קטגוריה: שירה יפנית

ספר שירה חדש: מסאוקה שיקי "שני סתווים" (תרגום: איתן בולוקן)

מסאוקה שיקי, דיוקן עצמי, 1900
(מאוסף הספרייה הלאומית, טוקיו)

אולי עבור חלק מהקוראות והקוראים אלה כבר חדשות ישנות, אבל לא מזמן יצא לאור ספר שירים של משורר חשוב ומחדש הייקו מתקופת מייג'י מסאוקה שיקי (1867-1902). הספר נקרא "שני סתוים" והוא נערך ותורגם על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת ירח חסר. בהקדמה ובאחרית דבר ד"ר בולוקן מספק רקע על המשורר ותקופתו ובעיקר על האסתטיקה שבבסיס יצירתו של שיקי. חוקר הספרות דונלד קין כתב ש"השירה היפנית שהייתה במצב עגום ניצלה בזכותו של אדם אחד – מסאוקה שיקי," כך שאין ספק שמדובר בתרגום חשוב מאוד.

אני רק אעיר הערה קטנה לגבי השם שנבחר לאוסף. הוא לקוח מאחד השירים המפורסמים של שיקי, אותו הוא הקדיש לחברו נצומה סוסקי:

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים

סוסקי ושיקי נפגשו לראשונה ב-1884 במכינה אקדמית של אוניברסיטת טוקיו (שנקראה אז האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו), אך החברות ביניהם לא הייתה מיידית. שיקי, שהתקשה בלימודיו, ראה בסוסקי עצלן שתופס מעצמו יותר מדי. אך מ-1889, כששניהם היו בני 23, חברותם העמיקה, בין היתר משום שגילו עניין משותף ברָקוּגוֹ (הופעת בידור המבוצעת על שחקן יחיד). באותה תקופה התחיל שיקי להשתעל עם ליחה דמית, ואז גם אימץ את שם העט בו הוא מוכר כיום (שמו הפרטי שנתנו לו הוריו היה נוֹבוֹרוּ) – הסימניות שבחר 子規 הן גם הסימניות בהן מציינים סוג מסוים של קוקיה, הנקראית ביפנית הוֹטוֹטוֹגיסוּ, שלפי אמונה יפנית יורקת דם כשהיא שרה. ב-1892 הצטרף שיקי ככותב קבוע לעיתון ניפוֹן ואף על פי שתרומתו הייתה ספרותית בעיקרה, כשפרצה מלחמת סין יפן הראשונה ב-1894, גברה התלהבותו מהאפשרות לסקר את המלחמה כעיתונאי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בעת החדשה בה ליפן הייתה הזדמנות להפגין את עוצמתה וההצלחות הצבאיות הגבירו את תחושת הגאווה הלאומית. שיקי, שסבל מבריאות חלשה, ראה באפשרות של השתתפות (גם אם לא פעילה) במלחמה דרך להפגין אומץ וגבריות. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לסין רק אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. הוא שהה שם חודש אחד בלבד ובדרך חזרה ליפן בריאותו התדרדרה עד כדי כך שמיד עם שובו, בסוף מאי 1895, אושפז בבית חולים בקוֹבֶּה. באוגוסט אותה שנה שיקי נסע למצוימה, עיר הולדתו. באותה תקופה עבד שם סוסקי כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, והוא הזמין את חברו לגור איתו. החודשיים ששיקי שהה בביתו היו התקופה הארוכה ביותר בה שני החברים בילו יחד, והיא הייתה משמעותית עבור השניים מבחינה אישית וגם מבחינת התפתחות היצירה שלהם. השיר על שני סתווים נכתב בדיוק בהקשר זה, כששיקי עמד לעזוב את מצויאמה ולחזור לטוקיו, משאיר אחריו את סוסקי, שעדיין חשב שיהיה משורר הייקו כמו שיקי ולא סופר פרוזה.

