ספר חדש: בשולי הנוחות מאת סיאקה מורטה

אני כל כך שמחה להביא לכם את הבשורה הזאת – סוף סוף ספר זוכה אקוטגווה של סיאקה מורטה רואה אור בעברית בהוצאת "כתר", בתרגומה של עינת קופר*. הספר קיבל בעברית את השם "בשולי הנוחות" והשם של הסופרת מאוית סייקה מורטה (אני אמשיך לאיית אותו כפי שעשיתי עד כה, למען אחידות האיות בבלוג). הספר ראה אור ב-2016, זכה בפרס אקוטגווה באותה שנה, וגם היה במקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגוריה של פרוזת מקור באותה שנה, והוא תורגם כבר לכ-30 שפות.

הספר הזה הוא התבוננות בעולם דרך עיניים של אישה מעט לא שגרתית. היא זקוקה לסדר, חזרתיות ושגרה כדי לתפקד, אבל היא לא מסוגלת ולא מעוניינת להתאים את עצמה לדרישות של החברה. השגרה המוכרת בחנות מינימרקט (או חנות נוחות, או כמו שקוראים לזה ביפן "קוֹנביני"), המדים שהיא מתבקשת ללבוש, המשפטים הקבועים שהיא מצופה לומר ללקוחות, ותנועות הגוף המוכרות משרות עליה בטחון. העולם של המינימרקט מספק אותה ואין לה שאיפות למצוא עבודה אחרת, אף על פי שהיא כבר בת 36. המשפחה שלה מאוד אוהבת ודואגת, אבל היא לא מבינה אותה, ומעדיפה לעצום את העיניים אל מול חוסר השגרתיות שלה. זה ספר שחושף שהחברה מוכנה להתעלם ממוזרויות ואקסצנטריות בכל בן אדם, כל עוד הוא פועל לפי תבניות מוכרות ומצופות. אישה אמורה להתחתן ולהביא ילדים, ואם לא זה – אז היא אמורה לעשות קריירה. אישה שלא מעוניינת באף אחד משני המסלולים האלה היא בהכרח חריגה ומהווה סיבה לדאגה עבור משפחתה. אבל קייקו פורקווה, הגיבורה של הנובלה, אומנם מבינה שהיא מדאיגה את משפחתה, אבל פשוט לא מסוגלת להתאים את עצמה למה שאנשים "רגילים" היו רואים כחיים נורמטיביים.

זה ספר שמציע מבט מעט משועשע על חברה (לא רק יפנית, תסתכלו מסביב) ששקועה בתבניות מחשבה וציפיות מקובעות, שלא באמת יודעת איך להתמודד עם אנשים מעט חריגים, שדורשת מבני אדם, מעל לכל, להיות יצרנים, בין אם בעבודה בין אם בילודה. ביפנית יש ביטוי shigoto ningen שמשמעותו אדם המקדיש את כל כולו לעבודה, אדם שמשמעות חייו היא עבודתו. קייקו היא konbini ningen (השם המקורי של הספר), היא אדם שמצליח למצוא את עצמו בעולם של המינימרקט, היא בעצם אדם-מינימרקט. היא מנהלת עם החנות יחסים רומנטיים, מתפוגגת בתוכה, הופכת לחלק ממנה. וזאת עוד נקודת מחשבה שהספר מציע – נסו לחשוב על מערכות היחסים שאנחנו מקיימים עם עצמים, חפצים וחללים שסביבנו. האדם לעולם אינו אוטונומי, הוא חלק מהמרקם האנושי, אבל גם מהמרקם הלא אנושי. הוא בונה את סביבתו, אבל גם נבנה ממנה. אם אתם יושבים עכשיו בחלל הפתוח בחברת היי-טק שלכם, תחשבו עד כמה אתם "אנשי בניין הזכוכית של חברת היי-טק".

אם אתם רוצים עוד סיאקה מורטה, סיפרתי עליה קצת בפוסט הזה וגם הזכרתי אותה בפוסט על ספרים שמדמיינים את סוף העולם ("בשולי הנוחות" זה הספר הריאליסטי ביותר שהיא כתבה. הספרים שלה בדרך כלל יותר קרובים למדע בדיוני).

* חבל מאוד שבאתר ההוצאה לא מציינים את שם המתרגמת, שכן כידוע תרגומים אינם גדלים על עצים, אלא הם פרי עבודתם של מתרגמות ומתרגמים.

כריכות הספר בהוצאה היפנית ובהוצאה הבריטית

טיול בעקבות היג'וצ'י איצ'יו

היום תהיה לנו שוב רשומה עם תמונות. והפעם נטייל בעקבות הסופרת היגוצ'י איצ'יו (נאצו), שהוזכרה כבר לא פעם בבלוג. גם אם לא קראתם שום דבר ממה שהיא כתבה (יש תרגומים לאנגלית, רוסית ושפות אחרות, אבל לא לעברית), חלק מהמקומות עשויים להיות מעניינים למי שרוצה להכיר טוקיו קצת אחרת, נטולת אורות ניאון ומסכי פרסומות.

היגוצ'י נאצו נולדה בשכונת Uchisaiwaichō ברובע צ'יודה, שהיום מהווה את המרכז השלטוני של יפן, וכולל את בניין הדיאט (הפרלמנט היפני), הספריה הלאומית, הארמון הקיסרי, את תחנת הרכבת המרכזית של טוקיו, ואתרים מתוירים אחרים. כל מה שנותר היום מהבית בו נולדה היגוצ'י הוא שלט קטן בשדרת Kokkai-dori.

בחייה הקצרים היגוצ'י שינתה את כתובת מגוריה 15 פעמים ואפילו אחרי מותה נאלצה לעבור למשכן חדש פעם אחת, אחרי שבית הקברות בו נקבר אפרה נשרף. ברוב המקומות בהם גרה כבר לא נותר דבר שיזכיר אותה, אבל פה ושם בעיר פזורים לוחות זיכרון (כמו זה הנמצא במקום לידתה), וגם היום ניתן לבקר במספר אתרים הקשורים לכתיבתה ולשנות חייה האחרונות, בהן פרחה לרגע קצר כסופרת.

