יום האישה הבינלאומי ב-1950

לכבוד יום האישה הבינלאומי שהתקיים השבוע, תרגמתי טקסט קצר מאת הסופרת מיאמוטו יוריקו. בסוף יש גם כמה מילים עליה ועל יום האישה ביפן.

---

מסר לכבוד יום האישה הבינלאומי

מיאמוטו יוריקו

חברות,

השנה היא שנת 1950 ואני מאמינה שיום האישה הבינלאומי צריך להיות יום בו נשים שאוהבות שלום ושואפות לעצמאות לאומית בכל רחבי העולם צריכות להשמיע את קולן ולפעול על פי צו ליבן.

עד כה הייתה תפיסה שזהו יומה של קבוצה קטנה של נשים שמחזיקות באידאולוגיה סוציאליסטית. רבות נעשה לשם קידום התפיסה הזאת בשנה שעברה. המסר היה שב-8 במרץ הקומוניסטים מקיימים את יום האישה שלהם, ושביפן יש "יום האישה היפני", המתקיים ב-10 באפריל, היום בו הנשים היפניות מימשו את זכותן להצביע בבחירות.[1] למעשה, בשנה שעברה היו שני ימי נשים.

אך אין זה משונה בעיניכן? האין הצהרת פוטסדאם התקבלה ב-15 באוגוסט 1945? הרי לא טענו אז בממשל שלא יקבלו את ההצהרה אלא אם יציינו שהתקבלה בשנה ה-20 לתקופת שווה. חג המולד נחגג ב-25 בדצמבר, זה הנוהג בכל המדינות הנוצריות בעולם, ואני לא רואה שיש מישהו שמתנגד לכך ש"הקריסמס היפני" יתקיים בדיוק באותו תאריך. לא נשכח שראינו את התמונות האלה בהן אותם אנשים שסבורים שלציין את יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ לא מתאים לנשים יפניות, יצאו עם בנותיהם לערוך קניות חג מולד בערב ה-24 בדצמבר.

כשסין הפכה לרפובליקה העממית של סין בוטלו שמות התקופות הישנים. גם ביפן יש הצעה להפסיק עם ספירת השנים לפי תקופות. אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. הסיבה לכך היא שעמי העולם היום עומדים בפני משימה דחופה אחת, המשותפת גם לאירופה וגם לאסיה, והיא להתנגד לאימפריאליזם המטורף השואף להשתלט על העולם ולהגן על שלום ועצמאות של עמי העולם. גורלה של יפן, מדינת איים הפרוסים כקשת קעורה הפונה אל יבשת אסיה, במיוחד מחייב אותה לפעול ביתר שאת למען השלום, ככל שמתגברת הדרישה לשלום עולמי וככל שהכוחות הדמוקרטיים מתפשטים באסיה.

מי מאיתנו ירצה לעבור שוב את זוועות המלחמה, רק כדי להיקלע למלחמה חדשה הגרועה עשרות מונים? איזו אמא, אישה, או בת זוג תסכים שבנה האהוב, אביה היקר או בעלה לעתיד יצאו שוב אל מותם במעמקי הג'ונגל אי שם במקום לא ידוע?

מלחמה היא הרס ישיר ואכזר של חיי העמים שוחרי השלום, שעובדים קשה ואוהבים חיי משפחה. לכן, מי שבימים אלה מנסה להדביק אנשים בהיסטריה ומסית למלחמה באמצעי התקשורת, מדבר כאילו יש בעולם קבוצה של אנשים שניתן להשתמש בה במלחמה הבאה. הם דואגים שלמדינה שלהם לא יעונה כל רע, והופכים מדינות אחרות לבסיסים צבאיים, ומשתמשים בעמי המדינות האלה כשכירי חרב שילחמו במלחמה שלהם.

אבל איפה בעולם הזה ראיתם מדינות שנועדו לשמש כבסיסים צבאיים של מדינות אחרות? ואיפה ראיתם אימא שנאבקת לגדל את ילדיה רק כדי שיהפכו לשכירי חרב?

אלה השאלות ששואלים גם אזרחי יפן. אלה הזעקות של נשים יפניות, כולל כשני מיליון אלמנות מלחמה. ובו בזמן זהו גם קולם של האזרחים והאזרחיות של אסיה, המכריזים על עצמאות עמיהם מהשפלה ארוכת השנים תחת קולוניאליזם. גם בארצות הברית ובבריטניה חוגגים את יום האישה הבינלאומי, כדי להבהיר ששלום הוא מה שהאנושות זקוקה לו היום.

ברור שהמדינות הסוציאליסטיות והמדינות בהן מתקיימת דמוקרטיה עממית באסיה ובמזרח אירופה רואות ביום זה הזדמנות לעשות צעד עוצמתי לקראת שלום עולמי. מיליארדי בני אדם עומדים למען השלום.

כיום, השאלה הניצבת בפנינו היא הבטחת שלום ביפן דרך קיומו של שלום כולל עם כל מדינות העולם. זו לא שאלה אידאולוגית, אלא עניין קיומי – שאלה של חיים ומוות. עולה מספרם של בני אדם שלא עומדים בנטל המיסים. האבטלה וקשיים אחרים הקשורים לקיום הולכים ומחמירים. עולה מספר הילדים שלא הולכים לבית הספר. היכן ההוכחה לכך שממשלות שמחזיקות את חיי האזרחים שלהן במצב הזה אינן משתפות פעולה עם ההתלהמות המיליטנטית שמערערת את היציבות בעולם?

