סיכום שנת 2019 בספרות היפנית

רבי מכר לשנת 2019

לפי סוכנויות הספרים הגדולות (Tohan ו-Nippan, מונופול בשוק הספרים זו תופעה כלל עולמית) הספר הנמכר ביותר של השנה הוא אוסף רשימות וזכרונות של שחקנית יפנית ידועה בשם קיקי קירין  樹木希林, שהלכה לעולמה בספטמבר 2018. קיקי קירין הייתה ידועה בדמויות האקסצנטריות והקומיות ששיחקה ובכך שהמשיכה להתעקש ולעבוד למרות המחלות הרבות מהן סבלה, כולל היפרדות רשתית וסרטן השד. מי שמכיר קצת קולנוע יפני (אני מאלה שמכירים ממש קצת) יזכור אותה מתפקיד של אמא בסרט "מגדל טוקיו" שביקר פעם בארץ. בסרט קיקי שיחקה את הדמות הראשית אייקו האמא, ובתה של קיקי שיחקה את אייקו הצעירה. ביפן מאוד אוהבים לקרוא מאמרים והגיגים של דמויות ציבוריות מוכרות ובכלל אוהבים לקרוא נונפיקשן (אם אתם זוכרים, ב-2017 הספר הפופולארי ביותר היה ספר גיל תשעים. מה יש להיות שמחים של סטוֹ אייקוֹ, שגם הוא אוסף הגיגים על החיים, אם כי, של סופרת שעדיין בחיים.

בגזרת ספרים בכריכה רכה (בדרך כלל ספרים שהודפסו בכריכה קשה וזכו להצלחה או ספרים בסוגות קלילות שמלכתחילה מודפסים בכריכה רכה ונועדו להיות ברי השגה לקהל כמה שיותר רחב) רב מכר השנה הוא יצירתו החדשה של מקוֹטוֹ שינקאי, היוצר של סרט האנימציה המפורסם של השנים האחרונות השם שלך. הספר ילדי מזג אוויר: הספר (באנגלית Weathering with you) ראה אור במקביל (יום לפני) שהסרט יצא לאקרנים ברחבי יפן. בהתחשב בהצלחה המסחררת לה זכה השם שלך, המכירות של הספר ושל הכרטיסים היו מובטחות. (אגב, את החדש עוד לא ראיתי, אבל את השם שלך ראיתי בקולנוע ביפן והתרגשתי יחד עם כל הקהל שמפאת השעה המאוחרת היה מורכב ברובו מאנשים מבוגרים).

רב המכר בקטגוריה של סיפורת בכריכה קשה הוא הספר שזכה השנה בפרס חנויות הספרים (אסטרטגיית המכירה שכתבתי עליה פה עובדת) והמקל מועבר הלאה מאת סאו מאיקו, עליו כתבתי כאן.

הספר שזכה השנה בפרס אקוטגווה האישה בחצאית הסגולה לא נכנס לעשיריה הפותחת של רבי המכר בסוכנות Nippan, אבל בכל זאת הצליח להתברג למקום העשרים ב-Tohan, מה שאומר שהקהל הרחב עדיין מנסה לעקוב אחרי הפרס הוותיק, שנחשב לפעמים ל"ספרותי מדי".

