תגית: ספרות יפנית

להתראות 2015

קוראי בלוג היקרים והסבלניים,

שנת 2015 עומדת להסתיים ואני לא פרסמתי אפילו חצי מהפוסטים שרציתי לפרסם, אבל כיוון שפנינו עכשיו לשנה חדשה, הנה סיכום קצרצר של מה שבכול זאת היה כאן.

השנה התפרסמו בבלוג 20 פוסטים, כולל פוסט זה. רובם הוקדשו לאקוטגווה ריונסקה, שאת "חייו של אדם טיפש" שלו תרגמתי פה בהמשכים.

בנוסף, תרגמתי את הסיפור "קור" של אקוטגווה, עבור פרוייקט הסיפור הקצר "מעבורת" וגם את הסיפור "נישואים נקיים" של סיאקה מוראטה עבור "גרטנה", תרגום שמאוד נהניתי לעבוד עליו.

התחלנו מדור חדש המוקדש לשירה יפנית באדיבותו של דן בורנשטיין.

העמוד הפופלארי ביותר בבלוג היה "מה לקרוא?", מה שמאוד משמח אותי. זה אומר שיש אנשים רבים שמחפשים לקרוא ספרות יפנית וזה נהדר. בואו נקווה שבשנה הקרובה יתווספו ספרים חדשים לרשימה.

רוב הקוראים של הבלוג כמובן נמצאים בישראל, ארה"ב במקום השני ובמקום השלישי – יפן. אבל רק שתדעו, שבין היתר הייתה גם כניסה אחת מאלג'יריה, אחת מברבדוס, אחת ממרוקו וארבע כניסות מסינגפור, ובסך הכול מ-65 מדינות שונות. מעניין כמה מהם ידעו לקרוא עברית.

עבורי 2015 הייתה שנה מאתגרת מבחינה אישית ומקצועית, ואתגרים רבים צפויים לי גם בשנה החדשה, ואני מקווה שאצליח לעמוד בכול המשימות שהטלתי על עצמי, כולל עדכון יותר תכוף של הבלוג.

אני רוצה לאחל לכול הקוראים שתהיה שנת 2016 נפלאה ופורייה, שתביא עמה חדשות טובות ושינויים לטובה.

מקווה שתבואו לבקר בבלוג גם בשנה הבאה.

אירית.

hpny

מודעות פרסומת

האגם/ יושימוטו בננה

banana_gצ'יהירו היא אישה צעירה בתחילת שנות השלושים, אומנית של ציורי קיר. נקג'ימה, בן גילה, הוא דוקטורנט העוסק במחקר גנטי, עוף מוזר המתרחק מבני אדם. הם גרים בשכונה מנומנמת בטוקיו, בבתים הפונים אחד לעבר השני. כל יום הם רואים אחד את השני דרך החלון, ולאט לאט מתחילים לברך אחד את השני לשלום ללא מילים, להנהן אחד לשני כשנפגשים בטעות ברחוב, מתחילים לדבר, ולבסוף נקג'ימה מזמין את צ'יהירו לבוא איתו לכפר בו גר תקופה מסוימת, ומפגיש אותה עם שני חברי הילדות שלו, אח ואחות מסתוריים, המתגוררים בבקתה קטנה על שפת האגם. עבור שניהם האגם הוא מסע של שחרור ממשקעי ילדותם, התגברות על התנתקות מההורים, וניסיון לבנות חיים בוגרים ייחודיים, שלאו דווקא תואמים את תכתיבי החברה.

