הפרס הגדול של חנויות הספרים

היום הפוסט מוקדש לפרס הגדול של חנויות הספרים 本屋大賞. כדי לגלות מי זכה השנה (היום), תצטרכו לקרוא עד סוף הפוסט.

קוראי הבלוג יודעים, שהפרסים הספרותיים החשובים ביותר ביפן הם פרס אקוטגווה ופרס נאוקי. במיוחד פרס אקוטגווה, הנחשב לסולל דרכם של סופרים צעירים חדשניים ומוכשרים. שני הפרסים מאוד וותיקים. הם נוסדו ב-1935 על ידי קיקוצ'י קאן (Kikuchi Kan), המייסד והעורך של כתב העת Bungeishunjū. פרסים אלה ואחרים שיחקו תפקיד חשוב בבניית קריירות של סופרים, בעיצוב דעת קהל והקאנון של הספרות המודרנית. גם היום אפשר לראות בביקורות של ספרים באמזון ואתרים אחרים, שאנשים כותבים "קניתי את הספר משום שזכה בפרס X" או "קראתי את הספר ואני חושבת שהוא גרוע. לא מאמינה שהוא זכה בפרס Y".

הפרסים בדרך כלל ניתנים מטעם כתבי לעת לספרות או הוצאות לאור, בהן מתפרסמים הספרים. לפיכך, מי שיזכה בפרס אקוטגווה, יזכה גם לפרסום יצירתו (פעמים רבות יצירת ביקורים) בכתב העת בונגי שונג'ו, ומי שזוכה בפרס גוּנזוֹ, יצירתו תתפרסם בכתב עת גונזו, שיוצא בהוצאה לאור הגדולה קוֹדָנשָה. בשנים האחרונות נשמעת ביקורת כלפי פרסי ספרות, היוצרים מצב בו מיעוט של חברי ועדות מעצב את הטעם הספרותי של רבים.

logo2016בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לשנות את המצב. כך למשל נוסד פרס הטוויטר, במסגרתו משתמשי הרשת החברתית מצביעים בעד היצירות שהכי אהבו. הפרס שצובר תאוצה בשנים האחרונות הוא הפרס הגדול של חנויות הספרים, שנוסד באפריל 2004, שלא נבחר על ידי ועדת סופרים ואנשי רוח מלומדת, אלא על ידי מוכרים בחנויות הספרים.

הפרס נוסד למעשה על רקע כלכלי. המשבר הכלכלי בשנות התשעים הביא לירידה חדה במכירות הספרים ועם השנים המצב של ההוצאות לאור ושל חנויות הספרים הלך והתדרדר. אחד מחברי הוועדה המארגנת של הפרס הוא סוּגיאֶה יוֹשיצוּגוּ, שעובד במחלקת מכירות בהוצאה קטנה hon no zasshisa, שירחון הדגל שלה hon no zasshi (כתב עת של ספרים) מביא ראיונות עם סופרים ומאמרי דעה וביקורת הקשורים לספרות ביפן. בראיון סיפר סוּגיאֶה, שהפרס נולד מתוך שיחותיו עם נציגים של חנויות ספרים, שהתלוננו על משבר המכירות ומתוך רצון לעשות משהו שייצור עניין בציבור ויגרום לו לקנות יותר ספרים. אוּצ'ידָה טָקֶשי, ממחלקת השיווק של רשת חנויות הספרים הגדולה והוותיקה סָנֽסֶידוֹ (35 סניפים ברחבי יפן), אומר שבשנת 1996 נגמרה התקופה בה הספרים נמכרו מעצמם, בלי שיהיה צורך לנקוף אצבע. הוא מסביר שאומנם פרסים כמו אקוטגווה ונאוקי מעוררים עניין בציבור, אך הם לא מביאים לעליה מידית במכירות. פרס אוקטגווה ניתן ליצירה קצרה שמתפרסמת באותו חודש בכתב העת בונגי שונג'ו וחולף זמן רב עד שהיא מגיעה לחנויות. פרס נאוקי אומנם ניתן ליצירה שאמורה להיות מסחרית וכבר התפרסמה, אך חנויות הספרים וההוצאות לאור לא מוכנות לכך, וכך בתקופה הסמוכה למועד פרסום הזוכים, נוצר מחסור בספרים האלה. וכך, ביום בו ניתן למכור את מספר הספרים הגדול ביותר לא ניתן למכור אותם. לעומת זאת, אם הפרס מנוהל על ידי חנויות הספרים עצמן, הן יהיו מוכנות למכירות בתקופה בה הספרים האלה  הכי "חמים". בנוסף, כיוון שהפרס נבחר על ידי מוכרי חנויות הספרים, שהם האנשים הקרובים ביותר לצרכני הספרים, הפרס אמור לשקף יותר טוב את טעם הקהל.

