חתולים בספרות יפנית

יפנים וחתולים

מי שביקר אי פעם ביפן (וגם מי שלא) בוודאי מכיר את החתולים החמודים עם הכף המורמת שיושבים בכניסה לחנויות ומסעדות ונמכרים ברבבות לתיירים המחפשים מזכרת "יפנית". החתול – מָנֵקי נֵקו, החתול המזמין – אמור למשוך או להזמין מזל אל העסק או הבית בו הוא מוצב. ייתכן שאתם מכירים גם את דורימון (ביפנית מבוטא דוראמון), החתול הכחול, גיבור של סדרת אנימציה יפנית פופלרית. ואולי שמעתם גם על נֵקוֺ קפה – בתי קפה מיוחדים, בהם מבקרים שמנועים מלהחזיק חיית מחמד בבית, יכולים לבוא ולבלות קצת בקרבת חתולים (אגב, הטרנד התחיל בכלל בטיוואן, אבל יפנים אימצו אותו באהבה רבה). ואולי אפילו שמעתם על אי החתולים (או אף ביקרתם? אני לא, אבל ספרו לי את רשמיכם, אם כן) – האי הקטנטן אאושימה לחופי האי שיקוקו שהפך לאטרקציה תיירותית בשל אוכלוסיית החתולים העצומה שלו – נכון לאוקטובר 2020 התגוררו באי בעל שטח של כ-125 קמ"ר 6 בני אדם לצד יותר מ-120 חתולים. החתולים אהובים עד כדי כך שבטוקיו יש חנות ספרים שכל מרכולתה מוקדשת לחתולים (הזכרתי אותה בפוסט על טיול בחנויות ספרים). יפנים כמובן אוהבים גם כלבים (תחשבו, למשל, על האצ'יקו), אבל סטטיסטיקה מראה שבמרוצת השנים העניין בחתולים התחיל לגבור על העניין בכלבים. פרופסור מָנָבּוּ אָקָגָוָה מאוניברסיטת טוקיו מסביר את ההעדפה לחתולים באופיים העצמאי לעומת הכלבים וגם מקשר את העניין בחיות מחמד באופן כללי לירידה בילודה. (בשנת 2015 התפרסמה ידיעה שביפן יש כ-20 מיליון חיות מחמד – כלבים וחתולים – לעומת כ-16 מיליון בלבד של ילדים מתחת לגיל 15). אפשר אפילו לראות את הקשר בין דמוגרפיה לבין העניין הגובר בחתולים בגרפים שלמטה. הגרף הראשון יכול לשקף את השינוי בהתעניינות בחתולים לעומת כלבים – עד שנת 2008 מספר הספרים בהם הופיעה המילה "כלב" בכותרת היה גדול יותר ממספר הספרים בהם הופיעה המילה "חתול". בשנת 2008 חל מהפך וזו הייתה גם שנת שיא מבחינה דמוגרפית, ולאחר מכן, כפי שאפשר לראות בגרף השני, אוכלוסיית יפן התחילה לרדת. שנת 2008 הייתה גם השנה בה פקד את העולם משבר כלכלי גדול שהשפיע באופן משמעותי גם על יפן. כמובן אי אפשר באמת להסיק מסקנות מרחיקות לכת משני גרפים כאלה, אבל עדיין מעניין לחשוב שהעניין שלנו בבעלי חיים קשור למצב הכלכלי והדמוגרפי. פרופסור אקגוה מדבר על שתי סיבות בגינן בני אדם מעדיפים חתולים על פני כלבים. האחת היא שמשום היותם עצמאיים ולא נאמנים לבעלים כברירת מחדל, החתולים מאפשרים לאדם לחוות אהבה בלתי תלויה בדבר, ואם החתול כבר מביע חיבה כלבי הבעלים, תחושת הסיפוק של האדם גדולה במיוחד, משום שגילוי החיבה הזה אינו מובן מאליו כמו במקרה של כלב. הסיבה השנייה היא בכך שחיים משותפים עם חתול במשך כעשרים שנה מאפשרים לאדם לחוות את כל מגוון הקשרים האנושיים – בתחילה החתול הקטן הוא כמו תינוק שבמהרה הופך למעין בן או בת, אחר כך הקשר עם החתול מתפתח לזה של אהוב או אהובה ואז למערכת יחסים של בני זוג, ולבסוף נוצר קשר הדומה לזה שיש לאדם עם הורה מבוגר. קשת רחבה כזאת כמובן אינה מתאפשרת עם בן אדם אחד, ואילו החתולים יכולים להעניק לנו אותה.

השוואה בין מספר הספרים המקוטלגים בספריה הלאומית בטוקיו שבכותרתם מופיעה המילה "חתול" ו"כלב" לפי שנת הוצאה בין השנים 2000-2020
שינוי באוכלוסיית יפן בין השנים 2000-2020

היסטוריה של חתולים בספרות יפנית

עמוד מתוך מילון Wamyō Ruijushō (938), כרך 9. אפשר לעיין באתר הספרייה הלאומית של יפן

במאה השישית לספירה, כאשר השלטון היפני החליט לאמץ את הבודהיזם באופן רשמי, נזירים בודהיסטיים רבים החלו להגיע ליפן מסין וקוריאה ועמם מגילות וחפצי פולחן אחרים. המגילות היקרות היו רגישות לנזק הנגרם על ידי מכרסמים, וכך יחד עם כתבי קודש, ידע ומיומנויות באדריכלות, וכתב הסימניות, הגיעו ליפן גם חתולים, כמגיני הדהרמה מפני נזק חומרי. עד אז החתול לא היה מוכר ליפנים, וכך יצא שבכתובים לעיתים התרחש בלבול בין שׁוּעַל רָקוּן הידוע יותר בשמו היפני טאנוקי (狸) לבין חתול (猫). ככל הנראה הייתה תקופה בה חתול מבוית רגיל נקרא "טאנוקי בית" (狸家). בספרות היפנית "החתול" הוזכר לראשונה באוסף סיפורים בודהיסטיים בשם ניהון ריוֺאׅיקׅי שנערך בסוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9, שם גם נעשה השימוש בסימנית 狸 תוך ציון שיש לקרוא אותה כ"נֵקו" (למי שלומד יפנית, הקריאות באותה תקופה עדיין לא נכתבו בכתב פונטי, אלא באמצעות סימניות בתפקידן הפונטי, כך שמעל 狸 היה כתוב 禰古).

