תגית: נצומה סוסקי

ספרות וכסף

לא, זה לא פוסט על השפעת הקפיטליזם על שוק הספר. אבל כן תוזכר בו המילה קפיטליזם וגם יוזכרו בו סופרות וסופרים.

שיבוסווה איאיצ'י, "אבי הקפיטליזם"

לפני מספר ימים הודיעו בחדשות ביפן שבשנת 2024 תמונתו של פוּקוּזווה יוּקיצ'י (1835 – 1901) על שטר של עשרת אלפים יין (השטר בעל הערך הגבוה ביותר) תוחלף בתמונתו של שיבוּסאווה אֵיאיצ'י (Shibusawa Eichi). פוקוזווה יוקיצ'י היה איש רוח וחינוך, מתרגם, כותב, עיתונאי ויזם, אחד האנשים המשפיעים ביותר על כינון יפן כמדינת לאום מודרנית (כן, כולל גם רעיונות אימפריאליסטיים, אבל גם תפיסות הנוגעות לדמוקרטיה, לשיפור במעמדן של נשים ובחשיבות של הענקת חינוך ראוי לכל האוכלוסייה). שיבוסאווה איאיצ'י, האיש שתמונתו תחליף את פוקוזווה יוקיצ'י, נחשב ל"אבי הקפיטליזם היפני." הוא ייסד את הבנק המסחרי המודרני הראשון ביפן ודרכו הקים מספר חברות מסחריות, חלקן עדיין נסחרות בבורסה בטוקיו, והיום זכור כ"קפיטליסט אתי" או "הקפיטליסט הקונפוציאני," בין היתר, בשל סירובו לשמור על שליטה מוחלטת בחברות שהקים ויצירת מה שמכונה זאיבצו, וכן בשל פועלו להקמת בתי חולים, בתי ספר ומעורבות בארגוני צדקה וסיוע שונים.  

שיגוסווה קאיצ'י, סופר

מספר מאזינים לא קשובים במיוחד, שכנראה גם מעולם לא שמעו את שמו של האיש החשוב, דמיינו לחשוב שבחדשות הודיעו שבשנת 2024 על שטר של עשרת אלפיים יין יופיע דיוקנו של שיגוסווה קאיצ'י (Shigusawa Keichi), סופר בסוגת "לייט נובל" (ספרות קלילה) שקהל היעד שלה הוא בדרך כלל בני נוער. מעריצי הסופר פנו למקור החדשות האמין ביותר – טוויטר – כדי לברר האם אכן כך הדבר, והסופר נאלץ לאכזב את עוקביו.

אז איזה סופרים זכו לכבוד להופיע על שטרות?

1. נצומה סוסקי (1867 – 1916)

אם צריך לנקוב בשם של סופר לאומי יפני זה בוודאי יהיה נצומה סוסקי. הוא בכלל לא התכוון להיות סופר, אלא חשב לחקור ספרות אנגלית (ואכן עשה את זה, כולל שהיה של שנתיים בלונדון) וניסה להיות משורר, כמו חברו הטוב מסאוקה שיקי. הוא הפך לסופר בעשור האחרון לחייו, אך במהלך הזמן הקצר הזה הצליח לכתוב מספר רב של יצירות שהפכו לנכס צאן ברזל של הספרות היפנית. דיוקנו התנוסס על שטר של 1000 יין משנת 1984 עד שנת 2004 (אז הוחלף בדיוקנו של בקטריולוג נוֹגוּצ'י הידֵיוֹ שעשה מחקר חשוב על מחלת העגבת, אבל היה מעורב בפרשיה הקשורה לניסויים לא אתיים בבני אדם). למרבה הצער, סוסקי כמעט ולא תורגם לעברית. למעשה, רק ספר אחד שלו תורגם ישירות מיפנית – קוקורו בתרגום של יעקב רז – והיום לדעתי ניתן להשיג אותו רק דרך חנויות יד שניה או בספריות. נסו גם את אני חתול (תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי), הספר בזכותו התפרסם סוסקי ושממשיך להיות מזוהה ביותר אתו עד היום (ראו את החתולים המעטרים את בית-המוזיאון של סוסקי, ובאותו פוסט גם כתבתי בפירוט רב יותר על חייו).

