קטגוריה: שירה יפנית

פרס יומיאורי להידאו לוי

hideoכתבתי כאן כבר בעבר על מספר פרסים ספרותיים – פרסי אקוטגווה ונאוקי, הפרס הגדול של חנויות הספרים, פרסי הטוויטר, פרס נבולה היפני – אבל, נדמה לי שאף פעם עוד לא הזכרתי את פרס יוֹמיאוּרי. יפן מתהדרת בעשרות פרסים ספרותיים, ומן הסתם יהיה די משעמם אם אתחיל לדווח על כולם, אבל הפעם יש סיבה מיוחדת לדווח על פרס יומיאורי. הפעם הזוכה בפרס הוא איאן הידאו לוי (Ian Hideo Levy, リービ 英雄), סופר שנולד בקליפורניה ב-1950 לאם פולניה ואב יהודי. השם הידאו הוא שמו האמתי שנתן לו אביו, כמחווה לחבר יפני, שהיה כלוא במחנה ריכוז אמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של לוי היה דיפלומט, וכך כילד הוא התחנך בטיוואן, ומאוחר יותר, לאחר שהוריו התגרשו, בארה"ב. הוא סיים את לימודי הדוקטורט שלו בפרינסטון, ולימד ספרות יפנית בפרינסטון ומאוחר יותר בסטנפורד.

ב-1981 פרסם את תרגומו לאוסף השירה היפני הראשון מאניושו (המאה ה-8), וב-1982 זכה ב"פרס הספר הלאומי" (National Book Award) עבור תרגום זה. ההשלכה היותר חשובה של התרגום הייתה הרבה פחות צפויה ומשמעותית עבור לוי. הסופר היפני נׇקׇגׇמי קֵנְג'י (1946-1992) כתב ללוי שקרא את תרגומו, וחשב שהוא כתב מאוד יפה, אך שבעתיד עליו לנסות לכתוב ביפנית.

עבר כמעט עשור, אך לוי אכן שמע לעצתו שלו נקגמי. ב-1989 הוא עזב את ארה"ב ועבר ליפן, וב-1992 יצא רומן הביכורים שלו ביפנית Seijoki no kikoenai heya (החדר בו דגל הפסים והכוכבים אינו נשמע) שזיכה את לוי בפרס נומה לסופרים חדשים. מאז לוי פרסם, הן ביקורת ספרותית וגם פרוזה, ביפנית בלבד וזכה במספר פרסים על פועלו ביפן.

כאן תוכלו לשמוע הרצאה נדירה של לוי באנגלית שנתן ב-2010 באוניברסיטת סטנפורד, בה הוא מדבר על שפה, זהות ודרכו בתור חוקר וסופר מערבי המתנהל בתוך התרבות והשפה היפנית.

angelsגם בקטגוריה של שירה בפרס יומיאורי זכה אדם לא יפני. הזוכה הוא חוקר הספרות היפנית ומשורר טרי ג'פרי אנגלס (Jeffrey Angles) שזכה בפרס עבור קובץ השירים שלו Watashi no hizuke henkōsen (קו התאריך שלי).

אנגלס הוא לא המשורר הראשון שיפנית אינה binardשפת אמו, שזכה בפרס ביפן. ב-2001 זכה ארתור בינרד (Arthur Binard), שנולד במחוז מישיגן בארה"ב, בפרס נָקָהָרָה צ'וּיה עבור קובץ שיריו Tsuriagete wa (לתפוס ולשחרר) ובהמשך בפרסים אחרים. בניגוד לאנגלס, שכיום חי בארה"ב ומלמד באוניברסיטת ווסטרן מישיגן, בינרד חי ביפן מאז 1990 ועוסק בתחומי כתיבה שונים.

yang-yiהיו בעבר גם "לא יפנים" אחרים שזכו בפרסי פרוזה. בנוסף למספר קוריאנים ילידי יפן, זכו בפרסי ספרות גם אנשים שיפנית היא לא שפת האם שלהם. הסופרת הלא יפנית הראשונה שזכתה בפרס אקוטגווה היוקרתי, הייתה יאנג יי (Yang Yi, 杨逸), שנולדה בעיר חרבין שבסיןshirin ב-1964 ואף על פי שעברה ליפן ב-1987 ממשיכה להחזיק באזרחות סינית. ב-2008 זכתה יאנג בפרס אקוטגווה עבור Tokiga nijimu asa (הבוקר בו הזמן מטשטש), העוסק באירועים סביב המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1989, שמאלצים שני מרצים צעירים לברוח מסין ליפן ובקשיים בהם הם נתקלים בתוך החברה היפנית. ב-2009 שירין נזמפי (Shirin Nezammafi, شیرین نظام‌مافی), ילידת אירן, זכתה בפרס של בוּנגָקוּקאי לסופרים חדשים, ובהמשך הייתה גם מועמדת פעמיים לפרס אקוטגווה.

