תגית: הייקו

ספר שירה חדש: מסאוקה שיקי "שני סתווים" (תרגום: איתן בולוקן)

מסאוקה שיקי, דיוקן עצמי, 1900
(מאוסף הספרייה הלאומית, טוקיו)

אולי עבור חלק מהקוראות והקוראים אלה כבר חדשות ישנות, אבל לא מזמן יצא לאור ספר שירים של משורר חשוב ומחדש הייקו מתקופת מייג'י מסאוקה שיקי (1867-1902). הספר נקרא "שני סתוים" והוא נערך ותורגם על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת ירח חסר. בהקדמה ובאחרית דבר ד"ר בולוקן מספק רקע על המשורר ותקופתו ובעיקר על האסתטיקה שבבסיס יצירתו של שיקי. חוקר הספרות דונלד קין כתב ש"השירה היפנית שהייתה במצב עגום ניצלה בזכותו של אדם אחד – מסאוקה שיקי," כך שאין ספק שמדובר בתרגום חשוב מאוד.

אני רק אעיר הערה קטנה לגבי השם שנבחר לאוסף. הוא לקוח מאחד השירים המפורסמים של שיקי, אותו הוא הקדיש לחברו נצומה סוסקי:

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים

סוסקי ושיקי נפגשו לראשונה ב-1884 במכינה אקדמית של אוניברסיטת טוקיו (שנקראה אז האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו), אך החברות ביניהם לא הייתה מיידית. שיקי, שהתקשה בלימודיו, ראה בסוסקי עצלן שתופס מעצמו יותר מדי. אך מ-1889, כששניהם היו בני 23, חברותם העמיקה, בין היתר משום שגילו עניין משותף ברָקוּגוֹ (הופעת בידור המבוצעת על שחקן יחיד). באותה תקופה התחיל שיקי להשתעל עם ליחה דמית, ואז גם אימץ את שם העט בו הוא מוכר כיום (שמו הפרטי שנתנו לו הוריו היה נוֹבוֹרוּ) – הסימניות שבחר 子規 הן גם הסימניות בהן מציינים סוג מסוים של קוקיה, הנקראית ביפנית הוֹטוֹטוֹגיסוּ, שלפי אמונה יפנית יורקת דם כשהיא שרה. ב-1892 הצטרף שיקי ככותב קבוע לעיתון ניפוֹן ואף על פי שתרומתו הייתה ספרותית בעיקרה, כשפרצה מלחמת סין יפן הראשונה ב-1894, גברה התלהבותו מהאפשרות לסקר את המלחמה כעיתונאי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בעת החדשה בה ליפן הייתה הזדמנות להפגין את עוצמתה וההצלחות הצבאיות הגבירו את תחושת הגאווה הלאומית. שיקי, שסבל מבריאות חלשה, ראה באפשרות של השתתפות (גם אם לא פעילה) במלחמה דרך להפגין אומץ וגבריות. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לסין רק אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. הוא שהה שם חודש אחד בלבד ובדרך חזרה ליפן בריאותו התדרדרה עד כדי כך שמיד עם שובו, בסוף מאי 1895, אושפז בבית חולים בקוֹבֶּה. באוגוסט אותה שנה שיקי נסע למצוימה, עיר הולדתו. באותה תקופה עבד שם סוסקי כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, והוא הזמין את חברו לגור איתו. החודשיים ששיקי שהה בביתו היו התקופה הארוכה ביותר בה שני החברים בילו יחד, והיא הייתה משמעותית עבור השניים מבחינה אישית וגם מבחינת התפתחות היצירה שלהם. השיר על שני סתווים נכתב בדיוק בהקשר זה, כששיקי עמד לעזוב את מצויאמה ולחזור לטוקיו, משאיר אחריו את סוסקי, שעדיין חשב שיהיה משורר הייקו כמו שיקי ולא סופר פרוזה.