כרגיל ביפן הספרים הנקראים ביותר הם ספרי מקור, אבל לרשימה השנה הצליח להיכנס ספר מתורגם של סופרת קוריאנית צ'וֹ נאמג'וּ (조남주) שהפך לרב מכר מידי גם בארץ המקור (מקום 10 ברשימת Nippan ומקום 8 ברשימת Tohan). קים ג'ון, שנת לידה 82 (בקוריאנית: 82년생 김지영, ראה אור בקוראיה ב-2016 וליפנית תורגם על ידי סאיטו מריקו 斎藤真理子) הוא יצירה שנגעה בלבו של דור שלם של נשים, שנולדו בשנות השמונים המוקדמות, נשים רגילות, שלמדו בבתי ספר יחד עם בנים, שקיבלו השכלה גבוהה, שהתחתנו וילדו ילדים, ובכל אחת מנקודות בחיים שלהן נאלצו להתמודד עם סקסיזם יומיומי. לא משהו מיוחד ומרעיש, אלא משהו שמכרסם בך לאט-לאט ואוכל את הנשמה. הספר הפך להזדמנות עבור נשים רבות לדבר על החיים שלהן ולהעלות נושאים שלמדו להדחיק. באחרית הדבר למהדורה היפנית כותבת המתרגמת שכשהספר ראה אור היא הוצפה במכתבים של קוראות שסיפרו לה שהן הרגישו כאילו הן קוראות את הסיפור שלהן. הספר הצליח לעורר דיון בנורמות המגדריות בחברה הקוריאנית וגם עורר את זעמם של גברים רבים שטענו שהספר לא מציג תמונה מאוזנת (מהסוג של "לא כל הגברים"), והיו אף כאלה שדרשו לבטל את הקרנת הסרט המבוסס על הספר שיצא לבתי הקולנוע השנה. אני לא הצלחתי לחכות וקראתי את התרגום ליפנית, אבל השנה ייצא גם תרגום לאנגלית ומי יודע, אולי גם בארץ ירצו לתרגם את הספר הזה. הספר אגב, למרות הטענות שנשמעו, לא מציג תמונה חד ממדית וסטריאוטיפית של אישה כקורבן של הפטריארכיה הרעה, אלא מציג את הפטריארכיה כפוגעת גם בבני הזוג של הנשים, שגדלו באופן שלא מאפשר להם להבין את ההתמודדויות של הנשים שלצדם ואפילו מונע מהם להבין את עצמם ומה הם בעצם היו רוצים להיות.

הופעה פומבית נדירה של מורקמי הרוקי

שיחה באורך ספר בין קווקמי מיאקו ומורקמי הרוקי

מורקמי הרוקי תמיד היה ידוע כמי שלא נוהג להיפגש עם עיתונאים או קוראים, אבל בשנים האחרונות רואים שינוי בהתנהגותו וברצון מצדו לתקשר עם קוראיו. הוא מדבר עם קוראיו דרך תכנית הרדיו שלו "מורקמי רדיו", בשבילה הוא בוחר מהמוסיקה האהובה עליו (אומרים שאוסף המוזיקה הפרטי שלו מכיל כעשרת אלפים דיסקים ותקליטים), הוא הופיע במסיבת עיתונאים לכבוד הכרזה על "ספריית מורקמי" באוניברסיטת ווסדה, האלמה מאטר שלו, לה הוא תרם את הארכיון הפרטי שלו. אבל ב-17 בדצמבר השנה התקיים אירוע במהלכו מורקמי הקריא מיצירותיו. הפעם האחרונה שמורקמי נפגש כך עם קוראיו הייתה בסתיו 1995 בערים קוֹבֶה ואשִיָה שנפגעו קשה מאוד ברעידת האדמה הגדולה שהתרחשה באותה שנה. האירוע התקיים הפעם באולם תיאטרון שבקומה השביעית של חנות הספרים הגדולה "קינוקוניה" ברובע שינג'וקו שבמרכז טוקיו, והסיבה להתכנסות הייתה לחגוג 70 שנה לפועלו של הסופר, שהתחיל את הקריירה שלו ב-1979 עם הרומן שמע את הרוח שרה (לא תורגם לעברית).

קווקמי מיאקו (תמונה מויקימדיה קומונס)

את הבמה חלקה איתו קווקמי מיאקו, סופרת יפנית מצוינת ומעריצה של מורקמי לפי הצהרתה (היצירה האהובה עליה ביותר היא הנובלה "שינה", שתורגמה לעברית על ידי רינה ברוך). לשניים יש יחסים מיוחדים (שאולי נבנו בעזרת הסוכן המשותף שלהם לצורך קידום, אבל אלה השערות שלי) וגם מורקמי התייחס אליה כסופרת הצעירה האהובה עליו והשניים אף הוציאו ספר משותף של ראיון ארוך בשם האוח מתעופף לעת שקיעה (קריצה לאוח המופיע בספרו האחרון של מורקמי הרצח של קומנדטורה, שעדיין לא קיים בעברית). במהלך הערב, שנערך תחת הכותרת "ערב קריאה של האוח החורפי" השניים הקריאו מיצירותיהם. קווקמי הקריאה מהרומן הארוך שלה שראה אור השנה סיפור קיץ (או סיפורה של נָצוּ), ספר המשך לספרה המעולה שדיים וביצים (זה נשמע הרבה פחות פרובוקטיבי ביפנית 😊 אבל הוא פרובוקטיבי מספיק משום עיסוקו בחוסר רצונה של נערה להתבגר ולקבל על עצמה את הנשיות כפי שמוכתבת על ידי החברה וכוללת דימויים מרהיבים הסובבים סביב דם הווסת. הספר ייראה אור באנגלית ב-2020). בנוסף היא הקריאה את התרגום שלה ליפנית מודרנית של משחק ילדים להיג'וצ'י איצ'יו, יצירה המהווה את הרובד החבוי ביצירותיה.

