תגית: טניזקי ג'ונאיצ'ירו

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata

סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור

כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית בחנות מכולת. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan

כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

חדשות מהתקופה האחרונה

פרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו

כריכת הספר הזוכה של אקוני קאורו

כריכת הספר הזוכה של אקוני קאורי

ב-24 באוגוסט ספרה של אֶקוּני קאוֹרי, "שממית, צפרדע, כחליל" זכה בפרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו. ברומן זה חוזרת הסופרת לנושא האהוב עליה – יחסים מורכבים של זוגות לא מתפקדים ומשלבת אותו בנושא של עולם הילד. גיבורי הסיפור הם ילד קטן המשוחח עם בעלי חיים, אחותו הגדולה שדואגת לו, אב שמבלה את זמנו אצל המאהבת שלו, ואם שממתינה לשובו של בעלה ההולל. הרומן מצייר את עולמו הפנימי של הילד ואת העולם המורכב והבלתי יציב של המבוגרים.

אקוני היא סופרת ידועה שזכתה בפרסים רבים, כולל פרס נאוקי ופרס מורסקי שיקיבו.

פרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו נוסד על ידי ההוצאה לאור צ'וּאוֹ קוֹרוֹנְשָה ב-1965 לרגל 80 שנים להיווסדה. הפרס נוסד לכבודו של טניזקי ג'ונאיצ'ירו (1886 – 1965), שמספר יצירות חשובות שלו, כולל Sasameyuki (אנגלית: The Makioka Sisters) ותרגום של מעשה גנג'י ליפנית מודרנית, התפרסמו בהוצאה זו. לפי אתר הפרס הרשמי, הפרס הוא "על שמו של טניזקי שפעל במגוון רחב של סוגות, ומיועד ליצירת ספרות או דרמה יוצאת מהכלל המייצגת את תקופתה". בפועל הפרס ניתן בדרך כלל לרומנים שזוכים גם להצלחה מסחרית ונחשבים "פופולאריים". בין זוכי הפרס המפורסמים אפשר להזכיר את זוכה פרס הנובל לספרות אואה קנזבורו (1935 – ), אנצ'י פומיקו, צוצואי יסוטקה וקירינו נצואו.

פרס סֶיאוּן (星雲賞)

הכריכה של Orbital Cloud

הכריכה של Orbital Cloud

ב-29 באוגוסט בחרו חברי הוועידה למדע בדיוני יפני (Nihon SF Taikai) את הזוכים בקטגוריות השונות של פרס סיאון. בקטגוריה של רומן זכה פוג'יאי טאיו (Fujii Taiyō) עבור אוֹרביטארוּ קוּראוּדוֹ (Orbital Cloud). בשנה שעברה הספר דורג במקום הראשון לפי הדירוג SF ga yomitai! (רוצה לקרוא SF!) של הוצאת היאקווה (Hayakawa), המתמחה בספרות ספקולטיבית. את ספרו הראשון Gene Mapper פרסם פוג'יאי בהוצאה עצמית בפורמט דיגיטלי, והוא הפך לרב מכר מספר אחד של ספרי קינדל ב-Amazon.co.jp לשנת 2012. בהמשך הספר יצא מחדש גם בדפוס בהוצאת היקאווה כ-Gene Mapper – full build וב-2013 היה מועמד לפרס החשוב ביותר לספרות מדע בדיוני וספרות ספקולטיבית Nihon SF Taishō שמוענק על ידי SFWJ (אגודת סופרי מדע בדיוני ופנטזיה של יפן). בקיץ השנה Gene Mapper יצא בתרגום לאנגלית.

בקטגוריה של ספרות מתורגמת זכה ספרו של אנדי וייר לבד על מאדים והסיפור הקצר “The Girl-Thing Who Went Out for Sushi” של פט קדיגן (Pat Cadigan).