מועמדים 2016

מועמדים 2016

הפרס לא נבחר על ידי וועדה אלא בתהליך של הצבעה. עובדי חנויות הספרים מרחבי הארץ בוחרים את שלושת הספרים ש"הם הכי היו רוצים למכור" מתוך הספרים שראו באותה שנה, ולאחר ספירת הקולות מוכרזים עשרה מועמדים. השנה התקבלו המלצות מ-552 מוכרי ספרים מ-435 חנויות ספרים ברחבי יפן. לאחר מכן, על העובדים לקרוא את כל הספרים המועמדים ולבחור שלושה ספרים מתוך עשרת המועמדים וגם לכתוב את נימוקיהם לגבי בחירתם. כך עשרת הספרים המועמדים מקבלים דירוג ונבחר הספר הזוכה. הציבור יכול לעקוב אחרי תהליך הבחירה וגם לקרוא את הנימוקים של מוכרי הספרים באתר הפרס, בפייסבוק או בטוויטר. הסתבר שההליך הדמוקרטי והשקוף, כמו גם הקידום של הספרים הנבחרים, אכן הביא לעליה במכירות. אוּצ'ידָה אומר שלאחרונה לקוחות רבים שנכנסים לחנות שואלים איפה פינת הספרים הזוכים בפרס חנויות הספרים.

והספר הזוכה הפעם הוא:

תמונה למזכרת: הזוכה והמצביעים

תמונה למזכרת: הזוכה והמצביעים (התמונה מחשבון הטוויטר של הפרס)

"יער של כבשים ופלדה" (羊と鋼の森) מאת מיאשיטה נאצוּ (宮下奈都), סופרת שמעולם לא זכתה לא באקוטגווה ולא בנאוקי (אף שספרה זה היה מועמד לפרס נאוקי). גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים. עכשיו נותר רק לי רק למצוא זמן כדי לקרוא את הספר.

בקטגוריה של ספרות מתרוגמת זכה "סיפורי חייו של מר פיקרי", ספרה של הסופרת האמריקאית גבריאל זוין (אצלנו ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2014).

שני שירים של יוסאנו אקיקו

היום חגגו ביפן את חג הבנות והבובות – hinamatsuri, ולכבודו נקרא היום עם שני שירים של המשוררת פורצת הדרך יוסאנו אקיקו (1878-1942) מתוך קובץ השירים המהולל שלה "שיער סתור" (midaregami). השירים מתייסחים דווקא לסיומו של יום החג, כך שמצאתי גם תירוץ אלגנטי לשעת פרסום הפוסט.

אקיקו חיה ויצרה תשוקה. היא התאהבה ביוסאנו טקאן, המנטור שלה, אחד ממובילי ההתחדשות בשירה היפנית. אהבתה ותשוקתה של אקיקו היו כה חזקות, ששום דבר לא עמד בדרכה. היא פרצה את המוסכמות לגבי התנהגות הראויה לעלמה צעירה והיא עזבה את ביתה ומשפחתה בעקבות תשוקתה לשירה ותשוקתה לטקאן, בו התאהבה דרך שיריו. היא הביאה קול נשי חדש, רענן, מלא להט וארוטיקה לשירת טנקה, שהייתה בעלת ניחוח קלאסי וקונבנציות של כתיבה מרומזת ומעורפלת על תשוקה ואהבה. כפי שחידש את הטנקה, הלהט שלה גם עשה מהפכה בחייו של מושא תשוקתה טקאן. הוא התגרש מאשתו והתחתן עם אקיקו, והאהבה שינתה גם את שירתו. הכיוון הפוליטי-פטריוטי התחלף בשיח של אהבה שהתפתח בינו לבין אקיקו מעל דפי כתב העת "מיוֺג'וֺ" (כוכב הבוקר/כוכב בהיר), אותו יסד טקאן כמקום לפרסום שירה של "החברה לשירה חדשה" (שינשי-שָה)

בקובץ "שיער סתור" כלולים 293 שירים מתוך 640 שירים שאקיקו פרסמה ושלחה במכתבים במהלך שנה וחצי, מאפריל 1900 עד אוגוסט 1901, ובנוסף 106 שירים נוספים שנכתבו במיוחד עבור האוסף.

