תגית: נצומה סוסקי

מוזיאון הנצחה לנצומה סוסקי בטוקיו

בהתחשב בעובדה שנצומה סוסקי הוא ללא ספק הסופר הלאומי של יפן, מאוד מפתיע שעד כה לא היה מוזיאון שהיה מוקדש לחייו ועבודתו. יש מוזיאונים המוקדשים ליוצרים אחרים חשובים כמו היגוצ'י איצ'יו, דזאי אוֹֹסמוּּ, אוֹקָמוֹטוֹ קָנוֹקוֹ, מורי אוגאי ואחרים, אבל לא היה מוזיאון מיוחד לסוסקי. כמובן, פריטים הקשורים לסוסקי הוצגו באין ספור תערוכות ואירועים שנערכו לכבודו, וקיימת גם תערוכה קבועה המוקדשת לסוסקי במוזיאון לספרות בקמקורה. למעשה, המוזיאון היחיד שהוקדש לסוסקי היה קיים עד לא מכבר רק בלונדון, אך בדיוק השנה המוזיאון הזה נסגר.

20170925_145247

המוזיאון מבחוץ

הפעם סוסקי מקבל מוזיאון שמוקדש רק לו ביפן. ב-24 בספטמבר ברובע שינג'וקו, באתר בו עמד ביתו האחרון של סוסקי, בו חי ועבד במהלך 9 שנים אחרונות לחייו, נפתח "אתר הנצחה – חדר העבודה של סוסקי" (sōseki sanbō kinenkan). הבית ההיסטורי בו גר נשרף כליל בהפצצות של 1945, כך שבמקום לא נותר דבר, אך המתכננים דאגו ליצור בתוך חלל המוזיאון את חדר העבודה של סוסקי עם המרפסת הקטנה מסביב, בצורה האוטנטית ככל שניתן, לפי החומר שהיה בידיהם.

20170925_145700

חדר עבודה של סוסקי, משוחזר במוזיאון הנצחה בשינג'וקו

סוסקי נולד ב-1867 באדו, שהיום היא טוקיו, בשם נצומה קינְנוֹסקֶה, שנה לפני הפיכת מייג'י והשינויים הפוליטיים והחברתיים המשמעותיים שבאו יחד אתה. המקום בו נולד גם הוא שייך היום לרובע שינג'וקו ונמצא במרחק של כ-7 דקות הליכה מהמוזיאון.

ב-1890 התחיל סוסקי את לימודיו באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו, שלימים הפכה לאוניברסיטת טוקיו, במחלקה לספרות אנגלית. בסיום לימודים ב-1895 נשלח כמורה למחוז אֶהימֶה ומאוחר יותר לקוממוטו. חוויותיו כמורה יבואו מאוחר יותר לידי ביטוי ברומן בו'צָן שיכתוב ב-1906. ב-1896 הוא התחתן עם נָקָנֶה קיוֹקוֹ, אך ב-1900 נאלץ לעזוב את אשתו ואת בתו הקטנה פוּדֶקוֹ כדי לנסוע לפי הוראת משרד החינוך ללימודים בלונדון. סוסקי נשאר בלונדון עד 1903, והתקופה הזאת מתוארת אצלו כשלוש שנים של סבל, דיכאון ובדידות. רוב האנשים שמבקרים ביפן היום חוזרים בתחושה שביקרו בחברה מאוד שונה מהחברה שלהם, ורק דמיינו לעצמכם את ההבדלים התרבותיים בתחילת המאה ה-20 ועם מה נאלץ סוסקי להתמודד.

אתר הנצחה קטן המכונה "בית החתול" ברובע בונקיו, במקום בו גר סוסקי במשך שלוש שנים לאחר שובו מלונדון. היום יש כאן רק בית דירות רגיל ולצדו אנדרטה המציינת שכאן גר ועבד סוסקי. אגב, מורי אוגאי גר באותו בית ב-1890-1892, והבית עצמו, תתפלאו, עדיין קיים במוזיאון פתוח שנקרא "מייג'ימורה" (כפר מייג'י) ליד העיר נגויה, לשם הועבר בשנות ה-60, במסגרת קדחת בנייה בטוקיו.

