ספר חדש: בשולי הנוחות מאת סיאקה מורטה

אני כל כך שמחה להביא לכם את הבשורה הזאת – סוף סוף ספר זוכה אקוטגווה של סיאקה מורטה רואה אור בעברית בהוצאת "כתר", בתרגומה של עינת קופר*. הספר קיבל בעברית את השם "בשולי הנוחות" והשם של הסופרת מאוית סייקה מורטה (אני אמשיך לאיית אותו כפי שעשיתי עד כה, למען אחידות האיות בבלוג). הספר ראה אור ב-2016, זכה בפרס אקוטגווה באותה שנה, וגם היה במקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגוריה של פרוזת מקור באותה שנה, והוא תורגם כבר לכ-30 שפות.

הספר הזה הוא התבוננות בעולם דרך עיניים של אישה מעט לא שגרתית. היא זקוקה לסדר, חזרתיות ושגרה כדי לתפקד, אבל היא לא מסוגלת ולא מעוניינת להתאים את עצמה לדרישות של החברה. השגרה המוכרת בחנות מינימרקט (או חנות נוחות, או כמו שקוראים לזה ביפן "קוֹנביני"), המדים שהיא מתבקשת ללבוש, המשפטים הקבועים שהיא מצופה לומר ללקוחות, ותנועות הגוף המוכרות משרות עליה בטחון. העולם של המינימרקט מספק אותה ואין לה שאיפות למצוא עבודה אחרת, אף על פי שהיא כבר בת 36. המשפחה שלה מאוד אוהבת ודואגת, אבל היא לא מבינה אותה, ומעדיפה לעצום את העיניים אל מול חוסר השגרתיות שלה. זה ספר שחושף שהחברה מוכנה להתעלם ממוזרויות ואקסצנטריות בכל בן אדם, כל עוד הוא פועל לפי תבניות מוכרות ומצופות. אישה אמורה להתחתן ולהביא ילדים, ואם לא זה – אז היא אמורה לעשות קריירה. אישה שלא מעוניינת באף אחד משני המסלולים האלה היא בהכרח חריגה ומהווה סיבה לדאגה עבור משפחתה. אבל קייקו פורקווה, הגיבורה של הנובלה, אומנם מבינה שהיא מדאיגה את משפחתה, אבל פשוט לא מסוגלת להתאים את עצמה למה שאנשים "רגילים" היו רואים כחיים נורמטיביים.

זה ספר שמציע מבט מעט משועשע על חברה (לא רק יפנית, תסתכלו מסביב) ששקועה בתבניות מחשבה וציפיות מקובעות, שלא באמת יודעת איך להתמודד עם אנשים מעט חריגים, שדורשת מבני אדם, מעל לכל, להיות יצרנים, בין אם בעבודה בין אם בילודה. ביפנית יש ביטוי shigoto ningen שמשמעותו אדם המקדיש את כל כולו לעבודה, אדם שמשמעות חייו היא עבודתו. קייקו היא konbini ningen (השם המקורי של הספר), היא אדם שמצליח למצוא את עצמו בעולם של המינימרקט, היא בעצם אדם-מינימרקט. היא מנהלת עם החנות יחסים רומנטיים, מתפוגגת בתוכה, הופכת לחלק ממנה. וזאת עוד נקודת מחשבה שהספר מציע – נסו לחשוב על מערכות היחסים שאנחנו מקיימים עם עצמים, חפצים וחללים שסביבנו. האדם לעולם אינו אוטונומי, הוא חלק מהמרקם האנושי, אבל גם מהמרקם הלא אנושי. הוא בונה את סביבתו, אבל גם נבנה ממנה. אם אתם יושבים עכשיו בחלל הפתוח בחברת היי-טק שלכם, תחשבו עד כמה אתם "אנשי בניין הזכוכית של חברת היי-טק".

אם אתם רוצים עוד סיאקה מורטה, סיפרתי עליה קצת בפוסט הזה וגם הזכרתי אותה בפוסט על ספרים שמדמיינים את סוף העולם ("בשולי הנוחות" זה הספר הריאליסטי ביותר שהיא כתבה. הספרים שלה בדרך כלל יותר קרובים למדע בדיוני).

* חבל מאוד שבאתר ההוצאה לא מציינים את שם המתרגמת, שכן כידוע תרגומים אינם גדלים על עצים, אלא הם פרי עבודתם של מתרגמות ומתרגמים.

כריכות הספר בהוצאה היפנית ובהוצאה הבריטית

טיול בעקבות היג'וצ'י איצ'יו

היום תהיה לנו שוב רשומה עם תמונות. והפעם נטייל בעקבות הסופרת היגוצ'י איצ'יו (נאצו), שהוזכרה כבר לא פעם בבלוג. גם אם לא קראתם שום דבר ממה שהיא כתבה (יש תרגומים לאנגלית, רוסית ושפות אחרות, אבל לא לעברית), חלק מהמקומות עשויים להיות מעניינים למי שרוצה להכיר טוקיו קצת אחרת, נטולת אורות ניאון ומסכי פרסומות.