מורקמי הרוקי (תמונה מויקימדיה קומונס)

מורקמי סיפר קצת על הרגלי הכתיבה שלו ועל כך שהוא לא מסוגל לעבוד תחת לחצים של זמן ודד-ליין, ולכן אף פעם לא קובע מועד מסוים לסיום כתיבה של יצירה. כמו כן, סיפר על סיפור קצר חדש שכתב, כסיפור המשך ל"קוף שינגווה" (הסיפור האחרון בקובץ ערבה עיוורת, עלמה נמה, שתורגם מיפנית על ידי עינת קופר, כתר 2009). בסיפור המקורי מופיע קוף שגונב שמות של בני אדם, דבר שגורם להם לאבד את זהותם. מורקמי הקריא גרסה קצרה של הסיפור "וידויו של קוף משינגווה" שהפעם מתרחש באתר קטן של מעיינות חמים, שם הקוף מספר לאחד הנופשים את סיפור חייו – על כך שגדל בביתו של פרופסור ובצעירותו נהג להאזין למוסיקה של ריכארד שטראוס וסבל מהתנקלויות מצדם של קופים שמרנים – ובסופו של דבר מתוודה שהוא גורם לבני אדם לשכוח את שמם על ידי גניבת מסמכי הזהות שלהם.

פער מגדרי בתרגום מיפנית

מגזין Metropolis לאחרונה פרסם כתבה שעוסקת בפער הקיים בין מספר יצירות של סופרות יפניות לבין יצירות של סופרים יפניים המתורגמים לאנגלית. לפי הכתבה, משנת 2008 ועד היום תורגמו מיפנית לאנגלית 225 ספרים, ורק 65 מתוכם נכתבו על ידי נשים. מה שמדהים בנתון הזה הוא שביפן מתחילת שנות האלפיים הפער בין הסופרות לסופרים הצטמצם, הן מבחינת זכייה בפרסים חשובים הן מבחינת המכירות. בתוך 20 הספרים הנמכרים ביותר באמזון יפן, נשים וגברים מיוצגים באופן שווה. בפרט מ-2010, בפרס נאוקי זכו 11 סופרים ו-11 סופרות, ובפרס אקוטגווה 10 סופרים ו-13 סופרות. אבל כשזה מגיע לתרגום, המוציאים לאור לא תמיד מוכנים להמר על סופרת.

אני דווקא רואה בשנים האחרונות שינוי בדפוסי התרגום והקידום של הספרות המתורגמת מיפנית לאנגלית, בין היתר בזכות המתרגמות המדהימות שעושות כל מה שביכולתן (גם אם זה לא תמיד קל) כדי לקדם תרגום של סופרות. ב-2017 הייתה לי הזדמנות להשתתף באירוע שקיימו שלוש מתרגמות כאלה –  Allison Markin Powell, Lucy North ו-Ginny Takemori, שקראו לקבוצה שלהן "נשים חזקות, עוצמה רכה". כל אחת מהן שיתפה את הנוכחים בדרך שהובילה אותה לתרגום ובקשיים שהתמודדה עמם. היו גם הקראות מתרגומים בהתהוות (שהיום כבר ראו אור) ושיחות עם נציגים מתחום ההוצאה לאור ביפן, שענו על שאלות (לפעמים תשובות לא כל כך מעודדות בנוגע לקשיים בהם נתקלים כשמעוניינים לרכוש זכויות יוצרים, בעיקר לשפות שאינן אנגלית או שפות "גדולות" אחרות). אני לא יכולה להעיד מספרית, אבל אני בהחלט מרגישה שינוי מבחינת העניין של המדיה – יש הרבה יותר כתבות אינטרנטיות עם כותרות "5 הסופרות היפניות שאתם חייבים לקרוא" וגם רשימות המלצה כלליות של תרגומים מיפנית ובכלל של ספרות מתורגמת, תמיד כוללות עכשיו סופרות יפניות.

צילום (גרוע) שלי באירוע "נשים חזקות, עוצמה רכה" שהתקיים ב-2017 בטוקיו. היה כל כך כיף להיות מוקפת בנשים (אגב, היו גם מתרגמים, אז היה כיף לפגוש גם אותם) המלאות בלהט לתרגם ולקדם את הספרות שהן אוהבות.

