תגית: טוואדה יוקו

שלושה ספרים על סוף העולם

שלושה ספרים על סוף העולם

אנחנו כל הזמן שומעים בתקשורת על הזדקנות האוכלוסייה ועל ירידה בשיעורי הילודה ביפן. לפי הנתונים האחרונים מספר הילדים מתחת לגיל 15 נכון ל-1 באפריל 2019 עומד על 15.22 מיליון, שזה השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 1950 ומהווה 12.1% מהאוכלוסיה. כמובן, אי אפשר להגיד שאין כלל סיבה לדאגה. אוכלוסייה מבוגרת יותר משמעותה שיש יותר אנשים שזקוקים לשירותי סעד ורפואה ושיש פחות משלמי מסים מאשר אנשים הזקוקים לקצבאות. הממשלה נוקטת בכל מיני אמצעים כדי להגביר את שיעור הילודה מחד וכדי להשלים את מערך כוח העבודה מאידך – שני דברים שלא הולכים כל כך ביחד משום שאת מצבת כוח האדם מנסים להגדיל על ידי עידוד הצטרפותן של נשים לכוח העבודה ואת שיעורי הילודה מנסים לשפר באמצעות עידוד של אותן נשים להביא יותר ילדים, בעוד מערך השירותים הניתנים להורים עובדים כמו גני ילדים ופעוטונים עדיין רחוק מלהיות מספיק. אנחנו חושבים על הבאת ילדים כדבר טבעי, אבל למעשה זה נושא שקשור להתפתחויות טכנולוגיות ולתפיסות הקיימות בחברה לגבי הטכנולוגיות האלה, וגם לתהליכים פוליטיים וחברתיים רחבים. הספרות כמובן משקפת תפיסות ותהליכים האלה. הצורך בהמשכיות (או בהכחדת) המין האנושי הוא אחד הנושאים שהיא מרבה לעסוק בהם. משום מה יש לנו כבני אדם תפיסה שהכחדת המין האנושי פירושה סוף העולם. אנחנו מרגישים או מאוד רוצים להרגיש חלק מאיזושהי היסטוריה (משפחתית/עדתית/לאומית) עתיקה וגם רוצים "להשאיר משהו אחרינו".

סיפורים על סוף העולם כמובן לא חדשים ביפן. כל תקופה הולידה שורה ארוכה של ספרים וסרטים המדמיינים את הכחדתה של יפן או הכחדתו של העולם. הידוע מבין אלה הוא ספרו של קוֹמָצוּ סָקיוֹ יפן שוקעת (日本沈没, מרץ 1973) המדמיין את שקיעתם של איי יפן מתחת למים בעקבות רעשי אדמה חזקים, והתפזרותם של היפנים כפליטים במדינות אחרות. הילד הרע של מדע בדיוני יפני, צוּצוּי יָסוּטָקָה, מיד פירסם סיפור פרודי קצר בשם הכול שוקע מלבד יפן (日本以外全部沈没, ספטמבר 1973) בו, כפי שכבר תיארתם לעצמכם, רק יפן נשארת מעל פני המים ונאלצת לקלוט פליטים מכל העולם (אגב, את הפרודיה שלו הוא פרסם לאחר שקיבל לכך את הסכמתו של קומצו). שתי היצירות עובדו לקולנוע, זאת של קומצו יותר מפעם אחת. ספר מפורסם אחר הוא עידן הקרח הרביעי (第四間氷期, 1970) של הסופר המבריק קוֹבוֹ אָבֶּה (ייתכן שאתם מכירים את הספר שלו אישה בחולות בתרגום איריס אלגרישי), גם כאן מדובר בפנטזיה שחורה על שקיעתו של העולם מתחת למים, בעקבות הפשרת הקרחונים באנטרקטיקה, והניסיון של האנושות ליצור בני אדם אמפיביים שיוכלו להתקיים מתחת למים בבוא העת. ואתם כמובן יכולים לחשוב על מספר סרטים ויצירות המדמיינים אפשרות של סוף העולם כמו גודזילה או אקירה. בפוסט הזה אני רוצה להציג שלוש יצירות פחות ידועות שעוסקות בסוף העולם, בהן העולם המוכר לאנושות אולי הולך ונכחד, אבל השאלה המנחה היא לא איזו טכנולוגיה עלינו לפתח כדי לעצור את זה ולשמר את האנושות כפי שהיא, אלא מה בכלל המשמעות של אנושות, איך צורת החשיבה שלנו עלולה להיות זו שמובילה להכחדה, ומה אנחנו, אם בכלל, מסוגלים לשנות בצורת החשיבה הזו.

