תגית: תרגום

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (1 מתוך 8)

Akutagawa.ryunosukeב-1 במרץ 1892, בשנת הדרקון, בחודש הדרקון, בשעת הדרקון נולד ילדם השלישי של ניאיהארה פוּקוּ וטוֺשיזוֺ. ההורים קראו לילד ריונוסקה, בן הדרקון. באוקטובר של אותה שנה סבלה פוקו מהתקף סכיזופרניה והתינוק הועבר לבית אחיה, אקוטגווה דוֺשוֹ ואשתו, שהיו חשוכי ילדים. הילד הפך לימים לאחד הסופרים החשובים ביותר של יפן (מורקמי הרוקי ציין פעם שאם היו שואלים מי הם ענקי הספרות היפנית, אקוטגווה בטוח היה נכנס לחמישיה הפותחת). התאבדותו ב-24 ביולי 1927 הפכה עבור רבים לסמל של משבר עמוק בחברה היפנית, לסמל של כישלון בהתמודדות עם המודרנה, של כישלון האינטלקטואליות ועבור מבקרים מרקסיסטיים בתקופתו, לסמל של כישלון הבורגנות. הטרגדיה האישית של אקוטגווה הפכה בתפיסה הציבורית לסמל המשבר הקיומי של דור שלם. היום רואים באקוטגווה כמי שהניח את יסודות למודרניזם ופתח את הדרך לסופרים שבאו אחריו.

לכבוד יום הולדתו אני לוקחת על עצמי פרויקט קטן: לתרגם את היצירה האחרונה שכתב "חייו של אדם טיפש", אוסף של 51 קטעים קצרצרים, המשקפים היטב את המשבר של אקוטגווה עצמו ואת המשבר של תקופתו. הטקסט אינו ארוך, ואני מקווה לסיים את התרגום עד יום מותו של אקוטגווה ביולי. אז מתחילים.

חייו של אדם טיפש

לידידי קוּמֶה מסאו,
אני מפקיד בידך את ההחלטה מתי ובאיזה אופן לפרסם את כתב היד הזה, וכמובן אם בכלל לפרסם אותו. אני חושב שאתה מכיר את רוב הדמויות המופיעות בו. אבל אני מבקש ממך לפרסם אותו בלי לצרף אינדקס שמות.

אני חי היום בתוך האושר האומלל ביותר שקיים. אך למרבה ההפתעה איני מתחרט על דבר. צר לי רק על מי שהיה לו בעל גרוע, בן גרוע ואב גרוע כמוני. ובכן, היה שלום. לא הייתה לי כוונה, לפחות לא במודע, לסנגר על עצמי בכתב היד הזה.
ודבר אחרון, הסיבה לכך שאני מפקיד את כתב היד הזה בידך היא שאתה כנראה האדם שמכיר אותי הכי טוב. אתה מוזמן (אם רק תקלף את עור האיש העירוני המתוחכם שאני עוטה) לצחוק על הטיפשות שלי.

20.6.1927
אקוטגווה ריונוסקה

1. התקופה

זה קרה בקומה השנייה של חנות ספרים. הוא היה אז בן עשרים וטיפס על סולם שהיה שעון על המדפים וחיפש את הספרים החדשים. מופסן, בודלייר, סטרינדברג, איבסן, שואו, טולסטוי…

השקיעה כבר הייתה בעיצומה. אך הוא המשיך לקרוא בלהט את האותיות על שדרות הספרים. מה שעמד לפניו לא היו ספרים, אלא סוף המאה בכבודו ובעצמו. ניטשה, ורלן, האחים גונקור, דוסטוייבסקי, האופטמן, פלובר…

הוא נלחם באפלה ומנה את שמותיהם. אך הספרים עצמם החלו לשקוע בתוך הצללים העגמומיים. בסופו של דבר רפו ידיו והוא החליט לרדת מהסולם. לפתע מנורה אחת חסרת אהיל נדלקה בדיוק מעל ראשו. הוא נותר לעמוד על הסולם והשקיף על עובדי החנות והלקוחות שהסתובבו בין ארונות הספרים. הם היו קטנים בצורה משונה, ומאוד עלובים.

