק ב-1975 היום הוכר על ידי האו"ם.
צעדת שנים לכבוד יום האישה הבינלאומי השנה בטוקיו. תמונה
ביפן, ב-8 במרץ 1923, ערך הארגון הפמיניסטי הסוציאליסטי סֵקירָנֽקאי (אגודת הגל האדום) את העצרת הראשונה שלו. במהלך שנות המיליטריזם ציון היום היה כמובן אסור, כיוון שכל פעילות קומוניסטית או סוציאליסטית נאסרה. העצרת הראשונה לכבוד יום האישה הבינלאומי אחרי המלחמה התקיימה ב-9 במרץ 1947 בכיכר מול הארמון הקיסרי, שם התאספו כ-1000 בני אדם, ומספר המשתתפות עלה לכ-5000 בשנת 1948. ייתכן שהעליה הזאת הטרידה את כוחות הכיבוש האמריקאים, כיוון שבשנת 1949 אתל ויד (Ethel Weed), ראשת מדור נשים בלשכת המידע והחינוך האזרחי של מפקדת כוחות הכיבוש (GHQ) אמרה ש"יום האישה הבינלאומי הוא אירוע שמאורגן על ידי המפלגה הקומוניסטית. תחגגו את שבוע האישה ביפן החל מ-4 באפריל". שנה מאוחר יותר, כלומר ב-1950, אותה שנה בה מיאמוטו כותבת את המסר שלה לחברותיה, יָמָקָוָוה קיקוּאֵה (1890 – 1980), שהייתה ראשת המשרד לענייני נשים ונוער, הביעה דעה דומה מצד השלטון היפני (זאת אף על פי שהייתה מעורבת בציון יום האישה ב-8 במרץ לפני המלחמה), וטענה ש"יום האישה הוא מועד של המפלגה הקומוניסטית בלבד".
עד 1975 היום נותר שולי בשל הקשרו הקומוניסטי-סוציאליסטי ולא מוכר כל כך לציבור הרחב. מיאמוטו ראתה כמובן קשר בין מאבקן של נשים למאבק הפציפיסטי ופרולטרי. עם הכרתו של יום האישה על ידי האו"ם וועידת הנשים העולמית, נוצר קשר הדוק יותר בין קבוצות פמיניסטיות שונות לבין הממסד ביפן והיום נותק ממקורו הסוציאליסטי-קומוניסטי. בכל זאת, עד תחילת שנות ה-2000, כשהתחילה התעוררות פמיניסטית משמעותית המנותקת מהממסד ביפן, היום הזה לא היה מאוד מוכר. היום ארגוני נשים רבים מקיימים פעילויות הקשורות להעלאת מודעות לבעיות עמן מתמודדות נשים ביפן וברחבי אסיה, והדיון באפליית נשים מתקיים גם בתקשורת הפופולרית ומהווה הזדמנות להעלאת סוגיות הקשורות בפער המגדרי (לפי דוח פערים מגדריים המתפרסם מדי שנה על ידי הפורום הכלכלי העולמי, בשנת 2022 דורגה יפן במקום 116 מתוך 146 מדינות. ישראל, אגב, הייתה במקום 69).
את הטקסט הקצר הזה כתבה מיאמוטו עבור התכנסות של ארגוני נשים דמוקרטיים באולם הקונצרטים בהיביה ב-8 במרץ 1950. מיאמוטו עצמה לא הגיעה להתכנסות בשל מצבה הבריאותי ואת הטקסט הקריאו בשמה. ב-1950 יפן עדיין הייתה תחת כיבוש אמריקאי ויום האישה הבינלאומי התקיים זמן קצר לפני פרוץ מלחמת קוריאה (שהתחילה ב-25 ביוני באותה שנה). אומנם יפן לא השתתפה רשמית במלחמה (כיוון שהייתה מנועה מכך תחת החוקה החדשה), אך הבסיסים הצבאיים של ארה"ב שמוקמו בשטחה שמשו את צבא ארה"ב, שביקש לקבע את אזור ההשפעה שלו באסיה.
[1] חוק הבחירות החדש, המעניק לראשונה זכות בחירה לנשים, נכנס לתוקף ביפן ב-17 בדצמבר 1945, וב-10 באפריל 1945 התקיימו הבחירות הראשונות מאז תבוסתה של יפן ושינוי חוקתה.
במחצית הראשונה של 2022 זכתה טָקָסֵה ג'וּנקוֹ (高瀬準子) עבור "שיהיו לנו ארוחות טעימות" (おいしいごはんが食べられますように). זאת הייתה הפעם ה-167 שהפרס הוענק ובפעם הראשונה בהיסטוריה שלו היו רק מועמדות לפרס. במחצית השניה של השנה היו שוב שני זוכים. אידוֹגָוָוה אׅיקוֹ (井戸川射子) זכתה עבור "אושרו של העולם" (この世の喜びよ) וסָטוֹ אָצוּשי (佐藤厚志) קיבל את הפרס עבור "משפחה בשממה" (荒地の家族).
טקסה ג'ונקו – שיהיו לנו ארוחות טעימות
טקסה התפרסמה לראשונה ב-2019 וב-2021 הייתה מועמדת לפרס אקוטגווה. בנובלה שזיכתה אותה בפרס טקסה משחקת או אולי אפילו חותרת תחת תת-סוגה פופולארית בספרות היפנית שמכונה "רומן עבודה" (oshigoto shōsetsu) ונושא או אמצעי רטורי אהוב ורווח שהוא אוכל. עלילתו של רומן עבודה בדרך כלל מתרחשת סביב עיסוק מסוים – נגיד עבודה בספריה או במסעדת איטריות סובה, במשרד פרסום או בבנק – וחושפת את הקשיים הייחודיים ובדרך כלל את הצדדים היפים והמרגשים של העיסוק המסוים (הייתי נותנת דוגמה, אבל לעברית לא תורגם שום דבר מזה, לקוראי אנגלית מאוד ממליצה על The Great Passage מאת Miura Shion בתרגום של Juliet Winters Carpenter, שחושף את עולמו של עורך מילון. ויש גם סרט – חפשו). בדרך כלל הספרים האלה נוטים להציג את תחום העיסוק (מה שהוא לא יהיה) כמתגמל ובעל משמעות (כן, גם אם הגיבור הוא פקיד משכנתאות). כאן, העבודה מוצגת כחסרת תכלית לחלוטין. זו חברה שעוסקת ביצור תוויות למוצרים, אך למעשה אנחנו לא לומדים שום דבר על תהליך העבודה. ברור שזו חברה גדולה בעלת סניפים רבים, וזה אחד מהם – סניף קטן אי שם בפרפברי טוקיו. העובדים הולכים לפגישות עבודה, יוצאים לארוחות משותפות עם עמיתיהם, יושבים מול מחשב שעות ארוכות, אבל לחלוטין לא ברור מה הם בעצם עושים. הנובלה הזאת חוקרת את המתחים הקיימים בין עובדים בכל משרד גנרי באשר הוא. עוד יותר בולט ההיפוך שנעשה כאן לאמצעי הרטורי והאמנותי האהוב שהוא האוכל (מי שקרא מספיק מורקמי יכול לדמיין את כל הסצנות בהן הגיבור מטגן חביתה, חותך עגבניה, מכין סלט וכו' וכו'). תיאורי אוכל יכולים לאפיין את הגיבורים, להוסיף רגע של נחת בתוך עלילה מתוחה, או להיות הגיבור המרכזי של יצירה, שאחרי שמסיימים אותה (או אפילו בזמן שקוראים אותה) מיד בא ללכת להכין משהו לאכול (או להזמין סושי או ראמן, ולהתבאס שהוא לא כמו בספר). שם הנובלה מטעה את הקוראות לחשוב שגם כאן מדובר במשהו חמים, ביתי ונעים, אך האוכל כאן הוא חלק מאווירה מטרידה ואף מעורר תחושת גועל. ואם כבר חתירה תחת סוגות פופולריות, העלילה נסובה סביב משולש אהבה משונה, מה שהופך את הנובלה הזאת גם לרומן רומנטי מעוות, שכן במקום ששני אנשים שונים (או הפכים שנועדו להיות יחד) ימצאו אחת את השני דרך צריכה משותפת של אוכל טעים, מתואר כאן מפגש בין אנשים שמתחברים מתוך טינה או קנאה כלפי מישהו אחר ושיחסם לאוכל רק מפריד ביניהם.
את המשרד מנהל פוג'י, אדם כבן 40, שמנסה לשמור על אווירה טובה, בין היתר, דרך ארוחות צהריים משותפות. את הארוחות המשותפות האלה שונא ניטאני, עובד ותיק שהועבר לסניף הזה לפני כשלושה חודשים. עובדת נוספת יחסית חדשה במשרד היא אושיאו, שמתנהגת כפי שמצופה מעובדת רצינית – מגיעה בזמן לכל הפגישות, נשארת בעבודה שעות ארוכות כשצריך ומצטרפת לכל ארוחות החיברות. היא מגלה עניין בניטאני, שמצדו מתחיל לצאת דווקא עם עובדת אחרת בשם אשיקווה. אשיקווה, בניגוד לאושיאו, מרשה לעצמה לצאת מוקדם או לא להגיע לפגישות עם לקוחות, בטענה שהיא סובלת מבריאות חלשה. המנהל, פוג'י, מבקש להתחשב בה והעובדים האחרים מתחשבים, אך הטינה כלפיה, במיוחד מצד אושיאו, רק הולכת וגדלה. עם זאת, אשיקווה מוצאת דרך לשכך רגשות שליליים של העובדים האחרים כלפיה על ידי כך שהיא מתחילה להביא עוגיות מעשה ידיה למשרד. היא בונה לעצמה דמות של אישה חלשה, חביבה, ביתית ולא מאיימת. כל זה רק מעצבן עוד יותר את אושיאו שמשקיעה בעבודה באותה מידה כמו הגברים שעובדים לצדה. ניטאני, שדווקא סולד מעצם הרעיון של אוכל כמשהו מנחם או חיוני לנפש ולא מבין את הגרגרנות של בני האדם סביבו, בכל זאת נופל ברשתה של אשיקווה. הוא אפילו מחמיא לה על כישורי הבישול שלה כשהיא מכינה לו ארוחות מורכבות ובריאות, אף על פי שהוא מעדיף את האטריות להכנה מהירה שלמעשה מהוות את המזון העיקרי שלו. הוא מודע לזה שמה שמושך אותו בה זו השבריריות והביתיות שלה, והוא אפילו מדמיין שיוכל להתחתן איתה. אך בדיוק כפי שאין לו תשוקה לאוכל, כך אין לו תשוקה גם אליה. הוא פשוט יודע שאדם אמור להתחתן, והיא נראית לו כמו מישהי שמקובלת על ידי החברה בתור רעיה. אושיאו מצדה מתוודה בפני ניטאני שהיא לא סובלת את אשיקווה וניטאני לא מנסה להגן על "החברה" שלו. יותר מכל, משולש האהבים הזה היא דרך לבחון את הדינאמיקה החברתית במשרד. ניטאני הוא גבר שפועל כפי שהחברה מצפה ממנו, אף על פי שהעבודה לא באמת מעניינת אותו. מרוב ההליכה בתלם הוא לחלוטין לא מסוגל להגדיר, אפילו לעצמו, מה הוא באמת היה רוצה. סלידתו הקיצונית מאוכל נראית כמו תסמין של שאיפות ותשוקות שהודחקו לטובת גילום הדמות של גבר נורמטיבי שעובד בעבודה טובה ומתחתן עם אישה שתנהל את הבית ותבשל ארוחות טעימות. אושיאו ואשיקווה הן שתי נשים שעושות קריירה בחברה שבה נשים הן כבר לא משהו נדיר במקום עבודה, אך עדיין הציפיות המגדריות משחקות תפקיד. כך, אושיאו מנסה להשתלב ולהתקדם בעבודה בהתאם לציפיות מעובד (זכר) רגיל, ואילו אשיקווה בונה לעצמה דמות של אישה שברירית ולא מאיימת. בסופו של דבר נראה שאשיקווה מנצחת. הספר מסתיים בכך שאושיאו עוזבת את המשרד ולראשונה מבטלת השתתפות בארוחה משותפת שאמורה להיות מסיבת הפרידה שלה, בטענה שכואב לה הראש. במסיבת הפרידה שמתקיימת בלי אושיאו כולם זוללים ומשבחים את העוגה שאשיקווה הכינה וניטאני בהיסוס מציע לה להתחתן.
בשנים האחרונות אפשר היה לראות בזירה הספרותית של יפן מספר יצירות העוסקות באופן מאוד יצירתי וביקורתי במרחב התאגידי ובעולם של עבודה בכלל: There's No Such Thing as an Easy Job מאת צומורה קיקוקו (Kikuko Tsumura) בתרגום Polly Barton, בו הגיבורה שסובלת מתשישות ומחפשת עבודה שלא מצריכה הרבה מאמץ עוברת בין עבודות שונות ומשונות החל ממעקב דרך מצלמת וידאו אחר חשוד בהברחת דבר מה, דרך כתיבת שאלות טריוויה על אריזות של קרקרים ועד ניקוב כרטיסים בשמורת טבע. זאת יצירה קלילה ואפילו משעשעת שבה מתגלה שהסיבה לתשישותה של הגיבורה היא הצורך הפנימי שלה תמיד למצוא משהו מעניין ומאתגר בכל עבודה שהיא עוסקת בה. יצירה קצת יותר כבדה היא Diary of a Void מאת יאגי אמי (Emi Yagi) בתרגום David Boyd ו-Lucy North בו הגיבורה מזייפת הריון כדי לקבל יחס יותר סלחני בעבודה, אבל בהדרגה נשאבת לתוך השקר של עצמה. אם בא לכם קצת אבסורדיזם ומבט די עגום על העולם התאגידי לכו על The Factory מאת אויאמדה הירוקו (Hiroko Oyamada) בתרגום David Boyd. ואם תרצו משהו מזה בעברית תפנו להוצאת הספרים האהובה עליכם ובקשו שיתרגמו את הספרים האלה. אני אישית מאוד אשמח אם תהיה לי הזדמנות לתרגם משהו מזה.
אידוגווה איקו – אושרו של העולם
אידוגווה התחילה את דרכה כמשוררת, כשאוסף השירים הראשון שלה ראה אור בשנת 2018. בשנת 2021 פרסמה את ספר הפרוזה הראשון שלה, והיצירה הזוכה התפרסמה לראשונה ביולי 2022 בכתב העת גוּנזוֹ ולקראת סוף השנה – בתוך ספר יחד עם שני סיפורים קצרים נוספים. אידוגווה ממשיכה לפרסם שירה ופרוזה בכתבי עת שונים.