דווקא השירים המתייחסים לבובות הם פחות מפורשים, אך עצם הכנסת הרמיזה לארוטיקה לתוך נושא הקשור לילדות ותום היא כבר מהפכנית בפני עצמה.

שיר 109

ひとつ 篋 にひひなをさめて 蓋とぢて何となき 息桃にはばかる
Hitotsu hako ni/ hiina osamete /futa tojite /nan to naki iki /momo ni habakaru

בקופסה אחת/ הנחתי את שתי הבובות/ וסגרתי את המכסה/ ובלי שאדע מדוע, אנחה/ נבוכה בפני האפרסק

שתי הבובות הן הקיסר והקיסרית, גבר ואישה בקופסה אחת, סגורה וחשוכה, הן דימוי ארוטי, אליו "הילדה" בהתחלה לא שמה לב, אך מששמה לב מרגישה לא נוח בפני פריחת האפרסק, המסמל את התום הילדותי.

שיר 350

大御油ひひなの殿にまゐらするわが前髪に桃の花ちる
oomiabura /hiina no tono ni/ mairasuru /waga maegami ni/ momo no hana chiru

את מנורת השמן/ מושיטה/ אל מעמד בובות החג/ על שיערי/ נושרים פרחי אפרסק

הערב ירד והאישה מדליקה את מנורות השמן כדי להעיר את מעמד הבובות. החג מסתיים, פרחי האפרסק נושרים. אפשר לקרוא פה אולי גם אכזבה מאי הגעתו של אהובה. השיער מסודר, מעוטר בפרחי התום, פרחי האפרסק, במקום להיות שיער סתור, שיער שלאחר ליל אהבים.

עוד על יוסאנו אקיקו כאן
ועל חג הבנות ומנהגיו כתבתי כאן

כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה הפוסט הראשון שלי, מה שאומר שהיום לבלוג יום הולדת 4!

hina

התמונה מכאן

להתראות 2015

קוראי בלוג היקרים והסבלניים,

שנת 2015 עומדת להסתיים ואני לא פרסמתי אפילו חצי מהפוסטים שרציתי לפרסם, אבל כיוון שפנינו עכשיו לשנה חדשה, הנה סיכום קצרצר של מה שבכול זאת היה כאן.

השנה התפרסמו בבלוג 20 פוסטים, כולל פוסט זה. רובם הוקדשו לאקוטגווה ריונסקה, שאת "חייו של אדם טיפש" שלו תרגמתי פה בהמשכים.

בנוסף, תרגמתי את הסיפור "קור" של אקוטגווה, עבור פרוייקט הסיפור הקצר "מעבורת" וגם את הסיפור "נישואים נקיים" של סיאקה מוראטה עבור "גרטנה", תרגום שמאוד נהניתי לעבוד עליו.

התחלנו מדור חדש המוקדש לשירה יפנית באדיבותו של דן בורנשטיין.

העמוד הפופלארי ביותר בבלוג היה "מה לקרוא?", מה שמאוד משמח אותי. זה אומר שיש אנשים רבים שמחפשים לקרוא ספרות יפנית וזה נהדר. בואו נקווה שבשנה הקרובה יתווספו ספרים חדשים לרשימה.

רוב הקוראים של הבלוג כמובן נמצאים בישראל, ארה"ב במקום השני ובמקום השלישי – יפן. אבל רק שתדעו, שבין היתר הייתה גם כניסה אחת מאלג'יריה, אחת מברבדוס, אחת ממרוקו וארבע כניסות מסינגפור, ובסך הכול מ-65 מדינות שונות. מעניין כמה מהם ידעו לקרוא עברית.

עבורי 2015 הייתה שנה מאתגרת מבחינה אישית ומקצועית, ואתגרים רבים צפויים לי גם בשנה החדשה, ואני מקווה שאצליח לעמוד בכול המשימות שהטלתי על עצמי, כולל עדכון יותר תכוף של הבלוג.

אני רוצה לאחל לכול הקוראים שתהיה שנת 2016 נפלאה ופורייה, שתביא עמה חדשות טובות ושינויים לטובה.

