תגית: קנדה

לטייל בין חנויות ספרים

אחרי תקופה ארוכה אני רוצה לאט לאט לחזור לעדכן את הבלוג, ותהיתי עם מה כדאי להתחיל. יש לי רשימה ארוכה של רעיונות ונושאים, שחלק יצריכו השקעה של זמן רב יחסית ואחרים נראו לי כפחות מתאימים לנקודת זמן זו. בסופו של דבר, החלטתי לנצל את החזרה לכתיבה, כדי לטפל בעניין נוסף שהוזנח זמן רב מדי – סידור התמונות הרבות שצילמתי ביפן. כשהתחלתי להסתכל בתיקיות מה צלמתי, גילתי שיש לי לא מעט צילומים שקשורים לספרים וסופרים בטוקיו, ואני חושבת שזאת תהיה הזדמנות מצוינת לחלוק אותם בבלוג. אולי זה גם ייתן לכם רעיונות לביקור במקומות פחות מוכרים, ללכת במסלולים קצת פחות שכיחים או להסתכל מחדש על מקומות בהם כבר ביקרתם.

אתחיל מטיול קצר בשכונת חנויות הספרים קַנְדָה ג'ימְבוֹצ'וֹ (神田神保町). זה אזור שאני מאוד אוהבת לבקר בו, אבל באופן מפתיע אין לי הרבה תמונות ממנו, כי ברגע שאני רואה את כל חנויות הספרים אני שוכחת שיש איתי מצלמה. אם נשאבים ולא שמים לב, הסיבוב באזור מאוד מצומם של מספר רחובות, יכול לקחת יום שלם, אבל תמיד אפשר לדאוג להגדיר תזכורת בטלפון כדי לא לאחר למקום הבא אליו רוצים להגיע.

תחנת רכבת תחתית ג'ימבוצ'ו בקו הנזומון

קצת רקע

השכונה החלה את דרכה כממלכת חנויות ספרים בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. באותה תקופה באזור הוקמו בזה אחר זה מספר מוסדות לימוד להשכלה גבוה, שהיום מוכרים כאוניברסיטת מייג'י, אוניברסיטת צ'וּאוֹ ואניברסיטת ניהון. כיוון שסטודנטים כידוע זקוקים לספרים (או לפחות היו זקוקים לספרים לפני עידן האינטרנט) מיד החלו לצוץ חנויות ספרים כדי לספק את הביקוש. רוב מוסדות הלימוד באותה תקופה שמו דגש על משפטים, אך עם הזמן נפתחו חוגי לימוד נוספים, וכך גם אופי הספרים הנמכרים השתנה בהתאם. האזור שקק בפעילות סטודנטיאלית, שכללה לא רק את הסטונדטים היפניים, אלא גם סטונדטים רבים מסין. הוא נפגע קשה בשריפה של 1913, אך שוקם במהרה. אחד הראשונים שפתח כאן חנות והוצאה לאור אחרי השריפה היה פרופסור מאוניברסיטת טוקיו בשם איוונאמי שיגאו (Iwanami Shigeo). לימים הוצאה לאור הקטנה הפכה לאחת מהוצאות האור הגדולות ביפן Iwanami shoten, שמשרדיה עדיין נמצאים בג'ימבוצ'ו. היום האזור הוא ביתם של 180 חנויות ספרים, מספר רב של הוצאות לאור וכמובן בתי קפה ומסעדות. רוב חנויות הספרים סוחרות בספרי יד שנייה, ממנגה עכשווית ועד קלאסיקות עתיקות וספרים נדירים בשפות שונות.

סטודנטים ברחובות ג'ימבוצ'ו, שנות ה-30 של המאה ה-20. (תמונה: wikimedia commons)

חנויות הספרים

מובן שאין שום טעם לפרט כאן את כל החנויות, אבל עשיתי רשימה של מקומות שיכולים לעניין גם את מי שלאו דווקא קורא יפנית. הדבר הנכון לעשות בקנדה הוא פשוט לשוטט ולראות מה מושך אתכם. בדרך כלל החנויות מציגות חלק מהסחורה מחוץ לחנויות או בחלונות הראווה.

