האורחת מירח – מדע בדיוני מהמאה העשירית

היום בפוסט: פרוטו-מדע בדיוני יפני, חוצנית מהירח, סוף סוף הסבר קצר על סוגת מונוגטארי, ומקור השם של הר פוג'י.

אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי כאן, הגיע הזמן לחזור לעניינים, וחשבתי שנתחיל בהתחלה. מה זה התחלה? יצירת הסיפורת הבדיונית (monogatari) היפנית המוקדמת ביותר הקיימת בידינו היום, "סיפורו של חוטב הבמבוק" (Taketori monogatari). כמובן, אפשר להתייחס כסיפורת גם לסיפורי המיתולוגיה, שהועלו לכתב בתחילת המאה השמינית, אך אלה שייכים, אם תרצו, לסוגה אחרת. מי שהעלה את סיפורי המיתולוגיה על הכתב לא התייחס אליהם כסיפורת, כבדיה או כבידור. הסיפורים האלה היו חלק מפרויקט תיעוד היסטורי מהקיסר הראשון, דרך הקיסרים הנחשבים היום כמיתולוגיים (שקיומם מוטל בספק) ועד הקיסרים ששלטו נכון לזמן עריכת הספרים האלה. קיימות, כמובן, גם סיבות סגנוניות לכך שלא ניתן להתייחס לספרי היסטוריה-מיתולוגיה כמונוגטארי.

toyohara

Toyohara Chikanobu, סיפורו של חוטב הבמבוק, 1891

להמשיך לקרוא

נבחרות ספרותיות

היום בבלוג שתי נבחרות ספרותיות – אחת מדומיינת על ידי הוצאת Penguin והשנייה – נבחרת המועמדות והמועמדים לפרסי אקוטגווה ונאוקי.

1. נתחיל עם מונדיאל, כי בכל מקרה בימים אלה אנחנו שומעים רק על זה. בהוצאת Penguin מציעים להצביע עבור הנבחרת הספרותית האהובה מתוך 16 מדינות, ויפן היא אחת מהן. אני לא מבינה בכדורגל, אבל אני רואה שהציבו את נאטסואו קירינו (1951-) להיות שוערת. נבחרת השחקנים די מגוונת, ולמען האמת אני קצת מתקשה לראות אותם משחקים כקבוצה מגובשת, אבל הנה לשיפוטכם (כתוב עם שם פרטי לפני שם משפחה):

japan_team_share

להמשיך לקרוא

חלזונות ולחשים

היום אני משתתפת בפרויקט בין-גלקטי בין-בלוגי מיוחד שיזמה עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית". הראיון הוא כזה: בלוגר א' מקבל שאלה מבלוגר ב', ושאלתו של בלוגר א' מועברת לבלוגר ג', וכן הלאה, עד שנסגר המעגל ויש שאלה שמגיעה לבלוגר א'. אז השאלה אלי מגיעה היישר מ"עיר האושר", של אחת הבלוגריות המעניינות ביותר שיש, מרית בן-ישראל. הנה ציטוט (חלקי) של השאלה שלה:

"בשנה האחרונה נתקלתי בחלזונות בלתי צפויים בכתבי יד מימי הביניים (מצורפות למייל חמש דוגמאות מתוך רבות). וכשהגיע הפרויקט הזה הם השתלטו לי על התודעה והכחידו כל שאלה אחרת. ואז פתחתי את הבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה. וזהו. נגזר.   

אני לא בטוחה שאני רוצה לשאול שאלה ספציפית. את יכולה לכתוב משהו (סיפור, שיר) בהשראת האיורים או לכתוב על איורים שהפעילו אותך בילדותך, או לכתוב על חלזונות ויצורים קטנים בספרות היפנית. כל מה שקשור ולו בחוט, לאיורים, ילדוּת וחלזונות פלאיים". 

