קטגוריה: תרגומים שלי

"היי, צא החוצה!" סיפור מאת הושי שינאיצ'י

היום, לפני 92 שנים, נולד הוֹשי שינְאיצ'י (6 בספטמבר 1926 – 30 בדצמבר 1997), שנחשב לאחד מאבות של מדע בדיוני ביפן. הוא היה ידוע במיוחד בזכות הסיפורים הקצרים מאוד שלו, ששילבו רובוטים, חלליות, מסעות בזמן ובחלל בתוך סיפורים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם. במהלך חייו כתב מעל אלף סיפורים כאלה. הושי התחיל לפרסם את סיפוריו בכתב עת אוּצ'וּג'ין (אבק קוסמי) במחצית השנייה של שנות החמישים, שהיה לבמה חשובה עבור גדולי הסוגה כמו קוֹמצוּ סָקיוֹ וצוּצוּי יָסוּטָקָה (שאולי מוכר לכם מהאסופה הזאת). שני פרטי מידע לא ממש חשובים אבל משעשעים לגביו: הוא קרוב רחוק של הסופר המפורסם מורי אוגאי (1862 – 1922) – הושי היה נכדהּ של משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת קוֹגָנֶי קימיקוֹ (1870 – 1956), אחותו של מורי אוגאי. הושי קרא לבתו השנייה מרינה כשנולדה ב-1963, על שם הגשושית הרובוטית מרינר 2 ששוגרה ב-27 באוגוסט 1962 והייתה הראשונה לבצע מפגש מוצלח עם כוכב לכת.

לכבוד יום הולדתו של הושי, תרגמתי את אחד הסיפורים היותר ידועים שלו, "הי, צא החוצה!", שפורסם במקור ב-1958, בתחילת תהליך הצמיחה המואצת של יפן, כשהמדינה התחילה להתחדש, להבנות ולצמוח אחרי שנים של רעב והרס בעקבות המלחמה. מקור האנרגיה החדש והמבטיח היה האנרגיה הגרעינית. למרות התנגדותם של אנשים רבים לשימוש באנרגיה שהובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם בהירושימה ונגסקי, מכוני מחקר גרעיני צצו בזה אחר זה במהלך שנות ה-50, ותחנת הכוח הגרעינית הראשונה החלה לפעול ב-1965. השלטונות מיהרו לשקם את המדינה ולצעוד אל עתיד של יפן שוחרת שלום וחזקה כלכלית. ואי אפשר לומר שהם לא הצליחו.

בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 היו רבים שנזכרו בסיפור זה של הושי.

