בשבח הצללים / טניזקי ג'ונאיצ'ירו

in praise_2את הפוסט הזה אני מתחילה מהמלצה. אם אתם מתעניינים בתרבות היפנית, באסטטיקה היפנית, באסטטיקה באופן כללי, בפסיכולוגיה של בני אדם – אתם חייבים לקרוא את בשבח הצללים של טניזקי ג'ונאיצ'ירו, שתרגם לעברית דורון ב. כהן ויצא לאחרונה בהוצאת "אסיה". היות ומדובר בספר הדן באסטטיקה, אני אתחיל מהכריכה המעולה. זו כריכה העשויה קרטון דק ומחוספס שאת כולה תופס צילום שחור-לבן של חדר יפני מסורתי, בו בולטים משחקי האור והצל, הגלוי והנסתר, הודות למסכי הנייר (שוֹגִ'י) הפותחים והסוגרים חללים. בנוסף, היות ומדובר בכריכה עם דשים, המשחק של גלוי ונסתר נמשך. כשפותחים את הדש מגלים חלק נוסף של החדר, הנפתח אל המרפסת הסגורה/פתוחה שוב עם חלונות הנייר, ומבינים מהיכן מגיעים קרני האור האלכסוניים בחדר. אפשר לראות כיצד האור הקלוש החודר דרך מסכי הנייר, מודגש באופן מיוחד על ידי הצללים. הצללים, אותם משבח טניזקי, הם אלה המאפשרים למעט האור לבלוט, הם אלה ההופכים את החדר לרב מימדי, ליצירת אומנות בפני עצמה. מעניין בהשוואה לראות את הכריכה של המהדורה הבריטית של In Praise of Shadows, שם גם כן בחרו להשתמש בצילום של חדר יפני מסורתי, אך הכריכה מבריקה מעט והצילום אינו מונוכרומטי. אף על פי שגם על הכריכה הזאת ניתן לראות צללים, חסר המשחק והחיות של האור הטבעי החודר מבעד לשוג'י והמדגיש את הצללים העמוקים שבחדר, ודווקא יש תחושה של אור מלאכותי. זאת לפחות התחושה שנוצרה אצלי, כשהנחתי את שני הספרים מולי זה לצד זה.

in praise_1

כריכת הספר של הוצאת Vintage

ואם כבר מדברים על עיצוב, אני חייבת לציין את הרעיון המעולה של "הערות ויזואליות" בסוף הספר. כמו שאומרים "טוב מראה עיניים" מאשר הסבר כתוב, ובמיוחד בליווי הסבר כתוב. פעמים רבות כשמתרגמים ספרות יפנית יש צורך להסביר מושגים הקשורים, למשל, לאדריכלות, כמו טוֹקוֹנוֹמָה, שהיא "גומחה באחד מקירותיו של החדר היפני המסורתי שבה תולים מגילה עם קליגרפיה או ציור שמתאים לעונת השנה, מניחים סידור פרחים ולעיתים גם חפצי נוי או קטורת" (הסבר של המתרגם). תמיד תהיתי מה מדמיין לעצמו אדם שמעולם לא ראה חדר יפני ולא מכיר את סידורי הפרחים או המגילות היפניות, והנה, "הערות ויזואליות" מאפשרות הצצה קטנה אל הטוקונומה, אל בית השימוש היפני המסורתי, אל בית התה היפני, להביט על שחקן בתיאטרון הקבוקי ועל הבובות הגדולות של תיאטרון הבובות היפני המסורתי.