מרגע המפגש ביניהם, חשה צ'יהירו שמשהו מאוד משמעותי וכואב קרה בעברו של נקג'ימה, והמסתורין הזה הוא מה שמניע את העלילה. התעלומה באה על פתרונה בסוף הספר, והקורא נותר עם תחושת החמימות העוטפת האופיינית לספריה של בננה. למרות הקשיים, הלבטים והכאב בחיים של הדמויות, בננה מציעה בדרך כלל סיפורים בהם לאהבה ולרגש תפקיד מרכזי כטיפול באובדן. מבחינה זו אין כל חדש גם בספר הזה, הזורם מתמונה לתמונה, קופץ בקלות בין עבר להווה ומגיע בסופו של דבר לפתרון מספק. האהבה בין אביה לאמה של צ'יהירו, כמו גם יחסיה של צ'יהירו עם נקג'ימה, מתוארים כקשרים קוסמיים. האב מתאהב באם ממבט ראשון והחיבור הראשוני בין צ'יהירו לבין נקג'ימה מתואר כך:

דומה שהעובדה שגרנו היכן שגרנו, הייתה מעין גורל שאיש לא יכול להיות שותף לו פרט לשנינו. יום אחר יום הבטנו זה בחלונו של זה, עד שהרגשתי כאילו אנחנו ממש חיים יחד. כשכבה האור בחלונו חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן שגם אני אשכב לישון, וכשהייתי חוזרת מנסיעה כלשהי, ברגע שפתחתי את החלון, היה נקג'ימה-קון קורא אלי מחלונו: "ברוכה השבה".

ואיש מאתנו לא הבין שבעצם העובדה שהשגחנו זה במעשיו של זה באופן טבעי, ואזנינו ידעו לזהות בלי משים את צליל הפתיחה המיוחד של החלון של רעהו, חווינו כבר את תחילתה של אהבה.

ובהמשך, כשהם כבר מתחילים לומר שלום אחד לשני ברחוב:

ולאחר שני סופי שבוע בערך, נקג'ימה-קון התחיל לבקר אצלי בדירה כעניין שבשגרה, ממש כאילו עבר מהחלון ההוא אל החלון הזה, ולא היה שום צורך להרהר על היחסים בינינו.

אולם הספר אינו רומן רומנטי מתקתק, המנותק מהמציאות, אלא דווקא משתדל לחשוף את המציאות היפנית, עמה הגיבורים צריכים להתמודד. אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיפוש אחר האיזון, בין שמירה על עצמיות לבין השתלבות בחברה. אולם לא ניתן לומר שיש כאן ביקורת חברתית נוקבת ומתריסה, אבל בהחלט יש כאן חשיפת מציאות לא פשוטה הוריה של צ'יהירו מתקשים להשתלב בתוך החברה משום שהקשר שלהם נחשב לא מקובל. החברה הסגורה של עיירת פרברים עם נורמות ההתנהגות שלה, אינה מקבלת בקלות את הקשר בין בעל חברת סחר קטנה לבין בעלת מועדון לילה יפיפייה. אף על פי שההורים אוהבים מאוד אחד את השני וגם אותה, צ'יהירו חשה מנודה כילדה בלתי חוקית להורים שמעולם לא נישאו. במיוחד סובלת צ'יהירו מאווירת הזיוף, העמדת הפנים, והניסיון לשמור על פאסון. האווירה הזאת בולטת במיוחד בסצנה בה קרובי משפחת אביה של צ'יהירו עוברים על פני ארונה של האם: "מלאי סקרנות ומלאי עניין וקנאה, לבושי שחורים רק לשם מראית עין, שפת גופם משדרת יראת כבוד מזויפת, והם נועצים בה מבטים בפנים קודרים…". עם זאת, למרות היחס לו הם זוכים, הוריה של צ'יהירו לא מעיזים או לא מעוניינים לעזוב את העיירה הקטנה. אבל בשביל צ'יהירו העיירה הזאת היא כלא, ממנו היא נמלטת אל העיר הגדולה בהזדמנות הראשונה, ואפשר לראות בכך ביטוי לפחד מפני אחידות וכפייה של נורמות, המשותף לה ולנקג'ימה שאומר ש"יש הבדל גדול בין אדם שהוא הגיוני וקר רוח לבין אדם חסר כל ייחוד ושקט. אחידות היא מצב שאתה מגיע אליו אחרי שאיבדת את העצמיות שלך".