סנסיידו (Sanseidō 三省堂)

אחת מהחנויות הוותיקות והמצליחות באזור שנפתחה לראשונה ב-1981 והיום מתפקדת כרשת ספרים גדולה שחנות הדגל שלה עדיין פועלת בקנדה. בנוסף, סנסיידו היא הוצאה לאור המתמחה במילונים וספרי לימוד. החנות משתרעת על פני 8 קומות, כולל קומת משרדים וקומה המיועדת לכנסים ואירועים. בקומה שנייה נמצא בית קפה וקומה חמישית מוקדשת לספרים באנגלית.

אויה שובו (Ōya shobō 大屋書房)

בניגוד לסנסיידו שמחזיקה ספרים חדשים בלבד, אויה שובו מתמחה בספרים הרבה יותר ישנים. החנות מתמחה בהדפסים ומפות, חלקם עותקים חדשים, אך חלקם הודפסו במאות 18-17. בפנים לא ירשו לכם לצלם, אבל חלון הראווה שלהם תמיד מושך קהל (בכל מקרה, תמיד כדאי לשאול את הבעלים אם מותר לצלם בחנויות – לפעמים הם מסכימים, אם כי לי אף פעם אין מספיק אומץ לשאול ובגלל זה כל התמונות שמורות אצלי בראש).

קיטזווה (Kitazawa Shoten 北沢書店)

חנות ספריה יד שניה שמחזיקה ספרים באנגלית (ובשפות אחרות) בנושאים של מדעי הרוח והחברה, בעיקר בספרות והיסטוריה של בריטניה וארה"ב. החנות נפתחה לראשונה ב-1902 והתחילה להתמחות בספרים בשפות מערביות משנת 1955. באתר שלהם כתוב שבכל זמן נתון תוכלו למצוא בחנות כ-12,000 ספרים. הספרים באנגלית נמצאים בקומה השניה, ובקומה הראשונה נמצא Bookhouse – בית קפה וחנות לספרי ילדים (ביפנית) וצעצועים.

Kitazawa Shoten & Bookhouse

איסיידו (Isseido Shoten 一誠堂書店)

החנות נפתחה בקנדה ב-1911 תחת שם אחר, אך נפלה קורבן לשריפה הגדולה רק שנתיים מאוחר יותר, ולאחר תהפוכות שונות נפתחה לבסוף במקומה הנוכחי בשנת 1931. הבניין, ששרד את המלחמה ואת האופנות האדריכליות שבאו אחריה, נותר כאחת מדוגמאות האדריכלות של תקופתו. בקומה הראשונה תוכלו לראות מגילות, מפות והדפסים, יפניים יותר ופחות, והקומה השנייה מוקדשת לספרים מערביים נדירים, יותר ופחות.

לא מצאתי אצלי צילום של החנות, אבל מצאתי בויקיפדיה, כדי שתוכלו להתרשם

יגוצ'י שוטן (Yaguchi Shoten 矢口書店)

גם חנות זו נמצאת במבנה שנותר על כנו מלפני המלחמה. החנות עצמה נוסדה ב-1918, אבל המבנה הנוכחי נבנה ב-1928. אפילו השלט הפשוט של החנות משמר משהו מהנוסטלגיה לעבר (וכן, תקופת שׁוֹוָה (1926-1989), שכללה בתוכה גם את המיליטריזציה והמלחמה, אך גם, ואולי בעיקר, תקופה ארוכה של שלום, צמיחה כלכלית ושגשוג מעוררת היום נוסטלגיה). החנות מתמחה בספרים הקשורים לקולנוע, תיאטרון ואומנויות, וכפי שניתן לצפות ממוסד ותיק, המבחר בה מאוד מרשים.

קומיאמה שוטן (Komiyama Shoten 小宮山書店)

עוד חנות ותיקה שפועלת מ-1939. אין צורך לדעת יפנית או כל שפה בכלל כדי להתרשם ממה שיש לה להציע, כיוון שהיא מתמחה בצילום ואומנות עכשוויים. בנוסף תוכלו למצוא בה ספרים הקשורים לעיצוב, אופנה וספרות. כרגע בקומה רביעית יש להם תצוגה של תצלומים ופריטים אחרים הקשורים לסופר מישימה יוקיו.