2. היגוצ'י איצ'יו (1872 – 1896)

כוכב שביט בשמי הספרות היפנית, היגוצ'י איצ'יו (השם שנתנו לה הוריה: נאצוּ) הלכה לעולמה כשהייתה בת 24 בלבד, אבל בשנים הספורות בהן פרסמה את יצירותיה זכתה לפופולריות מספיק גדולה בשביל להצליח לקיים את אמה ואת אחותה הצעירה. היא נולדה למציאות של מחסור כלכלי ולתוך עולם בו נערות כמוה היו מצופות לקבל חינוך בסיסי בלבד. חינוך יתר היה עלול להיות מכשול עבור אישה בדרך למציאת בן זוג (ואת זה אמר לוחם זכויות הנשים מהפסקה הראשונה, פוקוזווה יוקיצ'י). אבל היגוצ'י הצעירה רצתה לכתוב, היא קראה כל מה שהיא רק יכלה וניסתה לכתוב שירה. למרות שאמה התנגדה לכך, אביה רצה לעודד את תשוקתה של ילדתו ללימוד וכשהייתה בת ארבע עשרה דאג לשלוח אותה לבית ספר לבנות שהתמחה בהוראה של כתיבת שירה. היא הייתה תלמידה מצטיינת וזכתה בתחרויות שירה רבות, אך תמיד הרגישה בודדה בין חברותיה לספסל הלימודים שהגיעו ממשפחות עמידות. כשהייתה בת שבע עשרה אביה נפל קורבן לשחפת, והיגוצ'י נאלצה לעזוב את לימודיה לטובת פרנסה, כמי שהפכה כעת לראש המשפחה האחראית על אמה ועל אחותה הקטנה. היא התחילה לעבוד כעוזרת הוראה בבית הספר בו למדה. באותה תקופה, אחת מחברותיה לכיתה פרסמה רומן שזכה לפופולריות, והיגוצ'י הבינה שקיימת אפשרות להתפרנס ממה שהיא כל כך אוהבת לעשות. הדרך לפרסום לא הייתה פשוטה כמו שאולי דמיינה. היא הייתה פרפקציוניסטית וקשוחה מאוד עם עצמה, וגם כשהטקסטים שלה כבר היו מוכנים לפרסום מבחינתה, נאלצה להתמודד עם המועדון הסגור של עולם הספרות היפני, שדריסת רגל בתוכו חייבה יצירת קשרים עם האנשים הנכונים. למרות כל הקשיים היגוצ'י הצליחה. בחייה הקצרים היא כתבה עשרים ואחת יצירות פרוזה קצרות, אלפי שירים ויומן שניהלה לאורך חייה, שיש המחשיבים אותו ליצירת אמנות בפני עצמה. היצירות שלה עוסקות בנשים בשולי החברה, שמתבגרות לתוך עולם בו אין להן כל שליטה על חייהן וגורלן, כל זה בסגנון ששואף השראה מהקלסיקות היפניות, כמו מעשה גנג'י של מורסקי שיקיבו, שנכתבו על ידי נשים אריסטוקרטיות. הייתי רוצה להמליץ לכם לקרוא משהו, אבל אוכל להציע רק את הספר (המעולה) הזה באנגלית. משנת 2004 דיוקנה מעטר את השטר של 5000 יין (בשנת 2024 צפוי להחליף אותו דיוקנה של צוּדה אוּמֵקוֹ, חלוצת החינוך הגבוה לנשים). ואני כנראה לא מצליחה להפסיק לדבר עליה, כי הזכרתי אותה גם כאן.

