הרגע שבו התאהבת בעיר הגדולה, כמוהו כהתאבדות
גם אם תחפשי בתוך גופך, לא תמצאי את הצבע בו צבעת את ציפורנייך
שמי הלילה הם תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר
את מרחמת על עצמך וכל עוד אף אחד לא אוהב אותך
אין שום בעיה שתשנאי את העולם הזה
ובדיוק בגלל זה על הכוכב שלנו אין דבר כזה אהבה
סיהטה טהי נולדה ב-1986 בעיר קוֹבֶּה. ב-2004 היא התחילה לכתוב בלוג ולפרסם את שיריה ברשת, והרשת עד היום מתפקדת כמרחב יצירה וחשיפה מרכזי בשבילה, כמו עבור יוצרים צעירים רבים אחרים. ב-2006 היא זכתה בפרס של אחד מכתבי העת החשובים המוקדש לשירה עכשווית. אסופת השירה הראשונה שלה ראתה אור ב-2007, בזמן שעדיין הייתה סטודנטית באוניברסיטת קיוטו. היא רואה חשיבות רבה בפרסום השירים לא רק בתור אסופות שירה או בכתבי עת מיוחדים לשירה, אלא בכל מדיום ומרחב אפשרי, כך שאנשים יוכלו להיפגש עם שירה באקראי, וליהנות מהשירה בתוך חיי היומיום שלהם. היא מפרסמת את השירים שלה גם בכתבי עת לשירה וגם בעיתוני נשים (משהו כמו "לאישה" שלנו), כדי שנשים יוכלו לפגוש שירים גם כשהן מחכות לתורן במספרה. בנוסף היא שומרת על קשר מתמיד עם הקוראים שלה ברשת, דרך הבלוג שלה ודרך חשבון הטוויטר שלה. רבים משיריה התפרסמו ברשת לפני שנאספו ונערכו לתוך ספרים. בנוסף לשירה, מ-2015 ועד היום פרסמה חמישה ספרי פרוזה קצרים.
סיהטה היא גם משוררת מאוד ויזאולית. חלק מהשירים שלה כתובים אופקית (כמו שנהוג לכתוב שירה מודרנית) וחלקם כתובים כמו קטעי פרוזה קצרים בשורות אנכיות. בעמוד האינטרנט שלה אפשר למצוא "משחק יריה בשירים", שמאפשר לקוראים לחסל את השירים שלה בצורה הדומה למשחק חלליות ישן משנות ה-90 (למי שזוכר). אם מתמהמהים כי רוצים לקרוא את השיר לפני שהוא הספיק לרדת למטה – GAME OVER. לכבוד השקת ספר שיריה האחרון "תפר האהבה הוא כאן" (愛の縫い目はここ), סָסָקי שוּן, המעצב הגרפי שעובד איתה, הכין מיצג עם שיריה מודפסים על בדים, שהוצג בגלריה הקטנה של חנות ספרים TITLE, וכך השירים קיבלו גם מימד תלת מימדי, ואפשר היה פיזית להסתובב ביניהם.
סייהטה מציירת עולם של אנשים צעירים בעיר (ולא רק בעיר הגדולה טוקיו, אלא גם בעיר הולדתה של סייהטה, קובה), ובעיקר את העיר עצמה. שינג'וקו, שיבויה, סטרבקס מככבים בשירים שלה לצד חייזרים ובחורות צעירות שמתעקשות להתנער מתפיסות של אהבה רומנטית שהחברה מטפחת. השירים עוברים ממיקרו – פילטר של קפה שדומה לציקדה, למקרו – היקום, כוכבי לכת אחרים. הנשים הצעירות בשירים שלה מרגישות בו בזמן חייזרות וזרות וגם בנות המקום בעיר הגדולה. אפשר לקרוא בשירים האלה תחושה של קלסטרופוביה ואגרופוביה יחד, או שמא אולי כדאי לקרוא לזה קלסטרופיליה ואגרופיליה.
לאחרונה אחד מספרי השירה שלה – "שמי הלילה הם תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר" (夜空はいつでも最高密度の青色`) – עובד לקולנוע. הוא בוים על ידי אישיי יוּיָה, שגם כתב את התסריט, ויצא לבתי הקולנוע השנה, וגם הספיק כבר להסתובב במספר פסטיבלים בעולם. ראיתי אותו בפסטיבל הקולנוע בטוקיו, והאמת, מאוד התרגשתי ממנו. חשבתי שהבמאי הצליח גם לתת פרשנות הולמת לספר השירה ובמיוחד לעיר טוקיו. זאת עיר ענקית, לפעמים נוצצת וזוהרת, לפעמים מלוכלכת, עלובה ומדכאת. היא מלאה באנשים שאף אחד לא רואה כשהוא תייר – פועלי יום עניים, זקנים בודדים, נשים צעירות שעובדות במספר עבודות כדי לפרנס את עצמן, נערות ברים, עובדים זרים, חסרי בית, צעירים מלאי תקווה ולהט להצליח. וכל אלה מדברים במילים מתוך השירים של סיהטה. אנחנו לא חושבים על כל אלה ולא רואים אותם, בזמן שאנחנו ממהרים לעבודה או בזמן שאנחנו כתיירים מתפלאים מאורות הניאון או מהגנים היפניים.
על הרקע הזה מתפתח קשר בין שינג'י למיקי. שינג'י הוא בחור צעיר, עיוור בעין אחת, העובד כפועל יום באתרי בנייה ברחבי טוקיו שנמצאת בקדחת בנייה לקראת האולימפיאדה, ומיקי היא אישה צעירה שבבוקר עובדת כאחות ובערב כברמנית באחד הברים, אליהם מגיעים גברים להפיג את בדידותם בשיחה עם צוות הנשים העובדות במקום. שניהם מחפשים סימנים של תקווה בתוך המציאות העגומה ולעיתים טראגית שלהם, הם מסתובבים בעיר, נתקלים אחד בשני, מתנגשים, ונהדפים. וגם מוצאים זמן להרים ראש ולהסתכל לעבר השמיים. הסרט מתחיל מסצנה בה אנשים עומדים בתור לאוטובוס וכולם עסוקים בטלפונים הניידים שלהם, מלבד מיקי, שמרימה ראש ורואה ספינת אוויר בשמיים. היה אפשר לחשוב שהסרט הוא על כך שאנשים בעיר הגדולה והמלחיצה מעדיפים להצטנף בתוך הטלפונים הניידים, וכך מחמיצים גם את יופי העיר וגם את יופי השמיים. אבל אני חושבת שזה לא העניין כאן. דווקא בגלל הבניינים הגבוהים בטוקיו אנחנו נוטים לפעמים להרים את הראש ואז באקראי, בלי להתכוון, לראות את השמיים. לפחות כך זה בשבילי. אני נוטה להסתכל על השמיים הרבה יותר בטוקיו מאשר בתל-אביב. אני חווה את טוקיו כעיר אנכית, אף על פי שהיא תופסת גם מרחב רב במישור הרוחבי. והשמיים בלילה תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר.
יפן מונוגטרי 