אנגווה – ניאנקודו (Anegawa Shoten Nyankodō 姉川書店・ニャンコ堂)

ואיך אפשר בלי ספרים וחתולים? לחנות הזאת אין היסטוריה ארוכה במיוחד והבעלים גם לא התמחו בשום נישה מיוחדת, אך לבסוף הצליחו למצוא את ייחודם ולמנוע את סגירתה כשבשנת 2013 פתחו פינה בחנות המוקדשת לחתולים. היום החנות ידועה בעיקר בשם "היכל החתלתולים" (nyankodō) ומציעה ספרים, מגזינים, תיקים, כרטיסי ברכה וכל מה שרק אפשר שקשור לחתולים. למרבה הצער לא מוצאת את התמונות שלי מהחנות, אבל הנה קישור לבלוג יפני, כדי שתתרשמו מההיצע. אה, והם עדיין מוכרים גם ספרים רגילים, על הדרך.

פסטיבל ספרי יד שניה

מארגני הפסטיבל טוענים שמדוב באחד האירועים הגדולים בעולם מסוג זה, אם לא הגדול ביניהם. אז אם אתם במקרה נמצאים בטוקיו בסוף נובמבר-תחילת דצמבר, חפשו בגוגל Kanda Used Book Festival כדי לבדוק את התאריכים המדויקים וקפצו לבקר.

כמעט כל חנות מוציאה דוכן לרחוב שפונה אל החנויות וכך נוצר מסדרון של ספרים ברחוב המרכזי בשכונה (יסוקוני דורי yasukuni dōri). זאת הזדמנות למי שקצת חושש להיכנס לתוך החנויות (ולפשפש בספרים תחת עיניהם הבוחנות של בעלי החנויות) ליהנות משיטוט פחות פורמלי.

אוכל ושתיה באווירה ספרותית

טוקיודו ופייפרבק קפה (Tokyodō&Paper back café)

למעשה מדובר בחנות ספרים וגם הוצאה לאור נוספת, אבל המקום פופופלרי גם בגלל בית הקפה שלו והחללים בקומות העליונות, המושכרים לאירועים ספרותיים שונים. החנות החלה את דרכה ב-1890 ושנה מאוחר יותר הבעלים פתחו גם הוצאה לאור קטנה. במהלך קיומה החנות נשרפה שלוש פעמים – היא נפגעה קשה בשריפה הגדולה של 1895, ובשריפה של 1913 הבניין החדש, שהושלם רק שנה קודם לכן, נשרף כליל, מה שלא מנע מבעלי החנות להתחיל לפעול מחדש במבנה זמני יום אחד בלבד לאחר השריפה. הבניין שנבנה מחדש נהרס שוב ברעידת האדמה הגדולה של 1923. בניין חנות הדגל הנוכחית בקנדה נבנה ב-1982. בית הקפה נפתח ב-2012 כחלק ממתיחת הפנים שעשו לחנות. הישיבה על הבר מול החלון מאפשרת נקודת תצפית נחמדה על אנשים העוברים ברחוב, ואם רוצים, אפשר גם להתחבר לרשת wifi חינם כדי לשוטט במקומות וירטואליים.

טמפורה האצ'ימקי (Tempura Hachimaki)

באותו רחוב עם טוקיודו נמצאת מסעדת טמפורה ששימשה בעבר מקום מפגש לקבוצת סופרים ואנשי רוח בטוקיו, שהמפורסם ביניהם הוא אדוגווה רנפו (Edogawa Ranpo 江戸川乱歩, 1894-1965). אם צריך לנקוב בשם של סופר שקידם ספרות מסתורין ביפן, הרי זה הסופר הזה. הוא התמחה בעיקר בסיפורים קצרים, בהם כל המשונה, הגרוטקסי והמפלצתי של רחובות העיר המודרנית קיבל קיום מוחשי דרך המילים. כיוון שאין שום תרגום של היצירות שלו לעברית אני רק אספר עליו קצת ואולי מתישהו גם נקבל תרגום של יצירותיו.

