תנין אישה

הפוסט היום מוקדש באהבה לסופרת יפנית חדת לשון ויחידה במינה – שונו יוריקו, ולמשוררת ישראלית יחידה במינה שהקדימה את זמנה  – יונה וולך.

תחילה סרטון קצר:

מתוך "7 הסלילים של יונה".

וכעת גיבורה של שונו יוריקו בספרה מערכת בתוך קריסטל (Suishōnai seido, 2003), שבמרכזו מדינה של "נשים מעצבנות" שמאסו בפטריארכיה של יפן והחליטו להקים "מדינה מהופכת":

כשהייתי קטנה שנאתי נשים. אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות והבנתי שאני אישה, התחלתי לשנוא גברים. עד גיל 15 חשבתי שאני בן… לא הייתה לי ברירה אלא להכיר בכך שאני אישה, אבל היה משהו שחמק מתפיסתי. אני גדלתי בעיירה קטנה, בה התייחסו לנשים כ"טיפשות, מלוכלכות, שתפקידן היחיד הוא להתחתן". אבל ההורים שלי השקיעו בי מאוד וגדלתי להיות ילדה אופטימית, ולא יכולתי להאמין ש"הייצור הטיפש והמלוכלך הזה שתפקידו הוא רק להתחתן" זו אני (עמ' 84).

בספר אחר שנקרא קונפירה (Konpira, 2004), הגיבורה (שניתן לזהות אותה גם כגיבורה של מערכת בתוך קריסטל וגם לזהות בה פרטים ביוגרפיים של הסופרת עצמה) אומרת:

כשאמי הייתה בבית, הייתי באופן כללי פטורה מדברים נשיים, כמו הצורך להיות סובלנית, צייתנית ובעלת הליכות נאות. […] הייתי מועמדת להיות בן. מצב זה נמשך עד שכולם הבינו באופן סופי שאני בת. זה היה כשלא הצלחתי להתקבל למכללה מדעית שהייתה לשביעות רצונם של הוריי. זה היה רק מורטוריום. ובעצם מלכתחילה מבחינות רבות לא הייתי יכולה להיחשב כבן. […]  כיליתי את כל כוחותיי כדי להבין ש"אני ילדה ויש לי גוף של ילדה". בזבזתי חצי מהחיים שלי במאמצי שווא. […] חשבתי ש"אני למעשה בן, ולכן יום אחד אהפוך לכזה". מגיל צעיר ועד אמצע החיים שלי עסקתי בניסיון להתגבר על תחושת האומניפוטנטיות, בחושבי שמשייכים אותי שלא בצדק לצד של המיעוט. מאוחר יותר הבנתי שהזלזול שאני מקבלת מהעולם החיצוני כאישה לא ייעלם. בשום אופן לא ייעלם" (קונפירה, 71-73).

הגיבורה מוצאת פתרון אישי לבעייתה, בכך שמזהה את עצמה עם אלוהות סינקרטית בשם "קונפירה", שהייתה מאוד פופלרית ביפן, במיוחד במאות 17-19. בסופו של דבר האלוהות הזאת הכילה בתוכה דימויים רבים (כולל קיסר יפני אחד שנשלח לגלות), אך במקור היה מדובר באל הודי דמוי תנין, kumbhīra, הנחשב למנהיג של שניים עשר מגיני הדהרמה, ויכול להופיע גם בצורת נחש או דרקון. הקונפירה הפרטית של שונו היא כל זה, נחש, דרקון, תנין, יצור המסוגל לחיות גם במים וגם ביבשה, וירוס המסוגל לחדור לתוך גופים אחרים, להשתנות ללא הרף, ובו בזמן להמשיך ולהיות אישה יפנית בשנות הארבעים המאוחרות שלה.

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל". הקונפירה עדיין לא מופיעה שם, אך האלה המייסדת של מדינת הנשים מזוהה עם יצור ימי, ספק נחש, ספק תנין, ספק דרקון

וכעת נחזור ליונה וולך:

תנין אישה

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה
הוא יכול להיות
תנין אישה

אני לא רוצה לנתח כאן את הדברים, אלא רק אומר שאני מקווה שאף אחד לא יחשוב שהיחסים המורכבים עם מושגים "אישה" ו"נשיות" שייכים לעבר הפטריארכלי בישראל (וולך) או לארץ אקזוטית רחוקה ופטריארכלית (יפן). הם מתקיימים כאן ועכשיו, כל עוד החברה ממשיכה לעודד אותנו "להיות גברים" (ולראיה, ראש הממשלה מעודד כך את שריו), וכל עוד להגיד על מישהו שהוא "כמו בחורה" זאת קללה. הנה, לא מזמן כתבה על כך יפה נעמה כרמי.

