תגית: פרס נאוקי

פרסי אקוטגווה ונאוקי ינואר 2018

פרסי אקוטגווה ונאוקי – ינואר 2018

בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי וזה הזמן להכיר את הזוכות והזוכה:

את פרס אקוטגווה חולקות הפעם וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ 若竹千佐子 עבור נובלה "אני אלך לבד" (おらおらひとりでいぐも) ואישיאי יוּקָה 石井遊佳 עבור "רפש של מאה שנים" (百年泥). זאת לא פעם ראשונה שאת הזכייה חולקות שתי סופרות או סופרים, ויש גם פעמים בהן הוועדה לא מצאה אף אחד מספיק ראוי להעניק לו את הפרס. פעם אחרונה ששתי סופרות חלקו את הפרס הייתה כשקנהרה היטומי ווטיה ריסה זכו ב-2003. הן היו הסופרות הצעירות ביותר שאי פעם זכו בפרס. ווטיה הייתה בת 19 בלבד בעת הזכייה. אפשר לקרוא את היצירות הזוכות שלהן באנגלית (אם כי, הספר של קנהרה קיים רק ביד שניה) – "נחשים ועגילים" של קנהרה (Snakes and Earrings), ו"הגב שבו אני רוצה לבעוט" (תורגם כ-I Want to Kick Your Back) של ווטיה.

אישיאי יוּקָה

הפעם בפרס זכו שתי נשים שעברו כברת דרך ארוכה וצברו ניסיון חיים רב לפני שהגיעו לפרס הביכורים שלהן.  אישיאי יוקה מספרת על עצמה שכשכל חבריה  חיפשו משרה מסודרת אחרי אוניברסיטה, היא לא יכלה לחשוב על לעבוד במשהו מסודר וקבוע. החיים הובילו אותה לעבודה בחברת הלוואות, כמוכרת בחנות ממתקים, כמלצרית באונסן, בחברה המספקת בעלי חיים לניסויים, ואפילו, למשך יום אחד, בחברה המתמחה בתיווך בין אנשים ששקעו בחובות לבין מלווים בריבית קצוצה. היא מעידה על עצמה שמעולם לא הצליחה להתמיד בעבודה, והדבר היחיד שהיה קבוע בחייה הוא הכתיבה. היא כתבה מאז ימיה כסטודנטית באוניברסיטה, ומספר פעמים אף שלחה את כתבי היד שלה להוצאות ולוועדות פרס (ביפן אחת הדרכים להתחיל קריירה בספרות היא לזכות באחד מהפרסים הרבים לסופרים מתחילים המוצעים על ידי כתבי עת שונים), אך עד כה לא הצליחה להתפרסם. את "רפש של מאה שנים" כתבה בהשראת שהייתה בהודו יחד עם בן זוגה חוקר הסנסקריט. כמו גיבורת הסיפור היא שימשה כמורה ליפנית בחברת הייטק בצ'נאי, בירת טאמיל נאדו בדרום הודו, וכמו גיבורת הסיפור חוותה את השיטפון בדרום הודו בדצמבר 2015. הסיפור מתחיל שלושה ימים אחרי הפסקת השיטפונות, כשמפלס המים יורד ואנשים מתחילים לצאת החוצה. המחברת יוצאת מביתה, מפלסת את דרכה בתוך הבוץ והרפש ומגיעה לגשר מעל נהר אדיאר העמוס בבני אדם, כדי לחצות לצד השני ולהגיע לחברה שבה היא עובדת, והסיפור מסתיים כשהיא מסיימת לחצות את הגשר. בזמן הקצר הזה אנחנו לומדים על עברה, על עברן של תלמידיה, על דברים שמתרחשים (או נדמה שמתרחשים) על הגשר ועל דברים שהתרחשו בעבר. או אולי הם מתרחשים בו זמנית? הזמן והמרחב משנים צורה וזולגים אחד לתוך השני, ודברים משונים שמתרחשים מסופרים כמו דברים מובנים מעליהם. אנשים פוגשים בני משפחה וחברים שלא ראו הרבה זמן או שמתו מזמן, אנשים מגיעים לעבודה באמצעות כנפיים, כדי להימנע מפקקים, אבל כל זה קורה בתוך מציאות של הודו, כפי שחוותה אותה אישה יפנית אחת. הגיבורה נזכרת במחשבות שהיו לה כילדה חולמנית:  "פתאום אני חושבת, היום יום ראשון. ואז המחשבה הבאה שלי היא שזה אומר שבמקום אחר כלשהו אמור להיות יום ראשון נוסף. יום ראשון שאני חווה עכשיו ויום ראשון שאף פעם לא חוויתי. שניהם יום ראשון, ואף אחד מהם הוא לא יום הראשון האמתי או הנכון." בנובלה הזאת כל הדברים נראים כמתרחשים פתאום באותו זמן ובאותו מקום, אבל גם כדברים שהתרחשו בעבר או יתרחשו בעתיד, והכול נדחס לתוך פרק הזמן הקצר בו אנחנו קוראים את הנובלה או הזמן שלוקח לגיבורה לחצות את הגשר.

