קטגוריה: שירה יפנית

לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

nishiyamahoensnail1

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

tree-sparrow-and-bamboo

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.

מודעות פרסומת

שירה לחודש הרביעי

אוֹגאטָה גֶקְקוֹ (1920-1859, 尾形月耕), אומן יפני, יצר בחייו מספר סדרות של הדפסים, שחלקן מוקדשות לשניים עשר חודשי השנה. כבר פרסמתי תמונה אחת שלו, המוקדשת לחודש מרץ, בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכשחשבתי איזו תמונה לפרסם לכבוד חודש אפריל, מצאתי תמונה שיש מאחוריה גם סיפור ספרותי והחלטתי לפרסם אותה בתוך הבלוג (כן, אני יודעת, היום 5 באפריל, אבל בכל זאת תחילת החודש, אז אני מקווה שתסלחו לי).

april_Medium

גקקו היה אחד מהציירים החשובים של תקופת מייג'י (1912-1868), תקופה שבה יפן פתחה את שעריה (לא לגמרי מרצון) לתרבות המערבית, לאחר כשלוש מאות שנים של הסתגרות. בתחילת דרכו גקקו נמשך לציור ורישום, וככל הנראה מעולם לא למד באופן רשמי באף אסכולה של הדפסי עץ. הוא התפרנס מעיטור כלי לקה ומאיור עיתונים וספרים. העיסוק שלו באיור ורישום השפיע על האופן שבו הוא ניגש להדפסי עץ. הסגנון המיוחד שפיתח משלב בין טכניקת ההדפסים שהייתה מקובלת ביפן במהלך תקופת אדו (1868-1600) ובין אסתטיקה של ציור במכחול. כך ההדפסים שלו נראים כאילו צוירו במשיחות מכחול. גקקו התפרסם לא רק ביפן אלא גם במערב, ועבודותיו הוצגו, בין היתר, בתערוכה העולמית בשיקגו ב-1893, ובתערוכה העולמית בפריז ב-1900. כמו כן, הוא ידוע בהדפסים ובאיורים שיצר במהלך מלחמת סין-יפן הראשונה (1895-1894), ששימשו את הרשויות לגיוס דעת קהל לטובת המלחמה.

Outa_Doukan

דיוקנו של אוטה דוקאן מהאוסף של מקדש Daijiji

בהדפס שבחרתי, השייך לסדרת "שניים עשר חודשים של העולם הצף" (浮世十二ヶ月) אנחנו רואים אילוסטרציה לאחד מאירועי חייו של הסמוראי-משורר המפורסם אוטה דוקאן (太田道灌, 1468-1432), הידוע כמי שתכנן את טירת אדו, שהפכה לימים למרכז השלטון של משפחת טוקוגאווה בתקופת אדו ולאחר הפיכת מייג'י ב-1868 למשכנו של הקיסר. אוטה נודע לא רק כלוחם אמיץ ואסטרטג, אלא גם כמשורר, והאנקדוטה על פנייתו לשירה היא הבסיס להדפס שלפנינו. האגדה מספרת שיום אחד, כשאוטה היה במהלך מסע ציד, התחיל לרדת גשם. הוא פנה לאחד הבתים בכפר שהיה בקרבת מקום, כדי לבקש מעיל קש כדי להגן על עצמו מפני הגשם. נערה שיצאה אליו שמעה את בקשתו, אך במקום מעיל הקש הושיטה לו רק פרח קריה צהוב בודד (ביפנית הוא נקרא yamabuki), בלי לומר אף מילה. אוטה כעס על הנערה, אך לא היה לו מה לעשות והוא חזר לביתו. באותו ערב סיפר אוטה את שאירע לו, ומישהו ממקורביו הסביר לו שהנערה לא הייתה גסת רוח, אלא להפך, תשובתה הייתה מאוד אלגנטית, משום שהשתמשה בשיר של הנסיך קנאקירה (Kaneakira) המופיע באוסף שירה עתיק (אוסף גוֹשוּאישוּ 後拾遺集 שהושלם ב-1086). בהקדמה לשיר כתוב שיום גשום אחד כשהנסיך שהה בביתו בקוֹקוּרָה, בא לביתו אדם שביקש מעיל קש (nomi), ובתגובה הנסיך קטף פרח משיח הקריה והגיש אותו לאיש עם השיר הבא:

七重八重花は咲けども山吹のみのひとつだになきぞかなしき

nanae yae hanawa sakedomo yamabuki no mi no hitotsu dani naki zo kanashiki

כה מצער! שופעים הם פרחי הקריה, אך אין הם מניבים ולו פרי אחד.

משמעות השיר היא במשחק מילים. פרחי קריה ידועים ביופיים, אך השיח אינו מניב פרי (mi), וכל אבקניו הופכים לעלי כותרת. אם מתייחסים ל-no כמו למילת השייכות, ניקרא yamabuki no mi (הפירות של קריה), אך אם נתייחס ל-nomi כמילה אחת נקבל "מעיל קש", נוכל לקרוא את השיר כך:

כה מצער! אף כי [יש לי כאן] שפע של פרחי קריה, אין לי ולו מעיל קש אחד.