הֵי, צא החוצה! / הושי שינאיצ'י

הטייפון חלף, והשמיים נצבעו בכחול מופלא. בכפר אחד, סמוך למדי לעיר הגדולה, נגרם נזק. מקדש קטן, שעמד במרחק מה מהכפר, קרוב להרים המיוערים, נסחף בשיטפון.
"מישהו יודע מתי המקדש הזה נבנה?"
"לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שהוא היה מאוד עתיק".
"חייבים לבנות אותו מחדש".
אלה הדברים שהחליפו ביניהם אנשי הכפר כשבבוקר גילו מה קרה למקדשם.
"תראו איזה הרס".
"נראה לי הוא היה פה".
"לא, אני חושב עוד טיפה לכיוון ההוא".
קולו של אחד האנשים התנשא מעל כולם.
"תגידו, מה זה הבור הזה?"
כולם התקבצו סביב בור בקוטר של כמטר אחד, עליו הצביע האיש, והציצו לתוכו, אך לא הצליחו לראות דבר בתוך החשכה ששררה בו. הבור נראה עמוק כל כך, עד שנדמה היה שהוא מגיע עד מרכז כדור הארץ.
"אולי זאת שוחת שועלים", הציע מישהו.
"הי, צא החוצה!", צעק איש צעיר לעבר הבור, אך מהמעמקים לא הגיעה שום תגובה. הצעיר הרים אבן חצץ מהקרקע ועמד להשליכה אל הבור.
"תפסיק, זה עלול להביא עלינו קללה". איש זקן ניסה לעצור בעדו, אך הצעיר לא שעה לדבריו והשליך את האבן בכל כוחו. ועדיין, שום תגובה לא הגיעה מתחתית הבור.
אנשי הכפר חטבו עצים, חיברו אותם באמצעות חבלים, ויצרו גדר מסביב לבור. האנשים תהו בינם לבין עצמם מה עוד כדאי לעשות והאם אפשר יהיה לבנות את המקדש מחדש מעל לבור, אך בסופו של דבר היום הסתיים בכך שהם שבו לכפרם, מבלי להגיע להחלטה.
ברגע שדבר הבור נודע, התחילו להגיע עיתונאים, ובעקבותיהם הגיע גם איש אקדמיה והביט בבור בארשת פנים האומרת שאין דבר שלא יוכל לפענח. לאחר מכן הופיעו סקרנים, ופה ושם אפשר היה לראות גם ספסרים מרחרחים סביב. שוטרים מהתחנה האזורית שמרו בתורנויות על הבור מסביב לשעון, בטענה שאין לאפשר מצב שמישהו ייפול לתוכו.
אחד העיתונאים שלשל לתוך הבור שרוך ארוך עם משקולת בקצה. המשקולת ירדה וירדה, אך כשהשרוך נגמר והעיתונאי ניסה למשוך את המשקולת החוצה, היא סירבה לעלות. מספר אנשים הצטרפו אל העיתונאי וניסו לעזור לו למשוך בשרוך, אך השרוך השתפשף בקצה הבור ונקרע. עיתונאי אחר, שהחזיק מצלמה ביד וצפה במתרחש, הוריד בלי לומר מילה חבל חזק שהיה כרוך סביב מותניו.
איש האקדמיה התקשר למכון המחקר שלו וביקש שיביאו לו מגבר רב-עצמה כדי למדוד את עומק הבור באמצעות בחינת התהודה. הוא ניסה מספר פעמים לשנות את העצמה ותדר הצליל אך לא נרשמה כל תהודה. איש האקדמיה נראה תמה, אך כיוון שכל העיניים צפו בו, לא הייתה לו אפשרות פשוט להניח לכך. הוא הצמיד את המגבר אל פתח הבור, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף והמשיך בהשמעה במשך זמן רב. על פני הקרקע הצליל נשמע למרחק של עשרות קילומטרים, אך נבלע לחלוטין בתוך הבור. איש האקדמיה הרגיש מעורער, אך העמיד פנים של שוויון נפש, וניסה לשוות נימה רגועה לקולו כשפסק, "מלאו אותו."
הוא החליט שמה שאינו מובן עדיף שייעלם.
פניהם של הצופים הביעו אכזבה מסיום כל כך לא מרשים וכולם כבר עמדו להתפזר, כשאחד הספסרים פילס את דרכו מתוך ההמון והצהיר: "בבקשה תנו את הבור הזה לי. אני מבטיח למלא אותו."
ראש הכפר השיב: "זה יהיה מאוד יפה מצדך אם תמלא את הבור, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך אותו. אנחנו צריכים להקים כאן מחדש את המקדש שלנו".
"אני אבנה לכם מקדש עוד יותר מפואר מהקודם. אם תרצו, אוסיף לו גם אולם התכנסות".
ראש הכפר עמד לענות לו, אך אנשי הכפר הרימו את קולם.
"באמת? אם כך, נשמח אם תבנה לנו אותו קצת יותר קרוב לכפר".
"אם התמורה היא רק הבור הזה, אין שום בעיה".
מטבע הדברים, לראש הכפר לא היו התנגדויות וההחלטה נפלה.
הספסר עמד בהבטחתו. אולם ההתכנסות היה אומנם קטן, אבל הוא אכן בנה את המקדש סמוך יותר לכפר.
בעת פתיחת פסטיבל הסתיו במקדש, על בקתה בסמוך לבור, נחשף שלט קטן עם שמה של "החברה לסתימת בורות" שהקים הספסר.
הספסר פעל לגייס את עמיתיו בעיר הגדולה. הוא סיפר להם על הבור המרשים בעומקו, שאפילו החוקרים טוענים שמדובר ב-5000 מטר עומק לפחות. בור כזה בוודאי יהיה מעולה להטמנת פסולת גרעינית.
ראש המחוז העניק את אישורו, ותחנות כוח התחרו ביניהן על מי יחתום על חוזה רווחי יותר. אנשי הכפר חששו מעט, אבל אחרי שהוסבר להם שמעל פני הקרקע הנזק לא יורגש במשך כמה אלפי שנים ושהם גם יקבלו חלק ברווחים, נתנו את הסכמתם. מה גם שתוך זמן קצר נסלל כביש חדש ומפואר המוביל מהעיר הגדולה אל הכפר.
על הכביש נסעו משאיות שהובילו מכלי עופרת יצוקה. המכסה של הבור נפתח ופסולת גרעינית הושלכה פנימה.
ממשרד החוץ וממשרד ההגנה הגיעו אנשים להשליך מסמכים סודיים שהצורך בהם אבד. הפקידים המפקחים על ההשלכה שוחחו ביניהם על גולף. הפקידים הזוטרים שהשליכו את המסמכים אל הבור שוחחו על מכונות המזל פצ'ינקוֹ.
לא היה כל סימן לכך שהבור מתמלא. אנשים תהו אם הבור הוא עד כדי כך עמוק או שמא הוא מתרחב לקראת התחתית. החברה לסתימת בורות הרחיבה את פעילותה בהדרגה.
אל הבור הביאו פגרים של בעלי חיים ששימשו לניסויים במחלות מדבקות וגופות של חסרי בית שאיש לא בא לדרוש. בנוסף, הושלמה תכנית להקמת צינור שיוביל את הפסולת העירונית ישירות אל הבור, מתוך תפיסה ששיטה זו עדיפה על השלכה לים.
הבור העניק לאנשי העיר תחושת ביטחון. בני אדם ראו רק את מה שנמצא מולם והיו להוטים אחר יצרנות, ואף אחד לא רצה להעסיק את ראשו בהשלכות. נדמה היה להם שבהדרגה הבור יספק את הפתרון לבעיות אלה.
נשים שזה עתה התארסו הגיעו אל הבור כדי לזרוק את היומנים הישנים שלהן. היו גם אנשים שאחרי שמצאו אהוב חדש באו אל הבור לזרוק את תמונותיו של האהוב הקודם. השוטרים באו אל הבור כדי להשליך את הכסף המזויף שתפסו, ליתר בטחון. העבריינים הגיעו אל הבור כדי להשליך ראיות.
הבור קיבל לתוכו כל דבר שאנשים רצו לזרוק. הבור טיהר את הזוהמה של העיר, ואנשים דימו לעצמם שהים והשמיים היו צלולים מתמיד.
בזה אחר זה הוקמו בניינים שנסקו מעלה-מעלה אל השמיים האלה.

יום אחד פועל בניין, שהתיישב להפסקה על פיגומי אחד מהבניינים החדשים, שמע קול מעל ראשו:

"הי, צא החוצה!"

הוא הביט מעלה, אך לא ראה דבר מלבד שמיים כחולים. הפועל החליט שדמיין את הקול. כששב לעבודתו, מהכיוון שממנו נשמע הקול, נפלה אבן חצץ קטנה שהשתפשפה כנגד בגדיו בנפילתה. אך הפועל לא שם לב אליה, כיוון שבאותו זמן בדיוק התבונן בקו הרקיע העירוני שיופיו הולך והתעצם.

בולען שנפער בשנת 2010 בגואטמלה סיטי

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata

סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור

כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית בחנות מכולת. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan

כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (8 מתוך 8)

והנה הגענו לחלק האחרון של "חייו של אדם טיפש". כבר חשבתי שלא אסיים את הפרויקט בזמן; והרי התחייבתי לסיים את התרגום עד יום מותו של אקוטגווה שחל היום. אני חוששת שבתרגומי הנמהר לא עשיתי צדק עם סגנונו הצלול והנקי של אקוטגווה, אבל בואו נגיד שזאת עבודה בתהליך.

 32. מריבה
הוא הלך מכות עם אחיו למחצה. לא היה ספק שבגללו הופעלו לחצים על האח הצעיר. אך גם הוא ללא ספק איבד את החופש שלו, בגלל אחיו הצעיר. בני משפחתו הטיפו לאחיו ללא הרף "לקחת דוגמא ממנו". אך המשמעות של זה מבחינתו הייתה כאילו קשרו אותו בידיו וברגליו. במהלך ההתכתשות שניהם התגלגלו אל קצה המרפסת. בגינה – עד היום הוא זוכר את זה – שיח אחד של לגרסטרמיה הודית זוהר בפריחתו האדומה תחת שמים גשומים.