צוקיאוקה סטטי (Tsukioka Settei) – הנסיכה השלישית ממעשה גנג'י (מאה 18). מאוסף מוזיאון מטרופוליטן לאומנות, ניו-יורק

דרך אגב, יש מספר הסברים אטימולוגיים להיווצרותה של המילה "נקו". במילון שנערך באמצע המאה ה-10, הקריאה של הסימנית 猫 ניתנת כ-nekoma, וחוקרים מציעים הסבר שהמילה הגיעה מתיאור של חתול כבעל חיים שמרבה לישון – nekomu (אף שהתיאור של חתול באותו מילון הוא "דומה לנמר, אבל קטן; צד עכברים למאכל"). בהתאם קיים גם הסבר הנובע מהמאפיין הזה של חתולים. במילון משנת 1699 שנערך על ידי הפילוסוף קייברה אקקן (Kaibara Ekken) מוסבר שחתול הוא מי שאוהב (konomu) עכברים (nezumi):

NEzumi o KOnomu = NEKO

מיצירות מפורסמות כמו ספר הכרית של סיי שונגון ומעשה גנג'י של מורסקי שיקיבו אנחנו מגלים שחתולים הפכו לחלק מחיי חצר. סיי שונגון כותבת שבין החתולים היפים ביותר הם אלה שגבם שחור ובטנם לבנה, ובאחת מהרשומות ביומנה מופיעה חתולה שלא רק שהיא מתגוררת בארמון אלא אף הוענק לה תואר אצולה, וכשאחד הכלבים בארמון התנפל עליה שלא באשמתו, הוא נידון להגליה לאי המיועד לכלבים שוטטים, ורק לאחר תלאות רבות זוכה לחנינה קיסרית. אגב, ביומנו של אחד מאנשי האצולה מאותה תקופה מוזכר שבהמלטה של אחת מחתולות החצר נכחו שרים רבי מעלה, כך שנראה שלחתולות החצר באמת היה מעמד מיוחד. במעשה גנג'י חתול משחק תפקיד מרכזי באחד האירועים הדרמטיים ביצירה. קשיווגי (Kashiwagi), בנו של חברו הטוב של הנסיך גנג'י, מעוניין להתחתן עם אחת מבנותיו של הקיסר סוזקו (Suzaku), המוכרת בשם "הנסיכה השלישית", אבל מגלה שגנג'י כבר צירף אותה להרמונו. יום אחד קשיווגי מבקר בביתו של גנג'י יחד עם עוד מספר אנשים. הנשים, כרגיל, היו מאחורי פרגודים, מוסתרות מעיניהם של הגברים, אבל אז, חתול שהסתבך בחבל זינק החוצה מבין וילונות הפרגוד והסיט אותם, וכך דמותה של הנסיכה השלישית נחשפה לעיניו של קשיווגי במלוא יופיה. עד אז הוא רק שמע עליה, אך כעת משראה אותה כבר לא היה מוכן לוותר, על אף שהייתה כבר שייכת לגבר אחר. כתוצאה מהקשר שנוצר ביניהם לנסיכה השלישית נולד בן – קאורו (Kaoru), אותו גנג'י מחליט לגדל כבנו, על אף שהוא מגלה על הקשר בין קאשיווגי לנסיכה. כל הסיפור מסתיים בטרגדיה כשהנסיכה השלישית עוזבת למנזר וקשיוואגי בסופו של דבר מת ממה שאולי אפשר לכנות לב שבור.

נקומטה, מתוך מגילה מאוירת של מאה שדים (Hyakkai Zukan ,1737) מאת Sawaki Suushi

בעוד בספרות של תקופת היאן (794 – 1185) שהתפתחה סביב החצר הקיסרית הודגשו המאפיינים האסטתיים של חתולים כחיות מחמד, בתקופה שלאחר מכן, תקופת קמקורה (1185 – 1333), שהתאפיינה בהתבססות של שלטון השוגונים ובדעיכה הדרגתית של התרבות החצרונית, החתולים התחילו להופיע בהקשרים יותר מסתוריים ומפחידים. ביומנו הפואטי (שכנתב בסינית) של אחד המשוררים החשובים של יפן פוג'יוורה טייקה (1162 – 1241, Fujiwara no Teika) יש תיאור של יצור אל-טבעי נֵקוֺמָטָה, שהוא למעשה חתול פראי שחי בהרים או חתול בית מבוגר משנה צורה. פוג'יוורה מתאר את היצור כבעל פני חתול וגוף של כלב, אבל הוא ממשיך להופיע באגדות ופולקלור בצורות שונות. היצורים מקושרים למוות, מיוחסת להם יכולות לתקשר עם מתים, הם יודעים לשנות צורה ולעיתים מופיעים כנשים יפות ומפתות, שלעיתים בפירוש מזוהות עם זנות. החתולים התחילו לאבד מהעל-טבעיות שלהם במחצית השנייה של תקופת אדו (1603-1867), כשככל הנראה הפכו לחיית בית נפוצה לא רק בקרב אצולה, אלא גם בקרב אוכולוסיית פשוטי העם העירונית. אם כי, רוחות של חתולים מפחידים המשיכו להופיע פה ושם בסיפורי פולקלור ומחזות קבוקי, כמו רוח החתול הענק מאוֺקָזָקי, שאגב, ממשיכה לרדוף את דמיונם של יוצרים גם בתקופה המודרנית. הצייר המפורסם אוטגווה קוניושי (1798 – 1861, Utagawa Kuniyoshi) היה ידוע בחיבתו הרבה לחתולים (תלמידיו סיפרו שהסטודיו שלו תמיד היה מלא בהם) ויצר אינספור תדפיסים בהם מככבים חתולים בצורותיהם השונות – כחיות מחמד, כדמויות אנושיות מגוחכות וכמפלצות מפחידות. כמובן, חתולים הופיעו גם בשירי הייקו. למשל הנה אחד של איסה קוביאשי (1763 – 1828):

חתלתול
מנחית את כפו
על עלה שלכת

Neko no ko ga choito osaeru ochiba kana

והנה שיר אחר המקשר בין חתולים לאהבה (נושא שמרבה להופיע בהייקו) מאת שידָה יאבָּה (1662 – 1740)

אהבתו של חתול
מראשיתה – יללות
כמה עצוב

neko no koi shote kara naite aware nari

אוטגווה קוניושי, חתולים כחמישים ושלוש תחנות של דרך טוקאידו (1850)

חתולים בספרות יפנית מודרנית

כריכה של המהדורה הראשונה
של "אני חתול"