משמעות המילה סיאון היא נבולה, אך הפרס לא קשור לפרס נבולה האמריקאי; השם נבולה ניתן לו על שמו של כתב העת הראשון ביפן שהוקדש למדע בדיוני (כתב העת "סֶיאוּן" יצא ב-1954). הפרס, שנוסד ב-1970, מוענק מדי שנה על ידי הוועידה למדע בדיוני יפני ליצירה בסוגת הספרות הספקולטיבית.

וזה התקציר של אוֹרביטארוּ קוּראוּדוֹ (כפי שפורסם על ידי היקאווה): קימורה קאזומי, כותב עצמאי, המנהל אתר אינטרנט לחיזוי כוכבי שביט "מטאו-ניוז", מזהה תנועה מוזרה של פסולת חלל במסלול הלוויין. ברחבי הרשת מתחילה להתפשט שמועה שמדובר במתקפה על תחנת החלל הבינלאומית (ISS) וסמל דארל פרימן מפיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה מתחיל לחקור את הפסולת הזאת. באותה תקופה יזם ידוע בשם רוני סוּמָק מתכוון לעבור יחד עם בתו לגור במושבת חלל כחלק ממסע קידום של טיסות מסחריות לחלל. יום אחד, קאזומי מקבל מידע לגבי פסולת החלל מאדם הקורא לעצמו מדען איראני. קאזומי מנתח את נתוניו של אדם זה, ומעביר לסוכנות החלל היפנית מידע מפתיע. וכך מתחיל סיפור של לוחמה בטרור חלל חסר תקדים, בו מעורבות גם טייסות אמריקאיות ו-CIA.

סדרה של שלוש כתבות ב-Japan Times לקראת פרס נובל לספרות

קוובטה יאסונרי מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1968

קוובטה יאסונרי מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1968

שיתפתי את הקישורים לכתבות כבר בעמוד Facebook, אבל כאן סידרתי את הכתבות ביחד לנוחיותכם.

דמיאן פלנגן (Damian Flanagan) מספר על המאמצים שנעשו מאחורי הקלעים ביפן כדי לזכות בפרס נובל לספרות.

פלנגן מראיין את חוקר הספרות ג'ון נתן (John Nathan), שמדבר על חשיבותם של המתרגמים בבחירת הזוכה בפרס, תמה על זכייתה של אליס מונרו ב-2013, ומביע חוסר שביעות רצון מזכייתו של קוובטה יסונרי ("האגם", "בית היפיפיות הנמות וסיפורים אחרים"). בעיניו של נתן יצירותיו היפות אך קצרות היריעה של קוובטה ראויות פחות לפרס, מאשר למשל יצירותיו של נצומה סוסקי ("קוקורו", "אני חתול").

אואה קנזבורו מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1994

אואה קנזבורו מקבל את פרס הנובל לספרות ב-1994

פלנגן תוהה האם הסיבה לכך ששוסקו אנדו ("הר געש", "סמוראי") לא זכה בנובל נעוצה באופי החתרני של ספריו ובהיותו קתולי.

***

ואם כבר פרסים, ב"אסהי" בחרו דווקא לדבר על פרס אקוטגווה. מכתביו של דזאי אוסאמו (1909 – 1948) לסאטו הארואו (1892 – 1964), חבר בוועדת הפרס והמנטור של דזאי, חושפים עד כמה השתוקק לקבל את הפרס. דזאי היה בין המועמדים גם ב-1935, שנתו הראשונה של הפרס, וגם בשנה שאחריה, אך מעולם לא זכה בו. עם זאת, בניגוד לזוכים של אותן שנים, שבינתיים נשכחו מלב הציבור, דזאי ממשיך להיות אחד הסופרים המוערכים והאהובים ביפן.