קודם כל, אני חייבת לשתף אתכם בכמה מהחלזונות המדהימים של ימי הביניים שמרית שלחה לי, כי פשוט לא בסדר לשמור את העושר/אושר הזה רק לעצמי:

snailsמיד כשראיתי את החלזונות האלה, נזכרתי בחידות חילזון שהכרתי בילדותי. הרמזים שניתנו בחידות בדרך כלל כללו זחילה, קרניים ובית. רק אחד מתוך שלושת הרמזים האלה תמיד הופיע והוא "הבית" בצורותיו השונות: "בעל חיים שלא זקוק לבית כי כבר יש לו", "בעל חיים שתמיד נושא את כל מטלטליו עמו, ואין לו שום צורך בבית", "בעל חיים שתמיד מוגן, כי לעולם לא מתרחק מביתו". כשהסתכלתי על התמונות ששלחה לי מרית, פתאום חשבתי למה דווקא קונכייתו השברירית יחסית של חילזון נתפסת כבית שיכול להגן על בעליו, כמבצר, בעוד שהצב עם שריונו (שריון!) העמיד הרבה יותר מקושר בדרך כלל לאיטיות ולא ליכולתו להתגונן בפני סכנות.

אני חושבת שבינתיים אשאיר את השאלה הזאת פתוחה, והיות ובכל זאת מדובר פה בבלוג על ספרות יפנית, ואני התבקשתי לדבר על חלזונות שקשורים לילדות ולמשהו פלאי, אני רוצה להתחיל משיר ילדים יפני: Den den mushi mushi (ובתרגום: צא צא זחל זחל, mushi ביפנית יכול להתייחס לכל בעל חיים קטן, כמו פרוקי רגליים, רכיכות וכו').

המילים של השיר הן:

צא צא זחל זחל ח-י-ל-ז-ון
ראשך – היכן הוא?
הוצא את קרניך, קדימה, הוצא, הוצא את ראש

צא צא זחל זחל ח-י-ל-ז-ון
עיניך – היכן הם?
הוצא את קרניך, קדימה, הוצא, הוצא את עינייך

אז קצת כמו "ברלה ברלה צא החוצה". אבל מה שמעניין בשיר הזה, זה הפזמון החוזר den den mushi mushi, שלפי כללי דקדוק אמור היה להיות dero dero או deyo deyo. לפי ההסבר שמצאתי, השיבוש נעשה מתאמי קצב, ובאמת, הרבה יותר קבצי להגיד den den, וכך השורות den den mushi mushi עם החזרתיות שלהן נשמעות כמו מילות לחש, שיש בכוחן להוציא את החילזון החוצה.

עוד דבר מעניין לגבי הפזמון הזה הוא שהוא מגיע ממחזה קיוגן שנקרא "חילזון". מחזות קיוגן התפתחו במקביל למחזות נו, החל מהמאה ה-13 ובמיוחד במאות 14 ו-15. במהלך תקופת אדו (1600-1868) הפך תיאטרון נו לתיאטרון הרשמי של אליטת הסמוראים, בעוד התיאטרון החדש – קבוקי – שהתפתח באותה תקופה, נחשב לנחלת העם הפשוט. במהלך אותה תקופה הצגות נו הפכו לאירוע שנמשך יום שלם, כשבין הצגות נו בעלות אופי רציני, הוצגו הצגות קיוגן הומוריסטיות (狂言 – קיוגן – מילים משוגעות). הצגות אלה התבססו על אגדות ופולקלור עממיים, עסקו באירועים יומיומיים, הציגו את היחסים בין אדונים למשרתים באופן הומוריסטי, ואף לא בחלו להציג את האדונים באור מגוחך. בדרך כלל הצגה כזאת נסובה על אי הבנה מילולית, שבעקבותיה מתפתחים אירועים משעשעים. למשל, באחד המחזות האלה נשלח נזיר צעיר על ידי ראש המקדש להביא wakame (אצות) כתוספת לסקה, אך הנזיר הצעיר חוזר עם נערה צעירה (wakame). מאפיין נוסף של מחזות אלה, הוא השימוש שהם עושים בשירה ובריקוד, שאמורים לסחוף גם את הדמויות וגם את הקהל.