wakatake

וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ (התמונה מפה)

לעומת דחיסות הזמן והמרחב ב"רפש של מאה שנים", ב"אני אלך לבד" היצירה נפרשת על פני שנה שלמה, ואפשר לומר שהיא יותר קרובה לריאליזם. המחברת וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ  מספרת שכתבה את הנובלה כדרך התמודדות עם מותו של בעלה. הוא נפטר לפתע כשהיא הייתה בת 57. בנה, שראה שאמו מתקשה להתמודד עם הבדידות, עודד אותה להתחיל ללכת לשיעורי כתיבה, שכבר מזמן רצתה לקחת. כך, בגיל 60, היא התחילה ללמוד כתיבה יוצרת, והשנה, בגיל 63 היא זכתה בפרס אקוטגווה. הכותרת של הספר לקוחה משירו של מיאזווה קנג'י (1896 – 1993) "בוקר של פרידה אחרונה" שנכתב בעקבות מותה של אחותו האהובה. כל השיר כתוב ביפנית סטנדרטית למעט המשפט הזה שכתוב בניב של צפון מזרח יפן, שם נולד מיאזווה, ושם נולדה גם וקטקה. הספר כתוב כמעט כולו תוך שימוש בניב הזה, שנחשב קשה במיוחד להבנה לדוברי יפנית סטנדרטית, אבל זה גם אחד המאפיינים היפים של הספר. ספרים רבים משתמשים בניב של אוסקה המוכר והאהוב, החל מטניזקי ג'ונאיצ'ירו ועד נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה ב-2015, אבל את הניב של צפון מזרח לא רואים הרבה, וכעת הוא מגיע אל לבו של מיינסטרים. הספר נפתח בביתה של גיבורת הספר, גברת מוֹמוֹקוֹ, אישה בת 74 שאיבדה את בעלה לפני 15 שנה. בנה עזב את הבית מזמן ולא שומר על קשר עם אמו, וגם יחסיה עם בתה, שגרה עם בעלה ושני ילדיה יחסית קרוב, אינם פשוטים. גברת מומוקו יושבת בסלון ביתה ומקשיבה לקולות הבאים מבפנים ומבחוץ. היא חוששת להסתובב כי הקול שמגיע מבחוץ הוא בפירוש רשרוש של עכבר. זאת אולי נשמעת סצנה עגמומית, אבל היא כתובה כמו אימפרוביזציה של הרכב ג'אז. יש בה גם בדידות, אבל גם שמחה, ערבוביה של קולות וצלילים. גברת מומוקו הגיעה לטוקיו בגיל 24, יום לפני שהייתה אמורה להינשא לחבר ילדות שלה, משום שהרגישה שתרועת החצוצרות של פתיחת האולימפיאדה קוראת לה. בטוקיו היא פגשה את שוּזוֹ, השניים התאהבו והקימו משפחה. לאורך פרקי הנובלה גברת מומוקו מדברת עם הקולות שבתוכה (להם היא קוראת סיסים), עם עצמה בצעירותה, עם בעלה המנוח, ועם בתה גם כשהיא נוכחת בדירה ובעיקר כשהיא לא נוכחת בדירתה. לאורך הדרך נפרשת תפיסת המשפחה ואהבה המורכבת שלה. היא אהבה את בעלה אהבה גדולה ומתגעגעת אליו מאוד, אך גם לא מהססת להודות שהיה בתוכה חלק ששמח על מותו ועל האפשרות ללכת קדימה לבד. היא הייתה אם טובה לילדיה, אהבה ודאגה להם, אך לתפיסתה היא כי אימהות חייבות להיות מסוגלות להניח לילדיהן להיפרד מהן. החיים ארוכים ובסופו של דבר ההורים והילדים הם אנשים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו. הנובלה מצליחה לשמור על מתח בין סנטימנטליות ונוסטלגיה לבין אופטימיות ומבט קדימה גם בגיל מבוגר.