גיליון חדש של חדשות ספרים מיפן של קרן יפן:

jbnבקישור הבא תמצאו את הגיליון האחרון של חדשות ספרות מיפן, רבעון שמפרסמת קרן יפן (PDF). מאמר המערכת מוקדש לטנזיקי ג'ונאיצ'ירו, שהשנה מלאו 50 שנים למותו, מה שאומר שלפי החוק היפני בשנה הבאה היצירות שלו יהפכו לנחלת הציבור. כרגיל הגיליון מכיל המלצות על ספרים חדשים (ביפנית) בתחומים של ספרות, היסטוריה ותרבות.

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (3 מתוך 8)

ממשיכים עם אקוטגווה. למי שעוד לא קרא, חלק 2 כאן.

3. הבית

הוא התגורר בפרוורים, בחדר שבקומה השנייה. בשל רכות הקרקע הקומה השנייה נטתה בצורה משונה.

בחדר הזה דודתו הרבתה לריב איתו, ולעיתים הוריו המאמצים אף נחלצו לפייס ביניהם. ועם זאת, הוא אהב את הדודה הזאת יותר מכל אדם אחר. כשהוא היה בן עשרים, דודתו, שמעולם לא התחתנה, הייתה כבר כבת שישים.

בחדרו בקומה השנייה בבית בפרברים הוא תהה פעמים רבות אם אנשים שאוהבים אחד את השני בהכרח גם מייסרים אחד את השני. ברגעים כאלה הוא הרגיש בחוסר נחת את הנטייה של הקומה השנייה.

4. טוקיו

נהר סומידה היה אפוף עננים קודרים. מחלונה של אוניית קיטור קטנה הוא התבונן בעצי הדובדבן באי מוקוג'ימה. העצים העמוסים בפריחה נראו לו מדכאים כאילו היו סמרטוטים מרופטים. אך בעצי הדובדבן האלה – עצי הדובדבן של מוקוג'ימה הידועים עוד מתקופת אדו – באחד הימים הוא גילה את עצמו.

5. אגו

הוא ישב לשולחן באחד מבתי הקפה עם ידידו המבוגר* ועישן ללא הפסקה. הוא בקושי הוציא מילה. אך הקשיב רב קשב לדבריו של ידידו.

"חצי יום היום הסתובבתי במכונית".

"עשית סידורים?"

הידיד השעין את סנטרו על כף ידו והשיב בשוויון נפש:

"ממש לא, סתם התחשק לי להסתובב".

המילים האלה שחררו אותו אל עולם לא מוכר, אל עולם הקרוב לאלים, עולם ה"אגו". הוא הרגיש כאב. אך בו בזמן הרגיש גם שמחה.

בית הקפה היה קטן מאוד. אך מתחת לתמונתו של האל פאן**, בתוך עציץ אדום, היה עץ גומי עם עלים בשרניים תלויים.

* * *

* אקוטגווה מתכוון כאן לטניזקי ג'ונאיצ'ירו, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. אקוטגווה מתייחס אליו בתואר "סנפאי", השמור לאדם שלמד במחזור מוקדם באוניברסיטה או למישהו וותיק ומנוסה יותר בעבודה. טניזקי ג'ונאיצ'ירו למד באוניברסיטת טוקיו, אך נשר ב-1911, שנתיים לפני שאקוטגווה התחיל ללמוד שם.

** בשנים 1908-1912 פעלה ביפן קבוצה של סופרים ואומנים מתחומים שונים בשם "אגודת פאן" (pan no kai) שהמוטו שלה היה "אומנות לשם אומנות". בתחום הספרות, חברי הקבוצה התנגדו לזרם הנטורליזם (shizenshugi) היפני, לפיה ספרות נועדה לתאר באופן ריאליסטי את הפסיכולוגיה של האדם המודרני. חברי הקבוצה נהגו להתאסף בבתי קפה קטנים לאורך נהר סומידה, בדומה לאנשי הרוח שהתאספו בבתי קפה בפריס על גדות נהר הסן. דמותו של פאן הייתה לסמל של חופש אומנותי, אנטי-ממסדיות, ואורח חיים נהנתני. אף על פי שהקבוצה התפרקה ב-1912, הזרמים האנטי-נטורליסטים המשיכו לפרוח ביפן גם לאחר מכן, אל תוך תקופת טאישו (1912-1926). גם טניזקי וגם אקוטגווה משויכים לזרם האנטי-נטורליסטי.