חברות,

שאיפה אחת ויחידה נפוצה כמו השמש בין כלל העמים, והוא השאיפה לשלום. האמת מאחורי הטענות בתקשורת שקיום יום האישה ב-8 במרץ זו מזימה של קבוצה קטנה של אנשים יוצאת לאור. מי שמבקשים לחולל מלחמה, תמיד מפחדים מהתגייסות רחבה של בני אדם ברחבי העולם למען השלום וסולדים ממנה. הם לא רוצים שגברים ונשים במדינות אסיה, שנתפסו כמדינות נחשלות, יתעוררו. אבל לנגד עינינו עומד השלום. אנחנו חברה של אומות עצמאיות המסוגלות לחיות על פי מצפונו של העולם.

חברות,

אל לנו להסתייג! הבא נבקש את אשר אנחנו רוצות בצורה ברורה וללא סייגים. מה שאנו, עמי העולם, צריכים זה שלום ועצמאות!

מרץ, 1950

---

מיאמוטו יוריקו (1899 – 1951) הייתה סופרת, מבקרת ספרות, פעילה חברתית וחברה במפלגה הקומוניסטית היפנית. היא הייתה בין אנשי הרוח המעטים שלא רק שלא שיתפו פעולה עם הממשל היפני בתקופת המלחמה, אלא גם לא חששו להביע את דעתם בפומבי. כתביה צונזרו והיא נעצרה ופעמיים נידונה לתקופות מאסר, שפגעו באופן חמור בבריאותה, מה שהוביל למותה בגיל 52 בלבד.

כידוע, מקורו של 8 במרץ כיום האישה הבינלאומי הוא בתנועה הפרולטרית במערב. היום צוין לראשונה ב-28 בפברואר 1909 שנה אחרי שביתת איגוד הפועלות שהתקיימה ב-1908. בהמשך התאריך זז מספר פעמים ולמעשה היה אמור להתקיים ביום ראשון (Sunday) האחרון של פברואר, אך בסופו של דבר התקבע על 8 במרץ בשל הבדלים בין לוח שנה גרגוריאני ויוליאני. ברוסיה יום ראשון אחרון בפברואר בשנת 1917 לפי לוח יוליאני, היה ה-8 במרץ לפי לוח גריגוראיני. הפגנות הנשים שיצאו לרחובות לציון יום האישה התרחבו למה שמוכר היום כמהפכת פברואר (שעדיף שהייתה המהפכה האחרונה, אבל זה כבר סיפור אחר), וכך לאחר מהפכת אוקטובר (שעדיף שלא הייתה מתרחשת) ושינוי לוח השנה, הוכר ה-8 במרץ כיום האישה הבינלאומי, חג רשמי במדינה הקומוניסטית החדשה. עד 1965 היום היה מוכר רק במדינות קומוניסטיות וסוציאליסטיות. הפחד מהמגפה האדומה מנע ממדינות קפיטליסטיות לאמץ את היום הזה, ורק ב-1975 היום הוכר על ידי האו"ם.

צעדת שנים לכבוד יום האישה הבינלאומי השנה בטוקיו. תמונה

ביפן, ב-8 במרץ 1923, ערך הארגון הפמיניסטי הסוציאליסטי סֵקירָנֽקאי (אגודת הגל האדום) את העצרת הראשונה שלו. במהלך שנות המיליטריזם ציון היום היה כמובן אסור, כיוון שכל פעילות קומוניסטית או סוציאליסטית נאסרה. העצרת הראשונה לכבוד יום האישה הבינלאומי אחרי המלחמה התקיימה ב-9 במרץ 1947 בכיכר מול הארמון הקיסרי, שם התאספו כ-1000 בני אדם, ומספר המשתתפות עלה לכ-5000 בשנת 1948. ייתכן שהעליה הזאת הטרידה את כוחות הכיבוש האמריקאים, כיוון שבשנת 1949 אתל ויד (Ethel Weed), ראשת מדור נשים בלשכת המידע והחינוך האזרחי של מפקדת כוחות הכיבוש (GHQ) אמרה ש"יום האישה הבינלאומי הוא אירוע שמאורגן על ידי המפלגה הקומוניסטית. תחגגו את שבוע האישה ביפן החל מ-4 באפריל". שנה מאוחר יותר, כלומר ב-1950, אותה שנה בה מיאמוטו כותבת את המסר שלה לחברותיה, יָמָקָוָוה קיקוּאֵה (1890 – 1980), שהייתה ראשת המשרד לענייני נשים ונוער, הביעה דעה דומה מצד השלטון היפני (זאת אף על פי שהייתה מעורבת בציון יום האישה ב-8 במרץ לפני המלחמה), וטענה ש"יום האישה הוא מועד של המפלגה הקומוניסטית בלבד".

עד 1975 היום נותר שולי בשל הקשרו הקומוניסטי-סוציאליסטי ולא מוכר כל כך לציבור הרחב. מיאמוטו ראתה כמובן קשר בין מאבקן של נשים למאבק הפציפיסטי ופרולטרי. עם הכרתו של יום האישה על ידי האו"ם וועידת הנשים העולמית, נוצר קשר הדוק יותר בין קבוצות פמיניסטיות שונות לבין הממסד ביפן והיום נותק ממקורו הסוציאליסטי-קומוניסטי. בכל זאת, עד תחילת שנות ה-2000, כשהתחילה התעוררות פמיניסטית משמעותית המנותקת מהממסד ביפן, היום הזה לא היה מאוד מוכר. היום ארגוני נשים רבים מקיימים פעילויות הקשורות להעלאת מודעות לבעיות עמן מתמודדות נשים ביפן וברחבי אסיה, והדיון באפליית נשים מתקיים גם בתקשורת הפופולרית ומהווה הזדמנות להעלאת סוגיות הקשורות בפער המגדרי (לפי דוח פערים מגדריים המתפרסם מדי שנה על ידי הפורום הכלכלי העולמי, בשנת 2022 דורגה יפן במקום 116 מתוך 146 מדינות. ישראל, אגב, הייתה במקום 69).