שני שירים של יוסאנו אקיקו

היום חגגו ביפן את חג הבנות והבובות – hinamatsuri, ולכבודו נקרא היום עם שני שירים של המשוררת פורצת הדרך יוסאנו אקיקו (1878-1942) מתוך קובץ השירים המהולל שלה "שיער סתור" (midaregami). השירים מתייסחים דווקא לסיומו של יום החג, כך שמצאתי גם תירוץ אלגנטי לשעת פרסום הפוסט.

אקיקו חיה ויצרה תשוקה. היא התאהבה ביוסאנו טקאן, המנטור שלה, אחד ממובילי ההתחדשות בשירה היפנית. אהבתה ותשוקתה של אקיקו היו כה חזקות, ששום דבר לא עמד בדרכה. היא פרצה את המוסכמות לגבי התנהגות הראויה לעלמה צעירה והיא עזבה את ביתה ומשפחתה בעקבות תשוקתה לשירה ותשוקתה לטקאן, בו התאהבה דרך שיריו. היא הביאה קול נשי חדש, רענן, מלא להט וארוטיקה לשירת טנקה, שהייתה בעלת ניחוח קלאסי וקונבנציות של כתיבה מרומזת ומעורפלת על תשוקה ואהבה. כפי שחידש את הטנקה, הלהט שלה גם עשה מהפכה בחייו של מושא תשוקתה טקאן. הוא התגרש מאשתו והתחתן עם אקיקו, והאהבה שינתה גם את שירתו. הכיוון הפוליטי-פטריוטי התחלף בשיח של אהבה שהתפתח בינו לבין אקיקו מעל דפי כתב העת "מיוֺג'וֺ" (כוכב הבוקר/כוכב בהיר), אותו יסד טקאן כמקום לפרסום שירה של "החברה לשירה חדשה" (שינשי-שָה)

בקובץ "שיער סתור" כלולים 293 שירים מתוך 640 שירים שאקיקו פרסמה ושלחה במכתבים במהלך שנה וחצי, מאפריל 1900 עד אוגוסט 1901, ובנוסף 106 שירים נוספים שנכתבו במיוחד עבור האוסף.

דווקא השירים המתייחסים לבובות הם פחות מפורשים, אך עצם הכנסת הרמיזה לארוטיקה לתוך נושא הקשור לילדות ותום היא כבר מהפכנית בפני עצמה.

שיר 109

ひとつ 篋 にひひなをさめて 蓋とぢて何となき 息桃にはばかる
Hitotsu hako ni/ hiina osamete /futa tojite /nan to naki iki /momo ni habakaru

בקופסה אחת/ הנחתי את שתי הבובות/ וסגרתי את המכסה/ ובלי שאדע מדוע, אנחה/ נבוכה בפני האפרסק

שתי הבובות הן הקיסר והקיסרית, גבר ואישה בקופסה אחת, סגורה וחשוכה, הן דימוי ארוטי, אליו "הילדה" בהתחלה לא שמה לב, אך מששמה לב מרגישה לא נוח בפני פריחת האפרסק, המסמל את התום הילדותי.

שיר 350

大御油ひひなの殿にまゐらするわが前髪に桃の花ちる
oomiabura /hiina no tono ni/ mairasuru /waga maegami ni/ momo no hana chiru

את מנורת השמן/ מושיטה/ אל מעמד בובות החג/ על שיערי/ נושרים פרחי אפרסק

הערב ירד והאישה מדליקה את מנורות השמן כדי להעיר את מעמד הבובות. החג מסתיים, פרחי האפרסק נושרים. אפשר לקרוא פה אולי גם אכזבה מאי הגעתו של אהובה. השיער מסודר, מעוטר בפרחי התום, פרחי האפרסק, במקום להיות שיער סתור, שיער שלאחר ליל אהבים.