Pan_no_kai

"מפגש של אגודת פאן", צייר 木村荘八 Kimura Shōhachi לפי תיאורו של 木下杢太郎 Kinoshita Mokutarō, אחד ממייסדי אגודת פאן.

 לעבור לחלק 4

נבחרות ספרותיות

היום בבלוג שתי נבחרות ספרותיות – אחת מדומיינת על ידי הוצאת Penguin והשנייה – נבחרת המועמדות והמועמדים לפרסי אקוטגווה ונאוקי.

1. נתחיל עם מונדיאל, כי בכל מקרה בימים אלה אנחנו שומעים רק על זה. בהוצאת Penguin מציעים להצביע עבור הנבחרת הספרותית האהובה מתוך 16 מדינות, ויפן היא אחת מהן. אני לא מבינה בכדורגל, אבל אני רואה שהציבו את נאטסואו קירינו (1951-) להיות שוערת. נבחרת השחקנים די מגוונת, ולמען האמת אני קצת מתקשה לראות אותם משחקים כקבוצה מגובשת, אבל הנה לשיפוטכם (כתוב עם שם פרטי לפני שם משפחה):

japan_team_share

להמשיך לקרוא

לא רק מורקמי

לאיזון חגיגת מורקמי מהפוסט הקודם, כתבתי המלצה על חמישה ספרים  מעולים של סופרים יפניים אחרים, שניתן למצוא בתרגום לעברית עבור בלוג "הרפובליקה הספרותית" (עדכון: הבלוג איננו עוד, כך שאת הטקסט שכתבתי עבורו אני מפרסמת כאן).

לא רק מורקמי: חמישה ספרים יפניים מתורגמים לעברית

כל פעם שאני מספרת למישהו שאני לומדת ספרות יפנית, אחת השאלות הפופולאריות ששואלים אותי היא "יש משהו לקרוא חוץ ממורקמי?". אז בחרתי כאן חמישה ספרים כאלה, כולם נכתבו על ידי סופרים יפניים חשובים, ואפשר לכנותם קלאסיקה יפנית מודרנית.

  1. סוסקי נאטסומה/ קוקורו

הוצאת כתר, 1991. מיפנית: יעקב רז

נאטסומה (1867-1916) הוא סופר אהוב מאוד ביפן ואף ניתן לומר שהוא נחשב לסופר הלאומי, או כך לפחות כינה אותו זוכה פרס הנובל לספרות אואה קנזבורו בנאום הזכייה שלו ב-1995.

הספר קוקורו (שפירושו המקורב הוא לב-נפש) היא אחת היצירות הידועות ביותר שלו, שנכתבה בשנים האחרונות של חייו ולאחר משבר שחוותה יפן ונאטסומה באופן אישי ב-1912 עם מותו של הקיסר מייג'י, שהיה סמל לתקופה בה נכנסה יפן אל העידן המודרני, עת התחילה לספוג רעיונות וטכנולוגיה מערביים ועברה שינויים משמעותיים בארגון החברתי והפוליטי. הספר מחולק לשלושה חלקים, שני הראשונים מסופרים מפיו של סטודנט צעיר, שלומד באוניברסיטה בטוקיו ומחפש את עצמו בעולם, בין היתר דרך המפגש שלו עם פרופסור מתבודד. החלק השלישי והארוך יותר מוקדש למכתבו של הפרופסור אל הסטודנט, שהפך לידידו ונמצא לצד מיטת חוליו של אביו. במכתב הפרופסור מספר על חייו ועל הסוד המעיק, אותו הוא נושא עמו מאז ימי נעוריו. הספר נוגע בנושאים רבים הקשורים בנפשו של אדם ובמקומו בחברה.

