אורשימה טארו – הזמן הסובייקטיבי

קורה לכם שאתם מרגישים זרות משונה במקום מגוריכם אחרי חזרה מחופשה יחסית קצרה אך עמוסת חוויות, תחושה כאילו לא הייתם בבית שנים רבות, אף על פי שעל פניו שום דבר לא השתנה? כך הרגשתי בשובי מחופשה של שבועיים בליטא, לטביה ואסטוניה. והתחושה הזאת מתקשרת באופן מושלם לפוסט אותו רציתי לכתוב עוד לפני היציאה לחופשה – פוסט על אורשימה טארו.

האגדה על אורשימה טארו היא אחת האגדות העתיקות והידועות ביותר ביפן היום, אם לא הידועה שבהן. אין אוסף אגדות שאינו מתהדר בה, סרטי אנימציה רבים מספור נעשו על פי האגדה ובהשראתה והמוטיבים שלה צצים שוב ושוב ביצירות ספרות מודרניות. כדרך האגדות העלילה קצרה ופשוטה, אך היא מעוררת שאלות רבות ומגרה את המחשבה, במיוחד כשאדם שגדל על אגדות מערביות נתקל בה לראשונה. אנחנו רגילים לאגדות אם לא עם מוסר השכל ברור, אז לפחות עם סוף סגור וברור. לא משנה כיצד לספר את הסיפור על כיפה אדומה, בסוף אנחנו יודעים שהציד יבוא ויציל את המצב, ואם יש לנו גיבור שיוצא למסע, אז ברור לנו שבסוף יזכה בידה של נסיכה ויחיה עמה באושר ועושר. גם באורשימה טארו יש גיבור, יש נסיכה, יש חתונה, אבל הסוף לא כל כך פשוט.

אורשימה והצב מתוך ספר ילדים מודרני

היום האגדה מוכרת בעיקר בגרסא הבאה: צעיר בשם אורשימה טארו נתקל בחוף הים בילדים שמענים צב. הוא מגרש את הילדים ומציל את הצב, שכאות תודה מציע לאורשימה לקחת אותו אל ארמונו של מלך הים. אורשימה, על גבו של הצב, מגיע אל ארמונו של מלך הים ומתאהב שם בבתו היפיפיה של המלך. זמן מה מבלים השניים בנעימים, אך לאחר ימים מספר מבקש אורשימה לחזור אל מולדתו. הנסיכה מביאה לו תיבה ומצווה עליו "בשום פנים ואופן לא לפתוח אותה".

אורשימה פותח את התיבה

אורשימה חוזר עם התיבה אל היבשה, אך לא מזהה דבר ולא מצליח למצוא את הוריו. זקן שפוגש משתאה נוכח שאלותיו של אורשימה לגבי משפחתו ואומר שאנשים אלה נפטרו כבר לפני שנים רבות. אורשימה המתוסכל מתיישב על אבן ליד הים ופותח את התיבה שנתנה לו הנסיכה. מתוך הקופסא עולה עשן לבן ובו ברגע הופך אורשימה טארו לזקן מאוד. מסתבר שמספר הימים שבילה בארמון מלך הים היו שנים רבות על היבשה.

כשנתקלתי בפעם הראשונה באגדה הזאת לא יכולתי שלא להרגיש תמיהה. אם זה היה אמור להיות סיפור על הכרת תודה על מעשה טוב, כפי שנראה בהתחלה, אז היה אמור אורשימה טארו טוב הלב לזכות בידה של הנסיכה ולחיות עמה באושר ואושר; אם היה זה אמור להיות סיפור על כיבוד הורים, אותם לכאורה שכח אורשימה לתקופה קצרה בזמן שבילה עם הנסיכה, זמן השהיה הקצר בארמון והרצון לשוב אל ההורים אינם מצדיקים עונש כה כבד. אחד ההסברים לסיפור שנראה הגיוני הוא כי מדובר כאן בסיפור מהסוג המסביר את ההפרדה בין המים ליבשה, בין עולם האדם לבין העולם של איתני הטבע, שאף על פי שמצטלבים וכרוכים זה בזה, קיימת ביניהם הפרדה וקיימים בהם חוקים שונים. מה שנתפס מבחינת היקום כרגע קט, מבחינת האדם אלה שנים ארוכות (בואו נחשוב, למשל, ששהייתו של האדם על כדור הארץ, שנראית לנו כארוכה ביותר, היא לא יותר מרגע במונחים של קיום היקום ואפילו במונחים של קיום כדור הארץ עצמו).