למרות ההבדלים הברורים בין שתי היצירות האלה, הן דומות מבחינת שני היבטים לפחות. האחד הוא עיסוק בקשר בין שפה לזהות, והאופן בו השפה מעצבת את התודעה שלנו. ב"רפש של מאה שנים" הגיבורה פוגשת את שפת האם שלה דרך עיניהם של תלמידיה, ודרך ניסיון לתווך להם מושגים הקשורים לתרבות יפנית, ובתורה לומדת על התרבות בהודו דרך סיפוריהם של תלמידיה ודרך השימוש הייחודי שלהם בשפה היפנית. וב"אני אלך לבד" הגיבורה קושרת את זהותה בניב של עיר מולדתה. אחת הסיבות להתאהבותה בשוזו היא העובדה שגם הוא דיבר באותו ניב, והיה בשבילה מאין מולדת הרחק מהמולדת. עם השנים למדה לדבר ביפנית סטנדרטית והפסיקה להשתמש בניב המיוחד שלה, אך כעת כשהיא נותרה לבד הוא מציף אותה ופורץ מתוכה מחדש בלי שליטה, קולות הסיסים מדברים איתה בניב של צפון מזרח יפן. וזה מביא לנקודת הדמיון הנוספת בין שתי היצירות והיא רב קוליות. גברת מומוקו שומעת קולות רבים ומדברת עם קולות רבים, וכך גם הגיבורה של "רפש של מאה שנים". היא שומעת את קולה של חברתה לכיתה, נערה מופנמת שאף פעם לא מדברת עם אף אחד, והיא שומעת את קולו של דֶווראג', אחד מתלמידיה, אף שהוא לא לידה כלל, והיא גם שומעת ומבינה את קולותיהם ומחשבותיהם של אנשים סביבה, אף על פי שהיא לא יודעת טמילית. והקוראים שומעים את כל הקולות האלה דרך הגיבורות ויחד עם הגיבורות.

איזו מהיצירות אהבתי יותר? האמת היא ששתיהן היו מצוינות בעיניי, כל אחת בדרכה, אבל היה משהו ב"אני אלך לבד" שמשך אותי יותר. אולי העובדה שהיה לי קשה להניח את הספר הזה, למרות שמבחינת השפה שלו היה לי מאוד קשה לקרוא. אולי היה משהו במוזיקה שלו, משהו בקולות שלו, בקולה של גברת מומוקו שהצליח לרתק אותי.

קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ וספרו (התמונה מפה)

ולבסוף קישור נוסף לסופר מיאזווה קנג'י שבשורה משירו השתמשה וקטקה ככותרת לנובלה שלה. הזוכה בפרס נאוקי השנה הוא קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ 門井慶喜, שקיבל את הפרס עבור ספרו "האבא של רכבת שביל החלב" 銀河鉄道の父, המבוסס על ספרו המפורסם של מיאזווה קנג'י "לילה ברכבת שביל החלב". הספר המקורי הוא ברובו מסע פרידה בין שני חברים, שאחד מהם טובע בנהר והשני מלווה אותו בחלום בדרכו האחרונה על שביל החלב, אף על פי שמוות מעולם לא מוזכר בפירוש בספר, והסיפור מלא בחמלה וחברות. אם אתם רוצים לקרוא משהו של מיאזווה קנג'י בעברית, הנה "מסעדה רבת הדרישות" בתרגום איתמר זדוף.