3. מורסקי שיקיבו (סוף המאה ה-10 – תחילת המאה ה-11)

בדיוק כפי שאיננו יודעים איך היא נראית, כך גם איננו יודעים מה היה שמה. מורסקי הוא שם של אחת הדמויות ביצירתה מעשה גנג'י ושיקיבו זה "משרד הטקסים", אליו השתייך אביה. אף ששמה האמתי לא ידוע לנו, היצירה שלה יודעה ואהובה על רבים ברחבי העולם (למרות אורכו המונומנטלי, הרומן תורגם לאנגלית ארבע פעמים). היא עבדה על מעשה גנג'י (The Tale of Genji אם תרצו לחפש לקרוא באנגלית) במשך שנים, והעותקים היקרים, המועתקים ביד, הסתובבו בין בני האצולה שהשתוקקו לקרוא עוד ועוד על עלילותיו של בחור צעיר, בנו של קיסר, שנולד לאחת הפילגשות האהובות של השליט, אך השנואות על ידי יריבותיה בחצר. גנג'י הוא כליל היופי והשלמות ורוב הנשים פשוט נופלות שדודות לרגליו, ואילו הוא מתאהב בכל אחת, אך לא יודע ולא מעוניין לשמור להן אמונים. אהובתו המרכזית היא מורסקי, אותה הוא פוגש כילדה ומגדל בביתו עד הגיעה לגיל בו תוכל להפוך למאהבת שלו. העולם של מורסקי כל כך רחוק מהעולם המודרני, שלא תמיד קל להבין את המניעים של גיבוריה, אבל הוא מלא בדמויות נשיות בלתי נשכחות – נשים זועמות, נשים אוהבות, נשים שקטות, נשים שמוכנות לעמוד על שלהן ונשים שנופלות קורבן לנסיבות חייהן. הסיפורים ממשיכים להלך קסם על אלפי קוראים ברחבי העולם, ומהווים מעין השראה בלתי נדלית עבור סופרות וגם סופרים שכותבים היום. אין שום דרך לתאר איך הייתה נראית ספרות יפנית היום בלי היצירה הזאת. בנוסף למעשה גנג'י נותר בידינו יומן של מורסקי שיקיבו, 128 שירים בתוך אסופה שנערכה במאה ה-13 ושירים נוספים פזורים באסופות שונות וכמובן בתוך יצירות הפרוזה שלה. מורסקי שיקיבו עצמה ואיור מתוך מעשה גנג'י (לקוח מתוך מגילה מאוירת מהמאה ה-12) מעטרים את השטר של 2000 יין, שנכנס לשימוש בשנת 2000.

מודעות פרסומת

מוזיאון הנצחה לנצומה סוסקי בטוקיו

בהתחשב בעובדה שנצומה סוסקי הוא ללא ספק הסופר הלאומי של יפן, מאוד מפתיע שעד כה לא היה מוזיאון שהיה מוקדש לחייו ועבודתו. יש מוזיאונים המוקדשים ליוצרים אחרים חשובים כמו היגוצ'י איצ'יו, דזאי אוֹֹסמוּּ, אוֹקָמוֹטוֹ קָנוֹקוֹ, מורי אוגאי ואחרים, אבל לא היה מוזיאון מיוחד לסוסקי. כמובן, פריטים הקשורים לסוסקי הוצגו באין ספור תערוכות ואירועים שנערכו לכבודו, וקיימת גם תערוכה קבועה המוקדשת לסוסקי במוזיאון לספרות בקמקורה. למעשה, המוזיאון היחיד שהוקדש לסוסקי היה קיים עד לא מכבר רק בלונדון, אך בדיוק השנה המוזיאון הזה נסגר.

20170925_145247

המוזיאון מבחוץ

הפעם סוסקי מקבל מוזיאון שמוקדש רק לו ביפן. ב-24 בספטמבר ברובע שינג'וקו, באתר בו עמד ביתו האחרון של סוסקי, בו חי ועבד במהלך 9 שנים אחרונות לחייו, נפתח "אתר הנצחה – חדר העבודה של סוסקי" (sōseki sanbō kinenkan). הבית ההיסטורי בו גר נשרף כליל בהפצצות של 1945, כך שבמקום לא נותר דבר, אך המתכננים דאגו ליצור בתוך חלל המוזיאון את חדר העבודה של סוסקי עם המרפסת הקטנה מסביב, בצורה האוטנטית ככל שניתן, לפי החומר שהיה בידיהם.