את הטקסט הקצר הזה כתבה מיאמוטו עבור התכנסות של ארגוני נשים דמוקרטיים באולם הקונצרטים בהיביה ב-8 במרץ 1950. מיאמוטו עצמה לא הגיעה להתכנסות בשל מצבה הבריאותי ואת הטקסט הקריאו בשמה. ב-1950 יפן עדיין הייתה תחת כיבוש אמריקאי ויום האישה הבינלאומי התקיים זמן קצר לפני פרוץ מלחמת קוריאה (שהתחילה ב-25 ביוני באותה שנה). אומנם יפן לא השתתפה רשמית במלחמה (כיוון שהייתה מנועה מכך תחת החוקה החדשה), אך הבסיסים הצבאיים של ארה"ב שמוקמו בשטחה שמשו את צבא ארה"ב, שביקש לקבע את אזור ההשפעה שלו באסיה.   

---

[1]  חוק הבחירות החדש, המעניק לראשונה זכות בחירה לנשים, נכנס לתוקף ביפן ב-17 בדצמבר 1945, וב-10 באפריל 1945 התקיימו הבחירות הראשונות מאז תבוסתה של יפן ושינוי חוקתה.

תרגומים חדשים לעברית

בתקופה האחרונה ראו אור מספר תרגומים חדשים מיפנית לעברית. את רובם פרסמתי כבר בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל חשבתי שכדאי לרכז אותם כאן בפוסט אחד.

חייו של שוטה ועוד סיפורים מאת אקוטגווה ריונסקה

בסוף 2022 ראה אור בתרגומי בהוצאת "נהר" קובץ סיפורים אוטוביוגרפיים של אחד הסופרים החשובים של יפן וראשוני המודרניסטים בה, ריונסקה אקוטגווה. הקובץ כולל את "מחצית חייו הראשונה של שינסקה דאידוג'י", ניסיונו הראשון של אקוטגווה לעבד את חייו לאמנות בגוף שלישי, יצירה שהוא התכוון להמשיך, אך מעולם לא סיים. במקום טקסט ארוך וקוהרנטי אחד הוא פרסם בהמשך מספר יצירות בהן הוא כותב כבר בגוף ראשון. "ספר המתים" הוא סיפור קצר בו אקוטגווה חושף לראשונה את תשישות הנפש של אמו, סיטואציה שהובילה לכך שמגיל צעיר התחנך בבית דודו ובהמשך חייו חשש לבריאות הנפשית המדרדרת של עצמו. הסיפור הקצרצר הוא מחווה לאמו, שאף על פי שכמעט ולא הכיר אותה, הטילה צל כבד על חייו; לאחותו שמתה זמן קצר לפני לידתו, אותה מעולם לא הכיר ושמותה ככל הנראה הוביל להדרדרות במצבה הנפשי של אמו; ולאביו הביולוגי. "חייו של שוטה" הוא ניסיון נוסף של אקוטגווה לצייר את חייו בפרגמנטים קצרים, המשקפים את התפרקות אמונתו באפשרות של יצירת סיפור או תמונה קוהרנטית של העולם או של האדם, ו"גלגלי שיניים," הסיפור האחרון שכתב, ויותר מכל משקף את כניעתו של אקוטגווה, שלא הצליח יותר למצוא את מקומו בעולם. לבסוף כללתי גם את המכתב האחרון המפורסם שלו (כן, היו מספר מכתבים כאלה) המופנה לידידו הסופר מסאו קומה, בו אקוטגווה מנסה להסביר את תודעתו של מי שבחר לסיים את חייו.

חתולה ושוזו ושתי נשים מאת ג'ונאיצ'ירו טניזקי

דורון ב.כהן תרגם עבור הוצאת כרמל עוד יצירה של אחד מענקי הספרות היפנית. בעברית יש לנו כבר את "המפתח" בהוצאת כתר, "בשבח הצללים" בהוצאת אסיה, שניהם בתרגום דורון ב. כהן, ו"יש המעדיפים סרפדים" בהוצאת מודן בתרגומה של עינת קופר. הספר הזה הוא רומן קצר עם אלמנטים קומיים שבו טניזקי חוזר למוטיב המשלוש הרומנטי שמופיע ברבות מיצירותיו. הגיבור הוא גבר חסר תועלת, לכוד בתוך קשר מניפולטיבי עם שתי נשים, שבתורן לכודות בעולמו של הגבר, רק שהפעם יש גם שחקנית נוספת בסיפור – החתולה לילי שהיא בעצם המניפולטורית המרכזית.