אולם, אי אפשר לדבר על התקופה בלונדון כלא פורייה וייתכן שדווקא שנים אלה היו משמעותיות להפיכתו של סוסקי לסופר, כפי שהוא מוכר היום. בהקשר הזה אני ממליצה על ההרצאה הזאת של דמיאן פלנגן (באנגלית ללא כתוביות). סוסקי שב ליפן ומונה כמרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו. במקביל לעבודתו כמרצה התחיל גם לפרסם פרוזה בכתבי עת. בין 1905 ל-1906 פרסם את אני חתול, מצודת לונדון, בוצ'אן ומספר יצירות נוספות [מכל אלה בעברית פורסם רק אני חתול]. ב-1907 סוסקי התפטר מתפקיד ההוראה שלו כדי להקדיש את זמנו לכתיבה. באותה שנה גם עבר לבית שהאתר בו משמש היום כמוזיאון. תשע השנים הבאות היו הפוריות ביותר עבור סוסקי כסופר. בשנים אלה פרסם את המסה החשובה שלו "תיאוריה של ספרות", ויצירות חשובות שבזכותן הפך לסופר המוערך ביותר ביפן, ביניהן (מה שלא קיים בעברית, אני אתן את השם של התרגום באנגלית) סנשירו (Sanshiro), ואז (And then), השער (The Gate) וקוֹקוֹרוֹ. הוא הלך לעולמו ב-9 בדצמבר 1916, והותיר אחריו רומן לא גמור אור וחושך (Light and Darkness).

מבט לגינה האחורית החמודה מאחורי המוזיאון ולבתי השכונה מגלריה בקומה השניה

אתר ההנצחה הזה תוכנן כבר מספר שנים והיו שמועות שייפתח ב-2015, אך בסופו של דבר הוא נפתח השנה בדיוק בזמן לחגיגות של 150 שנה להולדתו של הסופר. הבניין עצמו הוא שילוב בין בטון, עץ וזכוכית. המתכננים במשרד אדריכלים Form Design Ichio, כך לפי האתר של המוזיאון, תכננו את הבניין כך שישקף את החמימות והידידותיות שאפיינו את ביתו של סוסקי שתמיד היה פתוח למבקרים. התחושה בבניין היא באמת של פתיחות ואווריריות, אבל גם יש מעברים שמזמנים הפתעות, כמו חתולים קטנים בתנוחות שונות במדרגות המובילות מהקומה הראשונה לשנייה של התערוכה.

20170925_150021

בכניסה למוזיאון יש תערוכה של ספרים מערביים שאהב סוסקי, באנגלית וביפנית, ביניהם תומאס הרדי, אוסקר ויילד, אמילי ברונטה, ג'יין אוסטין וכמובן שייקספיר. בקומה הראשונה נמצא גם שחזור חדר העבודה של סוסקי, ובקומה שניה מוצגים פריטים שונים, כמו גלויות שסוסקי צייר בעצמו (סוסקי היה אספן אומנות וגם צייר בעצמו. אזכורים של יצירות אומנות יפניות ומערביות פזורים פה ושם בתוך יצירותיו), מכתבים ששלח וקיבל מחבריו ובני משפחתו, כתבי יד מקוריים שלו, מהדורות ראשונות של יצירותיו וכו'. הכול מלווה בהסברים ותיאור חייו של סוסקי. למרבה הצער עבור מי שלא קורא יפנית, כרגע אין תרגום לאנגלית בכלל. במוזיאונים אחרים בהם הייתי, לפחות כותרות היו מתורגמות לאנגלית, אבל כאן עדיין לא. אבל בהתחשב בפופלריות של הסופר גם מחוץ ליפן, אני מניחה שבסופו של דבר תהיה גם אנלגית.

בריכת "סנשירו" בשטח אוניברסיטת טוקיו. הבריכה, שמקורה במאה ה-17, ושיחד עם הגן נקראה במקור "בריכה בצורת לב" (בגלל קווי המתאר שלה בצורת הסימנית 心, לב), קיבלה את שמה החדש על שמו של גיבור הרומן של סוסקי אוגווה סנשירו, המגיע ללמוד לאוניברסיטת טוקיו מפרובינציה רחוקה.

וכמובן, דבר מאוד חשוב – בית קפה. בבית קפה סוסקי אפשר לשתות משהו חם או קר ולאכול משהו קל. אני הזמנתי גלידת אפרסקים, שהייתה מאוד טעימה, ונאמר לי שסוסקי מאוד אהב גלידה, וידידו הטוב והמשורר הידוע מסאוקה שיקי מאוד אהב אפרסקים. כך שגם התפריט מותאם למקום.

אזור כניסה למוזיאון מצולם מקומה שניה. אפשר לראות ארונות הספרים, וסטנדים עם נקודות חשובות בחייו של סוסקי ובחלק האחורי בית קפה

נ.ב. התמונות של המוזיאון מעכשיו, ותמונות מהאתרים האחרים משנה שעברה (שלא תחשבו שיש כבר עלי שלכת בטוקיו).

