תגית: ספרות יפנית מודרנית

משפחה היא אנשים שדואגים לך: הזוכה החדש בפרס חנויות הספרים ביפן

כל הגדרה מילונית של מושג "משפחה" בהכרח תכלול את המילים "קרבת דם". קיימת הנחה סמויה (או לא כל כך סמויה) שהורים ביולגיים זה מה שהכי טוב לילד או ילדה. אנחנו מניחים שילדה שגדלה ללא אב או ללא אם, או עם סבא וסבתא בלבד, או במשפחה מאמצת בהכרח זכתה לפחות "משפחה" מאשר ילדים הגדלים עם אמא ואבא (ובישראל חובה גם אחים ואחיות). התמודדות עם ההנחה הזאת עומדת במרכזו של ספר "והמקל מועבר הלאה" (そしてバトンは渡された) מאת סֶאוֹ מאיקוֹ, שזכה בפרס הגדול של חנויות הספרים לפני זמן קצר.

הגיבורה היא יוּקוֹ, שבמהלך חייה היו לה שתי אמהות ושלושה אבות, ואנו פוגשים אותה לראשונה כנערה בת 17 שעולה לכיתה י"ב. המחנכת שלה שואלת אותה על המצב בבית, ויוקו מרגישה תסכול:

"למה לעזאזל אני לא אומללה? לו רק היו לי בעיות או צרות כלשהן לספר עליהן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר. זה קורה לי כל הזמן, ובסוף תמיד אני מרגישה שאני צריכה להצטדק".

השיחה אמורה להיות על התוכניות של יוקו להמשך לימודים, אבל הדבר הראשון שהמורה שואלת הוא האם יוקו חווה קשיים כלשהם בבית. יוקו רגילה שמצפים ממנה להיות אומללה או לסבול מבעיות כלשהן בגלל המצב המשפחתי שלה, אבל היא אף פעם לא חושבת על עצמה כילדה לא מאושרת.

את אמה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה רק בת שלוש, יוקו לא זוכרת. אבל היא כן זוכרת את אביה, שנשלח מטעם החברה שלו לעבוד בברזיל כשיוקו הייתה בת שמונה, והשאיר אותה עם אשתו השניה ביפן. מאז החליפה יוקו את שם משפחתה מספר פעמים, אבל כל אדם שנתקלה בו בדרכה דאג לה וטיפל בה כמיטב יכולתו או יכולתה. אנחנו נחשפים לקורות חייה דרך זכרונותיה ודרך סיפור התבגרותה והפיכתה לאישה צעירה שעומדת להקים משפחה משלה. לאט לאט אנו לומדים גם על הקשיים שהיא חוותה וגם על הבעיות שהמבוגרים סביבה נאלצו להתמודד איתן, ועל האופן בו הם ניסו לספק לה את הילדות המאושרת ביותר שהם רק יכולים. כך, טרם עזב, ומתוך רצון לעשות את הדבר הנכון ביותר עבור בתו, שאל אביה של יוקו האם היא רוצה להצטרף אליו או להישאר עם אשתו. אשתו, ריקה, בוחרת להסתיר את מכתביו ליוקו, מתוך פחד לאבד את הילדה. אבל היא גם עובדת קשה כדי לפרנס את שתיהן, וכשיוקו מביעה רצון לנגן בפסנתר, היא אף מוצאת איש עשיר ובעל פסנתר כדי להתחתן איתו ולעניק ליוקו את האפשרות הזאת. כשריקה מגלה שהיא חולה בסרטן היא מתחתנת בפעם שלישית עם אדם נוסף, כי היא סבורה שהוא האיש הנכון לטפל בילדה בהיעדרה, ובסופו של דבר יוקו, שעולה לתיכון, מוצאת את עצמה גרה עם "אב" חד הורי.

הקשיים בספר מדווחים בצורה קלילה, כלאחר יד, ואירוע שהיינו מצפים שיהיה טראומטי מתואר רק כעוד אירוע בחיים. זו גם חוזקתו וגם חולשתו של הספר. מתוך רצון להראות שמשפחה היא אנשים שדואגים לך ולאו דווקא אנשים הקשורים אליך בקשרי דם, הספר מצליח רק לגעת בקלילות בקשיים שאדם ממשפחה "לא נורמטיבית" נאלץ להתמודד איתם אל מול החברה. הגישה הזאת מונעת את הצגתה של יוקו כקורבן, אבל היא גם לא מאפשרת ביקורת מורכבת של המציאות. עם זאת, יש בספר את כל המרכיבים שנועדו להפוך אותו לרב מכר ביפן: אוכל כמוטיב מרכזי המסמל רגשות ומצבי רוח, מוסיקת פסנתר המחברת בין בני אדם, הומור קליל, הספר מלא בדמויות פגומות אך מקסימות כל אחת בדרכה, והוא בנוי כך שהקורא לא ישתעמם לרגע במהלך הקריאה.

נראה שהשאלה מהי משפחה מאושרת מטרידה יוצרים רבים היום ביפן. ביוני 2018 יצא לבתי הקולנוע סרטו של קורה-אדה הירוקזו, "המשפחה שלי" (万引き家族), שהפך גם לשובר קופות ביפן וגם זכה בפרס בפסיבל קאן. הסרט הוקרן גם בארץ, ומי שראה בוודאי זוכר את המשפחה המורכבת מאנשים ללא כל קשר דם ביניהם. אף אחת מהדמויות אינה מהלת חיים נורמטיביים בחברה, אך יחד הם יוצרים דיוקן של משפחה אוהבת ודואגת. המשפחה הזאת "מאמצת" ילדה קטנה בשם יורי  ללא ידיעת הוריה המזניחים, ודווקא כאן הילדה מוצאת משפחה אמתית ודואגת, הגם שבמקום לשלוח אותה לבית ספר, היא מלמדת אותה לגנוב דברים מחנויות. הסרט מסתיים במעצרם של "אב" ו"אם" המשפחה ובהחזרתה של יורי אל הוריה הביולוגיים והנורמטיביים, איתם היא ממשיכה להיות ילדה בודדה ומוזנחת.

הדמויות בסרט של קורה-אדה הרבה יותר שוליות מבחינה חברתית מאשר הדמויות בספר של סאו, אבל בשתי היצירות אנחנו נפגשים עם דמויות שהפגימות החברתית שלהן היא גם חוזק שלהן כבני אדם. האב בסרט הוא פועל בניין שמשלים הכנסה באמצעות גנבה, אבל הוא גם אדם רגיש לילדים אותם אסף בדרך. ריקה היא אישה לא טיפוסית, שלא מפחדת להחליף גברים ועבודות, ואולי הטיפול שלה ביוקו לא בדיוק הדוגמה הטובה ביותר לחינוך, אבל הכוונות שלה תמיד טובות, ובסופו של דבר היא מצליחה להעניק ליוקו גם חינוך וגם אב שמטפל בה בצורה הטובה ביותר. כמו הספר, גם הסרט חושף את הבעיות החברתיות עם הומור עדין, אבל הוא גם ביקורתי יותר וגם מסרב להעניק לדמויות סוף באמת טוב. הוא מראה שבסופו של דבר החברה עיוורת לדמויות השוליים וכך גם עיוורת לבעיות במשפחות "אמתיות". העובדה שיורי מוחזרת למשפחה הביולוגית שלה, למרות ההזנחה שהיא עוברת בה, והעובדה שגם "האם" המאמצת שלה מרגישה שהיא לא מתאימה להיות אמא, מראה שהחברה (ואני חשבתי שגם קורה-אדה עצמו) לא מוכנה להניח למיתוס המשפחה הביולוגית המאושרת.

