עולם אמיתי / נאטסואו קירינו

באחד הראיונות שנתן מישימה יוקיאו ב-1966 לטלוויזיה היפנית, בו הוא דיבר על משמעות של חיים ובעיקר של מוות עבורו, אמר הסופר המפורסם והשנוי במחלוקת, שכיום (שנת 1966 אני מזכירה!) אין יותר מטרות הרואיות, "אך אם אדם לא יכול למצוא ערך מחוץ לעצמו, החיים עצמם, במובן הרוחני, הופכים לחסרי משמעות" (אפשר לצפות בראיון עם כתוביות באנגלית כאן).

החיפוש הזה אחר זהות ומימוש אישיים מצד אחד ואחר ערך שקיים מעבר למימוש האישי מצד אחר, נמצא במרכז ספרה של קירינו עולם אמיתי, שזהו ספרה השלישי היוצא בעברית (קדמו לו בריחה והתפוררות). התרגום לעברית של הספר יצא בארץ רק לפני כחודש, אך הספר עצמו נכתב ב-2003 והתרגום לאנגלית (ממנו נעשה התרגום לעברית) יצא ב-2007. הגילוי הנאות כאן הוא שקראתי את הספר בתרגום לאנגלית, ולכן לא אוכל לומר דבר על הגרסא העברית, אבל אני בהחלט ממליצה על הספר ועל הסופרת בכל שפה בה תבחרו לקרוא.

עולם אמיתי מספר את סיפורם של חמישה צעירים, תלמידי י"ב: "התולעת" – נער בן שבע עשרה, שחורש לבחינות וחושב על בחורות, שיום בהיר אחד רוצח את אמו עם מחבט בייסבול, וארבע חברות: טוֹשי, הילדה הטובה המתגוררת בפרבר טוקיו עם שני הוריה והמחפשת מפלט בזהות אלטרנטיבית של "נינה הורי", כדי להגן על עצמה מפני העולם שנראה לה מאיים; יוּזאן, המנסה להתמודד עם נטייתה המינית ועם מות אמה מסרטן; טֶרָאוצ'י, האינטלקטואלית הקודרת, המתמודדת עם הרומן שאמה מנהלת עם חבר לעבודה; וקירָארין, המסתובבות עם חבורת בנות באזור הבילויים שינג'וקו בטוקיו כדי לתפוס בחורים, אך לא לגמרי משתלבת בקבוצת הבלייניות ומחפשת מעט רצינות בסביבת שלושת חברותיה האחרות.

התולעת, הגר בבית השכן לטושי, גונב את האופניים והטלפון הנייד שלה ויוצא למסע של בריחה ממשטרה, וארבעת החברות הופכות כל אחת בדרכה לשותפותיו לבריחה. כל אחת מהן מקרינה על תולעת ועל המעשה שלו קצת מהפחדים, החרדות וההשתוקקויות שלה. המעשה של תולעת, נראה, לפחות לשלוש מהבנות, כמשהו גדול מהחיים, משהו שלא היו יכולות לבצע, אך אולי היו רוצות לגעת בו, משהו שנמצא מעבר לעצמן. אבל אין מדובר בגיבור, אלא בנער רגיל לחלוטין, קצת פחדן, שבדיוק כמוהן חולם על דרמה בחיים, אבל לא מכיר את החיים ואפילו מפחד מהם. ועדיין, המעשה שלו מצליח לשנות בצורה רדיקלית לא רק את חייו שלו, אלא גם את חייהם של אחרים.