היגוצ'י נאצו נולדה בשכונת Uchisaiwaichō ברובע צ'יודה, שהיום מהווה את המרכז השלטוני של יפן, וכולל את בניין הדיאט (הפרלמנט היפני), הספריה הלאומית, הארמון הקיסרי, את תחנת הרכבת המרכזית של טוקיו, ואתרים מתוירים אחרים. כל מה שנותר היום מהבית בו נולדה היגוצ'י הוא שלט קטן בשדרת Kokkai-dori.

בחייה הקצרים היגוצ'י שינתה את כתובת מגוריה 15 פעמים ואפילו אחרי מותה נאלצה לעבור למשכן חדש פעם אחת, אחרי שבית הקברות בו נקבר אפרה נשרף. ברוב המקומות בהם גרה כבר לא נותר דבר שיזכיר אותה, אבל פה ושם בעיר פזורים לוחות זיכרון (כמו זה הנמצא במקום לידתה), וגם היום ניתן לבקר במספר אתרים הקשורים לכתיבתה ולשנות חייה האחרונות, בהן פרחה לרגע קצר כסופרת.

לחצו לטיול עם הרבה תמונות

משפחה היא אנשים שדואגים לך: הזוכה החדש בפרס חנויות הספרים ביפן

כל הגדרה מילונית של מושג "משפחה" בהכרח תכלול את המילים "קרבת דם". קיימת הנחה סמויה (או לא כל כך סמויה) שהורים ביולגיים זה מה שהכי טוב לילד או ילדה. אנחנו מניחים שילדה שגדלה ללא אב או ללא אם, או עם סבא וסבתא בלבד, או במשפחה מאמצת בהכרח זכתה לפחות "משפחה" מאשר ילדים הגדלים עם אמא ואבא (ובישראל חובה גם אחים ואחיות). התמודדות עם ההנחה הזאת עומדת במרכזו של ספר "והמקל מועבר הלאה" (そしてバトンは渡された) מאת סֶאוֹ מאיקוֹ, שזכה בפרס הגדול של חנויות הספרים לפני זמן קצר.

הגיבורה היא יוּקוֹ, שבמהלך חייה היו לה שתי אמהות ושלושה אבות, ואנו פוגשים אותה לראשונה כנערה בת 17 שעולה לכיתה י"ב. המחנכת שלה שואלת אותה על המצב בבית, ויוקו מרגישה תסכול:

"למה לעזאזל אני לא אומללה? לו רק היו לי בעיות או צרות כלשהן לספר עליהן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר. זה קורה לי כל הזמן, ובסוף תמיד אני מרגישה שאני צריכה להצטדק".

השיחה אמורה להיות על התוכניות של יוקו להמשך לימודים, אבל הדבר הראשון שהמורה שואלת הוא האם יוקו חווה קשיים כלשהם בבית. יוקו רגילה שמצפים ממנה להיות אומללה או לסבול מבעיות כלשהן בגלל המצב המשפחתי שלה, אבל היא אף פעם לא חושבת על עצמה כילדה לא מאושרת.

את אמה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה רק בת שלוש, יוקו לא זוכרת. אבל היא כן זוכרת את אביה, שנשלח מטעם החברה שלו לעבוד בברזיל כשיוקו הייתה בת שמונה, והשאיר אותה עם אשתו השניה ביפן. מאז החליפה יוקו את שם משפחתה מספר פעמים, אבל כל אדם שנתקלה בו בדרכה דאג לה וטיפל בה כמיטב יכולתו או יכולתה. אנחנו נחשפים לקורות חייה דרך זכרונותיה ודרך סיפור התבגרותה והפיכתה לאישה צעירה שעומדת להקים משפחה משלה. לאט לאט אנו לומדים גם על הקשיים שהיא חוותה וגם על הבעיות שהמבוגרים סביבה נאלצו להתמודד איתן, ועל האופן בו הם ניסו לספק לה את הילדות המאושרת ביותר שהם רק יכולים. כך, טרם עזב, ומתוך רצון לעשות את הדבר הנכון ביותר עבור בתו, שאל אביה של יוקו האם היא רוצה להצטרף אליו או להישאר עם אשתו. אשתו, ריקה, בוחרת להסתיר את מכתביו ליוקו, מתוך פחד לאבד את הילדה. אבל היא גם עובדת קשה כדי לפרנס את שתיהן, וכשיוקו מביעה רצון לנגן בפסנתר, היא אף מוצאת איש עשיר ובעל פסנתר כדי להתחתן איתו ולעניק ליוקו את האפשרות הזאת. כשריקה מגלה שהיא חולה בסרטן היא מתחתנת בפעם שלישית עם אדם נוסף, כי היא סבורה שהוא האיש הנכון לטפל בילדה בהיעדרה, ובסופו של דבר יוקו, שעולה לתיכון, מוצאת את עצמה גרה עם "אב" חד הורי.