20170925_145700

חדר עבודה של סוסקי, משוחזר במוזיאון הנצחה בשינג'וקו

סוסקי נולד ב-1867 באדו, שהיום היא טוקיו, בשם נצומה קינְנוֹסקֶה, שנה לפני הפיכת מייג'י והשינויים הפוליטיים והחברתיים המשמעותיים שבאו יחד אתה. המקום בו נולד גם הוא שייך היום לרובע שינג'וקו ונמצא במרחק של כ-7 דקות הליכה מהמוזיאון.

ב-1890 התחיל סוסקי את לימודיו באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו, שלימים הפכה לאוניברסיטת טוקיו, במחלקה לספרות אנגלית. בסיום לימודים ב-1895 נשלח כמורה למחוז אֶהימֶה ומאוחר יותר לקוממוטו. חוויותיו כמורה יבואו מאוחר יותר לידי ביטוי ברומן בו'צָן שיכתוב ב-1906. ב-1896 הוא התחתן עם נָקָנֶה קיוֹקוֹ, אך ב-1900 נאלץ לעזוב את אשתו ואת בתו הקטנה פוּדֶקוֹ כדי לנסוע לפי הוראת משרד החינוך ללימודים בלונדון. סוסקי נשאר בלונדון עד 1903, והתקופה הזאת מתוארת אצלו כשלוש שנים של סבל, דיכאון ובדידות. רוב האנשים שמבקרים ביפן היום חוזרים בתחושה שביקרו בחברה מאוד שונה מהחברה שלהם, ורק דמיינו לעצמכם את ההבדלים התרבותיים בתחילת המאה ה-20 ועם מה נאלץ סוסקי להתמודד.

אתר הנצחה קטן המכונה "בית החתול" ברובע בונקיו, במקום בו גר סוסקי במשך שלוש שנים לאחר שובו מלונדון. היום יש כאן רק בית דירות רגיל ולצדו אנדרטה המציינת שכאן גר ועבד סוסקי. אגב, מורי אוגאי גר באותו בית ב-1890-1892, והבית עצמו, תתפלאו, עדיין קיים במוזיאון פתוח שנקרא "מייג'ימורה" (כפר מייג'י) ליד העיר נגויה, לשם הועבר בשנות ה-60, במסגרת קדחת בנייה בטוקיו.

אולם, אי אפשר לדבר על התקופה בלונדון כלא פורייה וייתכן שדווקא שנים אלה היו משמעותיות להפיכתו של סוסקי לסופר, כפי שהוא מוכר היום. בהקשר הזה אני ממליצה על ההרצאה הזאת של דמיאן פלנגן (באנגלית ללא כתוביות). סוסקי שב ליפן ומונה כמרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו. במקביל לעבודתו כמרצה התחיל גם לפרסם פרוזה בכתבי עת. בין 1905 ל-1906 פרסם את אני חתול, מצודת לונדון, בוצ'אן ומספר יצירות נוספות [מכל אלה בעברית פורסם רק אני חתול]. ב-1907 סוסקי התפטר מתפקיד ההוראה שלו כדי להקדיש את זמנו לכתיבה. באותה שנה גם עבר לבית שהאתר בו משמש היום כמוזיאון. תשע השנים הבאות היו הפוריות ביותר עבור סוסקי כסופר. בשנים אלה פרסם את המסה החשובה שלו "תיאוריה של ספרות", ויצירות חשובות שבזכותן הפך לסופר המוערך ביותר ביפן, ביניהן (מה שלא קיים בעברית, אני אתן את השם של התרגום באנגלית) סנשירו (Sanshiro), ואז (And then), השער (The Gate) וקוֹקוֹרוֹ. הוא הלך לעולמו ב-9 בדצמבר 1916, והותיר אחריו רומן לא גמור אור וחושך (Light and Darkness).

מבט לגינה האחורית החמודה מאחורי המוזיאון ולבתי השכונה מגלריה בקומה השניה

אתר ההנצחה הזה תוכנן כבר מספר שנים והיו שמועות שייפתח ב-2015, אך בסופו של דבר הוא נפתח השנה בדיוק בזמן לחגיגות של 150 שנה להולדתו של הסופר. הבניין עצמו הוא שילוב בין בטון, עץ וזכוכית. המתכננים במשרד אדריכלים Form Design Ichio, כך לפי האתר של המוזיאון, תכננו את הבניין כך שישקף את החמימות והידידותיות שאפיינו את ביתו של סוסקי שתמיד היה פתוח למבקרים. התחושה בבניין היא באמת של פתיחות ואווריריות, אבל גם יש מעברים שמזמנים הפתעות, כמו חתולים קטנים בתנוחות שונות במדרגות המובילות מהקומה הראשונה לשנייה של התערוכה.