בשנה האחרונה נושא המשפחה עלה ביפן בהקשרים שונים. מקרה מוות כתוצאה מהתעללות של ילדה בת 10 ממחוז צ'יבה, שהוחזרה לחזקת אביה גם אחרי שהיה ברור שהיה אלים כלפיה, הביאה את הממשלה לבדוק מחדש את החוקים הקשורים להתעללות בילדים במשפחה. וזה לא היה המקרה היחיד, מוקדם יותר באותה שנה מתה פונטה יואה בת חמש, והרשויות מדווחות על עליה של כ-23% בדיווחים על התעללות בילדים בשנת 2018 לעומת השנה הקודמת. גם ההגדרה של משפחה ממשיכה להיות מאותגרת ממספר כיוונים. זוגות רבים מבקשים לאפשר שמירה על שמות משפחה קודמים גם לאחר נישואים (ביפן בני הזוג מחויבים לבחור שם משפחה אחד) והמאבק להכרה בזוגות חד מיניים נמשך. מספר ערים וכעת גם מחוז אחד (איברקי) התחילו להציע אפשרות של רישום זוגיות. ב-14 בפברואר השנה, 13 זוגות של הומואים ולסביות הגישו תביעה נגד המדינה בטענה שהגבלת זכותם להירשם כנשואים נוגדת את החוקה ופוגעת בזוגות מבחינה כלכלית. השינויים החברתיים האלה וגם השינויים הדמוגרפיים ביפן כמובן מוצאים ביטוי גם ביצירות ספרות וקולנוע.

 

מודעות פרסומת

לטייל בין חנויות ספרים

אחרי תקופה ארוכה אני רוצה לאט לאט לחזור לעדכן את הבלוג, ותהיתי עם מה כדאי להתחיל. יש לי רשימה ארוכה של רעיונות ונושאים, שחלק יצריכו השקעה של זמן רב יחסית ואחרים נראו לי כפחות מתאימים לנקודת זמן זו. בסופו של דבר, החלטתי לנצל את החזרה לכתיבה, כדי לטפל בעניין נוסף שהוזנח זמן רב מדי – סידור התמונות הרבות שצילמתי ביפן. כשהתחלתי להסתכל בתיקיות מה צלמתי, גילתי שיש לי לא מעט צילומים שקשורים לספרים וסופרים בטוקיו, ואני חושבת שזאת תהיה הזדמנות מצוינת לחלוק אותם בבלוג. אולי זה גם ייתן לכם רעיונות לביקור במקומות פחות מוכרים, ללכת במסלולים קצת פחות שכיחים או להסתכל מחדש על מקומות בהם כבר ביקרתם.

אתחיל מטיול קצר בשכונת חנויות הספרים קַנְדָה ג'ימְבוֹצ'וֹ (神田神保町). זה אזור שאני מאוד אוהבת לבקר בו, אבל באופן מפתיע אין לי הרבה תמונות ממנו, כי ברגע שאני רואה את כל חנויות הספרים אני שוכחת שיש איתי מצלמה. אם נשאבים ולא שמים לב, הסיבוב באזור מאוד מצומם של מספר רחובות, יכול לקחת יום שלם, אבל תמיד אפשר לדאוג להגדיר תזכורת בטלפון כדי לא לאחר למקום הבא אליו רוצים להגיע.

תחנת רכבת תחתית ג'ימבוצ'ו בקו הנזומון

קצת רקע

השכונה החלה את דרכה כממלכת חנויות ספרים בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. באותה תקופה באזור הוקמו בזה אחר זה מספר מוסדות לימוד להשכלה גבוה, שהיום מוכרים כאוניברסיטת מייג'י, אוניברסיטת צ'וּאוֹ ואניברסיטת ניהון. כיוון שסטודנטים כידוע זקוקים לספרים (או לפחות היו זקוקים לספרים לפני עידן האינטרנט) מיד החלו לצוץ חנויות ספרים כדי לספק את הביקוש. רוב מוסדות הלימוד באותה תקופה שמו דגש על משפטים, אך עם הזמן נפתחו חוגי לימוד נוספים, וכך גם אופי הספרים הנמכרים השתנה בהתאם. האזור שקק בפעילות סטודנטיאלית, שכללה לא רק את הסטונדטים היפניים, אלא גם סטונדטים רבים מסין. הוא נפגע קשה בשריפה של 1913, אך שוקם במהרה. אחד הראשונים שפתח כאן חנות והוצאה לאור אחרי השריפה היה פרופסור מאוניברסיטת טוקיו בשם איוונאמי שיגאו (Iwanami Shigeo). לימים הוצאה לאור הקטנה הפכה לאחת מהוצאות האור הגדולות ביפן Iwanami shoten, שמשרדיה עדיין נמצאים בג'ימבוצ'ו. היום האזור הוא ביתם של 180 חנויות ספרים, מספר רב של הוצאות לאור וכמובן בתי קפה ומסעדות. רוב חנויות הספרים סוחרות בספרי יד שנייה, ממנגה עכשווית ועד קלאסיקות עתיקות וספרים נדירים בשפות שונות.

סטודנטים ברחובות ג'ימבוצ'ו, שנות ה-30 של המאה ה-20. (תמונה: wikimedia commons)

חנויות הספרים

מובן שאין שום טעם לפרט כאן את כל החנויות, אבל עשיתי רשימה של מקומות שיכולים לעניין גם את מי שלאו דווקא קורא יפנית. הדבר הנכון לעשות בקנדה הוא פשוט לשוטט ולראות מה מושך אתכם. בדרך כלל החנויות מציגות חלק מהסחורה מחוץ לחנויות או בחלונות הראווה.

סנסיידו (Sanseidō 三省堂)

אחת מהחנויות הוותיקות והמצליחות באזור שנפתחה לראשונה ב-1981 והיום מתפקדת כרשת ספרים גדולה שחנות הדגל שלה עדיין פועלת בקנדה. בנוסף, סנסיידו היא הוצאה לאור המתמחה במילונים וספרי לימוד. החנות משתרעת על פני 8 קומות, כולל קומת משרדים וקומה המיועדת לכנסים ואירועים. בקומה שנייה נמצא בית קפה וקומה חמישית מוקדשת לספרים באנגלית.

אויה שובו (Ōya shobō 大屋書房)

בניגוד לסנסיידו שמחזיקה ספרים חדשים בלבד, אויה שובו מתמחה בספרים הרבה יותר ישנים. החנות מתמחה בהדפסים ומפות, חלקם עותקים חדשים, אך חלקם הודפסו במאות 18-17. בפנים לא ירשו לכם לצלם, אבל חלון הראווה שלהם תמיד מושך קהל (בכל מקרה, תמיד כדאי לשאול את הבעלים אם מותר לצלם בחנויות – לפעמים הם מסכימים, אם כי לי אף פעם אין מספיק אומץ לשאול ובגלל זה כל התמונות שמורות אצלי בראש).