על כל אלה כותב טניזקי במסה שלו, כל אלה עבורו הן דוגמאות להעדפת הצללים על פני הבוהק והאור. אפשר ללמוד הרבה על האסטטיקה היפנית מדבריו של טניזקי, על העדפת העמום, הפגום, הישן על פני הבהיר, השלם והחדש, דברים שלא אחת מדברים עליהם כשנדרשים לנושא של האסטטיקה היפנית המסורתית, אבל אפשר ללמוד מדבריו דברים רבים נוספים. למשל, אפשר ללמוד על תפיסות של גבריות ונשיות האופייניות, כמובן, לטניזקי, אך גם לרבים אחרים בדורו (ואין ספק שגם אחריו), ויותר מכל, זו הצצה אל האופן בו מבקש האדם לחפש את זהותו בתוך הנסיבות ההיסטוריות בהן הוא מוצא את עצמו. אפשר לראות כיצד טניזקי נקרע בין גאווה לאומית ואהבתו את יפן לבין רגשי נחיתות קשים אל מול המערב. הערבוביה הזאת בין גאווה לבין רגשי נחיתות בוודאי לא הייתה מיוחדת לטניזקי בלבד והיא משקפת במידה רבה את הלך הרוח ביפן מאז המערב פרץ עם ספינות הקיטור השחורות ב-1853 לתוך המדינה הפיאודלית המכונסת בתוך עצמה. המפגש עם המערב הביא למודרניזציה מטאורית ביפן, ותוך מספר בודד של שנים הופיעו ביפן רכבות, חשמל על כל מכשיריו, בנייני לבנים בסגנון מערבי, ביגוד מערבי נכנס לאופנה (במיוחד עבור גברים, האישה האידיאלית היא הרי שומרת המסורת), המוזיקה המערבית הציפה את בתי התה החדשים (喫茶店 kissaten), בהם הגישו – קפה. נכון לזמן כתיבת המסה (דצמבר 1933 – ינואר 1934) יפן הספיקה לנצח במלחמה מול סין (1894-1895) ומול רוסיה (1904-1905), לפלוש למנצ'וריה ולפרוש מחבר הלאומים לאחר שזה גינה את הפעילות היפנית שם. התחושה של בדידות ושל נחיתות אל מול העולם הממשיך לדבר על "הגזע הצהוב", ומצד שני גאווה לאומית בהישגים ובתרבות המפוארת יצרו תמהיל מוזר ונפיץ.

בשבח הצללים מראה כיצד אדם כה כישרוני וכה משכיל מסוגל להפנים בצורה כה עמוקה את הגזענות כלפי עצמו ושכמותו (וגם כיצד מיד הוא פונה ל"אישה" כאובייקט שאמור לשמר את המסורת). נכון, טניזקי מבקש להדגיש את הייחוד והיופי בתפיסות האסטטיקה היפנית, אך הוא לא מצליח לקשור את האסטטיקה הזאת רק למאפיינים גיאוגרפיים, אקלימיים, היסטוריים ותרבותיים, אלא הוא קושר אותה בצבע העור הצהוב של עמו. ככל הנראה שמע כל כך הרבה פעמים את המושג "הגזע הצהוב" עד כי התחיל להאמין בעצמו שיש משהו צהוב בצבע העור של היפנים, גם כשאי אפשר באמת להבחין בצבע כזה. הוא הרגיש ש"יהיו היפנים לבנים ככל שיהיו, בתוך הלובן הזה שלהם ניכרת כהות מסוימת" (עמ' 51). המבט של טניזקי אל זמנים עברו בהם החיים היו יותר פשוטים, יותר טבעיים ופחות מוארים, איננו רומנטיקה סתמית, אלא הוא מבט המופנה אל אותה נקודה בה יפן התנפלה על הטכנולוגיה והתוצרת התרבותית המערבית כמו אדם צנום שלבש את בגדיו של ענק וטבע בהם, עד כדי כך שלא ניתן לראותו. אין הוא מתנגד לקדמה ולטכנולוגיה, אלא הוא חש חוסר נחת מכך שלא פותחו אלה ביפן באופן שיאפשר לדברים אלה להיות באמת יפנים ולשקף את האסטטיקה היפנית (כפי שהוא ביקש להבין ולהציג אותה).