כשאנחנו מסתכלים על שירה, במיוחד על שירת הייקו, אנחנו נוטים לראות בעיקר את ההיבטים הפואטיים שלה, ואין ספק ששיקי היה אדם מחונן ביותר, אך לצד ההיבט הזה מעניין לחשוב גם על הסביבה החברתית שבתוכה הספרות והשירה נוצרו. העולם הספרותי של תקופת מייג'י היה עולם של גברים שטיפחו וקידמו אחד את השני. אנו נוטים לחשוב על ספרות, ובמיוחד על שירה (ועל אחת כמה וכמה על הייקו) כעל משהו רוחני, לירי, אישי. אך יש לזכור שאלה תמיד היו חלק מהזירה הפומבית, מהשיח האינטלקטואלי הבלתי ניתן לניתוק מהזירה הפוליטית ומהתפתחויות חברתיות והיסטוריות. חידוש של הייקו על ידי שיקי לא התרחש בתוך חלל ריק, אלא כחלק מתהליך התעצבותה של יפן כמדינת לאום, שביקשה ליצור זהות לאומית-תרבותית אל מול מדינות אחרות. כך גם הקשרים בין הגברים נתפסו פעמים רבות כחשובים יותר מקשריהם עם בנות הזוג שלהם. תקופת מייג'י במיוחד התאפיינה בחברויות עמוקות בין יוצרים, כמו זו של מסאוקה שיקי וסוסקי. השניים אפילו אפיינו את הקשר ביניהם כבעל (סוסקי) ואישה (מסאוקה), בלי שהדבר יסמל משהו ארוטי, אלא קשר חברי עמוק.

יש משהו יפה בקשרים עמוקים כאלה, שמאפשרים הפרייה הדדית משמעותית. זה מחדד את העובדה שלמרות נטייתנו לתפוס יוצרים (ובמיוחד יוצרים קנוניים) כגאונים יחידי סגולה, יצירתם לא הייתה מתאפשרת ללא קשריהם עם אנשים אחרים, ללא סביבתם, ללא התנאים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו. החברויות הגבריות של תקופת מייג'י הביאו לפריחה ספרותית ולהופעה של מגוון קולות ומגוון קבוצות של אנשי רוח. השיח בין הקבוצות האלה היה מאוד פומבי ולפיכך קשור בקשר הדוק להלך הרוח החברתי והפוליטי. ואולי עצם הפומביות הרבה של השיח הזה מסבירה גם את היעדרן (היחסי) של נשים ממנו.

בכל אופן, אלה רק מספר מחשבות שעלו לי, והן לגמרי לא אמורות לגרוע מההנאה שאני בטוחה שתפיקו מקריאה בשיריו של שיקי.  

את הספר ניתן להזמין ישירות מאתר של ירח חסר או להשיג בחנויות ספרים עצמאיות.

כאן אפשר לשמוע את הריאיון שנערך עם המתרגם איתן בולוקן בתוכנית "מה שכרוך" (בערך מדקה 15): https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=12477

סַיהָטֶה טָהִי/ שיר של צבע כחול

הרגע שבו התאהבת בעיר הגדולה, כמוהו כהתאבדות
גם אם תחפשי בתוך גופך, לא תמצאי את הצבע בו צבעת את ציפורנייך
שמי הלילה הם תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר
את מרחמת על עצמך וכל עוד אף אחד לא אוהב אותך
אין שום בעיה שתשנאי את העולם הזה
ובדיוק בגלל זה על הכוכב שלנו אין דבר כזה אהבה

סיהטה טהי נולדה ב-1986 בעיר קוֹבֶּה. ב-2004 היא התחילה לכתוב בלוג ולפרסם את שיריה ברשת, והרשת עד היום מתפקדת כמרחב יצירה וחשיפה מרכזי בשבילה, כמו עבור יוצרים צעירים רבים אחרים. ב-2006 היא זכתה בפרס של אחד מכתבי העת החשובים המוקדש לשירה עכשווית. אסופת השירה הראשונה שלה ראתה אור ב-2007, בזמן שעדיין הייתה סטודנטית באוניברסיטת קיוטו. היא רואה חשיבות רבה בפרסום השירים לא רק בתור אסופות שירה או בכתבי עת מיוחדים לשירה, אלא בכל מדיום ומרחב אפשרי, כך שאנשים יוכלו להיפגש עם שירה באקראי, וליהנות מהשירה בתוך חיי היומיום שלהם. היא מפרסמת את השירים שלה גם בכתבי עת לשירה וגם בעיתוני נשים (משהו כמו "לאישה" שלנו), כדי שנשים יוכלו לפגוש שירים גם כשהן מחכות לתורן במספרה. בנוסף היא שומרת על קשר מתמיד עם הקוראים שלה ברשת, דרך הבלוג שלה ודרך חשבון הטוויטר שלה. רבים משיריה התפרסמו ברשת לפני שנאספו ונערכו לתוך ספרים. בנוסף לשירה, מ-2015 ועד היום פרסמה חמישה ספרי פרוזה קצרים.

