תגית: מורקמי הרוקי

ספרו החדש של מורקמי מעורר מהומה

בפרובינציה הרחוקה שלנו לא רבים יודעים, אבל לאחרונה (ליתר דיוק ב-24 בפברואר) ראה אור ביפן ספרו החדש של מורקמי 騎士団長殺し, הרצח של קומנדטורה (2 כרכים, מעל 500 עמודים כל אחד). לפני שאתחיל את הפוסט רק אגיד שאני עוד לא קראתי את הספר עצמו, והמידע שאני מביאה כאן הוא ממרחבי האינטרנט, ולא מקריאה שלי. ובכל זאת, חשבתי שזה יכול לעניין אנשים.

עד שחרור הספר לחנויות, דאגה ההוצאה לאור (שינצ'וֺשה) לא לגלות אף פרט מהעלילה, ועד הרגע האחרון המעריצים הסתפקו בכותרת בלבד. בתחילה הופיעו במדיה הכתבות הרגילות, המתארות רבבות בני אדם המחכים לפתיחת החנויות, וקוראים את הספר בשקיקה בדרך לעבודה. אולם, תוך זמן קצר נהיה ברור, שהספר מעורר מהומה לא קטנה. הסיבה? האופן שבו מורקמי, דרך הדמויות שלו, מתייחס לטבח ננקינג.

השם "טבח ננקינג" (או "אונס ננקינג") מתייחס לאירועים שהתרחשו לאחר כיבוש העיר ננקינג שבסין על ידי יפנים ב-13 בדצמבר 1937. הצבא היפני, שנכנס לעיר לאחר כניעת הצבא הסיני, תחילה הוציא להורג באופן אכזרי במיוחד את שבויי המלחמה, ולאחר מכן השתולל ברחובות העיר. החיילים רצחו אזרחים, אנסו את הנשים ובזזו כל מה שבא ליד. אף על פי שההוצאות להורג של שבויים תועדו על ידי הכוחות היפניים עצמם, ולמרות עדויות רבות, ביפן ממשיך להתקיים ויכוח לגבי היקף הזוועות, החל מאלה המכחישים כל פגיעה באזרחים, ועד מי שמעריך כי במהלך ששת השבועות של טבח נרצחו 300 אלף אזרחים וחיילים סיניים. [קראו בבלוג של ד"ר דני אורבך על השתלשלות האירועים].

עם התחזקות הלאומנות ביפן, בדומה לשאר העולם, הקולות המכחישים או הממעיטים בגודל הסבל שהוסב לאוכלוסייה הסינית מתגברים, הן מבחינה מספרית והן מבחינת הקולניות. ובדיוק כעת בחר הסופר בעל מוניטין בינלאומי הרוקי מורקמי לגעת בנושא הרגיש.

גיבור הספר הוא צייר דיוקנאות בן 36, שלאחר שאשתו הודיעה לו שרוצה להתרגש ממנו, עובר לגור בבית מבודד, השייך לאמדה מוטוהיקו, צייר ואביו של ידידו של הגיבור מימי לימודיו באקדמיה לאומנות. מוטוהיקו בן ה-92 סובל מדמנציה ונמצא במוסד, וכך לגיבור מתאפשר לגור בביתו. הגיבור חי חיים שקטים בבית עם נוף לים, מצייר את דיוקנאותיהם של בעלי אמצעים ומתפרנס לא רע בכלל. בעליית הגג הוא מוצא ציור של מוטוהיקו שכותרתו "רצח של קומנדטורה." בציור נראה גבר צעיר הדוקר בחרבו איש מבוגר ומזוקן, בעוד אישה צעירה ומשרת מביטים במתרחש בבעתה. בנוסף בפינה השמאלית התחתונה של התמונה מציץ מפתח באדמה עוד עד ראיה, שמסקרן במיוחד את הגיבור. אם לא די בכך, הגיבור מוצא פעמון ריטואלי קבור באדמה מאחורי הבית, וכמובן התגליות האלה מובילות לסיפורים שזורים ומפותלים, כמצופה ממורקמי.