  1. ג'ונאיצ'ירו טניזקי/ המפתח

הוצאת כתר, 2004. מיפנית: דורון ב. כהן

טניזקי (1886-1965), סופר בעל קול ייחודי ומובהק, עסק ביצירותיו בנושאים רבים, כמו מזרח מול מערב, פנטזיה מול מציאות, חיים מול מוות. הוא ידוע במיוחד ביצירות העוסקות באספקטים של נשיות ובפחד מפני אישה מינית וחושנית ובו בזמן ערגה לאישה כזאת.

המפתח הוא סיפור מטריד וטעון, של תשוקה, ארוטיקה, פטיש וקנאה, בו מעורבים הבעל, פרופסור באוניברסיטה בן 55, אשתו בת 44, בתם בת 20 וחבר משפחה בגילה של הבת. הספר כתוב כשני יומנים, האחד של הבעל והשני של האישה, כשכל אחד לסירוגין מספר את הצד שלו בסיפור תשוקתם הכושלת והניסיונות שלהם לשחק במשחק מסוכן, כל אחד בדרכו שלו, המתעתע בבן הזוג השני וגם בקוראים. לאורך הספר אין אנו יודעים אם בני הזוג יכולים לקרוא את דבריו אחד של השני ואם כן, מאיזה שלב בסיפור הדברים ידועים להם, אך גם כשמגיעים לסיומו נותרות עדיין שאלות רבות, ובעיקר מתעוררת השאלה לגבי חשיבות "האמת" או משמעות "האמת" בעולם, כשבכל מקרה כל אחד רואה את הדברים בצורה סובייקטיבית. כפי שהבעל לא יכול לדעת מה באמת חושבת אשתו וכפי שהאישה לעולם לא יכולה לדעת מה באמת חושב בעלה גם אחרי עשרים שנות נישואים, כך גם הקורא לא יכול לחדור עד הסוף לתוך תודעתם של הגיבורים ונותר עם שאלות רבות. אין זה אומר שהעלילה פרומה, יותר מדויק לומר שמדובר בספר הדוק מאוד, דומה לכורי עכביש מושלמים שנטוו במלאכה מדויקת וגאונית, אך פשוטה למראה, הלוכדים את הדמויות ואת הקורא בתוכם.

  1. יאסונרי קוובטה /האגם

הוצאת עם עובד, 1994. מיפנית: שונית שחל-פורת

קוובאטה (1899-1972), משורר היופי והעצבות של יפן שאחרי המלחמה, הוא היפני הראשון שזכה בפרס נובל לספרות ב-1968. יצירותיו הם ציורים יפיפיים וחדים של היופי החולף של הטבע ושל האדם.

האגם הוא סיפור חייו של גימֽפֵי מוֹמוֹאִי, העוקב אחרי נערות צעירות ויפות בחיפושו אחר יופי, בעוד כל חייו ספוגים בעצבות. הקריאה בספרו של קוובאטה דומה להתבוננות בעולם באמצעות טלסקופ קטן. העדשה יכולה להתמקד על עיניה של בחורה עד כדי כך שאלה נראות כמו אגם, ואז העדשה מתרחקת כדי להראות תמונה של טבע עם אגם  במרכזה, מתקרבת כך שאנו רואים רק את זוהרו של העור הלבן המבצבץ בין מכנסיה המקופלות של נערה לבין נעלה, ואז מתרחקת כך שאפשר לראות שכונה שלמה בעיר טוקיו. אך אין זה טלסקופ המאפשר רק התקרבות והתרחקות במרחב, אלא גם בזמן. רגע אחד אנחנו רואים את גימפי הצעיר הולך יד ביד עם דודניתו וברגע הבא אחריו אנחנו רואים אותו כאדם מבוגר ותשוש נפשית בבית מרחץ טורקי. מעגלי המרחב והזמן מתרחבים ומצטמצמים כמו אדוות על פני אגם.