"חיי אדם אינם שווים שורה אחת של בודלר".

הוא נותר זמן מה על הסולם והמשיך להשקיף עליהם מלמעלה…

* * *

לעבור לחלק 2

מודעות פרסומת

"שלג" מאת אקוטגווה ריונוסקה

יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא ניתן לתארו כצבע עורו של הרכס. הבטתי בהרים ונזכרתי באירוע מסוים מעברי.

זה קרה לפני ארבע או חמש שנים. בשעות אחר הצהריים, ביום חורף מעונן, בדיוק כמו אותו יום ברכבת, ישבתי מול אח מרופטת מברזל יצוק, בסטודיו של ידידי, ופטפטתי אתו ועם הדוגמנית שלו. למעט ציורי השמן של ידידי לא היה בסטודיו כל קישוט אחר. וכמובן הייתה גם הדוגמנית, בעלת תספורת קארה, שישבה עם סיגריה בפיה. יופייה היה מהסוג המיוחד שיש לבנות תערובת. אך מסיבות שלחלוטין אינן ברורות לי, היו ריסיה מרוטים לחלוטין.

בשלב מסוים בשיחה הגענו לנושא של מזג אוויר, שהיה קר במיוחד באותה תקופה. ידידי סיפר על רגישותה של האדמה לעונות השנה, ובמיוחד על רגישותה לחורף.

"אתם מבינים, זה כאילו האדמה חיה", סיכם.

הוא מילא את המקטרת שלו והביט בנו. אני לא אמרתי דבר ורק לגמתי מהקפה שלי. אך נראה שמשהו בדבריו הרשים את הדוגמנית. היא הרימה את עפעפיה האדומים, הפריחה עיגול עשן וריכזה בו את מבטה. לאחר שהוא התפוגג היא המשיכה להביט בחלל, ואמרה כאילו לעצמה:

"זה בדיוק כמו עור. מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה הזאת, לגמרי הרסתי את העור שלי…"

יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא כמו עור אנושי יבש וסדוק. הבטתי בהרים ונזכרתי באותה דוגמנית נטולת הריסים, הנערה היפנית בעלת יופי של בת תערובת.

אפריל, 1925

הטקסט היפני כאן.

אוטגווה הירושיגה, מקדש גיון בשלג (1834)

אוטגווה הירושיגה, מקדש גיון בשלג (1834)

סיכום שנת 2014

זמן רב נעדרתי מהבלוג והנה הגיעה שנת 2014 לסיומה. אני מחכה בוצר רוח לתחילתה של שנה חדשה ולדברים החדשים שהיא תביא עמה. בינתיים הנה סיכום שנה קטן.

יבול הפוסטים השנה היה דל במיוחד – 11 פוסטים בסך הכול במהלך השנה כולה, ואני רק רוצה לקוות שהמספר הזה יכפיל את עצמו בשנה הקרובה. כלומר, אני אעשה כל אשר ביכולתי כדי שכך יהיה. אחרת, כל הרעיונות לפוסטים שצצים לי בראש פשוט הולכים לאיבוד.

הפוסטים שזכו לצפיות הרבות ביותר, כך מספר לי וורדפרס היו:

שני הפוסטים שהוקדשו לשבלולים/חלזונות – לטפס על הר פוג'י שעסק בתרגומים שונים לשיר של המשורר קוביאשי איסה, ופוסט ההמשך, חלזונות ולחשים, שנכתב במסגרת פקויקט בין-בלוגי, לבקשתה של מרית בן ישראל.

פוסט נוסף שזכה למספר רב של קוראים היה פוסט על האורחת מירח מ"סיפורו של חוטב העצים". אני מאוד שמחה שאהבתם אותו, כי הנושא של עולמות בדיוניים ומסעות בין עולמות הפך לאחרונה מאוד קרוב ללבי.