היצירה הזוכה קצרה מאוד יחסית ליצירות הזוכות בשנים האחרונות, כ-60 עמודים בלבד. למעשה בעבר היצירות שזכו באקוטגווה היו קצרות יחסית, אך בשנים האחרונות יש נטיה גם לכתוב וגם להעניק את הפרס ליצירות ארוכות יותר שיכולות לצאת לאור כספרים עצמאים (כן, כן, תמיד יש קשר בין פרסים למסחריות, זה נושא מעניין בפני עצמו). גיבורת הספר היא הוֹגָה (אנחנו יודעים רק את שם המשפחה שלה). כבר מעל לעשר שנים, מאז שילדיה גדלו מספיק, היא עובדת בחנות לבגדי ואביזרי אבל במרכז מסחרי מקומי קטן. הבת הגדולה שלה היא מורה בבית ספר יסודי וגרה עם חבר שלה בנגויה, והקטנה לומדת באוניברסיטה. כל העלילה כתובה בגוף שני, צורת כתיבה די נדירה, ולמעשה כמעט שום דבר לא מתרחש לאורך 60 העמודים, מלבד הפגישה של הוגה עם נערה בת 14 שנוהגת לבלות את זמנה באתר ההסעדה של המרכז המסחרי, כדי להימנע מטיפול באחיה התינוק. דרך המפגש עם הנערה הוגה נזכרת בשנים בהן עצמה הייתה אם צעירה וטיפלה בבנותיה בעוד בעלה עבד וגר רוב הזמן הרחק מהבית. הוגה נזכרת איך היא באה מדי יום עם בנותיה למרכז המסחרי כדי להעביר את הזמן. המרכז המסחרי היה העולם שלה, אך באותה תקופה היא למעשה לא ראתה אותו, כי המבט שלה היה כל הזמן מרוכז ברצפה כדי לוודא שאין עליה שום דבר שיכול לסכן את הילדות. אידוגווה מפליאה להעביר את האווירה של מרכז מסחרי קטן, שבאמת מצטייר כמיקרוקוסמוס, שמספק את כל צרכי הקיום האנושי, החל מחנויות מזון שמתחזק את החיים ועד אביזרי אבל לליווי המת. חנות בגדי ואביזרי האבל בה הוגה עובדת נמצאת בדיוק מול מתחם משחקים וביחד הם יוצרים מן מעגל של חיים, שמחה, נעורים מול מוות, אבל וזקנה. אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא גידול ילדים. נראה שהוגה מתרפקת מצד אחד על התקופה שבה הילדות היו לצדה, ומצד שני נזכרת בה כתקופה קשה, מאוד מסוגרת ובודדה. עכשיו כשבנותיה גדולות היא יכולה לאפשר לעצמה להתבונן בעולם הקטן (שהוא בעצם מיקרוקוסמוס, כפי שאמרנו) שסביבה ולהיווכח ביופי שממלא אותו, אך היא גם מרגישה ריקנות אחרי שלא נותר לה במי לטפל. היא עבדה קשה מאוד כדי להעמיד את בנותיה על הרגליים (עמידה זקופה ואיתנה מופיעה מספר פעמים לאורך היצירה), אך המאמץ הזה נותר כאילו שקוף, כי מעולם לא היה אף אחד שיעריך את מאמציה. ייתכן שזו גם הסיבה לכך שהיצירה כתובה בגוף שני. מחד הפניה ב"את" (או "אתה" – יפנית לא ממוגדרת כמו עברית) שואבת את הקורא.ת לתוך העלילה, הופכת אותנו לדמויות שגם כן מאכלסות את המיקרוקוסמוס של הוגה, ומאידך הפניה יכולה להתפרש כמאוד אינטרוספקטיבית – הוגה, שבצעירותה נמנעה או הייתה מנועה מלראות את העולם ולחשוב על עצמה, כעת פונה ישירות לעצמה ועוזרת לעצמה לחוות את העולם. היא גם מצליחה לחלוק את הבדידות שלה עם הנערה הצעירה, שייתכן ורואה בה את עצמה וגם רואה בה מישהי שיכולה לחלוק איתה את חווית גידול הילדים שלה. דרך פניה בגוף שני נוצרת קרבה בין הוגה לנערה, בין הוגה לקוראות וקוראים, ובין הוגה לעצמה. ואולי כאן טמון האושר של העולם.
סטו אצושי – משפחה בשממה
מעל עשור חלף מאז רעידת האדמה והצונאמי של שנת 2011 – האסון הגדול של מרץ 2011 – והספרות היפנית ממשיכה לעסוק בנושא מכיוונים שונים. בספרה של אישיזווה מאי, עליו כתבתי בפוסט הקודם, "האסון" נמצא ברקע או נכון יותר מעיב על חייה של הגיבורה, ואילו הנובלה של סטו, שגם הוא כמו אישיזווה יליד סנדאי, ממש צוללת אל האסון והשלחותיו על חייהם של השורדים. יותר מכל זה סיפור על פוסט-טראומה המתפשטת בגוף ובנפש של האנשים שהצליחו לשרוד אחרי שהיו עדים למותם של מכריהם או בני משפחותיהם. האנשים שנותרו בחיים ונאלצו לבנות את חייהם מחדש ממש בצורה פיזית – לפנות הריסות, לבנות מחדש את הבתים, לשקם גינות – וגם מטאפורית, נותרו הלומים ואבודים. נראה שאיש לא חשב שהם זקוקים לעזרה נפשית והם ציפו מעצמם (וגם ציפו מהם) שפשוט ימשיכו הלאה. האסון פגע בכל אחד באופן אישי, אך גם בקהילות שלמות. אף על פי שהאנשים מנסים לתפקד כרגיל, כקהילה, משהו בתוך התקשורת הקהילתית מקרתע, משהו נשבר במנגנון למרות הניסיון לשמר עזרה ותמיכה הדדית בתוך הקהילה.
גיבור הספר הוא סקאי יוג'י, אדם בן 40 העוסק בהקמת גינות. על פניו משפחתו הקרובה של יוג'י לא נפגעה באסון – הוא, אשתו הרומי, בנו קיטה ואמו קזוקו – נותרו בחיים ולא נפגעו פיזית. הוא חווה את האסון בהיותו בן 28, אב טרי לבן, גנן שרק לאחרונה יצא לדרך עצמאית אחרי שנים של עבודה עבור בוס קשוח, מרגיש שחייו נמצאים בדרך הנכונה. ואז הכול משתנה. אף על פי ששרדה את הצונאמי, מצבה הבריאותי של הרומי מתחיל להדרדר, היא נחלשת ובסופו של דבר דלקת ריאות מובילה למותה. יוג'י עצמו, אחרי מספר עבודות מזדמנות, חוזר לעבוד עבור הבוס הקודם שלו, שכעת עובד בפינוי חורבות שנותרו מאחור – חורבות שמצטברות לכדי הר שחור ענק. למרות דאגתו להרומי, שהולכת ודועכת, מצבו הנפשי לא מאפשר לו להיות שם בשבילה. אחרי מותה הוא עובר לגור עם בנו הקטן בביתה של אמו. שש שנים אחרי מותה של הרומי, הוא מכיר את צ'יקקו ומתחתן עמה. הוא גם שב לעבוד כעצמאי. לכאורה החיים חוזרים למסוללם, אך לא מדובר ביציאה לדרך חדשה. צ'יקקו חווה הפלה והדבר מרחיק אותה מיוג'י, ששוב לא מצליח למצוא כוחות נפשיים כדי לכאוב בעצמו את האובדן וכדי לחוות אותו יחד עם צ'יקקו. שנתיים אחרי שהתחתנו צ'יקקו עוזבת ולא מוכנה אפילו להיפגש עם יוג'י, שממשיך מדי פעם להגיע לחנות הכל-בו בסנדאי בו היא עובדת. יוג'י ללא ספק סובל מפוסט טראומה וברור שלאסון הטבע ולעדות לאובדן חיי אדם וקהילה היו השלכות ארוכות טווח הרבה מעבר להרס המיידי. אף על פי שאנשים מנסים לשמור על השגרה – שכנים מביאים פירות וירקות לבית אמו של יוג'י, דואגים לבן הקטן שלו, מכרים עוזרים לו למצוא לקוחות, יוג'י הולך ומאבד משמעות לחייו. האנשים סביבו ממשיכים למות, להתרחק, להיעלם, להשתנות. אשתו הראשונה מתה, השנייה – עזבה, בנו, כעת נער בן 12, הולך ומתרחק ממנו, וחבר ילדותו שאיבד את אשתו ובתו בצונאמי לא מוכן אפילו לדבר איתו.
האירועים המתוארים מתרחשים בין אפריל ליוני, אך העלילה קופצת כל הזמן ובצורה לא לינארית אחורה בזמן, בעקבות זכרונותיו הלא סדורים של יוג'י. אחת האפיזודות המרכזיות, אם אפשר להגדיר אותה כך, נוגעת לאקיאו, חבר של יוג'י מימי בית הספר. לפני מרץ 2011 הוא עבד במפעל ליצור רכבים, אך אחרי שאיבד את אשתו ובתו חזר לבית הוריו ומצא עבודה בסוכנות למכירת מכוניות ישנות. כשיוג'י רואה אותו בביתו של אביו, רוקורו, שעבד יחד עם אביו של יוג'י בחברה לייצור בטון לסלילת כבישים, הוא בהתחלה לא מזהה אותו. בהמשך הוא מגלה שרוקורו חלה בסרטן, אך לא באמת מטפל בעצמו. אקיאו בעצמו לא מעוניין בשום קשר עם יוג'י. יום אחד יוג'י מגלה שאקיאו עוסק בדייג בלתי חוקי. מספר ימים לאחר מכן אקיאו נעצר, ובהמשך מתאבד. לקראת סוף הנובלה אנחנו רואים את יוג'י עומד על חוף הים וחושב על מותו של אקיאו ועל מה שאקיאו אמר לו בשיחתם האחרונה והלא מוצלחת. בשיחה הוא השתמש במילה "עונש", ויוג'י מרגיש שאקיאו מאשים אותו, את יוג'י, במותה של הרומי ובהפלה של צ'יקקו, אך זאת הייתה גם הדרך של אקיאו להביע את תחושת האשמה שלו על כך ששרד בעוד אשתו ובתו נספו.
לאורך העלילה יוג'י מגיע מספר פעמים לחוף הים. אף על פי שהחוף מעורר זכורונות כואבים, זה גם המקום בו הוא יכול לחשוב על מי שמת ולהתחבר לזיכרונות שביומיום הוא מדחיק. הוא מגיע לשם שוב אחרי מותו של אקיאו. הוא חושב על מותו של חבר הילדות שלו ועל כך שתחושת האשמה שעיכלה את אקיאו מעכלת כעת גם אותו. הוא מבין את בחירתו של אקיאו במוות. ועדיין הוא בוחר בחיים, בוחר לחיות עם תחושת האובדן ותחושת האשמה. בוחר לחזור הביתה. ייתכן שזה גם הרגע בו הוא בוחר להפסיק להדחיק את רגשותיו הקשים, משום שבשובו הביתה, כשהוא מתבונן במראה, הוא רואה ששיערו הלבין לחלוטין.
כפי שהבטחתי, נמשיך עם היצירות הזוכות בפרס אקוטוגווה, והיום נדבר על שנת 2021, כלומר השנה שבה פורסמו יצירות שנכתבו כבר במהלך מגפת הקורונה. בשתי היצירות הראשונות שזכו בפרס אפשר לזהות הדים למגפה, אבל שתיהן עוסקות בנושאים רחבים יותר שלאו דווקא קשורים אליה. לי קוֹטוֹמי (李琴峰) ואישיזווה מאי (石沢 麻依) חלקו את הפרס בחלק הראשון של שנת 2021 עבור "האי בו פורחות שושנות עכביש" (彼岸花が咲く島) ו"בעקבות הצדפות" (貝に続く場所にて) בהתאמה, ובמחצית השניה של השנה זכה סונקווה בונג'י (砂川文次) עבור "בלאק בוקס" (ブラックボックス).
לי קוטומי – האי בו פורחות שושנות העכביש
לי קוטומי היא הכוכבת העולה של הספרות היפנית. היא נולדה בעיירה קטנה בטיוואן ב-1989, בגיל 14 התחילה ללמוד יפנית בעצמה ובסופו של דבר הגיעה ליפן ב-2013 כסטודנטית לתואר שני. ב-2018 זכה בפרס גונזו לסופרים חדשים רומן הביכורים שלה "ריקוד סולו" (独り舞) . הרומן השני שלה היה מועמד לפרס אקוטגווה ולא זכה, אבל הפעם הגיעה הזכיה המיוחלת. תרגמתי כאן את שם הרומן כ"האי בו פורחות שושנות עכביש", אבל לשם של הפרח הזה, Lycoris radiata או ביפנית higanbana יש משמעות שחשובה ליצירה. ביפנית higan מילולית: "הגדה המרחוקת" או "הגדה שמעבר", ומעבר לכך שהיא מתייחסת לפסטיבל של השוויון הסתווי, משמעות המילה בבודהיזם היא "גדת ההארה", "הנירוונה".
בכל אופן, מדובר ברומן ספקולטיבי המתרחש בעתיד על אי מבודד שתושביו הם צאצים של דוברי יפנית וסינית. העלילה מתרחשת באי ששמו לא נחשף, אך יש רמזים לכך שלפחות המודל שלו הוא האי יונאגוני בים סין המזרחי. נערה מקומית בשם יוּנה (游娜) מוצאת על חוף הים נערה לא מוכרת, שלא זוכרת שום דבר על עצמה, לא את המקום שממנו הגיעה ולא את שמה. יונה נותנת לה את השם אוּמי (宇実) ולוקחת אותה אליה הביתה. יחד עם אומי מתגלה לנו העולם שאליו היא הגיעה. מדובר בחברה חקלאית שבה נשים המכונות נורו (כך מכונות שמאניות באיי ריוקיו/אוקינווה, נשים שלאורך שנים החזיקו בכוח פולחני) מחזיקות בשלטון האדמיניסטרטיבי והריטאולי של האי. זאת חברה חלקאית אך לא נטולת טכנולוגיה. הנורו משיגות את הטכנולוגיה הדרושה לניהול חיים תקינים ממקום שנמצא מעבר לים, והמוצג לתושבי האי כמתת האלים. האי שליו ושקט, נטול מבנה של משפחה פטריארכלית – כל הילדים גדלים עד גיל שנתיים כילדים של האי ומטופלים על ידי נורו ולאחר מכן עוברים למשפחות/אנשים שבוחרות ובוחרים בהם (כך למשל, יונה גרה עם סרה, המשמשת כהורה שלה, אך לא קשורה אליה בקשר דם). לקראת הסוף, אנחנו לומדים יחד עם אומי שהנורו משיגות את כל המכונות והפריטים האחרים בתמורה לפרחי שושנת העכביש, להם מכורים האנשים החיים מעבר לים ושקיומם אינו ידוע לאף אחד מלבד הנורו. יונה ואומי מגלות מהר מאוד שעל קשיי התקשורת שהיו להן בהתחלה, יש שפה שבה שתיהן יכולות לדבר ולהבין אחת את השניה. השפה המיוחדת של הנורו, שפת הנשים הסודית, נשמעת דומה לשפה שבה מדברת אומי. באי עצמו מדברים בשפה שהיא מעין חיבור בין יפנית לסינית והיא נכתבת בסימניות סיניות. שפתה של אומי מבוססת לחלוטין על הדקדוק היפני, אבל זאת יפנית שהוציאו ממנה את כל המילים שמקורן בסינית ואלה הוחלפו במילים יפניות או במילים לועזיות כשלא נמצאה דרך אחרת. שפת נורו היא השפה היפנית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
כריכת המהדורה הסינית של הספר. לי מתרגמת בעצמה את ספריה לשפת האם שלה.