 

מודעות פרסומת

פרסי אקוטגווה ונאוקי מס' 156

לפני כשבוע הוכרזו הזוכים בפרס אקוטגווה ונאוקי בפעם ה-156.

עולם חדש, הוצאת שינצ'ושה, 2016

עולם חדש, הוצאת שינצ'ושה, 2016

בפרס אקוטגווה זכה ימשיטה סומיטו (山下澄人) עבור הנובלה しんせかい (עולם חדש), שהתפרסמה בגיליון יולי של מזין שינצ'וֺ. ימשיטה הוא מחזאי ושחקן תיאטרון מצליח, שהתחיל גם לכתוב פרוזה ב-2011. ב-2012 הוא כבר זכה בפרס נומה לסופרים מתחילים (noma bungei shinjinshō) עבור 緑のさる (הקוף הירוק). זאת הייתה מועמדותו הרבעיתי לפרס אקוטגווה.

ימשיטה נולד בעיר קובה ולאחר סיום לימודיו בתיכון, הצטרף לבית ספר לתיאטרון של סופר, מחזאי ותסריטאי קוּרָמוֺטוֺ סוֺ (倉本聰) בהוקאידו. ב-1996 הקים קבוצת תיאטרון משלו, כתב מחזות ואף השתתף בעצמו בהצגות. בנובלה הזוכה "עולם חדש" ימישטה חוזר לחוויותיו כמתבגר המחפש את דרכו באי הצפוני, בתוך הטבע הפראי ובחברת בני גילו השואפים לעבוד בתיאטרון.

bees.jpg

"דבורים ורעם רחוק", הוצאת גנטושה, 2016

בפרס נאוקי זכתה הסופרת הוותיקה אונדה ריקוּ עבור 蜜蜂と遠雷 (דבורים ורעם רחוק). מאז שהתחילה לכתוב לפני 26 שנים פרסמה אונדה מעל 50 ספרים, וזכתה, בין היתר, בפרס הגדול של חנויות הספרים (本屋大賞) ב-2005 ובפרס סופרי המסתורין של יפן (日本推理作家協会賞) ב-2006.

במרכז הרומן ארבעה צעירים המשתתפים בתחרות פסנתר בינלאומית יוקרתית. קָזָמָה ג'ין, בן 15, שעובר עם אביו הכוורן ממקום למקום ולומד לנגן בפסנתר בלי שיהיה לו פסנתר בבית; אֶידֶן אַיָה, שזכתה בתחרויות מקומיות ובינלאומיות רבות, הוציאה דיסק ונחשבה לילדת פלא, אך לאחר מות אמה, כשהייתה בת 13, הפסיקה לנגן; טָקָשימָה אָקָשי, בן 28, בוגר מכללה למוסיקה, שעובד בחנות לכלי נגינה; ומָסָרוּ ס. לוי, בן 19, הלומד בבית ספר ג'וליארד היוקרתי בניו-יורק, והמתמודד המוביל בתחרות. שלב אחר שלב בתחרות, אנחנו מגלים קצת יותר על הדמויות עצמן, על היחסים ביניהן ועל הקשר המיוחד של כל אחד מהן למוסיקה.

ספרות יפנית ברשת

כשיש תרגום של סיפור או שיר יפני ברשת אני בדרך כלל שמה קישור בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל היום יש מספר קישורים וגם הודעה על זוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי, כך שהחלטתי לאגד הכול בפוסט אחד.

matayoshi

 נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה

1. פרסי אקוטגווה/ נאוקי
את פרס אקוטגווה חולקים הפעם שני יוצרים – האנדה קייסקה (Haneda Keisuke) עבור スクラップ・アンド・ビルド (באותיות פונטיות scrap and build) ונאוקי מטיושי (Naoki Matayoshi) עבור 火花 (ניצוץ). אף על פי שיש שני זוכים, מטיושי נאוקי לגמרי גנב את ההצגה בתקשורת. מדובר בקומיקאי ידוע, הפועל בלב התרבות הפופלרית, שזוכה בפרס הניתן על מה שמכונה "ספרות טהורה" או ספרות רצינית. הזכייה שלו הפיחה רוח במפרשיו של השיח לגבי גבולות הספרות הגבוהה והנמוכה ועל המשמעות של מושגים אלה בתקופתנו.