20170925_150021

בכניסה למוזיאון יש תערוכה של ספרים מערביים שאהב סוסקי, באנגלית וביפנית, ביניהם תומאס הרדי, אוסקר ויילד, אמילי ברונטה, ג'יין אוסטין וכמובן שייקספיר. בקומה הראשונה נמצא גם שחזור חדר העבודה של סוסקי, ובקומה שניה מוצגים פריטים שונים, כמו גלויות שסוסקי צייר בעצמו (סוסקי היה אספן אומנות וגם צייר בעצמו. אזכורים של יצירות אומנות יפניות ומערביות פזורים פה ושם בתוך יצירותיו), מכתבים ששלח וקיבל מחבריו ובני משפחתו, כתבי יד מקוריים שלו, מהדורות ראשונות של יצירותיו וכו'. הכול מלווה בהסברים ותיאור חייו של סוסקי. למרבה הצער עבור מי שלא קורא יפנית, כרגע אין תרגום לאנגלית בכלל. במוזיאונים אחרים בהם הייתי, לפחות כותרות היו מתורגמות לאנגלית, אבל כאן עדיין לא. אבל בהתחשב בפופלריות של הסופר גם מחוץ ליפן, אני מניחה שבסופו של דבר תהיה גם אנלגית.

בריכת "סנשירו" בשטח אוניברסיטת טוקיו. הבריכה, שמקורה במאה ה-17, ושיחד עם הגן נקראה במקור "בריכה בצורת לב" (בגלל קווי המתאר שלה בצורת הסימנית 心, לב), קיבלה את שמה החדש על שמו של גיבור הרומן של סוסקי אוגווה סנשירו, המגיע ללמוד לאוניברסיטת טוקיו מפרובינציה רחוקה.

וכמובן, דבר מאוד חשוב – בית קפה. בבית קפה סוסקי אפשר לשתות משהו חם או קר ולאכול משהו קל. אני הזמנתי גלידת אפרסקים, שהייתה מאוד טעימה, ונאמר לי שסוסקי מאוד אהב גלידה, וידידו הטוב והמשורר הידוע מסאוקה שיקי מאוד אהב אפרסקים. כך שגם התפריט מותאם למקום.

אזור כניסה למוזיאון מצולם מקומה שניה. אפשר לראות ארונות הספרים, וסטנדים עם נקודות חשובות בחייו של סוסקי ובחלק האחורי בית קפה

נ.ב. התמונות של המוזיאון מעכשיו, ותמונות מהאתרים האחרים משנה שעברה (שלא תחשבו שיש כבר עלי שלכת בטוקיו).

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (5 מתוך 8)

לעבור לחלק 4

9. גופות

אל הבוהנות של כל הגופות הוצמד תג באמצעות חוט מתכת. על התגים צוינו שמות וגילאים. ידידו רכן קדימה, הניע במיומנות את האזמל, וקילף את עור הפנים של אחת הגופות. מתחת לעור השתרע שומן צהוב יפיפייה.

הוא הביט בגופה: הוא נזקק לכך לצורך סיפור שכתב, שהתרחש על רקע התקופה הקיסרית העתיקה[1]. אך סרחון הגופה, שדמה לריחו של אפרסק רקוב, עורר בו חוסר נחת. ידידו כיווץ את גביניו והניע בשקט את האזמל.

"לאחרונה גם בגופות יש מחסור", אמר הידיד. לכך הייתה לו תשובה מוכנה: "אם היה לי מחסור בגופות, הייתי רוצח מישהו, בלי כל זדון". אך כמובן את התשובה הזאת הוא הותיר בתוך לבו.  

10. המורה[2]

הוא קרא את ספרו של המורה בצילו של עץ אלון גדול. באור השמש הסתווית עץ האלון לא הניע ולו עלה אחד. אי שם הרחק בשמיים, כפות הזכוכית של המאזניים נמצאות בדיוק במצב של שיווי משקל – זה המחזה שדימה לעצמו בעודו קורא בספרו של המורה.

