פרחי הירושימה

כבר זמן רב שאני מתכוונת לפרסם את הפוסט הזה. למעשה התכוונתי לפרסם אותו לציון 63 שנים לנפילת פצצת אטום ולסיום מלחמת האוקיינוס השקט, אך כל פעם משהו עיכב אותי. עד כדי כך התמהמהתי עם הפוסט, עד שכבר הרגשתי שחלף הזמן המתאים לפרסם אותו. אבל נראה לי שאף פעם אין זה מאוחר מדי להמליץ על ספר מרגש.

הספר שאני רוצה לכתוב עליו, פרחי הירושימה, לא נכתב על ידי יפני/ת, אלא על יד אישה שוודית – אדיתה מוריס. מי שלומד ספרות יפנית, לא יכול שלא להיתקל בשם של איוון מוריס (Ivan Morris), מתרגם וחוקר ספרות יפנית מחונן ביותר, שבין היתר תרגם את ספר הכרית לסיי שונגון ומקדש הזהב למישימה יוקיאו. אדיתה מוריס, אמו, שללא ספק הושפעה מאהבתו הגדולה של בנה ליפן, כתבה את הספר בהשראת החוויה שלו בהירושימה, לשם נשלח כמתורגמן זמן קצר לאחר נפילת הפצצה וסיום המלחמה.

זהו ספר מאוד מינמליסטי, ואם הייתי הולכת לכיוון של קלישאות, הייתי אפילו אומרת מינמליסטי בצורה יפנית, שכן הדגש הוא על תמונות ודימויים ולא על פיתוח דמויות. הספר לא מבקש ליצור עלילה סדורה עם סוף סגור ועם פתרונות לכל השאלות, אלא להציג בפני הקורא תמונות ולעורר משהו בנפשו.

עם זאת, זה גם ספר מאוד לא יפני, שספוג באהבה גדולה מאוד ליפן ותרבותה. אהבה כה גדולה, עד כי ניתן לכנותה אהבה עיוורת. אותה אהבה בה לעיתים קרובות לוקים אנחנו, אוהבי יפן, כשאנחנו רק מתחילים ללמוד עליה, שומעים לראשונה על מנהגי הנימוסים, על הקימונו והיוקאטה, על הגחליליות, על טקס התה; כשמלמדים אותנו שהיפנים מאוד רגישים לטבע, הרבה יותר רגישים מאתנו; כשמלמדים אותנו שיפנים נוהגים לשמור את רגשותיהם לעצמם ולא לחשוף אותם, כפי שעושים אנחנו. אהבה כזאת. אהבה זו גורמת למחברת להרבות בשימוש במילים יפניות כמו דוזו (dozo, שניתן לתרגם כ"בבקשה" לעברית או please לאנגלית, אך למעשה אין לה אותו ערך סמנטי), או סודאסקה (so desu ka, האין זאת כך, עוד אחת מאותן מילים השגורות בדיבור היפני והטבעיות לו, והנשמעות כל כך מוזר בשפה אחרת). יש אפילו כמה טעויות בשימוש בביטויים היפניים, אבל לא הייתי שופטת את המחברת לחומרה. בדיוק בגלל אותה אהבה, ובשל האנושיות והחמלה הרבה בהם כתובים הדברים.

***

איש עסקים אמריקאי צעיר בשם סאֶם וילוּבּי מגיע להירושימה במסגרת עבודתו ושוכר חדר בביתה של יוּקה, ניצולת הפצצה. חלפו כבר ארבע עשרה שנים מאז הפילה ארה"ב את פצצת האטום על העיר, והמלחמה הנוראית ההיא הסתיימה.

מוריס כמעט ולא נותנת את דעתה לכך שמדובר פה במפגש בין המנצח למנוצח, כפי שקורה פעמים רבות ביצירות של סופרים יפניים שכתבו על פצצת האטום והמלחמה, כמו אואה קנזבורו (Ōe Kenzaburō) או איבוסה מסוג'י (Ibuse Masuji).סאם, שלראשונה מגלה את מצבם של הניצולים, אף פעם לא חווה רגשי אשם או חוסר נוחות, בשל היותו נציג בעל כורחו של מי שהמיט את האסון הזה על אנשי הירושימה. יוקה אף פעם לא מתייחסת לכך שסאם הוא אמריקאי. אומנם אחותה הצעירה של יוקה, אוֹהאטסוּ, מגלה תחילה סלידה מהאורח הזר, אך לא ברור אם זה משום שמדובר דווקא באמריקאי. אולי יש בזה פספוס מסוים, ואולי אפילו יש כאן חוסר רצון לעסוק במשהו מורכב ורגיש מבחינה פוליטית, או חוסר הבנה של הפן הזה על ידי מישהי שלא הייתה תחת כיבוש ולמעשה גם לא השתייכה לצד הכובש (אף על פי שאת שנות המלחמה העבירה מוריס עם בעלה האמריקאי בארה"ב). בכל מקרה, יותר מכל דבר אחר, פרחי הירושימה הוא מפגש בין יפנים, ניצולי הירושימה, לבין אדם מערבי, ובמפגש הטעון נחשפות דעות קדומות, אי הבנות, חששות, אך גם אנושיות גדולה.