הנורו הראשית מתירה לאומי הזרה להישאר באי בתנאי שתעבור הכשרה לנורו. אומי מסכימה ומצטרפת לחברתה החדשה יונה שגם היא עוברת את ההכשרה. לאט לאט היא לומדת לתקשר עם בני המקום, כולל נער בשם טאצו שגם מאוד רוצה ללמוד את שפת הנורו. הבנות מחליטות ללמד אותו את השפה כי בעיניהן זה לא הוגן להדיר אותו, אך בסופו של דבר ההחלטה הופכת לקשה והרת גורל הרבה יותר ממה שחשבו. לפני קבלת ההסמכה, מגלה אומי גם את העולם שממנו הגיעה ואת השתלשלות העניינים שהובילה לכינון שלטון הנורו באי. ההיסטוריה בקצרה (מפי נורו) היא כזאת: התפרצות של מגפה קטלנית מעוררת ביפן גל של שנאת זרים, מה שמוביל לרצח או גירוש של כל מי שאינו יפני. באותו זמן סין משתלטת על טיוואן. חלק מהפליטים משתי המדינות מגיעים אל האי. אך האלימות לא מסתיימת כאן, כיוון שכעת הפליטים רוצחים את תושבי המקום כדי להתיישב במקום החדש. החיכוכים והאלימות נמשכים ובסופו של דבר הפליטים מגיעים למסקנה שכל הצרות שלהם נובעות מכך שהגברים תמיד אלה שקיבלו את כל ההחלטות, התחילו את כל המלחמות והפעילו אלימות. וכך למען המשך ההישרדות הוחלט להעביר את השלטון לנשים. התוכנית עבדה. הנורו ניהלו את חלוקת המשאבים בצורה הוגנת, דאגו לנהל סחר (במסווה של פולחן דתי) עם טיוואן, דאגו לשמר את הידע על העולם שמעבר לים ואת הידע ההיסטורי, ועזרו לאנשי האי בכל דבר ועניין. אומי רואה שהשיטה הזאת עובדת ושאנשי האי חיים בשמחה ובשלווה, אך יש בהסתרת סודות והדרת אנשים מסוימים מהתקרבות לשלטון משהו מטריד. מטרידה אותה כמובן גם העובדה שהיא מגיעה מ"יפן", המדינה שגירשה את כל הזרים והסתגרה לחלוטין, וכעת גם אם תרצה אין לאן לחזור. הרומן מסתיים בשיחה שאומי ויונה מנהלות ביניהן על עתידו של האי בהנהגתן כנורו, עכשיו כשהן למדו את ההיסטוריה ואמורות לשמר אותה, להגן על תושבי האי אך גם לנהוג בהוגנות.
לי שאבה את השראתה מהאירועים שהתרחשו סביבה בפרוץ מגפת הקורונה וגם מהתפיסות שלה לגבי ארעיות ושבריריות של גבולות לאום והקשר המלאכותי בין שפה ללאום. אכן בפרוץ המגפה ביפן התעוררו רוחות של שנאת זרים, או אם לומר בצורה יותר עדינה, חשש מזרים. יפן נסגרה לחלוטין והייתה סגורה תקופה הרבה יותר ארוכה ממדינות אחרות. ברשתות חברתיות אפשר היה לקרוא האשמות כלפי סינים וזרים בכלל על הבאת הצרה ליפן. החשש מפני השתלטותה של סין על טיוואן גם כן עולה לכותרות בתקופה האחרונה (לא שאי פעם סין ויתרה על טיוואן). את הרעיון לשמאניות שמנהלות את האי שאבה לי מנשות הפולחן של איי ריוקיו/אוקינווה המכונות נורו, שהיוו לאורך שנים רבות כוח פולחני אקסקלוסיבי בדת המקומית. מקומות פולחן רבים היו אסורים לכניסתם של גברים ורק נשים הורשו לבצע את הטקסים החשובים ביותר למען הקהילה. היום קהילות הנורו המסורתיות נותרו מאוד מצומצמות. ועוד מילה על האי יונאגוני – לי בחרה דווקא אותו כמודל לאי הדמיוני שלה משום שזה אחד האיים שעבר ידיים פעמים רבות והוא דוגמה לארביטרריות של גבולות. עד המאה ה-16 זה היה אי עצמאי באמצע האוקיינוס עם קשרים רופפים עם כל מיני מדינות באזור. ב-1510 ממלכת ריוקיו פלשה לאי ואחרי שהאן סאצומה (נחלה פאודלית ביפן) פלש לריוקיו ב-1609 האי הפך לשטח חסות של ההאן יחד עם איי ריוקיו אחרים. ב-1870 האי הפך באופן רשמי לחלק מיפן ולאחר סיפוחה של טיוואן ליפן ב-1895 (בעקבות מלחמת סין-יפן) נוצר קשר חזק בין האי הקטן לבין טיוואן, שנמצאת במרחק של 111 ק"מ בלבד ממנו. בזכות הקשר הזה, האי התפתח מאוד מבחינה טכנולוגית ותרבותית, אך בתום מלחמת העולם השניה הגבולות הישנים קרסו והאי עבר לאמריקאים יחד עם יתר איי אוקינווה (שהיו פעם ריוקיו, כן?). האמריקאים לא התעניינו באי והוא נותר כעת מבודד ומנותק מאספקה. כך, האנשים בשטח קטן שעבר מיד ליד כל פעם, מצאו את עצמם תחת שלטון חדש ובנסיבות חדשות שלא הייתה להם כל שליטה עליהן. והאם אי אפשר לומר את זה על כל לאום? הרי ידוע, כי כל לאום הוא קהילה מדומיינת…
אישיזווה מאי – בעקבות הצדפות
יחד עם לי קוטומי, זכתה אישיזווה מאי בפרס אקוטגווה עבור המחצית הראשונה של שנת 2021. כפי שהרומן של לי הושפע בחלקו ממגיפת הקורונה, כך גם הרומן הקצר של אישיזווה – אף על פי שהנושא שלו הרבה יותר כללי וניתן להגדירו כהתמודדות עם טראומה של אובדן בעקבות אסון (טבע או אחר). אישיזווה נולדה ב-1980 בעיר סנדאי (אחת הערים שנפגעו קשה מאוד באסון הטבע הגדול של 2011). לאחר שסיימה את לימודי התואר השני בהיסטוריה של אמנות מערבית, עברה בשנת 2017 לגרמניה ללימודי דוקטורט, והיא חוקרת את אמנות הרנסנס באוניברסיטת היידלברג. בעקבות הזכיה, הרומן הפך לספר הביכורים שלה (כן, רוב היצירות שזוכות בפרס לא רואות אור כספר לפחות עד מועמדותן) ומאז פרסמה אישיזווה עוד מספר סיפורים קצרים ומסות בכתבי עת.
המספרת, קוֹמינֵה סָטוֹמי (小峰里美), היא ניצולה של האסון בצפון מזרח יפן והיא סטודנטית שחיה בגרמניה. בתחילת חודש יולי בעיר האוניברסיאית גטינגן מחכה סטומי בתחנת רכבת לנוֹמׅיָה, חבר ותיק שלא ראתה מזה 9 שנים. הוא מגיע והשניים פוסעים ברחבות העיר ומנהלים שיחה קצת מקרטעת, במהלכה אנו מגלים שנומיה נסחף יחד עם משפחתו בצונאמי שבלע כפרים וערים שלמות בצפון מזרח יפן בשנת 2011. או אולי לא? גם סטומי הייתה בטוחה שהוא מת יחד עם משפחתו, אף על פי שגופתו מעולם לא נמצאה (עדיין יש באמת אנשים כאלה). העיר הגרמנית רק נפתחת לאחר סגר שהוטל בעקבות מגפת הקורונה וזה בדיוק הרגע בו היא מקבלת מנומיה מייל בו הוא אומר שיגיע לגטינגן, שכן גם הוא, כמו המספרת, חוקר אמנות גרמנית. יחד עם המספרת אנו משוטטים ברחובות העיר, בפארק, ובנבחי זכרונותיה, הפרושים כמו רשתות חופפות. האם נומיה הוא רוח רפאים, פרויקציית זיכרונותיה של סטומי? מדוע אנשים אחרים שנמצאים סביבה רואים אותו? האם האנשים האלה באמת נמצאים? נומיה מתידד בגטינגן עם בחור בשם טרדה, ובהמשך מסתבר שמדובר בטרדה טורהיקו (寺田寅彦), פיזיקאי וסופר, מחלוצי המחקר על רעידות אדמה, שחי בין השנים 1878 – 1935 ולמד בברלין ב-1909. טרדה עצמו היה אחד מתלמידיו של נאצומה סוסקי וגם היווה מודל עבור מספר דמויות ביצירותיו של הסופר הדגול. כך, למשל, ב"אני חתול" דמותו של החוקר הצעיר המכונה ירח-קר (במקור מיזושימה קנגצו 水島寒月), שכותב תזה בנושא "השפעת קרני אולטרא-סגול על פעולה גלוונית בגלגל העין של צפרדעים" מבוססת על טרדה (שכאמור חקר רעידות אדמה, אבל סוסקי ביקש ללעוג קצת לרצינות היתר שבה חוקרי האקדמיה המודרנית ניגשים לנושאים חסרי חשיבות לכאורה). סוסקי מהווה צומת נוספת בקשר בין נומיה לטרדה, כיוון שהעניין של נומיה בצייר האיטלקי מהמהאה ה-16, אנדראה דל סרטו, נבע לדבריו של נומיה מהפסוודו-תיאוריה על אסתטיקה של מייתיי (迷亭 אני לא זוכרת איך קראו לו בעברית).
נומיה וטרדה פוגשים את חברותיה השונות של סטומי – שותפתה לדירה, מישהי שעוזרת לה עם ניסוח התזה שלה בגרמנית, מישהי שהייתה מורה לגרמנית וכעת משמשת מעין צומת ברשת המכרות שלה, ואחרות. כל הנשים הגרמניות האלה רואות לכאורה את נומיה וטרדה, אך עם הזמן גם הן הולכות ומאבדות ממשות. לנשים האלה קוראים אגתה, אורסולה, אגנס, ברברה, קטרינה ולוצ'יה – שמות גרמניים סבירים, אבל אלה גם שמות של קדושות נוצריות. צריך להקדיש תשומת לב מסוימת כדי לשים לב לכך שיש קשר בין הקדושות לנשים הסובבות את סטומי, אבל למשל אגנס היא ילדה נוירוטית בת 12 שבאה לבקר את אורסולה, המורה לגמרנית, וגם הקדושה אגנס הייתה בת 12 בעת המרטיריום שלה. בנוסף, אמה של שותפתה לדירה של סטומי אגתה נפטרה מסרטן שד ובאחת הסצנות הסוריאליסטיות המתרחשת בדירתה של אורסולה, אגתה מופיעה עם זוג שדיים מונחים על צלחת, כמו באיקונוגרפיה של הקדושה. קתרינה, חברתה של סטומי שעוזרת לה עם כתיבת התזה, עונדת עגילים בצורת גלגל, וכמובן הקדושה קתרינה מצוירת בדרך כלל לצד גלגל ששימש ככלי העינוי שלה. כך בהדרגה אנחנו מבינים שסטומי בעצם מוקפת ברשת של קדושות שמתו מוות לא טבעי, וכעת מהוות את רשת הביטחון שלה בעולם מתעתע.
למעשה מתגנב ללב הקורא חשד שלא מדובר כאן (רק) בנשים אמתיות אלא בדמויות קוסמיות, ובנוסף שהעיר הקונקרטית מאוד גטנגן היא גם מיקרוקוסמוס קטן המכיל בתוכו את הקוסמוס הגדול ובאותו זמן מהווה חלק ממנו. בגטנגן, כמו בערים אחרות באירופה, קיים מסלול הליכה המכונה "מסלול כוכבי לכת" (planetenweg), שהוא מעין מודל בקנה מידה מוקטן של מערכת השמש, הנפרש על פני העיר. לא רק שסטומי מדברת על גיאוגרפיה של העיר במונחים של קרבה או ריחוק לכוכב לכת מסוים, אלא גם מקום מגוריהן או הימצאן של הדמויות מקושר לכוכבי הלכת. כך למשל יש קשר בין נומיה לבין מיקום הכוכב פלוטו, שנקרא על שם אל השאול, וביתה של אורסולה בו כולם נוהגים להתאסף נמצא בקרבתו של כוכב הלכת צדק.
כוכב הלכת הזה קשור גם לאחד הסמלים המרכזיים בספר והוא הצדפות, המהוות מעין חוט מנחה בנבחי זכרונותיה של סטומי או חוט המקשר בין החיים למתים. סטומי מספרת על ביקורה בכנסיית ג'יימס הקדוש שנמצאת במרחק זהה מביתה של אורסלה ומנקודת ציון של כוכב הלכת צדק. אחד מעיטורי הכנסיה הוא עיטור צדפות, שהן סמלו של ג'יימס וגם סמלם של הצליינים המגיעים לכנסייה (בגרמנית לצדפות האלה קוראים Jakobsmuschel (הצדפה של ג'יימס/יעקב), כך מסבירה לנו סטומי). הצדפות מובילות את הצליינים בדרכם, והן גם עשויות להיות תמרור דרך שיוביל אל נומיה. הצדפות מזכירות את הים שבלע אותו ואנשים אחרים, והן מזכירות גם את הנמל, את הצבעים העזים, את הריחות, את קולות האנשים שכבר אינם.
הספר הקצר הזה דורש המון מהקוראים, שחייבים לשים לב לכל סמל, לכל קשר, לכל פירור מידע בזמן שהם הולכים ותועים יחד עם סטומי בסבך זכרונותיה הכואבים ובמעמקי הטראומה שלה. האם הריכוז בפרטים יוביל אותנו אל נומיה? האם נצליח למקם את עצמנו במרחב ובזמן? אני חושבת שזאת לאו דווקא המטרה כאן. אנחנו לא אמורים באמת למצוא את נומיה ולא בטוח שסטומי עצמה מוכנה להכיר במותו. לא כל סיפור על התמודדות עם טראומה הוא סיפור לינארי על מציאת פתרון וקבלת המוות. אנחנו אף עלולים לגלות שכל הדמויות והמקומות, כולל סטומי עצמה, הם חלק מעולם התעתועים שנותר בעקבות האסון איתו אנשים טרם מצאו דרך להתמודד.