לחצו לטיול עם הרבה תמונות

ארץ נשות הפרא/מצודה אאוקו

והיום במדורינו "ספרים שקראתי לאחרונה ולא תורגמו לעברית": ספר מצחיק, מהנה, פמיניסטי ורב גוונים, של אחת הסופרות הנהדרות שראתה יפן בשנים האחרונות (הספר הראשון שלה ראה אור ב-2013). ליצירות שלה יש גם אמירה ספרותית וגם אמירה פוליטית. הסופרת מעולה ביצירת קולות שונים וייחודיים לדמויות בסיפורים הקצרים שלה, והשפה שלה תמיד קצבית ומתנגנת, כך שברור שכל מילה וכל חיבור בין המילים נבחר בקפידה. היא גם מקדישה מחשבה לנקודת מבט ממנה מסופר הסיפור ותמיד מוצאת דרכים יצירתיות להציג את הדברים ולספק לקוראים רגעים של הפתעה גם בתוך סיפורים מאוד קצרים. בסיפורים רבים שלה דברים שנראים מאוד טריוויאליים בהתחלה, משנים צורה לנגד עינינו במחי משפט אחד, וחושפים את כל מה שסופר עד כה באור שונה לחלוטין. בו בזמן, הסיפורים שלה לא נרתעים מנגיעה בנקודות הכואבות בחברה היפנית, שלמעשה לא ייחודיות רק לה. למשל, אחד הסיפורים נכתב מנקודת מבט של הימנון לאומי. כן, שיר ההימנון מתאהב בתלמיד בית ספר שלא מוכן לשיר אותו. ביפן יש יחסים מאוד מורכבים עם ההמנון, שנקשר בזכרונם של רבים למלחמת העולם השנייה והתפקיד שיפן שיחקה בה, ושאלות עולות בנוגע למה בדיוק הוא מייצג ואת מי, את מי הוא כולל ואת מי הוא מוחק. אנחנו, כמובן, יכולים לחשוב על מדינות נוספות בהן זה רלוונטי.

מצודה אאוקו נולדה ב-1979 במחוז היוֹגוֹ. היא סיימה תואר ראשון בספרות באוניברסיטת דושישה בקיוטו. עוד במהלך לימודיה היא הצטרפה לקבוצת תיאטרון Europe-Kikaku, בהתחלה כחלק מהצוות התומך ומאוחר יותר כשחקנית. בין עבודות שונות שעבדה בהן השלימה לימודי תרגום וגם התחילה לכתוב ולפרסם טקסים משלה בבלוג אישי, שמשך את תשומת לבם של סופרים אחרים שעודדו אותה לכתוב. היא התפרסמה לראשונה עם מחזה שפורסם ב-2010 בכתב עת Waseda Bungaku, אחד מכתבי העת החשובים המוקדשים לספרות. ב-2013 ראה אור ספרה הראשון אפשר לערום (Sutakingu kanō) שזיכה אותה במועמדות לפרס נוֹמה לסופרים צעירים ולפרס מישימה יוקיו. מאז ראו אור מספר ספרי פרוזה פרי עטה, שני ספרי מסות, ושני ספרים של אגדות לילדים. בנוסף, היא הגשימה את חלומה להיות מתרגמת, ותרגמה ליפנית שני ספרים של קארן ראסל ואת ספרה של ג'קי פלמינג הצרה עם נשים. מספר סיפורים קצרים שלה כבר תורגמו לאנגלית, וספרה ארץ נשות הפרא עומד לראות אור בתחילת 2020.

ארץ נשות הפרא (כן, זאת קריצה לארץ יצורי הפרא) הוא אוסף של סיפורים קצרים שמתרחשים ביפן של ימינו, שכמו בימי קדם מלאה ברוחות של נשים שמתו, לעתים בנסיבות לא כל כך טבעיות. אך אלה לא רוחות רעות או נוקמות, אלא הן כאן כדי לעזור לנשים ולגברים בעולם שלנו בשעת צרה, כדי לעודד אותנו, לתמוך בנו, כדי שלא נוותר לעצמנו ונבנה לנו עולם טוב יותר. מתוך שבעה עשר סיפורים קצרצרים המבוססים על סיפורי פולקלור ואגדות מתהווה בהדרגה עולם שלם, המאוכלס בבני אדם חיים ומתים, לעיתים חולפים אחד על פני השני בלי להבחין בקיומו אחד של השני, ולעיתים מתרועעים ואף נקשרים בקשרי אהבה. למשל, תמצאו בספר אישה צעירה שעושה כל מאמץ כדי להתאים את עצמה לאידאל היופי והנשיות שמצופה ממנה. היא שוכבת על מיטת הטיפולים במכון יופי המתמחה בהסרת שיער בלייזר וחוזרת, כמו במנטרה, על המשפט: "אני אישה יפה, חכמה, סקסית, לבבית, יש לי טעם יוצא מהכלל בבגדים, וכמובן לא רק בבגדים, אלא גם בתחומים אחרים כמו עיצוב פנים והלבשת הבית, ובנוסף אני גם בשלנית מעולה". יום אחד על מפתן דלתה מופיעה דודתה (ובאמצע הסיפור – ספוילר – אנחנו מגלים שהיא התאבדה לפני מספר שנים) שבעזרתה היא מצליחה להשתחרר מהמחשבות הטורדניות האלה ולפתח כוח על מיוחד – שיער עבות ופרוותי על כל הגוף – שרק היא יכולה לראות. יש גם סיפור על אם צעירה, שבחרה להתגרש מבעלה הלא יוצלח למרות הביקורת שספגה מסביבתה, וכעת עובדת לילות כימים כדי לפרנס את הילדה שלה, מבלי שתקבל כל סיוע משמעותי מהרשויות או כתף תומכת מהסביבה. לעזרתה מגיעה דמות מסתורית, הידועה בפולקלור כ"רוח שומרת התינוקות". ויש גם סיפור על גבר צעיר, שפוטר מעבודתו ושקע בדיכאון, כיוון שיחד עם עבודתו איבד גם את מעמדו כגבר המפרנס את משפחתו. את כל ימיו הוא מעביר על הספה, צופה בסדרות על סמוראים ומקונן על כך שלא יוכל להוכיח את עצמו במעשי גבורה כמו בימים הרחוקים. אליו מגיעות שתי נשים שמוכרות לו עששית נייר ומצליחות לעורר אותו ממצבו הנרפה.