ניתן להסתכל על סיפור של אורשימה טארו כעל אחד מהסיפורים המדברים על הפרת טאבו על ידי האדם (ביפן – תמיד הגבר) וההפרדה בין העולמות הנובעת מכך. אפשר לראות את המוטיב גם בסיפור על בוראי יפן איזנאגי ואיזנאמי, בו איזנאגי מפר את דרישתה של איזנאמי לא להביט עליו במצב הריקבון שלה בשאול והפרידה הנצחית בין בני הזוג ובין עולם השאול (יומי נו קוני) לבין העולם בני האדם, הבאה בעקבות ההפרה, כמו גם בסיפור פרידתם של טויטאמה הימה והואורי, המציץ באשתו הימית המגיעה ללדת אל בקתה בחוף, וההפרדה בין עולם הימים לבין עולם בני האדם המגיעה בעקבות כך.

אורשימה גרסת 1852 בהדפס של Utagawa Kuniyoshi

שני הסיפורים האלה מופיעים בספרי ההיסטוריהמיתולוגיה הראשונים של יפן קוג'יקי (712) וניהון שוקי (720) ושם לראשונה גם מוזכר אדם שקוראים לו אורשימהקו (או הילד של אורשימה). בפרק המוקדש לשלטונו של הקיסר יוריאקו (Yūryaku, שלט לפי המסורת בין השנים 456–479) מסופר על אדם מטסוקושימה, הידוע בשם הילד של אורשימה (אורשימהקו) ממיזומיואה, שבחודש השביעי בשנה 22 לשלטונו של הקיסר (478) יצא לדוג והעלה בחקתו צב גדול. הצב הפך לעלמה יפה ואורשימהקו התאהב בה מיד והפך אותה לאשתו. הם ירדו יחדיו אל מעמקי הים והגיעו אל הר הוראי (Hōrai), שהוא למעשה הר Peng-Lai במיתולוגיה הסינית, הנמצא על אחד מארבעת האיים בהם מתגוררים בני אלמוות. כמובן, דמות הצב, המסמל בפולקלור אריכות שנים, מחזקת את הקשר של הסיפור לאלמוות. בסיפור הזה אין הכרת תודה או הפרת טאבו, וניתן לדבר כאן על השפעה של אמונות טאואיסטיות הקשורות לאלמוות, שבמקרה הזה נראה כאפשרי.