וכך הולך המחזה "חילזון":

סמוראי אחד מעוניין להעניק לסבו חילזון, מפני ששמע שחילזון יכול להאריך את חייו של הזקן. הוא מצווה על משרתו הצעיר טארוֹ להביא לו שבלול. אך לטארוֹ אין מושג איך חילזון אמור להיראות, והאדון-סמוראי מספק לו את המאפיינים הבאים:
1. הוא נמצא בסבך היער;
2. ראשו שחור;
3. למותניו קונכייה;
4. לעיתים מוציא קרניים;
5. ובגיל מבוגר יכול להגיע למימדיו של אדם.
טארוֹ יוצא לדרך כדי למלא אחר הוראת אדונו, אך כשהוא מגיע ליער הוא נתקל בנזיר נודד ישן מתחת לשיח סבוך.

yamabushi

ימאבושי היום. התמונה מכאן.

נזירים נודדים (ימאבוּשי) שהשתייכו למסדר שוגנדו, היוו במידה רבה גורם אנטי-ממסדי ביפן מראשית התגבשותה במאה ה-8.  אני לא אכנס להיסטוריה המורכבת שלהם, אבל מספיק שאומר שהם לא השתייכו למנזר מסוים כלשהו (אף שיכלו לשהות תקופות ארוכות במנזר מסוים), הסתובבו בארץ בין מקדשים, עסקו בפרקטיקות איזוטריות והיו ידועים כבעלי כוחות מאגיים, בשל ההכשרה האיזוטרית שלהם. ימאבושי מאופיינים בלבוש מיוחד וסמלי, הכולל מעין כובע שחור קטן בצורת יהלום (דומה קצת לתפילין באופן חבישתו) על הראש, המסמל את הלוטוס שעל ראש האלוהות פוּדוֹ, המרכזית עבור ימאבושי, שרשרת עם שישה פומפונים, המסמלים את שש המעלות, וקונכייה גדולה, המשמשת את ימאבושי ככלי נגינה בעת טקסים שיכולים להימשך שעות. [הייתי מאוד רוצה להמשיך, אבל לא נגיע לסוף הסיפור על החילזון].

טארוֹ שם לב לכובע השחור לראשו של הימאבושי ומחליט להעירו כדי לשאול אם הוא חילזון. ימאבושי מתעורר ומבין שיש כאן הזדמנות לתעלול. הוא אומר שאכן הוא חילזון. טארו שמח, אך רוצה לוודא שהיצור שלפניו עונה על כל הדרישות ומבקש מהימאבושי לראות את הקונכייה שלו. הימאבושי מיד מרים את הקונכייה שהניח לצדו בזמן שישן, ומראה אותה לטארו. טארו מבקש גם לראות את קרניו, והימאבושי מסתובב אליו עם הגב ומרים את שרשרת הפונפונים שלו כך, ששני פונפונים מתרוממים למעלה כמו קרניים. טארו משתכנע ומבקש מ"מר חילזון" להתלוות אליו אל אדונו. הימאבושי מסרב בהתחלה, אך בסוף מבטיח לבוא, אם טארו ישיר וירקוד איתו. טארו אמור לשיר את השיר הבא:

雨も 風も 吹かぬに出ざ 釜 打ち割ろう
Ame mo kaze mo fukanu ni iza kama uchi warō
בין יורד גשם, בין אם נושבת רוח, אם לא תצא החוצה אשבור את קונכייתך

והימאבושי אמור לשיר:

でんでん むしむし でんでん むしむし
Den den mushi mushi den den mushi mushi
צא צא זחל זחל צא צא זחל זחל

השניים מתחילים לשיר ולרקוד, וחוזרים על השיר פעם אחר פעם, כשבשלב מסוים טארו כאילו תופס את מקומו של הימאבושי וגם שר den den mushi mushi. בינתיים מופיע האדון-סמוראי, שיצא לחפש את משרתו המתמהמה ורואה את השניים שרים ורוקדים. הוא מנסה להעמיד את טארו על טעותו, אך גם הוא בסופו של דבר נסחף לתוך השירה והריקוד. 

