תגית: מגדר

פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-161

ביום רביעי בשבוע שעבר הוכרזו הזוכות בפרסים היוקרתיים אקוטגווה ונאוקי. הפרסים מוענקים פעמיים בשנה בקיץ ובחורף, ואלה הפרסים הראשונים שמוענקים בתקופת השנים החדשה ביפן רֵיווה שהחלה ב-1 במאי השנה.

בפרס אקוטגווה זכתה איממורה נצוקו 今村夏子 עבור הנובלה "אישה בחצאית הסגולה" (紫のスカートの女). זה סיפור משונה, כיפי וקצת מטריד, על אישה שבאובססיביות עוקבת אחרי אישה אחרת, הידועה בשכונה (או אולי במוחה של העוקבת) כ"האישה בחצאית הסגולה". בהתחלה נדמה שהסיפור הוא על האקסצנטריות של האישה בחצאית הסגולה, שמתקשה למצוא עבודה או להחזיק במשרה, ושנוהגת לשבת תמיד על אותו ספסל בגינה, אבל ככל שהסיפור מתפתח דווקא המספרת מתגלה כיותר ויותר מופרעת. על אף שלקורא כל הזמן נדמה שהנה, עכשיו ברור מה הולך כאן, הסיפור כל פעם סוטה סטייה קטנה, מספיק בשביל לערער את הביטחון של הקורא. זאת הייתה המועמדות השלישית של איממורה לפרס. איממורה מפרסמת את יצירותיה כבר משנת 2011 וזכתה במספר פרסים חשובים.

ספרה של איממורה על הטאבלט שלי, זה היה קצת בלתי צפוי, אבל ממש נהניתי ממנו

בפרס נאוקי זכתה אוֹשימה מָסוּמי 大島真寿美, עבור ספר "מערבולת, החינוך של אישה מהר אימוֹסֶה, זימון הרוח" (渦 妹背山婦女庭訓 魂結). זה ספר מבוסס על חייו של צ'יקמצו האנג'י (近松半二, 1725-1783) המחזאי החשוב האחרון שכתב עבור תיאטרון הבובות היפני בוּנְרָקוּ, ושם הספר מבוסס על אחד המחזות המפורסמים שלו, שעוסק בניסיון הפיכה בשנת 645, והועלה באוסקה ב-1771, המסתיים בהקרבת חייה של אישה למען השבת הסדר החברתי על כנו והעלאה על נס של הקרבה עצמית בקרב נשים. אני באמת סקרנית מה אושימה עשתה עם הסיפור הזה.

ספרה של אושימה, אני ממש רוצה לקרוא אותו, אבל לא ברור לי מתי אמצה את הזמן עם כל ערימות הספרים שמחכים לי

פרס נאוקי עלה לכותרות הפעם כיוון שלראשונה מאז היווסדו בשנת 1935 כל ששת המועמדים לפרס היו נשים. פרס נאוקי ניתן עבור יצירות ספרות פופולרית יוצאות מהכלל שנכתבו על ידי סופרות וסופרים עם קריירה מבוססת (זאת בניגוד לפרס אקוטגווה שניתן בדרך כלל לסופרים בתחילת הקריירה שלהם, לעיתים לא ידועים כלל, עבור יצירה ספרותית שנחשבת חדשנית או מיוחדת מבחינת אסתטיקה או נושא, מה שאפשר אולי לכנותו ספרות יפה). בהתאם למגמה בולטת בשנים האחרונות, סופרות תופסות מקום יותר ויותר בולט בזירה הספרותית ביפן. מאז ועד היום מתוך 189 זוכים היו 44 סופרות, אבל בחמש השנים האחרונות מתוך 48 מועמדים לפרס נאוקי היו 25 סופרים ו-23 סופרות, ומתוך 10 זוכים 6 היו סופרות. האישה הראשונה שזכתה בפרס הייתה אובה מינקו (חפשו "לדוג חלומות" בעברית, אני מתארת לעצמי שאולי אפשר להשיג את זה בחנויות יד שנייה) בשנת 1941.