הספר יצא בדיוק בתקופה בה שטפונות חסרי תקדים פגעו במדינות רבות באירופה, כולל גרמניה, והתיאורים של הצונאמי בספר איכשהו התערבבו בראש שלי עם הידיעות, התמונות והסרטונים של השטפונות שהתפשטו אז ברשת. הספר הזה היה מתעתע גם כך, ואני זוכרת שהשילוב בין השטפונות בגרמניה בה מתרחשת העלילה לבין דימויי המים בספר השאירו עלי רושם מטלטל.
סונקווה בונג'י – בלאק בוקס
את הספר הזה לא הגעתי לקרוא, כך שהסיכום כאן הוא על סמך תיאורים ברשת. סונקווה התחיל את הקריירה שלו כסופר ב-2016, אך לפני כן שירת בצבא ההגנה של יפן ונראה שרוב היצירות שלו קשורות בדרך זו או אחרת בחווית השירות הצבאי. זו הייתה המועמדות השלישית שלו לפרס.
סקומה הוא גבר בן 28 שעובד כשליח על אופניים, עוד עבודה בשרשרת הארוכה של עבודות בהן לא הצליח להחזיק מעמד בשל מה שניתן לפרש ככישלון בניהול כעסים. אחרי סיום האוניברסיטה הוא התגייס לצבא ההגנה של יפן, אך פרש משם לאחר שנכנס לתגרה עם אחד הפזמניקים. לאחר שחרורו, הוא מצא משרה בסכונות נדל"ן, אך פותר משם אחרי שקילל את בנו של מנהל הסוכנות. בהמשך עבד בעבודות קבלן ובמשרות מזדמנות שונות, ובסופו של דבר התגלגל לעבוד כשליח. בעבודה הזאת הוא אומנם לא מרוויח הרבה, אבל היא מתאימה לו, כי מאפשרת לו להתרכז בעיקר בתנועה גופנית במרחב, בלי צורך לחשוב יותר מדי. החלק הראשון של הספר מתרכז בעיקר ביום מחייו כשליח. מכונית חותכת אותו בכביש, הוא נופל ואופנייו נהרסים. הוא נאלץ לבקש ממישהו אחר לסיים את המשלוח, מה שאומר שלא יקבל כסף עבור המשימה. זהו רגע של חוסר אונים מול חוסר וודאות כלכלית וחשש למצבו הגופני, שכן רק הגוף הוא שמאפשר לסקומה להתפרנס. אחרי שהוא חוזר למשרד ומתקן את האופניים הוא שב לעשות משלוחים כדי לא לעבד את יתר המשכורת לאותו יום. בסוף היום הוא חוזר לדירתו, אותה הוא חולק עם מדוקה, אשר פגש כשעבד בחנות נוחות, עבודה שגם אותה נאלץ לעזוב בגלל התקלות עם לקוחות. לדירה מגיעים שני פקידי מס הכנסה כי מסתבר שסקומה נמנע מלשלם מיסים. סקומה, המרגיש מעורער אחרי היום שעבר, ואחרי שמדוקה צחקה עליו שהוא לא מסוגל להשיג עבודה קבועה, מחליט שאחד הפקידים צוחק עליו והוא מנגח אותו. הוא גם מתנגד באלימות לשוטרים שבאים לחקור ולעצור אותו.
החלק השני של הרומן מוקדש לזמן שסקומה מעביר בכלא. זה לכאורה הזמן שבו הוא יכול לעצור, לחשוב, אולי להבין את שורשי הכעס שלו, אך נראה שגם כאן הוא פשוט מתמקד ברגע נתון, ולא מגיע לתובנות כלשהן לגבי עצמו.
זה נשמע לי כמו ספר שלא אהנה לקרוא, אבל הוא מסקרן מאוד, דווקא משום שהגיבור לא מנסה להבין את עצמו. מעניין יהיה גם לקרוא את הספר לאור "על תנאי" של יושימורה אקירה (תורגם לעברית על ידי עינת קופר). שם מדובר ברוצח שיוצא לחופשי "על תנאי" אחרי שריצה שש-עשרה שנות מאסר ומנסה לחיות חיים נורמליים ו(ספויילר) כושל. גם שם מדובר באדם קטן שחי חיים קטנים, נטולי יציבות או תקווה אמתית, ובסופו של דבר לא מסוגל (או אולי לא רוצה או לא זוכה באמת לאפשרות) לאתר את מקורן של התפרצויות האלימות והזעם. אלה סתם מחשבות כמובן, כי עוד לא קראתי את הספר של סונקווה, אבל על הספר של יושימורה כבר יכולה להמליץ פה.
מזמן לא עדכנתי אתכם לגבי הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי, אז חשבתי שאעשה עדכון של השנים האחרונות לפחות לגבי הזוכים בפרס אקוטגווה. הפרסים מוענקים פעמיים בשנה, פעם אחת ביולי עבור יצירות שראו אור במחצית הראשונה של השנה ובפעם שניה בינואר של השנה הבאה עבור היצירות שראו אור במחצית השנייה של השנה החולפת. אני קראתי את רוב היצירות הזוכות, כך שנתחיל מהזוכים לשנת 2000 ואולי המבט הפנורמי גם יהיה מעניין מבחינת ייצוג מגוון הסגנונות והקולות שזוכים להכרה מהממסד הספרותי.
ביולי 2020 הוענקו פרסי אקוטגווה לשני זוכים. טוֹנוֹ הָרוּקָה (遠野遥) קיבל את הפרס עבור 破局, שניתן לתרגם כ"חורבן," (ואני אתייחס בהמשך לשם הזה) וטָקָיָאמָה הָנֵקוֹ (高山羽根子) עבור 首里の馬 (הסוס משוּרי). טונו נולד ב-1991, והיה לזוכה הראשון בפרס אקוטגווה שנולד בתקופת הייסי (1989 – 2019, כן כן, הייסי כבר הפכה לתקופה היסטורית ואנחנו כבר בריווה). מבחינה זו, יש דמיון בינו לאוסאמי רין, שזכתה בפרס אקוטגווה במחצית השניה של 2020 עבור 推し，燃ゆ (בעברית אולי "מעריצה, שרופה" ובאנגלית תרגמו את זה – כן, כבר תרגמו והספר כבר ראה אור – כ-Idol, Burning, אני דווקא אהבתי את ההצעה באחד הבלוגים ברשת Stan and burn). טונו, ועוד יותר ממנו אוסאמי, שנולדה ב-1999 וזכתה בפרס בהיותה בת 21 בלבד, הפכו למייצגים של הדור החדש, אולי כמו שבזמנו היו קנהרה היטומי ווטיה ריסה (שתיהן היום כמעט בנות 40, אבל היו בנות 20 ו-19 כשזכו בפרס אקוטגווה ב-2003. שתיהן כמובן מתורגמות לאנגלית, כך שחפשו Hitomi Kanehara, Wataya Risa, כי חיפוש בעברית לא ייתן שום דבר מהאזכור בבלוג הזה). אם אפשר לדבר על נושא מאחד לשלושת הזוכים, למרות השוני הברור מאוד ביניהם הן מבחינת נושא הן מבחינת סגנון כתיבה, הוא הבדידות, הניתוק החברתי או היעדר יכולת ליצור קשרים חברתיים משמעותיים.
טקיאמה הנקו – הסוס משורי
הנובלה מתרחשת באוקינווה, אזור בו זיכרונות היסטוריים נמחקים ונכתבים מחדש במהלך ההיסטוריה המודרנית. הגיבורה היא מינָקוֹ, אישה צעירה בתחילת שנות העשרים שלה, שבצעירותה עברה עם אביה לנהה, בירת אוקינווה. הוריה כבר לא בחיים והיא מעולם לא הצטיינה ביצירת קשרים קרובים. מלבד עבודתה במוקד טלפוני היא מתנדבת בארכיון מקומי קטן שמנוהל על ידי אישה מאוד מבוגרת בשם יוֹרי, שאומנם אינה ילידת אוקינווה אך הקדישה את חייה לאיסוף של סיפורי פולקלור, זיכרונות וחפצים שונים באוקינווה. נראה שמלבד יורי ומינקו, איש לא מתעניין בארכיון הקטן הפועל בבניין רעוע שבעבר היה שייך לצבא האמרקני, ומינקו, ללא כל ניסיון בארכיונאות, מנסה לשמר את פריטי הארכיון על ידי דיגיטליזציה – כלומר, צילום הפריטים והכרטסת באמצעות הטלפון הסללולרי שלה. אחרי עבודתה במוקד הטלפוני היא מוצאת עבודה משונה, תפקידה הוא להקריא חידונים לאנשים שנמצאים בנקודות שונות בעולם מחוץ ליפן. כל אחד מהאנשים האלה עובד במשהו שמחייב אותו לשהות לבד בחלל סגור זמן רב – אחד תקוע בתחנת חלל כיוון שבמהלך שהייתו בה במדינתו התרחש מהפך שלטוני ואין לו יותר לאן לחזור, אישה אחרת נמצאת במעבדה תת-ימית, והשלישי מצא את עצמו באזור לחימה ואינו מצליח לצאת ממנו. התקשורת עם האנשים האלה מתבצעת דרך אפליקציית שיחות וידאו וזאת עבורם הדרך היחידה לתקשר עם מישהו. התקשורת הזאת נראית חסרת תוחלת כמו גם עבודתה בארכיון המתפורר. כשנראה שהיא נותרה לחלוטין לבד, מוצאת מינקו בחצר ביתה סוס מיאקו, גזע אנדמי לאוקינווה, שאומנם מוביל לניתוק מוחלט שלה מהחברה האנושית, אבל גם מעניק לה כוח נפשי מסתורי. בסוף הסיפור מינקו צופה בבניין הארכיון נהרס אחרי מותה של יורי. הנובלה שראתה אור במרץ 2020 בדיוק בתחילת מגפת הקורונה כמעט חזתה את אווירת הניתוק והבדידות שרבים חוו, ואף על פי ששריפתו של מבצר שורי בסוף אוקטובר 2019 אינה מוזכרת, היא מטילה את צלה על העלילה.
טונו הרוקה – חורבן
את שם הספר Hakyoku ניתן לפרש כאסון, משהו שמגיע לסיום טראגי, או כקריסה או התפרקות של קשרים או מערכות יחסים, ושני הפירושים מתאימים במקרה של הנובלה הזאת, כיוון שהעלילה סובבת סביב התפוררות מערכות היחסים של הגיבור הראשי יוסוקה, והיא מסתיימת באסון או טרגדיה (אולי) צפויים מראש. יוסוקה הוא תלמיד שנה רביעית בחוג למשפטים ושחקן רוגבי ששואף לעבוד במגזר הציבורי בתום לימודיו. יש לו מאמן שאותו הוא מעריץ, חבר ששואף להיות סטנדאפיסט וחברה שרוצה להיכנס לפוליטיקה. הוא משתדל תמיד לעשות את הדבר הנכון ומה שמצפים ממנו – הוא יודע שכשהוא מוזמן לארוחה בביתו של המאמן עליו לנהל שיחת חולין מנומסת עם המשפחה, וכשמישהו מחייך אליו, לחייך בחזרה. הוא יודע שצריך להתנהג יפה כלפי נשים ולעולם לא לעשות שום דבר נגד רצונן ושלא קונים אלכוהול עבור מי שטרם הגיע לגיל הבגרות. הוא מרגיש שאנשים כל הזמן בוחנים אותו ואת התנהגותו והוא עושה כמיטב יכולתו להתנהג כפי שמצפים ממנו. אף על פי שהסיפור מסופר בגוף שלישי, אנחנו מקבלים רק את נקודת מבטו של יוסקה, אבל אנחנו גם לא באמת מגלים מה הוא חושב, מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, איך הוא מנתח את המצבים שבהם מוצא את עצמו. התחושה היא שלא מדובר במידע שהמספר מונע מאתנו אלא שיוסוקה עצמו לא מסוגל לחשוב על הדברים לעומק.
למרות ואולי דווקא בגלל זה הקשרים שלו עם בני אדם הולכים ונפרמים. הקשר שלו עם המאמן מתקרר, ונראה שיוסוקה, שכעת מאמן בעצמו, אינו אהוב במיוחד על השחקנים. הוא וחברתו מאיקו נפרדים כי מאיקו עסוקה מדי בקריירה הפוליטית שלה (או לחלופין, אולי משום שיוסוקה לא באמת מבין אותה – יש רמזים לכך שהפוליטיקאי שאצלו היא עושה התמחות מטריד אותה מינית וגם הסיפור המשונה של פריצה לביתה כשהייתה קטנה עובר מעל לראשו של יוסוקה, למרות שהוא מספר לנו אותו). החברה החדשה שהוא מוצא, אקארי, היא בעלת תיאבון מיני שיוסוקה בקושי מצליח לעמוד בו, אבל היא עוזבת אותו כשהיא מגלה שהוא שכב עם האקסית שלו מאיקו. הנובלה מסתיימת באסון שאפשר לצפות מעלילה על אדם שכל החיים רק ניסה לעשות את מה שנכון, אך אף פעם לא הכיר את עצמו ולא הבין את הסובבים אותו – יוסוקה רודף אחרי אקארי כשהיא עוזבת אותו, עובר אורח מתערב ויוסקה מתנפל עליו מבלי לחשוב. בסצנה האחרונה הוא נכנס לניידת משטרה בעוד עובר האורח שרוע על הקרקע.
זהו מעין סיפור מראה ל"בשולי הנוחות" של מורטה סיאקה (ספר שהיה לרב מכר ביפן ובכמעט כל מדינה שבה ראה אור, אבל לגמרי עבר מתחת לרדאר בישראל גם כשתורגם), בו הדמות הראשית קייקו לא מנסה בכלל לעשות שום דבר שהחברה מצפה ממנה. בשני המקרים ייתכן שמדובר בגיבורים שלא באמת מבינים (או אולי גם לא מסוגלים להבין) את הקודים החברתיים, אבל בעוד קייקו פשוט חיה את חייה בצורה שהכי מתאימה לה, יוסוקה נלחם בעצמו כדי להשתלב בצורה הכי מקובלת (כפי שהוא מבין) בחברה. קייקו מבינה שהקשרים החברתיים המקובלים הם לא בשבילה ונראה שהיא במידה רבה שלמה עם זה; יוסוקה, לעומת זאת, מרוב ניסיון להיות אדם "רגיל" לא מבין למה הוא עצמו זקוק.
