תגית: סיאקה מוראטה

שלושה ספרים על סוף העולם

שלושה ספרים על סוף העולם

אנחנו כל הזמן שומעים בתקשורת על הזדקנות האוכלוסייה ועל ירידה בשיעורי הילודה ביפן. לפי הנתונים האחרונים מספר הילדים מתחת לגיל 15 נכון ל-1 באפריל 2019 עומד על 15.22 מיליון, שזה השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 1950 ומהווה 12.1% מהאוכלוסיה. כמובן, אי אפשר להגיד שאין כלל סיבה לדאגה. אוכלוסייה מבוגרת יותר משמעותה שיש יותר אנשים שזקוקים לשירותי סעד ורפואה ושיש פחות משלמי מסים מאשר אנשים הזקוקים לקצבאות. הממשלה נוקטת בכל מיני אמצעים כדי להגביר את שיעור הילודה מחד וכדי להשלים את מערך כוח העבודה מאידך – שני דברים שלא הולכים כל כך ביחד משום שאת מצבת כוח האדם מנסים להגדיל על ידי עידוד הצטרפותן של נשים לכוח העבודה ואת שיעורי הילודה מנסים לשפר באמצעות עידוד של אותן נשים להביא יותר ילדים, בעוד מערך השירותים הניתנים להורים עובדים כמו גני ילדים ופעוטונים עדיין רחוק מלהיות מספיק. אנחנו חושבים על הבאת ילדים כדבר טבעי, אבל למעשה זה נושא שקשור להתפתחויות טכנולוגיות ולתפיסות הקיימות בחברה לגבי הטכנולוגיות האלה, וגם לתהליכים פוליטיים וחברתיים רחבים. הספרות כמובן משקפת תפיסות ותהליכים האלה. הצורך בהמשכיות (או בהכחדת) המין האנושי הוא אחד הנושאים שהיא מרבה לעסוק בהם. משום מה יש לנו כבני אדם תפיסה שהכחדת המין האנושי פירושה סוף העולם. אנחנו מרגישים או מאוד רוצים להרגיש חלק מאיזושהי היסטוריה (משפחתית/עדתית/לאומית) עתיקה וגם רוצים "להשאיר משהו אחרינו".

סיפורים על סוף העולם כמובן לא חדשים ביפן. כל תקופה הולידה שורה ארוכה של ספרים וסרטים המדמיינים את הכחדתה של יפן או הכחדתו של העולם. הידוע מבין אלה הוא ספרו של קוֹמָצוּ סָקיוֹ יפן שוקעת (日本沈没, מרץ 1973) המדמיין את שקיעתם של איי יפן מתחת למים בעקבות רעשי אדמה חזקים, והתפזרותם של היפנים כפליטים במדינות אחרות. הילד הרע של מדע בדיוני יפני, צוּצוּי יָסוּטָקָה, מיד פירסם סיפור פרודי קצר בשם הכול שוקע מלבד יפן (日本以外全部沈没, ספטמבר 1973) בו, כפי שכבר תיארתם לעצמכם, רק יפן נשארת מעל פני המים ונאלצת לקלוט פליטים מכל העולם (אגב, את הפרודיה שלו הוא פרסם לאחר שקיבל לכך את הסכמתו של קומצו). שתי היצירות עובדו לקולנוע, זאת של קומצו יותר מפעם אחת. ספר מפורסם אחר הוא עידן הקרח הרביעי (第四間氷期, 1970) של הסופר המבריק קוֹבוֹ אָבֶּה (ייתכן שאתם מכירים את הספר שלו אישה בחולות בתרגום איריס אלגרישי), גם כאן מדובר בפנטזיה שחורה על שקיעתו של העולם מתחת למים, בעקבות הפשרת הקרחונים באנטרקטיקה, והניסיון של האנושות ליצור בני אדם אמפיביים שיוכלו להתקיים מתחת למים בבוא העת. ואתם כמובן יכולים לחשוב על מספר סרטים ויצירות המדמיינים אפשרות של סוף העולם כמו גודזילה או אקירה. בפוסט הזה אני רוצה להציג שלוש יצירות פחות ידועות שעוסקות בסוף העולם, בהן העולם המוכר לאנושות אולי הולך ונכחד, אבל השאלה המנחה היא לא איזו טכנולוגיה עלינו לפתח כדי לעצור את זה ולשמר את האנושות כפי שהיא, אלא מה בכלל המשמעות של אנושות, איך צורת החשיבה שלנו עלולה להיות זו שמובילה להכחדה, ומה אנחנו, אם בכלל, מסוגלים לשנות בצורת החשיבה הזו.