 

מתוך פרויקט REAL TIMES של צוות אומנים Chim↑Pom שהתגנבו אל האזור האסור לכניסה בפוקושימה, כחודש בלבד אחרי האסון במרץ 2011 וצילמו את עצמם על רקע אתר מפעילת הכור הגרעיני TEPCO. לחצו על התמונה כדי לראות את הסרט המלא, כולל הסבר של האומנים (יש כתוביות באנגלית)

טוואדה יוקו/ השליח (קֶנטושי, 2014)

יפן בעתיד קרוב. זיהום גרעיני וקריסה של תשתיות משנים את פני המדינה. טוקיו על 23 רובעיה נטושה משום שנחשבת לאזור לא בטוח למגורים. האזורים היחידים שמשגשגים יחסית הם אוקינווה, הוקאידו ואזור טוהוקו, משום שאלה אזורים בהם עדיין ניתן לעבד את האדם ולייצר מזון. האנשים שנשארו באזורים הסמוכים לטוקיו סובלים מאספקת מזון מוגבלת, כיוון שאין לאזור הזה שום דבר שיוכלו לתת בתמורה לתוצרת של האזורים האחרים. המדינה מנותקת מחשמל, אינטרנט, טלפון והעולם כולו. שימוש בקטקנה (הכתב המשמש לכתיבת מילים המגיעות משפות זרות) ולימוד שפות זרות נאסר, ואפילו אזכור של מדינות אחרות או מאכלים זרים נחשב למשהו מסוכן (אם כי לא ברור אם מישהו אי פעם נענש על כך).

במחוז צ'יבה, מזרחית לטוקיו, גר יוֹשירוֹ עם נינו מוּמֶי. הילד מומי, כמו ילדים אחרים ביפן, חלש מאוד ובקושי מסוגל ללכת בכוחות עצמו. לעומתו יושירו, שעבר כבר את גיל מאה, בריא ומלא כוח. נראה שאנשים המשתייכים לדור של יושירו הפכו לבני אל-מוות בעוד הילדים החדשים מתים לפני שמגיעים לבגרותם. עם זאת, מומי הוא דווקא זה שמלא אופטימיות וחוכמה שחסרים ליושירו. מומי נבחר לתוכנית סודית במסגרתה הוא אמור להישלח למרכז רפואי מחוץ ליפן, אליו נשלחים גם ילדים ממדינות אחרות בעולם, בניסיון למצוא פתרון למשבר הבריאות וזיהום האוויר הכלל עולמי. זה גם מקור השם של הספר, "קנטושי" ביפנית, המתייחס לשליחים מיוחדים שנשלחו מיפן לסין בין מאה שביעית למאה התשיעית, לצורך איסוף ידע ומיומנויות. אולם בספר של טוואדה "קנטושי" כתוב בסימניות אחרות, שמשמעותן "נושא האור", ואולי יש בכך רמיזה שהסתגרות ושוביניזם לאומי הם לא הדרך הנכונה. טוואדה משאירה הרבה קצוות פרומים בספר הזה, והחוזק האמתי שלו הוא בשימוש הווירטואוזי והמושחז שלה במשחקי מילים, וביצירת אווירה מתעתעת אבל מאוד אמינה. 

אראי מוטוקו/ חידקל ופרת (צ'יגְריסוּ טו יוּפרָטֵסוּ, 1999)