קיטזווה (Kitazawa Shoten 北沢書店)

חנות ספריה יד שניה שמחזיקה ספרים באנגלית (ובשפות אחרות) בנושאים של מדעי הרוח והחברה, בעיקר בספרות והיסטוריה של בריטניה וארה"ב. החנות נפתחה לראשונה ב-1902 והתחילה להתמחות בספרים בשפות מערביות משנת 1955. באתר שלהם כתוב שבכל זמן נתון תוכלו למצוא בחנות כ-12,000 ספרים. הספרים באנגלית נמצאים בקומה השניה, ובקומה הראשונה נמצא Bookhouse – בית קפה וחנות לספרי ילדים (ביפנית) וצעצועים.

Kitazawa Shoten & Bookhouse

איסיידו (Isseido Shoten 一誠堂書店)

החנות נפתחה בקנדה ב-1911 תחת שם אחר, אך נפלה קורבן לשריפה הגדולה רק שנתיים מאוחר יותר, ולאחר תהפוכות שונות נפתחה לבסוף במקומה הנוכחי בשנת 1931. הבניין, ששרד את המלחמה ואת האופנות האדריכליות שבאו אחריה, נותר כאחת מדוגמאות האדריכלות של תקופתו. בקומה הראשונה תוכלו לראות מגילות, מפות והדפסים, יפניים יותר ופחות, והקומה השנייה מוקדשת לספרים מערביים נדירים, יותר ופחות.

לא מצאתי אצלי צילום של החנות, אבל מצאתי בויקיפדיה, כדי שתוכלו להתרשם

יגוצ'י שוטן (Yaguchi Shoten 矢口書店)

גם חנות זו נמצאת במבנה שנותר על כנו מלפני המלחמה. החנות עצמה נוסדה ב-1918, אבל המבנה הנוכחי נבנה ב-1928. אפילו השלט הפשוט של החנות משמר משהו מהנוסטלגיה לעבר (וכן, תקופת שׁוֹוָה (1926-1989), שכללה בתוכה גם את המיליטריזציה והמלחמה, אך גם, ואולי בעיקר, תקופה ארוכה של שלום, צמיחה כלכלית ושגשוג מעוררת היום נוסטלגיה). החנות מתמחה בספרים הקשורים לקולנוע, תיאטרון ואומנויות, וכפי שניתן לצפות ממוסד ותיק, המבחר בה מאוד מרשים.

קומיאמה שוטן (Komiyama Shoten 小宮山書店)

עוד חנות ותיקה שפועלת מ-1939. אין צורך לדעת יפנית או כל שפה בכלל כדי להתרשם ממה שיש לה להציע, כיוון שהיא מתמחה בצילום ואומנות עכשוויים. בנוסף תוכלו למצוא בה ספרים הקשורים לעיצוב, אופנה וספרות. כרגע בקומה רביעית יש להם תצוגה של תצלומים ופריטים אחרים הקשורים לסופר מישימה יוקיו.

אנגווה – ניאנקודו (Anegawa Shoten Nyankodō 姉川書店・ニャンコ堂)

ואיך אפשר בלי ספרים וחתולים? לחנות הזאת אין היסטוריה ארוכה במיוחד והבעלים גם לא התמחו בשום נישה מיוחדת, אך לבסוף הצליחו למצוא את ייחודם ולמנוע את סגירתה כשבשנת 2013 פתחו פינה בחנות המוקדשת לחתולים. היום החנות ידועה בעיקר בשם "היכל החתלתולים" (nyankodō) ומציעה ספרים, מגזינים, תיקים, כרטיסי ברכה וכל מה שרק אפשר שקשור לחתולים. למרבה הצער לא מוצאת את התמונות שלי מהחנות, אבל הנה קישור לבלוג יפני, כדי שתתרשמו מההיצע. אה, והם עדיין מוכרים גם ספרים רגילים, על הדרך.

פסטיבל ספרי יד שניה

מארגני הפסטיבל טוענים שמדוב באחד האירועים הגדולים בעולם מסוג זה, אם לא הגדול ביניהם. אז אם אתם במקרה נמצאים בטוקיו בסוף נובמבר-תחילת דצמבר, חפשו בגוגל Kanda Used Book Festival כדי לבדוק את התאריכים המדויקים וקפצו לבקר.

כמעט כל חנות מוציאה דוכן לרחוב שפונה אל החנויות וכך נוצר מסדרון של ספרים ברחוב המרכזי בשכונה (יסוקוני דורי yasukuni dōri). זאת הזדמנות למי שקצת חושש להיכנס לתוך החנויות (ולפשפש בספרים תחת עיניהם הבוחנות של בעלי החנויות) ליהנות משיטוט פחות פורמלי.

אוכל ושתיה באווירה ספרותית

טוקיודו ופייפרבק קפה (Tokyodō&Paper back café)

למעשה מדובר בחנות ספרים וגם הוצאה לאור נוספת, אבל המקום פופופלרי גם בגלל בית הקפה שלו והחללים בקומות העליונות, המושכרים לאירועים ספרותיים שונים. החנות החלה את דרכה ב-1890 ושנה מאוחר יותר הבעלים פתחו גם הוצאה לאור קטנה. במהלך קיומה החנות נשרפה שלוש פעמים – היא נפגעה קשה בשריפה הגדולה של 1895, ובשריפה של 1913 הבניין החדש, שהושלם רק שנה קודם לכן, נשרף כליל, מה שלא מנע מבעלי החנות להתחיל לפעול מחדש במבנה זמני יום אחד בלבד לאחר השריפה. הבניין שנבנה מחדש נהרס שוב ברעידת האדמה הגדולה של 1923. בניין חנות הדגל הנוכחית בקנדה נבנה ב-1982. בית הקפה נפתח ב-2012 כחלק ממתיחת הפנים שעשו לחנות. הישיבה על הבר מול החלון מאפשרת נקודת תצפית נחמדה על אנשים העוברים ברחוב, ואם רוצים, אפשר גם להתחבר לרשת wifi חינם כדי לשוטט במקומות וירטואליים.

טמפורה האצ'ימקי (Tempura Hachimaki)

באותו רחוב עם טוקיודו נמצאת מסעדת טמפורה ששימשה בעבר מקום מפגש לקבוצת סופרים ואנשי רוח בטוקיו, שהמפורסם ביניהם הוא אדוגווה רנפו (Edogawa Ranpo 江戸川乱歩, 1894-1965). אם צריך לנקוב בשם של סופר שקידם ספרות מסתורין ביפן, הרי זה הסופר הזה. הוא התמחה בעיקר בסיפורים קצרים, בהם כל המשונה, הגרוטקסי והמפלצתי של רחובות העיר המודרנית קיבל קיום מוחשי דרך המילים. כיוון שאין שום תרגום של היצירות שלו לעברית אני רק אספר עליו קצת ואולי מתישהו גם נקבל תרגום של יצירותיו.