 33. גיבורים
פעם הוא הביט מחלון ביתו של וולטר אל ההרים הגבוהים. על פסגות ההרים המושלגות לא נראה אפילו צל של נשר. אך איש רוסי נמוך קומה טיפס וטיפס בהתמדה במעלה ההר.

גם בביתו של וולטר, משירד הערב, הוא כתב פזמונים כאלה, לאורה הבהיר של מנורה. וכל אותו זמן הוא המשיך לחשוב על אותו רוסי שטיפס במעלה ההר.

אתה שקיימת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם
אתה הוא שהפרת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם

אתה שאהבת את העם יותר מכל אדם
אתה הוא שבזת לעם יותר מכל אדם

אתה שהחלום בער בו יותר מכל אדם
אתה הוא שידעת את המציאות יותר מכל אדם

 אתה הוא מה שהולידה אסיה –
חשמלית המפיצה ריח של צמחי נוי

 34. צבעים

בגיל שלושים הוא גילה שיש לו חיבה מיוחדת למגרש ריק אחד. על פני הטחב היו פזורים לבנים ושברי רעפים. אך בעיניו זה היה בדיוק כמו תמונות הנוף של סזאן.

הוא נזכר בלהט שלו לפני שבע ושמונה שנים, והבין שבאותה תקופה לא היה לו מושג מה הוא צבע.

35. בובת מוקיון
הוא רצה לחיות את החיים במלוא עוצמתם, כך שלא יהיו לו חרטות כשתגיע שעתו למות. אך הוא המשיך לחיות חיים מלאי התחשבות בהוריו המאמצים ובדודתו. זה יצר שתי פנים לחייו – של אור ושל חושך. הוא ראה בובת מוקיון בחלון ראווה של חנות בגדים, וחשב עד כמה הוא דומה למוקיון הזה. אך תת המודע שלו, כלומר, האני השני שלו, כבר שילב את התחושה הזאת מזמן בתוך סיפור קצר.

 36. לאות
הוא הלך עם סטודנט אחד בשדה מיסקנתוס.

"אתה בטח עדיין מלא בתאוות חיים, נכון?"

"כן, אבל אין ספק שגם אתה…"

"למען האמת אני לא. יש לי רק תאוות יצירה".

כך הוא באמת הרגיש. בלי לשים לב הוא איבד כל עניין בחיים.

"אבל תאוות היצירה ותאוות החיים זה בעצם אותו דבר, לא?"

הוא לא השיב. מעל לשיבולת האדמדמה נראה היטב הר געש פעיל. הוא הרגיש משהו הדומה לקנאה כלפי הר הגעש הזה. אך הוא בעצמו לא הבין מדוע.

 37. האישה מקושי[1]
הוא פגש באישה שמבחינת יכולותיה האינטלקטואליות יכלה להתחרות בו. הוא בקושי הצליח להוציא את עצמו ממשבר, באמצעות כתיבה של כמה שירים ליריים כמו "האישה מקושי". הוא חש כאב, כאילו מחה שלג זוהר שנדבק אל גזעו של עץ.

כובע קש המרחף ברוח
האין ייפול הוא ארצה?
מה לי לדאוג לשמי הטוב
כששמך בלבד יקר לי[2]

 38. נקם
זה היה על מרפסת של מלון שטבל בעצים מלבלבים. הוא ישב וצייר כדי לשעשע נער צעיר. זה היה בנה היחיד של המשוגעת, שאתה ניתק את הקשר לפני שבע שנים.

היא הציתה סיגריה והביטה בשניהם. למרות הדכדוך בו היה נתון, הוא המשיך לצייר רכבות ומטוסים. למרבה המזל הילד לא היה שלו, אך עדיין צרב לו מאוד כשהילד קרא לו "דוד".

כשהילד הלך לאנשהו, היא המשיכה לעשן את הסיגריה שלה ופנתה אליו בחנחון.

"אתה לא חושב שהוא דומה לך?"

"לא דומה בכלל. קודם כל…"

"יש הרי דבר כזה 'השפעות טרום לידה'".

הוא שתק והסיט את מבטו. אך במעמקי ליבו עלה רצון אכזרי לחנוק את האישה הזאת.

 39. מראות
הוא ישב בבית קפה ודיבר עם חברו. חברו אכל תפוח אפוי ודיבר על מזג האוויר הקר. לפתע הוא הרגיש סתירה בדבריו של חברו.

"אתה עדיין רווק, נכון?"

"למעשה בחודש הבא אני מתחתן".

באופן בלתי מודע הוא השתתק. מהמראות שהיו תלויות על קירות בית הקפה השתקפו אינספור בבואותיו. בקרירות, כאילו מאיימות על מישהו…

 40. דו שיח
למה אתה תוקף את המבנה החברתי המודרני?
כי אני רואה את הרוע שהוליד הקפיטליזם.
רוע? חשבתי שאתה לא מבחין בין טוב לרע. אז מה לגבי החיים שלך?

 כך הוא ניהל שיחה עם המלאך. רק שזה היה מלאך שחבש כובע צילינדר מושלם.

 41. מחלה
הוא נתקף נדודי שינה. ובנוסף התחיל גם לסבול מתשישות. מספר רופאים הציעו מספר אבחונים למצבו: עודף חומציות בקיבה, אטוניה במערכת העיכול, פלאוריטיס יבש, חולשת עצבים, דלקת לחמית כרונית, תשישות המוח – וכהנה וכהנה.

אך הוא בעצמו ידע את מקור המחלה שלו: זו הייתה תחושת הבושה מעצמו בשילוב עם הפחד מהם. הם – החברה שהוא בז לה!

ערב אחד, כשהשמיים התקדרו בענני שלג, הוא ישב בפינת בית קפה עם סיגר בפיו והאזין למוזיקה שנשמעה מגרמופון, שהוצב בצדו השני של החדר. המוזיקה חלחלה בצורה משונה אל תוך עולמו הנפשי. הוא המתין לסיום ההקלטה, ניגש אל הגרמופון וקרא את התווית שעל התקליט.

Magic Flute – Mozart

הוא הבין מיד. מוצרט, שהפר את עשרת הדיברות, ללא ספק סבל. אך ספק אם כמוהו… הוא הרכין את ראשו ושב בשקט אל שולחנו.