  1. פומיקו אנצ'י/ מסכות נשים

הוצאת אסיה, 2000. מיפנית: מיכל דליות-בול

אנצ'י (1905-1986) היא אחת הסופרות היפניות החשובות של העת המודרנית, שיצירותיה עוסקות בחוויה של האישה בחברה היפנית הגברית, בביטויי מיניות נשית ובמקומה של הארוטיקה בחיי האישה.

במרכז של מסכות נשים עומדת אישה שעוצמתה נובעת מהזעם הכבוש הנובע מהתמודדותה עם היותה אישה בחברה פטריארכלית. מיאֶקוֹ מתמרנת את כל האנשים הסובבים אותה, כולל כלתה, אשתו של בנה המנוח, שנהרג בתאונת טיפוס הרים, ואת שני הגברים המאוהבים בה. בדרך היא גם משרטטת את דמותה ומטהרת את שמה של מי שמייצגת את האבטיפוס לדמות האישה הזועמת בספרות ובתיאטרון היפני. הספר אינו קל לקריאה, במיוחד עבור מי שזהו מפגשו הראשון עם התרבות היפנית, משום שאנצ'י בונה את העולם שלה דרך דמויות נשיות מההיסטוריה התרבותית העשירה של יפן, אך עבור מי שיהיה מוכן להשקיע, מזומנת חוויה של צלילה אל מעמקי הנפש הסוערת, המיוסרת והזועמת של אישה "שנשרפת באש האגו שלה שאינו מסוגל להתבטל בפני גברים".

  1. קובו אבה/ אישה בחולות

הוצאת גוונים, 2006. מיפנית: איריס אלגרישי

אבה (1924-1993) הוא אחד מיוצרי האוונגרד הבולטים של יפן, שלעיתים קרובות מושווה לקפקא בשל סגנון כתיבתו הסוריאליסטי וההומור השחור שביצירותיו.

גיבור הספר אישה בחולות, חוקר חרקים חובב, מגיע לכפר נידח לחפש אחר חרקים בחולות, וכשהוא מגלה שפספס את האוטובוס האחרון הביתה, אנשי הכפר מציעים לו ללון בכפר. הם מובילים אותו לאישה שביתה נמצא בתוך מחצבת חול. האישה עוסקת כל יום בהרחקת החול מביתה כדי שלא ייקבר תחתיו ולמעשה בכך מגנה על הכפר מפני סחף של החולות. הגיבור לן בביתה של האישה, אך למחרת בבוקר מגלה כי סולם חבלים שבאמצעותו ירד אל המחצבה נעלם וכי אין לו כל דרך לשוב הביתה. הגיבור, שנאבק לצאת מתוך המחצבה ולשוב לחייו הרגילים, מגלה במהרה שאנשי הכפר מצפים ממנו לסייע לאישה בהרחקת החול. כשעוקבים אחרי השינוי שחל בגיבור נוכח הנסיבות החדשות אליהן נקלע ונוכח מערכת היחסים שהוא מפתח עם האישה, שאל ביתה הזדמן, נפרש אחד הנושאים המרכזיים של היצירה והוא שאלת יכולת הבחירה של האדם בגורלו והדרך בה האדם מגיב כשהגורל נבחר עבורו שלא בעל כורחו.