הקשיים בספר מדווחים בצורה קלילה, כלאחר יד, ואירוע שהיינו מצפים שיהיה טראומטי מתואר רק כעוד אירוע בחיים. זו גם חוזקתו וגם חולשתו של הספר. מתוך רצון להראות שמשפחה היא אנשים שדואגים לך ולאו דווקא אנשים הקשורים אליך בקשרי דם, הספר מצליח רק לגעת בקלילות בקשיים שאדם ממשפחה "לא נורמטיבית" נאלץ להתמודד איתם אל מול החברה. הגישה הזאת מונעת את הצגתה של יוקו כקורבן, אבל היא גם לא מאפשרת ביקורת מורכבת של המציאות. עם זאת, יש בספר את כל המרכיבים שנועדו להפוך אותו לרב מכר ביפן: אוכל כמוטיב מרכזי המסמל רגשות ומצבי רוח, מוסיקת פסנתר המחברת בין בני אדם, הומור קליל, הספר מלא בדמויות פגומות אך מקסימות כל אחת בדרכה, והוא בנוי כך שהקורא לא ישתעמם לרגע במהלך הקריאה.

נראה שהשאלה מהי משפחה מאושרת מטרידה יוצרים רבים היום ביפן. ביוני 2018 יצא לבתי הקולנוע סרטו של קורה-אדה הירוקזו, "המשפחה שלי" (万引き家族), שהפך גם לשובר קופות ביפן וגם זכה בפרס בפסיבל קאן. הסרט הוקרן גם בארץ, ומי שראה בוודאי זוכר את המשפחה המורכבת מאנשים ללא כל קשר דם ביניהם. אף אחת מהדמויות אינה מהלת חיים נורמטיביים בחברה, אך יחד הם יוצרים דיוקן של משפחה אוהבת ודואגת. המשפחה הזאת "מאמצת" ילדה קטנה בשם יורי  ללא ידיעת הוריה המזניחים, ודווקא כאן הילדה מוצאת משפחה אמתית ודואגת, הגם שבמקום לשלוח אותה לבית ספר, היא מלמדת אותה לגנוב דברים מחנויות. הסרט מסתיים במעצרם של "אב" ו"אם" המשפחה ובהחזרתה של יורי אל הוריה הביולוגיים והנורמטיביים, איתם היא ממשיכה להיות ילדה בודדה ומוזנחת.

הדמויות בסרט של קורה-אדה הרבה יותר שוליות מבחינה חברתית מאשר הדמויות בספר של סאו, אבל בשתי היצירות אנחנו נפגשים עם דמויות שהפגימות החברתית שלהן היא גם חוזק שלהן כבני אדם. האב בסרט הוא פועל בניין שמשלים הכנסה באמצעות גנבה, אבל הוא גם אדם רגיש לילדים אותם אסף בדרך. ריקה היא אישה לא טיפוסית, שלא מפחדת להחליף גברים ועבודות, ואולי הטיפול שלה ביוקו לא בדיוק הדוגמה הטובה ביותר לחינוך, אבל הכוונות שלה תמיד טובות, ובסופו של דבר היא מצליחה להעניק ליוקו גם חינוך וגם אב שמטפל בה בצורה הטובה ביותר. כמו הספר, גם הסרט חושף את הבעיות החברתיות עם הומור עדין, אבל הוא גם ביקורתי יותר וגם מסרב להעניק לדמויות סוף באמת טוב. הוא מראה שבסופו של דבר החברה עיוורת לדמויות השוליים וכך גם עיוורת לבעיות במשפחות "אמתיות". העובדה שיורי מוחזרת למשפחה הביולוגית שלה, למרות ההזנחה שהיא עוברת בה, והעובדה שגם "האם" המאמצת שלה מרגישה שהיא לא מתאימה להיות אמא, מראה שהחברה (ואני חשבתי שגם קורה-אדה עצמו) לא מוכנה להניח למיתוס המשפחה הביולוגית המאושרת.

בשנה האחרונה נושא המשפחה עלה ביפן בהקשרים שונים. מקרה מוות כתוצאה מהתעללות של ילדה בת 10 ממחוז צ'יבה, שהוחזרה לחזקת אביה גם אחרי שהיה ברור שהיה אלים כלפיה, הביאה את הממשלה לבדוק מחדש את החוקים הקשורים להתעללות בילדים במשפחה. וזה לא היה המקרה היחיד, מוקדם יותר באותה שנה מתה פונטה יואה בת חמש, והרשויות מדווחות על עליה של כ-23% בדיווחים על התעללות בילדים בשנת 2018 לעומת השנה הקודמת. גם ההגדרה של משפחה ממשיכה להיות מאותגרת ממספר כיוונים. זוגות רבים מבקשים לאפשר שמירה על שמות משפחה קודמים גם לאחר נישואים (ביפן בני הזוג מחויבים לבחור שם משפחה אחד) והמאבק להכרה בזוגות חד מיניים נמשך. מספר ערים וכעת גם מחוז אחד (איברקי) התחילו להציע אפשרות של רישום זוגיות. ב-14 בפברואר השנה, 13 זוגות של הומואים ולסביות הגישו תביעה נגד המדינה בטענה שהגבלת זכותם להירשם כנשואים נוגדת את החוקה ופוגעת בזוגות מבחינה כלכלית. השינויים החברתיים האלה וגם השינויים הדמוגרפיים ביפן כמובן מוצאים ביטוי גם ביצירות ספרות וקולנוע.