 42. צחוק האלים
יום אביבי אחד כשהיה בן שלושים וחמש הוא טייל בחורשת אורנים ונזכר במשפט שכתב בעצמו לפני מספר שנים: "האלים, לצערם הרב, לא יכולים להתאבד כמונו, בני האדם".

 43. לילה
שוב ירד לילה. באור העמום הים הקציף ללא הרף. תחת השמיים האלה הוא התחתן עם אשתו בפעם השנייה. עבור שניהם זה היה אושר. אך בה בעת זה היה גם סבל. שלושת ילדיהם הביטו יחד איתם בברקים מעל לים. אשתו חיבקה את אחד הילדים ונראה היה שהיא מנסה לעצור את הדמעות.

"נדמה לי שיש שם ספינה".
"כן".
"ספינה עם תורן שהתבקע לשניים".

44. מוות
הוא ניצל את העובדה שבאותו לילה ישן לבד ורצה לתלות את עצמו באמצעות חגורתו, שקשר אל סורגי החלון. אך כשהכניס את ראשו לתוך הלולאה הוא נתקף לפתע בפחד מהמוות. אך לא מפני שפחד מהסבל ברגעים שלפני המוות. הוא הוציא שוב את שעון הכיס שלו, והחליט למדוד את הזמן שאמור לקחת לו למות מחנק. מספר רגעים הוא מעט סבל, אך לאחר מכן הכול נהיה מטושטש. היה ברור שאם רק יעבור את זה, המוות יגיע ללא כל ספק. הוא הסתכל על מחוגי השעון והבין שהסבל שלו נמשך דקה ועשרים שניות. בחוץ היה חשוך לחלוטין. אך גם בתוך החשכה הזאת נשמעה קריאתו הצרודה של תרנגול.

 45. Divan
הקריאה ב-Divan העניקה לו כוחות מחודשים. זה היה "גתה של המזרח" שהוא לא הכיר עד אז. הוא ראה את גתה עומד ברוגע מעבר לטוב ורע, והרגיש כלפיו משהו הדומה לקנאה. גתה המשורר היה בעיניו מופלא יותר מישו המשורר. בלבו של המשורר הזה היו לא רק אקרופוליס וגולגולתא, אלא פָּרַח בו גם ורד הערב.

אם רק היה לו מעט כוח לפסוע בעקבות המשורר הצעיר הזה… הוא סיים לקרוא את דיוואן, ולאחר שההתרגשות האימתנית שככה, הוא לא יכול היה שלא לחוש בוז עמוק כלפי עצמו, על כך שנולד להיות סריס של החיים.

 46. שקרים
ההתאבדות של גיסו הכתה אותו בהלם. כעת הוא היה אחראי לטפל גם במשפחתה של אחותו הגדולה. לפחות בעיניו, העתיד שלו עצמו נראה לו קודר כמו רדת החשכה. פשיטת הרגל הנפשית שלו נראתה לו נלעגת (הוא היה מודע לחלוטין לשחיתות המוסרית ולחסרונות שלו), אך הוא המשיך כרגיל לקרוא ספר אחרי ספר. אך גם הווידויים של רוסו היו מלאים בשפע של שקרים הֶרואיים. במיוחד כשקרא את לידה מחדש… הוא חשב שהוא מעולם לא פגש מתחסד ערמומי כמו הגיבור של לידה מחדש[3]. רק פרנסואה ויון הצליח לגעת במעמקי נפשו. בתוך מספר משיריו הוא מצא את "הזכר היפה".

דמותו של ויון, הממתין להוצאתו להורג בתליה, הופיעה גם בחלומותיו. מספר פעמים הוא ניסה לצנוח אל תהומות החיים, כפי שעשה ויון. אך הנסיבות וכוחותיו הפיזיים לא אפשרו לו לעשות זאת. כוחו הלך ותש. בדיוק כמו העץ שראה פעם סוויפט, ההולך וקמל החל מצמרתו[4]

 47. משחק באש
פניה קרנו. זה היה ממש כמו הזוהר של קרני שמש הפוגעות בקרח דק. הוא חיבב אותה, אך לא היה מאוהב בה. והוא גם לא הניח עליה אפילו אצבע.

"אמרת שאתה רוצה למות, כן?"
"הממ… לא, זה לא שאני רוצה למות, פשוט נמאס לי לחיות".

בהמשך לשיחה הזאת הם החליטו למות ביחד.

"התאבדות אפלטונית, כן?"

"התאבדות אפלטונית כפולה".
הוא לא יכול היה שלא להתפלא נוכח הרוגע שהוא חש.

48. מוות
הוא לא מת יחד איתה. הוא רק הרגיש מעין סיפוק מכך שלא נגע בגופה אפילו באצבע. היא המשיכה לדבר איתו כאילו לא קרה כלום. חוץ מזה, היא הביאה לו את הבקבוקון של פוסיום ציאניד שהיה לה, ואמרה: "כל עוד יש לנו את זה, אנחנו נהיה חזקים".

ואכן הדבר חיזק את רוחו. הוא ישב לבדו בכיסא ראטן, הביט בעליו הצעירים של עץ אלון, ופעמים רבות מצא את עצמו חושב על השלווה שיביא לו המוות.

49. ברבור מפוחלץ
הוא גייס את כוחותיו האחרונים כדי לכתוב את סיפור חייו. אך הוא הופתע לגלות שהמשימה לא הייתה פשוטה. אהבתו העצמית, הסקפטיות שלו ומודעותו לאינטרסים שלו היו הסיבה לכך. הוא לא יכול היה שלא לבוז לעצמו. אך מצד שני הוא גם לא יכול היה לעצור את המחשבה ש"אם לקלף מבני אדם את העור, כולם בעצם אותו דבר". היה נדמה לו שהכותרת שירה ואמת[5] זו כותרת של כל האוטוביוגרפיות כולן. בנוסף, היה ברור לו לחלוטין שלא כולם מתרגשים מיצירה ספרותית, ושהיצירות שלו יכולות למצוא הבנה רק בקרב אנשים הקרובים אליו, שחיים חיים הדומים לשלו.

זה היה הלך הרוח שלו. וכך הוא החליט לכתוב בקצרה את השירה ואמת שלו.