חלק מהאגדות והמעשיות עליהן מבוססים הסיפורים ידועות יותר, וחלקן פחות. לרבות מהן יש מספר גרסאות שהתהוו במהלך השנים, כך שהסיפורים החדשים מציעים עוד גרסה או עוד פרשנות שלהן. בחלק מהמקרים מצודה משתמשת רק בדמות מסוימת מתוך האגדה, ולפעמים היא כותבת את האגדה מחדש בעולם מודרני תוך שזירת שינויים מפתיעים, שלפעמים הופכים את משמעותה של האגדה המקורית על ראשה. זאת הנאה מיוחדת להבין כיצד בדיוק מצודה שינתה את הסיפור ובאיזה אופן השתמשה בדמויות הפולקלור. העובדה שמדובר בעיבוד ושכתוב מעניקה עומק לסיפורים החדשים, אבל אין חובה להכיר את האגדות המקוריות כדי להנות מהם ומהעולם שנוצר.

יש ספרים שלכאורה מספרים לנו סיפור ריאליסטי לחלוטין, למשל כמו בספר הפופולרי שכתבתי עליו כאן, אבל הקוראת (למשל, אני) נשארת עם תחושה של חוסר אמינות. כן, הסיפור כתוב בצורה קולחת, נקרא מהר, מעביר מסר מנחם, אבל המסר הזה מתנפץ נוכח המציאות שנמצאת מחוץ לספר, והסיפור, שלכאורה אין בו שום דבר פנטסטי, נותר בגדר אגדה נעימה שאפשר לקרוא כשמרגישים רע ורוצים לברוח למציאות קצת פחות מורכבת. הספר של מצודה, לעומת זאת, מלא באלמנטים פנטסטיים ודמויות המאכלסות את עולם רוחות הפולקלור, אבל הוא יוצר עולם אמין לחלוטין, לא מרדד את המציאות, לא מטאטא מתחת לשטיח את הרוע, את הקשיים ואת הכאב בו נתקלים בני אדם בחיים המודרניים. הוא מעניק נחמה, שעה קלה (או אם קוראים לאט כמוני, מספר שעות) של הנאה וחיוכים, אבל לא בריחה. בעיניי זאת ספרות נפלאה. זה ספר פמיניסטי לא רק בכך שהוא משכתב אגדות ישנות מנקודת מבט של הדמויות הנשיות, שהופכות ממקור של פחד למקור של כוח ותקווה, אלא גם משום שהוא מציג מגוון של דמויות נשיות לא מושלמות; גם משום שהוא מבקש ליצור עולם בו יהיה נוח לחיות לכולם; גם משום שהוא קורא לכעס וזעם אל מול אי הצדק, במקום קבלה שקטה של מצבים קשים; וגם משום שהוא עוסק בנסיבות חיים שונות של נשים וגברים בעולם. הפמיניזם, כמו שאמרה התיאורטיקנית בל הוקס, זה לכולם.

***

ואם כבר אנחנו מדברים על ספרים מתורגמים, וכאלה שצריך לתרגם, אני מזכירה לכם שלאחרונה יצא סוף סוף ספרה של יוקו טוודה חתן הולך על ארבע, בתרגומה של מיכל דליות בול, שכולל שתי נובלות, "חתן הולך על ארבע" ו"פרסונה" וראה אור לראשונה ביפן ב-1993, אחרי ש"חתן הולך על ארבע" זיכה את המחברת בפרס אקוטגווה ב-1992. מי שיתאהב בסופרת וירצה לקרוא עוד מיצירות שלה, יש מבחר גדול מאוד באנגלית (וגם בשפות רבות אחרות), כך שחפשו אותה, כמו שאומרים, בגוגל – Yoko Tawada. לקוראי גרמנית, היא כותבת גם בגרמנית וגם זכתה במספר פרסים ספרותיים בגרמניה.

שלושה ספרים על סוף העולם

שלושה ספרים על סוף העולם

אנחנו כל הזמן שומעים בתקשורת על הזדקנות האוכלוסייה ועל ירידה בשיעורי הילודה ביפן. לפי הנתונים האחרונים מספר הילדים מתחת לגיל 15 נכון ל-1 באפריל 2019 עומד על 15.22 מיליון, שזה השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 1950 ומהווה 12.1% מהאוכלוסיה. כמובן, אי אפשר להגיד שאין כלל סיבה לדאגה. אוכלוסייה מבוגרת יותר משמעותה שיש יותר אנשים שזקוקים לשירותי סעד ורפואה ושיש פחות משלמי מסים מאשר אנשים הזקוקים לקצבאות. הממשלה נוקטת בכל מיני אמצעים כדי להגביר את שיעור הילודה מחד וכדי להשלים את מערך כוח העבודה מאידך – שני דברים שלא הולכים כל כך ביחד משום שאת מצבת כוח האדם מנסים להגדיל על ידי עידוד הצטרפותן של נשים לכוח העבודה ואת שיעורי הילודה מנסים לשפר באמצעות עידוד של אותן נשים להביא יותר ילדים, בעוד מערך השירותים הניתנים להורים עובדים כמו גני ילדים ופעוטונים עדיין רחוק מלהיות מספיק. אנחנו חושבים על הבאת ילדים כדבר טבעי, אבל למעשה זה נושא שקשור להתפתחויות טכנולוגיות ולתפיסות הקיימות בחברה לגבי הטכנולוגיות האלה, וגם לתהליכים פוליטיים וחברתיים רחבים. הספרות כמובן משקפת תפיסות ותהליכים האלה. הצורך בהמשכיות (או בהכחדת) המין האנושי הוא אחד הנושאים שהיא מרבה לעסוק בהם. משום מה יש לנו כבני אדם תפיסה שהכחדת המין האנושי פירושה סוף העולם. אנחנו מרגישים או מאוד רוצים להרגיש חלק מאיזושהי היסטוריה (משפחתית/עדתית/לאומית) עתיקה וגם רוצים "להשאיר משהו אחרינו".

