קטגוריה: תרגומים שלי

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (3 מתוך 8)

ממשיכים עם אקוטגווה. למי שעוד לא קרא, חלק 2 כאן.

3. הבית

הוא התגורר בפרוורים, בחדר שבקומה השנייה. בשל רכות הקרקע הקומה השנייה נטתה בצורה משונה.

בחדר הזה דודתו הרבתה לריב איתו, ולעיתים הוריו המאמצים אף נחלצו לפייס ביניהם. ועם זאת, הוא אהב את הדודה הזאת יותר מכל אדם אחר. כשהוא היה בן עשרים, דודתו, שמעולם לא התחתנה, הייתה כבר כבת שישים.

בחדרו בקומה השנייה בבית בפרברים הוא תהה פעמים רבות אם אנשים שאוהבים אחד את השני בהכרח גם מייסרים אחד את השני. ברגעים כאלה הוא הרגיש בחוסר נחת את הנטייה של הקומה השנייה.

4. טוקיו

נהר סומידה היה אפוף עננים קודרים. מחלונה של אוניית קיטור קטנה הוא התבונן בעצי הדובדבן באי מוקוג'ימה. העצים העמוסים בפריחה נראו לו מדכאים כאילו היו סמרטוטים מרופטים. אך בעצי הדובדבן האלה – עצי הדובדבן של מוקוג'ימה הידועים עוד מתקופת אדו – באחד הימים הוא גילה את עצמו.

5. אגו

הוא ישב לשולחן באחד מבתי הקפה עם ידידו המבוגר* ועישן ללא הפסקה. הוא בקושי הוציא מילה. אך הקשיב רב קשב לדבריו של ידידו.

"חצי יום היום הסתובבתי במכונית".

"עשית סידורים?"

הידיד השעין את סנטרו על כף ידו והשיב בשוויון נפש:

"ממש לא, סתם התחשק לי להסתובב".

המילים האלה שחררו אותו אל עולם לא מוכר, אל עולם הקרוב לאלים, עולם ה"אגו". הוא הרגיש כאב. אך בו בזמן הרגיש גם שמחה.

בית הקפה היה קטן מאוד. אך מתחת לתמונתו של האל פאן**, בתוך עציץ אדום, היה עץ גומי עם עלים בשרניים תלויים.

* * *

* אקוטגווה מתכוון כאן לטניזקי ג'ונאיצ'ירו, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. אקוטגווה מתייחס אליו בתואר "סנפאי", השמור לאדם שלמד במחזור מוקדם באוניברסיטה או למישהו וותיק ומנוסה יותר בעבודה. טניזקי ג'ונאיצ'ירו למד באוניברסיטת טוקיו, אך נשר ב-1911, שנתיים לפני שאקוטגווה התחיל ללמוד שם.

** בשנים 1908-1912 פעלה ביפן קבוצה של סופרים ואומנים מתחומים שונים בשם "אגודת פאן" (pan no kai) שהמוטו שלה היה "אומנות לשם אומנות". בתחום הספרות, חברי הקבוצה התנגדו לזרם הנטורליזם (shizenshugi) היפני, לפיה ספרות נועדה לתאר באופן ריאליסטי את הפסיכולוגיה של האדם המודרני. חברי הקבוצה נהגו להתאסף בבתי קפה קטנים לאורך נהר סומידה, בדומה לאנשי הרוח שהתאספו בבתי קפה בפריס על גדות נהר הסן. דמותו של פאן הייתה לסמל של חופש אומנותי, אנטי-ממסדיות, ואורח חיים נהנתני. אף על פי שהקבוצה התפרקה ב-1912, הזרמים האנטי-נטורליסטים המשיכו לפרוח ביפן גם לאחר מכן, אל תוך תקופת טאישו (1912-1926). גם טניזקי וגם אקוטגווה משויכים לזרם האנטי-נטורליסטי.

Pan_no_kai

"מפגש של אגודת פאן", צייר 木村荘八 Kimura Shōhachi לפי תיאורו של 木下杢太郎 Kinoshita Mokutarō, אחד ממייסדי אגודת פאן.

 לעבור לחלק 4

מודעות פרסומת

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (2 מתוך 8)

ממשיכים עם פרויקט תרגום "חייו של אדם טיפש", שהחלק הראשון שלו נמצא כאן. לא היה לי הרבה זמן אז רק קטע קצר היום, אבל נמשיך ביום חמישי הבא.