 

מתוך פרויקט REAL TIMES של צוות אומנים Chim↑Pom שהתגנבו אל האזור האסור לכניסה בפוקושימה, כחודש בלבד אחרי האסון במרץ 2011 וצילמו את עצמם על רקע אתר מפעילת הכור הגרעיני TEPCO. לחצו על התמונה כדי לראות את הסרט המלא, כולל הסבר של האומנים (יש כתוביות באנגלית)

טוואדה יוקו/ השליח (קֶנטושי, 2014)

יפן בעתיד קרוב. זיהום גרעיני וקריסה של תשתיות משנים את פני המדינה. טוקיו על 23 רובעיה נטושה משום שנחשבת לאזור לא בטוח למגורים. האזורים היחידים שמשגשגים יחסית הם אוקינווה, הוקאידו ואזור טוהוקו, משום שאלה אזורים בהם עדיין ניתן לעבד את האדם ולייצר מזון. האנשים שנשארו באזורים הסמוכים לטוקיו סובלים מאספקת מזון מוגבלת, כיוון שאין לאזור הזה שום דבר שיוכלו לתת בתמורה לתוצרת של האזורים האחרים. המדינה מנותקת מחשמל, אינטרנט, טלפון והעולם כולו. שימוש בקטקנה (הכתב המשמש לכתיבת מילים המגיעות משפות זרות) ולימוד שפות זרות נאסר, ואפילו אזכור של מדינות אחרות או מאכלים זרים נחשב למשהו מסוכן (אם כי לא ברור אם מישהו אי פעם נענש על כך).

במחוז צ'יבה, מזרחית לטוקיו, גר יוֹשירוֹ עם נינו מוּמֶי. הילד מומי, כמו ילדים אחרים ביפן, חלש מאוד ובקושי מסוגל ללכת בכוחות עצמו. לעומתו יושירו, שעבר כבר את גיל מאה, בריא ומלא כוח. נראה שאנשים המשתייכים לדור של יושירו הפכו לבני אל-מוות בעוד הילדים החדשים מתים לפני שמגיעים לבגרותם. עם זאת, מומי הוא דווקא זה שמלא אופטימיות וחוכמה שחסרים ליושירו. מומי נבחר לתוכנית סודית במסגרתה הוא אמור להישלח למרכז רפואי מחוץ ליפן, אליו נשלחים גם ילדים ממדינות אחרות בעולם, בניסיון למצוא פתרון למשבר הבריאות וזיהום האוויר הכלל עולמי. זה גם מקור השם של הספר, "קנטושי" ביפנית, המתייחס לשליחים מיוחדים שנשלחו מיפן לסין בין מאה שביעית למאה התשיעית, לצורך איסוף ידע ומיומנויות. אולם בספר של טוואדה "קנטושי" כתוב בסימניות אחרות, שמשמעותן "נושא האור", ואולי יש בכך רמיזה שהסתגרות ושוביניזם לאומי הם לא הדרך הנכונה. טוואדה משאירה הרבה קצוות פרומים בספר הזה, והחוזק האמתי שלו הוא בשימוש הווירטואוזי והמושחז שלה במשחקי מילים, וביצירת אווירה מתעתעת אבל מאוד אמינה. 