מודעות פרסומת

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (5 מתוך 8)

לעבור לחלק 4

9. גופות

אל הבוהנות של כל הגופות הוצמד תג באמצעות חוט מתכת. על התגים צוינו שמות וגילאים. ידידו רכן קדימה, הניע במיומנות את האזמל, וקילף את עור הפנים של אחת הגופות. מתחת לעור השתרע שומן צהוב יפיפייה.

הוא הביט בגופה: הוא נזקק לכך לצורך סיפור שכתב, שהתרחש על רקע התקופה הקיסרית העתיקה[1]. אך סרחון הגופה, שדמה לריחו של אפרסק רקוב, עורר בו חוסר נחת. ידידו כיווץ את גביניו והניע בשקט את האזמל.

"לאחרונה גם בגופות יש מחסור", אמר הידיד. לכך הייתה לו תשובה מוכנה: "אם היה לי מחסור בגופות, הייתי רוצח מישהו, בלי כל זדון". אך כמובן את התשובה הזאת הוא הותיר בתוך לבו.  

10. המורה[2]

הוא קרא את ספרו של המורה בצילו של עץ אלון גדול. באור השמש הסתווית עץ האלון לא הניע ולו עלה אחד. אי שם הרחק בשמיים, כפות הזכוכית של המאזניים נמצאות בדיוק במצב של שיווי משקל – זה המחזה שדימה לעצמו בעודו קורא בספרו של המורה.

 11. זריחה

השחר עלה בהדרגה. הוא עמד בפינה של אחד הרחובות והשקיף אל השוק. האנשים המתקהלים והעגלות היו שטופים באור וורוד.

הוא הצית סיגריה ופנה לאיטו אל תוך השוק. לפתע התחיל לנבוח עליו כלב שחור וצנום. אך הוא לא נבהל. אדרבא, הוא חש חיבה כלפי הכלב הזה.

הדולב המזרחי שעמד במרכז השוק פרש את ענפיו לכל עבר. הוא נעמד למרגלות הגזע, והביט למעלה אל השמיים דרך העלווה. שם, בדיוק מעל לראשו, זהר כוכב אחד.

זו הייתה שנתו העשרים וחמש, שלושה חודשים מאז פגש את המורה לראשונה.

 12. נמל צבאי

בתוך הצוללת שררה אפלולית. הוא השתופף בינות למכשירים שהקיפו אותו מכל צידיו והציץ לתוך המשקפת. עדשת המשקפת שיקפה את הנמל שטוף האור.

"שם אתה יכול לראות את 'קונגו'", אמר לו קצין הים.

דמותה הקטנטנה של הספינה הצבאית בתוך העדשה המרובעת משום מה הזכירה לו פטרוזיליה, אותה פטרוזיליה שריחה הקלוש עולה מסטייק בקר עליו היא מונחת.

13. מותו של המורה[3]

ברוח שעלתה לאחר שנפסק הגשם הוא התהלך על רציף של תחנת רכבת. השמיים עדיין היו קודרים. ברציף שמנגד, שלושה או ארבעה פועלים הניפו כאיש אחד את מכושיהם, וזימרו משהו בקול רם.

הרוח נשאה את שירתם של הפועלים ואת רחשי ליבו. הוא אפילו לא הצית את הסיגריה שלו. כאב שגבל באושר מילא אותו. על המברק שדחף לתוך כיס מעילו היה כתוב "המורה במצב קריטי"…

רכבת לכיוון טוקיו של השעה שש בבוקר בדיוק יצאה מצילם של הרים המכוסים בעצי אורן ושייטה לעבר התחנה, בהותירה מאחור שובל של עשן דק.

[1] הכוונה היא ל"תמונת גיהנום", עליה כתבתי כאן. [2] סנסיי, כך מכנה אקוטגווה את נאצומה סוסקי [3] סוסקי נפטר ב-9 בדצמבר 1916. באותו זמן שהה אקוטגווה בקמקורה ושב לטוקיו רק ב-11 בדצמבר, כדי לקבל את פני האבלים באולם הלוויות באויאמה.

steam_train

לעבור לחלק 6

הבלוג מתארח ברפובליקה הספרותית

היום "יפן מונוגטארי" מתארח בבלוג הנפלא של עדנה אברמסון "הרפובליקה הספרותית".

לאיזון חגיגת מורקמי מהפוסט הקודם, כתבתי המלצה על חמישה ספרים מעולים של סופרים יפניים אחרים, שניתן למצוא בתרגום לעברית. הפוסט שלי נמצא כאן, ולמי שעוד לא מכיר, ממליצה גם לשוטט ברחבי הרפובליקה הספרותית.

books