מהדברים המדהימים שקראו לי השנה הוא יציאתה לאור של אסופת סיפורים שתרגמתי מיפנית "מפגשים – חמישה סיפורים מיפן". האסופה, שיצאה בהוצאת בוקסילה בפורמט דיגיטלי, כוללת סיפורים של אוקמוטו קאנוקו, אקוטגווה ריונוסקה, דזאי אוסאמו, היאשי פומיקו ומורי אוגאי. זאת הייתה התרגשות גדולה בשבילי, ובמיוחד שמחתי לקבל תגובות חיוביות מאנשים שרכשו וקראו את הספר. מקווה שהשנה החדשה תביא עמה תרגומים חדשים. החזיקו אצבעות.

אז שתהיה שנת כבשה/עז נפלאה וניפגש בשנה הבאה!

hitsuji new year

לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

nishiyamahoensnail1

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

tree-sparrow-and-bamboo

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.

חמישה סיפורים מיפן

שלום לקוראי הבלוג היקרים!

כבר כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל לא כולם הרי אנשי פייסבוק, אז הנה אני כותבת גם כאן ומקווה שתשתתפו בהתרגשותי הרבה.

mifgashimספר דיגיטלי המכיל חמישה סיפורים של שתי סופרות ושלושה סופרים יפניים חשובים רואה אור בימים אלה בהוצאת "בוקסילה". הספר הזה מרגש אותי במיוחד, משום שאלה סיפורים שאני בעצמי בחרתי ותרגמתי, ואני מאוד מקווה שתקראו אותם ותיהנו מהם. משמעות של ספר דיגיטלי היא שניתן לקרוא את הסיפורים במחשב רגיל, במחשב לוח, בסמארטפון וגם בקינדל. באתר של ההוצאה יש הדרכה מפורטת וברורה כיצד ניתן להוריד ולקרוא ספרים דיגיטליים, כך שאם אתם פוגשים בפורמט הזה בפעם הראשונה, זאת ההזדמנות להכיר.

האסופה כולה מוקדשת למפגשים – מפגשים בינאישיים המתרחשים בתוך הסיפורים, מפגשים בין יפן למערב, והמפגש של קוראים במאה ה-21 עם סיפורים שנכתבו במחצית הראשונה של המאה ה-20, ולפי דעתי ממשיכים להיות רלוונטיים גם היום.

אז מי הסופרים והסופרות שבחרתי?

להמשיך לקרוא

להתראות 2013

שנת 2013 מגיעה לקיצה, ואני חושבת שגם אנחנו יכולים לעשות סיכום קצר.

1. מורקמי הרוקי (שוב) לא זכה בפרס נובל לספרות, אך מכירות ספרו החדש, טזאקי צוקורו חסר הצבע, הרקיעו שחקים. הוא מכר 500,000 עותקים עוד לפני שהספר ראה אור, ולאחרונה דווח  כי זהו הספר הנמכר ביותר ביפן השנה. בנוסף, מורקמי זכה ב-Athens Prize for Literature עבור 1Q84 כספר הזר הטוב ביותר. כך שאי אפשר לומר שזאת לא הייתה שנה טובה למורקמי ולמעריציו. ב-2014 אמור לצאת התרגום של ספרו החדש לאנגלית.

2. כתב יד נשכח של חתן פרס נובל קוובטה יאסונרי (1899-1972) התגלה באוניברסיטת צוּרוּמי. האוניברסיטה רכשה את כתב היד, המכיל 12 דפים ו-400 סימניות, בשנת 2010 בחנות של ספרים ישנים, אבל השנה, לאחר בדיקה שנעשתה על ידי פרופסור קאטיאמה רינטארו, הוכח כי היצירה נכתבה על ידי קוובטה כשהוא היה בן 29. פרופסור קאטיאמה ציין כי ככל הנראה היצירה נשלחה לאחד מעיתוני הספרות, אך נדחתה. על דף נפרד אפשר לראות שכתב היד התקבל בכתב העת ב-26 בדצמבר 1928, וככל הנראה זו השנה בה נכתב הסיפור. הסיפור נקרא 勤王の神 (אל הנאמנות לקיסר, Kinō no kami) ועוסק בחייו של אינואואה מאסאקנה (Inoue Masakane, 1790-1849) מייסד של אחת מכתות השינטו החדשות, שהתפתחו לקראת סוף תקופת אדו (1600-1868). פרופסור קאטיאמה ציין כי אף על פי שכבר פרסם אז את אחת מיצירותיו המוכרות ביותר היום, "הרקדנית מאיזוּ", (בשנת 1926), עדיין חיפש קוובטה אחר קולו הספרותי והתקשה להתפרנס מכתיבתו.