כריכות ספרים של סיהטה טהי בעיצוב של ססקי שון

סיהטה היא גם משוררת מאוד ויזאולית. חלק מהשירים שלה כתובים אופקית (כמו שנהוג לכתוב שירה מודרנית) וחלקם כתובים כמו קטעי פרוזה קצרים בשורות אנכיות. בעמוד האינטרנט שלה אפשר למצוא "משחק יריה בשירים", שמאפשר לקוראים לחסל את השירים שלה בצורה הדומה למשחק חלליות ישן משנות ה-90 (למי שזוכר). אם מתמהמהים כי רוצים לקרוא את השיר לפני שהוא הספיק לרדת למטה – GAME OVER. לכבוד השקת ספר שיריה האחרון "תפר האהבה הוא כאן" (愛の縫い目はここ), סָסָקי שוּן, המעצב הגרפי שעובד איתה, הכין מיצג עם שיריה מודפסים על בדים, שהוצג בגלריה הקטנה של חנות ספרים TITLE, וכך השירים קיבלו גם מימד תלת מימדי, ואפשר היה פיזית להסתובב ביניהם.

מיצג של ססקי שון בחנות TITLE לכבוד יציאת ספר שיריה החדש של סיהטה

סייהטה מציירת עולם של אנשים צעירים בעיר (ולא רק בעיר הגדולה טוקיו, אלא גם בעיר הולדתה של סייהטה, קובה), ובעיקר את העיר עצמה. שינג'וקו, שיבויה, סטרבקס מככבים בשירים שלה לצד חייזרים ובחורות צעירות שמתעקשות להתנער מתפיסות של אהבה רומנטית שהחברה מטפחת. השירים עוברים ממיקרו – פילטר של קפה שדומה לציקדה, למקרו – היקום, כוכבי לכת אחרים. הנשים הצעירות בשירים שלה מרגישות בו בזמן חייזרות וזרות וגם בנות המקום בעיר הגדולה. אפשר לקרוא בשירים האלה תחושה של קלסטרופוביה ואגרופוביה יחד, או שמא אולי כדאי לקרוא לזה קלסטרופיליה ואגרופיליה.

כרזת סרט "שמי הלילה הם תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר" בהשראת שיריה של סיהטה. אישיבִָשי שיזוּקָה (בתפקיד מיקה) ואיקֶמָצוּ סוֹסְקֶה (בתפקיד שינג'י)

לאחרונה אחד מספרי השירה שלה – "שמי הלילה הם תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר" (夜空はいつでも最高密度の青色`) – עובד לקולנוע. הוא בוים על ידי אישיי יוּיָה, שגם כתב את התסריט, ויצא לבתי הקולנוע השנה, וגם הספיק כבר להסתובב במספר פסטיבלים בעולם. ראיתי אותו בפסטיבל הקולנוע בטוקיו, והאמת, מאוד התרגשתי ממנו. חשבתי שהבמאי הצליח גם לתת פרשנות הולמת לספר השירה ובמיוחד לעיר טוקיו. זאת עיר ענקית, לפעמים נוצצת וזוהרת, לפעמים מלוכלכת, עלובה ומדכאת. היא מלאה באנשים שאף אחד לא רואה כשהוא תייר – פועלי יום עניים, זקנים בודדים, נשים צעירות שעובדות במספר עבודות כדי לפרנס את עצמן, נערות ברים, עובדים זרים, חסרי בית, צעירים מלאי תקווה ולהט להצליח. וכל אלה מדברים במילים מתוך השירים של סיהטה. אנחנו לא חושבים על כל אלה ולא רואים אותם, בזמן שאנחנו ממהרים לעבודה או בזמן שאנחנו כתיירים מתפלאים מאורות הניאון או מהגנים היפניים.