תמונה חדה של החברה והפוליטיקה המקומית היפנית עולה גם כשחברתה של צ'יהירו מבקשת ממנה לצייר על קיר של מרכז פרטי להתפתחות הילד, מבנה הנמצא בשטח של בית הספר לאומנות בו למדה צ'יהירו עצמה. כעת הבניין עומד בפני הריסה, משום ששיפוצו יקר מדי, והעירייה לא מוכנה להשקיע בזה כסף. אף על פי שצ'יהירו מכריזה על עצמה כלא מתעניינת בכל הפוליטיקה המקומית והתככים בין העירייה, התקשורת ונותן החסות שצץ לו פתאום, הקורא זוכה להצצה מעניינת אל המנגנון בו הכסף והפרסום משפיעים על הדברים הקטנים ביותר בתוך הקהילה, כמו בניין ישן בשכונה קטנה ושקטה.

היבט מעניין נוסף בספר הזה הוא תיאור תהליך היצירה של צ'יהירו, המתעקשת על כך שהיא מסוגלת לצייר רק מה שהיא רוצה, ולא יכולה לצייר לפי הזמנה, אך עדיין מקווה שתצליח להתפרנס מהאומנות שלה. האומנות, כמו האהבה, היא ביטוי לעצמיות עבור צ'יהירו, שסבלה מנידוי חברתי בצעירותה. גם באהבה וגם באומנות היא מחפשת את הבלתי צפוי, הזורם והבלתי נשלט. אפשר לראות את הגישה הזאת במספר פסקאות הקושרות באופן מאוד יפה בין רגשותיה המתפתחים כלפי נקג'ימה לבין האופן בו היא מעדיפה לגשת אל ציורי קיר:

…הלכתי והתאהבתי בנקג'ימה-קון. בלשון המעטה אני יכולה לומר שאיש לא יכול למלא את מקומו. הרגשתי שהוא האחד והיחיד.

דומה הדבר לאדם שמתכנן לבנות בית, הוא מחפש קרקע, מזמין אדריכל, ויש גם כאלה שרוצים לבחור בעצמם אפילו את החומר שממנו עשויים הקירות. אבל אני לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להיתקל במשהו בדרך, לבחון אותו בזהירות ולהתרגל לאט לדבר הזה שמצאתי.

גם בין ציירי קיורת יש כאלה שיתקנו ויטייחו היטב את משטח הקיר, ורק אחרי שייווצר מעין קנבס לבן הם יחשבו על המוטיב שייצור הרמוניה עם צבעי הסביבה. אחר כך הם יגדילו את הציור שבידם ויעבירו אותו אל הקיר.

אבל אני פשוט נהנית מהציור, ואני פשוט מציירת ומציירת, וגם אם משהו משתבש במהלך היצירה, אני מוצאת דרך להתגבר על המכשול ולסיים איכשהו את הציור. כזאת אני. אני מאמינה ביצירה באתר עצמו, מה שלא יהיה, אני תמיד אהיה במקום.

אין ספק שלא כולם יתחברו למשפטים כמו "הרגשתי שהוא האחד והיחיד", וייתכן שגם ירגישו שהנושאים המועלים לא זוכים למספיק עומק, שכן, אחרי הכול בהאגם יושימוטו בננה לא מביאה שום דבר חדש. עם זאת, זה ספר שעלילתו זורמת בקלילות, וכדאי לקרוא אותו בשביל הרגעים הקטנים וההרהורים של הגיבורה על מקומו של האדם בחברה ועל אומנות.

—————————
מחברת: בננה יושימוטו
כותרת בעברית: האגם
כותרת במקור: Mizūmi
הוצאה: כתר, 2013
תאריך הוצאה במקור: 2005
תרגום: עינת קופר
מספר עמודים: 164