סיפורים על סוף העולם כמובן לא חדשים ביפן. כל תקופה הולידה שורה ארוכה של ספרים וסרטים המדמיינים את הכחדתה של יפן או הכחדתו של העולם. הידוע מבין אלה הוא ספרו של קוֹמָצוּ סָקיוֹ יפן שוקעת (日本沈没, מרץ 1973) המדמיין את שקיעתם של איי יפן מתחת למים בעקבות רעשי אדמה חזקים, והתפזרותם של היפנים כפליטים במדינות אחרות. הילד הרע של מדע בדיוני יפני, צוּצוּי יָסוּטָקָה, מיד פירסם סיפור פרודי קצר בשם הכול שוקע מלבד יפן (日本以外全部沈没, ספטמבר 1973) בו, כפי שכבר תיארתם לעצמכם, רק יפן נשארת מעל פני המים ונאלצת לקלוט פליטים מכל העולם (אגב, את הפרודיה שלו הוא פרסם לאחר שקיבל לכך את הסכמתו של קומצו). שתי היצירות עובדו לקולנוע, זאת של קומצו יותר מפעם אחת. ספר מפורסם אחר הוא עידן הקרח הרביעי (第四間氷期, 1970) של הסופר המבריק קוֹבוֹ אָבֶּה (ייתכן שאתם מכירים את הספר שלו אישה בחולות בתרגום איריס אלגרישי), גם כאן מדובר בפנטזיה שחורה על שקיעתו של העולם מתחת למים, בעקבות הפשרת הקרחונים באנטרקטיקה, והניסיון של האנושות ליצור בני אדם אמפיביים שיוכלו להתקיים מתחת למים בבוא העת. ואתם כמובן יכולים לחשוב על מספר סרטים ויצירות המדמיינים אפשרות של סוף העולם כמו גודזילה או אקירה. בפוסט הזה אני רוצה להציג שלוש יצירות פחות ידועות שעוסקות בסוף העולם, בהן העולם המוכר לאנושות אולי הולך ונכחד, אבל השאלה המנחה היא לא איזו טכנולוגיה עלינו לפתח כדי לעצור את זה ולשמר את האנושות כפי שהיא, אלא מה בכלל המשמעות של אנושות, איך צורת החשיבה שלנו עלולה להיות זו שמובילה להכחדה, ומה אנחנו, אם בכלל, מסוגלים לשנות בצורת החשיבה הזו.

 

מתוך פרויקט REAL TIMES של צוות אומנים Chim↑Pom שהתגנבו אל האזור האסור לכניסה בפוקושימה, כחודש בלבד אחרי האסון במרץ 2011 וצילמו את עצמם על רקע אתר מפעילת הכור הגרעיני TEPCO. לחצו על התמונה כדי לראות את הסרט המלא, כולל הסבר של האומנים (יש כתוביות באנגלית)
להמשיך לקרוא על סוף העולם

פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-161

ביום רביעי בשבוע שעבר הוכרזו הזוכות בפרסים היוקרתיים אקוטגווה ונאוקי. הפרסים מוענקים פעמיים בשנה בקיץ ובחורף, ואלה הפרסים הראשונים שמוענקים בתקופת השנים החדשה ביפן רֵיווה שהחלה ב-1 במאי השנה.

בפרס אקוטגווה זכתה איממורה נצוקו 今村夏子 עבור הנובלה "האישה בחצאית הסגולה" (紫のスカートの女). זה סיפור משונה, כיפי וקצת מטריד, על אישה שבאובססיביות עוקבת אחרי אישה אחרת, הידועה בשכונה (או אולי במוחה של העוקבת) כ"האישה בחצאית הסגולה". בהתחלה נדמה שהסיפור הוא על האקסצנטריות של האישה בחצאית הסגולה, שמתקשה למצוא עבודה או להחזיק במשרה, ושנוהגת לשבת תמיד על אותו ספסל בגינה, אבל ככל שהסיפור מתפתח דווקא המספרת מתגלה כיותר ויותר מופרעת. על אף שלקורא כל הזמן נדמה שהנה, עכשיו ברור מה הולך כאן, הסיפור כל פעם סוטה סטייה קטנה, מספיק בשביל לערער את הביטחון של הקורא. זאת הייתה המועמדות השלישית של איממורה לפרס. איממורה מפרסמת את יצירותיה כבר משנת 2011 וזכתה במספר פרסים חשובים.

ספרה של איממורה על הטאבלט שלי, זה היה קצת בלתי צפוי, אבל ממש נהניתי ממנו

בפרס נאוקי זכתה אוֹשימה מָסוּמי 大島真寿美, עבור ספר "מערבולת, החינוך של אישה מהר אימוֹסֶה, זימון הרוח" (渦 妹背山婦女庭訓 魂結). זה ספר מבוסס על חייו של צ'יקמצו האנג'י (近松半二, 1725-1783) המחזאי החשוב האחרון שכתב עבור תיאטרון הבובות היפני בוּנְרָקוּ, ושם הספר מבוסס על אחד המחזות המפורסמים שלו, שעוסק בניסיון הפיכה בשנת 645, והועלה באוסקה ב-1771, המסתיים בהקרבת חייה של אישה למען השבת הסדר החברתי על כנו והעלאה על נס של הקרבה עצמית בקרב נשים. אני באמת סקרנית מה אושימה עשתה עם הסיפור הזה.