כמו שאולי כבר ניחשתם, אדוגווה רנפו לא היה שמו האמתי. האיש נולד בשם היראי טארוֹ במחוז מיאה. ב-1912 החל את לילמודיו במדע מדינה וכלכלה באוניברסיטת ווסדה בטוקיו, ואחרי סיומם עבד במספר עבודות שונות, כולל כעורך, מאייר מגזינים, מוכר בחנות ספרי יד שניה, ואפילו כמוכר של אטריות סובה. ב-1923 פרסם את יצירתו הראשונה תחת שם העט שהמציא לעצמו. אם תגידו את השם מספר פעמים מספיק מהר בוודאי תבינו מי היווה השראה עבור אדוגווה. ואכן, רנפו היה חובב של המוזר ושל ספרי בלש ומסתורין של אדגר אלן פו וארתור קונן דויל. אף על פי ששמו הוא משחק צלילים עם שמו של אדגר אלן פו, הסופר המערבי, הסימניות בהן בחר להשתמש מצביעות על החיבור העמוק שלו לטוקיו ולתרבות של העיר התחתית. אדוגווה נכתב בסימניות שמשמעותן "נהר אדו" (江戸川), הנהר בליבה של העיר התחתית בטוקיו, ורנפו נכתב בסימניות שהמשמעות שלהן יכולה להיות "הליכה פרועה" (乱歩). כך בחר אדוגווה להציג את עצמו כמי שמסתובב (לא סתם הולך בתלם) ברחובות העיר התחתית. ואכן, ביצירות רבות שלו מתאר רנפו את הרחובות הקטנים, האחוריים, החשוכים, החבויים בקרביים של העיר הגדולה. רנפו היה מהדמויות הבולטות בתנועה הספרותית המכונה "אֶרוֹ גוּרוֹ נַנְסֶנְסוּ" (כן, ניחשתם נכון, ארוטיקה-גרוטסקה-נונסנס) שפרחה במיוחד בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך המשיכה להיות משפיעה גם מעבר לעשור זה. שנות השלושים היו תקופה של התחזקות לאומנית ומיליטריסטית, ואולי כתגובה למצב היה ביקוש רב למוזר ומשונה, והוצאות לאור ומגזינים ניסו למשוך קהל באמצעות טקסטים סנסציוניים וגרוטסקיים. עם זאת, התנועה הייתה גם תנועה חתרנית, שתחת מסווה של על-טבעי, אירוטי או גרוטסקי הביעה התקוממות נגד הדרישה ההולכת וגוברת לקונפורמיות. רבות מהיצירות שנכתבו כספרות פופולרית, שלכאורה נועדה פשוט למשוך את לבם של ההמונים, העלו נושאים חברתיים חשובים. אחד מסיפוריו של רנפו, "זחל", מתאר חייל פצוע ששב ממלחמה במצב לא טוב יותר מזחל חסר גפיים ויכולת דיבור, והוא נאסר לפרסום ב-1939 (ככל הנראה מתוך מחשבה שסיפור כזה פוגע במורל הלוחמים).

אז אם אתם רוצים לאכול במקום בו נהג לבקר הסופר ואתם אוהבים טמפורה, זאת יכולה להיות אופציה טובה. את "טמפורה האצ'ימקי" פתח אדם בשם אָאוֹקי טוֹרָקיצ'י ב-1931. אחרי המלחמה המקום הפך להיות פופולרי בקרב "מועדון הסופרים של טוקיו" (שכלל גם מבקרי ספרות, זמרים ומתרגמים) והקומה השנייה של החנות הפכה למקום התכנסות חודשי עבור מה שהם כינו "ההתכנסות של 27 לחודש". בכניסה למסעדה תמצאו תמונה שצולמה ב-27 בפברואר 1952.

אז זהו לפוסט הזה. תזכרו שהליכה פרועה טובה יותר מהליכה בתלם.

מפת מקומות המוזכרים בפוסט:

"היי, צא החוצה!" סיפור מאת הושי שינאיצ'י

היום, לפני 92 שנים, נולד הוֹשי שינְאיצ'י (6 בספטמבר 1926 – 30 בדצמבר 1997), שנחשב לאחד מאבות של מדע בדיוני ביפן. הוא היה ידוע במיוחד בזכות הסיפורים הקצרים מאוד שלו, ששילבו רובוטים, חלליות, מסעות בזמן ובחלל בתוך סיפורים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם. במהלך חייו כתב מעל אלף סיפורים כאלה. הושי התחיל לפרסם את סיפוריו בכתב עת אוּצ'וּג'ין (אבק קוסמי) במחצית השנייה של שנות החמישים, שהיה לבמה חשובה עבור גדולי הסוגה כמו קוֹמצוּ סָקיוֹ וצוּצוּי יָסוּטָקָה (שאולי מוכר לכם מהאסופה הזאת). שני פרטי מידע לא ממש חשובים אבל משעשעים לגביו: הוא קרוב רחוק של הסופר המפורסם מורי אוגאי (1862 – 1922) – הושי היה נכדהּ של משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת קוֹגָנֶי קימיקוֹ (1870 – 1956), אחותו של מורי אוגאי. הושי קרא לבתו השנייה מרינה כשנולדה ב-1963, על שם הגשושית הרובוטית מרינר 2 ששוגרה ב-27 באוגוסט 1962 והייתה הראשונה לבצע מפגש מוצלח עם כוכב לכת.

לכבוד יום הולדתו של הושי, תרגמתי את אחד הסיפורים היותר ידועים שלו, "הי, צא החוצה!", שפורסם במקור ב-1958, בתחילת תהליך הצמיחה המואצת של יפן, כשהמדינה התחילה להתחדש, להבנות ולצמוח אחרי שנים של רעב והרס בעקבות המלחמה. מקור האנרגיה החדש והמבטיח היה האנרגיה הגרעינית. למרות התנגדותם של אנשים רבים לשימוש באנרגיה שהובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם בהירושימה ונגסקי, מכוני מחקר גרעיני צצו בזה אחר זה במהלך שנות ה-50, ותחנת הכוח הגרעינית הראשונה החלה לפעול ב-1965. השלטונות מיהרו לשקם את המדינה ולצעוד אל עתיד של יפן שוחרת שלום וחזקה כלכלית. ואי אפשר לומר שהם לא הצליחו.

בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 היו רבים שנזכרו בסיפור זה של הושי.