כך בעצם הנערה, שהושיטה לאוטה את פרח הקריה, רצתה לומר שלצערה אין לה מעיל קש שתוכל להשאיל. אוטה מאוד התבייש בבורותו ומאז פנה לדרך השירה והפך למשורר בעצמו.

hiroshige

בתמונה המפורסמת הזאת של הירוֹשיגֶה, אפשר לראות אנשים המשתמשים במעילי קש כדי להגן על עצמם מפני גשם

ומדוע, אתם שואלים, הסיפור הזה קשור לאפריל? ובכן, פרח הקריה, yamabuki, נחשב לפרח של החודש הרביעי, אז הוא בשיא יופיו ופריחתו.

שיהיה חודש אפריל שופע ופורח!

yamabuki

פרחי קריה שאינם מניבים פרי

חגיגה כפולה: פסטיבל הבובות ויום הולדת לבלוג

היום 3 במרץ, יום בו חוגגים ביפן את חג הבנות (המוכר היום כ-hina matsuri, חג הבובות), וכתבתי עליו בהרחבה כאן. הקישוט המרכזי שלו הוא מעמד מיוחד עם בובות הינה (hina ningyō), ולכבוד החג השנה חשבתי לתרגם סיפור של אקוטגווה שנקרא "בובות", בו אנחנו שומעים מפי אוצורו הקשישה את סיפור הפרידה הקשה שלה מהבובות. משפחתה של אוצורו הייתה בעלת אמצעים תחת שלטון טוקוגווה (1600-1868), אך ירדה מנכסיה אחרי הפיכת מייג'י, והמצב החמיר עד כדי כך, שאביה החליט למכור את בובות ההינה המשפחתיות. בתחילה ניתן לחשוב שרק אוצורו הילדה חשה צער על פרידה מהבובות, אך ככל שמתקדם הסיפור מתברר שאובדן הבובות הוא אירוע קשה עבור המשפחה כולה, כולל אחיה המאוהב בכל דבר מערבי, שעל פניו לא מתרגש כלל מהמכירה. הסיפור הזה מדגים עד כמה הבובות האלה הן הרבה יותר מקישוט יפה לחג. הן לא רק יפות ומיוחדות, אלא הן גם ירושה משפחתית העוברת מדור לדור ויוצרת תחושה של המשכיות והשתייכות לקהילה, והן גם אובייקטים מאגיים, האמורים לשמור על שלומן ובריאותן של נשות המשפחה וכך של המשפחה כולה.

hina

איור של Yuko Shimizu, מאיירת יפנית עטורת פרסים, לסיפור "בובות" של אקוטגווה, שהופיע באוסף סיפוריו בתרגום לאנגלית The Beautiful and the Grotesque שיצא בהוצאת Liveright ב-2010.

להמשיך לקרוא

שיר אביבי

אני כל כך מתגעגעת לתקופת האביב ביפן, אותה זכיתי לחוות פעמיים בחיים, ועכשיו כשהפייסבוק שלי מוצף בתמונות פריחת הדובדבן שמעלות חברות מיפן, הגעגועים עזים מאי פעם. אז לכבוד האביב, חג הפסח ופריחת הסקורה תרגמתי שיר של אחד המשוררים היפניים החשובים ביותר של העת העתיקה – קי נו טסוריוקי (872-945), הידוע בעיקר כעורך של אוסף השירים הראשון שהוזמן על ידי החצר הקיסרית בתחילת המאה העשירית – קוֹקין וואקה שוּ (古今和歌集), אוסף שירים ישנים וחדשים וכמחבר של יומן טוֹסָה (935), יומן פואטי, המשלב קטעי פרוזה ושירה, ראשון מסוגו הכתוב באמצעות כתב פונטי יפני ולא בסינית (שלימים הפך להיות לסוגה המזוהה ביותר עם תקופת היאן, תקופת פריחה תרבותית יוצאת דופן, ועם נשות האצולה של אותה תקופה, כמו סיי שונגון, זו שפגשנו בפוסט הקודם).

השיר שתרגמתי לקוח מאוסף שירים ישנים וחדשים, המכיל כ-1000 שירים, המחולקים לקטגוריות של עונות שנה, ברכות, פרידות, מסעות, שמות של דברים, אהבה, קינות ושונות. השיר שתרגמתי שייך לחלק של "שמות של דברים" (物名 או 物の名), שבו השירים כתובים כך שמצפינים בתוכם את מילת הנושא הכתובה ככותרת לשיר. כותרת השיר במקרה זה היא:  kaniwazakura, סוג של סקוּרָה, עץ דובדבן דקורטיבי (ככל הנראה הכוונה לסקורה שענפיה מתקמרים כלפי מטה, מעין סקורה בוכייה או מה שמכונה בלטינית Prunus pendula). שימו לב לאותיות המודגשות ביפנית ובתעתיק:

 かづけども  浪のなかには  さぐられで  風吹くごとに  浮き沈むたま

kadukedomo
nami no naka ni wa

sagura
rede
kaze fuku goto ni
ukishidumu tama

בשיר עצמו המילה סקורה או kaniwazakura לא מופיעה כלל, אלא רק בצורה החבויה, אבל כשתרגמתי את השיר לעברית נאלצתי לחשוף אותה.