אחרי שסיים לכתוב את חייו של אדם טיפש, ראה במקרה בחנות יד שנייה ברבור מפוחלץ. הברבור עמד עם ראש מורם, אך הכנפיים המצהיבות שלו היו אכולות עש. הוא חשב על חייו שלו והרגיש כיצד דמעות וצחוק מריר חונקים את גרונו. לפניו היו רק שיגעון או התאבדות. הוא הלך לבדו ברחוב אפוף אור דמדומים, וגמר בלבו להמתין לגורל המתקרב צעד אחר צעד כדי לחסלו.

50. אסיר
אחד מחבריו השתגע[6]. הוא תמיד הרגיש קרבה מיוחדת כלפי החבר הזה. יותר מאחרים, הוא חש בכל נימי נפשו את הבדידות שלו, הבדידות שהסתתרה מאחורי מסכה של עליזות קלילה. הוא ביקר את חברו המשוגע פעמיים או שלוש.

"נראה ששנינו אחוזי שדים. מה שנקרא שדי סוף המאה", אמר חברו בלחש. הוא שמע שמספר ימים לאחר מכן, בדרכו למעיינות חמים, חברו אפילו אכל פרחי וורדים. זמן מה לאחר שהחבר אושפז בבית חולים, הוא נזכר בפסל מטרה קוטה שהביא לו פעם. זה היה פסל ראש וחזה של מחבר המחזה רביזור, שהחבר כה אהב. הוא נזכר שגם גוגול השתגע לפני מותו ולא יכול היה שלא להרגיש את עוצמת הכוח שהשתלט על שניהם.

הוא היה על סף אפיסת כוחות כשקרא את דבריו האחרונים של ראדיגה, ושוב שמע את צחוק האלים. ראדיגה כתב, "חיילי האל באו לחבוש אותי"[7]. הוא ניסה להלחם ברגשנות היתר שלו ובנטייה שלו לאמונות טפלות. אך הוא לא היה מסוגל יותר להלחם בשום דבר פיזית. אין ספק שהוא הפך לאסיר של "שדי סוף המאה" . הוא הרגיש קנאה כלפי האנשים של ימי הביניים שמצאו כוח באמונתם באל. אך הוא עצמו לא היה מסוגל להאמין באל, באהבתו של האל. אפילו לא באל שבו האמין קוקטו[8]!

51. תבוסה
ידו שאחזה בעט החלה לרעוד. הוא אף התחיל לרייר. הוא היה צלול רק אחרי שלקח 0.8 גרם של וורונל[9]. וגם הצלילות הזאת נמשכה רק חצי שעה עד שעה. הוא העביר את ימיו בתוך מחשכים, כאילו נשען על חרב דקיקה שלהבה נשבר.

מסכת נו

מסכת נו "צ'וּג'וֹ", אחת ממסכות לדמות גברית של אציל

[1] קוֹשי – שמו העתיק של אזור בצפון מערב יפן המכונה היום הוֹקוּריקוּ. בקטע הזה אקוטגווה רומז ל"כמעט רומן" שהיה לו עם משוררת, אישה נשואה, שהייתה ידועה בשם מאצוּמוּרה מינֶקוֹ. שמה האמיתי היה קטיאמה הירוֹקוֹ (1878-1957) והיא הייתה ידועה גם בתרגומיה של שירה ואגדות איריות ליפנית. אקוטגווה, כדי להתגבר על רגשותיו כלפיה, כתב אוסף של עשרים וחמישה שירי אהבה בסגנון סֶדוֹקה הארכאי, שהיה נדיר מאוד מאז המאה ה-8.

[3] הכוונה לרומן אוטוביוגרפי של הסופר שימזאקי טוֹסוֹן (1872-1943). הרומן מבוסס על חייו של שימזאקי ועל הרומן שניהל עם האחיינית שלו קוֹמאקוֹ, בתו של אחיו הגדול. כשקוֹמאקוֹ נכנסה להיריון, טוסון ברח לצרפת כדי להתחמק מעימות עם משפחתו. ברומן הוא הצדיק את יחסיו עם הנערה בכך שאביו ניהל מערכת יחסים דומה וכי זו קללה הרובצת על משפחתו. אך הרומן עורר זעם ציבורי וטוסון ספג ביקורת קשה על התנהגותו הבלתי מוסרית.

[4] המשורר אדוורד יאנג סיפר שיום אחד כשטייל עם ג'ונתן סוויפט בדבלין, סוויפט, שחזה את הידרדרות מצבו הנפשי, ראה עץ בּוּקִיצָה ואמר: "אני אהיה כמו העץ הזה, אני אמות קודם כל בראש. "I shall be like that tree; I shall die first at the top"

[5] שירה ואמת, חיבור אוטוביוגרפי של יוהאן וולפגנג פון גתה.

[6] הכוונה לסופר אוּנוֹ קוֹג'י (1891-1961).

[7] ריימונד ראדיגה (1903-1923), סופר צרפתי. למעשה מיוחסות לו המילים: Dans trois jours je vais être fusillé par les soldats de Dieu "בעוד שלושה ימים יירו בי חיילי האל".

[8] ז'אן קוקטו (1892-1963), סופר, מחזאי, משורר ובמאי קולנוע צרפתי. אחד ממייצגי זרם הסוריאליזם. היו לו יחסים סבוכים עם הדת הקתולית, אליה התקרב מספר פעמים בחייו, דרך העניין שגילה במיסטיציזם ואף כניסיון להשתלט על התמכרותו לאופיום.

[9] תכשיר ששימש להרגעה ולטיפול בנדודי שינה במחצית הראשונה של המאה ה-20. המינון הטיפולי היה 0.65-0.97 גרם ובמינונים של מעבר למינון של 3.5 גרם התכשיר הינו קטלני. היום התכשיר אסור לשימוש.

חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (7 מתוך 8)

לעבור לחלק 6

23. היא
ערב ירד על הכיכר. הוא נכנס אל הכיכר, חש את החום עולה מעט בגופו. הבניינים הגבוהים זהרו באור החשמלי של חלונותיהם על רקע השמיים המוכספים קמעה. הוא נעצר על שפת המדרכה וחיכה לה. לאחר כחמש דקות היא הגיעה. היא נראתה לו כחושה. "התעייפתי", היא אמרה, משראתה את הבעת פניו, וחייכה. כתף אל כתף הם התחילו לחצות את הכיכר המוארת למחצה. זו הייתה הפעם הראשונה. הוא היה מוכן לעזוב הכל כדי להיות איתה.