אורשימה על בול יפני משנת 1975

הסיפור על אורשימהקו מופיע גם בקובץ השירים הראשון של יפן – מאניושו (סביב 759) בצורת שיר מאת טקאהאשי מושימארו (Takahashi Mushimaro). ניתן לקרוא את השיר כולו, למשל, בתרגום של Cranston, אך התקציר הוא כזה [1]: אורשימה (המכונה כאן Urashima of Mizunoe) דייג מוצלח דג בים במשך שבעה ימים. ביום השביעי, כשהוא עדיין בים, נגלית בפניו בתו של מלך המעמקים. הם מתאהבים, יורדים יחדיו אל מעמקי הים ויד ביד נכנסים אל חדר המסתורין בארמונו של מלך הים. המשורר-המספר אומר לנו שהשניים היו יכולים לחיות כך לנצח באהבה, אך אחרי שלוש שנים אורשימה הטיפש מבקש ללכת לבקר את הוריו. הנסיכה מעניקה לו תיבה ומפצירה בו לא לפתוח אותה בשום אופן, אם יש ברצונו לחזור ולשוב אליה. אולם, אורשימה המגיע אל החוף והמגלה כי לא נותר דבר מכפר הולדתו, מתפתה לפתוח את התיבה ובו ברגע נופח את נשמתו. כאן, נעלם הצב ואת מקומו תופסת הנסיכה. השיר של מושימארו מתמקד במיניות ובתשוקה, שיש בהם הכוח להעניק את האלמוות. כמובן, ניתן לומר שיש משהו טאנטרי בשיר הזה, כשמצב של שחרור מהעולם הרגיל והאלמוות קשורים במיניות. כיבוד ההורים נראה כאן שולי ביותר, לעומת האושר שניתן למצוא באהבה הנצחית אל בת הזוג. בנוסף, לאישה בסיפור הזה יש כוח מאגי מיוחד, מיטיב אך גם הורס אם הגבר אינו ממלא אחר הוראותיה, מוטיב שמופיע שוב ושוב בספרות היפנית מאז ימי קדם.

אורשימה פותח את התיבה, גרסת אוטוגיזושי

קיימות מספר גרסאות נוספות של סיפורו של אורשימה בווריאציות שונות, כמו זו של ספר היסטוריה של מחוז טאנגו [2], אך הגרסא המוכרת היום, בה הגיבור מכונה לראשונה אורשימה טארו, והמכילה אלמנט של הצלת הצב והכרת תודה, הופיעה ביפן רק בתקופת מורומאצ'י (1336-1573), בתוך קבוצה של סיפורים המכונה באופן כולל אוטוגיזושי (Otogizōshi, לא לבלבל עם ספרו של אוסאמו דזאי ועם סדרת האנימציה הפופלרית).

סיום הסיפור, גרסת אוטוגיזושי

בגרסת אוטוגיזושי אורשימה הוא צעיר בן 24 המפרנס את הוריו הקשישים באמצעות דיג. יום אחד מעלה בחקתו צב, אך חומל עליו ומשחרר אותו אל הים. למחרת מופיעה בפניו נסיכה יפה ואומרת שהיא רוצה להחזיר לו טובה על כך שחמל על הצב שלה. אורשימה עולה על אונייתה של הנסיכה ויחד הם מגיעים אל ארמונה. שם הם חיים במשך שלוש שנים עד שאורשימה חש נקיפות מצפון על כי זנח את הוריו הזקנים ומבקש לבקרם. המעניין בסיפור הזה הוא הסוף, בו טארו לא מזדקן או מת כמו בגרסאות הקודמות שראינו, אלא הופך לעגור (עוד סמל של אריכות ביפן) ומתעופף לו. כמקובל בסיפור המסביר מקורות של מקדשים במקום מסוים, מסופר גם כי מאוחר יותר חזר העגור בתור האל urashima myojin והשתכן במקדש באזור.

אז האם למדנו משהו מהגרסאות השונות? קודם כל, העובדה שהמשיכו לספר את הסיפור שוב ושוב מלמדת אותנו על כוח המשיכה שלו עבור היפנים. האם מדובר כאן בכמיהה האוניברסלית אל חיי נצח? האם מדובר כאן בכמיהה לאהבה? האם יש כאן סיפור מוסרי על כיבוד הורים ועל מה יכול לקרות לאדם שיעזוב את אביו ואת אמו וידבק באשתו? מכל מקום מדובר באגדה עם סוף פתוח המאפשר פרשנויות שונות. אני באופן אישי אוהבת לראות בה סיפור על האופן בו בני אדם תופסים זמן.