אוסאמי רין – מעריצה, שרופה
הגיבורה של אוסאמי רין היא עוד אחת מהצעירים שלא מוצאים לעצמם מקום בחברה. אקארי היא תלמידת תיכון שחיה עם אחותה הגדולה ואמה. האם, מרוב הצורך לקיים את המשפחה ולטפל בסבתה הזקנה והחולה של אקארי, לא מוצאת זמן לדאוג לצרכים הנפשיים של בתה. אנחנו פוגשים את אקארי כתלמידה בודדה, שמה שממלא את הצרכים החברתיים שלה הוא פורום המעריצים של האיידול שלה, אואנו מסאקי מלהקת Mazama-za, לו היא קוראת בשם חיבה אושי-קון (אושי בסלנג זה גם הזמר/שחקן שאותו מעריצים, רוצים בהצלחתו ודוחפים [אוסו] אותו קדימה). היא גם עובדת כמלצרית בבאר, כדי לממן את האובססיה שלה – רכישת דיסקים, מרצ'נדייז, ומתנות לאושי-קון. אך מרגע שאנחנו פוגשים אותה אנחנו גם עדים להידרדרות הנפשית המהירה שלה במקביל להידרדרותו של אואנו, בה אנחנו צופים דרך עיניה של המעריצה השרופה שלו. האירוע שממנו הכול מתחיל הוא הידיעה על כך שאואנו פגע פיזית באחת המעריצות שלו, והסיפור כמובן מתפוצץ ומתפשט כאש בשדה קוצים ברחבי האינטרנט, מה שמוביל לצניחת הפופולריות של אואנה ולהחלטתו לעזוב את הלהקה ואת עולם הבידור. האיידול של אקארי נשרף ועמו כל עולמה, זהותה, כל מה שיצר אשליה של קשרים חברתיים והיווה סיבה לקום בבוקר. היא מפסיקה ללכת לבית ספר וגם עוזבת את העבודה שבה היא במילא לא מסתדרת ומשקיעה את כל זמנה במעקב אחר המתרחש בעולמו של האושי שלה. הפרישה שלו היא סוג של מוות בשבילה. בסיום הספר אקארי מוצאת את עצמה על רצפת ביתה של סבתה, שבדיוק נפטרה בבית חולים, אוספת קיסמי אוזניים שהתפרזרו על הרצפה. היא מבינה את עומק הייאוש שלה ואת אובדן השליטה על חייה. לאט לאט היא מתחילה לאסוף את קיסמי האוזניים, כמו שהמשפחה האבלה אוספת את חלקי העצמות הנותרות בתוך העפר לאחר שריפת גופת יקיריהם.
אוסאמי, אישה צעירה בעצמה, כותבת בקול של בנות צעירות, בסלנג של אינטרנט, ובייאוש שאולי ממלא את לבן של נערות מתבגרות שמנסות לנווט את חייהן בעולם האמיתי והעולם הווירטואלי, שלעיתים קרובות מחליף אותו. תרבות האיידולים נפוצה מאוד ביפן כמו במדינות רבות אחרות, והתרבות הזאת לעיתים יוצרת מסך של תעתוע ותחליף לטיפול פסיכולוגי או לקשר בין-אישי. העולם הזה מנצל הן את המעריצים הן את מושאי ההערצה שמופקים על ידו ומפוקחים ללא הרף. העולם המתעתע הזה הוא בודד מאוד על ריבוי המשתתפים באשליה והוא בולע גם את האיידולים וגם את המעריצים. וכל סדק בעולם הזה עלול להוביל להתפוררות של האנשים הלכודים בו. הספר מציג את עולם האיידולים הן כעולם מנחם שמאפשר לאנשים שמתקשים בעולם האמיתי לברוח לתוכו, אך גם חושף את הצד האפל שלו.
***
עכשיו שכתבתי על שלושת הזוכים לשנת 2020 אני מבינה שאולי עדיף לחלק את הפוסט הזה למספר חלקים, כדי שגם תצליחו להגיע לסוף הפוסט בלי להתעייף וגם יהיה למה לחכות.
בתקופה האחרונה ראו אור מספר תרגומים חדשים מיפנית לעברית. את רובם פרסמתי כבר בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל חשבתי שכדאי לרכז אותם כאן בפוסט אחד.
חייו של שוטה ועוד סיפורים מאת אקוטגווה ריונסקה
בסוף 2022 ראה אור בתרגומי בהוצאת "נהר" קובץ סיפורים אוטוביוגרפיים של אחד הסופרים החשובים של יפן וראשוני המודרניסטים בה, ריונסקה אקוטגווה. הקובץ כולל את "מחצית חייו הראשונה של שינסקה דאידוג'י", ניסיונו הראשון של אקוטגווה לעבד את חייו לאמנות בגוף שלישי, יצירה שהוא התכוון להמשיך, אך מעולם לא סיים. במקום טקסט ארוך וקוהרנטי אחד הוא פרסם בהמשך מספר יצירות בהן הוא כותב כבר בגוף ראשון. "ספר המתים" הוא סיפור קצר בו אקוטגווה חושף לראשונה את תשישות הנפש של אמו, סיטואציה שהובילה לכך שמגיל צעיר התחנך בבית דודו ובהמשך חייו חשש לבריאות הנפשית המדרדרת של עצמו. הסיפור הקצרצר הוא מחווה לאמו, שאף על פי שכמעט ולא הכיר אותה, הטילה צל כבד על חייו; לאחותו שמתה זמן קצר לפני לידתו, אותה מעולם לא הכיר ושמותה ככל הנראה הוביל להדרדרות במצבה הנפשי של אמו; ולאביו הביולוגי. "חייו של שוטה" הוא ניסיון נוסף של אקוטגווה לצייר את חייו בפרגמנטים קצרים, המשקפים את התפרקות אמונתו באפשרות של יצירת סיפור או תמונה קוהרנטית של העולם או של האדם, ו"גלגלי שיניים," הסיפור האחרון שכתב, ויותר מכל משקף את כניעתו של אקוטגווה, שלא הצליח יותר למצוא את מקומו בעולם. לבסוף כללתי גם את המכתב האחרון המפורסם שלו (כן, היו מספר מכתבים כאלה) המופנה לידידו הסופר מסאו קומה, בו אקוטגווה מנסה להסביר את תודעתו של מי שבחר לסיים את חייו.
חתולה ושוזו ושתי נשים מאת ג'ונאיצ'ירו טניזקי
דורון ב.כהן תרגם עבור הוצאת כרמל עוד יצירה של אחד מענקי הספרות היפנית. בעברית יש לנו כבר את "המפתח" בהוצאת כתר, "בשבח הצללים" בהוצאת אסיה, שניהם בתרגום דורון ב. כהן, ו"יש המעדיפים סרפדים" בהוצאת מודן בתרגומה של עינת קופר. הספר הזה הוא רומן קצר עם אלמנטים קומיים שבו טניזקי חוזר למוטיב המשלוש הרומנטי שמופיע ברבות מיצירותיו. הגיבור הוא גבר חסר תועלת, לכוד בתוך קשר מניפולטיבי עם שתי נשים, שבתורן לכודות בעולמו של הגבר, רק שהפעם יש גם שחקנית נוספת בסיפור – החתולה לילי שהיא בעצם המניפולטורית המרכזית.
אגב, בין אקוטגווה וטניזקי התנהל פולמוס פומבי בדבר אופי הרומן האידאלי. טניזקי עמד על חשיבות המבנה והעלילה ואקוטגווה התעקש על עליונותה של הרוח הפואטית. מה שכן, שניהם התנגדו לכתיבת "ריאליזם" שאמור לשקף את החיים כפי שהם, שנחשב לסגנון הכתיבה המועדף על ידי רבים בממסד הספרותי בתקופתם. בעוד טניזקי העדיף אסטטיקה של גרוטסק וארוטיקה, ובחר להתמקד בחלקים האפלים (שלא לומר סדיסטיים) של הנפש, אקוטגווה התעניין בשאלות של אתיקה והמתח בין הטוב לרע בנפשו של האדם.
הקעקוע ועוד סיפורים אפלים מיפן
ואם לא הספיקו לכם אקוטגווה וטניזקי, הם מככבים גם באוסף הסיפורים הקטן (אך המרשים) הזה. הוא כולל את אחד הסיפורים הקצרים המוכרים ביותר של טניזקי, "הקעקוע" (הוא גם היצירה הראשונה שפרסם) בו אמן קעקועים ידוע, שנהנה מכך שאמנותו מכאיבה ללקוחותיו (הגברים) מצליח סוף סוף ללכוד ברשתו את מושאת השתוקקותו הגדולה – אישה שאת גופה אפשר להפוך ליצירת אמנות באמצעות קעקועיו, אך התהליך מתגלה לו כעינוי והרס עצמי. הסיפור של אקוטגווה "הפרגוד עם ציור הגיהנום" גם הוא עוסק בקשר בין האמן ליצירתו ובכוחה ההרסני של האמנות. בסיפור הזה, צייר פרגודים מוכשר הנדרש לצייר תמונת גיהנום, נאלץ להקריב קורבן נורא על מזבח אמנותו. הסיפור השלישי הוא של פומיקו אנצ'י, "קשר גורלי בין גלגולי חיים – שרידים", שכתוב מודרני מתוחכם של סיפור מהמאה ה-18 מאת אוּאֵדָה אָקינָרי, שמספר על נזיר בודהיסטי שלכאורה הגיע למצב של נירוונה אך תאוותו לחיים גרמה לו לצלצל בפעמון גם מתחת לפני האדמה (כן, אם קראתן את "הרג קומנדטורה" של מורקמי זה יישמע מוכר). בסיפורה של אנצ'י, אלמנת מלחמה כבת שלושים מגיעה לביתו של פרופסור שלה לשעבר כדי לתמלל את תרגומו ליפנית מודנית את סיפורו של אואדה. האמנות, במקרה הזה של תרגום וכתיבה, מתבררת גם כאן, כמו בסיפורו של טניזקי, כבעלת כוח אירוטי (אם כי לא הרסני), כשהאישה נזכרת בחייה עם בעלה המת וביחס הלא לגמרי תמים של הפרופסור כלפיה. וכמו שאנחנו מבינים מהסיפור של אואדה, לתשוקה יש כוח לעורר מתים. את הסיפורים הנהדרים האלה תרגמה מיכל דליות בול עבור הוצאת אסיה. וכמובן, אל תשכחו שיש לנו גם את הרומן המדהים "מסכות נשים" של אנצ'י פומיקו, גם הוא בתרגומה של מיכל דליות בול.
מורה הזן דוגן: מבחר כתבים
דוגן היה הוגה בודהיסטי ולא סופר ולפיכך מדובר בספר הגות ופילוסופיה. התרגום הזה הוא השג מדהים של איתן בולוקן. הספר רואה אור בהוצאת מאגנס, בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" ולראשונה מביא בעברית את חיבוריו של הוגה חשוב זה בן המאה ה-13. מי שרוצה באמת להבין את מקורות הזן ולא להסתפק ב"זן ואמנות של [הכניסו מה שבא לכן]" זאת ההזדמנות שלכם. איתן (אני מרשה לעצמי לקרוא לו בשם פרטי, בכל זאת לימדנו יחד תרגיל מבוא יפן) לא רק תרגם, אלא גם הוסיף תיאור חייו של דוגן וגם ביאור להגותו, המסייע לנו להבין את תפיסותיו של ההוגה לגבי אחדות הקיום, "אי-השניות", "הככות", ועוד. ובנוסף גם תקבלו תרגום לסוטרת הלב – הסוטרה המרכזית בזרם הזן. בקיצור, זה אוצר של ממש בעברית ובמיוחד למי שזן ופילוסופיה בכלל מעניינים אותו. אם אף פעם לא שמעתם על דוגן, אז הנה טעימה קטנה:
אין ידיעה שגויה ואין הכחדת הידיעה השגויה. אין זקנה ומוות ואין הכחדת הזקנה והמוות. אין סבל, אין מקור לסבל, אין הכחדה של הסבל ואין דרך להכחדה של הסבל. אין ידיעה ואין כל הישג.
אגב, איתן הולך לדבר על הספר ב-9 בפברואר בשעה 7 בערב ב"המגדלור" בתל אביב. הפרטים פה.
שירים של אקיקו יוסאנו
ולבסוף משהו קטן. תרגמתי שלושה שירים של אקיקו יוסאנו עבור המגזין "המוסך", ותוכלו למצוא אותם אונליין יחד עם יתר הדברים המעולים במגזין.
מי שביקר אי פעם ביפן (וגם מי שלא) בוודאי מכיר את החתולים החמודים עם הכף המורמת שיושבים בכניסה לחנויות ומסעדות ונמכרים ברבבות לתיירים המחפשים מזכרת "יפנית". החתול – מָנֵקי נֵקו, החתול המזמין – אמור למשוך או להזמין מזל אל העסק או הבית בו הוא מוצב. ייתכן שאתם מכירים גם את דורימון (ביפנית מבוטא דוראמון), החתול הכחול, גיבור של סדרת אנימציה יפנית פופלרית. ואולי שמעתם גם על נֵקוֺ קפה – בתי קפה מיוחדים, בהם מבקרים שמנועים מלהחזיק חיית מחמד בבית, יכולים לבוא ולבלות קצת בקרבת חתולים (אגב, הטרנד התחיל בכלל בטיוואן, אבל יפנים אימצו אותו באהבה רבה). ואולי אפילו שמעתם על אי החתולים (או אף ביקרתם? אני לא, אבל ספרו לי את רשמיכם, אם כן) – האי הקטנטן אאושימה לחופי האי שיקוקו שהפך לאטרקציה תיירותית בשל אוכלוסיית החתולים העצומה שלו – נכון לאוקטובר 2020 התגוררו באי בעל שטח של כ-125 קמ"ר 6 בני אדם לצד יותר מ-120 חתולים. החתולים אהובים עד כדי כך שבטוקיו יש חנות ספרים שכל מרכולתה מוקדשת לחתולים (הזכרתי אותה בפוסט על טיול בחנויות ספרים). יפנים כמובן אוהבים גם כלבים (תחשבו, למשל, על האצ'יקו), אבל סטטיסטיקה מראה שבמרוצת השנים העניין בחתולים התחיל לגבור על העניין בכלבים. פרופסור מָנָבּוּ אָקָגָוָה מאוניברסיטת טוקיו מסביר את ההעדפה לחתולים באופיים העצמאי לעומת הכלבים וגם מקשר את העניין בחיות מחמד באופן כללי לירידה בילודה. (בשנת 2015 התפרסמה ידיעה שביפן יש כ-20 מיליון חיות מחמד – כלבים וחתולים – לעומת כ-16 מיליון בלבד של ילדים מתחת לגיל 15). אפשר אפילו לראות את הקשר בין דמוגרפיה לבין העניין הגובר בחתולים בגרפים שלמטה. הגרף הראשון יכול לשקף את השינוי בהתעניינות בחתולים לעומת כלבים – עד שנת 2008 מספר הספרים בהם הופיעה המילה "כלב" בכותרת היה גדול יותר ממספר הספרים בהם הופיעה המילה "חתול". בשנת 2008 חל מהפך וזו הייתה גם שנת שיא מבחינה דמוגרפית, ולאחר מכן, כפי שאפשר לראות בגרף השני, אוכלוסיית יפן התחילה לרדת. שנת 2008 הייתה גם השנה בה פקד את העולם משבר כלכלי גדול שהשפיע באופן משמעותי גם על יפן. כמובן אי אפשר באמת להסיק מסקנות מרחיקות לכת משני גרפים כאלה, אבל עדיין מעניין לחשוב שהעניין שלנו בבעלי חיים קשור למצב הכלכלי והדמוגרפי. פרופסור אקגוה מדבר על שתי סיבות בגינן בני אדם מעדיפים חתולים על פני כלבים. האחת היא שמשום היותם עצמאיים ולא נאמנים לבעלים כברירת מחדל, החתולים מאפשרים לאדם לחוות אהבה בלתי תלויה בדבר, ואם החתול כבר מביע חיבה כלבי הבעלים, תחושת הסיפוק של האדם גדולה במיוחד, משום שגילוי החיבה הזה אינו מובן מאליו כמו במקרה של כלב. הסיבה השנייה היא בכך שחיים משותפים עם חתול במשך כעשרים שנה מאפשרים לאדם לחוות את כל מגוון הקשרים האנושיים – בתחילה החתול הקטן הוא כמו תינוק שבמהרה הופך למעין בן או בת, אחר כך הקשר עם החתול מתפתח לזה של אהוב או אהובה ואז למערכת יחסים של בני זוג, ולבסוף נוצר קשר הדומה לזה שיש לאדם עם הורה מבוגר. קשת רחבה כזאת כמובן אינה מתאפשרת עם בן אדם אחד, ואילו החתולים יכולים להעניק לנו אותה.