כמו שאולי כבר ניחשתם, אדוגווה רנפו לא היה שמו האמתי. האיש נולד בשם היראי טארוֹ במחוז מיאה. ב-1912 החל את לילמודיו במדע מדינה וכלכלה באוניברסיטת ווסדה בטוקיו, ואחרי סיומם עבד במספר עבודות שונות, כולל כעורך, מאייר מגזינים, מוכר בחנות ספרי יד שניה, ואפילו כמוכר של אטריות סובה. ב-1923 פרסם את יצירתו הראשונה תחת שם העט שהמציא לעצמו. אם תגידו את השם מספר פעמים מספיק מהר בוודאי תבינו מי היווה השראה עבור אדוגווה. ואכן, רנפו היה חובב של המוזר ושל ספרי בלש ומסתורין של אדגר אלן פו וארתור קונן דויל. אף על פי ששמו הוא משחק צלילים עם שמו של אדגר אלן פו, הסופר המערבי, הסימניות בהן בחר להשתמש מצביעות על החיבור העמוק שלו לטוקיו ולתרבות של העיר התחתית. אדוגווה נכתב בסימניות שמשמעותן "נהר אדו" (江戸川), הנהר בליבה של העיר התחתית בטוקיו, ורנפו נכתב בסימניות שהמשמעות שלהן יכולה להיות "הליכה פרועה" (乱歩). כך בחר אדוגווה להציג את עצמו כמי שמסתובב (לא סתם הולך בתלם) ברחובות העיר התחתית. ואכן, ביצירות רבות שלו מתאר רנפו את הרחובות הקטנים, האחוריים, החשוכים, החבויים בקרביים של העיר הגדולה. רנפו היה מהדמויות הבולטות בתנועה הספרותית המכונה "אֶרוֹ גוּרוֹ נַנְסֶנְסוּ" (כן, ניחשתם נכון, ארוטיקה-גרוטסקה-נונסנס) שפרחה במיוחד בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך המשיכה להיות משפיעה גם מעבר לעשור זה. שנות השלושים היו תקופה של התחזקות לאומנית ומיליטריסטית, ואולי כתגובה למצב היה ביקוש רב למוזר ומשונה, והוצאות לאור ומגזינים ניסו למשוך קהל באמצעות טקסטים סנסציוניים וגרוטסקיים. עם זאת, התנועה הייתה גם תנועה חתרנית, שתחת מסווה של על-טבעי, אירוטי או גרוטסקי הביעה התקוממות נגד הדרישה ההולכת וגוברת לקונפורמיות. רבות מהיצירות שנכתבו כספרות פופולרית, שלכאורה נועדה פשוט למשוך את לבם של ההמונים, העלו נושאים חברתיים חשובים. אחד מסיפוריו של רנפו, "זחל", מתאר חייל פצוע ששב ממלחמה במצב לא טוב יותר מזחל חסר גפיים ויכולת דיבור, והוא נאסר לפרסום ב-1939 (ככל הנראה מתוך מחשבה שסיפור כזה פוגע במורל הלוחמים).

אז אם אתם רוצים לאכול במקום בו נהג לבקר הסופר ואתם אוהבים טמפורה, זאת יכולה להיות אופציה טובה. את "טמפורה האצ'ימקי" פתח אדם בשם אָאוֹקי טוֹרָקיצ'י ב-1931. אחרי המלחמה המקום הפך להיות פופולרי בקרב "מועדון הסופרים של טוקיו" (שכלל גם מבקרי ספרות, זמרים ומתרגמים) והקומה השנייה של החנות הפכה למקום התכנסות חודשי עבור מה שהם כינו "ההתכנסות של 27 לחודש". בכניסה למסעדה תמצאו תמונה שצולמה ב-27 בפברואר 1952.

אז זהו לפוסט הזה. תזכרו שהליכה פרועה טובה יותר מהליכה בתלם.

מפת מקומות המוזכרים בפוסט:

מודעות פרסומת