הזמן באגדה הזאת לא נתפס כמשהו אבסולוטי, אובייקטיבי ואוניברסלי, אלא כמשהו יחסי וסובייקטיבי. לאחרונה קראתי פרשנות על משמעות הצבע הלבן של העשן היוצא מהתיבה, כשאורשימה פותח אותה. לפי אותה פרשנות לצבעים יש השפעה על האופן בו אנחנו תופסים את הזמן. הצבעים החמים מעניקים תחושה של אריכות זמן והצבעים הקרים מעניקים תחושה של קוצר זמן. למשל, השטיח האדום הנפרש בפני חתן וכלה מסמל את אריכות הקשר וגם מעניק תחושה כי הטקס היפה והחגיגה נמשכים זמן רב. לעומת זאת, קירות בבתי חולים נצבעים בצבעים קרירים, וכך נוצרת תחושה כי זמן השהייה שם קצר. כך, העשן הלבן מסמל את הזמן הרב שחלף בן רגע מאז עזב אורשימה את ביתו. בני אדם מושפעים מהצבעים, הצלילים והניחוחות שסביבם, וחמש דקות שסופר השעון הם אף פעם לא אותן חמש דקות. הזמן רץ כשנהנים והזמן זוחל כשמחכים למשהו או כשמשתעממים. נדמה לי כי בספרות היפנית, מאז העת העתיקה, במקום ניסיון לשקף את הזמן האובייקטיבי יש ניסיון להציג את הזמן כפרמטר פנימי סובייקטיבי. למשל, באנתולוגיות שירה בפרקים המתייחסים לעונות, יש יותר שירים בנושאים של סתיו ואביב, התקופות האהובות והיפות ביותר בשנה, ואין כל ניסיון להכניס מספר שווה של שירים לכל עונה. כמובן, מטבע הדברים יותר שירים נכתבו על העונות היפות של השנה, מאשר על העונות הקשות יותר (הקיץ חם ולח מאוד והחורף קר מאוד), אבל נדמה לי כי בעריכת אנתולוגיות באופן זה משום רגישות וכבוד לאספקט הסובייקטיבי של תפיסת הזמן. אפשר לראות את הרגישות למהלך הזמן במעשה גנג'י (Genji Monogatari, תחילת המאה ה-11) של מורסקי שיקיבו. מורסקי משקיעה מאמצים רבים כדי לבנות עלילה כך שהקורא ירגיש בזמן שחלף, לא על ידי ציון שנים שחלפו, אלא על ידי הצגת סיטואציות דומות והשינוי שחל בתגובת הגיבורים לסיטואציה. עם זאת, הזמן לא תמיד נראה לינארי, אלא דווקא בגלל הישנות הסיטואציות קיימת תחושה של מעגליות או של חפיפת העבר עם ההווה. אורשימה טארו, על גרסאותיו, מציג בדיוק את הגמישות והנזילות הזאת של הזמן, את היותו תלוי תפיסה סובייקטיבית, לא משנה מה מראה השעון או לוח השנה.

הערות

[1]  A Waka Anthology, Volume One:The GemGlistening Cup. Translated, with a commentary and notes by Edwin A. Cranston. Stanford: Stanford University Press, 1993: p.323-326
[2] Ibid, 144-149.

5 תגובות ל-“אורשימה טארו – הזמן הסובייקטיבי

  1. פינגבק: פורטל אל עולם העל-טבעי | יפן מונוגטארי

  2. פינגבק: האורחת מירח – מדע בדיוני מהמאה העשירית | יפן מונוגטארי

  3. פינגבק: מומטארו, ילד האפרסק | יפן מונוגטארי

  4. כמה חיפשתי הסבר לסיפור התמוה הזה!
    סוף סוף הסבר ברור ומקיף, ועוד בעברית.

    אני מתעניינת מאוד באגדות יפניות והבלוג שלך הוא נכס. אני קוראת ומתענגת.

    -איילת


    Ayelet keshet.com

    • תודה רבה איילת!
      זה באמת סיפור שנראה משונה למי שגדל על אגדות מערביות עם סוף טוב, אבל זה גם בדיוק מה שגורם לנו לעצור לרגע ולחשוב מה זה אומר "סוף טוב". וזה כיף גדול להכיר אגדות מתרבויות השונות משלנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s