יוקה חוששת לחשוף בפני הזר את הצלקות הגופניות והנפשיות מהן סובלת היא, משפחתה וחבריה לשכונה העלובה בפאתי הירושימה, אליה נדחקו הניצולים. היא מעדיפה שהזר ימשיך לראות את יפן היפה והרומנטית אותה הוא בא לחפש. אך לאט לאט נחשפים הדברים במלוא כאבם גם בפני סאם וגם בפני הקורא.

הייתי רוצה לומר שזה מדהים כיצד אישה שוודית יכלה להיכנס לנעליה של אישה יפנית, אבל אני לא יכולה לעשות את זה. איך אוכל, אם אני עצמי אינני אישה יפנית, מעולם לא חוויתי מלחמה מהסוג שחוותה יוקה, ולא שרדתי פצצת אטום. אך במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להרגיש התרגשות והזדהות עם הגיבורה היפנית, הרחוקה ממני כל כך.

יוקה היא לא רק קורבן של הפצצה, אלא גם קורבן של אפליה חברתית. היא מתביישת בצלקותיה משום שהחברה שבה היא חיה רואה בה משהו פגום. היא שרדה את פצצת האטום, אך החברה בה היא חיה מעדיפה לשכוח את אשר הוביל לפצצת האטום ואת שנות הסבל הנוראיות של המלחמה, ומעדיפה לשכוח גם אותה ואת יתר קורבנות הפצצה. בעל הבית רק מחכה לשמוע שבעלה של יוקה חולה, כדי לזרוק אותם מהבית ולבנות שכונה יוקרתית, איש לא מוכן להיות עם הניצולים באותו בית מרחץ, איש לא מעוניין להעסיק את הניצולים שיכולים לחלות בכל רגע במחלת קרינה המכוננת בגופם, איש לא מוכן להתחתן עם הניצולים שדמם עלול לסכן את בריאות הצאצאים. וכך חיים הניצולים כשצלקותיהם הגופניות מזכירות להם מדי יום כי הם פגומים, טמאים, מנודים.

יוקה, העומדת מול גבר אמריקאי גבוה ובלונדיני, המגיע מהמדינה שהטילה את הפצצה שצילקה אותה, לא מצליחה לחוש זעם, אלא היא לפתע רואה את העולם של עצמה דרך עיניו, וכל הסובבים אותה והיא עצמה נראים לה עלובים ופגומים במיוחד:

"אני אוהבת את נאקאנו-סאן ואת הגברת הזקנה האחרת המחלקת עמה את צריפונה, אך בהתסכלי בהן מבעד לעיניו של 'המערבי' הזה הבחנתי כמה חלודות, כמה אפריות, הן נראות. הן באמת נראו עלובות. כרבים מאלה ששרדו בהירושימה".  

במספר מועט של מילים הצליחה מוריס לעורר לחיים את החוויה של מי שסובל מדיכוי ואפליה שלא בעל כורחו, הצליחה להראות את הכאב, את מעגל הקסמים, את הטרגדיה העצומה שהייתה בהירושימה גם מעבר להרס ולקורבנות המידיים.

כתבתי קודם על האהבה הרבה כלפי יפן בה ספוג הספר. חשוב להגיד גם שזו אהבה מודעת לעצמה, המבקשת מהקורא גם לאהוב את יפן, אך גם לראות את בני האדם מעבר ל"יפניות". היפנים הם לא סמוראים מופנים או ילדים המשחקים משחקים מטופשים בפיקניקים מתחת לעצי הסקוּרה, אלא בני אדם כואבים, פוחדים ואוהבים. יש אנשים שפלים כמו בעל הבית של יוקה, ויש אנשים רגישים ורחבי לב, כמו האישה שנותנת ליוקה תפוח עבור בעלה החולה ללא תשלום, משום שמזדהה עם כאבה.

גם סאם לומד להכיר את האנשים, חודר מעבר לחומת הנימוס הפורמלי של יוקה ומבין שמה שלימדו אותו על יפן זו רק החזית.