ספרה של אושימה, אני ממש רוצה לקרוא אותו, אבל לא ברור לי מתי אמצה את הזמן עם כל ערימות הספרים שמחכים לי

פרס נאוקי עלה לכותרות הפעם כיוון שלראשונה מאז היווסדו בשנת 1935 כל ששת המועמדים לפרס היו נשים. פרס נאוקי ניתן עבור יצירות ספרות פופולרית יוצאות מהכלל שנכתבו על ידי סופרות וסופרים עם קריירה מבוססת (זאת בניגוד לפרס אקוטגווה שניתן בדרך כלל לסופרים בתחילת הקריירה שלהם, לעיתים לא ידועים כלל, עבור יצירה ספרותית שנחשבת חדשנית או מיוחדת מבחינת אסתטיקה או נושא, מה שאפשר אולי לכנותו ספרות יפה). בהתאם למגמה בולטת בשנים האחרונות, סופרות תופסות מקום יותר ויותר בולט בזירה הספרותית ביפן. מאז ועד היום מתוך 189 זוכים היו 44 סופרות, אבל בחמש השנים האחרונות מתוך 48 מועמדים לפרס נאוקי היו 25 סופרים ו-23 סופרות, ומתוך 10 זוכים 6 היו סופרות. האישה הראשונה שזכתה בפרס הייתה אובה מינקו (חפשו "לדוג חלומות" בעברית, אני מתארת לעצמי שאולי אפשר להשיג את זה בחנויות יד שנייה) בשנת 1941.

איממורה נצוקו (מימין) ואושימה מסומי (משמאל) בטקס הכרזת הזוכות (תמונה מהפינגטו פוסט)

משפחה היא אנשים שדואגים לך: הזוכה החדש בפרס חנויות הספרים ביפן

כל הגדרה מילונית של מושג "משפחה" בהכרח תכלול את המילים "קרבת דם". קיימת הנחה סמויה (או לא כל כך סמויה) שהורים ביולגיים זה מה שהכי טוב לילד או ילדה. אנחנו מניחים שילדה שגדלה ללא אב או ללא אם, או עם סבא וסבתא בלבד, או במשפחה מאמצת בהכרח זכתה לפחות "משפחה" מאשר ילדים הגדלים עם אמא ואבא (ובישראל חובה גם אחים ואחיות). התמודדות עם ההנחה הזאת עומדת במרכזו של ספר "והמקל מועבר הלאה" (そしてバトンは渡された) מאת סֶאוֹ מאיקוֹ, שזכה בפרס הגדול של חנויות הספרים לפני זמן קצר.

הגיבורה היא יוּקוֹ, שבמהלך חייה היו לה שתי אמהות ושלושה אבות, ואנו פוגשים אותה לראשונה כנערה בת 17 שעולה לכיתה י"ב. המחנכת שלה שואלת אותה על המצב בבית, ויוקו מרגישה תסכול:

"למה לעזאזל אני לא אומללה? לו רק היו לי בעיות או צרות כלשהן לספר עליהן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר. זה קורה לי כל הזמן, ובסוף תמיד אני מרגישה שאני צריכה להצטדק".

השיחה אמורה להיות על התוכניות של יוקו להמשך לימודים, אבל הדבר הראשון שהמורה שואלת הוא האם יוקו חווה קשיים כלשהם בבית. יוקו רגילה שמצפים ממנה להיות אומללה או לסבול מבעיות כלשהן בגלל המצב המשפחתי שלה, אבל היא אף פעם לא חושבת על עצמה כילדה לא מאושרת.

את אמה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה רק בת שלוש, יוקו לא זוכרת. אבל היא כן זוכרת את אביה, שנשלח מטעם החברה שלו לעבוד בברזיל כשיוקו הייתה בת שמונה, והשאיר אותה עם אשתו השניה ביפן. מאז החליפה יוקו את שם משפחתה מספר פעמים, אבל כל אדם שנתקלה בו בדרכה דאג לה וטיפל בה כמיטב יכולתו או יכולתה. אנחנו נחשפים לקורות חייה דרך זכרונותיה ודרך סיפור התבגרותה והפיכתה לאישה צעירה שעומדת להקים משפחה משלה. לאט לאט אנו לומדים גם על הקשיים שהיא חוותה וגם על הבעיות שהמבוגרים סביבה נאלצו להתמודד איתן, ועל האופן בו הם ניסו לספק לה את הילדות המאושרת ביותר שהם רק יכולים. כך, טרם עזב, ומתוך רצון לעשות את הדבר הנכון ביותר עבור בתו, שאל אביה של יוקו האם היא רוצה להצטרף אליו או להישאר עם אשתו. אשתו, ריקה, בוחרת להסתיר את מכתביו ליוקו, מתוך פחד לאבד את הילדה. אבל היא גם עובדת קשה כדי לפרנס את שתיהן, וכשיוקו מביעה רצון לנגן בפסנתר, היא אף מוצאת איש עשיר ובעל פסנתר כדי להתחתן איתו ולעניק ליוקו את האפשרות הזאת. כשריקה מגלה שהיא חולה בסרטן היא מתחתנת בפעם שלישית עם אדם נוסף, כי היא סבורה שהוא האיש הנכון לטפל בילדה בהיעדרה, ובסופו של דבר יוקו, שעולה לתיכון, מוצאת את עצמה גרה עם "אב" חד הורי.

