תגית: קי נו צוריוקי

חלזונות ולחשים

היום אני משתתפת בפרויקט בין-גלקטי בין-בלוגי מיוחד שיזמה עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית". הראיון הוא כזה: בלוגר א' מקבל שאלה מבלוגר ב', ושאלתו של בלוגר א' מועברת לבלוגר ג', וכן הלאה, עד שנסגר המעגל ויש שאלה שמגיעה לבלוגר א'. אז השאלה אלי מגיעה היישר מ"עיר האושר", של אחת הבלוגריות המעניינות ביותר שיש, מרית בן-ישראל. הנה ציטוט (חלקי) של השאלה שלה:

"בשנה האחרונה נתקלתי בחלזונות בלתי צפויים בכתבי יד מימי הביניים (מצורפות למייל חמש דוגמאות מתוך רבות). וכשהגיע הפרויקט הזה הם השתלטו לי על התודעה והכחידו כל שאלה אחרת. ואז פתחתי את הבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה. וזהו. נגזר.   

אני לא בטוחה שאני רוצה לשאול שאלה ספציפית. את יכולה לכתוב משהו (סיפור, שיר) בהשראת האיורים או לכתוב על איורים שהפעילו אותך בילדותך, או לכתוב על חלזונות ויצורים קטנים בספרות היפנית. כל מה שקשור ולו בחוט, לאיורים, ילדוּת וחלזונות פלאיים". 

קודם כל, אני חייבת לשתף אתכם בכמה מהחלזונות המדהימים של ימי הביניים שמרית שלחה לי, כי פשוט לא בסדר לשמור את העושר/אושר הזה רק לעצמי:

snailsמיד כשראיתי את החלזונות האלה, נזכרתי בחידות חילזון שהכרתי בילדותי. הרמזים שניתנו בחידות בדרך כלל כללו זחילה, קרניים ובית. רק אחד מתוך שלושת הרמזים האלה תמיד הופיע והוא "הבית" בצורותיו השונות: "בעל חיים שלא זקוק לבית כי כבר יש לו", "בעל חיים שתמיד נושא את כל מטלטליו עמו, ואין לו שום צורך בבית", "בעל חיים שתמיד מוגן, כי לעולם לא מתרחק מביתו". כשהסתכלתי על התמונות ששלחה לי מרית, פתאום חשבתי למה דווקא קונכייתו השברירית יחסית של חילזון נתפסת כבית שיכול להגן על בעליו, כמבצר, בעוד שהצב עם שריונו (שריון!) העמיד הרבה יותר מקושר בדרך כלל לאיטיות ולא ליכולתו להתגונן בפני סכנות.

אני חושבת שבינתיים אשאיר את השאלה הזאת פתוחה, והיות ובכל זאת מדובר פה בבלוג על ספרות יפנית, ואני התבקשתי לדבר על חלזונות שקשורים לילדות ולמשהו פלאי, אני רוצה להתחיל משיר ילדים יפני: Den den mushi mushi (ובתרגום: צא צא זחל זחל, mushi ביפנית יכול להתייחס לכל בעל חיים קטן, כמו פרוקי רגליים, רכיכות וכו').

המילים של השיר הן:

צא צא זחל זחל ח-י-ל-ז-ון
ראשך – היכן הוא?
הוצא את קרניך, קדימה, הוצא, הוצא את ראש

צא צא זחל זחל ח-י-ל-ז-ון
עיניך – היכן הם?
הוצא את קרניך, קדימה, הוצא, הוצא את עינייך

אז קצת כמו "ברלה ברלה צא החוצה". אבל מה שמעניין בשיר הזה, זה הפזמון החוזר den den mushi mushi, שלפי כללי דקדוק אמור היה להיות dero dero או deyo deyo. לפי ההסבר שמצאתי, השיבוש נעשה מתאמי קצב, ובאמת, הרבה יותר קבצי להגיד den den, וכך השורות den den mushi mushi עם החזרתיות שלהן נשמעות כמו מילות לחש, שיש בכוחן להוציא את החילזון החוצה.