ומה אצלנו? אצלנו המצב הוא שלפני הדיבור על פער מגדרי צריך לדבר על מחסור חמור בתרגומים מיפנית. אי אפשר אפילו להתלונן (אולי רק קצת) שמתרגמים רק את הסופרים שנחשבים "לגדולי הספרות היפנית" ולא מתרגמים סופרות, כי אפילו ב"גדולי הספרות היפנית" יש לנו מחסור. ובכל זאת אני רוצה להסב את תשומת לב הקוראות והקוראים (ושל ההוצאות לאור) למספר נתונים. מתוך 55 כותרי פרוזה שתורגמו מהספרות היפנית המופיעים ברשימת מה לקרוא (ניפיתי אוספים ואנתולוגיות) באתר, 44 נכתבו על ידי סופרים ורק 14 נכתבו על ידי סופרות. כמובן, יש מספר כותרים שתורגמו מאותו סופר או סופרת. אז רק שתדעו שתורגמו 12 ספרים של מורקמי מתוך 55 כותרים שתורגמו מיפנית. ובסך הכול יש 24 סופרות וסופרים. יש סופרים וסופרות נוספות שתורגמו בתוך אנתולוגיות ואוספים, אבל רק 24 זכו לקבל ספר משלהם בעברית, וגם כאן יש פער מגדרי – 16 גברים ו-8 נשים. אבל יש תקווה! השנה יצאו שני תרגומי פרוזה מיפנית חתן הולך על ארבע של טוודה יוקו (מיפנית: מיכל דליות-בול) ובשולי הנוחות של מורטה סיאקה (מיפנית: עינת קופר). כולי תקווה שבכל זאת נראה בישראל מגמה של השלמת המחסור בספרות יפנית ובתוך כך נצמצם גם את הפערים המגדריים.

לחיי ספרים מתורגמים חדשים בשנה החדשה!

ספר שירה חדש: מסאוקה שיקי "שני סתווים" (תרגום: איתן בולוקן)

מסאוקה שיקי, דיוקן עצמי, 1900
(מאוסף הספרייה הלאומית, טוקיו)

אולי עבור חלק מהקוראות והקוראים אלה כבר חדשות ישנות, אבל לא מזמן יצא לאור ספר שירים של משורר חשוב ומחדש הייקו מתקופת מייג'י מסאוקה שיקי (1867-1902). הספר נקרא "שני סתוים" והוא נערך ותורגם על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת ירח חסר. בהקדמה ובאחרית דבר ד"ר בולוקן מספק רקע על המשורר ותקופתו ובעיקר על האסתטיקה שבבסיס יצירתו של שיקי. חוקר הספרות דונלד קין כתב ש"השירה היפנית שהייתה במצב עגום ניצלה בזכותו של אדם אחד – מסאוקה שיקי," כך שאין ספק שמדובר בתרגום חשוב מאוד.

אני רק אעיר הערה קטנה לגבי השם שנבחר לאוסף. הוא לקוח מאחד השירים המפורסמים של שיקי, אותו הוא הקדיש לחברו נצומה סוסקי:

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים

סוסקי ושיקי נפגשו לראשונה ב-1884 במכינה אקדמית של אוניברסיטת טוקיו (שנקראה אז האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו), אך החברות ביניהם לא הייתה מיידית. שיקי, שהתקשה בלימודיו, ראה בסוסקי עצלן שתופס מעצמו יותר מדי. אך מ-1889, כששניהם היו בני 23, חברותם העמיקה, בין היתר משום שגילו עניין משותף ברָקוּגוֹ (הופעת בידור המבוצעת על שחקן יחיד). באותה תקופה התחיל שיקי להשתעל עם ליחה דמית, ואז גם אימץ את שם העט בו הוא מוכר כיום (שמו הפרטי שנתנו לו הוריו היה נוֹבוֹרוּ) – הסימניות שבחר 子規 הן גם הסימניות בהן מציינים סוג מסוים של קוקיה, הנקראית ביפנית הוֹטוֹטוֹגיסוּ, שלפי אמונה יפנית יורקת דם כשהיא שרה. ב-1892 הצטרף שיקי ככותב קבוע לעיתון ניפוֹן ואף על פי שתרומתו הייתה ספרותית בעיקרה, כשפרצה מלחמת סין יפן הראשונה ב-1894, גברה התלהבותו מהאפשרות לסקר את המלחמה כעיתונאי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בעת החדשה בה ליפן הייתה הזדמנות להפגין את עוצמתה וההצלחות הצבאיות הגבירו את תחושת הגאווה הלאומית. שיקי, שסבל מבריאות חלשה, ראה באפשרות של השתתפות (גם אם לא פעילה) במלחמה דרך להפגין אומץ וגבריות. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לסין רק אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. הוא שהה שם חודש אחד בלבד ובדרך חזרה ליפן בריאותו התדרדרה עד כדי כך שמיד עם שובו, בסוף מאי 1895, אושפז בבית חולים בקוֹבֶּה. באוגוסט אותה שנה שיקי נסע למצוימה, עיר הולדתו. באותה תקופה עבד שם סוסקי כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, והוא הזמין את חברו לגור איתו. החודשיים ששיקי שהה בביתו היו התקופה הארוכה ביותר בה שני החברים בילו יחד, והיא הייתה משמעותית עבור השניים מבחינה אישית וגם מבחינת התפתחות היצירה שלהם. השיר על שני סתווים נכתב בדיוק בהקשר זה, כששיקי עמד לעזוב את מצויאמה ולחזור לטוקיו, משאיר אחריו את סוסקי, שעדיין חשב שיהיה משורר הייקו כמו שיקי ולא סופר פרוזה.

כשאנחנו מסתכלים על שירה, במיוחד על שירת הייקו, אנחנו נוטים לראות בעיקר את ההיבטים הפואטיים שלה, ואין ספק ששיקי היה אדם מחונן ביותר, אך לצד ההיבט הזה מעניין לחשוב גם על הסביבה החברתית שבתוכה הספרות והשירה נוצרו. העולם הספרותי של תקופת מייג'י היה עולם של גברים שטיפחו וקידמו אחד את השני. אנו נוטים לחשוב על ספרות, ובמיוחד על שירה (ועל אחת כמה וכמה על הייקו) כעל משהו רוחני, לירי, אישי. אך יש לזכור שאלה תמיד היו חלק מהזירה הפומבית, מהשיח האינטלקטואלי הבלתי ניתן לניתוק מהזירה הפוליטית ומהתפתחויות חברתיות והיסטוריות. חידוש של הייקו על ידי שיקי לא התרחש בתוך חלל ריק, אלא כחלק מתהליך התעצבותה של יפן כמדינת לאום, שביקשה ליצור זהות לאומית-תרבותית אל מול מדינות אחרות. כך גם הקשרים בין הגברים נתפסו פעמים רבות כחשובים יותר מקשריהם עם בנות הזוג שלהם. תקופת מייג'י במיוחד התאפיינה בחברויות עמוקות בין יוצרים, כמו זו של מסאוקה שיקי וסוסקי. השניים אפילו אפיינו את הקשר ביניהם כבעל (סוסקי) ואישה (מסאוקה), בלי שהדבר יסמל משהו ארוטי, אלא קשר חברי עמוק.

יש משהו יפה בקשרים עמוקים כאלה, שמאפשרים הפרייה הדדית משמעותית. זה מחדד את העובדה שלמרות נטייתנו לתפוס יוצרים (ובמיוחד יוצרים קנוניים) כגאונים יחידי סגולה, יצירתם לא הייתה מתאפשרת ללא קשריהם עם אנשים אחרים, ללא סביבתם, ללא התנאים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו. החברויות הגבריות של תקופת מייג'י הביאו לפריחה ספרותית ולהופעה של מגוון קולות ומגוון קבוצות של אנשי רוח. השיח בין הקבוצות האלה היה מאוד פומבי ולפיכך קשור בקשר הדוק להלך הרוח החברתי והפוליטי. ואולי עצם הפומביות הרבה של השיח הזה מסבירה גם את היעדרן (היחסי) של נשים ממנו.

בכל אופן, אלה רק מספר מחשבות שעלו לי, והן לגמרי לא אמורות לגרוע מההנאה שאני בטוחה שתפיקו מקריאה בשיריו של שיקי.  

את הספר ניתן להזמין ישירות מאתר של ירח חסר או להשיג בחנויות ספרים עצמאיות.

כאן אפשר לשמוע את הריאיון שנערך עם המתרגם איתן בולוקן בתוכנית "מה שכרוך" (בערך מדקה 15): https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=12477