תגית: שירה יפנית קלאסית

מדור חדש לשירה יפנית – פוסט ראשון בסדרה

כפי שכתבתי לא אחת כאן בבלוג, שירה, על אף אהבתי הרבה אליה, היא תחום שאני לא מרגישה מספיק בקיאה בו, כדי לכתוב עליו. עם זאת, זה תחום מעניין וחשוב. זה לא רק הייקו, המוכר לרבים, אלא גם טנקה (שירים קצרים) או צ'וקה (שירים ארוכים), וגם שירה מודרנית מגוונת.

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשפנה אלי דן בורנשטיין, שבמהלך השהייה הארוכה שלו ביפן בין היתר למד הייקו, והציע לכתוב מדור שירה בבלוג שלי. המדור יתפרסם בערך כל שבועיים-שלושה, ובמסגרתו דן ידבר על שירה ויתרגם עבורנו בעיקר שירי הייקו וטנקה.

אז לא ארבה במילים ואפנה לו את הבמה.

נ.ב. דן גם מנהל את האתר הנהדר Mihongo, שלומדי היפנית בטוח ייהנו ממנו מאוד, וכל התמונות היפות בפוסט הזה צולמו על ידו ביפן.

***

כשזה מגיע לשירה, הישראלים הופכים פתאום ליפנים: מלבד כמה חריגים, היחס לנושא הזה אצלנו (וברוב המקומות) מתאפיין קודם כל בריחוק וטקסיות. שירה היא משהו נשגב ומלאכותי, מוקף ואקום של עמודים ריקים, שגורלו הטרגי הוא להתרחק מהחיים ככל שהוא מתאמץ יותר לגעת בהם. ומשורר הוא תמיד אריסטוקרט מורם מעם, גם אם הוא בקושי גומר את החודש.

והיפנים? רק תזכירו שירה והם הופכים לישראלים. דווקא זה אחד התחומים הבודדים ביפן שבהם מתרופפת אחיזת החנק של הדיסטנס הכל-יכול, והגינונים מפנים מקום לסוג של טבעיות משועשעת. ברדיו, למשל, יש תוכניות שבהן מקריאים שירים שנשלחו לאולפן מכל רחבי המדינה. תוכנית כזאת לא מזכירה ערב שירה, אלא "כוכב נולד" על סטרואידים: מקריאים שירים במהירות ובלי סנטימנטים, פאנל המומחים משמיע הגיגים קצרים על כל שיר, כולם נכנסים אחד לדברי השני, הקהל צוחק, ומיד עוברים לשיר הבא ושוכחים לגמרי מהקודם. ואיך נראה כתב עת לשירה? העמוד מאוכלס בצפיפות, שיר חדש בכל שורה, וככה זה נמשך ברצף של עשרות עמודים שנקטעים רק לטובת מאמר כלשהו או מודעות פרסומת. לשיר, לא משנה כמה הוא מוצלח או מי כתב אותו, אין שום פרטיות ושום הילת קדושה; הכל משותף ורועש כמו חדר אוכל בטיול שנתי. כמה שונה ממנהג המערב להקיף שיר באזור מפורז שמבודד אותו משירים אחרים ומשאר איומים קיומיים.

Japan 1

להמשיך לקרוא

לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

nishiyamahoensnail1

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

tree-sparrow-and-bamboo

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.

שירה לחודש הרביעי

אוֹגאטָה גֶקְקוֹ (1920-1859, 尾形月耕), אומן יפני, יצר בחייו מספר סדרות של הדפסים, שחלקן מוקדשות לשניים עשר חודשי השנה. כבר פרסמתי תמונה אחת שלו, המוקדשת לחודש מרץ, בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכשחשבתי איזו תמונה לפרסם לכבוד חודש אפריל, מצאתי תמונה שיש מאחוריה גם סיפור ספרותי והחלטתי לפרסם אותה בתוך הבלוג (כן, אני יודעת, היום 5 באפריל, אבל בכל זאת תחילת החודש, אז אני מקווה שתסלחו לי).