עוד דבר מעניין לגבי הפזמון הזה הוא שהוא מגיע ממחזה קיוגן שנקרא "חילזון". מחזות קיוגן התפתחו במקביל למחזות נו, החל מהמאה ה-13 ובמיוחד במאות 14 ו-15. במהלך תקופת אדו (1600-1868) הפך תיאטרון נו לתיאטרון הרשמי של אליטת הסמוראים, בעוד התיאטרון החדש – קבוקי – שהתפתח באותה תקופה, נחשב לנחלת העם הפשוט. במהלך אותה תקופה הצגות נו הפכו לאירוע שנמשך יום שלם, כשבין הצגות נו בעלות אופי רציני, הוצגו הצגות קיוגן הומוריסטיות (狂言 – קיוגן – מילים משוגעות). הצגות אלה התבססו על אגדות ופולקלור עממיים, עסקו באירועים יומיומיים, הציגו את היחסים בין אדונים למשרתים באופן הומוריסטי, ואף לא בחלו להציג את האדונים באור מגוחך. בדרך כלל הצגה כזאת נסובה על אי הבנה מילולית, שבעקבותיה מתפתחים אירועים משעשעים. למשל, באחד המחזות האלה נשלח נזיר צעיר על ידי ראש המקדש להביא wakame (אצות) כתוספת לסקה, אך הנזיר הצעיר חוזר עם נערה צעירה (wakame). מאפיין נוסף של מחזות אלה, הוא השימוש שהם עושים בשירה ובריקוד, שאמורים לסחוף גם את הדמויות וגם את הקהל.

וכך הולך המחזה "חילזון":

סמוראי אחד מעוניין להעניק לסבו חילזון, מפני ששמע שחילזון יכול להאריך את חייו של הזקן. הוא מצווה על משרתו הצעיר טארוֹ להביא לו שבלול. אך לטארוֹ אין מושג איך חילזון אמור להיראות, והאדון-סמוראי מספק לו את המאפיינים הבאים:
1. הוא נמצא בסבך היער;
2. ראשו שחור;
3. למותניו קונכייה;
4. לעיתים מוציא קרניים;
5. ובגיל מבוגר יכול להגיע למימדיו של אדם.
טארוֹ יוצא לדרך כדי למלא אחר הוראת אדונו, אך כשהוא מגיע ליער הוא נתקל בנזיר נודד ישן מתחת לשיח סבוך.

yamabushi

ימאבושי היום. התמונה מכאן.

נזירים נודדים (ימאבוּשי) שהשתייכו למסדר שוגנדו, היוו במידה רבה גורם אנטי-ממסדי ביפן מראשית התגבשותה במאה ה-8.  אני לא אכנס להיסטוריה המורכבת שלהם, אבל מספיק שאומר שהם לא השתייכו למנזר מסוים כלשהו (אף שיכלו לשהות תקופות ארוכות במנזר מסוים), הסתובבו בארץ בין מקדשים, עסקו בפרקטיקות איזוטריות והיו ידועים כבעלי כוחות מאגיים, בשל ההכשרה האיזוטרית שלהם. ימאבושי מאופיינים בלבוש מיוחד וסמלי, הכולל מעין כובע שחור קטן בצורת יהלום (דומה קצת לתפילין באופן חבישתו) על הראש, המסמל את הלוטוס שעל ראש האלוהות פוּדוֹ, המרכזית עבור ימאבושי, שרשרת עם שישה פומפונים, המסמלים את שש המעלות, וקונכייה גדולה, המשמשת את ימאבושי ככלי נגינה בעת טקסים שיכולים להימשך שעות. [הייתי מאוד רוצה להמשיך, אבל לא נגיע לסוף הסיפור על החילזון].