תסביך אם

מספר פסיכואנאליטיקאים יפניים כמו קוסאווה היסאקו (Kosawa Heisaku, 1897 – 1968) דואי טקאו (Doi Takeo, 1920 – 2009) וקוואי היאו (Kawai Hayao, 1928 – 2007) ראו את החברה היפנית כמושתתת על "עקרון האם" ולא על "עקרון האב" כמו החברה המערבית. קוסאווה היסאקו הציע את המודל של תסביך אג'סה (Ajase complex), בהתבסס על סיפור הנמצא ב"סוטרת החיים הנצחיים" (יפנית: muryōjukyō, סנסקיט: sukhāvatīvyūhaḥ) על נסיך אג'סה (Ajase, הגייה יפנית של Ajatasatru) שכלא את אביו ורצה לרצוח את אמו על כך שניסתה להבריח אליו אוכל. לפי המודל, היחסים בין אם לילד הם אמביוולנטיים, כשמצד אחד הילד אוהב את אמו, אך מצד אחר חש גם עוינות כלפיה. מאוחר יותר מודל זה פותח על ידי תלמידו של קוסאווה, אוקונוגי קייגו (Okonogi Keigo, -1930), שהדגיש כי העויינות והדחף לרצח אם נובע מכך שהילד מגלה כי הוא אינו עומד במרכז חייה של האם וכי היחסים בין אמו לאביו קודמים ליחסיו שלו עצמו עם האם. הילד מתקשה להתנתק מאמו, בין היתר, משום שיחסיהם מושתתים על amae, מושג שטבע דואי והמתייחס לתלות ולרצון להיות נאהב באופן פאסיבי וללא תנאים ולחוסר הרצון להתנתנק מהקשר המחבק של האם ולצאת אל העולם האמיתי[1]. לפי דואי, הקשרים ביפן בכלל מאופיינים בתלות כזאת (קשר של תלמיד-מורה, עובד-מנהל וכו'), אך כולם נובעים מהקשר הראשוני של ילד-אם.

 כמובן, ניתן לבקר תיאוריות כאלה המתייחסות לחשיבות האם כמשהו ייחודי ליפן, והן קושרו לא אחת לתופעה של ניהונג'ין-רון (תיאוריות העוסקות ביפניוּת ובייחודיות היפנית) ואני בדרך כלל מתייחסת עם קצת ציניות לניסיונות להסביר את "הפסיכולוגיה היפנית", אבל כשקראתי את הספר של קירינו לא יכולתי שלא לחשוב: תסביך האם! דמות האם היא דמות בעייתית בספרות היפנית המודרנית ובספרות היפנית בכלל, אבל אם אני אתחיל להיכנס לזה עכשיו, הפוסט הזה לא ייגמר לעולם. לענייננו חשוב שבספר של קירינו אנחנו עדים לבעייתיות של הדמות האמהית ולרצח אם מילולי ומטאפורי. אפשר לומר שקירינו מתמודדת בעולם אמיתי עם "תלות האם" בחברה היפנית, ועם הדמות של "האם המטפחת והמטפלת אך המוותרת על אישיות משל עצמה".

אמו של תולעת מוכנה לעשות עבורו הכל – היא נותנת לו את החדר הטוב ביותר בבית, מספיק שיגיד שהוא רוצה משהו והיא כבר רצה לקנות לו את זה, אך היא גם תולה בו ציפיות רבות ומנסה להגשים את עצמה דרכו ובנוסף זועמת ומענישה אותו כשהיא מגלה שהוא נוהג להציץ אל חדרן של נשים צעירות הגרות בשכנות. תולעת לומד בבית ספר פרטי יוקרתי לבנים, וכך קשריו עם בנות המין השני מוגבלים לאמו בלבד, מה שיוצר אצלו רגשות טינה וסלידה מנשים באופן כללי. מצד אחד הוא רואה בהן אובייקט מיני נחשק, ומצד אחר סולד מהן. הקשר שלו עם האם, המפקחת על המיניות שלו והמורה לו מה לעשות מצד אחד, אך גורמת לא לשקוע בתוך פקעת רכה ואוהבת מצד אחר, מחניק אותו. לפיכך, רצח האם הוא מעין מאמץ בלתי מודע מצדו להתיר את הקשר עם אמו וליצור קשר עם בנות המין השני. האם המאמץ צולח? יש רמזים בספר לכך שאכן צולח, אבל זה נושא פתוח לדיון וכל אחד יכול להחליט בעצמו.