הנה קטע מתוך הריקוד שמצאתי באינטרנט, וכאן אפשר לראות את המחזה כולו:

מרית עוסקת הרבה בעוצמה של איור/ההיבט הוויזואלי וכפי שהיא כתבה לי, המילים "מתווכות ובמידה מסוימת גם מפרידות ביני לבין האיורים", ובלי ששמתי לב בכלל עסקתי בפוסט הזה דווקא בקסם של המילים המבוצעות. מקווה שמרית תסלח לי, במיוחד כשהמילים האלה מלוות בריקוד כה יפה ומוקפד מבחינה ויזואלית. המילים, כשהן בסדר הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון ובקצב הנכון יכולות להוציא את החילזון מביתו, לגרום לאדון זועף לשיר ולרקוד, וכפי שכתב קי נו צוריוקי בהקדמה לאוסף השירים הישנים והחדשים (קוֹקינשוּ, תחילת המאה ה-10), הן יכולות "בלי להפעיל כוח להניע את השמיים ואת הארץ, לעורר חמלה באלים זועמים, ליצור הרמוניה בין נשים וגברים, ולנחם את לבם של לוחמים עזים" (טוב, קי נו צוריוקי כתב על שירה, אבל הרי למילים תמיד יש פוטנציאל להפוך לשירה).

וכעת אני מעבירה את השרביט לירין כץ, ה"קורא בספרים", שקיבל את השאלה שלי: "אם היית יכול להיות דמות באחד מהספרים האהובים עליך (לא מישהו/י מהדמויות הקיימות, אלא דמות נוספת), מי היית ואיך היית משפיע על העלילה?"

קינטארו, ילד הזהב

חודש מאי בשיאו, ואפילו לא ציינתי כאן בבלוג את "חג הבנים" או בשמו המודרני "יום הילדים" שחל ב-5 במאי. לזכותי ייאמר שכאן בארץ זה נפל בדיוק על יום הזיכרון ואתם מתארים לעצמכם שלכתוב "חג בנים שמח!" לא היה כל כך מתאים באותו יום.

אך עדכון הבלוג גם דורש זמן, והחודש הזה מאוד עמוס בשבילי. שנת הלימודים באוניברסיטה מתקרבת לקיצה וכך גם כל הכנסים והאירועים, בהם אני צריכה להשתתף בדרך זו או אחרת. כך שנראה שעד יוני לא אצליח לכתוב פה. ובכל זאת רציתי שחודש מאי לא יישאר יתום מרשומות, ולכן החלטתי על רשימת "חג הבנים" מאוחרת.

אחד מסמלי החג הוא דמות של קינטארו (ילד הזהב), שהבובות שלו מקשטות את חלונות הראווה ואת חדרי הילדים עם בוא החג. קינטארו, המבורך בכוח רב ובלב זהב, מגיע מהפולקלור היפני, וקיימות גרסאות רבות לסיפור לידתו וחייו. אומרים שדמותו של הילד החזק והגיבור מבוססת על אדם אמיתי בשם סקאטה קינטוקי (Sakata Kintoki) שחי בתקופת היאן (794-1185) ונודע בכוחו הרב, אך גרסאות על לידתו וזהות הוריו רבות ומגוונות. יש האומרים שכילד נאלץ לברוח מביתו ואומץ על ידי ימה-אובה (Yama-uba) מכשפה שחיה בהרים, ויש המספרים שהוא נולד לימה-אובה עצמה. על דבר אחד כולם מסכימים – כוחו ויכולותיו הפיזיות של קינטארו היו יוצאי דופן. היום אספר את הגרסא המופיעה בספר "101 אגדות יפניות מאוירות", שבעצמו מבוסס על סדרת סרטי אנימציה ששודרה בין השנים 1979-1994 ברשת TBS ביפן. הזהות של האם בגרסת הילדים הזאת לא נידונה, וגם אנחנו נשאיר את סיפורה של ימה-אובה לפעם אחרת.