השוואה בין מספר הספרים המקוטלגים בספריה הלאומית בטוקיו שבכותרתם מופיעה המילה "חתול" ו"כלב" לפי שנת הוצאה בין השנים 2000-2020
שינוי באוכלוסיית יפן בין השנים 2000-2020
היסטוריה של חתולים בספרות יפנית
עמוד מתוך מילון Wamyō Ruijushō (938), כרך 9. אפשר לעיין באתר הספרייה הלאומית של יפן
במאה השישית לספירה, כאשר השלטון היפני החליט לאמץ את הבודהיזם באופן רשמי, נזירים בודהיסטיים רבים החלו להגיע ליפן מסין וקוריאה ועמם מגילות וחפצי פולחן אחרים. המגילות היקרות היו רגישות לנזק הנגרם על ידי מכרסמים, וכך יחד עם כתבי קודש, ידע ומיומנויות באדריכלות, וכתב הסימניות, הגיעו ליפן גם חתולים, כמגיני הדהרמה מפני נזק חומרי. עד אז החתול לא היה מוכר ליפנים, וכך יצא שבכתובים לעיתים התרחש בלבול בין שׁוּעַל רָקוּן הידוע יותר בשמו היפני טאנוקי (狸) לבין חתול (猫). ככל הנראה הייתה תקופה בה חתול מבוית רגיל נקרא "טאנוקי בית" (狸家). בספרות היפנית "החתול" הוזכר לראשונה באוסף סיפורים בודהיסטיים בשם ניהון ריוֺאׅיקׅי שנערך בסוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9, שם גם נעשה השימוש בסימנית 狸 תוך ציון שיש לקרוא אותה כ"נֵקו" (למי שלומד יפנית, הקריאות באותה תקופה עדיין לא נכתבו בכתב פונטי, אלא באמצעות סימניות בתפקידן הפונטי, כך שמעל 狸 היה כתוב 禰古).
צוקיאוקה סטטי (Tsukioka Settei) – הנסיכה השלישית ממעשה גנג'י (מאה 18). מאוסף מוזיאון מטרופוליטן לאומנות, ניו-יורק
דרך אגב, יש מספר הסברים אטימולוגיים להיווצרותה של המילה "נקו". במילון שנערך באמצע המאה ה-10, הקריאה של הסימנית 猫 ניתנת כ-nekoma, וחוקרים מציעים הסבר שהמילה הגיעה מתיאור של חתול כבעל חיים שמרבה לישון – nekomu (אף שהתיאור של חתול באותו מילון הוא "דומה לנמר, אבל קטן; צד עכברים למאכל"). בהתאם קיים גם הסבר הנובע מהמאפיין הזה של חתולים. במילון משנת 1699 שנערך על ידי הפילוסוף קייברה אקקן (Kaibara Ekken) מוסבר שחתול הוא מי שאוהב (konomu) עכברים (nezumi):
NEzumi o KOnomu = NEKO
מיצירות מפורסמות כמו ספר הכרית של סיי שונגון ומעשה גנג'י של מורסקי שיקיבו אנחנו מגלים שחתולים הפכו לחלק מחיי חצר. סיי שונגון כותבת שבין החתולים היפים ביותר הם אלה שגבם שחור ובטנם לבנה, ובאחת מהרשומות ביומנה מופיעה חתולה שלא רק שהיא מתגוררת בארמון אלא אף הוענק לה תואר אצולה, וכשאחד הכלבים בארמון התנפל עליה שלא באשמתו, הוא נידון להגליה לאי המיועד לכלבים שוטטים, ורק לאחר תלאות רבות זוכה לחנינה קיסרית. אגב, ביומנו של אחד מאנשי האצולה מאותה תקופה מוזכר שבהמלטה של אחת מחתולות החצר נכחו שרים רבי מעלה, כך שנראה שלחתולות החצר באמת היה מעמד מיוחד. במעשה גנג'י חתול משחק תפקיד מרכזי באחד האירועים הדרמטיים ביצירה. קשיווגי (Kashiwagi), בנו של חברו הטוב של הנסיך גנג'י, מעוניין להתחתן עם אחת מבנותיו של הקיסר סוזקו (Suzaku), המוכרת בשם "הנסיכה השלישית", אבל מגלה שגנג'י כבר צירף אותה להרמונו. יום אחד קשיווגי מבקר בביתו של גנג'י יחד עם עוד מספר אנשים. הנשים, כרגיל, היו מאחורי פרגודים, מוסתרות מעיניהם של הגברים, אבל אז, חתול שהסתבך בחבל זינק החוצה מבין וילונות הפרגוד והסיט אותם, וכך דמותה של הנסיכה השלישית נחשפה לעיניו של קשיווגי במלוא יופיה. עד אז הוא רק שמע עליה, אך כעת משראה אותה כבר לא היה מוכן לוותר, על אף שהייתה כבר שייכת לגבר אחר. כתוצאה מהקשר שנוצר ביניהם לנסיכה השלישית נולד בן – קאורו (Kaoru), אותו גנג'י מחליט לגדל כבנו, על אף שהוא מגלה על הקשר בין קאשיווגי לנסיכה. כל הסיפור מסתיים בטרגדיה כשהנסיכה השלישית עוזבת למנזר וקשיוואגי בסופו של דבר מת ממה שאולי אפשר לכנות לב שבור.
נקומטה, מתוך מגילה מאוירת של מאה שדים (Hyakkai Zukan ,1737) מאת Sawaki Suushi
בעוד בספרות של תקופת היאן (794 – 1185) שהתפתחה סביב החצר הקיסרית הודגשו המאפיינים האסטתיים של חתולים כחיות מחמד, בתקופה שלאחר מכן, תקופת קמקורה (1185 – 1333), שהתאפיינה בהתבססות של שלטון השוגונים ובדעיכה הדרגתית של התרבות החצרונית, החתולים התחילו להופיע בהקשרים יותר מסתוריים ומפחידים. ביומנו הפואטי (שכנתב בסינית) של אחד המשוררים החשובים של יפן פוג'יוורה טייקה (1162 – 1241, Fujiwara no Teika) יש תיאור של יצור אל-טבעי נֵקוֺמָטָה, שהוא למעשה חתול פראי שחי בהרים או חתול בית מבוגר משנה צורה. פוג'יוורה מתאר את היצור כבעל פני חתול וגוף של כלב, אבל הוא ממשיך להופיע באגדות ופולקלור בצורות שונות. היצורים מקושרים למוות, מיוחסת להם יכולות לתקשר עם מתים, הם יודעים לשנות צורה ולעיתים מופיעים כנשים יפות ומפתות, שלעיתים בפירוש מזוהות עם זנות. החתולים התחילו לאבד מהעל-טבעיות שלהם במחצית השנייה של תקופת אדו (1603-1867), כשככל הנראה הפכו לחיית בית נפוצה לא רק בקרב אצולה, אלא גם בקרב אוכולוסיית פשוטי העם העירונית. אם כי, רוחות של חתולים מפחידים המשיכו להופיע פה ושם בסיפורי פולקלור ומחזות קבוקי, כמו רוח החתול הענק מאוֺקָזָקי, שאגב, ממשיכה לרדוף את דמיונם של יוצרים גם בתקופה המודרנית. הצייר המפורסם אוטגווה קוניושי (1798 – 1861, Utagawa Kuniyoshi) היה ידוע בחיבתו הרבה לחתולים (תלמידיו סיפרו שהסטודיו שלו תמיד היה מלא בהם) ויצר אינספור תדפיסים בהם מככבים חתולים בצורותיהם השונות – כחיות מחמד, כדמויות אנושיות מגוחכות וכמפלצות מפחידות. כמובן, חתולים הופיעו גם בשירי הייקו. למשל הנה אחד של איסהקוביאשי (1763 – 1828):
חתלתול מנחית את כפו על עלה שלכת
Neko no ko ga choito osaeru ochiba kana
והנה שיר אחר המקשר בין חתולים לאהבה (נושא שמרבה להופיע בהייקו) מאת שידָה יאבָּה (1662 – 1740)
אהבתו של חתול מראשיתה – יללות כמה עצוב
neko no koi shote kara naite aware nari
אוטגווה קוניושי, חתולים כחמישים ושלוש תחנות של דרך טוקאידו (1850)
חתולים בספרות יפנית מודרנית
כריכה של המהדורה הראשונה של "אני חתול"
אין ספק שהחתול המפורסם ביותר בעת המודרנית הוא החתול נטול השם של נצומה (נטסומה) סוסקי (1867 – 1916) מספרו אני חתול (תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג וידיעות ספרים). הרומן הסטירי היה יצירת הביכורים של סוסקי, אותה פרסם בעשרה חלקים בכתב עת ספרותי בין השנים 1906-1905. למעשה, סוסקי לא התכוון לכתוב רומן, אלא פרסם את החלק הראשון כסיפור קצר, אבל עורך כתב העת התלהב מהטקסט ומתגובות הקוראים ושכנע אותו להמשיך. בתקופה בה התחיל לכתוב את הספר לימד סוסקי ספרות אנגלית באוניברסיטת טוקיו, כך שדמותו של המורה, מר עיטוש (או צ'ינו קושאמי), שבביתו גר החתול, מבוססת במידה מסוימת על סוסקי עצמו. המספר מתבונן במבטו החתולי על המעמד החברתי החדש שצומח ביפן וחושף את האפרוריות של מי שמתיימר להיות האינטליגנציה המלומדת והנאורה. חתולים היוו השראה והופיעו גם ביצירותיהם של סופרים ומשוררים אחרים של תחילת המאה ה-20. למשל, אחד מסיפורי הילדים הידועים ביותר של מיאזווה קגנ'י (1896 – 1933) נקרא "משרד החתולים", בו מסופר על משרד בו יושבים ארבעה חתולים-פקידים והבוס שלהם ועוסקים בחקר היסטוריה וגיאוגרפיה כדי לספק מידע נחוץ לחתולים המתעניינים באזור בו יוכלו למצוא עכבר מסוג מסוים או רוצים לדעת איפה כדאי להיזהר במיוחד. הבעיה היא שבסופו של דבר המשרד נסגר כתוצאה מחיכוכים פנימיים ובעיקר בשל כך ששלושה פקידים מציקים ומתנהגים בגסות לפקיד הרביעי – חתול תנור פחמים – שתמיד סובל מקור משום שנולד בחודשי הקיץ. סופר מפרוסם אחר, ג'ונאיצ'ירו טניזקי (1886 – 1965), סיפר שהוא התחיל לחבב חתולים בזכות בודליר, שהיה ידוע כמי שמעדיף את חברת החתולים על פני חברת בני אנוש והקדיש להם מספר שירים, שנכללו באוסף "פרחי הרע". טניזקי, שבעצמו תרגם מספר משיריו של בודליר מאנגלית ליפנית (הוא לא ידע צרפתית וקרא את המשורר באנגלית), כנראה הושפע או הזדהה עם תפיסת החתולים האירוטית של בודליר, שבשירי החתולים שלו דימה את החתול לאישה. בספרו חתולה, שוֺזוֺ, ושתי נשים (לא תורגם לעברית. באנגלית: ACat, a Man, and Two Women בתרגום Paul McCarthy) טניזקי עוסק בנושאים האהובים עליו של יופי, אירוטיקה ויחסים מניפולטיביים (אם קראתם את המפתח בתרגום דורון ב. כהן תדעו על מה אני מדברת) – יש כאן גבר לא יוצלח המוצא את עצמו לכוד בתוך יחסים מניפולטיביים עם אשתו שינקו, שממנה הוא מתגרש, ואשתו החדשה פוקקו, אך ללא ספק גיבורת היצירה היא לילי החתולה, אותה שוזו מאמץ עוד בצעירותו ואליה מרגיש חיבה מיוחדת. הנשים בחייו של שוזו לא מחבבות כל-כך את החתולה, ומשתמשות בה כדי לתמרן את שוזו, אבל גם לחתולה יש רעיונות משלה. מה שיפה בספר הזה הוא שטניזקי לא סתם הופך את החתולה למטאפורה או לסמל של נשיות, אלא גם מצליח לצחוק מתוך מודעות עצמית על בני אדם בכלל, וסופרים בפרט, המשליכים על חתולים את הרגשות, התשוקות והפחדים שלהם. אגב, בזמן שכתב את הספר הזה, טניזקי בעצמו עבר גירושין וגם היה באמצע עבודתו על תרגום ליפנית מודרנית של מעשה גנג'י.