אומנם תולעת הוא היחיד שממש רוצח את אמו, אך גם היחסים של הבנות עם אמהותיהן מורכבים. טושי היא היחידה שיש לה יחסים טובים עם אמה, אף על פי שלפי דעתה של טושי האמא שייכת לדור הישן ולא יכולה להבין אותה. אמה של יוזאן חלתה במחלת הסרטן כשיוזאן רק נכנסה לחטיבת ביניים ונפטרה כשהיא עברה לתיכון. מחלתה של האם השתלטה על החיים בבית והגיעה בדיוק בתקופה בה יוזאן החלה להבין שהיא נמשכת לנשים. יוזאן, שמאוד אהבה את אמה, לא יכלה להפיל עליה את התלבטויותיה ונאלצה להתמודד עם קשייה לבד. דרך התמודדותה של יוזאן עם דעיכתה האיטית של האם הייתה פשוט "להרוג אותה בתוך לבה". היא הרגישה שאם האם ממילא עומדת למות ולנטוש אותה, כבר עדיף להרוג אותה מלכתחילה כדי לא לסבול ברגע המוות עצמו. זאת הסיבה לכך שהיא יכולה לומר לתולעת "גם אני רצחתי את אמא שלי".

טראוצ'י מאוד אוהבת את אמה והיא משתדלת לשמר את יחסיהם בכל מחיר. כשהיא מגלה שאמה מנהלת רומן עם אחד מהעובדים שלה, היא מפחדת להתעמת איתה, פן הגילוי שלה יפגע ביחסיה עם האם, או שמא משום שאם הדבר ייצא לאור לא תהיה לאם ברירה אלא לעזוב את המשפחה. היא גם סובלת מכך שלאמא שלה יש חיים אחרים מחוץ לבית, שאינם כוללים אותה, ושהיא מצאה מישהו אותו היא אוהבת יותר ממנה. טראוצ'י נקרעת בין הרצון להמשיך לאהוב את אמה לבין הרצון להרוג את האהבה שלה כלפיה, כלומר, להרוג את האם בתוך לבה, כפי שנהגה יוזאן.

ריבוי זהויות וריבוי עולמות

גיבורי הספר חיים בעולם בו "המטרה הנעלה" היא לעבור את מבחני הכניסה לאוניברסיטה יוקרתית, בעוד הם עצמם לא יודעים בדיוק מי הם ומה היו רוצים לעשות בחיים. הספר בנוי ממונולוגים של הדמויות וכך הקורא זוכה להתוודע אל עולמן מתוך דבריהן וגם מתוך דבריהן של דמויות אחרות. עולם אמיתי של כל אחת מהדמויות לא תמיד חופף לעולם אמיתי של הדמויות האחרות, והן מרחפות כמו בועות סבון שלעיתים נתקלות אחת בשניה והופכות לבועה אחת ולעיתים נפרדות וחוזרות להיות בועות בודדות, שכדרך הבועות עלולות להתפוצץ בכל רגע.

תולעת, שאמו גידלה אותו לחשוב שהוא ילד חכם ומחונן, מגלה אחרי כניסה לתיכון היוקרתי שהוא לא כזה מוצלח כמו שהוא חשב ובמקרה הטוב הוא זנב לאריות. בנוסף, ההופעה החיצונית שלו, הקישורים החברתיים שלו והניסיון שלו עם בנות מותירים מקום רב לשיפור. "העולם האמיתי" שלו מחניק וכובל אותו ומעשה הרצח נותן לו אשליה של פריצה מתוך העולם הזה לתוך עולם אחר כלשהו, לטוב ולרע. במהלך הבריחה שלו, מדמיין את עצמו תולעת כחייל של הצבא היפני בשטח האויב, עומד מול סכנה בלתי נמנעת. ברגע מסוים הוא אפילו מדמיין את עצמו כגיבור "אהבת מולדת" של מישימה יוקיאו, חייל אמיץ המתעלס בפעם האחרונה עם אשתו היפיפיה בסצנה בה סקס ומוות מתערבבים לכדי מחזה זוהר ומלא הוד. כמובן, תולעת הוא ההפך המוחלט מהגיבור של "אהבת מולדת", ואפילו דמות החייל היפני אותה הוא עוטה משתנה ללא הרף בין חייל מובס, למפקד קשוח, לחייל נאמן ומאהב מעולה.