 11. זריחה

השחר עלה בהדרגה. הוא עמד בפינה של אחד הרחובות והשקיף אל השוק. האנשים המתקהלים והעגלות היו שטופים באור וורוד.

הוא הצית סיגריה ופנה לאיטו אל תוך השוק. לפתע התחיל לנבוח עליו כלב שחור וצנום. אך הוא לא נבהל. אדרבא, הוא חש חיבה כלפי הכלב הזה.

הדולב המזרחי שעמד במרכז השוק פרש את ענפיו לכל עבר. הוא נעמד למרגלות הגזע, והביט למעלה אל השמיים דרך העלווה. שם, בדיוק מעל לראשו, זהר כוכב אחד.

זו הייתה שנתו העשרים וחמש, שלושה חודשים מאז פגש את המורה לראשונה.

 12. נמל צבאי

בתוך הצוללת שררה אפלולית. הוא השתופף בינות למכשירים שהקיפו אותו מכל צידיו והציץ לתוך המשקפת. עדשת המשקפת שיקפה את הנמל שטוף האור.

"שם אתה יכול לראות את 'קונגו'", אמר לו קצין הים.

דמותה הקטנטנה של הספינה הצבאית בתוך העדשה המרובעת משום מה הזכירה לו פטרוזיליה, אותה פטרוזיליה שריחה הקלוש עולה מסטייק בקר עליו היא מונחת.

13. מותו של המורה[3]

ברוח שעלתה לאחר שנפסק הגשם הוא התהלך על רציף של תחנת רכבת. השמיים עדיין היו קודרים. ברציף שמנגד, שלושה או ארבעה פועלים הניפו כאיש אחד את מכושיהם, וזימרו משהו בקול רם.

הרוח נשאה את שירתם של הפועלים ואת רחשי ליבו. הוא אפילו לא הצית את הסיגריה שלו. כאב שגבל באושר מילא אותו. על המברק שדחף לתוך כיס מעילו היה כתוב "המורה במצב קריטי"…

רכבת לכיוון טוקיו של השעה שש בבוקר בדיוק יצאה מצילם של הרים המכוסים בעצי אורן ושייטה לעבר התחנה, בהותירה מאחור שובל של עשן דק.

[1] הכוונה היא ל"תמונת גיהנום", עליה כתבתי כאן. [2] סנסיי, כך מכנה אקוטגווה את נאצומה סוסקי [3] סוסקי נפטר ב-9 בדצמבר 1916. באותו זמן שהה אקוטגווה בקמקורה ושב לטוקיו רק ב-11 בדצמבר, כדי לקבל את פני האבלים באולם הלוויות באויאמה.

steam_train

לעבור לחלק 6

לא רק מורקמי

לאיזון חגיגת מורקמי מהפוסט הקודם, כתבתי המלצה על חמישה ספרים  מעולים של סופרים יפניים אחרים, שניתן למצוא בתרגום לעברית עבור בלוג "הרפובליקה הספרותית" (עדכון: הבלוג איננו עוד, כך שאת הטקסט שכתבתי עבורו אני מפרסמת כאן).

לא רק מורקמי: חמישה ספרים יפניים מתורגמים לעברית

כל פעם שאני מספרת למישהו שאני לומדת ספרות יפנית, אחת השאלות הפופולאריות ששואלים אותי היא "יש משהו לקרוא חוץ ממורקמי?". אז בחרתי כאן חמישה ספרים כאלה, כולם נכתבו על ידי סופרים יפניים חשובים, ואפשר לכנותם קלאסיקה יפנית מודרנית.

  1. סוסקי נאטסומה/ קוקורו

הוצאת כתר, 1991. מיפנית: יעקב רז

נאטסומה (1867-1916) הוא סופר אהוב מאוד ביפן ואף ניתן לומר שהוא נחשב לסופר הלאומי, או כך לפחות כינה אותו זוכה פרס הנובל לספרות אואה קנזבורו בנאום הזכייה שלו ב-1995.