מהדהדורה ראשונה של "עיר של חתולים" (הספר כלל 7 יצירות נוספות)
חתולים היוו השראה גם עבור משוררים, ואחד הידועים בהם היה סאקוטרו האגיוורה (1886 – 1942). הוא הקדיש מספר שירים לחתולים, שהפכו בשיריו לעיתים מזוהים עם האורבניות הגואה והמבלבלת של תקופתו, ולעיתים עם עולם הדמיון המתקיים לצד העולם הרגיל שבו אנחנו חיים. הסיפור הקצר המפורסם שלו (אולי אפילו אפשר לקרוא לו שיר-פרוזה) נקרא "עיר של חתולים" (1935) ובו המספר, שמרבה לחוות תחושה של בלבול ואובדן כיוון בעיר, נוסע לבקר בעיירה מרוחקת בה תושבים מספרים מעשיות על קבוצות אנשים אחוזים ברוחות של חתולים, ובעודו מטייל בה טועה בדרך ומוצא את עצמו ברחובות של שכונה יפהפיה, בה אנשים אלגנטיים ומנומסים מסתובבים ברחובות. אך היופי הזה משתנה בן רגע למראה מבעיט של עיירה נטושה שורצת חתולים. לבסוף מוצא את עצמו המספר שוב בעיירה הרגילה והמוכרת, ותוהה האם המציאות האמתית היא העיירה, עיר החתולים, או שניהם. לצערי לא אוכל להפנות אתכם לתרגום בעברית, אבל יש תרגום מעולה שלHiroaki Sato לאוסף שנקרא Сat Town, הכולל שירים ממספר אוספי שירה של האגיוורה. את ההדים ל"עיר של חתולים" של האגיוורה אפשר כמובן למצוא בספרו של הרוקי מורקמי, 1Q84,שם הגיבור טנגו נוסע ברכבת לעיירה קטנה כדי לבקר את אביו הסובל מהפרעה קוגנטיבית מסוימת. במהלך הנסיעה ברכבת טנגו קורא אוסף סיפורים קצרים בשם "עיר החתולים", שנכתב בין שתי מלחמות עולם על ידי סופר גרמני כלשהו שטנגו לא מכיר. בסיפור הגיבור נוהג לנסוע ברכבת וכל פעם יורד בתחנה אחרת. יום אחד הוא מגיע לעיר משונה המאוכלסת בחתולים – החתולים יוצאים בלילה ונעלמים ביום – אך ברגע שהחתולים מגלים את נוכחותו של הגיבור בעירם, האפשרות לרדת בתחנה בה בעבר מצא את עיר החתולים נחסמת בפניו. גם אצל מורקמי מתקיים כפל (ואף שילוש) של מציאות (מציאויות?), כשהפורטל אל המציאות המדומה אינו נמצא בשליטתו של אדם. חתולים משחקים תפקיד חשוב גם בקפקא על החוף, שם הזקן נקאטה, שאיבד יכולת לקרוא ולכתוב, מסוגל לתקשר עם חתולים באופן מסתורי.
אחד מספריה האחרונים של שונו בכיכובם של חתוליה. נעצור את המלחמה באמצעות ספרות (2017)
כמו שכבר הבנתם, גם ביפן, כמו בכל העולם, סופרים יפניים רוקמים יחסים מיוחדים עם חתוליהם, ולעיתים מכניסים אותם לתוך היצירות שלהם. כך עושה, למשל, סופרת בשם יוריקו שונו,ששמה את החתולים שאספה בחדר האשפה של בניין המגורים שלה במרכז יצירתה. מבחינתה, הקשר שיצרה עם החתולים האלה לימד אותה על מערכות יחסים וגם גרם לה לצמוח כסופרת. בזכותם היא בחרה לרכוש בית משלה, כדי שתוכל להעניק להם מרחב בלי צורך לבקש רשות בדירות שכורות, בהן נהגה לגור עד אז. הקשר שלה עם החתולים לעיתים הופך גם למטאפורה לסוג הקשרים שהיא מבקשת לבנות כתגובה לחברה קפיטליסטית. מספר ספרים שלה עוסקים ספציפית בחתולים, ובאחד מהם היא כותבת: "אני בכלל לא אוהבת חתולים. אני גם לא באמת יודעת לגדל אותם. אבל במקרה, מי שהפכו להיות חברים שלי היו החתולים. והיה לי חשוב לא לבגוד בחברים האלה".
ספר רשומות של מיצויו קקוטה גם היום התבוננתי בך כל היום(2017)
סופרת אוהבת חתולים אחרת היא מיצויו קקוטה, שהקדישה מספר ספרי נון-פיקשן לחתול שלה טוטו, וגם התראיינה בתוכנית מיוחדת של הערוץ NHK בה השתתפו מספר סופרים וסופרות אוהבי חתולים. תוכלו לראות את טוטו המהמם ולקרוא ראיון עם קקוטה באנגלית באתר המקסים ilove.cat בו מופיעים ראיונות (ביפנית ובאנגלית) עם סופרים, אומנים, במאים ומעצבים יפניים. בספרה על אודות קיריקו כותבת הסופרת קנקו נישי על ילדה בת 11 שנפגעת מכך שילד בכיתה שלה קורא לה "מכוערת". היא מצליחה להתגבר וללמוד על עצמה דרך הקשר שלה עם חתול שחור בשם רעמסס השני. קיושי שיגֵמאצוּ מביא בספרו חתולי שמיכה שבעה סיפורים של אנשים שזקוקים לחום ותמיכה ומוכנים לוותר על כסף רב כדי לשכור חתול לשני לילות מאדם שמשכיר את שבעת חתוליו יחד עם שמיכה מנחמת – בין הדמויות אב שפוטר מעבודתו ורוצה לשמח איכשהו את ילדיו, זוג חשוך ילדים וילד שסובל מהתנכלויות בבית ספר.
חתולים יפניים בעברית
כמובן אני יכולה להמשיך, אבל הרי תשאלו – מה נוכל לקרוא בעברית חוץ מאני חתול? תשמחו לדעת שיש לנו שני ספרים יפניים נוספים שעוסקים בחתולים. אחד הוא חתולה אורחת מאת טקשי היראידה, שראה אור ביפן ב-2009, ואצלנו ב-2017 בתרגומה של עינת קופר. זהו ספר על ארעיות ויופי של הרגעים הקטנים, רומן קצר שנכתב על ידי משורר. זוג פרילנסרים בשנות השלושים לחייהם שוכרים יחידת דיור בחצר האחורית של בית יפני מסורתי בשכונה שקטה בעיר גדולה שהולכת ומשתנה בלחץ הגאות הנדל"נית. חייהם של בני הזוג משתנים כשלמטבח שלהם מגיעה חתולה קטנה של השכנים, לה הם מעניקים את השם צ'יבי (קטנטונת). שני אנשים שמעולם לא התעניינו בחתולים לפני כן, מגלים שביקוריה של צ'יבי הופכים ליותר ויותר חשובים להם. אף על פי שעל פניו לא קורה הרבה בספר, מלבד ביקוריה של צ'יבי ושיחותיהם של בני הזוג על פילוסופיה, אומנות וספרות, העולם מסביב משתנה בצורה כמעט בלתי מורגשת, אך מתמדת.
ספרה של הירו אריקווה, זכרונותיו של חתול נודד ראה אור ביפן ב-2012 ומאז הספיק להפוך גם לסרט קולנוע, ראה אור בישראל רק בחודש מאי האחרון בתרגום שלי. ננה החתול הוא גיבור הספר, והוא מספר לקוראים על חייו עם סָטוֺרוּ, עמו רקם קשר מיוחד במינו, לאחר שסטורו הציל אותו וטיפל בו כשהיה עדיין חתול מאוד צעיר. במהלך הספר אנחנו גם לומדים הרבה על חייו הלא פשוטים של סטורו ועל הטראומות והקשיים שחווה בהיותו ילד, וגם פוגשים את האנשים החשובים עבורו שפגש לאורך חייו. ננה הוא חתול עצמאי, לעיתים אנוכי ורברבן, אך גם שובה לב ומלא אהבה והכרת תודה לסטורו. אריקווה מצליחה לשמור על איזון בין הומור לרגשנות על ידי שילוב קולו של ננה בעלילה. הרגעים בהם אנחנו שומעים את "שיחותיו" עם בני אדם (רק הוא מבין את שפתם) ואת שיחותיו עם בעלי חיים אחרים שהוא פוגש, לרוב מלאים בהומור, והם מאזנים את רגעי הפאתוס החבוי בסיפורי החיים של הגיבורים האנושיים בספר. מלבד היותו שיר הלל לחתולים, זכרונותיו של חתול נודדהוא גם ספר מסע ברחבי יפן – כולל מבט אל הר פוג'י ושיטוט בשדות הבלתי נגמרים של הוקאידו.
לפי סוכנויות הספרים הגדולות (Tohan ו-Nippan, מונופול בשוק הספרים זו תופעה כלל עולמית) הספר הנמכר ביותר של השנה הוא אוסף רשימות וזכרונות של שחקנית יפנית ידועה בשם קיקי קירין 樹木希林, שהלכה לעולמה בספטמבר 2018. קיקי קירין הייתה ידועה בדמויות האקסצנטריות והקומיות ששיחקה ובכך שהמשיכה להתעקש ולעבוד למרות המחלות הרבות מהן סבלה, כולל היפרדות רשתית וסרטן השד. מי שמכיר קצת קולנוע יפני (אני מאלה שמכירים ממש קצת) יזכור אותה מתפקיד של אמא בסרט "מגדל טוקיו" שביקר פעם בארץ. בסרט קיקי שיחקה את הדמות הראשית אייקו האמא, ובתה של קיקי שיחקה את אייקו הצעירה. ביפן מאוד אוהבים לקרוא מאמרים והגיגים של דמויות ציבוריות מוכרות ובכלל אוהבים לקרוא נונפיקשן (אם אתם זוכרים, ב-2017 הספר הפופולארי ביותר היה ספר גיל תשעים. מה יש להיות שמחים של סטוֹ אייקוֹ, שגם הוא אוסף הגיגים על החיים, אם כי, של סופרת שעדיין בחיים.
בגזרת ספרים בכריכה רכה (בדרך כלל ספרים שהודפסו בכריכה קשה וזכו להצלחה או ספרים בסוגות קלילות שמלכתחילה מודפסים בכריכה רכה ונועדו להיות ברי השגה לקהל כמה שיותר רחב) רב מכר השנה הוא יצירתו החדשה של מקוֹטוֹ שינקאי, היוצר של סרט האנימציה המפורסם של השנים האחרונות השם שלך. הספר ילדי מזג אוויר: הספר (באנגלית Weathering with you) ראה אור במקביל (יום לפני) שהסרט יצא לאקרנים ברחבי יפן. בהתחשב בהצלחה המסחררת לה זכה השם שלך,המכירות של הספר ושל הכרטיסים היו מובטחות. (אגב, את החדש עוד לא ראיתי, אבל את השם שלך ראיתי בקולנוע ביפן והתרגשתי יחד עם כל הקהל שמפאת השעה המאוחרת היה מורכב ברובו מאנשים מבוגרים).
רב המכר בקטגוריה של סיפורת בכריכה קשה הוא הספר שזכה השנה בפרס חנויות הספרים (אסטרטגיית המכירה שכתבתי עליה פה עובדת) והמקל מועבר הלאה מאת סאו מאיקו, עליו כתבתי כאן.
הספר שזכה השנה בפרס אקוטגווה האישה בחצאית הסגולהלא נכנס לעשיריה הפותחת של רבי המכר בסוכנות Nippan, אבל בכל זאת הצליח להתברג למקום העשרים ב-Tohan, מה שאומר שהקהל הרחב עדיין מנסה לעקוב אחרי הפרס הוותיק, שנחשב לפעמים ל"ספרותי מדי".
כרגיל ביפן הספרים הנקראים ביותר הם ספרי מקור, אבל לרשימה השנה הצליח להיכנס ספר מתורגם של סופרת קוריאנית צ'וֹ נאמג'וּ (조남주) שהפך לרב מכר מידי גם בארץ המקור (מקום 10 ברשימת Nippan ומקום 8 ברשימת Tohan). קים ג'ון, שנת לידה 82 (בקוריאנית: 82년생 김지영, ראה אור בקוראיה ב-2016 וליפנית תורגם על ידי סאיטו מריקו 斎藤真理子) הוא יצירה שנגעה בלבו של דור שלם של נשים, שנולדו בשנות השמונים המוקדמות, נשים רגילות, שלמדו בבתי ספר יחד עם בנים, שקיבלו השכלה גבוהה, שהתחתנו וילדו ילדים, ובכל אחת מנקודות בחיים שלהן נאלצו להתמודד עם סקסיזם יומיומי. לא משהו מיוחד ומרעיש, אלא משהו שמכרסם בך לאט-לאט ואוכל את הנשמה. הספר הפך להזדמנות עבור נשים רבות לדבר על החיים שלהן ולהעלות נושאים שלמדו להדחיק. באחרית הדבר למהדורה היפנית כותבת המתרגמת שכשהספר ראה אור היא הוצפה במכתבים של קוראות שסיפרו לה שהן הרגישו כאילו הן קוראות את הסיפור שלהן. הספר הצליח לעורר דיון בנורמות המגדריות בחברה הקוריאנית וגם עורר את זעמם של גברים רבים שטענו שהספר לא מציג תמונה מאוזנת (מהסוג של "לא כל הגברים"), והיו אף כאלה שדרשו לבטל את הקרנת הסרט המבוסס על הספר שיצא לבתי הקולנוע השנה. אני לא הצלחתי לחכות וקראתי את התרגום ליפנית, אבל השנה ייצא גם תרגום לאנגלית ומי יודע, אולי גם בארץ ירצו לתרגם את הספר הזה. הספר אגב, למרות הטענות שנשמעו, לא מציג תמונה חד ממדית וסטריאוטיפית של אישה כקורבן של הפטריארכיה הרעה, אלא מציג את הפטריארכיה כפוגעת גם בבני הזוג של הנשים, שגדלו באופן שלא מאפשר להם להבין את ההתמודדויות של הנשים שלצדם ואפילו מונע מהם להבין את עצמם ומה הם בעצם היו רוצים להיות.
הופעה פומבית נדירה של מורקמי הרוקי
שיחה באורך ספר בין קווקמי מיאקו ומורקמי הרוקי
מורקמי הרוקי תמיד היה ידוע כמי שלא נוהג להיפגש עם עיתונאים או קוראים, אבל בשנים האחרונות רואים שינוי בהתנהגותו וברצון מצדו לתקשר עם קוראיו. הוא מדבר עם קוראיו דרך תכנית הרדיו שלו "מורקמי רדיו", בשבילה הוא בוחר מהמוסיקה האהובה עליו (אומרים שאוסף המוזיקה הפרטי שלו מכיל כעשרת אלפים דיסקים ותקליטים), הוא הופיע במסיבת עיתונאים לכבוד הכרזה על "ספריית מורקמי" באוניברסיטת ווסדה, האלמה מאטר שלו, לה הוא תרם את הארכיון הפרטי שלו. אבל ב-17 בדצמבר השנה התקיים אירוע במהלכו מורקמי הקריא מיצירותיו. הפעם האחרונה שמורקמי נפגש כך עם קוראיו הייתה בסתיו 1995 בערים קוֹבֶה ואשִיָה שנפגעו קשה מאוד ברעידת האדמה הגדולה שהתרחשה באותה שנה. האירוע התקיים הפעם באולם תיאטרון שבקומה השביעית של חנות הספרים הגדולה "קינוקוניה" ברובע שינג'וקו שבמרכז טוקיו, והסיבה להתכנסות הייתה לחגוג 70 שנה לפועלו של הסופר, שהתחיל את הקריירה שלו ב-1979 עם הרומן שמע את הרוח שרה (לא תורגם לעברית).