לוּנה היא "הילדה האחרונה" על כוכב לכת מס' 9 הנמצא במערכת שמש רחוקה. אל הכוכב הזה נשלחו להתיישב אנשים מכדור הארץ כדי לפתח אותו ולאפשר את הישרדותו של המין האנושי במקרה שלא יהיה ניתן להמשיך להתקיים כאן. מדובר בעתיד רחוק (או אולי לא כל כך רחוק) כלשהו. ספינה הנושאת ביציות מופרות בהקפאה ו-30 אנשי צוות, כולל קפטן ריוּאיצ' ואשתו המכונה ליידי אָקָרי (גבירת האור) מגיעה אל הכוכב החדש. מלאכת יישוב כוכב הלכת מתנהלת תחילה בהצלחה רבה, אך בשלב מסוים מסיבה לא ברורה הילודה מתחילה לצנוח והאוכלוסייה מתחילה להצטמצם. בזמן שמחפשים פתרון לבעיה, אנשים בעלי תפקיד חשוב בחברה, שחלו במחלה קשה ונעדרת מרפה, מועברים למצב של "שינה קרה" (הקפאה קריוגנית) במתקן המחקר המרכזי, בתקווה שיום אחד כשיימצא פתרון למחלתם, המדענים יעירו אותם משינה. בסופו של דבר שיעורי הילודה יורדים לאפס. לונה היא הילדה האחרונה שנולדה על כוכב הלכת. כעת היא אישה קשישה שנותרה לנצח "ילדה" הלבושה בשמלות מעטרות בקפלולים וסרטים. היא חיה בתחושת טינה כלפי אמה, שילדה אותה למרות שידעה שתהפוך לילדה האחרונה, וכלפי כל האנשים שהביאו להשתלשלות העניינים שהפכה אותה ליצור האנושי האחרון בעולם (לפחות בעיניה). בזו אחר זו היא מעירה את הנשים שלדעתה אחריות למצב שלה ודרך עיניהן לאט-לאט נגלה סיפורו של כוכב הלכת 9.

לונה מתיחה האשמות כלפי כל אחת מהנשים שהעירה. איך הן יכלו לרצות להביא ילדים כשידעו שגורלם הוא להיות הילדים האחרונים? איך העיזו להשתתף בניסוי אבולוציוני וחברתי שהוביל בסופו של דבר לאסון שהוא היא, הילדה האחרונה, שנאלצת לחיות לבד ללא כל סיבה ומטרה?

תחילה היא מעירה את מריה D, שהייתה חברת ילדות של אמה. בתקופתן שיעורי הילודה היו כל כך נמוכים, שנשים שעדיין היו מסוגלות ללדת זכו למעמד מיוחד ולהטבות מיוחדות מהשלטונות. מריה D הייתה אחת הנשים שכל הבדיקות הצביעו על פוריותה, אבל היא בכל זאת לא הצליחה ללדת, והייתה מלאה בקנאה כלפי אמה של לונה, על אף שידעה שזו ילדה את הילדה האחרונה. מריה D מתה תוך מספר ימים מהמחלה שממנה סבלה לפני שהוכנסה להקפאה קריוגנית ומשאירה מאחוריה יומן, בו היא מספרת גם על התקופה בה חיה וגם על הזמן אותו העבירה בחברתה של לונה.

הקורבן הבא של לונה היא דיאנה B ניין, שהוכנסה להקפאה משום שלקתה בכשל חיסוני. דיאנה B ניין עבדה במנהלת החלל מאה שנים לפני תקופתה של מריה D, בתקופה של פיצוץ אוכלוסין, בה הנושא המרכזי על הפרק עבור הרשויות היה לספק מספיק אוכל עבור כל התושבים. דיאנה B ניין הייתה אחת מאנשי הצוות שהיה אחראי על מציאת פתרונות לשמירה על איזון בין מספר בני האדם לבין המשאבים הקיימים. דיאנה B ניין קוראת את היומן של מריה D ומזדעזעת, היא נחרדת לגלות שהמאמצים שהשלטונות עשו לספק מזון ומשאבים לאוכלוסייה ולשמר את המין האנושי על כוכב הלכת עלו בתוהו. היא ממשיכה לכתוב בתוך היומן של מריה D, ובסופו של דבר מצטננת ומתה.