3. כמו תמיד, פרסי אקוטגווה הוענקו השנה פעמיים, בינואר וביולי. בפעם ה-148 הוענק פרס אקוטגווה לקורודה נטסוקו (黒田夏子 Kuroda Natsuko) בת ה-75, וכך היא הפכה לסופרת המבוגרת ביותר לזכות בפרס המוענק ליצירות של סופרים חדשים. בפעם ה-149 זכתה פוג'ינו קאורי (1980 – ) עבור 爪と目 (ציפורניים ועיניים, Tsume to me), המסופר מפיה של ילדה בת שלוש, המתארת את יחסיה עם המאהבת החדשה של אביה.

באמצע ינואר צפויים להתפרסם זוכים חדשים, והמועמדים כבר הוכרזו.

4. בישראל השנה ראו אור מספר יצירות שתורגמו מיפנית:

דורון ב. כהן תרגם את מסת המופת של טניזקי ג'ונאיצ'ירו, בשבח הצללים, הבוחן את עולם האסטטיקה היפנית מול האסטטיקה המערבית.

עינת קופר תרגמה את האגם של יושימוטו בננה, העוסק בהתמודדות של אדם מול חברה וביכולת תרפויטית של אהבה.

ושונית שחל פורת תרגמה עבור כתב העת "מקף" את הסיפור של אבה קובו "הגולם האדום".

זה אולי לא הרבה, אבל אני מקווה שבשנה הקרובה צפויות לנו הפתעות טובות.

5. האגודה ללימודי יפן בישראל פרסמה את הניוזלטר השני שלה, שהיה מוקדש לתרגום ספרות יפנית לעברית. אתם יכולים לקרוא אותו כאן (PDF) ולהכיר כמה מהמתרגמים הפועלים כיום בישראל כדי להביא לכם את הספרות היפנית בעברית.

ובנימה אישית (בכל זאת זה הבלוג שלי), השנה סוף-סוף סיימתי את לימודי התואר השני שלי וכעת אני מתחילה את לימודי הדוקטורט. אני רוצה להודות לכל קוראי הבלוג על העניין שגיליתם בו ועל התגובות הנהדרות שלכם. מקווה שצפויה לנו שנה מרגשת ומלאה בספרות יפנית (וגם לא יפנית). אני אמשיך לכתוב ואשתדל לעדכן את הבלוג כמה שיותר. שתהיה לכולנו שנה אזרחית, שהיא שנת סוס, נפלאה!

man on horse

Utagawa Hiroshige III, אישה אמריקאית על סוס (1860)

מספר קישורים מעניינים: קוואקמי הירומי, מטסואורה ריאקו, אלפרד בירנבאום

החיים לאחרונה מקשים עלי מאוד להיכנס למשטר כתיבה מסודר. אבל אני עדיין קוראת, כך שעד שאצליח להשתלט על לוח הזמנים שלי, הנה מספר לינקים מעניינים שנתקלתי בהם לאחרונה (כולם באנגלית):