אף כי צולל אני
אין ביכולתי לדלותם
מבין הגלים –
אך עם כל משב רוח
עולים ויורדים אֶגְלֵי הדובדבן

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

פריחה בפארק שינג'וּקוּ, טוקיו, 2010

 ים של פריחת סקורה שוטף בימים אלה את יפן (מוקדם מהרגיל, אך יפה במיוחד, כך לדברי עדי ראיה) וגם אצלנו חג האביב בעיצומו.

פסח שמח לכולם!

יום האישה הבינלאומי: יוסאנו אקיקו וניטשה

היום חל יום האישה הבינלאומי (כן, היום, זה שבארץ נאומים בכנסת לציון המועד התקיימו ב-6 במרץ ושברחבי המדיה החברתית מדברים על "שבוע האישה הבינלאומי" או "חודש האישה הבינלאומי", לא אומר שום דבר). ביפן לא ממש מציינים את היום הזה. המועד שמור, כיאה למקורו הסוציאליסטי, בעיקר למפלגות השמאל, אבל אני רוצה להשתמש בהזדמנות הזאת כדי לדבר קצת על אחת המשוררות היפניות הנהדרות של העת המודרנית – יוֹסאנוֹ אקיקוֹ (与謝野晶子), שאת אחד השירים שלה ניסיתי לתרגם (בהצלחה חלקית בלבד, אם לומר את האמת) בפוסט הקודם.

yosano akiko_1

יואסאנו אקיקו

יוסאנו נולדה ב-1878 למשפחת סוחרים בסקאי, עיר נמל הקרובה לאוסקה, בשם אוֹטוֹרי (הוֹ) שוֹ (鳳 志よう). היא הייתה לא רק משוררת, אלא גם כתבה פרוזה, מאסות, הייתה פעילה חברתית פציפיסטית ואחת מחלוצות התנועה הפמיניסטית ביפן.

להמשיך לקרוא

יום הולדת לבלוג

כמעט שכחתי, אבל היום בדיוק לפני שנה התחלתי לכתוב בבלוג הזה. קשה (לי) להאמין, אבל הנה כבר חלפה לה שנה, שבה כתבתי 45 רשומות (הרשומונת הקצרצרה הזאת היא מס' 46), מספר עגול שכזה. אז קודם כל אני רוצה להודות לכל מי שבא לבקר כאן. אתם מאוד עוזרים לי לא לוותר ולהמשיך לכתוב, ודרך הכתיבה, כמובן, ללמוד דברים חדשים. אני מאחלת לבלוג שנה נוספת עם עוד יותר פוסטים כמה שיותר מעניינים.

torii kiyonaga

טוריי קיונאגה (Torii Kiyonoaga), פסטיבל הבובות, מתוך סדרת "מחקרי חמשת הפסטיבלים של ילדים" (kodakara gosetsu asobi)

יום השנה לבלוג נופל על חג הבובות – hinamatsuri – ביפן, ומהסיפור של החג בעצם התחלתי לכתוב כאן. אז מי שמתעניין במנהגי החג, יוכל למצוא את המידע כאן, כאן וכאן. ולכבוד יום ההולדת הנה שיר של יוֹסאנוֹ אקיקוֹ (与謝野晶子, 1878-1942) המתאים לרוחות האביב שהגיע. לא מזמן חזרתי לקרוא קצת משיריה ופשוט התאהבתי בתשוקה ובכוח שיש בהם.

tokikami wo/ wakaeda ni karamu/ kaze no nishi yo/ nishaku taranu/ utsukishiki niji

מלפפת את השיער הפרום
על ענף צעיר
הרוח אל המערב ושם
כה קטנה וכה יפה
הקשת

6 באוגוסט 1945

היום לפני 67 שנים הוטלה פצצת אטום על עיר הירושימה ושלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט, הוטלה פצצה נוספת על עיר נגסאקי. אני רוצה לציין את היום הזה בשיר של Ishigaki Rin (תרגום: Hiroaki Sato)

Atomic Fairy Tale

The war began.

Two planes flew up from two countries
and simultaneously dropped atomic bombs on each others countries

The two countries were destroyed.

The only survivors in the whole world
were the crews of the two planes.

How they lived, sadly
and intimately –

That, perhaps,
may become a new myth.

                                                  (September 1949)

שירים הרבה יותר גראפיים ופוליטיים נכתבו על הירושימה ונגסאקי, אבל השיר הזה ממחיש בצורה הטובה ביותר מה אנחנו נוטים לעשות עם אירועים היסטוריים – הופכים אותם לסמלים, למיתוסים שבשמם נוכל לקדם את סדר היום שלנו, בשמם נלחם ובשמם ייהרגו עוד ועוד בני אדם.

היום אני רוצה לזכור את קורבנות הירושימה ונגסאקי שנפלו קורבן למיתוסים.

Kiyoyoshi Gorō, ניצול פצצת אטום
http://www.aasc.ucla.edu/cab/200712090001.html