april_Medium

גקקו היה אחד מהציירים החשובים של תקופת מייג'י (1912-1868), תקופה שבה יפן פתחה את שעריה (לא לגמרי מרצון) לתרבות המערבית, לאחר כשלוש מאות שנים של הסתגרות. בתחילת דרכו גקקו נמשך לציור ורישום, וככל הנראה מעולם לא למד באופן רשמי באף אסכולה של הדפסי עץ. הוא התפרנס מעיטור כלי לקה ומאיור עיתונים וספרים. העיסוק שלו באיור ורישום השפיע על האופן שבו הוא ניגש להדפסי עץ. הסגנון המיוחד שפיתח משלב בין טכניקת ההדפסים שהייתה מקובלת ביפן במהלך תקופת אדו (1868-1600) ובין אסתטיקה של ציור במכחול. כך ההדפסים שלו נראים כאילו צוירו במשיחות מכחול. גקקו התפרסם לא רק ביפן אלא גם במערב, ועבודותיו הוצגו, בין היתר, בתערוכה העולמית בשיקגו ב-1893, ובתערוכה העולמית בפריז ב-1900. כמו כן, הוא ידוע בהדפסים ובאיורים שיצר במהלך מלחמת סין-יפן הראשונה (1895-1894), ששימשו את הרשויות לגיוס דעת קהל לטובת המלחמה.

Outa_Doukan

דיוקנו של אוטה דוקאן מהאוסף של מקדש Daijiji

בהדפס שבחרתי, השייך לסדרת "שניים עשר חודשים של העולם הצף" (浮世十二ヶ月) אנחנו רואים אילוסטרציה לאחד מאירועי חייו של הסמוראי-משורר המפורסם אוטה דוקאן (太田道灌, 1468-1432), הידוע כמי שתכנן את טירת אדו, שהפכה לימים למרכז השלטון של משפחת טוקוגאווה בתקופת אדו ולאחר הפיכת מייג'י ב-1868 למשכנו של הקיסר. אוטה נודע לא רק כלוחם אמיץ ואסטרטג, אלא גם כמשורר, והאנקדוטה על פנייתו לשירה היא הבסיס להדפס שלפנינו. האגדה מספרת שיום אחד, כשאוטה היה במהלך מסע ציד, התחיל לרדת גשם. הוא פנה לאחד הבתים בכפר שהיה בקרבת מקום, כדי לבקש מעיל קש כדי להגן על עצמו מפני הגשם. נערה שיצאה אליו שמעה את בקשתו, אך במקום מעיל הקש הושיטה לו רק פרח קריה צהוב בודד (ביפנית הוא נקרא yamabuki), בלי לומר אף מילה. אוטה כעס על הנערה, אך לא היה לו מה לעשות והוא חזר לביתו. באותו ערב סיפר אוטה את שאירע לו, ומישהו ממקורביו הסביר לו שהנערה לא הייתה גסת רוח, אלא להפך, תשובתה הייתה מאוד אלגנטית, משום שהשתמשה בשיר של הנסיך קנאקירה (Kaneakira) המופיע באוסף שירה עתיק (אוסף גוֹשוּאישוּ 後拾遺集 שהושלם ב-1086). בהקדמה לשיר כתוב שיום גשום אחד כשהנסיך שהה בביתו בקוֹקוּרָה, בא לביתו אדם שביקש מעיל קש (nomi), ובתגובה הנסיך קטף פרח משיח הקריה והגיש אותו לאיש עם השיר הבא:

七重八重花は咲けども山吹のみのひとつだになきぞかなしき

nanae yae hanawa sakedomo yamabuki no mi no hitotsu dani naki zo kanashiki

כה מצער! שופעים הם פרחי הקריה, אך אין הם מניבים ולו פרי אחד.

משמעות השיר היא במשחק מילים. פרחי קריה ידועים ביופיים, אך השיח אינו מניב פרי (mi), וכל אבקניו הופכים לעלי כותרת. אם מתייחסים ל-no כמו למילת השייכות, ניקרא yamabuki no mi (הפירות של קריה), אך אם נתייחס ל-nomi כמילה אחת נקבל "מעיל קש", נוכל לקרוא את השיר כך:

כה מצער! אף כי [יש לי כאן] שפע של פרחי קריה, אין לי ולו מעיל קש אחד.

כך בעצם הנערה, שהושיטה לאוטה את פרח הקריה, רצתה לומר שלצערה אין לה מעיל קש שתוכל להשאיל. אוטה מאוד התבייש בבורותו ומאז פנה לדרך השירה והפך למשורר בעצמו.

hiroshige

בתמונה המפורסמת הזאת של הירוֹשיגֶה, אפשר לראות אנשים המשתמשים במעילי קש כדי להגן על עצמם מפני גשם

ומדוע, אתם שואלים, הסיפור הזה קשור לאפריל? ובכן, פרח הקריה, yamabuki, נחשב לפרח של החודש הרביעי, אז הוא בשיא יופיו ופריחתו.

שיהיה חודש אפריל שופע ופורח!

yamabuki

פרחי קריה שאינם מניבים פרי