אין ספק שהחתול המפורסם ביותר בעת המודרנית הוא החתול נטול השם של נצומה (נטסומה) סוסקי (1867 – 1916) מספרו אני חתול (תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג וידיעות ספרים). הרומן הסטירי היה יצירת הביכורים של סוסקי, אותה פרסם בעשרה חלקים בכתב עת ספרותי בין השנים 1906-1905. למעשה, סוסקי לא התכוון לכתוב רומן, אלא פרסם את החלק הראשון כסיפור קצר, אבל עורך כתב העת התלהב מהטקסט ומתגובות הקוראים ושכנע אותו להמשיך. בתקופה בה התחיל לכתוב את הספר לימד סוסקי ספרות אנגלית באוניברסיטת טוקיו, כך שדמותו של המורה, מר עיטוש (או צ'ינו קושאמי), שבביתו גר החתול, מבוססת במידה מסוימת על סוסקי עצמו. המספר מתבונן במבטו החתולי על המעמד החברתי החדש שצומח ביפן וחושף את האפרוריות של מי שמתיימר להיות האינטליגנציה המלומדת והנאורה. חתולים היוו השראה והופיעו גם ביצירותיהם של סופרים ומשוררים אחרים של תחילת המאה ה-20. למשל, אחד מסיפורי הילדים הידועים ביותר של מיאזווה קגנ'י (1896 – 1933) נקרא "משרד החתולים", בו מסופר על משרד בו יושבים ארבעה חתולים-פקידים והבוס שלהם ועוסקים בחקר היסטוריה וגיאוגרפיה כדי לספק מידע נחוץ לחתולים המתעניינים באזור בו יוכלו למצוא עכבר מסוג מסוים או רוצים לדעת איפה כדאי להיזהר במיוחד. הבעיה היא שבסופו של דבר המשרד נסגר כתוצאה מחיכוכים פנימיים ובעיקר בשל כך ששלושה פקידים מציקים ומתנהגים בגסות לפקיד הרביעי – חתול תנור פחמים – שתמיד סובל מקור משום שנולד בחודשי הקיץ. סופר מפרוסם אחר, ג'ונאיצ'ירו טניזקי (1886 – 1965), סיפר שהוא התחיל לחבב חתולים בזכות בודליר, שהיה ידוע כמי שמעדיף את חברת החתולים על פני חברת בני אנוש והקדיש להם מספר שירים, שנכללו באוסף "פרחי הרע". טניזקי, שבעצמו תרגם מספר משיריו של בודליר מאנגלית ליפנית (הוא לא ידע צרפתית וקרא את המשורר באנגלית), כנראה הושפע או הזדהה עם תפיסת החתולים האירוטית של בודליר, שבשירי החתולים שלו דימה את החתול לאישה. בספרו חתולה, שוֺזוֺ, ושתי נשים (לא תורגם לעברית. באנגלית: A Cat, a Man, and Two Women בתרגום Paul McCarthy) טניזקי עוסק בנושאים האהובים עליו של יופי, אירוטיקה ויחסים מניפולטיביים (אם קראתם את המפתח בתרגום דורון ב. כהן תדעו על מה אני מדברת) – יש כאן גבר לא יוצלח המוצא את עצמו לכוד בתוך יחסים מניפולטיביים עם אשתו שינקו, שממנה הוא מתגרש, ואשתו החדשה פוקקו, אך ללא ספק גיבורת היצירה היא לילי החתולה, אותה שוזו מאמץ עוד בצעירותו ואליה מרגיש חיבה מיוחדת. הנשים בחייו של שוזו לא מחבבות כל-כך את החתולה, ומשתמשות בה כדי לתמרן את שוזו, אבל גם לחתולה יש רעיונות משלה. מה שיפה בספר הזה הוא שטניזקי לא סתם הופך את החתולה למטאפורה או לסמל של נשיות, אלא גם מצליח לצחוק מתוך מודעות עצמית על בני אדם בכלל, וסופרים בפרט, המשליכים על חתולים את הרגשות, התשוקות והפחדים שלהם. אגב, בזמן שכתב את הספר הזה, טניזקי בעצמו עבר גירושין וגם היה באמצע עבודתו על תרגום ליפנית מודרנית של מעשה גנג'י.

מהדהדורה ראשונה של "עיר של חתולים" (הספר כלל 7 יצירות נוספות)

חתולים היוו השראה גם עבור משוררים, ואחד הידועים בהם היה סאקוטרו האגיוורה (1886 – 1942). הוא הקדיש מספר שירים לחתולים, שהפכו בשיריו לעיתים מזוהים עם האורבניות הגואה והמבלבלת של תקופתו, ולעיתים עם עולם הדמיון המתקיים לצד העולם הרגיל שבו אנחנו חיים. הסיפור הקצר המפורסם שלו (אולי אפילו אפשר לקרוא לו שיר-פרוזה) נקרא "עיר של חתולים" (1935) ובו המספר, שמרבה לחוות תחושה של בלבול ואובדן כיוון בעיר, נוסע לבקר בעיירה מרוחקת בה תושבים מספרים מעשיות על קבוצות אנשים אחוזים ברוחות של חתולים, ובעודו מטייל בה טועה בדרך ומוצא את עצמו ברחובות של שכונה יפהפיה, בה אנשים אלגנטיים ומנומסים מסתובבים ברחובות. אך היופי הזה משתנה בן רגע למראה מבעיט של עיירה נטושה שורצת חתולים. לבסוף מוצא את עצמו המספר שוב בעיירה הרגילה והמוכרת, ותוהה האם המציאות האמתית היא העיירה, עיר החתולים, או שניהם. לצערי לא אוכל להפנות אתכם לתרגום בעברית, אבל יש תרגום מעולה שלHiroaki Sato לאוסף שנקרא Сat Town, הכולל שירים ממספר אוספי שירה של האגיוורה. את ההדים ל"עיר של חתולים" של האגיוורה אפשר כמובן למצוא בספרו של הרוקי מורקמי, 1Q84, שם הגיבור טנגו נוסע ברכבת לעיירה קטנה כדי לבקר את אביו הסובל מהפרעה קוגנטיבית מסוימת. במהלך הנסיעה ברכבת טנגו קורא אוסף סיפורים קצרים בשם "עיר החתולים", שנכתב בין שתי מלחמות עולם על ידי סופר גרמני כלשהו שטנגו לא מכיר. בסיפור הגיבור נוהג לנסוע ברכבת וכל פעם יורד בתחנה אחרת. יום אחד הוא מגיע לעיר משונה המאוכלסת בחתולים – החתולים יוצאים בלילה ונעלמים ביום – אך ברגע שהחתולים מגלים את נוכחותו של הגיבור בעירם, האפשרות לרדת בתחנה בה בעבר מצא את עיר החתולים נחסמת בפניו. גם אצל מורקמי מתקיים כפל (ואף שילוש) של מציאות (מציאויות?), כשהפורטל אל המציאות המדומה אינו נמצא בשליטתו של אדם. חתולים משחקים תפקיד חשוב גם בקפקא על החוף, שם הזקן נקאטה, שאיבד יכולת לקרוא ולכתוב, מסוגל לתקשר עם חתולים באופן מסתורי.