אגב, בין אקוטגווה וטניזקי התנהל פולמוס פומבי בדבר אופי הרומן האידאלי. טניזקי עמד על חשיבות המבנה והעלילה ואקוטגווה התעקש על עליונותה של הרוח הפואטית. מה שכן, שניהם התנגדו לכתיבת "ריאליזם" שאמור לשקף את החיים כפי שהם, שנחשב לסגנון הכתיבה המועדף על ידי רבים בממסד הספרותי בתקופתם. בעוד טניזקי העדיף אסטטיקה של גרוטסק וארוטיקה, ובחר להתמקד בחלקים האפלים (שלא לומר סדיסטיים) של הנפש, אקוטגווה התעניין בשאלות של אתיקה והמתח בין הטוב לרע בנפשו של האדם.

הקעקוע ועוד סיפורים אפלים מיפן

ואם לא הספיקו לכם אקוטגווה וטניזקי, הם מככבים גם באוסף הסיפורים הקטן (אך המרשים) הזה. הוא כולל את אחד הסיפורים הקצרים המוכרים ביותר של טניזקי, "הקעקוע" (הוא גם היצירה הראשונה שפרסם) בו אמן קעקועים ידוע, שנהנה מכך שאמנותו מכאיבה ללקוחותיו (הגברים) מצליח סוף סוף ללכוד ברשתו את מושאת השתוקקותו הגדולה – אישה שאת גופה אפשר להפוך ליצירת אמנות באמצעות קעקועיו, אך התהליך מתגלה לו כעינוי והרס עצמי. הסיפור של אקוטגווה "הפרגוד עם ציור הגיהנום" גם הוא עוסק בקשר בין האמן ליצירתו ובכוחה ההרסני של האמנות. בסיפור הזה, צייר פרגודים מוכשר הנדרש לצייר תמונת גיהנום, נאלץ להקריב קורבן נורא על מזבח אמנותו. הסיפור השלישי הוא של פומיקו אנצ'י, "קשר גורלי בין גלגולי חיים – שרידים", שכתוב מודרני מתוחכם של סיפור מהמאה ה-18 מאת אוּאֵדָה אָקינָרי, שמספר על נזיר בודהיסטי שלכאורה הגיע למצב של נירוונה אך תאוותו לחיים גרמה לו לצלצל בפעמון גם מתחת לפני האדמה (כן, אם קראתן את "הרג קומנדטורה" של מורקמי זה יישמע מוכר). בסיפורה של אנצ'י, אלמנת מלחמה כבת שלושים מגיעה לביתו של פרופסור שלה לשעבר כדי לתמלל את תרגומו ליפנית מודנית את סיפורו של אואדה. האמנות, במקרה הזה של תרגום וכתיבה, מתבררת גם כאן, כמו בסיפורו של טניזקי, כבעלת כוח אירוטי (אם כי לא הרסני), כשהאישה נזכרת בחייה עם בעלה המת וביחס הלא לגמרי תמים של הפרופסור כלפיה. וכמו שאנחנו מבינים מהסיפור של אואדה, לתשוקה יש כוח לעורר מתים. את הסיפורים הנהדרים האלה תרגמה מיכל דליות בול עבור הוצאת אסיה. וכמובן, אל תשכחו שיש לנו גם את הרומן המדהים "מסכות נשים" של אנצ'י פומיקו, גם הוא בתרגומה של מיכל דליות בול.

מורה הזן דוגן: מבחר כתבים

דוגן היה הוגה בודהיסטי ולא סופר ולפיכך מדובר בספר הגות ופילוסופיה. התרגום הזה הוא השג מדהים של איתן בולוקן. הספר רואה אור בהוצאת מאגנס, בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" ולראשונה מביא בעברית את חיבוריו של הוגה חשוב זה בן המאה ה-13. מי שרוצה באמת להבין את מקורות הזן ולא להסתפק ב"זן ואמנות של [הכניסו מה שבא לכן]" זאת ההזדמנות שלכם. איתן (אני מרשה לעצמי לקרוא לו בשם פרטי, בכל זאת לימדנו יחד תרגיל מבוא יפן) לא רק תרגם, אלא גם הוסיף תיאור חייו של דוגן וגם ביאור להגותו, המסייע לנו להבין את תפיסותיו של ההוגה לגבי אחדות הקיום, "אי-השניות", "הככות", ועוד. ובנוסף גם תקבלו תרגום לסוטרת הלב – הסוטרה המרכזית בזרם הזן. בקיצור, זה אוצר של ממש בעברית ובמיוחד למי שזן ופילוסופיה בכלל מעניינים אותו. אם אף פעם לא שמעתם על דוגן, אז הנה טעימה קטנה:

אין ידיעה שגויה ואין הכחדת הידיעה השגויה. אין זקנה ומוות ואין הכחדת הזקנה והמוות. אין סבל, אין מקור לסבל, אין הכחדה של הסבל ואין דרך להכחדה של הסבל. אין ידיעה ואין כל הישג.

אגב, איתן הולך לדבר על הספר ב-9 בפברואר בשעה 7 בערב ב"המגדלור" בתל אביב. הפרטים פה.

שירים של אקיקו יוסאנו

ולבסוף משהו קטן. תרגמתי שלושה שירים של אקיקו יוסאנו עבור המגזין "המוסך", ותוכלו למצוא אותם אונליין יחד עם יתר הדברים המעולים במגזין.