 

לטייל בין חנויות ספרים

אחרי תקופה ארוכה אני רוצה לאט לאט לחזור לעדכן את הבלוג, ותהיתי עם מה כדאי להתחיל. יש לי רשימה ארוכה של רעיונות ונושאים, שחלק יצריכו השקעה של זמן רב יחסית ואחרים נראו לי כפחות מתאימים לנקודת זמן זו. בסופו של דבר, החלטתי לנצל את החזרה לכתיבה, כדי לטפל בעניין נוסף שהוזנח זמן רב מדי – סידור התמונות הרבות שצילמתי ביפן. כשהתחלתי להסתכל בתיקיות מה צלמתי, גילתי שיש לי לא מעט צילומים שקשורים לספרים וסופרים בטוקיו, ואני חושבת שזאת תהיה הזדמנות מצוינת לחלוק אותם בבלוג. אולי זה גם ייתן לכם רעיונות לביקור במקומות פחות מוכרים, ללכת במסלולים קצת פחות שכיחים או להסתכל מחדש על מקומות בהם כבר ביקרתם.

אתחיל מטיול קצר בשכונת חנויות הספרים קַנְדָה ג'ימְבוֹצ'וֹ (神田神保町). זה אזור שאני מאוד אוהבת לבקר בו, אבל באופן מפתיע אין לי הרבה תמונות ממנו, כי ברגע שאני רואה את כל חנויות הספרים אני שוכחת שיש איתי מצלמה. אם נשאבים ולא שמים לב, הסיבוב באזור מאוד מצומם של מספר רחובות, יכול לקחת יום שלם, אבל תמיד אפשר לדאוג להגדיר תזכורת בטלפון כדי לא לאחר למקום הבא אליו רוצים להגיע.

תחנת רכבת תחתית ג'ימבוצ'ו בקו הנזומון

קצת רקע

השכונה החלה את דרכה כממלכת חנויות ספרים בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. באותה תקופה באזור הוקמו בזה אחר זה מספר מוסדות לימוד להשכלה גבוה, שהיום מוכרים כאוניברסיטת מייג'י, אוניברסיטת צ'וּאוֹ ואניברסיטת ניהון. כיוון שסטודנטים כידוע זקוקים לספרים (או לפחות היו זקוקים לספרים לפני עידן האינטרנט) מיד החלו לצוץ חנויות ספרים כדי לספק את הביקוש. רוב מוסדות הלימוד באותה תקופה שמו דגש על משפטים, אך עם הזמן נפתחו חוגי לימוד נוספים, וכך גם אופי הספרים הנמכרים השתנה בהתאם. האזור שקק בפעילות סטודנטיאלית, שכללה לא רק את הסטונדטים היפניים, אלא גם סטונדטים רבים מסין. הוא נפגע קשה בשריפה של 1913, אך שוקם במהרה. אחד הראשונים שפתח כאן חנות והוצאה לאור אחרי השריפה היה פרופסור מאוניברסיטת טוקיו בשם איוונאמי שיגאו (Iwanami Shigeo). לימים הוצאה לאור הקטנה הפכה לאחת מהוצאות האור הגדולות ביפן Iwanami shoten, שמשרדיה עדיין נמצאים בג'ימבוצ'ו. היום האזור הוא ביתם של 180 חנויות ספרים, מספר רב של הוצאות לאור וכמובן בתי קפה ומסעדות. רוב חנויות הספרים סוחרות בספרי יד שנייה, ממנגה עכשווית ועד קלאסיקות עתיקות וספרים נדירים בשפות שונות.

סטודנטים ברחובות ג'ימבוצ'ו, שנות ה-30 של המאה ה-20. (תמונה: wikimedia commons)
להמשיך לטייל

"היי, צא החוצה!" סיפור מאת הושי שינאיצ'י

היום, לפני 92 שנים, נולד הוֹשי שינְאיצ'י (6 בספטמבר 1926 – 30 בדצמבר 1997), שנחשב לאחד מאבות של מדע בדיוני ביפן. הוא היה ידוע במיוחד בזכות הסיפורים הקצרים מאוד שלו, ששילבו רובוטים, חלליות, מסעות בזמן ובחלל בתוך סיפורים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם. במהלך חייו כתב מעל אלף סיפורים כאלה. הושי התחיל לפרסם את סיפוריו בכתב עת אוּצ'וּג'ין (אבק קוסמי) במחצית השנייה של שנות החמישים, שהיה לבמה חשובה עבור גדולי הסוגה כמו קוֹמצוּ סָקיוֹ וצוּצוּי יָסוּטָקָה (שאולי מוכר לכם מהאסופה הזאת). שני פרטי מידע לא ממש חשובים אבל משעשעים לגביו: הוא קרוב רחוק של הסופר המפורסם מורי אוגאי (1862 – 1922) – הושי היה נכדהּ של משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת קוֹגָנֶי קימיקוֹ (1870 – 1956), אחותו של מורי אוגאי. הושי קרא לבתו השנייה מרינה כשנולדה ב-1963, על שם הגשושית הרובוטית מרינר 2 ששוגרה ב-27 באוגוסט 1962 והייתה הראשונה לבצע מפגש מוצלח עם כוכב לכת.