מקווה שתבואו לבקר בבלוג גם בשנה הבאה.

אירית.

hpny

שירה יפנית – פוסט שני בסדרה

מאת: דן בורנשטיין

שמתם לב למאורע הדרמטי שהתחולל ב-8 בנובמבר? זה בסדר, גם אני לא. הרי מבחינתנו זה היה סתם עוד יום סתיו בלתי-מוגדר. אבל במזרח אסיה, ובמיוחד בעולם השירה של יפן, זה דווקא היה תאריך חשוב: הוא ציין את תחילת עונת החורף. משוררי יפן הכניסו בבת אחת למחסן את מילות העונה הסתוויות, והוציאו במקומן את המילים החורפיות. זהו זה, עכשיו חורף – ולא משנה שאצלנו הסתיו רק מעביר להילוך שני ואפילו ביפן נראה שהוא עדיין בשיאו.

אז מי המשוגע שקבע שהחורף מתחיל באמצע הסתיו? מתברר שהוא לא היה כל-כך משוגע, כי מה שנראה כמו אבסורד, למעשה מבוסס על מדע. ומאחר שעונות השנה חשובות כל-כך בשירה היפנית, כדאי להגיד כמה מילים טכניות על האופן שבו הן מוגדרות. קחו אוויר, וננסה לעשות את זה הכי פשוט שאפשר.

sakai hoitsu

סקאי הוֹאיצוּ (1762 – 1828), פרחים וציפורים של שניים עשר חודשים

להמשיך לקרוא

סיאקה מוראטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מוראטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מוראטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמוראטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata

סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מוראטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מוראטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמוראטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מוראטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נאצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קאנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסאמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור

כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מוראטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מוראטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית בחנות מכולת. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מוראטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan

כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מוראטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

מדור חדש לשירה יפנית – פוסט ראשון בסדרה

כפי שכתבתי לא אחת כאן בבלוג, שירה, על אף אהבתי הרבה אליה, היא תחום שאני לא מרגישה מספיק בקיאה בו, כדי לכתוב עליו. עם זאת, זה תחום מעניין וחשוב. זה לא רק הייקו, המוכר לרבים, אלא גם טנקה (שירים קצרים) או צ'וקה (שירים ארוכים), וגם שירה מודרנית מגוונת.

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשפנה אלי דן בורנשטיין, שבמהלך השהייה הארוכה שלו ביפן בין היתר למד הייקו, והציע לכתוב מדור שירה בבלוג שלי. המדור יתפרסם בערך כל שבועיים-שלושה, ובמסגרתו דן ידבר על שירה ויתרגם עבורנו בעיקר שירי הייקו וטנקה.

אז לא ארבה במילים ואפנה לו את הבמה.

נ.ב. דן גם מנהל את האתר הנהדר Mihongo, שלומדי היפנית בטוח ייהנו ממנו מאוד, וכל התמונות היפות בפוסט הזה צולמו על ידו ביפן.

***

כשזה מגיע לשירה, הישראלים הופכים פתאום ליפנים: מלבד כמה חריגים, היחס לנושא הזה אצלנו (וברוב המקומות) מתאפיין קודם כל בריחוק וטקסיות. שירה היא משהו נשגב ומלאכותי, מוקף ואקום של עמודים ריקים, שגורלו הטרגי הוא להתרחק מהחיים ככל שהוא מתאמץ יותר לגעת בהם. ומשורר הוא תמיד אריסטוקרט מורם מעם, גם אם הוא בקושי גומר את החודש.

והיפנים? רק תזכירו שירה והם הופכים לישראלים. דווקא זה אחד התחומים הבודדים ביפן שבהם מתרופפת אחיזת החנק של הדיסטנס הכל-יכול, והגינונים מפנים מקום לסוג של טבעיות משועשעת. ברדיו, למשל, יש תוכניות שבהן מקריאים שירים שנשלחו לאולפן מכל רחבי המדינה. תוכנית כזאת לא מזכירה ערב שירה, אלא "כוכב נולד" על סטרואידים: מקריאים שירים במהירות ובלי סנטימנטים, פאנל המומחים משמיע הגיגים קצרים על כל שיר, כולם נכנסים אחד לדברי השני, הקהל צוחק, ומיד עוברים לשיר הבא ושוכחים לגמרי מהקודם. ואיך נראה כתב עת לשירה? העמוד מאוכלס בצפיפות, שיר חדש בכל שורה, וככה זה נמשך ברצף של עשרות עמודים שנקטעים רק לטובת מאמר כלשהו או מודעות פרסומת. לשיר, לא משנה כמה הוא מוצלח או מי כתב אותו, אין שום פרטיות ושום הילת קדושה; הכל משותף ורועש כמו חדר אוכל בטיול שנתי. כמה שונה ממנהג המערב להקיף שיר באזור מפורז שמבודד אותו משירים אחרים ומשאר איומים קיומיים.