איממורה נצוקו (מימין) ואושימה מסומי (משמאל) בטקס הכרזת הזוכות (תמונה מהפינגטו פוסט)
מודעות פרסומת

תנין אישה

הפוסט היום מוקדש באהבה לסופרת יפנית חדת לשון ויחידה במינה – שונו יוריקו, ולמשוררת ישראלית יחידה במינה שהקדימה את זמנה  – יונה וולך.

תחילה סרטון קצר:

מתוך "7 הסלילים של יונה".

וכעת גיבורה של שונו יוריקו בספרה מערכת בתוך קריסטל (Suishōnai seido, 2003), שבמרכזו מדינה של "נשים מעצבנות" שמאסו בפטריארכיה של יפן והחליטו להקים "מדינה מהופכת":

כשהייתי קטנה שנאתי נשים. אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות והבנתי שאני אישה, התחלתי לשנוא גברים. עד גיל 15 חשבתי שאני בן… לא הייתה לי ברירה אלא להכיר בכך שאני אישה, אבל היה משהו שחמק מתפיסתי. אני גדלתי בעיירה קטנה, בה התייחסו לנשים כ"טיפשות, מלוכלכות, שתפקידן היחיד הוא להתחתן". אבל ההורים שלי השקיעו בי מאוד וגדלתי להיות ילדה אופטימית, ולא יכולתי להאמין ש"הייצור הטיפש והמלוכלך הזה שתפקידו הוא רק להתחתן" זו אני (עמ' 84).

בספר אחר שנקרא קונפירה (Konpira, 2004), הגיבורה (שניתן לזהות אותה גם כגיבורה של מערכת בתוך קריסטל וגם לזהות בה פרטים ביוגרפיים של הסופרת עצמה) אומרת:

כשאמי הייתה בבית, הייתי באופן כללי פטורה מדברים נשיים, כמו הצורך להיות סובלנית, צייתנית ובעלת הליכות נאות. […] הייתי מועמדת להיות בן. מצב זה נמשך עד שכולם הבינו באופן סופי שאני בת. זה היה כשלא הצלחתי להתקבל למכללה מדעית שהייתה לשביעות רצונם של הוריי. זה היה רק מורטוריום. ובעצם מלכתחילה מבחינות רבות לא הייתי יכולה להיחשב כבן. […]  כיליתי את כל כוחותיי כדי להבין ש"אני ילדה ויש לי גוף של ילדה". בזבזתי חצי מהחיים שלי במאמצי שווא. […] חשבתי ש"אני למעשה בן, ולכן יום אחד אהפוך לכזה". מגיל צעיר ועד אמצע החיים שלי עסקתי בניסיון להתגבר על תחושת האומניפוטנטיות, בחושבי שמשייכים אותי שלא בצדק לצד של המיעוט. מאוחר יותר הבנתי שהזלזול שאני מקבלת מהעולם החיצוני כאישה לא ייעלם. בשום אופן לא ייעלם" (קונפירה, 71-73).

הגיבורה מוצאת פתרון אישי לבעייתה, בכך שמזהה את עצמה עם אלוהות סינקרטית בשם "קונפירה", שהייתה מאוד פופלרית ביפן, במיוחד במאות 17-19. בסופו של דבר האלוהות הזאת הכילה בתוכה דימויים רבים (כולל קיסר יפני אחד שנשלח לגלות), אך במקור היה מדובר באל הודי דמוי תנין, kumbhīra, הנחשב למנהיג של שניים עשר מגיני הדהרמה, ויכול להופיע גם בצורת נחש או דרקון. הקונפירה הפרטית של שונו היא כל זה, נחש, דרקון, תנין, יצור המסוגל לחיות גם במים וגם ביבשה, וירוס המסוגל לחדור לתוך גופים אחרים, להשתנות ללא הרף, ובו בזמן להמשיך ולהיות אישה יפנית בשנות הארבעים המאוחרות שלה.