לכבוד יום הולדתו של הושי, תרגמתי את אחד הסיפורים היותר ידועים שלו, "הי, צא החוצה!", שפורסם במקור ב-1958, בתחילת תהליך הצמיחה המואצת של יפן, כשהמדינה התחילה להתחדש, להבנות ולצמוח אחרי שנים של רעב והרס בעקבות המלחמה. מקור האנרגיה החדש והמבטיח היה האנרגיה הגרעינית. למרות התנגדותם של אנשים רבים לשימוש באנרגיה שהובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם בהירושימה ונגסקי, מכוני מחקר גרעיני צצו בזה אחר זה במהלך שנות ה-50, ותחנת הכוח הגרעינית הראשונה החלה לפעול ב-1965. השלטונות מיהרו לשקם את המדינה ולצעוד אל עתיד של יפן שוחרת שלום וחזקה כלכלית. ואי אפשר לומר שהם לא הצליחו.

בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 היו רבים שנזכרו בסיפור זה של הושי.

הֵי, צא החוצה! / הושי שינאיצ'י

הטייפון חלף, והשמיים נצבעו בכחול מופלא. בכפר אחד, סמוך למדי לעיר הגדולה, נגרם נזק. מקדש קטן, שעמד במרחק מה מהכפר, קרוב להרים המיוערים, נסחף בשיטפון.
"מישהו יודע מתי המקדש הזה נבנה?"
"לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שהוא היה מאוד עתיק".
"חייבים לבנות אותו מחדש".
אלה הדברים שהחליפו ביניהם אנשי הכפר כשבבוקר גילו מה קרה למקדשם.
"תראו איזה הרס".
"נראה לי הוא היה פה".
"לא, אני חושב עוד טיפה לכיוון ההוא".
קולו של אחד האנשים התנשא מעל כולם.
"תגידו, מה זה הבור הזה?"
כולם התקבצו סביב בור בקוטר של כמטר אחד, עליו הצביע האיש, והציצו לתוכו, אך לא הצליחו לראות דבר בתוך החשכה ששררה בו. הבור נראה עמוק כל כך, עד שנדמה היה שהוא מגיע עד מרכז כדור הארץ.
"אולי זאת שוחת שועלים", הציע מישהו.
"הי, צא החוצה!", צעק איש צעיר לעבר הבור, אך מהמעמקים לא הגיעה שום תגובה. הצעיר הרים אבן חצץ מהקרקע ועמד להשליכה אל הבור.
"תפסיק, זה עלול להביא עלינו קללה". איש זקן ניסה לעצור בעדו, אך הצעיר לא שעה לדבריו והשליך את האבן בכל כוחו. ועדיין, שום תגובה לא הגיעה מתחתית הבור.
אנשי הכפר חטבו עצים, חיברו אותם באמצעות חבלים, ויצרו גדר מסביב לבור. האנשים תהו בינם לבין עצמם מה עוד כדאי לעשות והאם אפשר יהיה לבנות את המקדש מחדש מעל לבור, אך בסופו של דבר היום הסתיים בכך שהם שבו לכפרם, מבלי להגיע להחלטה.
ברגע שדבר הבור נודע, התחילו להגיע עיתונאים, ובעקבותיהם הגיע גם איש אקדמיה והביט בבור בארשת פנים האומרת שאין דבר שלא יוכל לפענח. לאחר מכן הופיעו סקרנים, ופה ושם אפשר היה לראות גם ספסרים מרחרחים סביב. שוטרים מהתחנה האזורית שמרו בתורנויות על הבור מסביב לשעון, בטענה שאין לאפשר מצב שמישהו ייפול לתוכו.
אחד העיתונאים שלשל לתוך הבור שרוך ארוך עם משקולת בקצה. המשקולת ירדה וירדה, אך כשהשרוך נגמר והעיתונאי ניסה למשוך את המשקולת החוצה, היא סירבה לעלות. מספר אנשים הצטרפו אל העיתונאי וניסו לעזור לו למשוך בשרוך, אך השרוך השתפשף בקצה הבור ונקרע. עיתונאי אחר, שהחזיק מצלמה ביד וצפה במתרחש, הוריד בלי לומר מילה חבל חזק שהיה כרוך סביב מותניו.
איש האקדמיה התקשר למכון המחקר שלו וביקש שיביאו לו מגבר רב-עצמה כדי למדוד את עומק הבור באמצעות בחינת התהודה. הוא ניסה מספר פעמים לשנות את העצמה ותדר הצליל אך לא נרשמה כל תהודה. איש האקדמיה נראה תמה, אך כיוון שכל העיניים צפו בו, לא הייתה לו אפשרות פשוט להניח לכך. הוא הצמיד את המגבר אל פתח הבור, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף והמשיך בהשמעה במשך זמן רב. על פני הקרקע הצליל נשמע למרחק של עשרות קילומטרים, אך נבלע לחלוטין בתוך הבור. איש האקדמיה הרגיש מעורער, אך העמיד פנים של שוויון נפש, וניסה לשוות נימה רגועה לקולו כשפסק, "מלאו אותו."