אחד מספריה האחרונים של שונו בכיכובם של חתוליה. נעצור את המלחמה באמצעות ספרות (2017)

כמו שכבר הבנתם, גם ביפן, כמו בכל העולם, סופרים יפניים רוקמים יחסים מיוחדים עם חתוליהם, ולעיתים מכניסים אותם לתוך היצירות שלהם. כך עושה, למשל, סופרת בשם יוריקו שונו, ששמה את החתולים שאספה בחדר האשפה של בניין המגורים שלה במרכז יצירתה. מבחינתה, הקשר שיצרה עם החתולים האלה לימד אותה על מערכות יחסים וגם גרם לה לצמוח כסופרת. בזכותם היא בחרה לרכוש בית משלה, כדי שתוכל להעניק להם מרחב בלי צורך לבקש רשות בדירות שכורות, בהן נהגה לגור עד אז. הקשר שלה עם החתולים לעיתים הופך גם למטאפורה לסוג הקשרים שהיא מבקשת לבנות כתגובה לחברה קפיטליסטית. מספר ספרים שלה עוסקים ספציפית בחתולים, ובאחד מהם היא כותבת: "אני בכלל לא אוהבת חתולים. אני גם לא באמת יודעת לגדל אותם. אבל במקרה, מי שהפכו להיות חברים שלי היו החתולים. והיה לי חשוב לא לבגוד בחברים האלה".

ספר רשומות של מיצויו קקוטה גם היום התבוננתי בך כל היום (2017)

סופרת אוהבת חתולים אחרת היא מיצויו קקוטה, שהקדישה מספר ספרי נון-פיקשן לחתול שלה טוטו, וגם התראיינה בתוכנית מיוחדת של הערוץ NHK בה השתתפו מספר סופרים וסופרות אוהבי חתולים. תוכלו לראות את טוטו המהמם ולקרוא ראיון עם קקוטה באנגלית באתר המקסים ilove.cat בו מופיעים ראיונות (ביפנית ובאנגלית) עם סופרים, אומנים, במאים ומעצבים יפניים. בספרה על אודות קיריקו כותבת הסופרת קנקו נישי על ילדה בת 11 שנפגעת מכך שילד בכיתה שלה קורא לה "מכוערת". היא מצליחה להתגבר וללמוד על עצמה דרך הקשר שלה עם חתול שחור בשם רעמסס השני. קיושי שיגֵמאצוּ מביא בספרו חתולי שמיכה שבעה סיפורים של אנשים שזקוקים לחום ותמיכה ומוכנים לוותר על כסף רב כדי לשכור חתול לשני לילות מאדם שמשכיר את שבעת חתוליו יחד עם שמיכה מנחמת – בין הדמויות אב שפוטר מעבודתו ורוצה לשמח איכשהו את ילדיו, זוג חשוך ילדים וילד שסובל מהתנכלויות בבית ספר.

חתולים יפניים בעברית

כמובן אני יכולה להמשיך, אבל הרי תשאלו – מה נוכל לקרוא בעברית חוץ מאני חתול? תשמחו לדעת שיש לנו שני ספרים יפניים נוספים שעוסקים בחתולים. אחד הוא חתולה אורחת מאת טקשי היראידה, שראה אור ביפן ב-2009, ואצלנו ב-2017 בתרגומה של עינת קופר. זהו ספר על ארעיות ויופי של הרגעים הקטנים, רומן קצר שנכתב על ידי משורר. זוג פרילנסרים בשנות השלושים לחייהם שוכרים יחידת דיור בחצר האחורית של בית יפני מסורתי בשכונה שקטה בעיר גדולה שהולכת ומשתנה בלחץ הגאות הנדל"נית. חייהם של בני הזוג משתנים כשלמטבח שלהם מגיעה חתולה קטנה של השכנים, לה הם מעניקים את השם צ'יבי (קטנטונת). שני אנשים שמעולם לא התעניינו בחתולים לפני כן, מגלים שביקוריה של צ'יבי הופכים ליותר ויותר חשובים להם. אף על פי שעל פניו לא קורה הרבה בספר, מלבד ביקוריה של צ'יבי ושיחותיהם של בני הזוג על פילוסופיה, אומנות וספרות, העולם מסביב משתנה בצורה כמעט בלתי מורגשת, אך מתמדת.

ספרה של הירו אריקווה, זכרונותיו של חתול נודד ראה אור ביפן ב-2012 ומאז הספיק להפוך גם לסרט קולנוע, ראה אור בישראל רק בחודש מאי האחרון בתרגום שלי. ננה החתול הוא גיבור הספר, והוא מספר לקוראים על חייו עם סָטוֺרוּ, עמו רקם קשר מיוחד במינו, לאחר שסטורו הציל אותו וטיפל בו כשהיה עדיין חתול מאוד צעיר. במהלך הספר אנחנו גם לומדים הרבה על חייו הלא פשוטים של סטורו ועל הטראומות והקשיים שחווה בהיותו ילד, וגם פוגשים את האנשים החשובים עבורו שפגש לאורך חייו. ננה הוא חתול עצמאי, לעיתים אנוכי ורברבן, אך גם שובה לב ומלא אהבה והכרת תודה לסטורו. אריקווה מצליחה לשמור על איזון בין הומור לרגשנות על ידי שילוב קולו של ננה בעלילה. הרגעים בהם אנחנו שומעים את "שיחותיו" עם בני אדם (רק הוא מבין את שפתם) ואת שיחותיו עם בעלי חיים אחרים שהוא פוגש, לרוב מלאים בהומור, והם מאזנים את רגעי הפאתוס החבוי בסיפורי החיים של הגיבורים האנושיים בספר. מלבד היותו שיר הלל לחתולים, זכרונותיו של חתול נודד הוא גם ספר מסע ברחבי יפן – כולל מבט אל הר פוג'י ושיטוט בשדות הבלתי נגמרים של הוקאידו.

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata
סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור
כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית במינימרקט. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan
כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

חדשות מהתקופה האחרונה

פרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו

כריכת הספר הזוכה של אקוני קאורו
כריכת הספר הזוכה של אקוני קאורי

ב-24 באוגוסט ספרה של אֶקוּני קאוֹרי, "שממית, צפרדע, כחליל" זכה בפרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו. ברומן זה חוזרת הסופרת לנושא האהוב עליה – יחסים מורכבים של זוגות לא מתפקדים ומשלבת אותו בנושא של עולם הילד. גיבורי הסיפור הם ילד קטן המשוחח עם בעלי חיים, אחותו הגדולה שדואגת לו, אב שמבלה את זמנו אצל המאהבת שלו, ואם שממתינה לשובו של בעלה ההולל. הרומן מצייר את עולמו הפנימי של הילד ואת העולם המורכב והבלתי יציב של המבוגרים.