האישה השלישית שלונה מעירה היא סקיג'וּצ'י טוֹמוֹמי (או כפי שקראו לה מאוחר יותר טומומי S ניין), אישה שחיה מאה שנים לפני דיאנה B ניין. היא הייתה נכדה של אנשים שהגיעו מכדור הארץ, וכיוון שהייתה צאצאית ישירה של אנשי הצוות המקוריים (ולא נולדה כתוצאה מהזרעה מלאכותית) השתייכה למעמד מאוד גבוה בחברה של התקופה, אף על פי שהייתה משותקת בצד גופה השמאלי. בימי חייה היא הייתה ציירת וגם כעת היא מבקשת להמשיך ליצור, למרות שלונה כל הזמן שואלת אותה מה הטעם במה שהיא עושה, עכשיו כשאין יותר אף אחד שיראה את יצירותיה. טומומי עושה כל שביכולתה כדי להתעלם מלונה, אבל כשהיא רואה שלונה עומדת ליפול במדרגות היא נחלצת לעזרתה ונופלת אל מותה. היא מספיקה להגיד ללונה שהסיבה האמתית לכעסה של לונה היא לא מה שהיא חושבת. זו לא העובדה שנולדה כילדה האחרונה, זו לא העובדה שכולם נטשו אותה והשאירו אותה לבד, אלא משום שהיא לא מצא שום דבר שבאמת ישמח אותה, שבאמת תאהב לעשות.

האישה אחרונה שלונה מאירה היא ליידי אקרי. הפעם היא עושה את זה פחות מתוך כעס ורצון לנקום, אלא משום שהיא רוצה להבין למה אמא שלה בחרה ללדת אותה והיא מקווה שמישהי כמו ליידי אקרי תוכל לעזור לה למצוא את התשובה. במקום לנסות להשיב על שאלותיה, ליידי אקרי מנסה לשנות את תודעתה של לונה מתודעת "הילדה האחרונה" לתודעת "האמא של כוכב לכת מס' 9." היא מלמדת אותה לטפל בחתול (למרות התנגדותה הראשונית של לונה) ובהמשך מתחילה יחד איתה לטפל בגינה קטנה מחוץ למתחם בו לונה גרה (המתחם סיפק בעצמו מזון ללונה באופן אוטומטי ולא היה לה צורך קיומי לגדל מזון משלה).

באפילוג אנחנו רואים עולם נטול בני אדם, אך הוא מלא בבעלי חיים, חרקים וצמחים פרועים.

זה ספר שמעלה הרבה שאלות פילוסופיות ואתיות, לגבי האופן שבו אנחנו כבני אדם מנסים לשלוט בעתיד שלנו, ומנסים בכל הכוח לשמר את המין האנושי. האם באמת מטרתנו כאן, על כדור הארץ, היא להמשיך את קיומו של המין האנושי? האם הכחדתו זה אסון גדול כל כך? מה בעצם ילך לאיבוד בעולם ללא בני אדם?

אגב, חידקל ופרת הם לא שמות של נהרות, אלא שמות שלונה נותנת לשתי גחליליות שהיא משחררת לחופשי.

מורטה סיאקה/ עולם חרב (2015)

את סיאקה מורטה אתם מכירים מהסיפור הקצר שלה "נישואים נקיים" שעסק, כמו מספר יצירות אחרות שלה, ביצירת קשרים ויצירת חיים חדשים בעולם שהולך והופך ליותר מנוכר מחד ומבוסס טכנולוגיות חדשות ומשחררות מאידך. ברומן עולם חרב לא מדובר דווקא בחורבן פיזי של העולם או של המין האנושי, אלא יותר באפשרות של חורבן הסדר החברתי המוכר. כמו שני הספרים שתיארתי קודם, התשובות לא חד משמעיות. ניתן לקרוא את השינויים הן כחיוביים הן כשליליים, ובעיקר הספר מעלה שאלות, האם אנחנו רוצים לחיות בעלם כזה? מה אנחנו רוצים מהחיים? איך אנחנו רואים את הקשר שלנו עם בני אדם אחרים? מה היא הורות? מה היא אמהות? מה היא אהבה ותשוקה? כיצד אנחנו מושפעים מרעיונות אוטופיים? ואפשר להמשיך הלאה…