הֵי, צא החוצה! / הושי שינאיצ'י

הטייפון חלף, והשמיים נצבעו בכחול מופלא. בכפר אחד, סמוך למדי לעיר הגדולה, נגרם נזק. מקדש קטן, שעמד במרחק מה מהכפר, קרוב להרים המיוערים, נסחף בשיטפון.
"מישהו יודע מתי המקדש הזה נבנה?"
"לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שהוא היה מאוד עתיק".
"חייבים לבנות אותו מחדש".
אלה הדברים שהחליפו ביניהם אנשי הכפר כשבבוקר גילו מה קרה למקדשם.
"תראו איזה הרס".
"נראה לי הוא היה פה".
"לא, אני חושב עוד טיפה לכיוון ההוא".
קולו של אחד האנשים התנשא מעל כולם.
"תגידו, מה זה הבור הזה?"
כולם התקבצו סביב בור בקוטר של כמטר אחד, עליו הצביע האיש, והציצו לתוכו, אך לא הצליחו לראות דבר בתוך החשכה ששררה בו. הבור נראה עמוק כל כך, עד שנדמה היה שהוא מגיע עד מרכז כדור הארץ.
"אולי זאת שוחת שועלים", הציע מישהו.
"הי, צא החוצה!", צעק איש צעיר לעבר הבור, אך מהמעמקים לא הגיעה שום תגובה. הצעיר הרים אבן חצץ מהקרקע ועמד להשליכה אל הבור.
"תפסיק, זה עלול להביא עלינו קללה". איש זקן ניסה לעצור בעדו, אך הצעיר לא שעה לדבריו והשליך את האבן בכל כוחו. ועדיין, שום תגובה לא הגיעה מתחתית הבור.
אנשי הכפר חטבו עצים, חיברו אותם באמצעות חבלים, ויצרו גדר מסביב לבור. האנשים תהו בינם לבין עצמם מה עוד כדאי לעשות והאם אפשר יהיה לבנות את המקדש מחדש מעל לבור, אך בסופו של דבר היום הסתיים בכך שהם שבו לכפרם, מבלי להגיע להחלטה.
ברגע שדבר הבור נודע, התחילו להגיע עיתונאים, ובעקבותיהם הגיע גם איש אקדמיה והביט בבור בארשת פנים האומרת שאין דבר שלא יוכל לפענח. לאחר מכן הופיעו סקרנים, ופה ושם אפשר היה לראות גם ספסרים מרחרחים סביב. שוטרים מהתחנה האזורית שמרו בתורנויות על הבור מסביב לשעון, בטענה שאין לאפשר מצב שמישהו ייפול לתוכו.
אחד העיתונאים שלשל לתוך הבור שרוך ארוך עם משקולת בקצה. המשקולת ירדה וירדה, אך כשהשרוך נגמר והעיתונאי ניסה למשוך את המשקולת החוצה, היא סירבה לעלות. מספר אנשים הצטרפו אל העיתונאי וניסו לעזור לו למשוך בשרוך, אך השרוך השתפשף בקצה הבור ונקרע. עיתונאי אחר, שהחזיק מצלמה ביד וצפה במתרחש, הוריד בלי לומר מילה חבל חזק שהיה כרוך סביב מותניו.
איש האקדמיה התקשר למכון המחקר שלו וביקש שיביאו לו מגבר רב-עצמה כדי למדוד את עומק הבור באמצעות בחינת התהודה. הוא ניסה מספר פעמים לשנות את העצמה ותדר הצליל אך לא נרשמה כל תהודה. איש האקדמיה נראה תמה, אך כיוון שכל העיניים צפו בו, לא הייתה לו אפשרות פשוט להניח לכך. הוא הצמיד את המגבר אל פתח הבור, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף והמשיך בהשמעה במשך זמן רב. על פני הקרקע הצליל נשמע למרחק של עשרות קילומטרים, אך נבלע לחלוטין בתוך הבור. איש האקדמיה הרגיש מעורער, אך העמיד פנים של שוויון נפש, וניסה לשוות נימה רגועה לקולו כשפסק, "מלאו אותו."
הוא החליט שמה שאינו מובן עדיף שייעלם.
פניהם של הצופים הביעו אכזבה מסיום כל כך לא מרשים וכולם כבר עמדו להתפזר, כשאחד הספסרים פילס את דרכו מתוך ההמון והצהיר: "בבקשה תנו את הבור הזה לי. אני מבטיח למלא אותו."
ראש הכפר השיב: "זה יהיה מאוד יפה מצדך אם תמלא את הבור, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך אותו. אנחנו צריכים להקים כאן מחדש את המקדש שלנו".
"אני אבנה לכם מקדש עוד יותר מפואר מהקודם. אם תרצו, אוסיף לו גם אולם התכנסות".
ראש הכפר עמד לענות לו, אך אנשי הכפר הרימו את קולם.
"באמת? אם כך, נשמח אם תבנה לנו אותו קצת יותר קרוב לכפר".
"אם התמורה היא רק הבור הזה, אין שום בעיה".
מטבע הדברים, לראש הכפר לא היו התנגדויות וההחלטה נפלה.
הספסר עמד בהבטחתו. אולם ההתכנסות היה אומנם קטן, אבל הוא אכן בנה את המקדש סמוך יותר לכפר.
בעת פתיחת פסטיבל הסתיו במקדש, על בקתה בסמוך לבור, נחשף שלט קטן עם שמה של "החברה לסתימת בורות" שהקים הספסר.
הספסר פעל לגייס את עמיתיו בעיר הגדולה. הוא סיפר להם על הבור המרשים בעומקו, שאפילו החוקרים טוענים שמדובר ב-5000 מטר עומק לפחות. בור כזה בוודאי יהיה מעולה להטמנת פסולת גרעינית.
ראש המחוז העניק את אישורו, ותחנות כוח התחרו ביניהן על מי יחתום על חוזה רווחי יותר. אנשי הכפר חששו מעט, אבל אחרי שהוסבר להם שמעל פני הקרקע הנזק לא יורגש במשך כמה אלפי שנים ושהם גם יקבלו חלק ברווחים, נתנו את הסכמתם. מה גם שתוך זמן קצר נסלל כביש חדש ומפואר המוביל מהעיר הגדולה אל הכפר.
על הכביש נסעו משאיות שהובילו מכלי עופרת יצוקה. המכסה של הבור נפתח ופסולת גרעינית הושלכה פנימה.
ממשרד החוץ וממשרד ההגנה הגיעו אנשים להשליך מסמכים סודיים שהצורך בהם אבד. הפקידים המפקחים על ההשלכה שוחחו ביניהם על גולף. הפקידים הזוטרים שהשליכו את המסמכים אל הבור שוחחו על מכונות המזל פצ'ינקוֹ.
לא היה כל סימן לכך שהבור מתמלא. אנשים תהו אם הבור הוא עד כדי כך עמוק או שמא הוא מתרחב לקראת התחתית. החברה לסתימת בורות הרחיבה את פעילותה בהדרגה.
אל הבור הביאו פגרים של בעלי חיים ששימשו לניסויים במחלות מדבקות וגופות של חסרי בית שאיש לא בא לדרוש. בנוסף, הושלמה תכנית להקמת צינור שיוביל את הפסולת העירונית ישירות אל הבור, מתוך תפיסה ששיטה זו עדיפה על השלכה לים.
הבור העניק לאנשי העיר תחושת ביטחון. בני אדם ראו רק את מה שנמצא מולם והיו להוטים אחר יצרנות, ואף אחד לא רצה להעסיק את ראשו בהשלכות. נדמה היה להם שבהדרגה הבור יספק את הפתרון לבעיות אלה.
נשים שזה עתה התארסו הגיעו אל הבור כדי לזרוק את היומנים הישנים שלהן. היו גם אנשים שאחרי שמצאו אהוב חדש באו אל הבור לזרוק את תמונותיו של האהוב הקודם. השוטרים באו אל הבור כדי להשליך את הכסף המזויף שתפסו, ליתר בטחון. העבריינים הגיעו אל הבור כדי להשליך ראיות.
הבור קיבל לתוכו כל דבר שאנשים רצו לזרוק. הבור טיהר את הזוהמה של העיר, ואנשים דימו לעצמם שהים והשמיים היו צלולים מתמיד.
בזה אחר זה הוקמו בניינים שנסקו מעלה-מעלה אל השמיים האלה.