אקוני היא סופרת ידועה שזכתה בפרסים רבים, כולל פרס נאוקי ופרס מורסקי שיקיבו.

פרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו נוסד על ידי ההוצאה לאור צ'וּאוֹ קוֹרוֹנְשָה ב-1965 לרגל 80 שנים להיווסדה. הפרס נוסד לכבודו של טניזקי ג'ונאיצ'ירו (1886 – 1965), שמספר יצירות חשובות שלו, כולל Sasameyuki (אנגלית: The Makioka Sisters) ותרגום של מעשה גנג'י ליפנית מודרנית, התפרסמו בהוצאה זו. לפי אתר הפרס הרשמי, הפרס הוא "על שמו של טניזקי שפעל במגוון רחב של סוגות, ומיועד ליצירת ספרות או דרמה יוצאת מהכלל המייצגת את תקופתה". בפועל הפרס ניתן בדרך כלל לרומנים שזוכים גם להצלחה מסחרית ונחשבים "פופולאריים". בין זוכי הפרס המפורסמים אפשר להזכיר את זוכה פרס הנובל לספרות אואה קנזבורו (1935 – ), אנצ'י פומיקו, צוצואי יסוטקה וקירינו נצואו.

פרס סֶיאוּן (星雲賞)

הכריכה של Orbital Cloud
הכריכה של Orbital Cloud

ב-29 באוגוסט בחרו חברי הוועידה למדע בדיוני יפני (Nihon SF Taikai) את הזוכים בקטגוריות השונות של פרס סיאון. בקטגוריה של רומן זכה פוג'יאי טאיו (Fujii Taiyō) עבור אוֹרביטארוּ קוּראוּדוֹ (Orbital Cloud). בשנה שעברה הספר דורג במקום הראשון לפי הדירוג SF ga yomitai! (רוצה לקרוא SF!) של הוצאת היאקווה (Hayakawa), המתמחה בספרות ספקולטיבית. את ספרו הראשון Gene Mapper פרסם פוג'יאי בהוצאה עצמית בפורמט דיגיטלי, והוא הפך לרב מכר מספר אחד של ספרי קינדל ב-Amazon.co.jp לשנת 2012. בהמשך הספר יצא מחדש גם בדפוס בהוצאת היקאווה כ-Gene Mapper – full build וב-2013 היה מועמד לפרס החשוב ביותר לספרות מדע בדיוני וספרות ספקולטיבית Nihon SF Taishō שמוענק על ידי SFWJ (אגודת סופרי מדע בדיוני ופנטזיה של יפן). בקיץ השנה Gene Mapper יצא בתרגום לאנגלית.

בקטגוריה של ספרות מתורגמת זכה ספרו של אנדי וייר לבד על מאדים והסיפור הקצר “The Girl-Thing Who Went Out for Sushi” של פט קדיגן (Pat Cadigan).

משמעות המילה סיאון היא נבולה, אך הפרס לא קשור לפרס נבולה האמריקאי; השם נבולה ניתן לו על שמו של כתב העת הראשון ביפן שהוקדש למדע בדיוני (כתב העת "סֶיאוּן" יצא ב-1954). הפרס, שנוסד ב-1970, מוענק מדי שנה על ידי הוועידה למדע בדיוני יפני ליצירה בסוגת הספרות הספקולטיבית.

וזה התקציר של אוֹרביטארוּ קוּראוּדוֹ (כפי שפורסם על ידי היקאווה): קימורה קאזומי, כותב עצמאי, המנהל אתר אינטרנט לחיזוי כוכבי שביט "מטאו-ניוז", מזהה תנועה מוזרה של פסולת חלל במסלול הלוויין. ברחבי הרשת מתחילה להתפשט שמועה שמדובר במתקפה על תחנת החלל הבינלאומית (ISS) וסמל דארל פרימן מפיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה מתחיל לחקור את הפסולת הזאת. באותה תקופה יזם ידוע בשם רוני סוּמָק מתכוון לעבור יחד עם בתו לגור במושבת חלל כחלק ממסע קידום של טיסות מסחריות לחלל. יום אחד, קאזומי מקבל מידע לגבי פסולת החלל מאדם הקורא לעצמו מדען איראני. קאזומי מנתח את נתוניו של אדם זה, ומעביר לסוכנות החלל היפנית מידע מפתיע. וכך מתחיל סיפור של לוחמה בטרור חלל חסר תקדים, בו מעורבות גם טייסות אמריקאיות ו-CIA.

סדרה של שלוש כתבות ב-Japan Times לקראת פרס נובל לספרות

קוובטה יאסונרי מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1968
קוובטה יאסונרי מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1968

שיתפתי את הקישורים לכתבות כבר בעמוד Facebook, אבל כאן סידרתי את הכתבות ביחד לנוחיותכם.

דמיאן פלנגן (Damian Flanagan) מספר על המאמצים שנעשו מאחורי הקלעים ביפן כדי לזכות בפרס נובל לספרות.

פלנגן מראיין את חוקר הספרות ג'ון נתן (John Nathan), שמדבר על חשיבותם של המתרגמים בבחירת הזוכה בפרס, תמה על זכייתה של אליס מונרו ב-2013, ומביע חוסר שביעות רצון מזכייתו של קוובטה יסונרי ("האגם", "בית היפיפיות הנמות וסיפורים אחרים"). בעיניו של נתן יצירותיו היפות אך קצרות היריעה של קוובטה ראויות פחות לפרס, מאשר למשל יצירותיו של נצומה סוסקי ("קוקורו", "אני חתול").

אואה קנזבורו מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1994
אואה קנזבורו מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1994

פלנגן תוהה האם הסיבה לכך ששוסקו אנדו ("הר געש", "סמוראי") לא זכה בנובל נעוצה באופי החתרני של ספריו ובהיותו קתולי.

***

ואם כבר פרסים, ב"אסהי" בחרו דווקא לדבר על פרס אקוטגווה. מכתביו של דזאי אוסאמו (1909 – 1948) לסאטו הארואו (1892 – 1964), חבר בוועדת הפרס והמנטור של דזאי, חושפים עד כמה השתוקק לקבל את הפרס. דזאי היה בין המועמדים גם ב-1935, שנתו הראשונה של הפרס, וגם בשנה שאחריה, אך מעולם לא זכה בו. עם זאת, בניגוד לזוכים של אותן שנים, שבינתיים נשכחו מלב הציבור, דזאי ממשיך להיות אחד הסופרים המוערכים והאהובים ביפן.