* * *

2. אמא

כל המשוגעים היו לבושים בבגדים אפורים זהים, והחדר הרחב נראה בגלל זה עוד יותר מדכא. אחד מהם ישב ליד עוגב וניגן שוב ושוב מזמור בלהט. אחד אחר רקד, שלא לומר קיפץ, בדיוק במרכז החדר.

הוא צפה במחזה הזה לצדו של רופא שבריאותו ניכרה על פניו. לפני עשר שנים לא היה כל הבדל בין אמו לבין המשוגעים האלה. כל הבדל. למעשה, הסרחון שהדיפו הזכיר לו את סרחונה של אמו.

"נלך?"

הרופא הוביל אותו לאורך המסדרון לאחד החדרים. מספר מוחות היו מושרים בתוך צנצנות גדולות בפינת החדר. על אחד המוחות הוא הבחין במשהו לבן, שנראה ממש דומה לטיפת חלבון של ביצה. בשעה ששוחח עם הרופא, הוא שוב חשב על אמו .

"הגבר לו היה שייך המוח הזה כאן היה טכנאי בחברת חשמל XX. הוא תמיד חשב על עצמו כדינמו גדול שחור ובוהק".

כדי להתחמק מעיניו של הרופא, הוא הביט מבעד לחלון הזכוכית. לא היה שם דבר מלבד קיר לבנים זרוע שברי בקבוקים. אך גם אלה הטילו כתמי אור לַבְנוּנִיים עמומים על הטחב הדליל.

פרט מתוך פסל מלח של Motoi Yamamoto

פרט מתוך פסל מלח של Motoi Yamamoto

לעבור לחלק 3

מי מפחד מטאנוקי?

אני יודעת שאנחנו פה באמצע פרויקט תרגום אקוטגווה, אבל נתקלתי בסיפור קצרצר של יוּמֶנוֹ קיוּסאקוּ (夢野久作, 1889-1936) ואני פשוט חייבת לשתף אתכם, כי אני חושבת שהסיפור הזה רלוונטי לנו כאן ועכשיו.

במערב הסופר הזה לא כל כך מוכר, אבל ביפן ידוע כאחד מאבות המדע הבדיוני היפני. הסיפור שלפניכם הוא לא מדע בדיוני, אלא יותר משל או… בעצם, למה להגדיר?

רק כמה מילים של הקדמה למי שלא מכיר את הפולקלור היפני העשיר בדמויות פלאיות ומפלצות מפחידות. אחת הדמויות המוכרות ביותר היא הטאנוּקי או שועל ראקון. בפולקלור היפני הוא ידוע כיצור משנה צורה, שאוהב לעבוד על עוברי אורח תמימים.

המקור כאן, והתרגום לפניכם:

טאנוקי ויאטארוֺ/ יומנו קיוסאקו

יאטארו נהג מדי יום ללכת לשחק בכפר הסמוך ולשוב לביתו דרך היער עוד בטרם תשקע השמש, שכן אמו חזרה והזהירה אותו שוב ושוב:
"ביער הזה יש טאנוקי שמשנה את צורתו לדברים שונים. אם לא תשוב הביתה לפני השקיעה משהו נורא עלול לקרות".

יום אחד יאטארו שקע במשחק ופנה לשוב לביתו אחרי רדת החשיכה. בדרכו ביער הופיע לפתע לפניו ענק בגובה של כשלושה מטר ובעל עין אחת.

"וואו! איזה דוד ענק! ויש לך רק עין אחת, אה. מעניין מאוד. רוצה לבוא איתי הביתה?"

כך אמר יאטארו, ובו ברגע הפך הענק למפלצת בעלת צוואר ארוך.

"וואו! עכשיו זאת בחורה בעלת צוואר ארוך ויפה. מוזר מאוד. למה הצוואר שלך כל כך ארוך? את יכולה להאריך אותו עוד?"

ברגע שאמר את זה, הפכה המפלצת בעלת הצוואר הארוך לשֵד.

"וואו! עכשיו זה שד. ממש דומה לבובות האלה שרואים בפסטיבלים. מאוד משונה. אתה יודע להפוך גם לדברים אחרים?"

השד, שראה שיאטארו כלל לא מפחד ממנו, הפך לטאנוקי. יאטארו החוויר.

"אוי לא, טאנוקי! עכשיו הוא יתחיל לשנות את הצורה ואהיה בצרות! הצילו!"