לאחר שנכנסו למכונית, היא הישירה אליו מבט ואמרה: "אתה לא מתחרט?". "לא מתחרט", השיב בהחלטיות. היא לחצה את ידו. "גם אני לא מתחרטת…", אמרה. פניה גם אז נראו כאילו הן אפופות באור ירח.

 24. לידה
הוא עמד לצד דלת ההזזה והביט במיילדת הלבושה בחלוק מנתחים לבן ששטפה את התינוק. בכל פעם שהסבון נכנס לעיניו של התינוק, הוא העווה את פניו בצורה מעוררת רחמים. בנוסף, הוא לא הפסיק לייבב בקול גדול. הוא הריח את ריחו העכברי של התינוק וממעמקי ליבו עלתה מחשבה שלא הצליח לעצור בעדה: "לשם מה הוא נולד הילד הזה? לתוך עולם רווי הסבל. ומדוע יד הגורל הביאה עליו אב כמוני?"

וזה היה הבן הראשון שאשתו ילדה.

 25. סטרינדברג
הוא עמד בפתח הדלת והביט בסינים מוזנחים למראה משחקים מאג'ונג לאורו של ירח, מתחת לעצי הרימון הפורחים. לאחר מכן הוא שב אל חדרו והתחיל לקרוא את וידויו של שוטה לאורה של מנורה נמוכה. אך הוא לא הספיק לקרוא אפילו שני עמודים, כשחיוך מר עלה על שפתיו. השקרים שכתב סטרינדברג במכתבים ששלח לדוכסית שהייתה המאהבת שלו, לא היו שונים במיוחד מאלה שלו.

 26. העת העתיקה
פסלי בודהא עם צבע מתקלף, ישויות שמימיות, סוסים ופרחי לוטוס כמעט הכניעו אותו. הוא המשיך להביט בהם וכל דבר אחר נשכח מלבו. אפילו את מזלו הטוב שאפשר לו להימלט מידיה של המשוגעת.

 27. חינוך ספרטני
הוא הלך עם חברו באחת הסמטאות. לעברם התקרבה ריקשה עם גג פתוח. מי שישבה בריקשה הייתה האישה מאמש. גם באמצע היום פניה נראו כאילו הם טובלים באור ירח. בנוכחות החבר הם כמובן אפילו לא אמרו שלום.

"איזו יפה!", אמר חברו.

הוא הביט בהרי האביב שנראו בקצה הרחוב, ובלי להניד עפעף השיב.

"כן, באמת יפה".

 28. רצח
הדרך הכפרית המוצפת באור שמש הפיצה סירחון של גללי פרות. הוא טיפס במעלה הדרך וניגב את זיעתו. משני צדי הדרך עלה ניחוח של שעורה בשלה.

"תרצח, תרצח…", המילים האלה הופיעו בפיו והוא חזר עליהן שוב ושוב בלא אומר. את מי? הוא ידע בדיוק. הוא דמיין את האיש השפל בעל השיער הקצוץ.

ואז מעבר לשעורה המצהיבה הופיעה כיפת כנסייה קתולית.

29. צורה
זה היה קנקן עשוי מברזל. הקנקן הזה, בעל החריטה העדינה, לימד אותו את יופי "הצורה".

30. גשם
במיטה רחבה הוא דיבר איתה על דא ועל הא. מחוץ לחלון של חדר השינה ירד גשם. נראה היה שהגשם הזה יגרום לריקבון של פרחי הקרינון. פניה נראו כרגיל כטובלים באור הירח. אך השיחה איתה הייתה משעממת קמעה. הוא שכב על הבטן, בעצלתיים הצית לעצמו סיגריה, וחשב על זה שהם ביחד כבר שבע שנים.

"אני אוהב את האישה הזאת?", הוא שאל את עצמו. אף שנהג לבחון את עצמו מקרוב, התשובה של עצמו הפתיעה אותו.

"אני עדיין אוהב אותה".

31. רעידת האדמה הגדולה[1]
הריח הזכיר במשהו את ריחם של משמשים בשלים יתר על המידה. הריח הקלוש עלה באפו בזמן שעבר בין החורבות שנותרו אחרי השריפה, והוא חשב שהריח של הגופות הנרקבות תחת השמש הקופחת הוא לא כל כך רע, כפי שהיה ניתן לחשוב. אך כשהוא עמד מול ברכה המלאה בערימה של גופות, הוא גילה שהמילה "זוועה" היא לא מוגזמת מדי לתגובה רגשית. מה שזעזע אותו במיוחד הייתה גופתו של ילד בן שתיים עשרה או שלוש עשרה. הוא הביט בגופתו וחש משהו דומה לקנאה. הוא גם נזכר באמירה ש"מי שהאלים אוהבים אותו, מת צעיר". גם ביתה של אחותו הגדולה וגם ביתו של אחיו למחצה נשרפו. אך בעלה של אחותו נמצא אשם במתן עדות שקר וקיבל עונש על תנאי.

"הלוואי שכולם היו מתים".

הוא עמד בין החורבות והמחשבה הזאת לא הניחה לו.

august-strindberg-double-image-1892-oil-on-canvas

אוגוסט סטרינדברג, Double Vision 1892

[1] הכוונה היא לרעידת האדמה שהתרחשה ב-1 בספטמבר 1923 במזרח יפן (אזור קאנטו), שהחריבה שני שליש מטוקיו, בעיקר בשל השריפות שפרצו ברחבי העיר.

לעבור לחלק 8 ואחרון

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (6 מתוך 8)

לעבור לחלק 5

14. נישואין
"את יודעת, את לא יכולה מיד להתחיל לבזבז כסף על שטויות", נזף באשתו יום למחרת חתונתו. אך זו לא הייתה בדיוק הנזיפה שלו, אלא מה שדודתו מצד אמו אמרה לו לומר. האישה התנצלה לא רק בפניו – זה ברור מאליו – אלא גם בפני דודתו. זה היה בחדר מול עציץ הנרקיסים הצהובים שהיא קנתה עבורו.

15. הם
הם חיו חיי שלווה. תחת צלם הרחב של עלי עץ הבננה[1]. שהרי ביתם היה בעיירת חוף המרוחקת שעה שלמה של נסיעה ברכבת מטוקיו.

16. כרית
הוא הניח את ראשו על כרית המפיצה ניחוח של ספקנות וקרא ספר של אנטול פראנס. הוא כלל לא שם לב שבכריתו שוכן קנטאור.