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל"

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל". הקונפירה עדיין לא מופיעה שם, אך האלה המייסדת של מדינת הנשים מזוהה עם יצור ימי, ספק נחש, ספק תנין, ספק דרקון

וכעת נחזור ליונה וולך:

תנין אישה

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה
הוא יכול להיות
תנין אישה

אני לא רוצה לנתח כאן את הדברים, אלא רק אומר שאני מקווה שאף אחד לא יחשוב שהיחסים המורכבים עם מושגים "אישה" ו"נשיות" שייכים לעבר הפטריארכלי בישראל (וולך) או לארץ אקזוטית רחוקה ופטריארכלית (יפן). הם מתקיימים כאן ועכשיו, כל עוד החברה ממשיכה לעודד אותנו "להיות גברים" (ולראיה, ראש הממשלה מעודד כך את שריו), וכל עוד להגיד על מישהו שהוא "כמו בחורה" זאת קללה. הנה, לא מזמן כתבה על כך יפה נעמה כרמי.

ורק למי שמתעניין, הנה קצת על שונו יוריקו (笙野頼子):

להמשיך לקרוא

מספר קישורים מעניינים: קוואקמי הירומי, מטסואורה ריאקו, אלפרד בירנבאום

החיים לאחרונה מקשים עלי מאוד להיכנס למשטר כתיבה מסודר. אבל אני עדיין קוראת, כך שעד שאצליח להשתלט על לוח הזמנים שלי, הנה מספר לינקים מעניינים שנתקלתי בהם לאחרונה (כולם באנגלית):

1. שיחה עם קוואקמי הירומי, שספרה שמיים כחולים, אדמה לבנה, יצא בארץ בשנה שעברה. קוואקמי, שהתחילה את הקריירה הספרותית שלה בתחילת שנות ה-90, מדברת על המעבר מכתיבה ספקולטיבית לכתיבה יותר ריאליסטית בשנים האחרונות. אני אישית אהבתי יותר את הסוריאליזם המוקדם שלה, אבל קוואקמי עצמה רואה המשכיות בכתיבה שלה מבחינת ראיית העולם שלה. העולם של "כאן ועכשיו" קיים במקביל לעולם שונה לחלוטין, והעולם השונה הזה מתגנב אל תוך ה"כאן ועכשיו" גם ביצירות היותר ריאליסטיות שלה. בהקשר זה היא מדברת גם על האופן בו היא תופסת את המושג "אני", כמשהו בלתי יציב. מאז תחילת הכתיבה המודרנית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ה"אני" היה מושג חשוב בתורת הספרות ובכתיבה היפנית. מושפעים מהאינדיווידואליזם והנטורליזם המערבי, ניסו הסופרים ביפן לחפש גם את ה"אני" שלהם, אך עם הזמן ה"אני" התברר כבלתי יציב, כרב משמעי, כמשהו נע ונד. קוואקמי היא, כמובן, לא הראשונה ולא היחידה שמצביעה על חוסר היציבות של ה"אני", אלא היא שייכת לדור שלם של סופרים שדוחים את החוויה של ה"אני" כמשהו המסוגל לייצג מציאות יציבה וקוהרנטית כלשהי. מה שמעניין אצלה הוא דווקא המעבר מכתיבה של עולמות פנטסטיים הנושקים ל"כאן ועכשיו" לכתיבה של "כאן ועכשיו" הנושק לעולמות פנטסטיים.
בנוסף, היא מדברת גם על ההשפעה של האסון שפקד את יפן במרץ 2011 על כתיבתה ועל תפיסת העולם שלה וגם משוחחת עם מתרגמים ממדינות שונות על תרגום:

http://www.wochikochi.jp/english/topstory/2012/04/jbn2.php

2. מטסואורה ריאקו (Matsuura Rieko), סופרת מאוד מעניינת שרק ספר אחד שלה תורגם לאנגלית, ולעברית, כמובן, לא תורגמה כלל, מדברת על מעמד האישה ביפן, על מגדר ומיניות, ועל המפגש שלה עם קהל בארה"ב, שלא תמיד ידע לקבל את ההתייחסות הליברלית שלה לנושאים של שינוי מין, מגדר ונטייה מינית. הספר שהיא מדברת עליו, "חניכותו של הבוהן P", יצא ביפן ב-1993 והוא מספר על אישה צעירה שיום אחד מתעוררת ומגלה שהבוהן ברגלה הימנית הפך לפין. זה אולי נשמע כמו מתכון לספר מבוסס על תיאוריות מגדריות, אבל כפי שמטסואורה אומרת בעצמה, היא משתדלת להתרחק מתיאוריות קיימות. קראתי את הספר יחסית מזמן, אבל זוכרת שהוא מעלה יותר שאלות בנוגע לתפיסות המגדר והמיניות מאשר נותן תשובות עליהן, ושבהתחלה זה הטריד אותי, אבל בהמשך הבנתי שזה בדיוק העניין – אין תשובות, הכל נזיל ומעומעם ולא ברור, וזו דרך מעולה להעביר את חוסר הבהירות הזאת דרך בחורה צעירה ו"רגילה" מאוד.

http://www.wochikochi.jp/english/topstory/2010/09/post-1.php

 3. ב-Word's Without Borders מופיע ראיון עם אלפרד בירנבאום (Alfred Birnbaum), שתרגם מספר יצירות מיפנית לאנגלית, ביניהן מרדף הכבשה וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם של מורקמי (התרגום לעברית של ארץ פלאות מבוסס על התרגום שלו). הוא מדבר על ההשפעה של חיים בארצות שונות ובתוך שפות שונות על עבודתו כמתרגם. לשאלה האם התרגום הוא "יעוד" והאם ניתן ללמוד תרגום או שצריך להיוולד מתרגם, הוא עונה שמתרגם הוא קודם כל סופר, ושלא מספיק להכיר את השפות או התרבות כדי להיות מתרגם מעולה, אלא צריך להיות בעל שליטה מספקת בשפה כדי לייצר טקסט ספרותי.

wordswithoutborders.org/dispatches/article/translator-relay-alfred-birnbaum

עולם אמיתי / נאטסואו קירינו

באחד הראיונות שנתן מישימה יוקיאו ב-1966 לטלוויזיה היפנית, בו הוא דיבר על משמעות של חיים ובעיקר של מוות עבורו, אמר הסופר המפורסם והשנוי במחלוקת, שכיום (שנת 1966 אני מזכירה!) אין יותר מטרות הרואיות, "אך אם אדם לא יכול למצוא ערך מחוץ לעצמו, החיים עצמם, במובן הרוחני, הופכים לחסרי משמעות" (אפשר לצפות בראיון עם כתוביות באנגלית כאן).

החיפוש הזה אחר זהות ומימוש אישיים מצד אחד ואחר ערך שקיים מעבר למימוש האישי מצד אחר, נמצא במרכז ספרה של קירינו עולם אמיתי, שזהו ספרה השלישי היוצא בעברית (קדמו לו בריחה והתפוררות). התרגום לעברית של הספר יצא בארץ רק לפני כחודש, אך הספר עצמו נכתב ב-2003 והתרגום לאנגלית (ממנו נעשה התרגום לעברית) יצא ב-2007. הגילוי הנאות כאן הוא שקראתי את הספר בתרגום לאנגלית, ולכן לא אוכל לומר דבר על הגרסא העברית, אבל אני בהחלט ממליצה על הספר ועל הסופרת בכל שפה בה תבחרו לקרוא.

להמשיך לקרוא