"היי, צא החוצה!" סיפור מאת הושי שינאיצ'י

היום, לפני 92 שנים, נולד הוֹשי שינְאיצ'י (6 בספטמבר 1926 – 30 בדצמבר 1997), שנחשב לאחד מאבות של מדע בדיוני ביפן. הוא היה ידוע במיוחד בזכות הסיפורים הקצרים מאוד שלו, ששילבו רובוטים, חלליות, מסעות בזמן ובחלל בתוך סיפורים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם. במהלך חייו כתב מעל אלף סיפורים כאלה. הושי התחיל לפרסם את סיפוריו בכתב עת אוּצ'וּג'ין (אבק קוסמי) במחצית השנייה של שנות החמישים, שהיה לבמה חשובה עבור גדולי הסוגה כמו קוֹמצוּ סָקיוֹ וצוּצוּי יָסוּטָקָה (שאולי מוכר לכם מהאסופה הזאת). שני פרטי מידע לא ממש חשובים אבל משעשעים לגביו: הוא קרוב רחוק של הסופר המפורסם מורי אוגאי (1862 – 1922) – הושי היה נכדהּ של משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת קוֹגָנֶי קימיקוֹ (1870 – 1956), אחותו של מורי אוגאי. הושי קרא לבתו השנייה מרינה כשנולדה ב-1963, על שם הגשושית הרובוטית מרינר 2 ששוגרה ב-27 באוגוסט 1962 והייתה הראשונה לבצע מפגש מוצלח עם כוכב לכת.

לכבוד יום הולדתו של הושי, תרגמתי את אחד הסיפורים היותר ידועים שלו, "הי, צא החוצה!", שפורסם במקור ב-1958, בתחילת תהליך הצמיחה המואצת של יפן, כשהמדינה התחילה להתחדש, להבנות ולצמוח אחרי שנים של רעב והרס בעקבות המלחמה. מקור האנרגיה החדש והמבטיח היה האנרגיה הגרעינית. למרות התנגדותם של אנשים רבים לשימוש באנרגיה שהובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם בהירושימה ונגסקי, מכוני מחקר גרעיני צצו בזה אחר זה במהלך שנות ה-50, ותחנת הכוח הגרעינית הראשונה החלה לפעול ב-1965. השלטונות מיהרו לשקם את המדינה ולצעוד אל עתיד של יפן שוחרת שלום וחזקה כלכלית. ואי אפשר לומר שהם לא הצליחו.

בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 היו רבים שנזכרו בסיפור זה של הושי.