אראי מוטוקו/ חידקל ופרת (צ'יגְריסוּ טו יוּפרָטֵסוּ, 1999)

לוּנה היא "הילדה האחרונה" על כוכב לכת מס' 9 הנמצא במערכת שמש רחוקה. אל הכוכב הזה נשלחו להתיישב אנשים מכדור הארץ כדי לפתח אותו ולאפשר את הישרדותו של המין האנושי במקרה שלא יהיה ניתן להמשיך להתקיים כאן. מדובר בעתיד רחוק (או אולי לא כל כך רחוק) כלשהו. ספינה הנושאת ביציות מופרות בהקפאה ו-30 אנשי צוות, כולל קפטן ריוּאיצ' ואשתו המכונה ליידי אָקָרי (גבירת האור) מגיעה אל הכוכב החדש. מלאכת יישוב כוכב הלכת מתנהלת תחילה בהצלחה רבה, אך בשלב מסוים מסיבה לא ברורה הילודה מתחילה לצנוח והאוכלוסייה מתחילה להצטמצם. בזמן שמחפשים פתרון לבעיה, אנשים בעלי תפקיד חשוב בחברה, שחלו במחלה קשה ונעדרת מרפה, מועברים למצב של "שינה קרה" (הקפאה קריוגנית) במתקן המחקר המרכזי, בתקווה שיום אחד כשיימצא פתרון למחלתם, המדענים יעירו אותם משינה. בסופו של דבר שיעורי הילודה יורדים לאפס. לונה היא הילדה האחרונה שנולדה על כוכב הלכת. כעת היא אישה קשישה שנותרה לנצח "ילדה" הלבושה בשמלות מעטרות בקפלולים וסרטים. היא חיה בתחושת טינה כלפי אמה, שילדה אותה למרות שידעה שתהפוך לילדה האחרונה, וכלפי כל האנשים שהביאו להשתלשלות העניינים שהפכה אותה ליצור האנושי האחרון בעולם (לפחות בעיניה). בזו אחר זו היא מעירה את הנשים שלדעתה אחריות למצב שלה ודרך עיניהן לאט-לאט נגלה סיפורו של כוכב הלכת 9.

לונה מתיחה האשמות כלפי כל אחת מהנשים שהעירה. איך הן יכלו לרצות להביא ילדים כשידעו שגורלם הוא להיות הילדים האחרונים? איך העיזו להשתתף בניסוי אבולוציוני וחברתי שהוביל בסופו של דבר לאסון שהוא היא, הילדה האחרונה, שנאלצת לחיות לבד ללא כל סיבה ומטרה?

תחילה היא מעירה את מריה D, שהייתה חברת ילדות של אמה. בתקופתן שיעורי הילודה היו כל כך נמוכים, שנשים שעדיין היו מסוגלות ללדת זכו למעמד מיוחד ולהטבות מיוחדות מהשלטונות. מריה D הייתה אחת הנשים שכל הבדיקות הצביעו על פוריותה, אבל היא בכל זאת לא הצליחה ללדת, והייתה מלאה בקנאה כלפי אמה של לונה, על אף שידעה שזו ילדה את הילדה האחרונה. מריה D מתה תוך מספר ימים מהמחלה שממנה סבלה לפני שהוכנסה להקפאה קריוגנית ומשאירה מאחוריה יומן, בו היא מספרת גם על התקופה בה חיה וגם על הזמן אותו העבירה בחברתה של לונה.

הקורבן הבא של לונה היא דיאנה B ניין, שהוכנסה להקפאה משום שלקתה בכשל חיסוני. דיאנה B ניין עבדה במנהלת החלל מאה שנים לפני תקופתה של מריה D, בתקופה של פיצוץ אוכלוסין, בה הנושא המרכזי על הפרק עבור הרשויות היה לספק מספיק אוכל עבור כל התושבים. דיאנה B ניין הייתה אחת מאנשי הצוות שהיה אחראי על מציאת פתרונות לשמירה על איזון בין מספר בני האדם לבין המשאבים הקיימים. דיאנה B ניין קוראת את היומן של מריה D ומזדעזעת, היא נחרדת לגלות שהמאמצים שהשלטונות עשו לספק מזון ומשאבים לאוכלוסייה ולשמר את המין האנושי על כוכב הלכת עלו בתוהו. היא ממשיכה לכתוב בתוך היומן של מריה D, ובסופו של דבר מצטננת ומתה.