הספר מתאר עתיד קרוב יחסית, בו הזרעה מלאכותית הביאה לכך שבני אדם הפסיקו לראות בסקס אמצעי להתרבות. זה לא שאנשים הפסיקו להנות מסקס, אלא שאת ההנאה הזאת הם אמורים לקבל מחוץ למה שמוגדר כ"משפחה." האדם שאתו בוחרים לחיות ולחלוק אחריות הורית הוא מחוץ לתחום, בדיוק כמו שגילוי עריות הוא מחוץ לתחום בחברה שלנו. ככל שעובר הזמן כך יותר ויותר אנשים הולכים ומאבדים עניין בקיום יחסי מין בכלל. מתקיים מעין תהליך של חזרה לגן העדן התנכי. אדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת, גילו את התשוקה ונזרקו מגן העדן, וכעת קבוצת אנשים מנסה להקים גן עדן חדש במחוז צ'יבה ביפן – בעיר הניסיונית עדן, בה יחיו אנשים ששכחו את התשוקה וגם את הבושה. כיוון שהטכנולוגיה מאפשרת גם לגברים וגם לנשים להיכנס להיריון, כל אחד יכול להיות הורה. בעיר עדן לא קיים יותר מושג של אמא ואבא, יש רק אמהות (בהתייחס גם לגברים) וילדים, הילדים של כולם. כל אחד מתושבי העיר יולד ילד או ילדה אותם הם אינם מגדלים. הילדים גדלים ומחונכים ביחד וכל המבוגרים אחראים לגידולם. כל מבוגר אמור להרעיף אהבה על כל ילד, בלי לחשוב על משהו כמו קשר דם.

גיבורת הספר, אָמָנֶה, היא אישה שנולדה כתוצאה מיחסים אסורים, אמה ואביה קיימו יחסי מין וכך היא באה לעולם, והיא חיה בתחושה של פחד לחזור על ה"טעות" הזאת. אמהּ דווקא ניסתה לחנך אותה כך שיום אחד תפגוש מישהו ותתאהב בו ותעשה אתו ילדים, אבל אמנה עושה כל דבר כדי שזה לא יקרה. כשהיא שומעת על העיר הניסיונית עדן, היא מציעה לבן זוגה לעבור לשם. הוא דווקא לא כל כך בטוח בהתחלה, הרעיון שלא יגדלו בעצמם את הילדים שעשויים להיות להם לא קוסם לו במיוחד, אבל בסופו של דבר היא מצליחה לשכנע אותו. בעיר עדן דווקא בעלה הוא הראשון שמוזמן לעבור את תהליך השתלת הרחם וההפריה, ומשהו מתחיל להטריד את הגיבורה. אף על פי שהדבר אסור, הם מוצאים דרך לשכנע את אחת האחיות בבית חולים, שהגיבורה מכירה, להשתיל את הביצית של אמנה בתוך בן זוגה. הפרקטיקה הזאת כמובן אסורה משום שרשויות העיר הניסיונית מנסים לנתק את החיבור בין קשר דם לבין תחושות של אהבה הורית. אמנה עוקבת באובססיביות אחרי לידתו והתפתחותו של הילד שנולד. היא נקרעת בין האידאולוגיה של העיר בה בחרה לגור, לבין התחושות להן לא יכולה להתכחש. הספר מסתיים בסצנה שאולי יכולה להטריד את הקורא בחברה שלנו, בה אמנה מקיימת יחסים עם "בנה" המתבגר.

מקווה שסיפורי סוף העולם האלה לא הכניסו אתכם לדיכאון, אלא במקום, הראו את הדרכים השונות שסופרות חושבות על המשך קיום האנושות. אם חשקה נפשכן לקרוא את אחד הספרים שצוינו, רק את טוואדה אפשר כרגע לקנות באנגלית.

מודעות פרסומת

ספרות יפנית ברשת

כשיש תרגום של סיפור או שיר יפני ברשת אני בדרך כלל שמה קישור בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל היום יש מספר קישורים וגם הודעה על זוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי, כך שהחלטתי לאגד הכול בפוסט אחד.

matayoshi

 נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה

1. פרסי אקוטגווה/ נאוקי
את פרס אקוטגווה חולקים הפעם שני יוצרים – האנדה קייסקה (Haneda Keisuke) עבור スクラップ・アンド・ビルド (באותיות פונטיות scrap and build) ונאוקי מטיושי (Naoki Matayoshi) עבור 火花 (ניצוץ). אף על פי שיש שני זוכים, מטיושי נאוקי לגמרי גנב את ההצגה בתקשורת. מדובר בקומיקאי ידוע, הפועל בלב התרבות הפופלרית, שזוכה בפרס הניתן על מה שמכונה "ספרות טהורה" או ספרות רצינית. הזכייה שלו הפיחה רוח במפרשיו של השיח לגבי גבולות הספרות הגבוהה והנמוכה ועל המשמעות של מושגים אלה בתקופתנו.