ורק למי שמתעניין, הנה קצת על שונו יוריקו (笙野頼子):

שונו נולדה בשם אישיקווה יוריקו (Ishikawa Yoriko) ב-1956 בעיר איסה (Ise) שבמחוז מיאה (Mie). כבר במהלך לימודיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ריטסומיקאן (Ritsumeikan) בקיוטו התחילה לכתוב סיפורים קצרים שהתפרסמו בכתבי עת ספרותיים שונים. היא סיימה את לימודיה בשנת 1980, ובשנת 1981 ראתה אור נובלת הביכורים שלה גוקוראקו (גן עדן), המבוססת על סיפורו של אקוטגאווה ריונוסקה "ג'יגוקוהן" (מסך גיהינום), עליה גם זכתה באותה שנה בפרס גונזו (Gunzō). למרות הצלחה ראשונית זו, שונו נעלמה מהסצנה הספרותית למשך עשר שנים, עד שהופיעה שוב ב-1991 עם הספר Nanimo Shitenai (לא עושה דבר), שגיבורתו הממעטת לצאת מביתה חוטפת פריחה מוזרה בידיים, בדיוק כשהיא צופה בטקס הלוויתו של הקיסר בטלוויזיה, זיכה אותה בפרס נוֺמָה לסופרים מתחילים (noma bungei shinjinshō). מאז שונו מפרסמת ללא הרף רומנים, מאסות ומאמרים. עד שנת 2012, כשקשימדה מאקי זכתה בפרס אקוטגווה, היא הייתה היחידה שהחזיקה במה שמכונה "הכתר המשולש" של שלושת פרסי הספרות היוקרתיים ביותר:

פרס אקוטגאווה (1994) על הנובלה Taimu surippu konbinato (מפעל עיוות הזמן), שהגיבורה שלו חולמת שהיא מאוהבת בדג טונה, ומתעוררת מהחלום על ידי צלצול טלפון, רק כדי להישלח אל עיירה תעשייתית של ילדותה ולחזות במקום לאחר התפוצצות הבועה הכלכלית של יפן.

פרס מישימה (1994) על  Nihyakkaiki (יום הזיכרון המאתיים), סיפור פנטסטי קצר, שגיבורתו מגיעה לאירוע זיכרון שנהוג לערוך במשפחתה לרגל השנה המאתיים למותו של אחד מבני המשפחה. במהלך האירוע הגיבורה בועטת בגבר שכל הזמן פונה אליה כאילו היא כלתו, ומקבלת את ברכת המשפחה כ"פמיניסטית".

ולאחרונה (2014) גם פרס נומה לספרות (noma bungei shō) על Mitōbyōki – kōgenbyō kongōsei ketsugō soshikibyō no (קורות המלחמה הבלתי נגמרת שלי – מחלת קולגן, "מחלת רקמת חיבור מעורבת"), בו שונו עוסקת לראשונה בהתמודדותה עם מחלת החיסון העצמי ממנה היא סובלת.

שונו נחשבת לסופרת שיצירותיה אינן פשוטות לקריאה, גם בשל אופן השימוש שלה בשפה וגם בשל הפרטים והאזכורים ההיסטוריים והפילוסופיים הרבים. היא עוסקת רבות במעמד האישה, במעמד המיעוטים, ובביקורת של מצב הספרות ביפן המודרנית, והיא מובילה את המאבק למען הפרדת הספרות ממסחור. למעט קטע מתוך Taimu suripu konbinato, שתורגם לאנגלית על ידי אדם פולפורד, הנובלה  Nihyakkai שתורגמה על ידי ילנה דיאקונובה לרוסית כחלק מפרויקט של תרגום פרוזה יפנית מודרנית, וסיפור קצר נוסף, "Shimoochiai no mukō" (מעבר לשימואוצ'יאי),שפורסם בכתב עת Inostrannaya Literatura (ספרות זרה) בתרגום של ילנה בייביקוב, לא ידוע לי על תרגומים נוספים של יצירותיה של שונו לשפות מערביות.