יום אחד פועל בניין, שהתיישב להפסקה על פיגומי אחד מהבניינים החדשים, שמע קול מעל ראשו:

"הי, צא החוצה!"

הוא הביט מעלה, אך לא ראה דבר מלבד שמיים כחולים. הפועל החליט שדמיין את הקול. כששב לעבודתו, מהכיוון שממנו נשמע הקול, נפלה אבן חצץ קטנה שהשתפשפה כנגד בגדיו בנפילתה. אך הפועל לא שם לב אליה, כיוון שבאותו זמן בדיוק התבונן בקו הרקיע העירוני שיופיו הולך והתעצם.

בולען שנפער בשנת 2010 בגואטמלה סיטי

ספרות יפנית ברשת

כשיש תרגום של סיפור או שיר יפני ברשת אני בדרך כלל שמה קישור בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל היום יש מספר קישורים וגם הודעה על זוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי, כך שהחלטתי לאגד הכול בפוסט אחד.

matayoshi

 נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה

1. פרסי אקוטגווה/ נאוקי
את פרס אקוטגווה חולקים הפעם שני יוצרים – האנדה קייסקה (Haneda Keisuke) עבור スクラップ・アンド・ビルド (באותיות פונטיות scrap and build) ונאוקי מטיושי (Naoki Matayoshi) עבור 火花 (ניצוץ). אף על פי שיש שני זוכים, מטיושי נאוקי לגמרי גנב את ההצגה בתקשורת. מדובר בקומיקאי ידוע, הפועל בלב התרבות הפופלרית, שזוכה בפרס הניתן על מה שמכונה "ספרות טהורה" או ספרות רצינית. הזכייה שלו הפיחה רוח במפרשיו של השיח לגבי גבולות הספרות הגבוהה והנמוכה ועל המשמעות של מושגים אלה בתקופתנו.

בפרס נאוקי, שזה הפרס הניתן לספרות פופולארית, זכה היגשיאמה אקירה (Higashiyama Akira) עבור流 (זרם). אוהבי מנגה ואנימה יזהו אותו בוודאי כמחבר של Naruto Dokonjo Ninden, שנכתב בהשראת הסדרה נארוטו.

2. בגיליון הנוכחי של מגזין Asymptote אפשר למצוא שני תרגומים מיפנית: שירי טנקה של היאשי אמארי (Hayashi Amari) בתרגום Jon Holt, וקטע מתוך ספרה של טוואדה יוקו 雲をつかむ話 שתורגם כ-As Clear as a Cloud. אני תמיד מורידה את הכובע בפני מי שמעזה לתרגם את טוודה, שמשחקיה בשפה יכולים לבלבל גם קורא יפני מתורגל בקריאה לא פשוטה. אז כל הכבוד ל-Sayuri Okamoto ו- Sim Yee Chiang האמיצים. הספר, אגב, עומד אצלי על מדף "הספרים שאני רוצה לקרוא, אך טרם הגעתי אליהם", או ביפנית tsundoku.

מזכירה גם שב- Asymptote ניתן לקרוא את כל הקטעים במקור, אז כל מי שקורא יפנית, לומד יפנית או סתם רוצה להסתכל איך זה נראה ביפנית – מאוד מאוד כדאי.

3. במגזין GRANTA פתחו לקריאה חופשית את הסיפור של קווקמי מיאקו (לא להתבלבל עם קווקאמי הירומי, המוכרת לכם משמיים כחולים, אדמה לבנה). הסיפור About Her and the Memories That Belong to Her שתורגם על ידי Hitomi Yoshio מטריד ומהפנט בו זמנית. מי שיתעניין בסופרת (ואני בטוחה שתתעניינו), תוכלו לקרוא (חינם) קטע מתוך Breasts and Eggs בגיליון אוגוסט 2012 של Words Without Borders. כמו כן, סיפור שלה Dreams of Love etc. הופיע בגיליון מס' 3 של Monkey Business (זה לא בחינם, אך ניתן לרכישה בפורמט אלקטרוני).

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (7 מתוך 8)

לעבור לחלק 6

23. היא
ערב ירד על הכיכר. הוא נכנס אל הכיכר, חש את החום עולה מעט בגופו. הבניינים הגבוהים זהרו באור החשמלי של חלונותיהם על רקע השמיים המוכספים קמעה. הוא נעצר על שפת המדרכה וחיכה לה. לאחר כחמש דקות היא הגיעה. היא נראתה לו כחושה. "התעייפתי", היא אמרה, משראתה את הבעת פניו, וחייכה. כתף אל כתף הם התחילו לחצות את הכיכר המוארת למחצה. זו הייתה הפעם הראשונה. הוא היה מוכן לעזוב הכל כדי להיות איתה.

לאחר שנכנסו למכונית, היא הישירה אליו מבט ואמרה: "אתה לא מתחרט?". "לא מתחרט", השיב בהחלטיות. היא לחצה את ידו. "גם אני לא מתחרטת…", אמרה. פניה גם אז נראו כאילו הן אפופות באור ירח.

 24. לידה
הוא עמד לצד דלת ההזזה והביט במיילדת הלבושה בחלוק מנתחים לבן ששטפה את התינוק. בכל פעם שהסבון נכנס לעיניו של התינוק, הוא העווה את פניו בצורה מעוררת רחמים. בנוסף, הוא לא הפסיק לייבב בקול גדול. הוא הריח את ריחו העכברי של התינוק וממעמקי ליבו עלתה מחשבה שלא הצליח לעצור בעדה: "לשם מה הוא נולד הילד הזה? לתוך עולם רווי הסבל. ומדוע יד הגורל הביאה עליו אב כמוני?"

וזה היה הבן הראשון שאשתו ילדה.

 25. סטרינדברג
הוא עמד בפתח הדלת והביט בסינים מוזנחים למראה משחקים מאג'ונג לאורו של ירח, מתחת לעצי הרימון הפורחים. לאחר מכן הוא שב אל חדרו והתחיל לקרוא את וידויו של שוטה לאורה של מנורה נמוכה. אך הוא לא הספיק לקרוא אפילו שני עמודים, כשחיוך מר עלה על שפתיו. השקרים שכתב סטרינדברג במכתבים ששלח לדוכסית שהייתה המאהבת שלו, לא היו שונים במיוחד מאלה שלו.

 26. העת העתיקה
פסלי בודהא עם צבע מתקלף, ישויות שמימיות, סוסים ופרחי לוטוס כמעט הכניעו אותו. הוא המשיך להביט בהם וכל דבר אחר נשכח מלבו. אפילו את מזלו הטוב שאפשר לו להימלט מידיה של המשוגעת.