בפרס נאוקי, שזה הפרס הניתן לספרות פופולארית, זכה היגשיאמה אקירה (Higashiyama Akira) עבור流 (זרם). אוהבי מנגה ואנימה יזהו אותו בוודאי כמחבר של Naruto Dokonjo Ninden, שנכתב בהשראת הסדרה נארוטו.

2. בגיליון הנוכחי של מגזין Asymptote אפשר למצוא שני תרגומים מיפנית: שירי טנקה של היאשי אמארי (Hayashi Amari) בתרגום Jon Holt, וקטע מתוך ספרה של טוואדה יוקו 雲をつかむ話 שתורגם כ-As Clear as a Cloud. אני תמיד מורידה את הכובע בפני מי שמעזה לתרגם את טוודה, שמשחקיה בשפה יכולים לבלבל גם קורא יפני מתורגל בקריאה לא פשוטה. אז כל הכבוד ל-Sayuri Okamoto ו- Sim Yee Chiang האמיצים. הספר, אגב, עומד אצלי על מדף "הספרים שאני רוצה לקרוא, אך טרם הגעתי אליהם", או ביפנית tsundoku.

מזכירה גם שב- Asymptote ניתן לקרוא את כל הקטעים במקור, אז כל מי שקורא יפנית, לומד יפנית או סתם רוצה להסתכל איך זה נראה ביפנית – מאוד מאוד כדאי.

3. במגזין GRANTA פתחו לקריאה חופשית את הסיפור של קווקמי מיאקו (לא להתבלבל עם קווקאמי הירומי, המוכרת לכם משמיים כחולים, אדמה לבנה). הסיפור About Her and the Memories That Belong to Her שתורגם על ידי Hitomi Yoshio מטריד ומהפנט בו זמנית. מי שיתעניין בסופרת (ואני בטוחה שתתעניינו), תוכלו לקרוא (חינם) קטע מתוך Breasts and Eggs בגיליון אוגוסט 2012 של Words Without Borders. כמו כן, סיפור שלה Dreams of Love etc. הופיע בגיליון מס' 3 של Monkey Business (זה לא בחינם, אך ניתן לרכישה בפורמט אלקטרוני).

5 סופרות יפניות שצריך לתרגם לעברית

בהשראת רשימה של 10 סופרות שצריך לתרגם לאנגלית, שפרסמה Morgan Giles בבלוג שלה (שווה להציץ), ערכתי רשימה צנועה של 5 סופרות שצריך לתרגם לעברית. הסופרות שונות מאוד, גם מבחינת התקופות בהן כתבו, גם מבחינת אופיין כבני אדם וכסופרות וגם מבחינת הנושאים בהן עוסקות היצירות שלהן. בהמשך אני מקווה להרחיב את הרשימה וכמובן לא לקפח את הסופרים, שגם הייצוג שלהם בעברית מוגבל למדי.

1. היגוּצ'י איצ'יוֹ (1872-1896, 樋口一葉)
higuchi ichiyoהיגוצ'י איצ'יו נפטרה בגיל 24, אך בחייה הקצרים הספיקה לפרסם עשרים ואחת נובלות (רובן פורסמו בין השנים 1984-1986). נוהגים לתאר אותה ככוכב שביט של גאונות שהבזיק אך לרגע קט בשמי הספרות של יפן. היגוצ'י איצ'יו הייתה אחת הנשים הבודדות שמיד זכתה למקום של כבוד בקאנון של של הסופרות היפנית המודרנית. היא גם אחת משתי נשים שדיוקנן הופיע על שטרות הכסף של יפן (האישה השנייה היא קיסרית ג'ינגו האגדית מהמאה השלישית, שהופיעה על שטר של יין 1 ב-1881). אף על פי שכללתי אותה כאן בסופרות יפניות מודרניות, סגנון כתיבתה רחוק מלהיות כזה, אך הנושאים שלה – בהחלט כן: הבדלים של רקע כלכלי ומעמדי והשפעתם על גורלם של בני אדם, הכוח (המועט) שיש לבן אדם לשנות את גורלו, קשיי היומיום והשאיפות (בדרך כלל לשווא) להתקדם בעולם, חווייתה של אישה בחברה פטריארכאלית (אף על פי שהמילה 'פמיניסטית' וודאי לא הייתה מוכרת להיג'וצ'י). בשל הסגנון המיוחד והארכאי, קשה מאוד לתרגם אותה, אך יצירותיה תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, גרמנית, רוסית וסינית (אני די בטוחה שזו רשימה חלקית).