גיליון חדש של חדשות ספרים מיפן של קרן יפן:

jbnבקישור הבא תמצאו את הגיליון האחרון של חדשות ספרות מיפן, רבעון שמפרסמת קרן יפן (PDF). מאמר המערכת מוקדש לטנזיקי ג'ונאיצ'ירו, שהשנה מלאו 50 שנים למותו, מה שאומר שלפי החוק היפני בשנה הבאה היצירות שלו יהפכו לנחלת הציבור. כרגיל הגיליון מכיל המלצות על ספרים חדשים (ביפנית) בתחומים של ספרות, היסטוריה ותרבות.

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (3 מתוך 8)

ממשיכים עם אקוטגווה. למי שעוד לא קרא, חלק 2 כאן.

3. הבית

הוא התגורר בפרוורים, בחדר שבקומה השנייה. בשל רכות הקרקע הקומה השנייה נטתה בצורה משונה.

בחדר הזה דודתו הרבתה לריב איתו, ולעיתים הוריו המאמצים אף נחלצו לפייס ביניהם. ועם זאת, הוא אהב את הדודה הזאת יותר מכל אדם אחר. כשהוא היה בן עשרים, דודתו, שמעולם לא התחתנה, הייתה כבר כבת שישים.

בחדרו בקומה השנייה בבית בפרברים הוא תהה פעמים רבות אם אנשים שאוהבים אחד את השני בהכרח גם מייסרים אחד את השני. ברגעים כאלה הוא הרגיש בחוסר נחת את הנטייה של הקומה השנייה.

4. טוקיו

נהר סומידה היה אפוף עננים קודרים. מחלונה של אוניית קיטור קטנה הוא התבונן בעצי הדובדבן באי מוקוג'ימה. העצים העמוסים בפריחה נראו לו מדכאים כאילו היו סמרטוטים מרופטים. אך בעצי הדובדבן האלה – עצי הדובדבן של מוקוג'ימה הידועים עוד מתקופת אדו – באחד הימים הוא גילה את עצמו.

5. אגו

הוא ישב לשולחן באחד מבתי הקפה עם ידידו המבוגר* ועישן ללא הפסקה. הוא בקושי הוציא מילה. אך הקשיב רב קשב לדבריו של ידידו.

"חצי יום היום הסתובבתי במכונית".

"עשית סידורים?"

הידיד השעין את סנטרו על כף ידו והשיב בשוויון נפש:

"ממש לא, סתם התחשק לי להסתובב".

המילים האלה שחררו אותו אל עולם לא מוכר, אל עולם הקרוב לאלים, עולם ה"אגו". הוא הרגיש כאב. אך בו בזמן הרגיש גם שמחה.

בית הקפה היה קטן מאוד. אך מתחת לתמונתו של האל פאן**, בתוך עציץ אדום, היה עץ גומי עם עלים בשרניים תלויים.

* * *

* אקוטגווה מתכוון כאן לטניזקי ג'ונאיצ'ירו, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. אקוטגווה מתייחס אליו בתואר "סנפאי", השמור לאדם שלמד במחזור מוקדם באוניברסיטה או למישהו וותיק ומנוסה יותר בעבודה. טניזקי ג'ונאיצ'ירו למד באוניברסיטת טוקיו, אך נשר ב-1911, שנתיים לפני שאקוטגווה התחיל ללמוד שם.

** בשנים 1908-1912 פעלה ביפן קבוצה של סופרים ואומנים מתחומים שונים בשם "אגודת פאן" (pan no kai) שהמוטו שלה היה "אומנות לשם אומנות". בתחום הספרות, חברי הקבוצה התנגדו לזרם הנטורליזם (shizenshugi) היפני, לפיה ספרות נועדה לתאר באופן ריאליסטי את הפסיכולוגיה של האדם המודרני. חברי הקבוצה נהגו להתאסף בבתי קפה קטנים לאורך נהר סומידה, בדומה לאנשי הרוח שהתאספו בבתי קפה בפריס על גדות נהר הסן. דמותו של פאן הייתה לסמל של חופש אומנותי, אנטי-ממסדיות, ואורח חיים נהנתני. אף על פי שהקבוצה התפרקה ב-1912, הזרמים האנטי-נטורליסטים המשיכו לפרוח ביפן גם לאחר מכן, אל תוך תקופת טאישו (1912-1926). גם טניזקי וגם אקוטגווה משויכים לזרם האנטי-נטורליסטי.

Pan_no_kai
"מפגש של אגודת פאן", צייר 木村荘八 Kimura Shōhachi לפי תיאורו של 木下杢太郎 Kinoshita Mokutarō, אחד ממייסדי אגודת פאן.

 לעבור לחלק 4

נבחרות ספרותיות

היום בבלוג שתי נבחרות ספרותיות – אחת מדומיינת על ידי הוצאת Penguin והשנייה – נבחרת המועמדות והמועמדים לפרסי אקוטגווה ונאוקי.

1. נתחיל עם מונדיאל, כי בכל מקרה בימים אלה אנחנו שומעים רק על זה. בהוצאת Penguin מציעים להצביע עבור הנבחרת הספרותית האהובה מתוך 16 מדינות, ויפן היא אחת מהן. אני לא מבינה בכדורגל, אבל אני רואה שהציבו את נאטסואו קירינו (1951-) להיות שוערת. נבחרת השחקנים די מגוונת, ולמען האמת אני קצת מתקשה לראות אותם משחקים כקבוצה מגובשת, אבל הנה לשיפוטכם (כתוב עם שם פרטי לפני שם משפחה):

japan_team_share

המשך קריאת הפוסט "נבחרות ספרותיות"

לא רק מורקמי

לאיזון חגיגת מורקמי מהפוסט הקודם, כתבתי המלצה על חמישה ספרים  מעולים של סופרים יפניים אחרים, שניתן למצוא בתרגום לעברית עבור בלוג "הרפובליקה הספרותית" (עדכון: הבלוג איננו עוד, כך שאת הטקסט שכתבתי עבורו אני מפרסמת כאן).

לא רק מורקמי: חמישה ספרים יפניים מתורגמים לעברית

כל פעם שאני מספרת למישהו שאני לומדת ספרות יפנית, אחת השאלות הפופולאריות ששואלים אותי היא "יש משהו לקרוא חוץ ממורקמי?". אז בחרתי כאן חמישה ספרים כאלה, כולם נכתבו על ידי סופרים יפניים חשובים, ואפשר לכנותם קלאסיקה יפנית מודרנית.