בפרס נאוקי, שזה הפרס הניתן לספרות פופולארית, זכה היגשיאמה אקירה (Higashiyama Akira) עבור流 (זרם). אוהבי מנגה ואנימה יזהו אותו בוודאי כמחבר של Naruto Dokonjo Ninden, שנכתב בהשראת הסדרה נארוטו.

2. בגיליון הנוכחי של מגזין Asymptote אפשר למצוא שני תרגומים מיפנית: שירי טנקה של היאשי אמארי (Hayashi Amari) בתרגום Jon Holt, וקטע מתוך ספרה של טוואדה יוקו 雲をつかむ話 שתורגם כ-As Clear as a Cloud. אני תמיד מורידה את הכובע בפני מי שמעזה לתרגם את טוודה, שמשחקיה בשפה יכולים לבלבל גם קורא יפני מתורגל בקריאה לא פשוטה. אז כל הכבוד ל-Sayuri Okamoto ו- Sim Yee Chiang האמיצים. הספר, אגב, עומד אצלי על מדף "הספרים שאני רוצה לקרוא, אך טרם הגעתי אליהם", או ביפנית tsundoku.

מזכירה גם שב- Asymptote ניתן לקרוא את כל הקטעים במקור, אז כל מי שקורא יפנית, לומד יפנית או סתם רוצה להסתכל איך זה נראה ביפנית – מאוד מאוד כדאי.

3. במגזין GRANTA פתחו לקריאה חופשית את הסיפור של קווקמי מיאקו (לא להתבלבל עם קווקאמי הירומי, המוכרת לכם משמיים כחולים, אדמה לבנה). הסיפור About Her and the Memories That Belong to Her שתורגם על ידי Hitomi Yoshio מטריד ומהפנט בו זמנית. מי שיתעניין בסופרת (ואני בטוחה שתתעניינו), תוכלו לקרוא (חינם) קטע מתוך Breasts and Eggs בגיליון אוגוסט 2012 של Words Without Borders. כמו כן, סיפור שלה Dreams of Love etc. הופיע בגיליון מס' 3 של Monkey Business (זה לא בחינם, אך ניתן לרכישה בפורמט אלקטרוני).

הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי

הזוכה בפרס אקוטגווה הוא 小野正嗣 Ono Masatsugu והזוכה בפרס נאוקי היא西加奈子Nishi Kanako. הפרסים יוענקו זו הפעם ה-152.

קצת על המומעדים ועל הזוכה בפרס אקוטגווה:

הזוכה:

小野正嗣 Ono Masatsugumasatsugu עבור Kyūnen mae no inori (תפילה מלפני תשע שנים 九年前の祈り)

מאז התחיל את דרכו הספרותית ב-2001, הספיק אונו לפרסם עשרה ספרים וגם סיפורים קצרים רבים בכתבי עת שונים. ב-2002 הוא זכה בפרס מישימה עבור Nigiyakana wan ni seowareta fune  (ספינה הנישאת על מפרץ עליז), שעלילתו מתרחשת בכפר קטן לחופי יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף להיותו סופר, אונו הוא חוקר של ספרות צרפתית והיום מלמד באוניברסיטת ריקיוֹ. כמו כן, הוא פועל כמתרגם, ובין היתר תרגם מיצירותיהם של אמיטאב גוש ואדוארד גליסאן. הסיפורים הקצרים שלו הופיעו בתרגום לאנגלית ב-Granta וב-Monkey Business. לפני זכייתו הוא היה מועמד לפרס אקוטגווה שלוש פעמים. גיבורת היצירה הזוכה חוזרת עם בנה לכפר קטן בדרום יפן לאחר שהתגרשה מבעלה הקנדי. הסיפור נע בין ההווה לבין זיכרונותיה של האישה מטיול למונטריאול, אליו נסעה לפני תשע שנים. אונו נוהג למקם את יצירותיו בכפרים קטנים ועוסק ברב-לשוניות ורב תרבותיות.