הקשיים בספר מדווחים בצורה קלילה, כלאחר יד, ואירוע שהיינו מצפים שיהיה טראומטי מתואר רק כעוד אירוע בחיים. זו גם חוזקתו וגם חולשתו של הספר. מתוך רצון להראות שמשפחה היא אנשים שדואגים לך ולאו דווקא אנשים הקשורים אליך בקשרי דם, הספר מצליח רק לגעת בקלילות בקשיים שאדם ממשפחה "לא נורמטיבית" נאלץ להתמודד איתם אל מול החברה. הגישה הזאת מונעת את הצגתה של יוקו כקורבן, אבל היא גם לא מאפשרת ביקורת מורכבת של המציאות. עם זאת, יש בספר את כל המרכיבים שנועדו להפוך אותו לרב מכר ביפן: אוכל כמוטיב מרכזי המסמל רגשות ומצבי רוח, מוסיקת פסנתר המחברת בין בני אדם, הומור קליל, הספר מלא בדמויות פגומות אך מקסימות כל אחת בדרכה, והוא בנוי כך שהקורא לא ישתעמם לרגע במהלך הקריאה.

נראה שהשאלה מהי משפחה מאושרת מטרידה יוצרים רבים היום ביפן. ביוני 2018 יצא לבתי הקולנוע סרטו של קורה-אדה הירוקזו, "המשפחה שלי" (万引き家族), שהפך גם לשובר קופות ביפן וגם זכה בפרס בפסיבל קאן. הסרט הוקרן גם בארץ, ומי שראה בוודאי זוכר את המשפחה המורכבת מאנשים ללא כל קשר דם ביניהם. אף אחת מהדמויות אינה מהלת חיים נורמטיביים בחברה, אך יחד הם יוצרים דיוקן של משפחה אוהבת ודואגת. המשפחה הזאת "מאמצת" ילדה קטנה בשם יורי  ללא ידיעת הוריה המזניחים, ודווקא כאן הילדה מוצאת משפחה אמתית ודואגת, הגם שבמקום לשלוח אותה לבית ספר, היא מלמדת אותה לגנוב דברים מחנויות. הסרט מסתיים במעצרם של "אב" ו"אם" המשפחה ובהחזרתה של יורי אל הוריה הביולוגיים והנורמטיביים, איתם היא ממשיכה להיות ילדה בודדה ומוזנחת.

הדמויות בסרט של קורה-אדה הרבה יותר שוליות מבחינה חברתית מאשר הדמויות בספר של סאו, אבל בשתי היצירות אנחנו נפגשים עם דמויות שהפגימות החברתית שלהן היא גם חוזק שלהן כבני אדם. האב בסרט הוא פועל בניין שמשלים הכנסה באמצעות גנבה, אבל הוא גם אדם רגיש לילדים אותם אסף בדרך. ריקה היא אישה לא טיפוסית, שלא מפחדת להחליף גברים ועבודות, ואולי הטיפול שלה ביוקו לא בדיוק הדוגמה הטובה ביותר לחינוך, אבל הכוונות שלה תמיד טובות, ובסופו של דבר היא מצליחה להעניק ליוקו גם חינוך וגם אב שמטפל בה בצורה הטובה ביותר. כמו הספר, גם הסרט חושף את הבעיות החברתיות עם הומור עדין, אבל הוא גם ביקורתי יותר וגם מסרב להעניק לדמויות סוף באמת טוב. הוא מראה שבסופו של דבר החברה עיוורת לדמויות השוליים וכך גם עיוורת לבעיות במשפחות "אמתיות". העובדה שיורי מוחזרת למשפחה הביולוגית שלה, למרות ההזנחה שהיא עוברת בה, והעובדה שגם "האם" המאמצת שלה מרגישה שהיא לא מתאימה להיות אמא, מראה שהחברה (ואני חשבתי שגם קורה-אדה עצמו) לא מוכנה להניח למיתוס המשפחה הביולוגית המאושרת.

בשנה האחרונה נושא המשפחה עלה ביפן בהקשרים שונים. מקרה מוות כתוצאה מהתעללות של ילדה בת 10 ממחוז צ'יבה, שהוחזרה לחזקת אביה גם אחרי שהיה ברור שהיה אלים כלפיה, הביאה את הממשלה לבדוק מחדש את החוקים הקשורים להתעללות בילדים במשפחה. וזה לא היה המקרה היחיד, מוקדם יותר באותה שנה מתה פונטה יואה בת חמש, והרשויות מדווחות על עליה של כ-23% בדיווחים על התעללות בילדים בשנת 2018 לעומת השנה הקודמת. גם ההגדרה של משפחה ממשיכה להיות מאותגרת ממספר כיוונים. זוגות רבים מבקשים לאפשר שמירה על שמות משפחה קודמים גם לאחר נישואים (ביפן בני הזוג מחויבים לבחור שם משפחה אחד) והמאבק להכרה בזוגות חד מיניים נמשך. מספר ערים וכעת גם מחוז אחד (איברקי) התחילו להציע אפשרות של רישום זוגיות. ב-14 בפברואר השנה, 13 זוגות של הומואים ולסביות הגישו תביעה נגד המדינה בטענה שהגבלת זכותם להירשם כנשואים נוגדת את החוקה ופוגעת בזוגות מבחינה כלכלית. השינויים החברתיים האלה וגם השינויים הדמוגרפיים ביפן כמובן מוצאים ביטוי גם ביצירות ספרות וקולנוע.

 

סיכום שנת 2017

ברכות חמות לשנה חדשה, שנת כלב, המתחילה עכשיו!

הגיע הזמן לעשות סיכום ספרותי קצר של שנת 2017.