Japan 1

להמשיך לקרוא

חדשות מהתקופה האחרונה

פרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו

כריכת הספר הזוכה של אקוני קאורו

כריכת הספר הזוכה של אקוני קאורי

ב-24 באוגוסט ספרה של אֶקוּני קאוֹרי, "שממית, צפרדע, כחליל" זכה בפרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו. ברומן זה חוזרת הסופרת לנושא האהוב עליה – יחסים מורכבים של זוגות לא מתפקדים ומשלבת אותו בנושא של עולם הילד. גיבורי הסיפור הם ילד קטן המשוחח עם בעלי חיים, אחותו הגדולה שדואגת לו, אב שמבלה את זמנו אצל המאהבת שלו, ואם שממתינה לשובו של בעלה ההולל. הרומן מצייר את עולמו הפנימי של הילד ואת העולם המורכב והבלתי יציב של המבוגרים.

אקוני היא סופרת ידועה שזכתה בפרסים רבים, כולל פרס נאוקי ופרס מורסקי שיקיבו.

פרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו נוסד על ידי ההוצאה לאור צ'וּאוֹ קוֹרוֹנְשָה ב-1965 לרגל 80 שנים להיווסדה. הפרס נוסד לכבודו של טניזקי ג'ונאיצ'ירו (1886 – 1965), שמספר יצירות חשובות שלו, כולל Sasameyuki (אנגלית: The Makioka Sisters) ותרגום של מעשה גנג'י ליפנית מודרנית, התפרסמו בהוצאה זו. לפי אתר הפרס הרשמי, הפרס הוא "על שמו של טניזקי שפעל במגוון רחב של סוגות, ומיועד ליצירת ספרות או דרמה יוצאת מהכלל המייצגת את תקופתה". בפועל הפרס ניתן בדרך כלל לרומנים שזוכים גם להצלחה מסחרית ונחשבים "פופולאריים". בין זוכי הפרס המפורסמים אפשר להזכיר את זוכה פרס הנובל לספרות אואה קנזבורו (1935 – ), אנצ'י פומיקו, צוצואי יאסוטקה וקירינו נאצואו.

פרס סֶיאוּן (星雲賞)

הכריכה של Orbital Cloud

הכריכה של Orbital Cloud

ב-29 באוגוסט בחרו חברי הוועידה למדע בדיוני יפני (Nihon SF Taikai) את הזוכים בקטגוריות השונות של פרס סיאון. בקטגוריה של רומן זכה פוג'יאי טאיו (Fujii Taiyō) עבור אוֹרביטארוּ קוּראוּדוֹ (Orbital Cloud). בשנה שעברה הספר דורג במקום הראשון לפי הדירוג SF ga yomitai! (רוצה לקרוא SF!) של הוצאת היאקווה (Hayakawa), המתמחה בספרות ספקולטיבית. את ספרו הראשון Gene Mapper פרסם פוג'יאי בהוצאה עצמית בפורמט דיגיטלי, והוא הפך לרב מכר מספר אחד של ספרי קינדל ב-Amazon.co.jp לשנת 2012. בהמשך הספר יצא מחדש גם בדפוס בהוצאת היקאווה כ-Gene Mapper – full build וב-2013 היה מועמד לפרס החשוב ביותר לספרות מדע בדיוני וספרות ספקולטיבית Nihon SF Taishō שמוענק על ידי SFWJ (אגודת סופרי מדע בדיוני ופנטזיה של יפן). בקיץ השנה Gene Mapper יצא בתרגום לאנגלית.

בקטגוריה של ספרות מתורגמת זכה ספרו של אנדי וייר לבד על מאדים והסיפור הקצר “The Girl-Thing Who Went Out for Sushi” של פט קדיגן (Pat Cadigan).