אז איפה פה הרצח? ובכן, למוטוהיקו, הצייר הזקן, היה דוד בשם מנשיקי וָטָרוּ. בתקופה בה התחילה המלחמה עם סין וטרו היה איש צעיר, ששאף להיות פסנתרן. אולם, כשהיה בן 20, גויס לצבא, נשלח לסין, השתתף בטבח שהתרחש בננקינג, ולאחר שחרורו מהצבא התאבד. בשלב בו מתרחשת העלילה הראשית הוא כמובן כבר לא בחיים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא שומעים את קולו.

מה שעורר את המהומה הגדולה סביב הספר הם בעיקר הדברים המובאים מפיו של וטרו:

נכון, זה מה שנקרא התקרית של טבח ננקינג. רבים נרצחו לאחר קרבות עזים והשתלטות על העיר. היה רצח שהיה קשור לקרבות, והיה גם רצח לאחר שהקרבות הסתיימו. לצבא היפני לא היו משאבים להחזיק שבויי מלחמה, וכך החיילים היפניים רצחו את החיילים הסינים שנכנעו ואת רוב האזרחים. יש ויכוח בין ההיסטוריונים לגבי המספר המדויק של הרוגים, אך זה שרבבות אזרחים הפכו למעורבים בקרבות ונרצחו זו אמת בלתי ניתנת לערעור.  יש האומרים שהיו ארבעה מאות אלף נרצחים סינים, ויש האומרים שהיו מאה אלף. אבל האם יש באמת ההבדל בין ארבע מאות אלף למאה אלף?

הקטע הזה הספיק בשביל ש"הימניים של הרשת" (netto uyoku) יכריזו על מורקמי כ"עוכר יפן". באמזון יפן הספר מדורג עם 3 כוכבים מתוך 5 – 61 מעריצים העניקו לספר 5 כוכבים, ו-49 העניקו לו כוכב אחד, ורוב הטענות של האחרונים לא קשורות לתוכן הספר, אלא לכך שמורקמי מעז להעלות את "טיעון 400 אלף", וגם מכנה את האירועים "טבח ננקינג", כשהשם הרשמי לאירועים הוא עדיין "תקרית ננקינג". הם מאשימים את מורקמי בהתחנפות לסינים ולעולם בכלל, בטענה שזו הדרך שלו לזכות סוף-סוף בפרס נובל, בדומה לאואה קנזבורו השמאלני, שהתכבד בפרס הנחשק ב-1994.

אביא כאן מספר תגובות, כדי שתראו  במה מדובר. קודם קצת ביקורות מאמזון יפן:

"אז הצבא היפני רצח 400 אלף בני אדם בננקינג – מה זה הדבר הזה?!  איזו מן אנוכיות זאת לנסות להגדיל את המכירות באמצעות עובדות מפוברקות ובאמצעות זלזול ביפן וביפנים. זה בדיוק כמו הפרופגנדה הסינית והקוריאנית, ואתה אמור להבין את סבלם של יפנים וילדיהם שחיים מחוץ ליפן, שהופכים לקורבנות הישירים של הפרופגנדה הזאת. ככה לדקור אותם שוב ושוב בפצעיהם? תתנצל בפני היפנים!"

"השם של הספר לא היה אמור להיות 'רצח של קומנדטורה', אלא 'רצח של יפנים'"