yama-uba-and-kintaro

יאמה-אובה וקינטארו של קיטגאווה אוטמארו (1806-1753). קינטארו מתואר לעיתים קרובות כבעל עור אדום. קראתי איפשהו שהסיבה לכך היא שבתקופת אדו (1600-1868) השתמשו במשחה אדומה (מבוססת על צינובר) לטיפול במגפת אבעבועות רוח. צבעו האדום של קינטרו אמור להבטיח בריאות וכוח לילדים, כאילו הוא כבר מוגן מאבעבועות.

להמשיך לקרוא

לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

nishiyamahoensnail1

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

tree-sparrow-and-bamboo

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.

שירה לחודש הרביעי

אוֹגאטָה גֶקְקוֹ (1920-1859, 尾形月耕), אומן יפני, יצר בחייו מספר סדרות של הדפסים, שחלקן מוקדשות לשניים עשר חודשי השנה. כבר פרסמתי תמונה אחת שלו, המוקדשת לחודש מרץ, בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכשחשבתי איזו תמונה לפרסם לכבוד חודש אפריל, מצאתי תמונה שיש מאחוריה גם סיפור ספרותי והחלטתי לפרסם אותה בתוך הבלוג (כן, אני יודעת, היום 5 באפריל, אבל בכל זאת תחילת החודש, אז אני מקווה שתסלחו לי).

april_Medium

גקקו היה אחד מהציירים החשובים של תקופת מייג'י (1912-1868), תקופה שבה יפן פתחה את שעריה (לא לגמרי מרצון) לתרבות המערבית, לאחר כשלוש מאות שנים של הסתגרות. בתחילת דרכו גקקו נמשך לציור ורישום, וככל הנראה מעולם לא למד באופן רשמי באף אסכולה של הדפסי עץ. הוא התפרנס מעיטור כלי לקה ומאיור עיתונים וספרים. העיסוק שלו באיור ורישום השפיע על האופן שבו הוא ניגש להדפסי עץ. הסגנון המיוחד שפיתח משלב בין טכניקת ההדפסים שהייתה מקובלת ביפן במהלך תקופת אדו (1868-1600) ובין אסתטיקה של ציור במכחול. כך ההדפסים שלו נראים כאילו צוירו במשיחות מכחול. גקקו התפרסם לא רק ביפן אלא גם במערב, ועבודותיו הוצגו, בין היתר, בתערוכה העולמית בשיקגו ב-1893, ובתערוכה העולמית בפריז ב-1900. כמו כן, הוא ידוע בהדפסים ובאיורים שיצר במהלך מלחמת סין-יפן הראשונה (1895-1894), ששימשו את הרשויות לגיוס דעת קהל לטובת המלחמה.