כשאנחנו מסתכלים על שירה, במיוחד על שירת הייקו, אנחנו נוטים לראות בעיקר את ההיבטים הפואטיים שלה, ואין ספק ששיקי היה אדם מחונן ביותר, אך לצד ההיבט הזה מעניין לחשוב גם על הסביבה החברתית שבתוכה הספרות והשירה נוצרו. העולם הספרותי של תקופת מייג'י היה עולם של גברים שטיפחו וקידמו אחד את השני. אנו נוטים לחשוב על ספרות, ובמיוחד על שירה (ועל אחת כמה וכמה על הייקו) כעל משהו רוחני, לירי, אישי. אך יש לזכור שאלה תמיד היו חלק מהזירה הפומבית, מהשיח האינטלקטואלי הבלתי ניתן לניתוק מהזירה הפוליטית ומהתפתחויות חברתיות והיסטוריות. חידוש של הייקו על ידי שיקי לא התרחש בתוך חלל ריק, אלא כחלק מתהליך התעצבותה של יפן כמדינת לאום, שביקשה ליצור זהות לאומית-תרבותית אל מול מדינות אחרות. כך גם הקשרים בין הגברים נתפסו פעמים רבות כחשובים יותר מקשריהם עם בנות הזוג שלהם. תקופת מייג'י במיוחד התאפיינה בחברויות עמוקות בין יוצרים, כמו זו של מסאוקה שיקי וסוסקי. השניים אפילו אפיינו את הקשר ביניהם כבעל (סוסקי) ואישה (מסאוקה), בלי שהדבר יסמל משהו ארוטי, אלא קשר חברי עמוק.

יש משהו יפה בקשרים עמוקים כאלה, שמאפשרים הפרייה הדדית משמעותית. זה מחדד את העובדה שלמרות נטייתנו לתפוס יוצרים (ובמיוחד יוצרים קנוניים) כגאונים יחידי סגולה, יצירתם לא הייתה מתאפשרת ללא קשריהם עם אנשים אחרים, ללא סביבתם, ללא התנאים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו. החברויות הגבריות של תקופת מייג'י הביאו לפריחה ספרותית ולהופעה של מגוון קולות ומגוון קבוצות של אנשי רוח. השיח בין הקבוצות האלה היה מאוד פומבי ולפיכך קשור בקשר הדוק להלך הרוח החברתי והפוליטי. ואולי עצם הפומביות הרבה של השיח הזה מסבירה גם את היעדרן (היחסי) של נשים ממנו.

בכל אופן, אלה רק מספר מחשבות שעלו לי, והן לגמרי לא אמורות לגרוע מההנאה שאני בטוחה שתפיקו מקריאה בשיריו של שיקי.  

את הספר ניתן להזמין ישירות מאתר של ירח חסר או להשיג בחנויות ספרים עצמאיות.

כאן אפשר לשמוע את הריאיון שנערך עם המתרגם איתן בולוקן בתוכנית "מה שכרוך" (בערך מדקה 15): https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=12477

שירה יפנית – פוסט שני בסדרה

מאת: דן בורנשטיין

שמתם לב למאורע הדרמטי שהתחולל ב-8 בנובמבר? זה בסדר, גם אני לא. הרי מבחינתנו זה היה סתם עוד יום סתיו בלתי-מוגדר. אבל במזרח אסיה, ובמיוחד בעולם השירה של יפן, זה דווקא היה תאריך חשוב: הוא ציין את תחילת עונת החורף. משוררי יפן הכניסו בבת אחת למחסן את מילות העונה הסתוויות, והוציאו במקומן את המילים החורפיות. זהו זה, עכשיו חורף – ולא משנה שאצלנו הסתיו רק מעביר להילוך שני ואפילו ביפן נראה שהוא עדיין בשיאו.

אז מי המשוגע שקבע שהחורף מתחיל באמצע הסתיו? מתברר שהוא לא היה כל-כך משוגע, כי מה שנראה כמו אבסורד, למעשה מבוסס על מדע. ומאחר שעונות השנה חשובות כל-כך בשירה היפנית, כדאי להגיד כמה מילים טכניות על האופן שבו הן מוגדרות. קחו אוויר, וננסה לעשות את זה הכי פשוט שאפשר.

sakai hoitsu

סקאי הוֹאיצוּ (1762 – 1828), פרחים וציפורים של שניים עשר חודשים

להמשיך לקרוא

מדור חדש לשירה יפנית – פוסט ראשון בסדרה

כפי שכתבתי לא אחת כאן בבלוג, שירה, על אף אהבתי הרבה אליה, היא תחום שאני לא מרגישה מספיק בקיאה בו, כדי לכתוב עליו. עם זאת, זה תחום מעניין וחשוב. זה לא רק הייקו, המוכר לרבים, אלא גם טנקה (שירים קצרים) או צ'וקה (שירים ארוכים), וגם שירה מודרנית מגוונת.

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשפנה אלי דן בורנשטיין, שבמהלך השהייה הארוכה שלו ביפן בין היתר למד הייקו, והציע לכתוב מדור שירה בבלוג שלי. המדור יתפרסם בערך כל שבועיים-שלושה, ובמסגרתו דן ידבר על שירה ויתרגם עבורנו בעיקר שירי הייקו וטנקה.

אז לא ארבה במילים ואפנה לו את הבמה.

נ.ב. דן גם מנהל את האתר הנהדר Mihongo, שלומדי היפנית בטוח ייהנו ממנו מאוד, וכל התמונות היפות בפוסט הזה צולמו על ידו ביפן.