עוד על יוסאנו אקיקו כאן
ועל חג הבנות ומנהגיו כתבתי כאן

כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה הפוסט הראשון שלי, מה שאומר שהיום לבלוג יום הולדת 4!

hina

התמונה מכאן

שירה יפנית – פוסט שני בסדרה

מאת: דן בורנשטיין

שמתם לב למאורע הדרמטי שהתחולל ב-8 בנובמבר? זה בסדר, גם אני לא. הרי מבחינתנו זה היה סתם עוד יום סתיו בלתי-מוגדר. אבל במזרח אסיה, ובמיוחד בעולם השירה של יפן, זה דווקא היה תאריך חשוב: הוא ציין את תחילת עונת החורף. משוררי יפן הכניסו בבת אחת למחסן את מילות העונה הסתוויות, והוציאו במקומן את המילים החורפיות. זהו זה, עכשיו חורף – ולא משנה שאצלנו הסתיו רק מעביר להילוך שני ואפילו ביפן נראה שהוא עדיין בשיאו.

אז מי המשוגע שקבע שהחורף מתחיל באמצע הסתיו? מתברר שהוא לא היה כל-כך משוגע, כי מה שנראה כמו אבסורד, למעשה מבוסס על מדע. ומאחר שעונות השנה חשובות כל-כך בשירה היפנית, כדאי להגיד כמה מילים טכניות על האופן שבו הן מוגדרות. קחו אוויר, וננסה לעשות את זה הכי פשוט שאפשר.

sakai hoitsu

סקאי הוֹאיצוּ (1762 – 1828), פרחים וציפורים של שניים עשר חודשים

להמשיך לקרוא

מדור חדש לשירה יפנית – פוסט ראשון בסדרה

כפי שכתבתי לא אחת כאן בבלוג, שירה, על אף אהבתי הרבה אליה, היא תחום שאני לא מרגישה מספיק בקיאה בו, כדי לכתוב עליו. עם זאת, זה תחום מעניין וחשוב. זה לא רק הייקו, המוכר לרבים, אלא גם טנקה (שירים קצרים) או צ'וקה (שירים ארוכים), וגם שירה מודרנית מגוונת.

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשפנה אלי דן בורנשטיין, שבמהלך השהייה הארוכה שלו ביפן בין היתר למד הייקו, והציע לכתוב מדור שירה בבלוג שלי. המדור יתפרסם בערך כל שבועיים-שלושה, ובמסגרתו דן ידבר על שירה ויתרגם עבורנו בעיקר שירי הייקו וטנקה.

אז לא ארבה במילים ואפנה לו את הבמה.

נ.ב. דן גם מנהל את האתר הנהדר Mihongo, שלומדי היפנית בטוח ייהנו ממנו מאוד, וכל התמונות היפות בפוסט הזה צולמו על ידו ביפן.

***

כשזה מגיע לשירה, הישראלים הופכים פתאום ליפנים: מלבד כמה חריגים, היחס לנושא הזה אצלנו (וברוב המקומות) מתאפיין קודם כל בריחוק וטקסיות. שירה היא משהו נשגב ומלאכותי, מוקף ואקום של עמודים ריקים, שגורלו הטרגי הוא להתרחק מהחיים ככל שהוא מתאמץ יותר לגעת בהם. ומשורר הוא תמיד אריסטוקרט מורם מעם, גם אם הוא בקושי גומר את החודש.

והיפנים? רק תזכירו שירה והם הופכים לישראלים. דווקא זה אחד התחומים הבודדים ביפן שבהם מתרופפת אחיזת החנק של הדיסטנס הכל-יכול, והגינונים מפנים מקום לסוג של טבעיות משועשעת. ברדיו, למשל, יש תוכניות שבהן מקריאים שירים שנשלחו לאולפן מכל רחבי המדינה. תוכנית כזאת לא מזכירה ערב שירה, אלא "כוכב נולד" על סטרואידים: מקריאים שירים במהירות ובלי סנטימנטים, פאנל המומחים משמיע הגיגים קצרים על כל שיר, כולם נכנסים אחד לדברי השני, הקהל צוחק, ומיד עוברים לשיר הבא ושוכחים לגמרי מהקודם. ואיך נראה כתב עת לשירה? העמוד מאוכלס בצפיפות, שיר חדש בכל שורה, וככה זה נמשך ברצף של עשרות עמודים שנקטעים רק לטובת מאמר כלשהו או מודעות פרסומת. לשיר, לא משנה כמה הוא מוצלח או מי כתב אותו, אין שום פרטיות ושום הילת קדושה; הכל משותף ורועש כמו חדר אוכל בטיול שנתי. כמה שונה ממנהג המערב להקיף שיר באזור מפורז שמבודד אותו משירים אחרים ומשאר איומים קיומיים.