הֵי, צא החוצה! / הושי שינאיצ'י

הטייפון חלף, והשמיים נצבעו בכחול מופלא. בכפר אחד, סמוך למדי לעיר הגדולה, נגרם נזק. מקדש קטן, שעמד במרחק מה מהכפר, קרוב להרים המיוערים, נסחף בשיטפון.
"מישהו יודע מתי המקדש הזה נבנה?"
"לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שהוא היה מאוד עתיק".
"חייבים לבנות אותו מחדש".
אלה הדברים שהחליפו ביניהם אנשי הכפר כשבבוקר גילו מה קרה למקדשם.
"תראו איזה הרס".
"נראה לי הוא היה פה".
"לא, אני חושב עוד טיפה לכיוון ההוא".
קולו של אחד האנשים התנשא מעל כולם.
"תגידו, מה זה הבור הזה?"
כולם התקבצו סביב בור בקוטר של כמטר אחד, עליו הצביע האיש, והציצו לתוכו, אך לא הצליחו לראות דבר בתוך החשכה ששררה בו. הבור נראה עמוק כל כך, עד שנדמה היה שהוא מגיע עד מרכז כדור הארץ.
"אולי זאת שוחת שועלים", הציע מישהו.
"הי, צא החוצה!", צעק איש צעיר לעבר הבור, אך מהמעמקים לא הגיעה שום תגובה. הצעיר הרים אבן חצץ מהקרקע ועמד להשליכה אל הבור.
"תפסיק, זה עלול להביא עלינו קללה". איש זקן ניסה לעצור בעדו, אך הצעיר לא שעה לדבריו והשליך את האבן בכל כוחו. ועדיין, שום תגובה לא הגיעה מתחתית הבור.
אנשי הכפר חטבו עצים, חיברו אותם באמצעות חבלים, ויצרו גדר מסביב לבור. האנשים תהו בינם לבין עצמם מה עוד כדאי לעשות והאם אפשר יהיה לבנות את המקדש מחדש מעל לבור, אך בסופו של דבר היום הסתיים בכך שהם שבו לכפרם, מבלי להגיע להחלטה.
ברגע שדבר הבור נודע, התחילו להגיע עיתונאים, ובעקבותיהם הגיע גם איש אקדמיה והביט בבור בארשת פנים האומרת שאין דבר שלא יוכל לפענח. לאחר מכן הופיעו סקרנים, ופה ושם אפשר היה לראות גם ספסרים מרחרחים סביב. שוטרים מהתחנה האזורית שמרו בתורנויות על הבור מסביב לשעון, בטענה שאין לאפשר מצב שמישהו ייפול לתוכו.
אחד העיתונאים שלשל לתוך הבור שרוך ארוך עם משקולת בקצה. המשקולת ירדה וירדה, אך כשהשרוך נגמר והעיתונאי ניסה למשוך את המשקולת החוצה, היא סירבה לעלות. מספר אנשים הצטרפו אל העיתונאי וניסו לעזור לו למשוך בשרוך, אך השרוך השתפשף בקצה הבור ונקרע. עיתונאי אחר, שהחזיק מצלמה ביד וצפה במתרחש, הוריד בלי לומר מילה חבל חזק שהיה כרוך סביב מותניו.
איש האקדמיה התקשר למכון המחקר שלו וביקש שיביאו לו מגבר רב-עצמה כדי למדוד את עומק הבור באמצעות בחינת התהודה. הוא ניסה מספר פעמים לשנות את העצמה ותדר הצליל אך לא נרשמה כל תהודה. איש האקדמיה נראה תמה, אך כיוון שכל העיניים צפו בו, לא הייתה לו אפשרות פשוט להניח לכך. הוא הצמיד את המגבר אל פתח הבור, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף והמשיך בהשמעה במשך זמן רב. על פני הקרקע הצליל נשמע למרחק של עשרות קילומטרים, אך נבלע לחלוטין בתוך הבור. איש האקדמיה הרגיש מעורער, אך העמיד פנים של שוויון נפש, וניסה לשוות נימה רגועה לקולו כשפסק, "מלאו אותו."
הוא החליט שמה שאינו מובן עדיף שייעלם.
פניהם של הצופים הביעו אכזבה מסיום כל כך לא מרשים וכולם כבר עמדו להתפזר, כשאחד הספסרים פילס את דרכו מתוך ההמון והצהיר: "בבקשה תנו את הבור הזה לי. אני מבטיח למלא אותו."
ראש הכפר השיב: "זה יהיה מאוד יפה מצדך אם תמלא את הבור, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך אותו. אנחנו צריכים להקים כאן מחדש את המקדש שלנו".
"אני אבנה לכם מקדש עוד יותר מפואר מהקודם. אם תרצו, אוסיף לו גם אולם התכנסות".
ראש הכפר עמד לענות לו, אך אנשי הכפר הרימו את קולם.
"באמת? אם כך, נשמח אם תבנה לנו אותו קצת יותר קרוב לכפר".
"אם התמורה היא רק הבור הזה, אין שום בעיה".
מטבע הדברים, לראש הכפר לא היו התנגדויות וההחלטה נפלה.
הספסר עמד בהבטחתו. אולם ההתכנסות היה אומנם קטן, אבל הוא אכן בנה את המקדש סמוך יותר לכפר.
בעת פתיחת פסטיבל הסתיו במקדש, על בקתה בסמוך לבור, נחשף שלט קטן עם שמה של "החברה לסתימת בורות" שהקים הספסר.
הספסר פעל לגייס את עמיתיו בעיר הגדולה. הוא סיפר להם על הבור המרשים בעומקו, שאפילו החוקרים טוענים שמדובר ב-5000 מטר עומק לפחות. בור כזה בוודאי יהיה מעולה להטמנת פסולת גרעינית.
ראש המחוז העניק את אישורו, ותחנות כוח התחרו ביניהן על מי יחתום על חוזה רווחי יותר. אנשי הכפר חששו מעט, אבל אחרי שהוסבר להם שמעל פני הקרקע הנזק לא יורגש במשך כמה אלפי שנים ושהם גם יקבלו חלק ברווחים, נתנו את הסכמתם. מה גם שתוך זמן קצר נסלל כביש חדש ומפואר המוביל מהעיר הגדולה אל הכפר.
על הכביש נסעו משאיות שהובילו מכלי עופרת יצוקה. המכסה של הבור נפתח ופסולת גרעינית הושלכה פנימה.
ממשרד החוץ וממשרד ההגנה הגיעו אנשים להשליך מסמכים סודיים שהצורך בהם אבד. הפקידים המפקחים על ההשלכה שוחחו ביניהם על גולף. הפקידים הזוטרים שהשליכו את המסמכים אל הבור שוחחו על מכונות המזל פצ'ינקוֹ.
לא היה כל סימן לכך שהבור מתמלא. אנשים תהו אם הבור הוא עד כדי כך עמוק או שמא הוא מתרחב לקראת התחתית. החברה לסתימת בורות הרחיבה את פעילותה בהדרגה.
אל הבור הביאו פגרים של בעלי חיים ששימשו לניסויים במחלות מדבקות וגופות של חסרי בית שאיש לא בא לדרוש. בנוסף, הושלמה תכנית להקמת צינור שיוביל את הפסולת העירונית ישירות אל הבור, מתוך תפיסה ששיטה זו עדיפה על השלכה לים.
הבור העניק לאנשי העיר תחושת ביטחון. בני אדם ראו רק את מה שנמצא מולם והיו להוטים אחר יצרנות, ואף אחד לא רצה להעסיק את ראשו בהשלכות. נדמה היה להם שבהדרגה הבור יספק את הפתרון לבעיות אלה.
נשים שזה עתה התארסו הגיעו אל הבור כדי לזרוק את היומנים הישנים שלהן. היו גם אנשים שאחרי שמצאו אהוב חדש באו אל הבור לזרוק את תמונותיו של האהוב הקודם. השוטרים באו אל הבור כדי להשליך את הכסף המזויף שתפסו, ליתר בטחון. העבריינים הגיעו אל הבור כדי להשליך ראיות.
הבור קיבל לתוכו כל דבר שאנשים רצו לזרוק. הבור טיהר את הזוהמה של העיר, ואנשים דימו לעצמם שהים והשמיים היו צלולים מתמיד.
בזה אחר זה הוקמו בניינים שנסקו מעלה-מעלה אל השמיים האלה.

יום אחד פועל בניין, שהתיישב להפסקה על פיגומי אחד מהבניינים החדשים, שמע קול מעל ראשו:

"הי, צא החוצה!"

הוא הביט מעלה, אך לא ראה דבר מלבד שמיים כחולים. הפועל החליט שדמיין את הקול. כששב לעבודתו, מהכיוון שממנו נשמע הקול, נפלה אבן חצץ קטנה שהשתפשפה כנגד בגדיו בנפילתה. אך הפועל לא שם לב אליה, כיוון שבאותו זמן בדיוק התבונן בקו הרקיע העירוני שיופיו הולך והתעצם.