הוא החליט שמה שאינו מובן עדיף שייעלם.
פניהם של הצופים הביעו אכזבה מסיום כל כך לא מרשים וכולם כבר עמדו להתפזר, כשאחד הספסרים פילס את דרכו מתוך ההמון והצהיר: "בבקשה תנו את הבור הזה לי. אני מבטיח למלא אותו."
ראש הכפר השיב: "זה יהיה מאוד יפה מצדך אם תמלא את הבור, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך אותו. אנחנו צריכים להקים כאן מחדש את המקדש שלנו".
"אני אבנה לכם מקדש עוד יותר מפואר מהקודם. אם תרצו, אוסיף לו גם אולם התכנסות".
ראש הכפר עמד לענות לו, אך אנשי הכפר הרימו את קולם.
"באמת? אם כך, נשמח אם תבנה לנו אותו קצת יותר קרוב לכפר".
"אם התמורה היא רק הבור הזה, אין שום בעיה".
מטבע הדברים, לראש הכפר לא היו התנגדויות וההחלטה נפלה.
הספסר עמד בהבטחתו. אולם ההתכנסות היה אומנם קטן, אבל הוא אכן בנה את המקדש סמוך יותר לכפר.
בעת פתיחת פסטיבל הסתיו במקדש, על בקתה בסמוך לבור, נחשף שלט קטן עם שמה של "החברה לסתימת בורות" שהקים הספסר.
הספסר פעל לגייס את עמיתיו בעיר הגדולה. הוא סיפר להם על הבור המרשים בעומקו, שאפילו החוקרים טוענים שמדובר ב-5000 מטר עומק לפחות. בור כזה בוודאי יהיה מעולה להטמנת פסולת גרעינית.
ראש המחוז העניק את אישורו, ותחנות כוח התחרו ביניהן על מי יחתום על חוזה רווחי יותר. אנשי הכפר חששו מעט, אבל אחרי שהוסבר להם שמעל פני הקרקע הנזק לא יורגש במשך כמה אלפי שנים ושהם גם יקבלו חלק ברווחים, נתנו את הסכמתם. מה גם שתוך זמן קצר נסלל כביש חדש ומפואר המוביל מהעיר הגדולה אל הכפר.
על הכביש נסעו משאיות שהובילו מכלי עופרת יצוקה. המכסה של הבור נפתח ופסולת גרעינית הושלכה פנימה.
ממשרד החוץ וממשרד ההגנה הגיעו אנשים להשליך מסמכים סודיים שהצורך בהם אבד. הפקידים המפקחים על ההשלכה שוחחו ביניהם על גולף. הפקידים הזוטרים שהשליכו את המסמכים אל הבור שוחחו על מכונות המזל פצ'ינקוֹ.
לא היה כל סימן לכך שהבור מתמלא. אנשים תהו אם הבור הוא עד כדי כך עמוק או שמא הוא מתרחב לקראת התחתית. החברה לסתימת בורות הרחיבה את פעילותה בהדרגה.
אל הבור הביאו פגרים של בעלי חיים ששימשו לניסויים במחלות מדבקות וגופות של חסרי בית שאיש לא בא לדרוש. בנוסף, הושלמה תכנית להקמת צינור שיוביל את הפסולת העירונית ישירות אל הבור, מתוך תפיסה ששיטה זו עדיפה על השלכה לים.
הבור העניק לאנשי העיר תחושת ביטחון. בני אדם ראו רק את מה שנמצא מולם והיו להוטים אחר יצרנות, ואף אחד לא רצה להעסיק את ראשו בהשלכות. נדמה היה להם שבהדרגה הבור יספק את הפתרון לבעיות אלה.
נשים שזה עתה התארסו הגיעו אל הבור כדי לזרוק את היומנים הישנים שלהן. היו גם אנשים שאחרי שמצאו אהוב חדש באו אל הבור לזרוק את תמונותיו של האהוב הקודם. השוטרים באו אל הבור כדי להשליך את הכסף המזויף שתפסו, ליתר בטחון. העבריינים הגיעו אל הבור כדי להשליך ראיות.
הבור קיבל לתוכו כל דבר שאנשים רצו לזרוק. הבור טיהר את הזוהמה של העיר, ואנשים דימו לעצמם שהים והשמיים היו צלולים מתמיד.
בזה אחר זה הוקמו בניינים שנסקו מעלה-מעלה אל השמיים האלה.

יום אחד פועל בניין, שהתיישב להפסקה על פיגומי אחד מהבניינים החדשים, שמע קול מעל ראשו:

"הי, צא החוצה!"