הספר קוקורו (שפירושו המקורב הוא לב-נפש) היא אחת היצירות הידועות ביותר שלו, שנכתבה בשנים האחרונות של חייו ולאחר משבר שחוותה יפן ונאטסומה באופן אישי ב-1912 עם מותו של הקיסר מייג'י, שהיה סמל לתקופה בה נכנסה יפן אל העידן המודרני, עת התחילה לספוג רעיונות וטכנולוגיה מערביים ועברה שינויים משמעותיים בארגון החברתי והפוליטי. הספר מחולק לשלושה חלקים, שני הראשונים מסופרים מפיו של סטודנט צעיר, שלומד באוניברסיטה בטוקיו ומחפש את עצמו בעולם, בין היתר דרך המפגש שלו עם פרופסור מתבודד. החלק השלישי והארוך יותר מוקדש למכתבו של הפרופסור אל הסטודנט, שהפך לידידו ונמצא לצד מיטת חוליו של אביו. במכתב הפרופסור מספר על חייו ועל הסוד המעיק, אותו הוא נושא עמו מאז ימי נעוריו. הספר נוגע בנושאים רבים הקשורים בנפשו של אדם ובמקומו בחברה.

  1. ג'ונאיצ'ירו טניזקי/ המפתח

הוצאת כתר, 2004. מיפנית: דורון ב. כהן

טניזקי (1886-1965), סופר בעל קול ייחודי ומובהק, עסק ביצירותיו בנושאים רבים, כמו מזרח מול מערב, פנטזיה מול מציאות, חיים מול מוות. הוא ידוע במיוחד ביצירות העוסקות באספקטים של נשיות ובפחד מפני אישה מינית וחושנית ובו בזמן ערגה לאישה כזאת.

המפתח הוא סיפור מטריד וטעון, של תשוקה, ארוטיקה, פטיש וקנאה, בו מעורבים הבעל, פרופסור באוניברסיטה בן 55, אשתו בת 44, בתם בת 20 וחבר משפחה בגילה של הבת. הספר כתוב כשני יומנים, האחד של הבעל והשני של האישה, כשכל אחד לסירוגין מספר את הצד שלו בסיפור תשוקתם הכושלת והניסיונות שלהם לשחק במשחק מסוכן, כל אחד בדרכו שלו, המתעתע בבן הזוג השני וגם בקוראים. לאורך הספר אין אנו יודעים אם בני הזוג יכולים לקרוא את דבריו אחד של השני ואם כן, מאיזה שלב בסיפור הדברים ידועים להם, אך גם כשמגיעים לסיומו נותרות עדיין שאלות רבות, ובעיקר מתעוררת השאלה לגבי חשיבות "האמת" או משמעות "האמת" בעולם, כשבכל מקרה כל אחד רואה את הדברים בצורה סובייקטיבית. כפי שהבעל לא יכול לדעת מה באמת חושבת אשתו וכפי שהאישה לעולם לא יכולה לדעת מה באמת חושב בעלה גם אחרי עשרים שנות נישואים, כך גם הקורא לא יכול לחדור עד הסוף לתוך תודעתם של הגיבורים ונותר עם שאלות רבות. אין זה אומר שהעלילה פרומה, יותר מדויק לומר שמדובר בספר הדוק מאוד, דומה לכורי עכביש מושלמים שנטוו במלאכה מדויקת וגאונית, אך פשוטה למראה, הלוכדים את הדמויות ואת הקורא בתוכם.

  1. יאסונרי קוובטה /האגם

הוצאת עם עובד, 1994. מיפנית: שונית שחל-פורת

קוובאטה (1899-1972), משורר היופי והעצבות של יפן שאחרי המלחמה, הוא היפני הראשון שזכה בפרס נובל לספרות ב-1968. יצירותיו הם ציורים יפיפיים וחדים של היופי החולף של הטבע ושל האדם.