"הבריכה – עץ הדובדבנים. הכל מושלם. היודעת את, אינני יכול להחדיר למוחי, כי זה המקום, עליו נפלה הפצצה האטומית לפני ארבע-עשרה שנה. את ואוהאטסו הייתן בנות-מזל…"

כך אומר סאם בתחילת היכרותו עם יוקה. "הפצצה נפלה", לא הופלה, לא הפילו אותה, לא אמריקאים הפילו אותה, היא פשוט "נפלה". פעמים רבות אני רואה את הניסוח הזה בעיתונות, גם היפנית וגם המערבית. אבל היא לא נפלה. פצצות לא נופלות סתם ככה מהשמיים. הפצצות הן לא הסובייקט, הן האובייקט, ויש סובייקט כלשהו שמפיל אותן. במקרה זה, האמריקאים. לסאם קשה לראות את עצמו כקשור להטלת הפצצה, משום שהוא באמת לא אשם בהוראות שנתנו קברניטי מדינתו, הוא לא היה טייס ב"אנולה גיי", הוא לא זה שלחץ על הכפתור והטיל את "ליטל בוי" על הירושימה. וגם ללא הפן הפוליטי, סאם הוא רק זר שרוצה שיפן תהיה אקזוטית, פואטית, מסתורית, מעודנת. ברצונו זה מוחק סאם את הסבל של בת שיחתו ודוחק אותה שוב אל העמדה בה היא חשה שעליה להסתיר את צלקותיה, את כאבה ואת עוניה, ולהציג עבור "סאם-סאן" את יפן חלומותיו. עם הזמן, יקבל סאם הצצה אל מעבר לחזית וגם ילמד לזהות את רגשותיה של המארחת שלו ולהגיב אליהם בהתאם.

אך לא רק סאם האמריקאי שוכח את האסון, אלא גם היפנים עצמם. חברתה של יוקה מטוקיו שולחת לה שמלה עם שרוולים קצרים, אותה יוקה לא יכולה ללבוש – פצצת האטום חרוטה על גופה. היא לא יכולה לשכוח את הפצצה כי הגוף שלה לעולם לא ייתן לה וכי בעלה, פוּמיוֹ, הולך ונחלש בשל מחלת הקרינה ממנה סובל. הרשויות בונות מחדש את העיר, היא יפיפייה ומצוחצחת, ואין בה זכר לאסון שהתרחש, מעבר למוזיאון המוקדש לאסון.

הסצנה בה עוברים יוקה, בעלה והאורח שלהם על פני "מוזיאון הפצצה האטומית" חושף עד כמה מצבות זיכרון מעין אלה עלולות להיות אטרקציה תיירותית, המספקות את יצר הסקרנות והמציצנות של התייר, וכי אין הן משקפות את היחס אל הניצולים של האסונות אותם נועדו להנציח. לעיתים אנדרטאות כאלה מסתירות את "האוכלוסיה הוותיקה, שנשרפה ונשברה, [ש]עודנה חיה ברובעי-עוני, שרק מעטים מן הזרים מבקרים אי פעם בהם". התייר אינו מעוניין לראות (והמדינה אינה מעוניינת להציג לו) את העליבות והעוני. אלה אמתיים מדי, זועקים מדי. הזוועות שנותרו בעבר הרבה יותר נוחות לעיכול וגם קלות יותר לשכחה. קלות מדי לשכחה.

הספר מזכיר לנו את הזוועות האלה. אולי שנים אחרי שתקראו את הספר לא תזכרו את הדמויות, את יוקה, את סאם, את אוהאטסו, את פומיו, אבל אין ספק שלא תשכחו את הירושימה. לפחות זה מה שקרה לי, כי כשחשבתי על איזה ספר כדאי לכתוב בנושא של הירושימה, מיד חשבתי על הספר הזה, אף על פי שקראתי אותו לפני כעשר שנים, והייתי חייבת לקרוא אותו מחדש כדי לרענן את הדמויות בזיכרוני. כמובן, בחלוף עשר שנים, שמתוכם אי אילו שנים הוקדשו ללימודי יפן, ההסתכלות שלי מעט השתנתה, וכעת אני אולי רואה יותר "בעיות" בספר הזה, אבל ללא ספק גם בקריאה השנייה התרגשתי עד דמעות.

מחברת: אדיתה מוריס
כותר בעברית:  פרחי הירושימה
כותר במקור: The Flowers of Hiroshima
הוצאה: ספריית הפועלים, 1963
תרגום: יצחק לבנון
מספר עמודים: 199

תגובה אחת ל-“פרחי הירושימה

  1. הפסקה האחרונה שלך אומרת הרבה.
    17 שנים אחרי שקראתי את הספר הוא מהדהד לי בראש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s