 27. חינוך ספרטני
הוא הלך עם חברו באחת הסמטאות. לעברם התקרבה ריקשה עם גג פתוח. מי שישבה בריקשה הייתה האישה מאמש. גם באמצע היום פניה נראו כאילו הם טובלים באור ירח. בנוכחות החבר הם כמובן אפילו לא אמרו שלום.

"איזו יפה!", אמר חברו.

הוא הביט בהרי האביב שנראו בקצה הרחוב, ובלי להניד עפעף השיב.

"כן, באמת יפה".

 28. רצח
הדרך הכפרית המוצפת באור שמש הפיצה סירחון של גללי פרות. הוא טיפס במעלה הדרך וניגב את זיעתו. משני צדי הדרך עלה ניחוח של שעורה בשלה.

"תרצח, תרצח…", המילים האלה הופיעו בפיו והוא חזר עליהן שוב ושוב בלא אומר. את מי? הוא ידע בדיוק. הוא דמיין את האיש השפל בעל השיער הקצוץ.

ואז מעבר לשעורה המצהיבה הופיעה כיפת כנסייה קתולית.

29. צורה
זה היה קנקן עשוי מברזל. הקנקן הזה, בעל החריטה העדינה, לימד אותו את יופי "הצורה".

30. גשם
במיטה רחבה הוא דיבר איתה על דא ועל הא. מחוץ לחלון של חדר השינה ירד גשם. נראה היה שהגשם הזה יגרום לריקבון של פרחי הקרינון. פניה נראו כרגיל כטובלים באור הירח. אך השיחה איתה הייתה משעממת קמעה. הוא שכב על הבטן, בעצלתיים הצית לעצמו סיגריה, וחשב על זה שהם ביחד כבר שבע שנים.

"אני אוהב את האישה הזאת?", הוא שאל את עצמו. אף שנהג לבחון את עצמו מקרוב, התשובה של עצמו הפתיעה אותו.

"אני עדיין אוהב אותה".

31. רעידת האדמה הגדולה[1]
הריח הזכיר במשהו את ריחם של משמשים בשלים יתר על המידה. הריח הקלוש עלה באפו בזמן שעבר בין החורבות שנותרו אחרי השריפה, והוא חשב שהריח של הגופות הנרקבות תחת השמש הקופחת הוא לא כל כך רע, כפי שהיה ניתן לחשוב. אך כשהוא עמד מול ברכה המלאה בערימה של גופות, הוא גילה שהמילה "זוועה" היא לא מוגזמת מדי לתגובה רגשית. מה שזעזע אותו במיוחד הייתה גופתו של ילד בן שתיים עשרה או שלוש עשרה. הוא הביט בגופתו וחש משהו דומה לקנאה. הוא גם נזכר באמירה ש"מי שהאלים אוהבים אותו, מת צעיר". גם ביתה של אחותו הגדולה וגם ביתו של אחיו למחצה נשרפו. אך בעלה של אחותו נמצא אשם במתן עדות שקר וקיבל עונש על תנאי.

"הלוואי שכולם היו מתים".

הוא עמד בין החורבות והמחשבה הזאת לא הניחה לו.

august-strindberg-double-image-1892-oil-on-canvas

אוגוסט סטרינדברג, Double Vision 1892

[1] הכוונה היא לרעידת האדמה שהתרחשה ב-1 בספטמבר 1923 במזרח יפן (אזור קאנטו), שהחריבה שני שליש מטוקיו, בעיקר בשל השריפות שפרצו ברחבי העיר.

לעבור לחלק 8 ואחרון

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (6 מתוך 8)

לעבור לחלק 5

14. נישואין
"את יודעת, את לא יכולה מיד להתחיל לבזבז כסף על שטויות", נזף באשתו יום למחרת חתונתו. אך זו לא הייתה בדיוק הנזיפה שלו, אלא מה שדודתו מצד אמו אמרה לו לומר. האישה התנצלה לא רק בפניו – זה ברור מאליו – אלא גם בפני דודתו. זה היה בחדר מול עציץ הנרקיסים הצהובים שהיא קנתה עבורו.

15. הם
הם חיו חיי שלווה. תחת צלם הרחב של עלי עץ הבננה[1]. שהרי ביתם היה בעיירת חוף המרוחקת שעה שלמה של נסיעה ברכבת מטוקיו.

16. כרית
הוא הניח את ראשו על כרית המפיצה ניחוח של ספקנות וקרא ספר של אנטול פראנס. הוא כלל לא שם לב שבכריתו שוכן קנטאור.

17. פרפר
באוויר רווי בריח אצות, פרפר פרש את כנפיו. לרגע קט הוא חש את מגע כנפיו של הפרפר בשפתיו היבשות. אך עוד שנים רבות לאחר מכן אבקת הכנפיים של הפרפר המשיכה לנצנץ על שפתיו.

 18. ירח
הוא פגש אותה במדרגות של מלון אחד. גם בצהריי היום פניה היו כאילו טבולות בתוך זוהר הירח. הוא ליווה אותה במבטו (הוא מעולם לא פגש אותה לפני כן) וחש עצב שלא ידע עד כה.

19. כנפיים מלאכותיות
מאנטול פראנס הוא עבר אל הפילוסופים של המאה השמונה עשרה. אך אל רוסו לא התקרב. אולי משום שהיה פן באישיותו – אותו פן הנוח להתלהט – שהיה קרוב לרוסו. הוא פנה אל פילוסוף אחר, מחבר "קנדיד", שהיה קרוב יותר לפן האחר שלו – הפן המלא בהיגיון קר.

הוא היה בן עשרים ותשע, ועבורו החיים לחלוטין איבדו את האור. אך וולטר העניק לו כנפיים מלאכותיות.

הוא פרש את כנפיו המלאכותיות, ובקלילות המריא אל השמיים, וכך השמחה והעצב של החיים הלכו ושקעו מול עיניו, אפופים בזוהר ההיגיון. בהשליכו לגלול וגיחוך אל העיר העלובה, הוא טיפס במעלה המרחבים הפתוחים הישר אל השמש. כאילו שכח מאותו יווני עתיק, שנפל וטבע בים, בגלל שזוהרה של השמש שרף את כנפיו המלאכותיות, הזהות בדיוק לשלו.

20. שלשלאות

הוא ואשתו עברו לגור בביתם של הוריו המאמצים. זה קרה בעקבות התקבלותו לעבודה באחד העיתונים. הוא שאב כוח מהנייר הצהוב עליו היה כתוב "חוזה עבודה". אך במבט לאחור התברר שלפי החוזה כל החובות חלים עליו, ואילו ההוצאה פטורה מכל אחריות.

21. המשוגעת
שני נהגי ריקשה רצו בדרך פרברית נטושה ביום סגרירי. רוח מלוחה נשבה והיה ברור שהדרך מובילה אל הים. הוא ישב בעגלה השנייה, ותהה מה בדיוק הוביל אותו לכאן, לפגישה הזאת, שלא היה לו בה כל עניין. זאת בטוח לא הייתה אהבה. ואם זאת לא אהבה… כדי להימנע מלהשיב על השאלה הזאת הוא התמקד במחשבה ש"לפחות אנחנו שווים כאן".