1. דירוג הספרים הפופולריים

הספר הנמכר ביותר ב-2017.
"גיל תשעים. מה יש להיות שמחים"

הספר הנמכר ביותר השנה הוא גיל תשעים. מה יש להיות שמחים (九十歳。何がめでたい) של סטוֹ אייקוֹ, סופרת ומסאית בת 94. סטו פעילה מאז שנות ה-50, וב-1969 זכתה בפרס נאוקי, המקבילה של פרס אקוטגווה לספרות פופלרית, ובפרסים נוספים. בשנים האחרונות הכתיבה העיונית שלה זוכה לפופולריות רבה. הספר הזה ראה אור ב-2016, ומתאר בצורה הומוריסטית ולא רגשנית את חייה של המחברת האופטימית ובעלת האבחנות החדות. נראה שגם הצעירים נהנים לקבל נקודת מבט על חייהם של הדור המבוגר, וגם אלה שמתקרבים לגיל הפרישה שואבים עידוד מדבריה של סטו. אנשים מצליחים גם להרגיש הזדהות עם החוויות שלה – צרות ביורוקרטיות, קשיים הקשורים לבריאות, מחשבות על החברה והתרבות הפופולרית, וגם להתעודד בזכות הגישה החיובית שלה. קניתי לי את הספר במתנה לשנה חדשה.

בגזרת הספרות, הספר הנמכר ביותר לפי חברת ההפצה Tohan הוא דבורים ורעם רחוק (蜜蜂と遠雷)  של אוֹנדָה ריקוּ, שזכה בתחילת השנה בפרס נאוקי. הספר עקף את הרומן הארוך של מורקמי הרוקי רצח של קומנדטורה (騎士団長殺し), שכזכור כמה פסקאות בו הפריעו בעין לכמה לאומנים ברשת. למרות הכוונות הנחרצות שלי לא לקרוא את הספר, הגורל חייב אותי לקרוא אותו השנה, ואני חייבת לומר שאם מורקמי מעוניין להביע ביקורת פוליטית, הוא עושה את זה בצורה די אמביוולנטית ולא מספיק חדה. החיבור שהוא עושה בין הלא-מודע הקולקטיבי והלא מודע הפרטי עושה קצת מיתולוגיזציה וספרותיזציה (אפשר לומר דבר כזה?) לאירועי עבר מאוד קשים ורחבי היקף. אבל זאת שנה חדשה, והיום נדבר רק על דברים חיוביים – ספרו (הכפול) של מורקמי במקום שני ברשימת רבי המכר לשנת 2017. אגב, לפי סוכנות Oricon המפרסמת סטטיסטיקות הקשורות למוזיקה, תרבות פופולרית ועכשיו גם ספרות, יש תחרות קשה בין מורקמי לבין אונדה – לפי Oricon הכרך הראשון של מורקמי עוקף את ספרה של אונדה. במקום השלישי (אם לחזור ל-Tohan) נמצא לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに)  מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ שהיה במקום ה-6 בשנה שעברה ובמקום הרביעי אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい)  מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ, שאומנם ירד מהמקום הראשון בשנה שעברה, אבל מקבל עכשיו דחיפה רצינית עם הפיכתו לסרט.

2. ללמוד קנג'י עם קקי

הספר של סטו אייקו נמצא גם בראש רשימת רבי המכר של Oricon, אבל את המקום השני תופסת סדרת ספרים ללימוד קנג'י, הפונה לתלמידי בית הספר היסודי. בשוק יש ספרים רבים ללימוד ושינון קנג'י, אבל הסדרה הזאת הפכה לפופלרית במיוחד. למה? משום שכל משפטי הדוגמא כוללים את המילה "קקי" והופכים את המשפטים למצחיקים עבור הלומדים הצעירים. המחבר אמר שהוא החליט לכתוב את הספר כי נזכר כמה המילה "קקי" הצחיקה אותו בילדות וחשב שאולי בעזרת הומור הילדים יוכלו למצוא עניין בלימודים. כנראה שהוא צדק, כי באייטם בטלוויזיה שהוקדש להצלחה המפתיעה של הספר, אימהות לילדים צעירים אמרו שבזכות הספר צאצאיהן שהתקשו להתרכז בשינון, לפתע מתיישבים ללמוד ביוזמתם. כנראה משפטים כמו "כמה טוב היה לו לקקי היו כנפיים" או "הבאתי קקי במתנה לשנה חדשה" גורמים לילדים לרצות ללמוד. אולי מי מלומדי היפנית כאן גם ירצה לנסות?

דף אימון בכתיבת קנג'י מתוך הספר, לקנג'י של "כנפיים" ו"אביב"

3. זכייתו של קזואו אישיגורו בנובל

דיווח על זכייתו של קוזואו אישיגורו בטלוויזיה היפנית

נכון, קזואו אישיגורו לא רואה בעצמו סופר יפני. הוא אומנם נולד בעיר נגסקי ביפן, אך עבר עם משפחתו לאנגליה כשהיה בן חמש. הוא מחזיק בדרכון בריטי ולא יפני (בראיון אמר שהיה שמח לקבל גם אזרחות יפנית, אבל ביפן אזרחות כפולה אסורה). אף על פי שהוריו דיברו בבית ביפנית, הם עודדו את קזואו לדבר באנגלית, כדי להשתלב יותר טוב בחברה הבריטית. כך, עבור אישיגורו השפה היפנית הפכה לשפה קפואה, לשפת אם שניה. (אגב, לגמרי מבינה אותו. רוסית בשבילי היא שפת אם שנייה, אף על פי שלפי סדר הדברים היא אמורה להיקרא שפת אם).

מסדרים את ספריו של אישיגורו במדף קידום הספרים העליון, מעל ספריו של מורקמי הרוקי

הוא ביקר לראשונה ביפן רק כשהיה בן 35. בראיון סיפר שהסיבה לכך היא שבצעירותו נסיעה ליפן לא הייתה דבר פשוט מבחינה כלכלית, אבל שגם לא היה לו כל-כך עניין במדינה שבה נולד. כשאסף כסף לטיול בגיל 18, בחר להשתמש בו לנסיעה לארצות הברית. כשהגיע סוף סוף ליפן הבין שמה שהוא דמיין בתור יפן בעצם הייתה העיר נגסאקי, היפן של ילדותו. טוקיו עבורו הייתה לגמרי מדינה זרה. אז למה אני מזכירה אותו? כי הטלוויזיה היפנית יצאה מגדרה כשאישיגורו זכה. כל מהדורות החדשות התחילו מידיעה על זכייתו, ראיונות ישנים איתו הוצאו מארכיונים וביקשו להציג את אישיגורו כמי שיש לו זיכה משמעותית ליפן, וכמובן לא שכחו להזכיר שאישיגורו הביע הערכה כלפי המועמד הנצחי לנובל מורקמי הרוקי.