משמעות המילה סיאון היא נבולה, אך הפרס לא קשור לפרס נבולה האמריקאי; השם נבולה ניתן לו על שמו של כתב העת הראשון ביפן שהוקדש למדע בדיוני (כתב העת "סֶיאוּן" יצא ב-1954). הפרס, שנוסד ב-1970, מוענק מדי שנה על ידי הוועידה למדע בדיוני יפני ליצירה בסוגת הספרות הספקולטיבית.

וזה התקציר של אוֹרביטארוּ קוּראוּדוֹ (כפי שפורסם על ידי היקאווה): קימורה קאזומי, כותב עצמאי, המנהל אתר אינטרנט לחיזוי כוכבי שביט "מטאו-ניוז", מזהה תנועה מוזרה של פסולת חלל במסלול הלוויין. ברחבי הרשת מתחילה להתפשט שמועה שמדובר במתקפה על תחנת החלל הבינלאומית (ISS) וסמל דארל פרימן מפיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה מתחיל לחקור את הפסולת הזאת. באותה תקופה יזם ידוע בשם רוני סוּמָק מתכוון לעבור יחד עם בתו לגור במושבת חלל כחלק ממסע קידום של טיסות מסחריות לחלל. יום אחד, קאזומי מקבל מידע לגבי פסולת החלל מאדם הקורא לעצמו מדען איראני. קאזומי מנתח את נתוניו של אדם זה, ומעביר לסוכנות החלל היפנית מידע מפתיע. וכך מתחיל סיפור של לוחמה בטרור חלל חסר תקדים, בו מעורבות גם טייסות אמריקאיות ו-CIA.

סדרה של שלוש כתבות ב-Japan Times לקראת פרס נובל לספרות

קוובטה יאסונרי מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1968

קוובטה יאסונרי מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1968

שיתפתי את הקישורים לכתבות כבר בעמוד Facebook, אבל כאן סידרתי את הכתבות ביחד לנוחיותכם.

דמיאן פלנגן (Damian Flanagan) מספר על המאמצים שנעשו מאחורי הקלעים ביפן כדי לזכות בפרס נובל לספרות.

פלנגן מראיין את חוקר הספרות ג'ון נתן (John Nathan), שמדבר על חשיבותם של המתרגמים בבחירת הזוכה בפרס, תמה על זכייתה של אליס מונרו ב-2013, ומביע חוסר שביעות רצון מזכייתו של קוובטה יאסונרי ("האגם", "בית היפיפיות הנמות וסיפורים אחרים"). בעיניו של נתן יצירותיו היפות אך קצרות היריעה של קוובטה ראויות פחות לפרס, מאשר למשל יצירותיו של נאצומה סוסקי ("קוקורו", "אני חתול").

אואה קנזבורו מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1994

אואה קנזבורו מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1994

פלנגן תוהה האם הסיבה לכך ששוסקו אנדו ("הר געש", "סמוראי") לא זכה בנובל נעוצה באופי החתרני של ספריו ובהיותו קתולי.

***

ואם כבר פרסים, ב"אסהי" בחרו דווקא לדבר על פרס אקוטגווה. מכתביו של דזאי אוסאמו (1909 – 1948) לסאטו הארואו (1892 – 1964), חבר בוועדת הפרס והמנטור של דזאי, חושפים עד כמה השתוקק לקבל את הפרס. דזאי היה בין המועמדים גם ב-1935, שנתו הראשונה של הפרס, וגם בשנה שאחריה, אך מעולם לא זכה בו. עם זאת, בניגוד לזוכים של אותן שנים, שבינתיים נשכחו מלב הציבור, דזאי ממשיך להיות אחד הסופרים המוערכים והאהובים ביפן.

גיליון חדש של חדשות ספרים מיפן של קרן יפן:

jbnבקישור הבא תמצאו את הגיליון האחרון של חדשות ספרות מיפן, רבעון שמפרסמת קרן יפן (PDF). מאמר המערכת מוקדש לטנזיקי ג'ונאיצ'ירו, שהשנה מלאו 50 שנים למותו, מה שאומר שלפי החוק היפני בשנה הבאה היצירות שלו יהפכו לנחלת הציבור. כרגיל הגיליון מכיל המלצות על ספרים חדשים (ביפנית) בתחומים של ספרות, היסטוריה ותרבות.