בעגלה הראשונה נסעה המשוגעת. אחותה הקטנה התאבדה מרוב קנאה כלפיה.

"עכשיו כבר אין מה לעשות", חשב לעצמו.

הוא חש כלפי בתו של המשוגע, כלפי האישה הזאת שרק חושים חייתיים חזקים מילאו אותה, שאט נפש מסוימת.

שתי העגלות חלפו על פני בית קברות שנדף ממנו ריח ים ואצות. מאחורי גדר זרדים שצדפות דבקו אליה, נראו מצבות שחורות. הוא הביט אל הים שנצץ חלושות מעבר למצבות, ולפתע חש בוז כלפי הבעל של הבחורה הזאת, אותו בעל שלא הצליח לשבות את לבה[2].

22. צייר

זה היה איור באחד העיתונים. אך ציור הדיו של תרנגול נשא חותם של אישיות יוצאת דופן. הוא שאל את אחד מחבריו על האמן.

שבוע אחד בלבד לאחר מכן, האמן הגיע לבקרו. עבורו היה זה אחד האירועים המדהימים ביותר שקרו לו בחייו. בתוך צייר זה הוא גילה שירה לא ידועה לאיש, וגילה גם את הנפש שלו עצמו, שגם על קיומה לא ידע עד אז.

בערבו של יום סתווי צונן, שיבול דוחן יחיד הזכיר לו מיד את הצייר. הצמח הגבוה העטוף בשריון עליו, פרש על פני סוללת האדמה את שורשיו הדקיקים, כמו סיבי עצב. כמובן, הפגיעות הזאת הייתה גם הדיוקן העצמי שלו. אך הגילוי הזה רק דיכא אותו.

"מאוחר מדי. אך ברגע האמת…"[3]

deathmask3

דיוקן לאחר המוות של אקוטגווה ריונוסקה, פרי עבודתו של אוֹאָנָה ריוּאיצ'י

[1] בבית אליו עברו אקוטגווה ופוּמי

[2] המשוגעת היא המשוררת הידֶה שיגֶקוֺ (1890- ?, ג'יי רובין (Jay Rubin) מציין את 1973 כשנת מותה, אבל במקורות יפניים שראיתי, שנת המוות מוגדרת כלא ידועה). אקוטגווה פגש אותה בסלון ספרותי כשנה לאחר נישואיו לפומיקו, וביוזמתה התפתח ביניהם רומן קצר אך כואב. אם תחפשו אותה בגוגל, בקושי תמצאו אזכור שלה. אין לה ערך בויקיפדיה ולא ניתן להשיג את השירים שלה ב'אמאזון' יפן. היא מוזכרת רק כאישה תאוותנית ושערורייתית שפיתתה את אקוטגווה וגרמה לו סבל רב.

[3] הצייר הוא אוֹאָנָה ריוּאיצ'י (1890-1973), שאייר את רוב כריכות הספרים של אקוטגווה.

לעבור לחלק 7

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (5 מתוך 8)

לעבור לחלק 4

9. גופות

אל הבוהנות של כל הגופות הוצמד תג באמצעות חוט מתכת. על התגים צוינו שמות וגילאים. ידידו רכן קדימה, הניע במיומנות את האזמל, וקילף את עור הפנים של אחת הגופות. מתחת לעור השתרע שומן צהוב יפיפייה.

הוא הביט בגופה: הוא נזקק לכך לצורך סיפור שכתב, שהתרחש על רקע התקופה הקיסרית העתיקה[1]. אך סרחון הגופה, שדמה לריחו של אפרסק רקוב, עורר בו חוסר נחת. ידידו כיווץ את גביניו והניע בשקט את האזמל.

"לאחרונה גם בגופות יש מחסור", אמר הידיד. לכך הייתה לו תשובה מוכנה: "אם היה לי מחסור בגופות, הייתי רוצח מישהו, בלי כל זדון". אך כמובן את התשובה הזאת הוא הותיר בתוך לבו.  

10. המורה[2]

הוא קרא את ספרו של המורה בצילו של עץ אלון גדול. באור השמש הסתווית עץ האלון לא הניע ולו עלה אחד. אי שם הרחק בשמיים, כפות הזכוכית של המאזניים נמצאות בדיוק במצב של שיווי משקל – זה המחזה שדימה לעצמו בעודו קורא בספרו של המורה.

 11. זריחה

השחר עלה בהדרגה. הוא עמד בפינה של אחד הרחובות והשקיף אל השוק. האנשים המתקהלים והעגלות היו שטופים באור וורוד.

הוא הצית סיגריה ופנה לאיטו אל תוך השוק. לפתע התחיל לנבוח עליו כלב שחור וצנום. אך הוא לא נבהל. אדרבא, הוא חש חיבה כלפי הכלב הזה.

הדולב המזרחי שעמד במרכז השוק פרש את ענפיו לכל עבר. הוא נעמד למרגלות הגזע, והביט למעלה אל השמיים דרך העלווה. שם, בדיוק מעל לראשו, זהר כוכב אחד.

זו הייתה שנתו העשרים וחמש, שלושה חודשים מאז פגש את המורה לראשונה.

 12. נמל צבאי

בתוך הצוללת שררה אפלולית. הוא השתופף בינות למכשירים שהקיפו אותו מכל צידיו והציץ לתוך המשקפת. עדשת המשקפת שיקפה את הנמל שטוף האור.

"שם אתה יכול לראות את 'קונגו'", אמר לו קצין הים.

דמותה הקטנטנה של הספינה הצבאית בתוך העדשה המרובעת משום מה הזכירה לו פטרוזיליה, אותה פטרוזיליה שריחה הקלוש עולה מסטייק בקר עליו היא מונחת.

13. מותו של המורה[3]

ברוח שעלתה לאחר שנפסק הגשם הוא התהלך על רציף של תחנת רכבת. השמיים עדיין היו קודרים. ברציף שמנגד, שלושה או ארבעה פועלים הניפו כאיש אחד את מכושיהם, וזימרו משהו בקול רם.

הרוח נשאה את שירתם של הפועלים ואת רחשי ליבו. הוא אפילו לא הצית את הסיגריה שלו. כאב שגבל באושר מילא אותו. על המברק שדחף לתוך כיס מעילו היה כתוב "המורה במצב קריטי"…

רכבת לכיוון טוקיו של השעה שש בבוקר בדיוק יצאה מצילם של הרים המכוסים בעצי אורן ושייטה לעבר התחנה, בהותירה מאחור שובל של עשן דק.

[1] הכוונה היא ל"תמונת גיהנום", עליה כתבתי כאן. [2] סנסיי, כך מכנה אקוטגווה את נאצומה סוסקי [3] סוסקי נפטר ב-9 בדצמבר 1916. באותו זמן שהה אקוטגווה בקמקורה ושב לטוקיו רק ב-11 בדצמבר, כדי לקבל את פני האבלים באולם הלוויות באויאמה.

steam_train

לעבור לחלק 6