האישה השלישית שלונה מעירה היא סקיג'וּצ'י טוֹמוֹמי (או כפי שקראו לה מאוחר יותר טומומי S ניין), אישה שחיה מאה שנים לפני דיאנה B ניין. היא הייתה נכדה של אנשים שהגיעו מכדור הארץ, וכיוון שהייתה צאצאית ישירה של אנשי הצוות המקוריים (ולא נולדה כתוצאה מהזרעה מלאכותית) השתייכה למעמד מאוד גבוה בחברה של התקופה, אף על פי שהייתה משותקת בצד גופה השמאלי. בימי חייה היא הייתה ציירת וגם כעת היא מבקשת להמשיך ליצור, למרות שלונה כל הזמן שואלת אותה מה הטעם במה שהיא עושה, עכשיו כשאין יותר אף אחד שיראה את יצירותיה. טומומי עושה כל שביכולתה כדי להתעלם מלונה, אבל כשהיא רואה שלונה עומדת ליפול במדרגות היא נחלצת לעזרתה ונופלת אל מותה. היא מספיקה להגיד ללונה שהסיבה האמתית לכעסה של לונה היא לא מה שהיא חושבת. זו לא העובדה שנולדה כילדה האחרונה, זו לא העובדה שכולם נטשו אותה והשאירו אותה לבד, אלא משום שהיא לא מצא שום דבר שבאמת ישמח אותה, שבאמת תאהב לעשות.

האישה אחרונה שלונה מאירה היא ליידי אקרי. הפעם היא עושה את זה פחות מתוך כעס ורצון לנקום, אלא משום שהיא רוצה להבין למה אמא שלה בחרה ללדת אותה והיא מקווה שמישהי כמו ליידי אקרי תוכל לעזור לה למצוא את התשובה. במקום לנסות להשיב על שאלותיה, ליידי אקרי מנסה לשנות את תודעתה של לונה מתודעת "הילדה האחרונה" לתודעת "האמא של כוכב לכת מס' 9." היא מלמדת אותה לטפל בחתול (למרות התנגדותה הראשונית של לונה) ובהמשך מתחילה יחד איתה לטפל בגינה קטנה מחוץ למתחם בו לונה גרה (המתחם סיפק בעצמו מזון ללונה באופן אוטומטי ולא היה לה צורך קיומי לגדל מזון משלה).

באפילוג אנחנו רואים עולם נטול בני אדם, אך הוא מלא בבעלי חיים, חרקים וצמחים פרועים.

זה ספר שמעלה הרבה שאלות פילוסופיות ואתיות, לגבי האופן שבו אנחנו כבני אדם מנסים לשלוט בעתיד שלנו, ומנסים בכל הכוח לשמר את המין האנושי. האם באמת מטרתנו כאן, על כדור הארץ, היא להמשיך את קיומו של המין האנושי? האם הכחדתו זה אסון גדול כל כך? מה בעצם ילך לאיבוד בעולם ללא בני אדם?

אגב, חידקל ופרת הם לא שמות של נהרות, אלא שמות שלונה נותנת לשתי גחליליות שהיא משחררת לחופשי.

מורטה סיאקה/ עולם חרב (2015)

את סיאקה מורטה אתם מכירים מהסיפור הקצר שלה "נישואים נקיים" שעסק, כמו מספר יצירות אחרות שלה, ביצירת קשרים ויצירת חיים חדשים בעולם שהולך והופך ליותר מנוכר מחד ומבוסס טכנולוגיות חדשות ומשחררות מאידך. ברומן עולם חרב לא מדובר דווקא בחורבן פיזי של העולם או של המין האנושי, אלא יותר באפשרות של חורבן הסדר החברתי המוכר. כמו שני הספרים שתיארתי קודם, התשובות לא חד משמעיות. ניתן לקרוא את השינויים הן כחיוביים הן כשליליים, ובעיקר הספר מעלה שאלות, האם אנחנו רוצים לחיות בעלם כזה? מה אנחנו רוצים מהחיים? איך אנחנו רואים את הקשר שלנו עם בני אדם אחרים? מה היא הורות? מה היא אמהות? מה היא אהבה ותשוקה? כיצד אנחנו מושפעים מרעיונות אוטופיים? ואפשר להמשיך הלאה…