חיפוש אחרי זהות מספקת מאפיין גם את גיבורות היצירה. הבנות מרגישות בדידות עמוקה, וחושבות שאף אחד לא מבין אותן באמת. מבין ארבעת הבנות טושי היא היציבה ביותר, אך גם היא לא חשה נוח בתוך עורה. בכל פעם שעליה להתמודד עם העולם היא עוטה זהות של נינה הורי, המסוגלת להרחיק מעליה את הסוטים בתחבורה הציבורית ואת מחלקי העלונים ברחובות. טושי מרגישה שהמבוגרים והעולם כולו הם כמו מחלקי העלונים, המנסים לדחוף לה סחורה שהיא לא מבינה בה ולא מעונינת בה, בעוד היא עצמה עוד לא הבינה מה היא רוצה והאם היא בכלל רוצה להתמודד עם העולם.

קירארין לא מצליחה למצוא את עצמה באף אחת מהקבוצות אליהן היא משתייכת. היא לא באמת אחת מהבלייניות והחיפוש שלה אחר מפגשים מקריים עם גברים הוא לא לשם בילוי או חיפוש אחר חתן, אלא יותר כדי להרגיש שיש לה כוח כלשהו בעולם. זאת, משום שהיא סובלת מרגשי נחיתות בחברת שלושת החברות "הרציניות" שלה, ובמיוחד מול טראוצ'י, שנראית מאוד קודרת, רצינית ובלתי חדירה, אף על פי שטראוצ'י עצמה מתמודדת עם חיפוש עצמי מתמשך.

יוזאן, המתמודדת עם נטייתה המינית, היא אחת הדמויות הלסביות האמיתיות והאמינות ביותר בהן נתקלתי בספרות היפנית, בניגוד לדמויות המנומנמות של יושימוטו בננה שנורא אוהבות את "החברה" אבל בעצם נמצאות עם גבר, או הדמויות הביזאריות והלא מעניינות בספוטניק אהובתי של מורקמי הרוקי. יוזאן מתלבשת כמו נער ומנסה לדבר בקול ובנימה גבריים. "יוזאן" זה כמובן הכינוי שלה ושמה האמיתי הוא קיומי קאיבארה, שם נשי מאוד, כפי שמגדירה אותו טושי. למרות הופעתה החיצונית, יוזאן טוענת שהיא לא רוצה שאף אחת מהחברות שלה תדע שהיא לסבית, וחוסר היכולת שלה לדבר על מיניותה מחזיקה אותה במתח ובדידות תמידיים. חברותיה, מצדן, אף על פי שיודעות הכל, מכבדות את חוסר רצונה לדבר ולא פולשות אל עולמה הבודד. המקום היחיד בו יוזאן מרגישה טוב הוא בר לנשים ברובע ה-2 של שכונת שינג'וקו, איזור הבילוי של קהילת הגייז ביפן. ליוזאן ברור שהיא נמשכת לנשים, אבל ההבנה שהיא עצמה אישה, החשופה למבט גברי מזלזל (במיוחד בשל היותה אישה "פגומה") מכאיבה לה. אין לה עניין להיות גבר, אבל קשה לה להגדיר לעצמה איזה סוג של אישה היא מעוניינת להיות. כך היא נוטה לעטות על עצמה דמות סטריאוטיפית ומתייחסת לעצמה בכינוי גוף גברי. אבל ברגע של מצוקה נפשית והתפרצות רגשות היא לפתע חוזרת לדבר על עצמה בכינוי גוף נשי [2].