על הרקע הזה מתפתח קשר בין שינג'י למיקי. שינג'י הוא בחור צעיר, עיוור בעין אחת, העובד כפועל יום באתרי בנייה ברחבי טוקיו שנמצאת בקדחת בנייה לקראת האולימפיאדה, ומיקי היא אישה צעירה שבבוקר עובדת כאחות ובערב כברמנית באחד הברים, אליהם מגיעים גברים להפיג את בדידותם בשיחה עם צוות הנשים העובדות במקום. שניהם מחפשים סימנים של תקווה בתוך המציאות העגומה ולעיתים טראגית שלהם, הם מסתובבים בעיר, נתקלים אחד בשני, מתנגשים, ונהדפים. וגם מוצאים זמן להרים ראש ולהסתכל לעבר השמיים. הסרט מתחיל מסצנה בה אנשים עומדים בתור לאוטובוס וכולם עסוקים בטלפונים הניידים שלהם, מלבד מיקי, שמרימה ראש ורואה ספינת אוויר בשמיים. היה אפשר לחשוב שהסרט הוא על כך שאנשים בעיר הגדולה והמלחיצה מעדיפים להצטנף בתוך הטלפונים הניידים, וכך מחמיצים גם את יופי העיר וגם את יופי השמיים. אבל אני חושבת שזה לא העניין כאן. דווקא בגלל הבניינים הגבוהים בטוקיו אנחנו נוטים לפעמים להרים את הראש ואז באקראי, בלי להתכוון, לראות את השמיים. לפחות כך זה בשבילי. אני נוטה להסתכל על השמיים הרבה יותר בטוקיו מאשר בתל-אביב. אני חווה את טוקיו כעיר אנכית, אף על פי שהיא תופסת גם מרחב רב במישור הרוחבי. והשמיים בלילה תמיד בצבע הכחול הדחוס ביותר.

אי/ אישיגָקי רין

אני עומדת בתוך מראת גוף
בדד
אי קטן
מרוחק מכולם

אני יודעת
את ההיסטוריה של האי.
את ממדיו.
מותניים, חזה, ירכיים.
לבוש בהתאם לעונות השנה.
ציפורים מצייצות.
מעיין חבוי.
ניחוח פרחים.

אני
גרה באי שלי
הפרחתי ובניתי אותו.
אבל
את האי הזה
לא אוכל להכיר עד הסוף.
וגם לא אוכל לגור בו לנצח.

מתבוננת בריכוז בתוך מראת גוף
אני – אי מרוחק.


אישיגקי רין (1920-2004), נולדה וגדלה ברובע אקסקה בטוקיו. אף על פי שכתבה שירה רק כעיסוק צדדי לצד עבודתה כפקידה בבנק, הפכה לאחת המשוררות הידועות ביותר ביפן. היא פרסמה את קובץ השירה הראשון שלה ב-1959 ובהמשך פרסמה שלושה קבצי שירה נוספים.

שיאוֹטָה צ'יהרוּ, "החדר הנעול", 2016

פרס יומיאורי להידאו לוי

hideoכתבתי כאן כבר בעבר על מספר פרסים ספרותיים – פרסי אקוטגווה ונאוקי, הפרס הגדול של חנויות הספרים, פרסי הטוויטר, פרס נבולה היפני – אבל, נדמה לי שאף פעם עוד לא הזכרתי את פרס יוֹמיאוּרי. יפן מתהדרת בעשרות פרסים ספרותיים, ומן הסתם יהיה די משעמם אם אתחיל לדווח על כולם, אבל הפעם יש סיבה מיוחדת לדווח על פרס יומיאורי. הפעם הזוכה בפרס הוא איאן הידאו לוי (Ian Hideo Levy, リービ 英雄), סופר שנולד בקליפורניה ב-1950 לאם פולניה ואב יהודי. השם הידאו הוא שמו האמתי שנתן לו אביו, כמחווה לחבר יפני, שהיה כלוא במחנה ריכוז אמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של לוי היה דיפלומט, וכך כילד הוא התחנך בטיוואן, ומאוחר יותר, לאחר שהוריו התגרשו, בארה"ב. הוא סיים את לימודי הדוקטורט שלו בפרינסטון, ולימד ספרות יפנית בפרינסטון ומאוחר יותר בסטנפורד.