בולען שנפער בשנת 2010 בגואטמלה סיטי

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית במינימרקט. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

מי מפחד מטאנוקי?

אני יודעת שאנחנו פה באמצע פרויקט תרגום אקוטגווה, אבל נתקלתי בסיפור קצרצר של יוּמֶנוֹ קיוּסאקוּ (夢野久作, 1889-1936) ואני פשוט חייבת לשתף אתכם, כי אני חושבת שהסיפור הזה רלוונטי לנו כאן ועכשיו.

במערב הסופר הזה לא כל כך מוכר, אבל ביפן ידוע כאחד מאבות המדע הבדיוני היפני. הסיפור שלפניכם הוא לא מדע בדיוני, אלא יותר משל או… בעצם, למה להגדיר?

רק כמה מילים של הקדמה למי שלא מכיר את הפולקלור היפני העשיר בדמויות פלאיות ומפלצות מפחידות. אחת הדמויות המוכרות ביותר היא הטאנוּקי או שועל ראקון. בפולקלור היפני הוא ידוע כיצור משנה צורה, שאוהב לעבוד על עוברי אורח תמימים.

המקור כאן, והתרגום לפניכם:

טאנוקי ויאטארוֺ/ יומנו קיוסאקו

יאטארו נהג מדי יום ללכת לשחק בכפר הסמוך ולשוב לביתו דרך היער עוד בטרם תשקע השמש, שכן אמו חזרה והזהירה אותו שוב ושוב:
"ביער הזה יש טאנוקי שמשנה את צורתו לדברים שונים. אם לא תשוב הביתה לפני השקיעה משהו נורא עלול לקרות".

יום אחד יאטארו שקע במשחק ופנה לשוב לביתו אחרי רדת החשיכה. בדרכו ביער הופיע לפתע לפניו ענק בגובה של כשלושה מטר ובעל עין אחת.

"וואו! איזה דוד ענק! ויש לך רק עין אחת, אה. מעניין מאוד. רוצה לבוא איתי הביתה?"

כך אמר יאטארו, ובו ברגע הפך הענק למפלצת בעלת צוואר ארוך.

"וואו! עכשיו זאת בחורה בעלת צוואר ארוך ויפה. מוזר מאוד. למה הצוואר שלך כל כך ארוך? את יכולה להאריך אותו עוד?"

ברגע שאמר את זה, הפכה המפלצת בעלת הצוואר הארוך לשֵד.

"וואו! עכשיו זה שד. ממש דומה לבובות האלה שרואים בפסטיבלים. מאוד משונה. אתה יודע להפוך גם לדברים אחרים?"

השד, שראה שיאטארו כלל לא מפחד ממנו, הפך לטאנוקי. יאטארו החוויר.

"אוי לא, טאנוקי! עכשיו הוא יתחיל לשנות את הצורה ואהיה בצרות! הצילו!"

כך צעק והחל לברוח ככל שנשאו אותו רגליו.

21.11.1923

***

בסיפור זה השתתפו:

rokuro kubi – האישה בעלת הצוואר הארוך

השד

טאנוקי

"שלג" מאת אקוטגווה ריונוסקה

יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא ניתן לתארו כצבע עורו של הרכס. הבטתי בהרים ונזכרתי באירוע מסוים מעברי.

זה קרה לפני ארבע או חמש שנים. בשעות אחר הצהריים, ביום חורף מעונן, בדיוק כמו אותו יום ברכבת, ישבתי מול אח מרופטת מברזל יצוק, בסטודיו של ידידי, ופטפטתי אתו ועם הדוגמנית שלו. למעט ציורי השמן של ידידי לא היה בסטודיו כל קישוט אחר. וכמובן הייתה גם הדוגמנית, בעלת תספורת קארה, שישבה עם סיגריה בפיה. יופייה היה מהסוג המיוחד שיש לבנות תערובת. אך מסיבות שלחלוטין אינן ברורות לי, היו ריסיה מרוטים לחלוטין.

בשלב מסוים בשיחה הגענו לנושא של מזג אוויר, שהיה קר במיוחד באותה תקופה. ידידי סיפר על רגישותה של האדמה לעונות השנה, ובמיוחד על רגישותה לחורף.

"אתם מבינים, זה כאילו האדמה חיה", סיכם.

הוא מילא את המקטרת שלו והביט בנו. אני לא אמרתי דבר ורק לגמתי מהקפה שלי. אך נראה שמשהו בדבריו הרשים את הדוגמנית. היא הרימה את עפעפיה האדומים, הפריחה עיגול עשן וריכזה בו את מבטה. לאחר שהוא התפוגג היא המשיכה להביט בחלל, ואמרה כאילו לעצמה:

"זה בדיוק כמו עור. מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה הזאת, לגמרי הרסתי את העור שלי…"

יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא כמו עור אנושי יבש וסדוק. הבטתי בהרים ונזכרתי באותה דוגמנית נטולת הריסים, הנערה היפנית בעלת יופי של בת תערובת.

אפריל, 1925

הטקסט היפני כאן.

אוטגווה הירושיגה, מקדש גיון בשלג (1834)

לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.