"האיש הזה והסובבים אותו פשוט דוחים. הרעש שהם עושים כל פעם סביב פרס נובל! הם רציניים או שהם עושים צחוק? נראה להם שהספר הזה הוא 'ספרות' שיכולה להביא פרס. אם כי, יש מצב שהאנשים מהיבשת ישמחו לקרוא חלק מהתיאורים, אולי זאת הייתה המטרה?
מורקמי הוא לא הסופר שזוכה להערכה הרבה ביותר בעולם, אלא הסופר שזוכה להערכת היתר הרבה ביותר בעולם. השתכנעתי בזה לאחר שקראתי את הספר הזה. בזבוז זמן וכסף.
זקנה זה דבר עצוב. התקשורת באופן שרירותי קשרה לו כתרים כמי שבטוח הולך לזכות בנובל, אבל לא עבר זמן רב והתחילו ללעוג לו כ"המועמד הנצחי", זה בטח מה שהשחית את לבו. מתוך שפלות רוח שלף את תקרית ננקינג, בתקווה לשאת חן בעיניו של מישהו איפשהו שיעניק לו ברוב חסדו את הפרס. אני לא אומר שום דבר רע. חבל להוציא 4000 יין ולבזבז זמן על הקריאה. ואני חושב ששינצ'ושה [ההוצאה לאור] צריכה למצוא מישהו חדש שישמש להם כעץ הכסף."

והנה שני ציוצים לדוגמא מטוויטר:

"גם אדם שעושה עבודה מדהימה שמביאה לו כבוד בעולם, אם הוא לא מכבד את ארצו, הוא בוגד במולדתו (hikokumin, ביטוי שמתרגמים בדרך כלל כ"אדם לא פטריוטי, אבל למעשה בעל קונוטציה הרבה יותר חריפה) ולא ראוי לכבוד מצד אנשים שהוא בז להם. את הספר של הרוקי מורקמי יקראו מסביב לעולם, וקרוב לוודאי יטעו לחשוב שמה שהוא כתב על 'טבח ננקינג' זו אמת. אומנם זאת ספרות, אבל עדיין הוא היה צריך להימנע מדברים המנוגדים לאמת".

קישור למאמר ב'יאהו' שכותרתו היא "ספרו של הרוקי מורקמי 'רצח של קומנדטורה' מעורר מהומה. היקוטה[1] אומר ש"סין תומכת במתן פרס נובל"

"מי שקונה את הספר הזה הם או סתומים או שמאלנים 🙂 הרוקי מורקמי, תעבור לסין!"

אני חושבת שהתמונה ברורה. אני רק רוצה להזכיר, שזאת לא הפעם הראשונה שמורקמי מזכיר את הזוועות שעוללו היפנים בסין. מורקמי עוסק בזיכרון המלחמה גם בקורות הציפור המכנית שראה אור ב-1994 וגם בקפקא על החוף שראה אור ב-2002. בקורות הציפור המכנית מוסקט אקאסקה מתארת את האופן האכזרי בו הרגו החיילים היפניים הנסוגים את בעלי החיים בגן החיות הגדול בשִׂינְגִ'ינְג, בירת מנצ'וריה הכבושה. קינמון, הבן של מוסקט, מתאר באופן גרפי ויבש את האופן הברוטלי וחסר משמעות בו חיילים יפניים רצחו את הסינים, זמן קצר לפני תום המלחמה. לוטננט ממיה, ששרד את המלחמה, מדבר עליה כעל דבר חסר משמעות, כאובדן של שתיים עשרה שנים מחייו, ובעצם של כל חייו. ולאור הפרשה הנוכחית, מעניין הקטע הבא, מפיו של הרב"ט הונדה:

"אני חייל. ולא אכפת לי למות בקרב למען המדינה שלי – כי זה התפקיד שלי. אבל המלחמה הזאת שאנחנו מנהלים עכשיו, לוטננט, היא פשוט טעות. זאת לא מלחמה אמיתית עם קו חזית שלאורכו אתה ניצב מול האויב ונלחם עד מוות. אנחנו מתקדמים, והאויב בורח בלי קרב. ואז החיילים הסינים פושטים את מדיהם ומתערים באוכלוסייה האזרחית, וכבר אין לנו שום מושג מי האויב. אז אנחנו הורגים המוני אנשים חפים מפשע בטענה שכך אנחנו חושפים 'בוגדים' או 'שרידי יחידות', ואנחנו מחרימים אספקה. אנחנו חייבים לגנוב להם את האוכל כי החזית מתקדמת כל כך מהר, שהאספקה לא מגיעה אלינו ואנחנו צריכים להרוג את השבויים שלנו כי אין לנו מקום להחזיק אותם, ואין לנו במה להאכיל אותם. זה לא בסדר, לוטננט. עשינו דברים איומים בננקינג. היחידה שלי עשתה. השלכנו עשרות אנשים לבאר וזרקנו פנימה רימוני יד. על כמה מהדברים שעשינו אני בכלל לא מסוגל לדבר. אני אומר לך, לוטננט, זו מלחמה שאין לה שום סיבה מוצדקת". (קורות הציפור המכנית, עמ' 141-142. מאנגלית: יונתן פרידמן)

מעניין שבזמנו, קורות הציפור המכנית לא עורר מהומה. אולי משום שכשיצא לאור ב-1994 עוד לא היו רשתות חברתיות בהן היה אפשר להתלהם, אולי משום שלא הוזכר בו מספר הרוגים, אולי משום שמורקמי עדיין לא נתפס אז כסופר כל כך חשוב מבחינה עולמית (אף על פי שכבר זכה להכרה בינלאומית, אחרי שיער נורבגי תורגם לאנגלית ב-1987), או, וזה הניחוש שלי, הזמנים השתנו, והלאומנות הקצינה. גם בארץ, בסוף שנות התשעים למדתי את המאהב של א.ב. יהושוע בבית הספר בלי שום בעיה, אבל ב-2015 גדר חיה של דורית רביניאן נפסל מלהיכלל בתוכנית הלימודים.

מעבר למילים הקשות שאומרות לעיתים דמויותיו, ספק אם ספריו של מורקמי חתרניים במיוחד. לדעתי, מורקמי משתמש בפנטזיה לא ככלי חתרני, אלא ככלי שמאפשר לדבר על דברים קשים יותר ברכות, לראות אותם כעוד סיפור, כעוד חלום, להרחיק אותם מהמציאות. בעיקר הספרים שלו עוסקים בחיפוש אחר זהות ומקום בעולם. במקרה של קורות הציפור המכנית, החיפוש הזה מתקשר גם לניסיון להבין כיצד ניתן לבנות זהות כצאצא למי שחולל דברים איומים. אגב, זה אחד הספרים של מורקמי שהותיר עלי את הרושם החזק ביותר כשקראתי אותו אי שם ב-2005 (אפילו כתבתי שיר בהשראתו, אל תשאלו). עבור מי שנולד ב-1949, לתוך יפן שרק רצתה לשכוח מזה שהייתה מלחמה, את כל מה שהוביל אליה ואת כל מה שהתרחש במהלכה, קשה למורקמי להעניק לגיבוריו את האפשרות באמת למצוא את עצמם. הם נותרים בדרך כלל משתתפים פסיביים במציאות שסביבם (גם כשהם יוצאים למסע), צרכנים של הסיפורים השונים שמובאים לפתחם. ריבוי הקולות בקורות הציפור המכנית מאפשר ריבוי של נקודות מבט והצגה מורכבת של מציאות, אך לפעמים גם מייצר קקופוניה שבסופו של דבר מזדקקת לכדי עוד צפצוף של הציפור המכנית, המודיעה שהנה עוד פרק זמן חלף.

העובדה שרבים כל כך נתפסו למילים של דמות בדיונית בספר מצביעה, לדעתי, פחות על עצם חתרונות הספר, ויותר על הלכי הרוח בחברה. ואולי בסופו של דבר, כדברי המלעיזים, הספר הזה עוד באמת יְזַכה את מורקמי בנובל.

