תגית: סיי שונגון

סיי שונגון במאנגה

את ספר המאנגה ספרות יפנית שכל יפני צריך להכיר (日本人なら知っておきたい日本文学) קיבלתי בדואר כבר לפני כמה חודשים, ומאז אני מתכננת לחלוק את האושר שלי עם קוראי הבלוג. את המחברת אוּמינוֹ נאגיקוֹ (שם עט) והמאיירת הֶביזוֹ (הכינוי שלה) הכרתי דרך סדרת הספרים המצחיקה היפנית שיפנים לא יודעים (日本人の知らない日本語), המתארת את חווייתה של נאגיקו כמורה המלמדת סטודנטים זרים בבית ספר לשפה יפנית בטוקיו. כל מי שלומד יפנית ולא קרא, רוצו לקרוא – זה מצחיק בטירוף (אה, ויש גם סדרת טלוויזיה). בכל אופן, כשגילתי שיצא להן ספר חדש ועוד קשור לספרות, מיד הזמנתי. נקודת המוצא של הספר היא המפגש בין הביזו לבין סטודנטית זרה, המבקשת ממנה לספר לה על מורסקי שיקיבו, והביזו מבינה שכל מה שהיא יודעת על ספרות יפנית קלאסית אלה דברים ששיננה בתיכון בלי להבין. לפיכך נאגיקו והביזו יוצאות למסע גילוי מחדש של הספרות הקלאסית ומציגות אותה כך שתעניין את הקוראים היפניים הצעירים. הדמויות הספרותיות וההיסטוריות מתעוררות לחיים ונראות הרבה יותר קרובות ונגישות מהאופן בו הן מוצגות בתוכנית הלימודים. והדמות הראשונה, איך לא, היא זו שכל מי שקרא את יומנה מופתע עד כמה דבריה קרובים ומובנים גם היום – סיי שונגון, האינטלקטואלית בעלת הלשון המושחזת.

000

כריכת הספר ספרות יפנית שכל יפני צריך להכיר

(הסריקות הבאות מתוך המאנגה די כבדות, אבל הכל למטרת קריאוּת טובה)

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מנהגי שנה חדשה ביפן – חלק א'

השנה החדשה הולכת ומתקרבת והגיע הזמן להסתכל על מנהגי ראש השנה ביפן (お正月 O-shōgatsu). כמו מועדים רבים אחרים ביפן המודרנית, אפשר למצוא את המקורות של המנהגים המודרניים בתקופת היאן (794-1185), אך רובם התעצבו לצורה בה אנו מכירים אותם היום בתקופת אדו (1600-1868). את ראש השנה, כמובן, לא חגגו כמו היום בראשון בינואר, אלא בראשון לחודש הראשון לפי לוח שמשי-ירחי, כפי שעדיין עושים את זה, למשל, בסין, אך הרצון (או שמא תחושת הצורך) של יפנים "להצטרף אל העולם המתקדם" בתקופת מייג'י הביא אותם לעבור (ב-1 בינואר 1873) ללוח השנה הגרגוריאני וגם להתאים את רוב המועדים ללוח זה, כמו שראינו במקרה של פסטיבל הבובות ויום הילדים (מועדים אחרים, כמו פסטיבל רוחות המתים אוֹבוֹן, עדיין מתקיימים לפי לוח שמשי-ירחי). בפוסט זה ובפוסטים הבאים נסקור מנהגים כמו שליחת כרטיסי ברכה, ניקיון הבית (susuharai), אכילת מאכלים מיוחדים כמו "עוגות מראה" (kagami mochi) ומאכלי ראש השנה אחרים (osechi ryōri), ביקור במקדשים (בודהיסטיים ושינטו), קישוטים ומשחקים מיוחדים לראש השנה. אני מקווה שאספיק להתייחס לכמה שיותר דברים גם בפרספקטיבה היסטורית וספרותית, אבל נראה מה ייצא מזה.

P1030429

קישוטי חג קטנטנים שהבאתי מיפן

להמשיך לקרוא

מאה משוררים, מאה שירים

nהשבוע קיבלתי משלוח ספרים מ-Book Depository ובתוכו הספר הזה:

תרגום חדש ל-Ogura Hyakynin Isshu  小倉百人一首 (מאה שירים של מאה משוררים מאוגורה) של פיטר מק'מילן (McMillan). זהו אחד מהקבצים היפים ביותר של שירי וַּאקָה (או בשמם האחר טַנקָה; שירים בני 31 הברות, הבנויים ביחידות של 5 7 5 7 7). פוג'יווארה נו טייקה (Fujiwara no Teika, 1162-1241), המשורר והתיאורטיקן אולי החשוב ביותר של שירת הוואקה הקלאסית, ערך את האסופה הזאת בסביבות שנת 1237, והיא הפכה לאחת האסופות החשובות וללא ספק הפופולריות ביותר בתולדות השירה היפנית. האסופה כוללת מאה שירים של מאה משוררים מהמאה השביעית  ועד אמצע המאה העשירית והיא למעשה מהווה היסטוריה מתומצת של שירת הוואקה בשיא פריחתה.