***

כשזה מגיע לשירה, הישראלים הופכים פתאום ליפנים: מלבד כמה חריגים, היחס לנושא הזה אצלנו (וברוב המקומות) מתאפיין קודם כל בריחוק וטקסיות. שירה היא משהו נשגב ומלאכותי, מוקף ואקום של עמודים ריקים, שגורלו הטרגי הוא להתרחק מהחיים ככל שהוא מתאמץ יותר לגעת בהם. ומשורר הוא תמיד אריסטוקרט מורם מעם, גם אם הוא בקושי גומר את החודש.

והיפנים? רק תזכירו שירה והם הופכים לישראלים. דווקא זה אחד התחומים הבודדים ביפן שבהם מתרופפת אחיזת החנק של הדיסטנס הכל-יכול, והגינונים מפנים מקום לסוג של טבעיות משועשעת. ברדיו, למשל, יש תוכניות שבהן מקריאים שירים שנשלחו לאולפן מכל רחבי המדינה. תוכנית כזאת לא מזכירה ערב שירה, אלא "כוכב נולד" על סטרואידים: מקריאים שירים במהירות ובלי סנטימנטים, פאנל המומחים משמיע הגיגים קצרים על כל שיר, כולם נכנסים אחד לדברי השני, הקהל צוחק, ומיד עוברים לשיר הבא ושוכחים לגמרי מהקודם. ואיך נראה כתב עת לשירה? העמוד מאוכלס בצפיפות, שיר חדש בכל שורה, וככה זה נמשך ברצף של עשרות עמודים שנקטעים רק לטובת מאמר כלשהו או מודעות פרסומת. לשיר, לא משנה כמה הוא מוצלח או מי כתב אותו, אין שום פרטיות ושום הילת קדושה; הכל משותף ורועש כמו חדר אוכל בטיול שנתי. כמה שונה ממנהג המערב להקיף שיר באזור מפורז שמבודד אותו משירים אחרים ומשאר איומים קיומיים.

Japan 1

להמשיך לקרוא

לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

nishiyamahoensnail1

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

tree-sparrow-and-bamboo

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.

חגיגה כפולה: פסטיבל הבובות ויום הולדת לבלוג

היום 3 במרץ, יום בו חוגגים ביפן את חג הבנות (המוכר היום כ-hina matsuri, חג הבובות), וכתבתי עליו בהרחבה כאן. הקישוט המרכזי שלו הוא מעמד מיוחד עם בובות הינה (hina ningyō), ולכבוד החג השנה חשבתי לתרגם סיפור של אקוטגווה שנקרא "בובות", בו אנחנו שומעים מפי אוצורו הקשישה את סיפור הפרידה הקשה שלה מהבובות. משפחתה של אוצורו הייתה בעלת אמצעים תחת שלטון טוקוגווה (1600-1868), אך ירדה מנכסיה אחרי הפיכת מייג'י, והמצב החמיר עד כדי כך, שאביה החליט למכור את בובות ההינה המשפחתיות. בתחילה ניתן לחשוב שרק אוצורו הילדה חשה צער על פרידה מהבובות, אך ככל שמתקדם הסיפור מתברר שאובדן הבובות הוא אירוע קשה עבור המשפחה כולה, כולל אחיה המאוהב בכל דבר מערבי, שעל פניו לא מתרגש כלל מהמכירה. הסיפור הזה מדגים עד כמה הבובות האלה הן הרבה יותר מקישוט יפה לחג. הן לא רק יפות ומיוחדות, אלא הן גם ירושה משפחתית העוברת מדור לדור ויוצרת תחושה של המשכיות והשתייכות לקהילה, והן גם אובייקטים מאגיים, האמורים לשמור על שלומן ובריאותן של נשות המשפחה וכך של המשפחה כולה.

hina

איור של Yuko Shimizu, מאיירת יפנית עטורת פרסים, לסיפור "בובות" של אקוטגווה, שהופיע באוסף סיפוריו בתרגום לאנגלית The Beautiful and the Grotesque שיצא בהוצאת Liveright ב-2010.

להמשיך לקרוא

מנהגי שנה חדשה ביפן – חלק ב'

בפעם הקודמת נעזרנו ביומנה של סיי שונגון כדי לדבר על כמה ממנהגי ראש השנה ביפן, והיום חייבים לאזן ולדבר גם על היצירה של מורסקי שיקיבו (973-1025?)[1]:

toyokuni

אוטגאווה טויוקוני (1769-1825), חגיגת שנה חדשה באחוזה גדולה (סביבות 1791).

להמשיך לקרוא