[1]  הְיָקוּטָה נָאוֺקי – סופר יפני שהתפרסם במיוחד בעקבות ספרו 永遠の0 (הזירוֺ הנצחי, 2006), בו שני צעירים מתחקים אחר חייו של סבם שהיה טייס ביחידת קמיקזה. הספר עובד לקולנוע ב-2013 ומציג את הפן האנושי של החיילים, שבעוד משימתם היא חסרת משמעות הם עדיין מוצגים כגיבורים.

מודעות פרסומת

נבחרות ספרותיות

היום בבלוג שתי נבחרות ספרותיות – אחת מדומיינת על ידי הוצאת Penguin והשנייה – נבחרת המועמדות והמועמדים לפרסי אקוטגווה ונאוקי.

1. נתחיל עם מונדיאל, כי בכל מקרה בימים אלה אנחנו שומעים רק על זה. בהוצאת Penguin מציעים להצביע עבור הנבחרת הספרותית האהובה מתוך 16 מדינות, ויפן היא אחת מהן. אני לא מבינה בכדורגל, אבל אני רואה שהציבו את נאטסואו קירינו (1951-) להיות שוערת. נבחרת השחקנים די מגוונת, ולמען האמת אני קצת מתקשה לראות אותם משחקים כקבוצה מגובשת, אבל הנה לשיפוטכם (כתוב עם שם פרטי לפני שם משפחה):

japan_team_share

להמשיך לקרוא

להתראות 2013

שנת 2013 מגיעה לקיצה, ואני חושבת שגם אנחנו יכולים לעשות סיכום קצר.

1. מורקמי הרוקי (שוב) לא זכה בפרס נובל לספרות, אך מכירות ספרו החדש, טזאקי צוקורו חסר הצבע, הרקיעו שחקים. הוא מכר 500,000 עותקים עוד לפני שהספר ראה אור, ולאחרונה דווח  כי זהו הספר הנמכר ביותר ביפן השנה. בנוסף, מורקמי זכה ב-Athens Prize for Literature עבור 1Q84 כספר הזר הטוב ביותר. כך שאי אפשר לומר שזאת לא הייתה שנה טובה למורקמי ולמעריציו. ב-2014 אמור לצאת התרגום של ספרו החדש לאנגלית.

2. כתב יד נשכח של חתן פרס נובל קוובטה יאסונרי (1899-1972) התגלה באוניברסיטת צוּרוּמי. האוניברסיטה רכשה את כתב היד, המכיל 12 דפים ו-400 סימניות, בשנת 2010 בחנות של ספרים ישנים, אבל השנה, לאחר בדיקה שנעשתה על ידי פרופסור קאטיאמה רינטארו, הוכח כי היצירה נכתבה על ידי קוובטה כשהוא היה בן 29. פרופסור קאטיאמה ציין כי ככל הנראה היצירה נשלחה לאחד מעיתוני הספרות, אך נדחתה. על דף נפרד אפשר לראות שכתב היד התקבל בכתב העת ב-26 בדצמבר 1928, וככל הנראה זו השנה בה נכתב הסיפור. הסיפור נקרא 勤王の神 (אל הנאמנות לקיסר, Kinō no kami) ועוסק בחייו של אינואואה מאסאקנה (Inoue Masakane, 1790-1849) מייסד של אחת מכתות השינטו החדשות, שהתפתחו לקראת סוף תקופת אדו (1600-1868). פרופסור קאטיאמה ציין כי אף על פי שכבר פרסם אז את אחת מיצירותיו המוכרות ביותר היום, "הרקדנית מאיזוּ", (בשנת 1926), עדיין חיפש קוובטה אחר קולו הספרותי והתקשה להתפרנס מכתיבתו.

3. כמו תמיד, פרסי אקוטגווה הוענקו השנה פעמיים, בינואר וביולי. בפעם ה-148 הוענק פרס אקוטגווה לקורודה נטסוקו (黒田夏子 Kuroda Natsuko) בת ה-75, וכך היא הפכה לסופרת המבוגרת ביותר לזכות בפרס המוענק ליצירות של סופרים חדשים. בפעם ה-149 זכתה פוג'ינו קאורי (1980 – ) עבור 爪と目 (ציפורניים ועיניים, Tsume to me), המסופר מפיה של ילדה בת שלוש, המתארת את יחסיה עם המאהבת החדשה של אביה.