ב-1981 פרסם את תרגומו לאוסף השירה היפני הראשון מאניושו (המאה ה-8), וב-1982 זכה ב"פרס הספר הלאומי" (National Book Award) עבור תרגום זה. ההשלכה היותר חשובה של התרגום הייתה הרבה פחות צפויה ומשמעותית עבור לוי. הסופר היפני נׇקׇגׇמי קֵנְג'י (1946-1992) כתב ללוי שקרא את תרגומו, וחשב שהוא כתב מאוד יפה, אך שבעתיד עליו לנסות לכתוב ביפנית.

עבר כמעט עשור, אך לוי אכן שמע לעצתו שלו נקגמי. ב-1989 הוא עזב את ארה"ב ועבר ליפן, וב-1992 יצא רומן הביכורים שלו ביפנית Seijoki no kikoenai heya (החדר בו דגל הפסים והכוכבים אינו נשמע) שזיכה את לוי בפרס נומה לסופרים חדשים. מאז לוי פרסם, הן ביקורת ספרותית וגם פרוזה, ביפנית בלבד וזכה במספר פרסים על פועלו ביפן.

כאן תוכלו לשמוע הרצאה נדירה של לוי באנגלית שנתן ב-2010 באוניברסיטת סטנפורד, בה הוא מדבר על שפה, זהות ודרכו בתור חוקר וסופר מערבי המתנהל בתוך התרבות והשפה היפנית.

angelsגם בקטגוריה של שירה בפרס יומיאורי זכה אדם לא יפני. הזוכה הוא חוקר הספרות היפנית ומשורר טרי ג'פרי אנגלס (Jeffrey Angles) שזכה בפרס עבור קובץ השירים שלו Watashi no hizuke henkōsen (קו התאריך שלי).

אנגלס הוא לא המשורר הראשון שיפנית אינה binardשפת אמו, שזכה בפרס ביפן. ב-2001 זכה ארתור בינרד (Arthur Binard), שנולד במחוז מישיגן בארה"ב, בפרס נָקָהָרָה צ'וּיה עבור קובץ שיריו Tsuriagete wa (לתפוס ולשחרר) ובהמשך בפרסים אחרים. בניגוד לאנגלס, שכיום חי בארה"ב ומלמד באוניברסיטת ווסטרן מישיגן, בינרד חי ביפן מאז 1990 ועוסק בתחומי כתיבה שונים.

yang-yiהיו בעבר גם "לא יפנים" אחרים שזכו בפרסי פרוזה. בנוסף למספר קוריאנים ילידי יפן, זכו בפרסי ספרות גם אנשים שיפנית היא לא שפת האם שלהם. הסופרת הלא יפנית הראשונה שזכתה בפרס אקוטגווה היוקרתי, הייתה יאנג יי (Yang Yi, 杨逸), שנולדה בעיר חרבין שבסיןshirin ב-1964 ואף על פי שעברה ליפן ב-1987 ממשיכה להחזיק באזרחות סינית. ב-2008 זכתה יאנג בפרס אקוטגווה עבור Tokiga nijimu asa (הבוקר בו הזמן מטשטש), העוסק באירועים סביב המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1989, שמאלצים שני מרצים צעירים לברוח מסין ליפן ובקשיים בהם הם נתקלים בתוך החברה היפנית. ב-2009 שירין נזמפי (Shirin Nezammafi, شیرین نظام‌مافی), ילידת אירן, זכתה בפרס של בוּנגָקוּקאי לסופרים חדשים, ובהמשך הייתה גם מועמדת פעמיים לפרס אקוטגווה.