Japan 1

להמשיך לקרוא

לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

nishiyamahoensnail1

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

tree-sparrow-and-bamboo

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.

שירה לחודש הרביעי

אוֹגאטָה גֶקְקוֹ (1920-1859, 尾形月耕), אומן יפני, יצר בחייו מספר סדרות של הדפסים, שחלקן מוקדשות לשניים עשר חודשי השנה. כבר פרסמתי תמונה אחת שלו, המוקדשת לחודש מרץ, בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכשחשבתי איזו תמונה לפרסם לכבוד חודש אפריל, מצאתי תמונה שיש מאחוריה גם סיפור ספרותי והחלטתי לפרסם אותה בתוך הבלוג (כן, אני יודעת, היום 5 באפריל, אבל בכל זאת תחילת החודש, אז אני מקווה שתסלחו לי).

april_Medium

גקקו היה אחד מהציירים החשובים של תקופת מייג'י (1912-1868), תקופה שבה יפן פתחה את שעריה (לא לגמרי מרצון) לתרבות המערבית, לאחר כשלוש מאות שנים של הסתגרות. בתחילת דרכו גקקו נמשך לציור ורישום, וככל הנראה מעולם לא למד באופן רשמי באף אסכולה של הדפסי עץ. הוא התפרנס מעיטור כלי לקה ומאיור עיתונים וספרים. העיסוק שלו באיור ורישום השפיע על האופן שבו הוא ניגש להדפסי עץ. הסגנון המיוחד שפיתח משלב בין טכניקת ההדפסים שהייתה מקובלת ביפן במהלך תקופת אדו (1868-1600) ובין אסתטיקה של ציור במכחול. כך ההדפסים שלו נראים כאילו צוירו במשיחות מכחול. גקקו התפרסם לא רק ביפן אלא גם במערב, ועבודותיו הוצגו, בין היתר, בתערוכה העולמית בשיקגו ב-1893, ובתערוכה העולמית בפריז ב-1900. כמו כן, הוא ידוע בהדפסים ובאיורים שיצר במהלך מלחמת סין-יפן הראשונה (1895-1894), ששימשו את הרשויות לגיוס דעת קהל לטובת המלחמה.

Outa_Doukan

דיוקנו של אוטה דוקאן מהאוסף של מקדש Daijiji

בהדפס שבחרתי, השייך לסדרת "שניים עשר חודשים של העולם הצף" (浮世十二ヶ月) אנחנו רואים אילוסטרציה לאחד מאירועי חייו של הסמוראי-משורר המפורסם אוטה דוקאן (太田道灌, 1468-1432), הידוע כמי שתכנן את טירת אדו, שהפכה לימים למרכז השלטון של משפחת טוקוגאווה בתקופת אדו ולאחר הפיכת מייג'י ב-1868 למשכנו של הקיסר. אוטה נודע לא רק כלוחם אמיץ ואסטרטג, אלא גם כמשורר, והאנקדוטה על פנייתו לשירה היא הבסיס להדפס שלפנינו. האגדה מספרת שיום אחד, כשאוטה היה במהלך מסע ציד, התחיל לרדת גשם. הוא פנה לאחד הבתים בכפר שהיה בקרבת מקום, כדי לבקש מעיל קש כדי להגן על עצמו מפני הגשם. נערה שיצאה אליו שמעה את בקשתו, אך במקום מעיל הקש הושיטה לו רק פרח קריה צהוב בודד (ביפנית הוא נקרא yamabuki), בלי לומר אף מילה. אוטה כעס על הנערה, אך לא היה לו מה לעשות והוא חזר לביתו. באותו ערב סיפר אוטה את שאירע לו, ומישהו ממקורביו הסביר לו שהנערה לא הייתה גסת רוח, אלא להפך, תשובתה הייתה מאוד אלגנטית, משום שהשתמשה בשיר של הנסיך קנאקירה (Kaneakira) המופיע באוסף שירה עתיק (אוסף גוֹשוּאישוּ 後拾遺集 שהושלם ב-1086). בהקדמה לשיר כתוב שיום גשום אחד כשהנסיך שהה בביתו בקוֹקוּרָה, בא לביתו אדם שביקש מעיל קש (nomi), ובתגובה הנסיך קטף פרח משיח הקריה והגיש אותו לאיש עם השיר הבא:

七重八重花は咲けども山吹のみのひとつだになきぞかなしき

nanae yae hanawa sakedomo yamabuki no mi no hitotsu dani naki zo kanashiki

כה מצער! שופעים הם פרחי הקריה, אך אין הם מניבים ולו פרי אחד.

משמעות השיר היא במשחק מילים. פרחי קריה ידועים ביופיים, אך השיח אינו מניב פרי (mi), וכל אבקניו הופכים לעלי כותרת. אם מתייחסים ל-no כמו למילת השייכות, ניקרא yamabuki no mi (הפירות של קריה), אך אם נתייחס ל-nomi כמילה אחת נקבל "מעיל קש", נוכל לקרוא את השיר כך:

כה מצער! אף כי [יש לי כאן] שפע של פרחי קריה, אין לי ולו מעיל קש אחד.

כך בעצם הנערה, שהושיטה לאוטה את פרח הקריה, רצתה לומר שלצערה אין לה מעיל קש שתוכל להשאיל. אוטה מאוד התבייש בבורותו ומאז פנה לדרך השירה והפך למשורר בעצמו.

hiroshige

בתמונה המפורסמת הזאת של הירוֹשיגֶה, אפשר לראות אנשים המשתמשים במעילי קש כדי להגן על עצמם מפני גשם

ומדוע, אתם שואלים, הסיפור הזה קשור לאפריל? ובכן, פרח הקריה, yamabuki, נחשב לפרח של החודש הרביעי, אז הוא בשיא יופיו ופריחתו.

שיהיה חודש אפריל שופע ופורח!

yamabuki

פרחי קריה שאינם מניבים פרי

חגיגה כפולה: פסטיבל הבובות ויום הולדת לבלוג

היום 3 במרץ, יום בו חוגגים ביפן את חג הבנות (המוכר היום כ-hina matsuri, חג הבובות), וכתבתי עליו בהרחבה כאן. הקישוט המרכזי שלו הוא מעמד מיוחד עם בובות הינה (hina ningyō), ולכבוד החג השנה חשבתי לתרגם סיפור של אקוטגווה שנקרא "בובות", בו אנחנו שומעים מפי אוצורו הקשישה את סיפור הפרידה הקשה שלה מהבובות. משפחתה של אוצורו הייתה בעלת אמצעים תחת שלטון טוקוגווה (1600-1868), אך ירדה מנכסיה אחרי הפיכת מייג'י, והמצב החמיר עד כדי כך, שאביה החליט למכור את בובות ההינה המשפחתיות. בתחילה ניתן לחשוב שרק אוצורו הילדה חשה צער על פרידה מהבובות, אך ככל שמתקדם הסיפור מתברר שאובדן הבובות הוא אירוע קשה עבור המשפחה כולה, כולל אחיה המאוהב בכל דבר מערבי, שעל פניו לא מתרגש כלל מהמכירה. הסיפור הזה מדגים עד כמה הבובות האלה הן הרבה יותר מקישוט יפה לחג. הן לא רק יפות ומיוחדות, אלא הן גם ירושה משפחתית העוברת מדור לדור ויוצרת תחושה של המשכיות והשתייכות לקהילה, והן גם אובייקטים מאגיים, האמורים לשמור על שלומן ובריאותן של נשות המשפחה וכך של המשפחה כולה.

hina

איור של Yuko Shimizu, מאיירת יפנית עטורת פרסים, לסיפור "בובות" של אקוטגווה, שהופיע באוסף סיפוריו בתרגום לאנגלית The Beautiful and the Grotesque שיצא בהוצאת Liveright ב-2010.

להמשיך לקרוא