books

בשבח הצללים / טניזקי ג'ונאיצ'ירו

in praise_2את הפוסט הזה אני מתחילה מהמלצה. אם אתם מתעניינים בתרבות היפנית, באסטטיקה היפנית, באסטטיקה באופן כללי, בפסיכולוגיה של בני אדם – אתם חייבים לקרוא את בשבח הצללים של טניזקי ג'ונאיצ'ירו, שתרגם לעברית דורון ב. כהן ויצא לאחרונה בהוצאת "אסיה". היות ומדובר בספר הדן באסטטיקה, אני אתחיל מהכריכה המעולה. זו כריכה העשויה קרטון דק ומחוספס שאת כולה תופס צילום שחור-לבן של חדר יפני מסורתי, בו בולטים משחקי האור והצל, הגלוי והנסתר, הודות למסכי הנייר (שוֹגִ'י) הפותחים והסוגרים חללים. בנוסף, היות ומדובר בכריכה עם דשים, המשחק של גלוי ונסתר נמשך. כשפותחים את הדש מגלים חלק נוסף של החדר, הנפתח אל המרפסת הסגורה/פתוחה שוב עם חלונות הנייר, ומבינים מהיכן מגיעים קרני האור האלכסוניים בחדר. אפשר לראות כיצד האור הקלוש החודר דרך מסכי הנייר, מודגש באופן מיוחד על ידי הצללים. הצללים, אותם משבח טניזקי, הם אלה המאפשרים למעט האור לבלוט, הם אלה ההופכים את החדר לרב מימדי, ליצירת אומנות בפני עצמה. מעניין בהשוואה לראות את הכריכה של המהדורה הבריטית של In Praise of Shadows, שם גם כן בחרו להשתמש בצילום של חדר יפני מסורתי, אך הכריכה מבריקה מעט והצילום אינו מונוכרומטי. אף על פי שגם על הכריכה הזאת ניתן לראות צללים, חסר המשחק והחיות של האור הטבעי החודר מבעד לשוג'י והמדגיש את הצללים העמוקים שבחדר, ודווקא יש תחושה של אור מלאכותי. זאת לפחות התחושה שנוצרה אצלי, כשהנחתי את שני הספרים מולי זה לצד זה.

להמשיך לקרוא

אקוטגווה וטניזקי

אקוטגווה ריונוסקה

היום לפני 126 שנה נולד טניזקי ג'ונאיצ'ירו  (1886-1965) והיום לפני 85 שנים נפטר אקוטגווה ריונוסקה (1892-1927). לא יכולתי שלא לציין יום כזה בפוסט, אף על פי שלאחרונה הזמן הפנוי שלי הולך ומצטמצם, ונראה שהמצב יימשך לפחות עד סוף ספטמבר (כן, דווקא בקיץ). אבל אני בכל זאת מבטיחה להשתדל לכתוב משהו פעם בשבוע.

ובכן, בין שני הענקים הספרותיים האלה אני אוהבת יותר את אקוטגווה, המוכר בעיקר בזכות סרטו של אקירה קורוסאווה "רשומון", המבוסס על שני סיפוריו של אקוטגווה: "רשומון" ו"בחורש". למעשה, העלילה של  "רשומון" הסרט מבוססת יותר על "בחורש", ולוקחת את "רשומון" הסיפור רק בתור מסגרת סיפורית. אין ספק שגם הסרט וגם הסיפורים של אקוטגווה מעוררים מחשבה באשר לאופן בו אנו תופסים את המציאות ובאשר ליחסיותה של אמת, אבל החיבור שלי עם אקוטגווה נוצר דווקא בגלל היצירות האישיות (אפשר לומר, אוטוביוגרפיות) שלו, שכתב לקראת סוף חייו. יצירות אלה פחות מוכרות, ויש מבקרים הטוענים שהן החלשות יותר ושאף אולי לא ניתן לכנותן "ספרות", אבל האופן בו מצליח אוקטגאווה להעביר כאב ותחושה של חוסר השתייכות וחוסר התאמה לעולם מפעים אותי כל פעם מחדש כשאני קוראת את "גלגלי שיניים" (שתורגם כ-Cogwheels וגם כ- Spinning Gears) ו"חייו של אדם טיפש" (The Life of a Stupid Man). היכולת להעביר רגש ולגעת בנפש חשובים לי יותר מאשר התפעלות אסטטית גרידא מהווירטואוזיות של היוצר. בסופו של דבר אקוטגווה לא הצליח לעמוד בכאב העז ושם קץ לחייו ב-24 ביולי 1927.

להמשיך לקרוא