טארוֹ שם לב לכובע השחור לראשו של הימאבושי ומחליט להעירו כדי לשאול אם הוא חילזון. ימאבושי מתעורר ומבין שיש כאן הזדמנות לתעלול. הוא אומר שאכן הוא חילזון. טארו שמח, אך רוצה לוודא שהיצור שלפניו עונה על כל הדרישות ומבקש מהימאבושי לראות את הקונכייה שלו. הימאבושי מיד מרים את הקונכייה שהניח לצדו בזמן שישן, ומראה אותה לטארו. טארו מבקש גם לראות את קרניו, והימאבושי מסתובב אליו עם הגב ומרים את שרשרת הפונפונים שלו כך, ששני פונפונים מתרוממים למעלה כמו קרניים. טארו משתכנע ומבקש מ"מר חילזון" להתלוות אליו אל אדונו. הימאבושי מסרב בהתחלה, אך בסוף מבטיח לבוא, אם טארו ישיר וירקוד איתו. טארו אמור לשיר את השיר הבא:

雨も 風も 吹かぬに出ざ 釜 打ち割ろう
Ame mo kaze mo fukanu ni iza kama uchi warō
בין יורד גשם, בין אם נושבת רוח, אם לא תצא החוצה אשבור את קונכייתך

והימאבושי אמור לשיר:

でんでん むしむし でんでん むしむし
Den den mushi mushi den den mushi mushi
צא צא זחל זחל צא צא זחל זחל

השניים מתחילים לשיר ולרקוד, וחוזרים על השיר פעם אחר פעם, כשבשלב מסוים טארו כאילו תופס את מקומו של הימאבושי וגם שר den den mushi mushi. בינתיים מופיע האדון-סמוראי, שיצא לחפש את משרתו המתמהמה ורואה את השניים שרים ורוקדים. הוא מנסה להעמיד את טארו על טעותו, אך גם הוא בסופו של דבר נסחף לתוך השירה והריקוד. 

הנה קטע מתוך הריקוד שמצאתי באינטרנט, וכאן אפשר לראות את המחזה כולו:

מרית עוסקת הרבה בעוצמה של איור/ההיבט הוויזואלי וכפי שהיא כתבה לי, המילים "מתווכות ובמידה מסוימת גם מפרידות ביני לבין האיורים", ובלי ששמתי לב בכלל עסקתי בפוסט הזה דווקא בקסם של המילים המבוצעות. מקווה שמרית תסלח לי, במיוחד כשהמילים האלה מלוות בריקוד כה יפה ומוקפד מבחינה ויזואלית. המילים, כשהן בסדר הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון ובקצב הנכון יכולות להוציא את החילזון מביתו, לגרום לאדון זועף לשיר ולרקוד, וכפי שכתב קי נו צוריוקי בהקדמה לאוסף השירים הישנים והחדשים (קוֹקינשוּ, תחילת המאה ה-10), הן יכולות "בלי להפעיל כוח להניע את השמיים ואת הארץ, לעורר חמלה באלים זועמים, ליצור הרמוניה בין נשים וגברים, ולנחם את לבם של לוחמים עזים" (טוב, קי נו צוריוקי כתב על שירה, אבל הרי למילים תמיד יש פוטנציאל להפוך לשירה).

וכעת אני מעבירה את השרביט לירין כץ, ה"קורא בספרים", שקיבל את השאלה שלי: "אם היית יכול להיות דמות באחד מהספרים האהובים עליך (לא מישהו/י מהדמויות הקיימות, אלא דמות נוספת), מי היית ואיך היית משפיע על העלילה?"