המועמדים האחרים:

ueda上田岳弘 Ueda Takahiro עבור Wakusei (כוכב הלכת 惑星)

זו מועמדתו הראשונה של אואדה לפרס אקוטגווה. הוא התחיל את הקריירה הספרותית שלו ב-2013 עם פרסומה של הנובלה Taiyō (השמש), המתרחשת אלפי שנים בעתיד בחברה אוטופית לכאורה, בה כולם שווים ובה אין כל כאב או סבל, אך עם זאת כלל לא מדובר באוטופיה. הנובלה הייתה מועמדת לפרס מישימה. שתי הנובלות, השמש וכוכב הלכת, יצאו לאור בספר אחד בהוצאת שינצ'ושה בנובמבר 2014. המועמדות של כוכב הלכת מצביעה על מגמה ברוכה בשנים האחרונות של הערכה והענקת יחס רציני ליצירות המשלבות אלמנטים של מדע בדיוני.

小谷野敦 Koyano Atsushi atsushi עבור Nue no ita ie (הבית בו היה נואה ヌエのいた家)

קויאנו הוא חוקר ומבקר ספרות ותרבות ידוע. הפרסומים הידועים שלו עוסקים באהבה, מיניות ותשוקה בספרות היפנית הפרה-מודרנית והמודרנית. הוא כותב בנושאים שונים ומגוונים, החל מניתוח יצירותיו של קוובאטה יאסונארי ועד מאמרים נגד מה שהוא מתייחס אליו ככפייה של חוקי העישון. כעשור לאחר תחילת הקריירה האקדמית שלו, קויאנו החליט לנסות את ידו גם בכתיבה ספרותית ופרסם את ספרו הראשון ב-2007. הוא כבר היה מועמד לפרס אקוטגווה ב-2010 וזוהי מועמדותו השנייה לפרס זה.

高尾長良Takao Nagaratakao עבור 影媛 Kagehime

זו המועמדות השלישית של הסופרת הצעירה לפרס אקוטגווה. היא נולדה ב-1992 וב-2012 פרסמה את ספרה הראשון Bak-kut-the 肉骨茶 העוסק בהתמודדותה של גיבורה בת השבע עשרה עם הפרעת אכילה. שם היצירה שהייתה הפעם מועמדת לפרס מתייחס לנסיכה המופיעה בניהון שוקי, אחד משני ספרי ההיסטוריה-מיתולוגיה הראשונים ביפן מתחילת המאה השמינית.

takahashi高橋弘希 Takahashi Hiroki עבור yubi no kotsu (עצמות האצבעות, 指の骨)

זו הייתה המועמדות הראשונה עבור טקהאשי, מורה במכינה וחבר בלהקת רוק אלטרנטיבי. היצירה שהועמדה לפרס מתרחשת בגינאה החדשה בזמן מלחמת העולם השנייה. טקהשי שנולד ב-1979, בתקופת הזינוק הכלכלי של יפן, כמובן לא חווה את המלחמה בעצמו. לדבריו, הוא הושפע מסיפוריהם של הסבים והסבתות שלו ומסרטים דוקומנטריים על תקופת המלחמה, בהם נהג לצפות בצעירותו. נראה שמלחמת העולם השנייה ממשיכה להדהד ביפן העכשווית ולהעסיק גם את הדור הצעיר.

אני מרגישה שאני מפלה פה את המועמדים ואת זוכת פרס נאוקי, אבל אני מקווה שאצליח להקדיש להם את הפוסט הבא.

נבחרות ספרותיות

היום בבלוג שתי נבחרות ספרותיות – אחת מדומיינת על ידי הוצאת Penguin והשנייה – נבחרת המועמדות והמועמדים לפרסי אקוטגווה ונאוקי.