כך צעק והחל לברוח ככל שנשאו אותו רגליו.

21.11.1923

***

בסיפור זה השתתפו:

rokurokubi

rokuro kubi – האישה בעלת הצוואר הארוך

oni

השד

tanuki

טאנוקי

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (1 מתוך 8)

Akutagawa.ryunosukeב-1 במרץ 1892, בשנת הדרקון, בחודש הדרקון, בשעת הדרקון נולד ילדם השלישי של ניאיהארה פוּקוּ וטוֺשיזוֺ. ההורים קראו לילד ריונוסקה, בן הדרקון. באוקטובר של אותה שנה סבלה פוקו מהתקף סכיזופרניה והתינוק הועבר לבית אחיה, אקוטגווה דוֺשוֹ ואשתו, שהיו חשוכי ילדים. הילד הפך לימים לאחד הסופרים החשובים ביותר של יפן (מורקמי הרוקי ציין פעם שאם היו שואלים מי הם ענקי הספרות היפנית, אקוטגווה בטוח היה נכנס לחמישיה הפותחת). התאבדותו ב-24 ביולי 1927 הפכה עבור רבים לסמל של משבר עמוק בחברה היפנית, לסמל של כישלון בהתמודדות עם המודרנה, של כישלון האינטלקטואליות ועבור מבקרים מרקסיסטיים בתקופתו, לסמל של כישלון הבורגנות. הטרגדיה האישית של אקוטגווה הפכה בתפיסה הציבורית לסמל המשבר הקיומי של דור שלם. היום רואים באקוטגווה כמי שהניח את יסודות למודרניזם ופתח את הדרך לסופרים שבאו אחריו.

לכבוד יום הולדתו אני לוקחת על עצמי פרויקט קטן: לתרגם את היצירה האחרונה שכתב "חייו של אדם טיפש", אוסף של 51 קטעים קצרצרים, המשקפים היטב את המשבר של אקוטגווה עצמו ואת המשבר של תקופתו. הטקסט אינו ארוך, ואני מקווה לסיים את התרגום עד יום מותו של אקוטגווה ביולי. אז מתחילים.

חייו של אדם טיפש

לידידי קוּמֶה מסאו,
אני מפקיד בידך את ההחלטה מתי ובאיזה אופן לפרסם את כתב היד הזה, וכמובן אם בכלל לפרסם אותו. אני חושב שאתה מכיר את רוב הדמויות המופיעות בו. אבל אני מבקש ממך לפרסם אותו בלי לצרף אינדקס שמות.

אני חי היום בתוך האושר האומלל ביותר שקיים. אך למרבה ההפתעה איני מתחרט על דבר. צר לי רק על מי שהיה לו בעל גרוע, בן גרוע ואב גרוע כמוני. ובכן, היה שלום. לא הייתה לי כוונה, לפחות לא במודע, לסנגר על עצמי בכתב היד הזה.
ודבר אחרון, הסיבה לכך שאני מפקיד את כתב היד הזה בידך היא שאתה כנראה האדם שמכיר אותי הכי טוב. אתה מוזמן (אם רק תקלף את עור האיש העירוני המתוחכם שאני עוטה) לצחוק על הטיפשות שלי.

20.6.1927
אקוטגווה ריונוסקה

1. התקופה

זה קרה בקומה השנייה של חנות ספרים. הוא היה אז בן עשרים וטיפס על סולם שהיה שעון על המדפים וחיפש את הספרים החדשים. מופסן, בודלייר, סטרינדברג, איבסן, שואו, טולסטוי…

השקיעה כבר הייתה בעיצומה. אך הוא המשיך לקרוא בלהט את האותיות על שדרות הספרים. מה שעמד לפניו לא היו ספרים, אלא סוף המאה בכבודו ובעצמו. ניטשה, ורלן, האחים גונקור, דוסטוייבסקי, האופטמן, פלובר…

הוא נלחם באפלה ומנה את שמותיהם. אך הספרים עצמם החלו לשקוע בתוך הצללים העגמומיים. בסופו של דבר רפו ידיו והוא החליט לרדת מהסולם. לפתע מנורה אחת חסרת אהיל נדלקה בדיוק מעל ראשו. הוא נותר לעמוד על הסולם והשקיף על עובדי החנות והלקוחות שהסתובבו בין ארונות הספרים. הם היו קטנים בצורה משונה, ומאוד עלובים.