היצירה מציגה נתק מוחלט בין מבוגרים לנוער וחוסר וודאות ובדידות עמם הנוער נאלץ להתמודד בעולם המודרני, אך היא מצליחה לא ליפול לתוך קלישאה ברורה של נוער מודרני אבוד בעולם המבוגרים הקפיטליסטי המנוכר. מה שמרחיק את היצירה מקלישאה זו היא המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות והיעדר הרצון מצד המחברת להציע שיפוט מפורש שלהן או של המצבים אליהם הן נקלעות. תולעת הוא לא בדיוק קורבן של שיטת המבחנים הדרקונית, טראוצ'י היא לא פשוט קורבן של התפוררות המשפחה הגרעינית שלה וקירארין היא לא סתם נערה אבודה המוצאת מפלט בהוללות. כל אחת מהדמויות היא עולם ומלואו והשאלה הנותרת עם הקורא היא מהו עולם אמיתי והאם הוא קיים.

על המחברת:

קירינו נולדה ב-7 באוקטובר 1951 בקנזאווה, מחוז אישיקווה, בשם מאריקו האשיאוקה (Mariko Hashioka). אביה היה אדריכל ובגלל העבודה שלו המשפחה נדדה ברחבי יפן עד שלבסוף השתקעה בטוקיו כשקירינו הייתה בת 14. היא סיימה לימודי משפטים באוניברסיטת Seikei בטוקיו ועבדה בעבודות שונות – כסדרנית של לוחות זמני הקרנה בקולנוע, עבדה בתחום הפרסום וכעורכת וכתבת בכתבי עת שונים. אחרי לידת בתה, בגיל 30, היא החליטה לנסות את ידה בכתיבה ספרותית, ומיד בניסיון הראשון זכתה בפרס על רומן רומנטי שכתבה תחת שם עט נובארה נואמי (Nobara Noemi). אך עשר שנים מאוחר יותר קירינו המציאה את עצמה מחדש כסופרת מתח ובשנת 1993 זכתה בפרס החשוב ביותר שניתן לסופרים בסוגה זו ביפן. היא הפכה לסופרת מאוד פופולרית ביפן – מספר ספריה הוסרטו לקולנוע ולטלוויזיה והיא זכתה במספר פרסי ספרות נוספים וביניהם פרס נאוקי, הפרס החשוב ביותר הניתן עבור יצירה של ספרות פופולרית. ב-2003 פרצה קירינו למערב עם תרגום של ספרה OUT (בריחה), אחריו תורגמו מספר ספרים נוספים. על אף המוניטין שלה כסופרת מתח, היצירות שלה הן לא ספרי מתח קלאסיים. למעשה, מה שמניע את העלילה הוא לא הרצון לגלות מי הרוצח (את זה בדרך כלל יודעים כבר בתחילת הספר, כמו בבריחה ובעולם אמיתי), אלא הרצון להבין את הפסיכולוגיה של הדמויות המעורבות. אף על פי שהעלילות שלה אינן נעדרות מפנים מפתיעים, הם אינם העיקר. קירינו ממשיכה להתפתח כסופרת ויצירותיה תמיד משחקות עם סוגות ועם עולמות פנימיים וחיצוניים שונים, תוך העלאת נושאים חברתיים חשובים ביפן.

—————————–
מחברת: קירינו, נאטסואו
כותרת בעברית: עולם אמיתי
כותרת במקור: Riaru worudo
הוצאה: מודן, 2012
תרגום: בועז וייס (מאנגלית)
מספר עמודים: 234


[1] ציטוט מתוך: Doi, Takeo. The Anatomy of Dependence. Kodansha, 1973: p.72

"[amae is] the desire to be passively loved, the unwillingness to be separated from the warm mother-child circle and cast into a world of objective 'reality'"

[2] ביפנית קיימות מספר מילים להגיד "אני": watashi הנייטרלי, watakushi הפורמלי יותר, atashi המשמש בדרך כלל נשים, boku המשמש בדרך כלל גברים, ore המשמש גברים בלבד ולעולם לא בסיטואציה פורמלית משום שנחשב למעט גס (וזה האופן בו יוזאן מדברת על עצמה).

תגובה אחת ל-“עולם אמיתי / נאטסואו קירינו

  1. פינגבק: נבחרות ספרותיות | יפן מונוגטארי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s