הוא הביט מעלה, אך לא ראה דבר מלבד שמיים כחולים. הפועל החליט שדמיין את הקול. כששב לעבודתו, מהכיוון שממנו נשמע הקול, נפלה אבן חצץ קטנה שהשתפשפה כנגד בגדיו בנפילתה. אך הפועל לא שם לב אליה, כיוון שבאותו זמן בדיוק התבונן בקו הרקיע העירוני שיופיו הולך והתעצם.

בולען שנפער בשנת 2010 בגואטמלה סיטי

ספרות יפנית ברשת

כשיש תרגום של סיפור או שיר יפני ברשת אני בדרך כלל שמה קישור בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל היום יש מספר קישורים וגם הודעה על זוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי, כך שהחלטתי לאגד הכול בפוסט אחד.

matayoshi
 נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה

1. פרסי אקוטגווה/ נאוקי
את פרס אקוטגווה חולקים הפעם שני יוצרים – האנדה קייסקה (Haneda Keisuke) עבור スクラップ・アンド・ビルド (באותיות פונטיות scrap and build) ונאוקי מטיושי (Naoki Matayoshi) עבור 火花 (ניצוץ). אף על פי שיש שני זוכים, מטיושי נאוקי לגמרי גנב את ההצגה בתקשורת. מדובר בקומיקאי ידוע, הפועל בלב התרבות הפופלרית, שזוכה בפרס הניתן על מה שמכונה "ספרות טהורה" או ספרות רצינית. הזכייה שלו הפיחה רוח במפרשיו של השיח לגבי גבולות הספרות הגבוהה והנמוכה ועל המשמעות של מושגים אלה בתקופתנו.

בפרס נאוקי, שזה הפרס הניתן לספרות פופולארית, זכה היגשיאמה אקירה (Higashiyama Akira) עבור流 (זרם). אוהבי מנגה ואנימה יזהו אותו בוודאי כמחבר של Naruto Dokonjo Ninden, שנכתב בהשראת הסדרה נארוטו.

2. בגיליון הנוכחי של מגזין Asymptote אפשר למצוא שני תרגומים מיפנית: שירי טנקה של היאשי אמארי (Hayashi Amari) בתרגום Jon Holt, וקטע מתוך ספרה של טוואדה יוקו 雲をつかむ話 שתורגם כ-As Clear as a Cloud. אני תמיד מורידה את הכובע בפני מי שמעזה לתרגם את טוודה, שמשחקיה בשפה יכולים לבלבל גם קורא יפני מתורגל בקריאה לא פשוטה. אז כל הכבוד ל-Sayuri Okamoto ו- Sim Yee Chiang האמיצים. הספר, אגב, עומד אצלי על מדף "הספרים שאני רוצה לקרוא, אך טרם הגעתי אליהם", או ביפנית tsundoku.

מזכירה גם שב- Asymptote ניתן לקרוא את כל הקטעים במקור, אז כל מי שקורא יפנית, לומד יפנית או סתם רוצה להסתכל איך זה נראה ביפנית – מאוד מאוד כדאי.

3. במגזין GRANTA פתחו לקריאה חופשית את הסיפור של קווקמי מיאקו (לא להתבלבל עם קווקאמי הירומי, המוכרת לכם משמיים כחולים, אדמה לבנה). הסיפור About Her and the Memories That Belong to Her שתורגם על ידי Hitomi Yoshio מטריד ומהפנט בו זמנית. מי שיתעניין בסופרת (ואני בטוחה שתתעניינו), תוכלו לקרוא (חינם) קטע מתוך Breasts and Eggs בגיליון אוגוסט 2012 של Words Without Borders. כמו כן, סיפור שלה Dreams of Love etc. הופיע בגיליון מס' 3 של Monkey Business (זה לא בחינם, אך ניתן לרכישה בפורמט אלקטרוני).

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (7 מתוך 8)

לעבור לחלק 6

23. היא
ערב ירד על הכיכר. הוא נכנס אל הכיכר, חש את החום עולה מעט בגופו. הבניינים הגבוהים זהרו באור החשמלי של חלונותיהם על רקע השמיים המוכספים קמעה. הוא נעצר על שפת המדרכה וחיכה לה. לאחר כחמש דקות היא הגיעה. היא נראתה לו כחושה. "התעייפתי", היא אמרה, משראתה את הבעת פניו, וחייכה. כתף אל כתף הם התחילו לחצות את הכיכר המוארת למחצה. זו הייתה הפעם הראשונה. הוא היה מוכן לעזוב הכל כדי להיות איתה.

לאחר שנכנסו למכונית, היא הישירה אליו מבט ואמרה: "אתה לא מתחרט?". "לא מתחרט", השיב בהחלטיות. היא לחצה את ידו. "גם אני לא מתחרטת…", אמרה. פניה גם אז נראו כאילו הן אפופות באור ירח.