17. פרפר
באוויר רווי בריח אצות, פרפר פרש את כנפיו. לרגע קט הוא חש את מגע כנפיו של הפרפר בשפתיו היבשות. אך עוד שנים רבות לאחר מכן אבקת הכנפיים של הפרפר המשיכה לנצנץ על שפתיו.

 18. ירח
הוא פגש אותה במדרגות של מלון אחד. גם בצהריי היום פניה היו כאילו טבולות בתוך זוהר הירח. הוא ליווה אותה במבטו (הוא מעולם לא פגש אותה לפני כן) וחש עצב שלא ידע עד כה.

19. כנפיים מלאכותיות
מאנטול פראנס הוא עבר אל הפילוסופים של המאה השמונה עשרה. אך אל רוסו לא התקרב. אולי משום שהיה פן באישיותו – אותו פן הנוח להתלהט – שהיה קרוב לרוסו. הוא פנה אל פילוסוף אחר, מחבר "קנדיד", שהיה קרוב יותר לפן האחר שלו – הפן המלא בהיגיון קר.

הוא היה בן עשרים ותשע, ועבורו החיים לחלוטין איבדו את האור. אך וולטר העניק לו כנפיים מלאכותיות.

הוא פרש את כנפיו המלאכותיות, ובקלילות המריא אל השמיים, וכך השמחה והעצב של החיים הלכו ושקעו מול עיניו, אפופים בזוהר ההיגיון. בהשליכו לגלול וגיחוך אל העיר העלובה, הוא טיפס במעלה המרחבים הפתוחים הישר אל השמש. כאילו שכח מאותו יווני עתיק, שנפל וטבע בים, בגלל שזוהרה של השמש שרף את כנפיו המלאכותיות, הזהות בדיוק לשלו.

20. שלשלאות

הוא ואשתו עברו לגור בביתם של הוריו המאמצים. זה קרה בעקבות התקבלותו לעבודה באחד העיתונים. הוא שאב כוח מהנייר הצהוב עליו היה כתוב "חוזה עבודה". אך במבט לאחור התברר שלפי החוזה כל החובות חלים עליו, ואילו ההוצאה פטורה מכל אחריות.

21. המשוגעת
שני נהגי ריקשה רצו בדרך פרברית נטושה ביום סגרירי. רוח מלוחה נשבה והיה ברור שהדרך מובילה אל הים. הוא ישב בעגלה השנייה, ותהה מה בדיוק הוביל אותו לכאן, לפגישה הזאת, שלא היה לו בה כל עניין. זאת בטוח לא הייתה אהבה. ואם זאת לא אהבה… כדי להימנע מלהשיב על השאלה הזאת הוא התמקד במחשבה ש"לפחות אנחנו שווים כאן".

בעגלה הראשונה נסעה המשוגעת. אחותה הקטנה התאבדה מרוב קנאה כלפיה.

"עכשיו כבר אין מה לעשות", חשב לעצמו.

הוא חש כלפי בתו של המשוגע, כלפי האישה הזאת שרק חושים חייתיים חזקים מילאו אותה, שאט נפש מסוימת.

שתי העגלות חלפו על פני בית קברות שנדף ממנו ריח ים ואצות. מאחורי גדר זרדים שצדפות דבקו אליה, נראו מצבות שחורות. הוא הביט אל הים שנצץ חלושות מעבר למצבות, ולפתע חש בוז כלפי הבעל של הבחורה הזאת, אותו בעל שלא הצליח לשבות את לבה[2].

22. צייר

זה היה איור באחד העיתונים. אך ציור הדיו של תרנגול נשא חותם של אישיות יוצאת דופן. הוא שאל את אחד מחבריו על האמן.

שבוע אחד בלבד לאחר מכן, האמן הגיע לבקרו. עבורו היה זה אחד האירועים המדהימים ביותר שקרו לו בחייו. בתוך צייר זה הוא גילה שירה לא ידועה לאיש, וגילה גם את הנפש שלו עצמו, שגם על קיומה לא ידע עד אז.

בערבו של יום סתווי צונן, שיבול דוחן יחיד הזכיר לו מיד את הצייר. הצמח הגבוה העטוף בשריון עליו, פרש על פני סוללת האדמה את שורשיו הדקיקים, כמו סיבי עצב. כמובן, הפגיעות הזאת הייתה גם הדיוקן העצמי שלו. אך הגילוי הזה רק דיכא אותו.

"מאוחר מדי. אך ברגע האמת…"[3]

deathmask3

דיוקן לאחר המוות של אקוטגווה ריונוסקה, פרי עבודתו של אוֹאָנָה ריוּאיצ'י

[1] בבית אליו עברו אקוטגווה ופוּמי

[2] המשוגעת היא המשוררת הידֶה שיגֶקוֺ (1890- ?, ג'יי רובין (Jay Rubin) מציין את 1973 כשנת מותה, אבל במקורות יפניים שראיתי, שנת המוות מוגדרת כלא ידועה). אקוטגווה פגש אותה בסלון ספרותי כשנה לאחר נישואיו לפומיקו, וביוזמתה התפתח ביניהם רומן קצר אך כואב. אם תחפשו אותה בגוגל, בקושי תמצאו אזכור שלה. אין לה ערך בויקיפדיה ולא ניתן להשיג את השירים שלה ב'אמאזון' יפן. היא מוזכרת רק כאישה תאוותנית ושערורייתית שפיתתה את אקוטגווה וגרמה לו סבל רב.

[3] הצייר הוא אוֹאָנָה ריוּאיצ'י (1890-1973), שאייר את רוב כריכות הספרים של אקוטגווה.

לעבור לחלק 7

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (5 מתוך 8)

לעבור לחלק 4

9. גופות

אל הבוהנות של כל הגופות הוצמד תג באמצעות חוט מתכת. על התגים צוינו שמות וגילאים. ידידו רכן קדימה, הניע במיומנות את האזמל, וקילף את עור הפנים של אחת הגופות. מתחת לעור השתרע שומן צהוב יפיפייה.

הוא הביט בגופה: הוא נזקק לכך לצורך סיפור שכתב, שהתרחש על רקע התקופה הקיסרית העתיקה[1]. אך סרחון הגופה, שדמה לריחו של אפרסק רקוב, עורר בו חוסר נחת. ידידו כיווץ את גביניו והניע בשקט את האזמל.