האגם הוא סיפור חייו של גימֽפֵי מוֹמוֹאִי, העוקב אחרי נערות צעירות ויפות בחיפושו אחר יופי, בעוד כל חייו ספוגים בעצבות. הקריאה בספרו של קוובאטה דומה להתבוננות בעולם באמצעות טלסקופ קטן. העדשה יכולה להתמקד על עיניה של בחורה עד כדי כך שאלה נראות כמו אגם, ואז העדשה מתרחקת כדי להראות תמונה של טבע עם אגם  במרכזה, מתקרבת כך שאנו רואים רק את זוהרו של העור הלבן המבצבץ בין מכנסיה המקופלות של נערה לבין נעלה, ואז מתרחקת כך שאפשר לראות שכונה שלמה בעיר טוקיו. אך אין זה טלסקופ המאפשר רק התקרבות והתרחקות במרחב, אלא גם בזמן. רגע אחד אנחנו רואים את גימפי הצעיר הולך יד ביד עם דודניתו וברגע הבא אחריו אנחנו רואים אותו כאדם מבוגר ותשוש נפשית בבית מרחץ טורקי. מעגלי המרחב והזמן מתרחבים ומצטמצמים כמו אדוות על פני אגם.

  1. פומיקו אנצ'י/ מסכות נשים

הוצאת אסיה, 2000. מיפנית: מיכל דליות-בול

אנצ'י (1905-1986) היא אחת הסופרות היפניות החשובות של העת המודרנית, שיצירותיה עוסקות בחוויה של האישה בחברה היפנית הגברית, בביטויי מיניות נשית ובמקומה של הארוטיקה בחיי האישה.

במרכז של מסכות נשים עומדת אישה שעוצמתה נובעת מהזעם הכבוש הנובע מהתמודדותה עם היותה אישה בחברה פטריארכלית. מיאֶקוֹ מתמרנת את כל האנשים הסובבים אותה, כולל כלתה, אשתו של בנה המנוח, שנהרג בתאונת טיפוס הרים, ואת שני הגברים המאוהבים בה. בדרך היא גם משרטטת את דמותה ומטהרת את שמה של מי שמייצגת את האבטיפוס לדמות האישה הזועמת בספרות ובתיאטרון היפני. הספר אינו קל לקריאה, במיוחד עבור מי שזהו מפגשו הראשון עם התרבות היפנית, משום שאנצ'י בונה את העולם שלה דרך דמויות נשיות מההיסטוריה התרבותית העשירה של יפן, אך עבור מי שיהיה מוכן להשקיע, מזומנת חוויה של צלילה אל מעמקי הנפש הסוערת, המיוסרת והזועמת של אישה "שנשרפת באש האגו שלה שאינו מסוגל להתבטל בפני גברים".

  1. קובו אבה/ אישה בחולות

הוצאת גוונים, 2006. מיפנית: איריס אלגרישי

אבה (1924-1993) הוא אחד מיוצרי האוונגרד הבולטים של יפן, שלעיתים קרובות מושווה לקפקא בשל סגנון כתיבתו הסוריאליסטי וההומור השחור שביצירותיו.

גיבור הספר אישה בחולות, חוקר חרקים חובב, מגיע לכפר נידח לחפש אחר חרקים בחולות, וכשהוא מגלה שפספס את האוטובוס האחרון הביתה, אנשי הכפר מציעים לו ללון בכפר. הם מובילים אותו לאישה שביתה נמצא בתוך מחצבת חול. האישה עוסקת כל יום בהרחקת החול מביתה כדי שלא ייקבר תחתיו ולמעשה בכך מגנה על הכפר מפני סחף של החולות. הגיבור לן בביתה של האישה, אך למחרת בבוקר מגלה כי סולם חבלים שבאמצעותו ירד אל המחצבה נעלם וכי אין לו כל דרך לשוב הביתה. הגיבור, שנאבק לצאת מתוך המחצבה ולשוב לחייו הרגילים, מגלה במהרה שאנשי הכפר מצפים ממנו לסייע לאישה בהרחקת החול. כשעוקבים אחרי השינוי שחל בגיבור נוכח הנסיבות החדשות אליהן נקלע ונוכח מערכת היחסים שהוא מפתח עם האישה, שאל ביתה הזדמן, נפרש אחד הנושאים המרכזיים של היצירה והוא שאלת יכולת הבחירה של האדם בגורלו והדרך בה האדם מגיב כשהגורל נבחר עבורו שלא בעל כורחו.

books