"חיי אדם אינם שווים שורה אחת של בודלר".

הוא נותר זמן מה על הסולם והמשיך להשקיף עליהם מלמעלה…

* * *

לעבור לחלק 2

"שלג" מאת אקוטגווה ריונוסקה

יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא ניתן לתארו כצבע עורו של הרכס. הבטתי בהרים ונזכרתי באירוע מסוים מעברי.

זה קרה לפני ארבע או חמש שנים. בשעות אחר הצהריים, ביום חורף מעונן, בדיוק כמו אותו יום ברכבת, ישבתי מול אח מרופטת מברזל יצוק, בסטודיו של ידידי, ופטפטתי אתו ועם הדוגמנית שלו. למעט ציורי השמן של ידידי לא היה בסטודיו כל קישוט אחר. וכמובן הייתה גם הדוגמנית, בעלת תספורת קארה, שישבה עם סיגריה בפיה. יופייה היה מהסוג המיוחד שיש לבנות תערובת. אך מסיבות שלחלוטין אינן ברורות לי, היו ריסיה מרוטים לחלוטין.

בשלב מסוים בשיחה הגענו לנושא של מזג אוויר, שהיה קר במיוחד באותה תקופה. ידידי סיפר על רגישותה של האדמה לעונות השנה, ובמיוחד על רגישותה לחורף.

"אתם מבינים, זה כאילו האדמה חיה", סיכם.

הוא מילא את המקטרת שלו והביט בנו. אני לא אמרתי דבר ורק לגמתי מהקפה שלי. אך נראה שמשהו בדבריו הרשים את הדוגמנית. היא הרימה את עפעפיה האדומים, הפריחה עיגול עשן וריכזה בו את מבטה. לאחר שהוא התפוגג היא המשיכה להביט בחלל, ואמרה כאילו לעצמה:

"זה בדיוק כמו עור. מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה הזאת, לגמרי הרסתי את העור שלי…"

יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא כמו עור אנושי יבש וסדוק. הבטתי בהרים ונזכרתי באותה דוגמנית נטולת הריסים, הנערה היפנית בעלת יופי של בת תערובת.

אפריל, 1925

הטקסט היפני כאן.

אוטגווה הירושיגה, מקדש גיון בשלג (1834)

אוטגווה הירושיגה, מקדש גיון בשלג (1834)

לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

nishiyamahoensnail1

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

tree-sparrow-and-bamboo

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.

חגיגה כפולה: פסטיבל הבובות ויום הולדת לבלוג

היום 3 במרץ, יום בו חוגגים ביפן את חג הבנות (המוכר היום כ-hina matsuri, חג הבובות), וכתבתי עליו בהרחבה כאן. הקישוט המרכזי שלו הוא מעמד מיוחד עם בובות הינה (hina ningyō), ולכבוד החג השנה חשבתי לתרגם סיפור של אקוטגווה שנקרא "בובות", בו אנחנו שומעים מפי אוצורו הקשישה את סיפור הפרידה הקשה שלה מהבובות. משפחתה של אוצורו הייתה בעלת אמצעים תחת שלטון טוקוגווה (1600-1868), אך ירדה מנכסיה אחרי הפיכת מייג'י, והמצב החמיר עד כדי כך, שאביה החליט למכור את בובות ההינה המשפחתיות. בתחילה ניתן לחשוב שרק אוצורו הילדה חשה צער על פרידה מהבובות, אך ככל שמתקדם הסיפור מתברר שאובדן הבובות הוא אירוע קשה עבור המשפחה כולה, כולל אחיה המאוהב בכל דבר מערבי, שעל פניו לא מתרגש כלל מהמכירה. הסיפור הזה מדגים עד כמה הבובות האלה הן הרבה יותר מקישוט יפה לחג. הן לא רק יפות ומיוחדות, אלא הן גם ירושה משפחתית העוברת מדור לדור ויוצרת תחושה של המשכיות והשתייכות לקהילה, והן גם אובייקטים מאגיים, האמורים לשמור על שלומן ובריאותן של נשות המשפחה וכך של המשפחה כולה.

hina

איור של Yuko Shimizu, מאיירת יפנית עטורת פרסים, לסיפור "בובות" של אקוטגווה, שהופיע באוסף סיפוריו בתרגום לאנגלית The Beautiful and the Grotesque שיצא בהוצאת Liveright ב-2010.

להמשיך לקרוא