Outa_Doukan

דיוקנו של אוטה דוקאן מהאוסף של מקדש Daijiji

בהדפס שבחרתי, השייך לסדרת "שניים עשר חודשים של העולם הצף" (浮世十二ヶ月) אנחנו רואים אילוסטרציה לאחד מאירועי חייו של הסמוראי-משורר המפורסם אוטה דוקאן (太田道灌, 1468-1432), הידוע כמי שתכנן את טירת אדו, שהפכה לימים למרכז השלטון של משפחת טוקוגאווה בתקופת אדו ולאחר הפיכת מייג'י ב-1868 למשכנו של הקיסר. אוטה נודע לא רק כלוחם אמיץ ואסטרטג, אלא גם כמשורר, והאנקדוטה על פנייתו לשירה היא הבסיס להדפס שלפנינו. האגדה מספרת שיום אחד, כשאוטה היה במהלך מסע ציד, התחיל לרדת גשם. הוא פנה לאחד הבתים בכפר שהיה בקרבת מקום, כדי לבקש מעיל קש כדי להגן על עצמו מפני הגשם. נערה שיצאה אליו שמעה את בקשתו, אך במקום מעיל הקש הושיטה לו רק פרח קריה צהוב בודד (ביפנית הוא נקרא yamabuki), בלי לומר אף מילה. אוטה כעס על הנערה, אך לא היה לו מה לעשות והוא חזר לביתו. באותו ערב סיפר אוטה את שאירע לו, ומישהו ממקורביו הסביר לו שהנערה לא הייתה גסת רוח, אלא להפך, תשובתה הייתה מאוד אלגנטית, משום שהשתמשה בשיר של הנסיך קנאקירה (Kaneakira) המופיע באוסף שירה עתיק (אוסף גוֹשוּאישוּ 後拾遺集 שהושלם ב-1086). בהקדמה לשיר כתוב שיום גשום אחד כשהנסיך שהה בביתו בקוֹקוּרָה, בא לביתו אדם שביקש מעיל קש (nomi), ובתגובה הנסיך קטף פרח משיח הקריה והגיש אותו לאיש עם השיר הבא:

七重八重花は咲けども山吹のみのひとつだになきぞかなしき

nanae yae hanawa sakedomo yamabuki no mi no hitotsu dani naki zo kanashiki

כה מצער! שופעים הם פרחי הקריה, אך אין הם מניבים ולו פרי אחד.

משמעות השיר היא במשחק מילים. פרחי קריה ידועים ביופיים, אך השיח אינו מניב פרי (mi), וכל אבקניו הופכים לעלי כותרת. אם מתייחסים ל-no כמו למילת השייכות, ניקרא yamabuki no mi (הפירות של קריה), אך אם נתייחס ל-nomi כמילה אחת נקבל "מעיל קש", נוכל לקרוא את השיר כך:

כה מצער! אף כי [יש לי כאן] שפע של פרחי קריה, אין לי ולו מעיל קש אחד.

כך בעצם הנערה, שהושיטה לאוטה את פרח הקריה, רצתה לומר שלצערה אין לה מעיל קש שתוכל להשאיל. אוטה מאוד התבייש בבורותו ומאז פנה לדרך השירה והפך למשורר בעצמו.

hiroshige

בתמונה המפורסמת הזאת של הירוֹשיגֶה, אפשר לראות אנשים המשתמשים במעילי קש כדי להגן על עצמם מפני גשם

ומדוע, אתם שואלים, הסיפור הזה קשור לאפריל? ובכן, פרח הקריה, yamabuki, נחשב לפרח של החודש הרביעי, אז הוא בשיא יופיו ופריחתו.

שיהיה חודש אפריל שופע ופורח!

yamabuki

פרחי קריה שאינם מניבים פרי

פרסי הטוויטר לספרות

twitterביפן טוויטר היא הרשת החברתית המועדפת ביותר על המשתמשים אחרי Line, אפליקציה הדומה ל-whatsapp הפופולארי אצלנו. למה אני מספרת לכם את זה? כי השנה בפעם הרביעית הוכרזו "פרסי הספרות של טוויטר". משתמשי הטוויטר התבקשו לבחור ספר אחד שיצא במהלך שנת 2013 ולפרסם את בחירתם עם האשטאג #jtb4 עבור ספר מקור ועם האשטאג #wtb4 עבור ספר מתורגם. ההצבעה הסתיימה ב-9 בפברואר, והשנה בפעם הראשונה הזוכים הוכרזו לא באירוע וירטואלי, אלא באירוע שהתקיים בחנות ספרים Maruzen&Junkudo ברובע שיבויה בטוקיו במסגרת פסטיבל הספרים הבינלאומי שהתקיים מ-28 בפברואר עד 9 במרץ (כאן ניתן לראות  את האירוע ששודר באינטרנט באמצעות לווין).

להמשיך לקרוא