באמצע ינואר צפויים להתפרסם זוכים חדשים, והמועמדים כבר הוכרזו.

4. בישראל השנה ראו אור מספר יצירות שתורגמו מיפנית:

דורון ב. כהן תרגם את מסת המופת של טניזקי ג'ונאיצ'ירו, בשבח הצללים, הבוחן את עולם האסטטיקה היפנית מול האסטטיקה המערבית.

עינת קופר תרגמה את האגם של יושימוטו בננה, העוסק בהתמודדות של אדם מול חברה וביכולת תרפויטית של אהבה.

ושונית שחל פורת תרגמה עבור כתב העת "מקף" את הסיפור של אבה קובו "הגולם האדום".

זה אולי לא הרבה, אבל אני מקווה שבשנה הקרובה צפויות לנו הפתעות טובות.

5. האגודה ללימודי יפן בישראל פרסמה את הניוזלטר השני שלה, שהיה מוקדש לתרגום ספרות יפנית לעברית. אתם יכולים לקרוא אותו כאן (PDF) ולהכיר כמה מהמתרגמים הפועלים כיום בישראל כדי להביא לכם את הספרות היפנית בעברית.

ובנימה אישית (בכל זאת זה הבלוג שלי), השנה סוף-סוף סיימתי את לימודי התואר השני שלי וכעת אני מתחילה את לימודי הדוקטורט. אני רוצה להודות לכל קוראי הבלוג על העניין שגיליתם בו ועל התגובות הנהדרות שלכם. מקווה שצפויה לנו שנה מרגשת ומלאה בספרות יפנית (וגם לא יפנית). אני אמשיך לכתוב ואשתדל לעדכן את הבלוג כמה שיותר. שתהיה לכולנו שנה אזרחית, שהיא שנת סוס, נפלאה!

man on horse

Utagawa Hiroshige III, אישה אמריקאית על סוס (1860)

המסע החדש של מורקמי

book_1שלוש שנים אחרי פרסומו של הספר השלישי והאחרון בסדרת 1Q84, יוצא היום לאור ביפן ספרו החדש של מורקמי. תוכנו של הספר החדש נשמר בסוד ורק לפני כחודש הותר הפרסום של שמו 色彩を持たない多崎つくると、彼の巡礼の年 (צוּקוּרוּ טָזאקי חסר הצבע ושנות מסע הצליינות שלו). יחסי הציבור ומעמדו של מורקמי עשו את שלהם והזמנות מוקדמות של ספרו הרקיעו שחקים. למשל, אמאזון יפן הודיע שהוזמנו מהם מעל 10,000 עותקים ב-11 הימים הראשונים של המכירה המוקדמת. הוצאה לאור בונגיי שונג'ו (Bungei Shunju), המוציאה את הספר, שתכננה בתחילה להדפיס 300,000 עותקים, הגדילה את המכסה ל-500,000 עותקים, כשמספר ההזמנות המוקדמות שבר את שיא ההזמנות למהדורה ראשונה של ספר כלשהו שהוציאה החברה אי פעם.

להמשיך לקרוא

מקבץ חדשות

לאחרונה הזנחתי פה קצת את עניין החדשות, אז החלטתי לעשות מקבץ קטן מתחילת החודש לפי סדר ההתרחשות:

3 באוקטובר – קקוטה מיצויו זוכה בפרס שיבאטה רנזאבורו

עטיפת הספר הזוכה – ירח מנייר

קקוטה מיצויו (Kakuta Mitsuyo, 角田光代), אחת הסופרות האהובות עלי (שתרגמתי קטע קטן שלה כאן), זכתה בפרס שיבאטה רנזאבורו (Shibara Renzaburō shō) עבור הרומן שלה (שעדיין לא קראתי) 紙の月 (ירח מנייר, kami no tsuki). הספר מספר (לפי התיאור באמזון) על אישה בת 41 בשם אומזאווה ריקה (Umezawa Rika) שגונבת מהבנק שבו היא עובדת מיליון יין ובורחת לחוץ לארץ.