  1. סוסקי נאטסומה/ קוקורו

הוצאת כתר, 1991. מיפנית: יעקב רז

נאטסומה (1867-1916) הוא סופר אהוב מאוד ביפן ואף ניתן לומר שהוא נחשב לסופר הלאומי, או כך לפחות כינה אותו זוכה פרס הנובל לספרות אואה קנזבורו בנאום הזכייה שלו ב-1995.

הספר קוקורו (שפירושו המקורב הוא לב-נפש) היא אחת היצירות הידועות ביותר שלו, שנכתבה בשנים האחרונות של חייו ולאחר משבר שחוותה יפן ונאטסומה באופן אישי ב-1912 עם מותו של הקיסר מייג'י, שהיה סמל לתקופה בה נכנסה יפן אל העידן המודרני, עת התחילה לספוג רעיונות וטכנולוגיה מערביים ועברה שינויים משמעותיים בארגון החברתי והפוליטי. הספר מחולק לשלושה חלקים, שני הראשונים מסופרים מפיו של סטודנט צעיר, שלומד באוניברסיטה בטוקיו ומחפש את עצמו בעולם, בין היתר דרך המפגש שלו עם פרופסור מתבודד. החלק השלישי והארוך יותר מוקדש למכתבו של הפרופסור אל הסטודנט, שהפך לידידו ונמצא לצד מיטת חוליו של אביו. במכתב הפרופסור מספר על חייו ועל הסוד המעיק, אותו הוא נושא עמו מאז ימי נעוריו. הספר נוגע בנושאים רבים הקשורים בנפשו של אדם ובמקומו בחברה.

  1. ג'ונאיצ'ירו טניזקי/ המפתח

הוצאת כתר, 2004. מיפנית: דורון ב. כהן

טניזקי (1886-1965), סופר בעל קול ייחודי ומובהק, עסק ביצירותיו בנושאים רבים, כמו מזרח מול מערב, פנטזיה מול מציאות, חיים מול מוות. הוא ידוע במיוחד ביצירות העוסקות באספקטים של נשיות ובפחד מפני אישה מינית וחושנית ובו בזמן ערגה לאישה כזאת.

המפתח הוא סיפור מטריד וטעון, של תשוקה, ארוטיקה, פטיש וקנאה, בו מעורבים הבעל, פרופסור באוניברסיטה בן 55, אשתו בת 44, בתם בת 20 וחבר משפחה בגילה של הבת. הספר כתוב כשני יומנים, האחד של הבעל והשני של האישה, כשכל אחד לסירוגין מספר את הצד שלו בסיפור תשוקתם הכושלת והניסיונות שלהם לשחק במשחק מסוכן, כל אחד בדרכו שלו, המתעתע בבן הזוג השני וגם בקוראים. לאורך הספר אין אנו יודעים אם בני הזוג יכולים לקרוא את דבריו אחד של השני ואם כן, מאיזה שלב בסיפור הדברים ידועים להם, אך גם כשמגיעים לסיומו נותרות עדיין שאלות רבות, ובעיקר מתעוררת השאלה לגבי חשיבות "האמת" או משמעות "האמת" בעולם, כשבכל מקרה כל אחד רואה את הדברים בצורה סובייקטיבית. כפי שהבעל לא יכול לדעת מה באמת חושבת אשתו וכפי שהאישה לעולם לא יכולה לדעת מה באמת חושב בעלה גם אחרי עשרים שנות נישואים, כך גם הקורא לא יכול לחדור עד הסוף לתוך תודעתם של הגיבורים ונותר עם שאלות רבות. אין זה אומר שהעלילה פרומה, יותר מדויק לומר שמדובר בספר הדוק מאוד, דומה לכורי עכביש מושלמים שנטוו במלאכה מדויקת וגאונית, אך פשוטה למראה, הלוכדים את הדמויות ואת הקורא בתוכם.

  1. יאסונרי קוובטה /האגם

הוצאת עם עובד, 1994. מיפנית: שונית שחל-פורת

קוובאטה (1899-1972), משורר היופי והעצבות של יפן שאחרי המלחמה, הוא היפני הראשון שזכה בפרס נובל לספרות ב-1968. יצירותיו הם ציורים יפיפיים וחדים של היופי החולף של הטבע ושל האדם.

האגם הוא סיפור חייו של גימֽפֵי מוֹמוֹאִי, העוקב אחרי נערות צעירות ויפות בחיפושו אחר יופי, בעוד כל חייו ספוגים בעצבות. הקריאה בספרו של קוובאטה דומה להתבוננות בעולם באמצעות טלסקופ קטן. העדשה יכולה להתמקד על עיניה של בחורה עד כדי כך שאלה נראות כמו אגם, ואז העדשה מתרחקת כדי להראות תמונה של טבע עם אגם  במרכזה, מתקרבת כך שאנו רואים רק את זוהרו של העור הלבן המבצבץ בין מכנסיה המקופלות של נערה לבין נעלה, ואז מתרחקת כך שאפשר לראות שכונה שלמה בעיר טוקיו. אך אין זה טלסקופ המאפשר רק התקרבות והתרחקות במרחב, אלא גם בזמן. רגע אחד אנחנו רואים את גימפי הצעיר הולך יד ביד עם דודניתו וברגע הבא אחריו אנחנו רואים אותו כאדם מבוגר ותשוש נפשית בבית מרחץ טורקי. מעגלי המרחב והזמן מתרחבים ומצטמצמים כמו אדוות על פני אגם.

  1. פומיקו אנצ'י/ מסכות נשים

הוצאת אסיה, 2000. מיפנית: מיכל דליות-בול

אנצ'י (1905-1986) היא אחת הסופרות היפניות החשובות של העת המודרנית, שיצירותיה עוסקות בחוויה של האישה בחברה היפנית הגברית, בביטויי מיניות נשית ובמקומה של הארוטיקה בחיי האישה.

במרכז של מסכות נשים עומדת אישה שעוצמתה נובעת מהזעם הכבוש הנובע מהתמודדותה עם היותה אישה בחברה פטריארכלית. מיאֶקוֹ מתמרנת את כל האנשים הסובבים אותה, כולל כלתה, אשתו של בנה המנוח, שנהרג בתאונת טיפוס הרים, ואת שני הגברים המאוהבים בה. בדרך היא גם משרטטת את דמותה ומטהרת את שמה של מי שמייצגת את האבטיפוס לדמות האישה הזועמת בספרות ובתיאטרון היפני. הספר אינו קל לקריאה, במיוחד עבור מי שזהו מפגשו הראשון עם התרבות היפנית, משום שאנצ'י בונה את העולם שלה דרך דמויות נשיות מההיסטוריה התרבותית העשירה של יפן, אך עבור מי שיהיה מוכן להשקיע, מזומנת חוויה של צלילה אל מעמקי הנפש הסוערת, המיוסרת והזועמת של אישה "שנשרפת באש האגו שלה שאינו מסוגל להתבטל בפני גברים".