הספר מתאר עתיד קרוב יחסית, בו הזרעה מלאכותית הביאה לכך שבני אדם הפסיקו לראות בסקס אמצעי להתרבות. זה לא שאנשים הפסיקו להנות מסקס, אלא שאת ההנאה הזאת הם אמורים לקבל מחוץ למה שמוגדר כ"משפחה." האדם שאתו בוחרים לחיות ולחלוק אחריות הורית הוא מחוץ לתחום, בדיוק כמו שגילוי עריות הוא מחוץ לתחום בחברה שלנו. ככל שעובר הזמן כך יותר ויותר אנשים הולכים ומאבדים עניין בקיום יחסי מין בכלל. מתקיים מעין תהליך של חזרה לגן העדן התנכי. אדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת, גילו את התשוקה ונזרקו מגן העדן, וכעת קבוצת אנשים מנסה להקים גן עדן חדש במחוז צ'יבה ביפן – בעיר הניסיונית עדן, בה יחיו אנשים ששכחו את התשוקה וגם את הבושה. כיוון שהטכנולוגיה מאפשרת גם לגברים וגם לנשים להיכנס להיריון, כל אחד יכול להיות הורה. בעיר עדן לא קיים יותר מושג של אמא ואבא, יש רק אמהות (בהתייחס גם לגברים) וילדים, הילדים של כולם. כל אחד מתושבי העיר יולד ילד או ילדה אותם הם אינם מגדלים. הילדים גדלים ומחונכים ביחד וכל המבוגרים אחראים לגידולם. כל מבוגר אמור להרעיף אהבה על כל ילד, בלי לחשוב על משהו כמו קשר דם.

גיבורת הספר, אָמָנֶה, היא אישה שנולדה כתוצאה מיחסים אסורים, אמה ואביה קיימו יחסי מין וכך היא באה לעולם, והיא חיה בתחושה של פחד לחזור על ה"טעות" הזאת. אמהּ דווקא ניסתה לחנך אותה כך שיום אחד תפגוש מישהו ותתאהב בו ותעשה אתו ילדים, אבל אמנה עושה כל דבר כדי שזה לא יקרה. כשהיא שומעת על העיר הניסיונית עדן, היא מציעה לבן זוגה לעבור לשם. הוא דווקא לא כל כך בטוח בהתחלה, הרעיון שלא יגדלו בעצמם את הילדים שעשויים להיות להם לא קוסם לו במיוחד, אבל בסופו של דבר היא מצליחה לשכנע אותו. בעיר עדן דווקא בעלה הוא הראשון שמוזמן לעבור את תהליך השתלת הרחם וההפריה, ומשהו מתחיל להטריד את הגיבורה. אף על פי שהדבר אסור, הם מוצאים דרך לשכנע את אחת האחיות בבית חולים, שהגיבורה מכירה, להשתיל את הביצית של אמנה בתוך בן זוגה. הפרקטיקה הזאת כמובן אסורה משום שרשויות העיר הניסיונית מנסים לנתק את החיבור בין קשר דם לבין תחושות של אהבה הורית. אמנה עוקבת באובססיביות אחרי לידתו והתפתחותו של הילד שנולד. היא נקרעת בין האידאולוגיה של העיר בה בחרה לגור, לבין התחושות להן לא יכולה להתכחש. הספר מסתיים בסצנה שאולי יכולה להטריד את הקורא בחברה שלנו, בה אמנה מקיימת יחסים עם "בנה" המתבגר.

מקווה שסיפורי סוף העולם האלה לא הכניסו אתכם לדיכאון, אלא במקום, הראו את הדרכים השונות שסופרות חושבות על המשך קיום האנושות. אם חשקה נפשכן לקרוא את אחד הספרים שצוינו, רק את טוואדה אפשר כרגע לקנות באנגלית.

מודעות פרסומת

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata

סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור

כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית בחנות מכולת. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan

כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.