הפרס שנוסד ב-1988 על שמו של שיבטה רנזבורו (1917-78), שהרומנים ההיסטוריים שלו זכו לפופולריות רבה ביפן, ניתן לסופרים מבוססים ללא קשר לסוגה ספרותית. הפרס ניתן עבור יצירה ספציפית שפורסמה מיולי של שנה קודמת ועד יוני של השנה בה ניתן הפרס. מאחורי הפרס עומדת הוצאה לאור שואישה (Shūeisha, 集英社), המעניקה פרס של 3 מיליון יין לזוכה.

להמשיך לקרוא

והזוכה בפרס נובל הוא…

לא, לא מורקמי.

מו יאן, הזוכה בפרס נובל לספרות

בפרס נובל לספרות זכה השנה דווקא סופר סיני Mo Yan, אשר "באמצעות הריאליזם ההזייתי שלו מחבר בין אגדות עם, היסטוריה והעולם המודרני", כך לפי האקדמיה בשוויץ. "על ידי חיבור בין פנטזיה לריאליזם, בין ההיבטים ההיסטוריים לבין ההיבטים החברתיים, מו יאן הצליח ליצור עולם המזכיר במורכבותו את אלה שניתן למצוא ביצירות של ווילאים פולקנר וגבריאל גרסיה מרקס, ובה בעת נקודת המוצא שלו היא ספרות סינית עתיקה והמסורת שבעל פה" (כך מצטטים ב-The Telegraph).

שאלתי את עצמי אם אני שמחה או מאוכזבת שמורקמי לא זכה, והייתי חייבת להודות בפני עצמי שאני בטוח לא מאוכזבת. כבר זמן מה שאני מנסה להבין מה קרה לקשר שלי עם היצירות שלו, במיוחד מאז שהחל המירוץ לפרס נובל ושמו של מורקמי החל להופיע יותר ויותר בתקשורת, בעקבות דיונים בין מעריציו למבקריו וגם בעקבות ההתבטאויות התכופות שלו בתקשורת בעת האחרונה. לפיכך, להלן כמה הרהורים מאוד אקראים ומאוד לא מלומדים שלי על מערכת היחסים המורכבת שלי עם "מורקמי".

להמשיך לקרוא

גלויה מחופשה

עדיין בחופשה, אבל הייתי חייבת לחלוק איתכם את המציאות הבאות:

ספרים מתורגמים מיפנית לאסטונית נמצאו בחנות ספרים בטאלין הבירה. ספרה של יוקו אוגאווה שהוצב בחלון ראווה תפס את תשומת ליבי ולא יכולתי שלא להיכנס לחנות ולבדוק מה יש עוד בהיצא.

1. מתנת המספרים מאת אוגווה יוקו (תרגום שם הספר באסטונית תואם את התרגום שלו לאנגלית, The Housekeeper and the Professor; ביפנית השם היה 博士の愛した数式, הפורמולה שהפרופסור אהב)

2. קובץ סיפורים קצרים של אקוטגאווה ריונוסקה שלמרבה הצער לא קיים בעברית, אבל קיים באנגלית בשם Mandarins: Stories by Ryunosuke Akutagawa (לא ברור אם האוסף האסטוני מבוסס על האוסף באנגלית. עד כמה שהצלחתי להבין התרגום נעשה מיפנית, אבל הידע שלי באסטונית שואף לאפס, כך שקשה לומר. בכל אופן, קובץ כזה חסר מאוד בעברית).

3. וכמובן אי אפשר בלי מורקמי. כאן מדובר בקובץ סיפורים הפיל נעלם.