יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא ניתן לתארו כצבע עורו של הרכס. הבטתי בהרים ונזכרתי באירוע מסוים מעברי.
זה קרה לפני ארבע או חמש שנים. בשעות אחר הצהריים, ביום חורף מעונן, בדיוק כמו אותו יום ברכבת, ישבתי מול אח מרופטת מברזל יצוק, בסטודיו של ידידי, ופטפטתי אתו ועם הדוגמנית שלו. למעט ציורי השמן של ידידי לא היה בסטודיו כל קישוט אחר. וכמובן הייתה גם הדוגמנית, בעלת תספורת קארה, שישבה עם סיגריה בפיה. יופייה היה מהסוג המיוחד שיש לבנות תערובת. אך מסיבות שלחלוטין אינן ברורות לי, היו ריסיה מרוטים לחלוטין.
בשלב מסוים בשיחה הגענו לנושא של מזג אוויר, שהיה קר במיוחד באותה תקופה. ידידי סיפר על רגישותה של האדמה לעונות השנה, ובמיוחד על רגישותה לחורף.
"אתם מבינים, זה כאילו האדמה חיה", סיכם.
הוא מילא את המקטרת שלו והביט בנו. אני לא אמרתי דבר ורק לגמתי מהקפה שלי. אך נראה שמשהו בדבריו הרשים את הדוגמנית. היא הרימה את עפעפיה האדומים, הפריחה עיגול עשן וריכזה בו את מבטה. לאחר שהוא התפוגג היא המשיכה להביט בחלל, ואמרה כאילו לעצמה:
"זה בדיוק כמו עור. מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה הזאת, לגמרי הרסתי את העור שלי…"
יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא כמו עור אנושי יבש וסדוק. הבטתי בהרים ונזכרתי באותה דוגמנית נטולת הריסים, הנערה היפנית בעלת יופי של בת תערובת.
אפריל, 1925
הטקסט היפני כאן.
יפן מונוגטרי 