4. פרויקט יוצרות של ווסדה בונגקו.

ביפן רואים אור כתבי עת ספרותיים רבים, למרות תלונות מתמשכות על ירידה ברכישת ספרים וצריכת ספרות. השנה אחד הגיליונות הנמכרים ביותר היה גיליון מיוחד של ווסדה בונגקו (הקשור לאוניברסיטת ווסדה) בעריכתה של קווקמי מיאקו והמוקדש ליוצרות. אף על פי שמעמד הסופרות בעולם הספרות היפנית עולה – הן זוכות ביותר פרסים מפעם (הזכרתי את זה פה) וכפי שאפשר לראות מרשימת רבי מכר, הן מובילות גם במכירות – היוצרות עדיין מחפשות מקום משלהן, עדיין מעלות שאלות רבות לגבי מה זה אומר להיות "אישה" ומה זה אומר להיות "אישה שכותבת". בתחילת שנות השישים סופרת מדהימה בשם קורהשי יומיקו הרגישה שבשביל לכתוב היא חייבת לדמיין את עצמה כלא אישה ולא גבר, כאישה שרחמה לא פורה מבחינה ביולוגית אלא רק מבחינה ספרותית. היום הסופרות מרגישות יותר נוח עם נשיותן, אבל עדיין קווקמי כותבת:

קודם כל, מה זה אישה? את מי המילה הזאת מתארת, ומהן התפיסות והתנאים המאפשרים את זה? גם אם היינו יכולים להגדיר מה זה אישה, האם יש משמעות להפוך את זה לנושא מרכזי? האם אין בכך כדי לגרום לחיזוק של דיכוטומיה מגדרית ולהעצמה של תחושת מלכוד? האם לא הגיע הזמן להרחיב את הפעילות מעבר לזכויות של נשים, ולהתמקד בזכויות של בני אדם באופן כללי או באפשור מגוון מגדרי? האם נשים שמדברות על נשים זו לא נסיגה לאחור? האם מרכז העניין לא צריך להיות "בני אדם"?

ועדיין, יש דבר כזה אישה. לא אישה כללית, אלא אישה הקיימת בכל הקשר והקשר.

[…]

יכול להיות שהמוטיבציה שלי תראה כמו משהו שכבר לא פעם נכתב בעבר, אבל אני רוצה לבדוק את הקשר בין מה שנקרא "אישה" לבין הביטוי "כותבת," ואיך קוראים, או אולי לא קוראים, את "האישה הכותבת". אני רוצה לבחון את הדיכוי, השחרור והשינויים שליוו "כתיבה של נשים", "כתיבה על נשים" ו"קריאה של הכתיבה הזאת"; מה משותף ומה שונה (או אולי לא שונה) בין "לכתוב נשים" ו"לכתוב בני אדם"; ולבסוף, אני רוצה להמחיש ולתעד את הרגע הנתון בו היוצרות פועלות היום.

מעט מההיצע בחנות ספרים B&B בשימוקיטזווה במסגרת אירוע המוקדש ליציאת גיליון היוצרות של ווסדה

למרבה השמחה הגיליון זכה לתשומת לב רבה. אירועים שונים התקיימו לכבוד יציאת הגיליון, כולל אירועים שהיוו יוזמות עצמאיות, ללא קשר להוצאה. כך למשל חנות ספרים B&B (Book and Beer) ערכה אירוע המוקדש לספרות של נשים, כולל מכירה של ספרי יד שניה, ועיתונים של ארגונים פמיניסטיים כמו  Сry in Public. הגיליון בן 556 עמודים, בו השתתפו 82 יוצרות, והוא כולל שירה, סיפורת, אומנות, והז'אנר הפופולרי ביפן טאידאן – שיחה בין אנשי רוח בנושא מסוים. התגובות והמכירות היו מצוינות, וכל עותקי המהדורה הראשונה נמכרו בפחות מחודשיים.

5. שינוי להגדרה של פמיניזם במילון קוג'יאן

ואם אנחנו בפמיניזם. ב-12 בינואר 2018 צפויה לצאת לאור מהדורה חדשה של מילון קוג'יאן (広辞苑), שנחשב כמילון הסמכותי ביותר לשפה היפנית. המהדורה האחרונה יצאה לפני עשר שנים ב-2008, וחברות הארגון 明日少女隊 Tomorrow Girls Troop יצאו בקמפיין לשינוי הגדרת "פמיניזם" ו"פמיניסט" במילון. הארגון ביקש להוסיף את הדרישה ל"שווין עבור כל המגדרים" להגדרה של פמיניזם, כיוון שההגדרה הנוכחית מדברת על קידום של זכויות נשים, ורבים מצטטים את ההגדרה כדי לתקוף את הפמיניזם כתנועה המבקשת זכויות בשביל נשים בלבד. הדרישה הנוספת הייתה לשנות את ההגדרה של "פמיניסט" שבמהדורה הישנה הייתה 1) מי שמקדם את שחרור הנשים, מי שמקדם את זכויות הנשים 2) בשפת הדיבור, גבר שנחמד לנשים. הבעיה כאן היא בהגדרה השנייה, שלחלוטין מטעה לגבי משמעות של פמיניזם, ואומנם אכן משקפת את האופן בו המילה "פמיניסט" נתפסת ביפן, אבל היא לא משקפת את מה שזה בפועל. הפעילות של הארגון נשאה פרי והתקשורת מדווחת על כך שקוג'יאן אכן הולך לשנות את ההגדרה.

ובחדשות הטובות האלה ובברכת שנה טובה ופמיניסטית אסיים.