"לאחרונה גם בגופות יש מחסור", אמר הידיד. לכך הייתה לו תשובה מוכנה: "אם היה לי מחסור בגופות, הייתי רוצח מישהו, בלי כל זדון". אך כמובן את התשובה הזאת הוא הותיר בתוך לבו.  

10. המורה[2]

הוא קרא את ספרו של המורה בצילו של עץ אלון גדול. באור השמש הסתווית עץ האלון לא הניע ולו עלה אחד. אי שם הרחק בשמיים, כפות הזכוכית של המאזניים נמצאות בדיוק במצב של שיווי משקל – זה המחזה שדימה לעצמו בעודו קורא בספרו של המורה.

 11. זריחה

השחר עלה בהדרגה. הוא עמד בפינה של אחד הרחובות והשקיף אל השוק. האנשים המתקהלים והעגלות היו שטופים באור וורוד.

הוא הצית סיגריה ופנה לאיטו אל תוך השוק. לפתע התחיל לנבוח עליו כלב שחור וצנום. אך הוא לא נבהל. אדרבא, הוא חש חיבה כלפי הכלב הזה.

הדולב המזרחי שעמד במרכז השוק פרש את ענפיו לכל עבר. הוא נעמד למרגלות הגזע, והביט למעלה אל השמיים דרך העלווה. שם, בדיוק מעל לראשו, זהר כוכב אחד.

זו הייתה שנתו העשרים וחמש, שלושה חודשים מאז פגש את המורה לראשונה.

 12. נמל צבאי

בתוך הצוללת שררה אפלולית. הוא השתופף בינות למכשירים שהקיפו אותו מכל צידיו והציץ לתוך המשקפת. עדשת המשקפת שיקפה את הנמל שטוף האור.

"שם אתה יכול לראות את 'קונגו'", אמר לו קצין הים.

דמותה הקטנטנה של הספינה הצבאית בתוך העדשה המרובעת משום מה הזכירה לו פטרוזיליה, אותה פטרוזיליה שריחה הקלוש עולה מסטייק בקר עליו היא מונחת.

13. מותו של המורה[3]

ברוח שעלתה לאחר שנפסק הגשם הוא התהלך על רציף של תחנת רכבת. השמיים עדיין היו קודרים. ברציף שמנגד, שלושה או ארבעה פועלים הניפו כאיש אחד את מכושיהם, וזימרו משהו בקול רם.

הרוח נשאה את שירתם של הפועלים ואת רחשי ליבו. הוא אפילו לא הצית את הסיגריה שלו. כאב שגבל באושר מילא אותו. על המברק שדחף לתוך כיס מעילו היה כתוב "המורה במצב קריטי"…

רכבת לכיוון טוקיו של השעה שש בבוקר בדיוק יצאה מצילם של הרים המכוסים בעצי אורן ושייטה לעבר התחנה, בהותירה מאחור שובל של עשן דק.

[1] הכוונה היא ל"תמונת גיהנום", עליה כתבתי כאן. [2] סנסיי, כך מכנה אקוטגווה את נאצומה סוסקי [3] סוסקי נפטר ב-9 בדצמבר 1916. באותו זמן שהה אקוטגווה בקמקורה ושב לטוקיו רק ב-11 בדצמבר, כדי לקבל את פני האבלים באולם הלוויות באויאמה.

steam_train

לעבור לחלק 6

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (4 מתוך 8)

לעבור לחלק 3

6. מחלה

רוח מלוחה מהים נשבה ללא הרף. הוא פתח מילון אנגלית-יפנית גדול ועקב אחר המילים בקצה אצבעו.
Talaria   נעליים מכונפות, סנדלים.
Tale      סיפור.
Talipot דקל שמקורו בהודו המזרחית. אורך הגזע 50 עד 100 רגל. העלים משמשים לייצור מטריות, מניפות, כובעים וכד'. פורח פעם בשבעים שנה…

דמיונו צייר לו בבירור רב את פריחת הדקל. הוא הרגיש גירוד לא מוכר בתחתית הגרון ובהיסח הדעת פלט ליחה על המילון. ליחה? אך זאת לא הייתה ליחה. החיים קצרים, הוא חשב לעצמו, ושוב דמיין את פריחת הדקל, הפריחה המתמרת גבוה הרחק מעבר לים.

7. ציור

לפתע… זה היה באמת לפתע… הוא עמד מול חלון ראווה של חנות ספרים אחת והתבונן בספר עם אוסף ציוריו של וואן-גוך, ולפתע הוא הבין מה הוא ציור. מובן שהציורים בספר הזה היו רק רפרודוקציות. ואף על פי כן הוא הרגיש כיצד עולה מתוכם רעננות של הטבע.

הלהט שחש כלפי הציורים האלה שינה את האופן בו הסתכל על העולם. בלי שנתן את דעתו על כך, הוא התחיל להבחין בעקלקלות של ענפי העצים ובקימורי לחיים של נשים.

יום סתוי וגשום אחד לפנות ערב הוא הלך מתחת לגשר של רכבת באחד הפרברים. למרגלות הסוללה בצדו השני של הגשר עמדה עגלת משא. בחלפו על פניה הוא הרגיש שמישהו כבר עבר בדרך הזאת לפניו. מי? הוא בכלל לא היה צריך לשאול את עצמו את השאלה הזאת. בתוך לבו, האיש בן העשרים ושלוש, הולנדי עם אוזן חתוכה ועם מקטרת ארוכה בפיו, הישיר מבט חד אל הנוף המדכא הזה.

 8. ניצוצות

הוא צעד בגשם על דרך האספלט. הגשם היה די חזק. בתוך הטיפות השוצפות הוא הבחין בריח הגומי של מעיל הגשם שלו.

על קו מתח עילי בדיוק לפניו חלף ניצוץ סגול. הוא חש התרגשות מוזרה. בכיס מעילו היה כתב היד שהוא התכוון להגיש למגזין של החבורה הספרותית שלו. בעודו ממשיך ללכת בגשם, הוא הסתובב והביט שוב על קו המתח שנותר מאחור.

ניצוצות חדים המשיכו להבזיק על קו המתח. לא היה בחיים האלה דבר בו הוא חשק במיוחד. אך הניצוצות הסגולים האלה… רק את הניצוצות העזים האלה בחלל הרקיע הוא רצה לתפוס, ולו גם במחיר חייו.

מייצג של Kusama Yayoi, גחליליות על מים

מייצג של Kusama Yayoi, גחליליות על מים (2002)

לעבור לחלק 5