בחייה הקצרים היא הספיקה להחליף מקום מגורים 12 פעמים. כשהייתה בת 15 אחיה נפטר והעסק שאביה ניסה להקים כשל. כשהייתה בת 17 האב נפטר והיגוצ'י נותרה כראש משפחה, אחראית לאמא ולאחותה הצעירה. היגוצ'י החליטה לפרנס את משפחתה מכתיבה. היא התחילה לכתוב סיפורים קצרים, ופרסמה את הרומן הראשון שלה כשהייתה בת 20. אז גם שינתה את שמה מנאצו (Natsu) לאיצ'יו. היא הספיקה לפרסם מספר יצירות שזכו להצלחה ולהערכה רבה מצד סופרים בני זמנה, לפני שב-1896 חלתה בשחפת ונפטרה תוך זמן קצר.

יצירות נבחרות:
* たけくらべ Takekurabe  (מילולית: השוואת גבהים, 1985-1986). זו היצירה המוכרת ביותר של היגוצ'י והיא עוסקת בחבורה של נערים ונערות שחיה בשולי רובע שעשועים (לגברים. ומקום עבודה לנשים). שם היצירה הוא אלוזיה לאפיזודה באחת היצירות הקלאסיות המפורסמות מהמאה התשיעית, מעשה איסה (המיוחסת לאריוורה נו נאריהירה), בה חברותם של שני ילדים, בן ובת, הנוהגים להיפגש ליד באר במקום מגוריהם ולמדוד את הגובה שלהם, הופכת למרות מכשולים רבים לסיפור אהבה. היגוצ'י לוקחת את הנושא, אך מפשיטה אותו מרומנטיקה, כדי להציג את החיים האמיתיים במלוא מערומיהם.

* にごり江 Nigorie (מפרץ עכור, 1895) במרכז הנובלה, שהגיבורה שלה היא גיישה צעירה, עומדת שאלה של אפשרויות העומדות בפני אדם בחיים ויכולתו לשלוט בגורל. במרכז היצירה יחסיה של הגיבורה עם הפטרון הנשוי שלה, המבזבז את כל כספו כדי שיוכל לבלות איתה ומדרדר את משפחתו לעוני. גם כאן לוקחת היגוצ'י עלילה מוכרת, שהייתה פופולארית מאוד בתקופת אדו (1600-1868), המתארת התאבדות אוהבים בעקבות כישלונו של הגיבור לעמוד בדרישות החברתיות, אך מציעה נקודת מבט חדשה וייחודית.
[שתי היצירות קיימות בתרגום לאנגלית, רוסית, גרמנית, צרפתית ועוד]

להמשיך לקרוא

צפרדעים מדברים וגיישות דיגיטליות

בפברואר 2011 יצא קובץ חדש של סיפורים קצרים מיפן בשם Digital Geishas and Talking Frogs: the Best 21st Century Short Stories from Japan. האמת היא שאחת הסיבות לכך שזמן רב נמנעתי מלקנות את הספר היא בדיוק השם שבחרו לתת לו. הייתה לי תחושה שאנתולוגיה עם שם כזה תאגד יצירות הזויות שאמורות לייצג את יפן הביזארית והאקזוטית, ואני לא אוהבת כשעושים אקזוטיזציה ליפן ומדברים על המדינה המורכבת ורבת הפנים הזאת (כמו כל מדינה אחרת) כמדינת הגיישות, הסמוראים והרובוטים. בסופו של דבר השתכנעתי שצריך לתת לזה סיכוי משום שראיתי שהקובץ כולל, בין היתר, סופרות כמו קירינו נטסואו (Kirino Natsuo) וטוודה יוקו (Tawada Yoko), שזה זמן רב שאני עוקבת בהערצה אחרי פועלן. הנחתי שגם סופרים שאת יצירותיהם לא הכרתי יתבררו כמעניינים. לשמחתי לא התבדיתי. כמעט כל הסופרים והיצירות שנבחרו היו מעניינים ומעשירים בדרכם, וגיליתי עבורי יוצרים מעניינים שאשמח להכיר יותר לעומק.

להמשיך לקרוא