 24. לידה
הוא עמד לצד דלת ההזזה והביט במיילדת הלבושה בחלוק מנתחים לבן ששטפה את התינוק. בכל פעם שהסבון נכנס לעיניו של התינוק, הוא העווה את פניו בצורה מעוררת רחמים. בנוסף, הוא לא הפסיק לייבב בקול גדול. הוא הריח את ריחו העכברי של התינוק וממעמקי ליבו עלתה מחשבה שלא הצליח לעצור בעדה: "לשם מה הוא נולד הילד הזה? לתוך עולם רווי הסבל. ומדוע יד הגורל הביאה עליו אב כמוני?"

וזה היה הבן הראשון שאשתו ילדה.

 25. סטרינדברג
הוא עמד בפתח הדלת והביט בסינים מוזנחים למראה משחקים מאג'ונג לאורו של ירח, מתחת לעצי הרימון הפורחים. לאחר מכן הוא שב אל חדרו והתחיל לקרוא את וידויו של שוטה לאורה של מנורה נמוכה. אך הוא לא הספיק לקרוא אפילו שני עמודים, כשחיוך מר עלה על שפתיו. השקרים שכתב סטרינדברג במכתבים ששלח לדוכסית שהייתה המאהבת שלו, לא היו שונים במיוחד מאלה שלו.

 26. העת העתיקה
פסלי בודהא עם צבע מתקלף, ישויות שמימיות, סוסים ופרחי לוטוס כמעט הכניעו אותו. הוא המשיך להביט בהם וכל דבר אחר נשכח מלבו. אפילו את מזלו הטוב שאפשר לו להימלט מידיה של המשוגעת.

 27. חינוך ספרטני
הוא הלך עם חברו באחת הסמטאות. לעברם התקרבה ריקשה עם גג פתוח. מי שישבה בריקשה הייתה האישה מאמש. גם באמצע היום פניה נראו כאילו הם טובלים באור ירח. בנוכחות החבר הם כמובן אפילו לא אמרו שלום.

"איזו יפה!", אמר חברו.

הוא הביט בהרי האביב שנראו בקצה הרחוב, ובלי להניד עפעף השיב.

"כן, באמת יפה".

 28. רצח
הדרך הכפרית המוצפת באור שמש הפיצה סירחון של גללי פרות. הוא טיפס במעלה הדרך וניגב את זיעתו. משני צדי הדרך עלה ניחוח של שעורה בשלה.

"תרצח, תרצח…", המילים האלה הופיעו בפיו והוא חזר עליהן שוב ושוב בלא אומר. את מי? הוא ידע בדיוק. הוא דמיין את האיש השפל בעל השיער הקצוץ.

ואז מעבר לשעורה המצהיבה הופיעה כיפת כנסייה קתולית.

29. צורה
זה היה קנקן עשוי מברזל. הקנקן הזה, בעל החריטה העדינה, לימד אותו את יופי "הצורה".

30. גשם
במיטה רחבה הוא דיבר איתה על דא ועל הא. מחוץ לחלון של חדר השינה ירד גשם. נראה היה שהגשם הזה יגרום לריקבון של פרחי הקרינון. פניה נראו כרגיל כטובלים באור הירח. אך השיחה איתה הייתה משעממת קמעה. הוא שכב על הבטן, בעצלתיים הצית לעצמו סיגריה, וחשב על זה שהם ביחד כבר שבע שנים.

"אני אוהב את האישה הזאת?", הוא שאל את עצמו. אף שנהג לבחון את עצמו מקרוב, התשובה של עצמו הפתיעה אותו.

"אני עדיין אוהב אותה".

31. רעידת האדמה הגדולה[1]
הריח הזכיר במשהו את ריחם של משמשים בשלים יתר על המידה. הריח הקלוש עלה באפו בזמן שעבר בין החורבות שנותרו אחרי השריפה, והוא חשב שהריח של הגופות הנרקבות תחת השמש הקופחת הוא לא כל כך רע, כפי שהיה ניתן לחשוב. אך כשהוא עמד מול ברכה המלאה בערימה של גופות, הוא גילה שהמילה "זוועה" היא לא מוגזמת מדי לתגובה רגשית. מה שזעזע אותו במיוחד הייתה גופתו של ילד בן שתיים עשרה או שלוש עשרה. הוא הביט בגופתו וחש משהו דומה לקנאה. הוא גם נזכר באמירה ש"מי שהאלים אוהבים אותו, מת צעיר". גם ביתה של אחותו הגדולה וגם ביתו של אחיו למחצה נשרפו. אך בעלה של אחותו נמצא אשם במתן עדות שקר וקיבל עונש על תנאי.

"הלוואי שכולם היו מתים".

הוא עמד בין החורבות והמחשבה הזאת לא הניחה לו.

august-strindberg-double-image-1892-oil-on-canvas
אוגוסט סטרינדברג, Double Vision 1892

[1] הכוונה היא לרעידת האדמה שהתרחשה ב-1 בספטמבר 1923 במזרח יפן (אזור קאנטו), שהחריבה שני שליש מטוקיו, בעיקר בשל השריפות שפרצו ברחבי העיר.

לעבור לחלק 8 ואחרון