חגיגה כפולה: פסטיבל הבובות ויום הולדת לבלוג

היום 3 במרץ, יום בו חוגגים ביפן את חג הבנות (המוכר היום כ-hina matsuri, חג הבובות), וכתבתי עליו בהרחבה כאן. הקישוט המרכזי שלו הוא מעמד מיוחד עם בובות הינה (hina ningyō), ולכבוד החג השנה חשבתי לתרגם סיפור של אקוטגווה שנקרא "בובות", בו אנחנו שומעים מפי אוצורו הקשישה את סיפור הפרידה הקשה שלה מהבובות. משפחתה של אוצורו הייתה בעלת אמצעים תחת שלטון טוקוגווה (1600-1868), אך ירדה מנכסיה אחרי הפיכת מייג'י, והמצב החמיר עד כדי כך, שאביה החליט למכור את בובות ההינה המשפחתיות. בתחילה ניתן לחשוב שרק אוצורו הילדה חשה צער על פרידה מהבובות, אך ככל שמתקדם הסיפור מתברר שאובדן הבובות הוא אירוע קשה עבור המשפחה כולה, כולל אחיה המאוהב בכל דבר מערבי, שעל פניו לא מתרגש כלל מהמכירה. הסיפור הזה מדגים עד כמה הבובות האלה הן הרבה יותר מקישוט יפה לחג. הן לא רק יפות ומיוחדות, אלא הן גם ירושה משפחתית העוברת מדור לדור ויוצרת תחושה של המשכיות והשתייכות לקהילה, והן גם אובייקטים מאגיים, האמורים לשמור על שלומן ובריאותן של נשות המשפחה וכך של המשפחה כולה.

איור של Yuko Shimizu, מאיירת יפנית עטורת פרסים, לסיפור "בובות" של אקוטגווה, שהופיע באוסף סיפוריו בתרגום לאנגלית The Beautiful and the Grotesque שיצא בהוצאת Liveright ב-2010.

חמישה סיפורים מיפן

שלום לקוראי הבלוג היקרים!

כבר כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל לא כולם הרי אנשי פייסבוק, אז הנה אני כותבת גם כאן ומקווה שתשתתפו בהתרגשותי הרבה.

ספר דיגיטלי המכיל חמישה סיפורים של שתי סופרות ושלושה סופרים יפניים חשובים רואה אור בימים אלה בהוצאת "בוקסילה". הספר הזה מרגש אותי במיוחד, משום שאלה סיפורים שאני בעצמי בחרתי ותרגמתי, ואני מאוד מקווה שתקראו אותם ותיהנו מהם. משמעות של ספר דיגיטלי היא שניתן לקרוא את הסיפורים במחשב רגיל, במחשב לוח, בסמארטפון וגם בקינדל. באתר של ההוצאה יש הדרכה מפורטת וברורה כיצד ניתן להוריד ולקרוא ספרים דיגיטליים, כך שאם אתם פוגשים בפורמט הזה בפעם הראשונה, זאת ההזדמנות להכיר.

האסופה כולה מוקדשת למפגשים – מפגשים בינאישיים המתרחשים בתוך הסיפורים, מפגשים בין יפן למערב, והמפגש של קוראים במאה ה-21 עם סיפורים שנכתבו במחצית הראשונה של המאה ה-20, ולפי דעתי ממשיכים להיות רלוונטיים גם היום.

אז מי הסופרים והסופרות שבחרתי?

אקוטגווה על טוקיו

לפני זמן קצר הייתי בשיעור קליגרפיה אצל המורה שלי קזואו אישיי בקריית טבעון (כנסו לכאן כדי לראות את עבודתיו). המורה שלי לא הרגיש כל כך טוב בתקופה האחרונה, ולפי הוראת רופא נמנע מלהגיע למרכז הארץ, כפי שנהג לעשות עד כה פעמיים בשבוע, כדי ללמד קליגרפיה בתל אביב. זה היה השיעור האחרון לפני החגים, ואחריו נשארנו אני וידידה לשוחח קצת עם המורה. הוא סיפר קצת על מצב בריאותו ועל הוראות הרופא להמעיט במאמץ ולאכול נכון, והוסיף שהוא בכל זאת יקפוץ לבקר בתל אביב, כי עד כמה שהוא אוהב לגור במושב שקט הוא, שגדל בטוקיו, לא יכול לחיות בלי אווירה של העיר הגדולה. אני תמיד שמחה לשמוע שמישהו חולק איתי את הצורך בעיר, שזה לא אותו דבר כמו צורך ברעש או מקומות בילוי, אלא משהו אחר, משהו באווירה, משהו שאהבתי כל כך בטוקיו. גם נזכרתי (אסוציאטיבית) בקטע קטן שכתב אקוטגווה ריונוסקה על טוקיו, שקראתי פעם. כמו סופרים ואנשי רוח רבים שחוו את השאיבה המהירה של הטכנולוגיות, התרבות והרעיונות המערביים במעבר מהמאה התשע עשרה למאה העשרים, גם אקוטגווה לעיתים נתקף בסנטימנטליות ובכמיהה ליפן הישנה שנתפסה כ"מסורתית" או פסטורלית, אך הוא ידע למצוא יופי גם בעיר החדשה ולא נכנע לרגשנות וכמיהה לעבר. אקוטגווה חרד מהעיר ואהב את העיר. הוא התגעגע ליפן הישנה ואימץ אל לבו את יפן החדשה.

אז כן, כל הסיפור על המורה לקליגרפיה, געגועיו לעיר הגדולה וגעגועי לטוקיו הם רק תירוץ לתרגם את הקטע של אקוטגווה.

טוקיו בשנות ה-20