שני שירים של יוסאנו אקיקו

היום חגגו ביפן את חג הבנות והבובות – hinamatsuri, ולכבודו נקרא היום עם שני שירים של המשוררת פורצת הדרך יוסאנו אקיקו (1878-1942) מתוך קובץ השירים המהולל שלה "שיער סתור" (midaregami). השירים מתייסחים דווקא לסיומו של יום החג, כך שמצאתי גם תירוץ אלגנטי לשעת פרסום הפוסט.

אקיקו חיה ויצרה תשוקה. היא התאהבה ביוסאנו טקאן, המנטור שלה, אחד ממובילי ההתחדשות בשירה היפנית. אהבתה ותשוקתה של אקיקו היו כה חזקות, ששום דבר לא עמד בדרכה. היא פרצה את המוסכמות לגבי התנהגות הראויה לעלמה צעירה והיא עזבה את ביתה ומשפחתה בעקבות תשוקתה לשירה ותשוקתה לטקאן, בו התאהבה דרך שיריו. היא הביאה קול נשי חדש, רענן, מלא להט וארוטיקה לשירת טנקה, שהייתה בעלת ניחוח קלאסי וקונבנציות של כתיבה מרומזת ומעורפלת על תשוקה ואהבה. כפי שחידש את הטנקה, הלהט שלה גם עשה מהפכה בחייו של מושא תשוקתה טקאן. הוא התגרש מאשתו והתחתן עם אקיקו, והאהבה שינתה גם את שירתו. הכיוון הפוליטי-פטריוטי התחלף בשיח של אהבה שהתפתח בינו לבין אקיקו מעל דפי כתב העת "מיוֺג'וֺ" (כוכב הבוקר/כוכב בהיר), אותו יסד טקאן כמקום לפרסום שירה של "החברה לשירה חדשה" (שינשי-שָה)

בקובץ "שיער סתור" כלולים 293 שירים מתוך 640 שירים שאקיקו פרסמה ושלחה במכתבים במהלך שנה וחצי, מאפריל 1900 עד אוגוסט 1901, ובנוסף 106 שירים נוספים שנכתבו במיוחד עבור האוסף.

דווקא השירים המתייחסים לבובות הם פחות מפורשים, אך עצם הכנסת הרמיזה לארוטיקה לתוך נושא הקשור לילדות ותום היא כבר מהפכנית בפני עצמה.

שיר 109

ひとつ 篋 にひひなをさめて 蓋とぢて何となき 息桃にはばかる
Hitotsu hako ni/ hiina osamete /futa tojite /nan to naki iki /momo ni habakaru

בקופסה אחת/ הנחתי את שתי הבובות/ וסגרתי את המכסה/ ובלי שאדע מדוע, אנחה/ נבוכה בפני האפרסק

שתי הבובות הן הקיסר והקיסרית, גבר ואישה בקופסה אחת, סגורה וחשוכה, הן דימוי ארוטי, אליו "הילדה" בהתחלה לא שמה לב, אך מששמה לב מרגישה לא נוח בפני פריחת האפרסק, המסמל את התום הילדותי.

שיר 350

大御油ひひなの殿にまゐらするわが前髪に桃の花ちる
oomiabura /hiina no tono ni/ mairasuru /waga maegami ni/ momo no hana chiru

את מנורת השמן/ מושיטה/ אל מעמד בובות החג/ על שיערי/ נושרים פרחי אפרסק

הערב ירד והאישה מדליקה את מנורות השמן כדי להעיר את מעמד הבובות. החג מסתיים, פרחי האפרסק נושרים. אפשר לקרוא פה אולי גם אכזבה מאי הגעתו של אהובה. השיער מסודר, מעוטר בפרחי התום, פרחי האפרסק, במקום להיות שיער סתור, שיער שלאחר ליל אהבים.