אחד הרעיונות המעניינים ומעוררי המחשבה ביותר הוא התהייה מה היה קורה אילו יפן הייתה מגיעה להמצאות טכנולוגיות באופן עצמאי:
"אני אינני מבין דבר בעניינים מדעיים כאלה, ובסך הכל אני מניח לדמיון לשאת אותי על כנפיו באין מפריע, אבל אילו לכל הפחות היינו מתקדמים בדרך להמצאה עצמאית של חפצים שימושיים, בוודאי הייתה לכך השפעה עמוקה לא רק על חיי היום יום אלא אפילו על הממשל, הדת, האומנות וניהול העסקים שלנו, ואפשר להניח ללא קושי שהמזרח היה משיג פריצת דרך משלו לעולם חדש" (עמ' 15).
כלומר, מה שמטריד את טניזקי, זה לא שהעולם הישן והטוב הולך ונעלם (אם כי, גם זה), אלא שהחידושים נכפו על ארצו ולא פותחו או אומצו באופן ובמועד המתאים לה. הרעיון כאן הוא שכל דבר משפיע על כל דבר אחר, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והאקלים משפיעים על ההמצאות הטכנולוגיות, ואלה וגם אלה משפיעים על התוצרת התרבותית, על אופן הממשל, על הדת והאומנות. טניזקי פוחד שמא היבוא הכפוי של הטכנולוגיות הזרות יפגע בזהות הלאומית היפנית, אף על פי שניתן היה גם לטעון כי הזהות הלאומית היפנית (או תפיסתה של יפן את עצמה כלאום) צמחה במידה רבה מתוך המפגש הזה עם המערב.

אפשר לדבר הרבה על המסה הזאת, משום שהיא מעלה שאלות מורכבות רבות כמו מהי זהות לאומית, האם יש דבר כזה בכלל, האם ניתן באופן נחרץ לדבר על ייחודיות של לאום כלשהו וכו', אבל אני חושבת שלא כדאי להרחיב על זה כאן. ואני רק משאירה אתכם עם המלצה שלי לקרוא את הספר הקצר הזה, שמלא במרירות, נוסטלגיה והומור עצמי, שקצת הולך לאיבוד באמצע אך שב וחוזר יחד עם המודעות העצמית בסיום המסה.

באחרית דבר דורון ב. כהן מתייחס לקשיים שיכולים להיות לקורא עם מעט מדבריו של טניזקי וגם קושר את המסה ליצירות הספרותיות שלו. בנוסף, הוא מוסיף הסברים לגבי מלאכת התרגום, שללא ספק לא הייתה פשוטה בניסיון להביא לקוראים הישראלים גם את העולם היפני של טניזקי וגם לאפשר קריאה נוחה וזורמת, הנאמנה לרוחו של הסופר. אני חושבת שכאן הצליח המתרגם לעשות בדיוק את זה, המונחים התרבותיים ושמות של אישים מוסברים בצורה נוחה בהערות שוליים, כך שגם מי שיהיה זה עבורו הספר הראשון הקשור לתרבות יפנית שיקרא, הדברים יהיו נהירים, והטקסט עצמו נותר זורם ולא מתבייש מזהותו היפנית במקור.

מחבר: טניזקי ג'ונאיצ'ירו
כותרת בעברית:  בשבח הצללים
כותרת במקור: Inei raisan
הוצאה: אסיה, 2013
תרגום, הערות ואחרית דבר: דורון ב. כהן
מספר עמודים: 88

 *           *           *

עוד על טניזקי כתבתי כאן.

ספרים נוספים של טניזקי בעברית:
טניזקי, ג'ונאיצ'ירו. המפתח. כתר, 2004 (מיפנית: דורון ב. כהן)
טניזקי, ג'ונאיצ'ירו. יש המעדיפים סרפדים. מודן, 2009 (מיפנית: עינת קופר)

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“בשבח הצללים / טניזקי ג'ונאיצ'ירו

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תודה על הסקירה היפה.
    דורון

  2. פינגבק: אקוטגווה על טוקיו | יפן מונוגטארי

  3. פינגבק: נבחרות ספרותיות | יפן מונוגטארי

  4. פינגבק: סיאקה מוראטה "נישואים נקיים" | יפן מונוגטארי

  5. פינגבק: על אור וצל בעיצוב רהיטים | טהירו נגרות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s