מודעות פרסומת

שיר אביבי

אני כל כך מתגעגעת לתקופת האביב ביפן, אותה זכיתי לחוות פעמיים בחיים, ועכשיו כשהפייסבוק שלי מוצף בתמונות פריחת הדובדבן שמעלות חברות מיפן, הגעגועים עזים מאי פעם. אז לכבוד האביב, חג הפסח ופריחת הסקורה תרגמתי שיר של אחד המשוררים היפניים החשובים ביותר של העת העתיקה – קי נו טסוריוקי (872-945), הידוע בעיקר כעורך של אוסף השירים הראשון שהוזמן על ידי החצר הקיסרית בתחילת המאה העשירית – קוֹקין וואקה שוּ (古今和歌集), אוסף שירים ישנים וחדשים וכמחבר של יומן טוֹסָה (935), יומן פואטי, המשלב קטעי פרוזה ושירה, ראשון מסוגו הכתוב באמצעות כתב פונטי יפני ולא בסינית (שלימים הפך להיות לסוגה המזוהה ביותר עם תקופת היאן, תקופת פריחה תרבותית יוצאת דופן, ועם נשות האצולה של אותה תקופה, כמו סיי שונגון, זו שפגשנו בפוסט הקודם).

השיר שתרגמתי לקוח מאוסף שירים ישנים וחדשים, המכיל כ-1000 שירים, המחולקים לקטגוריות של עונות שנה, ברכות, פרידות, מסעות, שמות של דברים, אהבה, קינות ושונות. השיר שתרגמתי שייך לחלק של "שמות של דברים" (物名 או 物の名), שבו השירים כתובים כך שמצפינים בתוכם את מילת הנושא הכתובה ככותרת לשיר. כותרת השיר במקרה זה היא:  kaniwazakura, סוג של סקוּרָה, עץ דובדבן דקורטיבי (ככל הנראה הכוונה לסקורה שענפיה מתקמרים כלפי מטה, מעין סקורה בוכייה או מה שמכונה בלטינית Prunus pendula). שימו לב לאותיות המודגשות ביפנית ובתעתיק:

 かづけども  浪のなかには  さぐられで  風吹くごとに  浮き沈むたま

kadukedomo
nami no naka ni wa

sagura
rede
kaze fuku goto ni
ukishidumu tama

בשיר עצמו המילה סקורה או kaniwazakura לא מופיעה כלל, אלא רק בצורה החבויה, אבל כשתרגמתי את השיר לעברית נאלצתי לחשוף אותה.

אף כי צולל אני
אין ביכולתי לדלותם
מבין הגלים –
אך עם כל משב רוח
עולים ויורדים אֶגְלֵי הדובדבן

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

פריחה בפארק שינג'וּקוּ, טוקיו, 2010

 ים של פריחת סקורה שוטף בימים אלה את יפן (מוקדם מהרגיל, אך יפה במיוחד, כך לדברי עדי ראיה) וגם אצלנו חג האביב בעיצומו.

פסח שמח לכולם!

שתי נשים מיוחדות מיפן וקוריאה

לפני זמן קצר סיימתי לקרוא את זיכרונותיה של הגבירה הייגיונג (Hyegyǒng), נסיכה קוריאנית מהמאה השמונה עשרה. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על אישה אחרת – יפנית מהמאה השלוש עשרה הידועה בשם הנזירה אָבוּטְסוּ. למען האמת, אין כמעט שום דבר משותף בין שתי הנשים ובין נסיבות חייהן, אבל היות וכבר נוצרה אצלי בראש האסוציאציה, החלטתי שזאת הזדמנות נהדרת לכתוב על אבוטסו בבלוג הזה.

אז נתחיל מהדברים המשותפים. קודם כל המובן מאליו – שתיהן היו נשים שכתבו, השמות הפרטיים של שתיהן אינם ידועים לנו משום שהיו נשים ולא זכו לרשום את שמן הפרטי בדפי ההיסטוריה, שתיהן פנו בכתביהן אל הדורות הבאים ואל השלטונות, שתיהן פעלו למען עתיד משפחתן ושתיהן הצליחו בכך. שתי הנשים האמיצות האלה חיו בתקופות, במדינות ובנסיבות חיים שונות מאוד, אך המשותף לשתיהן הוא השימוש שעשו בכתיבה לא (רק) כעיסוק אסטטי, אלא גם ובעיקר ככלי פוליטי.

להמשיך לקרוא