להמשיך לקרוא

5.5 – חג הילדים ביפן

לפני חודשיים כתבתי כאן על חג הבנות, והפעם הגיע הזמן לכתוב על חג הבנים. גם חג הבנים שייך לאחד מחמשת מועדי השנה (五節句, gosekku) שקבעו השלטונות בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). [הערת אגב קטנה: אדו וטוקוגאווה אלה שני שמות לאותו פרק זמן בהיסטוריה היפנית, אדו הוא שמה של עיר הבירה באותה תקופה, שהיום נקראית טוקיו, וטוקוגאווה זה שם משפחה של משפחת השוגון, השליט ביפן באותה תקופה. אני משתמשת בשמות האלה לסירוגין]. כמו חג הבנות, גם חג הבנים עבר תהפוכות ושינויים במהלך השנים ועבר דרך ארוכה מיום שנתפס כמסוכן מבחינת רוחות רעות ומחלות וכמועד שנועד לביצוע טקסי טהרה, הפך ליום של לוחמים, ליום של בנים והופיע בימינו בשמו החדש "יום הילדים". אז היום אני רוצה לספר קצת על ההתפתחות ועל המנהגים של החג, וכמובן, היות ומדובר בבלוג "ספרותי" אביא גם קטעים מתוך הספרות היפנית, הקשורים לחג.

להמשיך לקרוא

מקורות Hinamatsuri – חלק ב'

משתה על גדות הנהר המתפתל

3rd month 1st day of the Serpent (8th). The Emperor went to the Park, where he held revel by the winding streems [Nihon shoki, xv.23]

זאת הפעם הראשונה ש"משתנה על גדות הנהר המתפתל" (曲水の宴 kyokusui no en) מופיע בכתבים יפניים. אומנם שנות שלטונות של הקיסר קנזו (Kenzō), הקיסר ה-23 של יפן, לו מיוחסת עריכת המשתה, אינן וודאיות (לפי המסורת 485–487), אפשר להניח שהמנהג הידוע בשם זה כבר היה מוכר ביפן לפני תקופת נארה (710-794), התקופה בה התחברו שני ספרי ההיסטוריה-מיתולוגיה הראשונים של יפן, קוג'יקי (古事記 kojiki, 712) וניהון שוקי (日本書紀 Nihon Shoki, 720). המנהג הגיע ליפן מסין ומהותו הוא שאנשי אצולה מתכנסים למשתה של כתיבת שירה וצפייה בפריחת אפרסק. כוסות סקה מושטים בנחל קטן ועל כל משתתף במשתה לכתוב שיר לפני שכוס הסקה מגיעה אליו. מי שלא מספיק לכתוב, שותה מהכוס ומחזיר אותה למים. בסוף מוכרז המנצח, שחיבר את השיר הטוב ביותר. למעשה, שורשי המנהג הם ספרותיים ומגיעים מ"הקדמה לאוסף שירים מפביליון הסחלבים" (蘭亭集序 Lantingji Xu) מאת המשורר והקליגרף הסיני 王羲之) Wang Xizhi), שבשנת 353 אסף את חבריו, האינטלקטואלים של זמנו, בפביליון הסחלב, קרוב לעיר Shaoxing במחוז Zhejiang. באירוע זה האינטלקטואלים ערכו תחרות שירה בדיוק כמו זו שתיארתי. אחרי התחרות, Wang Xizhi אסף את כל השירים וארגן אותם לאוסף של 37 שירים, אליהם צירף הקדמה, שהפכה לאחד מקטעי הפרוזה האהובים ביותר בספרות הסינית. למעשה, היו חוקרים שהטילו ספק באוטנטיות של המסיבה הזאת ואפילו באוטנטיות של ההקדמה, אך זה כמובן לא סותר את העובדה שההקדמה ואוסף השירים הפכו להשראה לדורות רבים של משוררים, אומני קליגרפיה וציירים בסין וגם ביפן.

להמשיך לקרוא