את הבמה חלקה איתו קווקמי מיאקו, סופרת יפנית מצוינת ומעריצה של מורקמי לפי הצהרתה (היצירה האהובה עליה ביותר היא הנובלה "שינה", שתורגמה לעברית על ידי רינה ברוך). לשניים יש יחסים מיוחדים (שאולי נבנו בעזרת הסוכן המשותף שלהם לצורך קידום, אבל אלה השערות שלי) וגם מורקמי התייחס אליה כסופרת הצעירה האהובה עליו והשניים אף הוציאו ספר משותף של ראיון ארוך בשם האוח מתעופף לעת שקיעה (קריצה לאוח המופיע בספרו האחרון של מורקמי הרצח של קומנדטורה, שעדיין לא קיים בעברית). במהלך הערב, שנערך תחת הכותרת "ערב קריאה של האוח החורפי" השניים הקריאו מיצירותיהם. קווקמי הקריאה מהרומן הארוך שלה שראה אור השנה סיפור קיץ (או סיפורה של נָצוּ), ספר המשך לספרה המעולה שדיים וביצים (זה נשמע הרבה פחות פרובוקטיבי ביפנית 😊 אבל הוא פרובוקטיבי מספיק משום עיסוקו בחוסר רצונה של נערה להתבגר ולקבל על עצמה את הנשיות כפי שמוכתבת על ידי החברה וכוללת דימויים מרהיבים הסובבים סביב דם הווסת. הספר ייראה אור באנגלית ב-2020). בנוסף היא הקריאה את התרגום שלה ליפנית מודרנית של משחק ילדים להיג'וצ'י איצ'יו, יצירה המהווה את הרובד החבוי ביצירותיה.
מורקמי סיפר קצת על הרגלי הכתיבה שלו ועל כך שהוא לא מסוגל לעבוד תחת לחצים של זמן ודד-ליין, ולכן אף פעם לא קובע מועד מסוים לסיום כתיבה של יצירה. כמו כן, סיפר על סיפור קצר חדש שכתב, כסיפור המשך ל"קוף שינגווה" (הסיפור האחרון בקובץ ערבה עיוורת, עלמה נמה, שתורגם מיפנית על ידי עינת קופר, כתר 2009). בסיפור המקורי מופיע קוף שגונב שמות של בני אדם, דבר שגורם להם לאבד את זהותם. מורקמי הקריא גרסה קצרה של הסיפור "וידויו של קוף משינגווה" שהפעם מתרחש באתר קטן של מעיינות חמים, שם הקוף מספר לאחד הנופשים את סיפור חייו – על כך שגדל בביתו של פרופסור ובצעירותו נהג להאזין למוסיקה של ריכארד שטראוס וסבל מהתנקלויות מצדם של קופים שמרנים – ובסופו של דבר מתוודה שהוא גורם לבני אדם לשכוח את שמם על ידי גניבת מסמכי הזהות שלהם.
פער מגדרי בתרגום מיפנית
מגזין Metropolis לאחרונה פרסם כתבה שעוסקת בפער הקיים בין מספר יצירות של סופרות יפניות לבין יצירות של סופרים יפניים המתורגמים לאנגלית. לפי הכתבה, משנת 2008 ועד היום תורגמו מיפנית לאנגלית 225 ספרים, ורק 65 מתוכם נכתבו על ידי נשים. מה שמדהים בנתון הזה הוא שביפן מתחילת שנות האלפיים הפער בין הסופרות לסופרים הצטמצם, הן מבחינת זכייה בפרסים חשובים הן מבחינת המכירות. בתוך 20 הספרים הנמכרים ביותר באמזון יפן, נשים וגברים מיוצגים באופן שווה. בפרט מ-2010, בפרס נאוקי זכו 11 סופרים ו-11 סופרות, ובפרס אקוטגווה 10 סופרים ו-13 סופרות. אבל כשזה מגיע לתרגום, המוציאים לאור לא תמיד מוכנים להמר על סופרת.
אני דווקא רואה בשנים האחרונות שינוי בדפוסי התרגום והקידום של הספרות המתורגמת מיפנית לאנגלית, בין היתר בזכות המתרגמות המדהימות שעושות כל מה שביכולתן (גם אם זה לא תמיד קל) כדי לקדם תרגום של סופרות. ב-2017 הייתה לי הזדמנות להשתתף באירוע שקיימו שלוש מתרגמות כאלה – Allison Markin Powell, Lucy North ו-Ginny Takemori, שקראו לקבוצה שלהן "נשים חזקות, עוצמה רכה". כל אחת מהן שיתפה את הנוכחים בדרך שהובילה אותה לתרגום ובקשיים שהתמודדה עמם. היו גם הקראות מתרגומים בהתהוות (שהיום כבר ראו אור) ושיחות עם נציגים מתחום ההוצאה לאור ביפן, שענו על שאלות (לפעמים תשובות לא כל כך מעודדות בנוגע לקשיים בהם נתקלים כשמעוניינים לרכוש זכויות יוצרים, בעיקר לשפות שאינן אנגלית או שפות "גדולות" אחרות). אני לא יכולה להעיד מספרית, אבל אני בהחלט מרגישה שינוי מבחינת העניין של המדיה – יש הרבה יותר כתבות אינטרנטיות עם כותרות "5 הסופרות היפניות שאתם חייבים לקרוא" וגם רשימות המלצה כלליות של תרגומים מיפנית ובכלל של ספרות מתורגמת, תמיד כוללות עכשיו סופרות יפניות.
צילום (גרוע) שלי באירוע "נשים חזקות, עוצמה רכה" שהתקיים ב-2017 בטוקיו. היה כל כך כיף להיות מוקפת בנשים (אגב, היו גם מתרגמים, אז היה כיף לפגוש גם אותם) המלאות בלהט לתרגם ולקדם את הספרות שהן אוהבות.
ומה אצלנו? אצלנו המצב הוא שלפני הדיבור על פער מגדרי צריך לדבר על מחסור חמור בתרגומים מיפנית. אי אפשר אפילו להתלונן (אולי רק קצת) שמתרגמים רק את הסופרים שנחשבים "לגדולי הספרות היפנית" ולא מתרגמים סופרות, כי אפילו ב"גדולי הספרות היפנית" יש לנו מחסור. ובכל זאת אני רוצה להסב את תשומת לב הקוראות והקוראים (ושל ההוצאות לאור) למספר נתונים. מתוך 55 כותרי פרוזה שתורגמו מהספרות היפנית המופיעים ברשימת מה לקרוא (ניפיתי אוספים ואנתולוגיות) באתר, 44 נכתבו על ידי סופרים ורק 14 נכתבו על ידי סופרות. כמובן, יש מספר כותרים שתורגמו מאותו סופר או סופרת. אז רק שתדעו שתורגמו 12 ספרים של מורקמי מתוך 55 כותרים שתורגמו מיפנית. ובסך הכול יש 24 סופרות וסופרים. יש סופרים וסופרות נוספות שתורגמו בתוך אנתולוגיות ואוספים, אבל רק 24 זכו לקבל ספר משלהם בעברית, וגם כאן יש פער מגדרי – 16 גברים ו-8 נשים. אבל יש תקווה! השנה יצאו שני תרגומי פרוזה מיפנית חתן הולך על ארבע של טוודה יוקו (מיפנית: מיכל דליות-בול) ובשולי הנוחות של מורטה סיאקה (מיפנית: עינת קופר). כולי תקווה שבכל זאת נראה בישראל מגמה של השלמת המחסור בספרות יפנית ובתוך כך נצמצם גם את הפערים המגדריים.
אני כל כך שמחה להביא לכם את הבשורה הזאת – סוף סוף ספר זוכה אקוטגווה של סיאקה מורטה רואה אור בעברית בהוצאת "כתר", בתרגומה של עינת קופר*. הספר קיבל בעברית את השם "בשולי הנוחות" והשם של הסופרת מאוית סייקה מורטה (אני אמשיך לאיית אותו כפי שעשיתי עד כה, למען אחידות האיות בבלוג). הספר ראה אור ב-2016, זכה בפרס אקוטגווה באותה שנה, וגם היה במקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגוריה של פרוזת מקור באותה שנה, והוא תורגם כבר לכ-30 שפות.
הספר הזה הוא התבוננות בעולם דרך עיניים של אישה מעט לא שגרתית. היא זקוקה לסדר, חזרתיות ושגרה כדי לתפקד, אבל היא לא מסוגלת ולא מעוניינת להתאים את עצמה לדרישות של החברה. השגרה המוכרת בחנות מינימרקט (או חנות נוחות, או כמו שקוראים לזה ביפן "קוֹנביני"), המדים שהיא מתבקשת ללבוש, המשפטים הקבועים שהיא מצופה לומר ללקוחות, ותנועות הגוף המוכרות משרות עליה בטחון. העולם של המינימרקט מספק אותה ואין לה שאיפות למצוא עבודה אחרת, אף על פי שהיא כבר בת 36. המשפחה שלה מאוד אוהבת ודואגת, אבל היא לא מבינה אותה, ומעדיפה לעצום את העיניים אל מול חוסר השגרתיות שלה. זה ספר שחושף שהחברה מוכנה להתעלם ממוזרויות ואקסצנטריות בכל בן אדם, כל עוד הוא פועל לפי תבניות מוכרות ומצופות. אישה אמורה להתחתן ולהביא ילדים, ואם לא זה – אז היא אמורה לעשות קריירה. אישה שלא מעוניינת באף אחד משני המסלולים האלה היא בהכרח חריגה ומהווה סיבה לדאגה עבור משפחתה. אבל קייקו פורקווה, הגיבורה של הנובלה, אומנם מבינה שהיא מדאיגה את משפחתה, אבל פשוט לא מסוגלת להתאים את עצמה למה שאנשים "רגילים" היו רואים כחיים נורמטיביים.
זה ספר שמציע מבט מעט משועשע על חברה (לא רק יפנית, תסתכלו מסביב) ששקועה בתבניות מחשבה וציפיות מקובעות, שלא באמת יודעת איך להתמודד עם אנשים מעט חריגים, שדורשת מבני אדם, מעל לכל, להיות יצרנים, בין אם בעבודה בין אם בילודה. ביפנית יש ביטוי shigoto ningen שמשמעותו אדם המקדיש את כל כולו לעבודה, אדם שמשמעות חייו היא עבודתו. קייקו היא konbini ningen (השם המקורי של הספר), היא אדם שמצליח למצוא את עצמו בעולם של המינימרקט, היא בעצם אדם-מינימרקט. היא מנהלת עם החנות יחסים רומנטיים, מתפוגגת בתוכה, הופכת לחלק ממנה. וזאת עוד נקודת מחשבה שהספר מציע – נסו לחשוב על מערכות היחסים שאנחנו מקיימים עם עצמים, חפצים וחללים שסביבנו. האדם לעולם אינו אוטונומי, הוא חלק מהמרקם האנושי, אבל גם מהמרקם הלא אנושי. הוא בונה את סביבתו, אבל גם נבנה ממנה. אם אתם יושבים עכשיו בחלל הפתוח בחברת היי-טק שלכם, תחשבו עד כמה אתם "אנשי בניין הזכוכית של חברת היי-טק".
היום תהיה לנו שוב רשומה עם תמונות. והפעם נטייל בעקבות הסופרת היגוצ'י איצ'יו (נאצו), שהוזכרה כבר לא פעם בבלוג. גם אם לא קראתם שום דבר ממה שהיא כתבה (יש תרגומים לאנגלית, רוסית ושפות אחרות, אבל לא לעברית), חלק מהמקומות עשויים להיות מעניינים למי שרוצה להכיר טוקיו קצת אחרת, נטולת אורות ניאון ומסכי פרסומות.
היגוצ'י נאצו נולדה בשכונת Uchisaiwaichō ברובע צ'יודה, שהיום מהווה את המרכז השלטוני של יפן, וכולל את בניין הדיאט (הפרלמנט היפני), הספריה הלאומית, הארמון הקיסרי, את תחנת הרכבת המרכזית של טוקיו, ואתרים מתוירים אחרים. כל מה שנותר היום מהבית בו נולדה היגוצ'י הוא שלט קטן בשדרת Kokkai-dori.
בחייה הקצרים היגוצ'י שינתה את כתובת מגוריה 15 פעמים ואפילו אחרי מותה נאלצה לעבור למשכן חדש פעם אחת, אחרי שבית הקברות בו נקבר אפרה נשרף. ברוב המקומות בהם גרה כבר לא נותר דבר שיזכיר אותה, אבל פה ושם בעיר פזורים לוחות זיכרון (כמו זה הנמצא במקום לידתה), וגם היום ניתן לבקר במספר אתרים הקשורים לכתיבתה ולשנות חייה האחרונות, בהן פרחה לרגע קצר כסופרת.
לא, זה לא פוסט על השפעת הקפיטליזם על שוק הספר. אבל כן תוזכר בו המילה קפיטליזם וגם יוזכרו בו סופרות וסופרים.
שיבוסווה איאיצ'י, "אבי הקפיטליזם"
לפני מספר ימים הודיעו בחדשות ביפן שבשנת 2024 תמונתו של פוּקוּזווה יוּקיצ'י (1835 – 1901) על שטר של עשרת אלפים יין (השטר בעל הערך הגבוה ביותר) תוחלף בתמונתו של שיבוּסאווה אֵיאיצ'י (Shibusawa Eichi). פוקוזווה יוקיצ'י היה איש רוח וחינוך, מתרגם, כותב, עיתונאי ויזם, אחד האנשים המשפיעים ביותר על כינון יפן כמדינת לאום מודרנית (כן, כולל גם רעיונות אימפריאליסטיים, אבל גם תפיסות הנוגעות לדמוקרטיה, לשיפור במעמדן של נשים ובחשיבות של הענקת חינוך ראוי לכל האוכלוסייה). שיבוסאווה איאיצ'י, האיש שתמונתו תחליף את פוקוזווה יוקיצ'י, נחשב ל"אבי הקפיטליזם היפני." הוא ייסד את הבנק המסחרי המודרני הראשון ביפן ודרכו הקים מספר חברות מסחריות, חלקן עדיין נסחרות בבורסה בטוקיו, והיום זכור כ"קפיטליסט אתי" או "הקפיטליסט הקונפוציאני," בין היתר, בשל סירובו לשמור על שליטה מוחלטת בחברות שהקים ויצירת מה שמכונה זאיבצו, וכן בשל פועלו להקמת בתי חולים, בתי ספר ומעורבות בארגוני צדקה וסיוע שונים.
שיגוסווה קאיצ'י, סופר
מספר מאזינים לא קשובים במיוחד, שכנראה גם מעולם לא שמעו את שמו של האיש החשוב, דמיינו לחשוב שבחדשות הודיעו שבשנת 2024 על שטר של עשרת אלפיים יין יופיע דיוקנו של שיגוסווה קאיצ'י (Shigusawa Keichi), סופר בסוגת "לייט נובל" (ספרות קלילה) שקהל היעד שלה הוא בדרך כלל בני נוער. מעריצי הסופר פנו למקור החדשות האמין ביותר – טוויטר – כדי לברר האם אכן כך הדבר, והסופר נאלץ לאכזב את עוקביו.
יפן מונוגטרי 
.png){kind=link}