1. שיחה עם קוואקמי הירומי, שספרה שמיים כחולים, אדמה לבנה, יצא בארץ בשנה שעברה. קוואקמי, שהתחילה את הקריירה הספרותית שלה בתחילת שנות ה-90, מדברת על המעבר מכתיבה ספקולטיבית לכתיבה יותר ריאליסטית בשנים האחרונות. אני אישית אהבתי יותר את הסוריאליזם המוקדם שלה, אבל קוואקמי עצמה רואה המשכיות בכתיבה שלה מבחינת ראיית העולם שלה. העולם של "כאן ועכשיו" קיים במקביל לעולם שונה לחלוטין, והעולם השונה הזה מתגנב אל תוך ה"כאן ועכשיו" גם ביצירות היותר ריאליסטיות שלה. בהקשר זה היא מדברת גם על האופן בו היא תופסת את המושג "אני", כמשהו בלתי יציב. מאז תחילת הכתיבה המודרנית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ה"אני" היה מושג חשוב בתורת הספרות ובכתיבה היפנית. מושפעים מהאינדיווידואליזם והנטורליזם המערבי, ניסו הסופרים ביפן לחפש גם את ה"אני" שלהם, אך עם הזמן ה"אני" התברר כבלתי יציב, כרב משמעי, כמשהו נע ונד. קוואקמי היא, כמובן, לא הראשונה ולא היחידה שמצביעה על חוסר היציבות של ה"אני", אלא היא שייכת לדור שלם של סופרים שדוחים את החוויה של ה"אני" כמשהו המסוגל לייצג מציאות יציבה וקוהרנטית כלשהי. מה שמעניין אצלה הוא דווקא המעבר מכתיבה של עולמות פנטסטיים הנושקים ל"כאן ועכשיו" לכתיבה של "כאן ועכשיו" הנושק לעולמות פנטסטיים.
בנוסף, היא מדברת גם על ההשפעה של האסון שפקד את יפן במרץ 2011 על כתיבתה ועל תפיסת העולם שלה וגם משוחחת עם מתרגמים ממדינות שונות על תרגום:

http://www.wochikochi.jp/english/topstory/2012/04/jbn2.php

2. מטסואורה ריאקו (Matsuura Rieko), סופרת מאוד מעניינת שרק ספר אחד שלה תורגם לאנגלית, ולעברית, כמובן, לא תורגמה כלל, מדברת על מעמד האישה ביפן, על מגדר ומיניות, ועל המפגש שלה עם קהל בארה"ב, שלא תמיד ידע לקבל את ההתייחסות הליברלית שלה לנושאים של שינוי מין, מגדר ונטייה מינית. הספר שהיא מדברת עליו, "חניכותו של הבוהן P", יצא ביפן ב-1993 והוא מספר על אישה צעירה שיום אחד מתעוררת ומגלה שהבוהן ברגלה הימנית הפך לפין. זה אולי נשמע כמו מתכון לספר מבוסס על תיאוריות מגדריות, אבל כפי שמטסואורה אומרת בעצמה, היא משתדלת להתרחק מתיאוריות קיימות. קראתי את הספר יחסית מזמן, אבל זוכרת שהוא מעלה יותר שאלות בנוגע לתפיסות המגדר והמיניות מאשר נותן תשובות עליהן, ושבהתחלה זה הטריד אותי, אבל בהמשך הבנתי שזה בדיוק העניין – אין תשובות, הכל נזיל ומעומעם ולא ברור, וזו דרך מעולה להעביר את חוסר הבהירות הזאת דרך בחורה צעירה ו"רגילה" מאוד.

http://www.wochikochi.jp/english/topstory/2010/09/post-1.php

 3. ב-Word's Without Borders מופיע ראיון עם אלפרד בירנבאום (Alfred Birnbaum), שתרגם מספר יצירות מיפנית לאנגלית, ביניהן מרדף הכבשה וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם של מורקמי (התרגום לעברית של ארץ פלאות מבוסס על התרגום שלו). הוא מדבר על ההשפעה של חיים בארצות שונות ובתוך שפות שונות על עבודתו כמתרגם. לשאלה האם התרגום הוא "יעוד" והאם ניתן ללמוד תרגום או שצריך להיוולד מתרגם, הוא עונה שמתרגם הוא קודם כל סופר, ושלא מספיק להכיר את השפות או התרבות כדי להיות מתרגם מעולה, אלא צריך להיות בעל שליטה מספקת בשפה כדי לייצר טקסט ספרותי.

wordswithoutborders.org/dispatches/article/translator-relay-alfred-birnbaum