  1. קובו אבה/ אישה בחולות

הוצאת גוונים, 2006. מיפנית: איריס אלגרישי

אבה (1924-1993) הוא אחד מיוצרי האוונגרד הבולטים של יפן, שלעיתים קרובות מושווה לקפקא בשל סגנון כתיבתו הסוריאליסטי וההומור השחור שביצירותיו.

גיבור הספר אישה בחולות, חוקר חרקים חובב, מגיע לכפר נידח לחפש אחר חרקים בחולות, וכשהוא מגלה שפספס את האוטובוס האחרון הביתה, אנשי הכפר מציעים לו ללון בכפר. הם מובילים אותו לאישה שביתה נמצא בתוך מחצבת חול. האישה עוסקת כל יום בהרחקת החול מביתה כדי שלא ייקבר תחתיו ולמעשה בכך מגנה על הכפר מפני סחף של החולות. הגיבור לן בביתה של האישה, אך למחרת בבוקר מגלה כי סולם חבלים שבאמצעותו ירד אל המחצבה נעלם וכי אין לו כל דרך לשוב הביתה. הגיבור, שנאבק לצאת מתוך המחצבה ולשוב לחייו הרגילים, מגלה במהרה שאנשי הכפר מצפים ממנו לסייע לאישה בהרחקת החול. כשעוקבים אחרי השינוי שחל בגיבור נוכח הנסיבות החדשות אליהן נקלע ונוכח מערכת היחסים שהוא מפתח עם האישה, שאל ביתה הזדמן, נפרש אחד הנושאים המרכזיים של היצירה והוא שאלת יכולת הבחירה של האדם בגורלו והדרך בה האדם מגיב כשהגורל נבחר עבורו שלא בעל כורחו.

books

בשבח הצללים / טניזקי ג'ונאיצ'ירו

in praise_2את הפוסט הזה אני מתחילה מהמלצה. אם אתם מתעניינים בתרבות היפנית, באסטטיקה היפנית, באסטטיקה באופן כללי, בפסיכולוגיה של בני אדם – אתם חייבים לקרוא את בשבח הצללים של טניזקי ג'ונאיצ'ירו, שתרגם לעברית דורון ב. כהן ויצא לאחרונה בהוצאת "אסיה". היות ומדובר בספר הדן באסטטיקה, אני אתחיל מהכריכה המעולה. זו כריכה העשויה קרטון דק ומחוספס שאת כולה תופס צילום שחור-לבן של חדר יפני מסורתי, בו בולטים משחקי האור והצל, הגלוי והנסתר, הודות למסכי הנייר (שוֹגִ'י) הפותחים והסוגרים חללים. בנוסף, היות ומדובר בכריכה עם דשים, המשחק של גלוי ונסתר נמשך. כשפותחים את הדש מגלים חלק נוסף של החדר, הנפתח אל המרפסת הסגורה/פתוחה שוב עם חלונות הנייר, ומבינים מהיכן מגיעים קרני האור האלכסוניים בחדר. אפשר לראות כיצד האור הקלוש החודר דרך מסכי הנייר, מודגש באופן מיוחד על ידי הצללים. הצללים, אותם משבח טניזקי, הם אלה המאפשרים למעט האור לבלוט, הם אלה ההופכים את החדר לרב מימדי, ליצירת אומנות בפני עצמה. מעניין בהשוואה לראות את הכריכה של המהדורה הבריטית של In Praise of Shadows, שם גם כן בחרו להשתמש בצילום של חדר יפני מסורתי, אך הכריכה מבריקה מעט והצילום אינו מונוכרומטי. אף על פי שגם על הכריכה הזאת ניתן לראות צללים, חסר המשחק והחיות של האור הטבעי החודר מבעד לשוג'י והמדגיש את הצללים העמוקים שבחדר, ודווקא יש תחושה של אור מלאכותי. זאת לפחות התחושה שנוצרה אצלי, כשהנחתי את שני הספרים מולי זה לצד זה.

המשך קריאת הפוסט "בשבח הצללים / טניזקי ג'ונאיצ'ירו"

אקוטגווה וטניזקי

אקוטגווה ריונוסקה

היום לפני 126 שנה נולד טניזקי ג'ונאיצ'ירו  (1886-1965) והיום לפני 85 שנים נפטר אקוטגווה ריונוסקה (1892-1927). לא יכולתי שלא לציין יום כזה בפוסט, אף על פי שלאחרונה הזמן הפנוי שלי הולך ומצטמצם, ונראה שהמצב יימשך לפחות עד סוף ספטמבר (כן, דווקא בקיץ). אבל אני בכל זאת מבטיחה להשתדל לכתוב משהו פעם בשבוע.

ובכן, בין שני הענקים הספרותיים האלה אני אוהבת יותר את אקוטגווה, המוכר בעיקר בזכות סרטו של אקירה קורוסאווה "רשומון", המבוסס על שני סיפוריו של אקוטגווה: "רשומון" ו"בחורש". למעשה, העלילה של  "רשומון" הסרט מבוססת יותר על "בחורש", ולוקחת את "רשומון" הסיפור רק בתור מסגרת סיפורית. אין ספק שגם הסרט וגם הסיפורים של אקוטגווה מעוררים מחשבה באשר לאופן בו אנו תופסים את המציאות ובאשר ליחסיותה של אמת, אבל החיבור שלי עם אקוטגווה נוצר דווקא בגלל היצירות האישיות (אפשר לומר, אוטוביוגרפיות) שלו, שכתב לקראת סוף חייו. יצירות אלה פחות מוכרות, ויש מבקרים הטוענים שהן החלשות יותר ושאף אולי לא ניתן לכנותן "ספרות", אבל האופן בו מצליח אוקטגאווה להעביר כאב ותחושה של חוסר השתייכות וחוסר התאמה לעולם מפעים אותי כל פעם מחדש כשאני קוראת את "גלגלי שיניים" (שתורגם כ-Cogwheels וגם כ- Spinning Gears) ו"חייו של אדם טיפש" (The Life of a Stupid Man). היכולת להעביר רגש ולגעת בנפש חשובים לי יותר מאשר התפעלות אסטטית גרידא מהווירטואוזיות של היוצר. בסופו של דבר אקוטגווה לא הצליח לעמוד בכאב העז ושם קץ לחייו ב-24 ביולי 1927.

המשך קריאת הפוסט "אקוטגווה וטניזקי"