1. נתחיל עם מונדיאל, כי בכל מקרה בימים אלה אנחנו שומעים רק על זה. בהוצאת Penguin מציעים להצביע עבור הנבחרת הספרותית האהובה מתוך 16 מדינות, ויפן היא אחת מהן. אני לא מבינה בכדורגל, אבל אני רואה שהציבו את נאטסואו קירינו (1951-) להיות שוערת. נבחרת השחקנים די מגוונת, ולמען האמת אני קצת מתקשה לראות אותם משחקים כקבוצה מגובשת, אבל הנה לשיפוטכם (כתוב עם שם פרטי לפני שם משפחה):

japan_team_share

להמשיך לקרוא

פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-150

פרסי אקוטגווה ונָאוֹקי מוענקים פעמיים בשנה, והפעם חוגגים הפרסים יום הולדת 150 מאז שנוסדו על ידי קיקוּצ'י קאן, סופר מפורסם ומקים הוצאת הספרים בּוּנְגֵי שוּנג'וּ. הפרסים הוענקו בפעם הראשונה ב-1935, שלוש שנים לאחר הקמת ההוצאה, ועד היום 154 סופרים קיבלו את פרס אקוטגווה ו-177 סופרים קיבלו את פרס נאוקי. פרס אקוטגווה, על שמו של אקוטגווה ריונוסקה (1892-1927) מוענק לסופרים חדשים ומבטיחים, שאינם מוכרים ושכתיבתם מסווגת כספרות רצינית ובעלת איכויות אומנותיות ייחודיות, ופרס נאוקי, על שמו של נאוקי סאנג'וּגוֹ (1891-1934) מוענק לסופרים פופלאריים, שנמצאים בתחילת הקריירה שלהם או בעיצומה. כבר מספר שנים מתנהל דיון בנוגע לנחיצותם של שני פרסים נפרדים והמשמעות של "ספרות גבוהה" לעומת "ספרות פופולארית" בעידן בו הגבולות בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה מטושטשים. בינתיים נראה שהפרסים לא הולכים להיעלם וזוכים לסקירה תקשורתית רחבה, המביאה חשיפה רבה לזוכים ולעליה במכירות של ספריהם. להמשיך לקרוא

פרס אקוטגאווה ונאוקי מוענק בפעם ה-148

היום הוכרזו פרסי "אקוטגאווה" ו"נָאוֹקי" בפעם ה-148.

kuroda natsuko_2

קורודה נטסוקו
(התמונה מכאן)

בפרס "אקוטגאווה" זכתה המבוגרת ביותר מבין המועמדים לפרס בכל הזמנים, קורודה נטסוקו (黒田夏子 Kuroda Natsuko) בת ה-75. עד כה, הזוכה המבוגר ביותר היה מורי אטסושי (森敦 Mori Atsushi), שהיה בן 61 כשזכה בשנת 1974. עבור קורודה, שעבדה כמורה בחטיבת ביניים וכמַגִּיהָה עצמאית, abさんご  (קשה לתרגם את השם absango מבלי לקרוא את הספר, ואני משאירה את זה כך) היא יצירת ביכורים, שבשנה שעברה זכתה ב"פרס עבור סופר חדש" הניתן על ידי אוניברסיטת וואסדה. שם היצירה קצת קשה לתרגום בלי לקרוא אותה, ואני מניחה שניתן לתרגמה כ"ab פוסט פארטום" (ייתכן שיש כאן משחק מילים), והיא מתארת את חייו של ילד הגדל במשפחה בתקופת שווה (Showa, 1926-1989) המורכבת, שראתה גם את עליית המיליטריזם, גם הפסד קשה מאוד במלחמה וגם ניסיון לדמוקרטיזציה מטאורית. היצירה כתובה משמאל לימין ולא מלמעלה למטה, כמקובל בדרך כלל ביצירות ספרות ביפן, ובנוסף לא נעשה שימוש בשמות עצם פרטיים אף פעם אחת. השפה היפנית מאפשרת כתיבה כזאת, אך היעדר מוחלט של שמות עצם פרטיים בהחלט חריג ביותר בספרות המודרנית.

להמשיך לקרוא