עוד על יוסאנו אקיקו כאן
ועל חג הבנות ומנהגיו כתבתי כאן

כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה הפוסט הראשון שלי, מה שאומר שהיום לבלוג יום הולדת 4!

hina

התמונה מכאן

שירה יפנית – פוסט שני בסדרה

מאת: דן בורנשטיין

שמתם לב למאורע הדרמטי שהתחולל ב-8 בנובמבר? זה בסדר, גם אני לא. הרי מבחינתנו זה היה סתם עוד יום סתיו בלתי-מוגדר. אבל במזרח אסיה, ובמיוחד בעולם השירה של יפן, זה דווקא היה תאריך חשוב: הוא ציין את תחילת עונת החורף. משוררי יפן הכניסו בבת אחת למחסן את מילות העונה הסתוויות, והוציאו במקומן את המילים החורפיות. זהו זה, עכשיו חורף – ולא משנה שאצלנו הסתיו רק מעביר להילוך שני ואפילו ביפן נראה שהוא עדיין בשיאו.

אז מי המשוגע שקבע שהחורף מתחיל באמצע הסתיו? מתברר שהוא לא היה כל-כך משוגע, כי מה שנראה כמו אבסורד, למעשה מבוסס על מדע. ומאחר שעונות השנה חשובות כל-כך בשירה היפנית, כדאי להגיד כמה מילים טכניות על האופן שבו הן מוגדרות. קחו אוויר, וננסה לעשות את זה הכי פשוט שאפשר.

sakai hoitsu

סקאי הוֹאיצוּ (1762 – 1828), פרחים וציפורים של שניים עשר חודשים

להמשיך לקרוא

מדור חדש לשירה יפנית – פוסט ראשון בסדרה

כפי שכתבתי לא אחת כאן בבלוג, שירה, על אף אהבתי הרבה אליה, היא תחום שאני לא מרגישה מספיק בקיאה בו, כדי לכתוב עליו. עם זאת, זה תחום מעניין וחשוב. זה לא רק הייקו, המוכר לרבים, אלא גם טנקה (שירים קצרים) או צ'וקה (שירים ארוכים), וגם שירה מודרנית מגוונת.

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשפנה אלי דן בורנשטיין, שבמהלך השהייה הארוכה שלו ביפן בין היתר למד הייקו, והציע לכתוב מדור שירה בבלוג שלי. המדור יתפרסם בערך כל שבועיים-שלושה, ובמסגרתו דן ידבר על שירה ויתרגם עבורנו בעיקר שירי הייקו וטנקה.

אז לא ארבה במילים ואפנה לו את הבמה.

נ.ב. דן גם מנהל את האתר הנהדר Mihongo, שלומדי היפנית בטוח ייהנו ממנו מאוד, וכל התמונות היפות בפוסט הזה צולמו על ידו ביפן.

***

כשזה מגיע לשירה, הישראלים הופכים פתאום ליפנים: מלבד כמה חריגים, היחס לנושא הזה אצלנו (וברוב המקומות) מתאפיין קודם כל בריחוק וטקסיות. שירה היא משהו נשגב ומלאכותי, מוקף ואקום של עמודים ריקים, שגורלו הטרגי הוא להתרחק מהחיים ככל שהוא מתאמץ יותר לגעת בהם. ומשורר הוא תמיד אריסטוקרט מורם מעם, גם אם הוא בקושי גומר את החודש.

והיפנים? רק תזכירו שירה והם הופכים לישראלים. דווקא זה אחד התחומים הבודדים ביפן שבהם מתרופפת אחיזת החנק של הדיסטנס הכל-יכול, והגינונים מפנים מקום לסוג של טבעיות משועשעת. ברדיו, למשל, יש תוכניות שבהן מקריאים שירים שנשלחו לאולפן מכל רחבי המדינה. תוכנית כזאת לא מזכירה ערב שירה, אלא "כוכב נולד" על סטרואידים: מקריאים שירים במהירות ובלי סנטימנטים, פאנל המומחים משמיע הגיגים קצרים על כל שיר, כולם נכנסים אחד לדברי השני, הקהל צוחק, ומיד עוברים לשיר הבא ושוכחים לגמרי מהקודם. ואיך נראה כתב עת לשירה? העמוד מאוכלס בצפיפות, שיר חדש בכל שורה, וככה זה נמשך ברצף של עשרות עמודים שנקטעים רק לטובת מאמר כלשהו או מודעות פרסומת. לשיר, לא משנה כמה הוא מוצלח או מי כתב אותו, אין שום פרטיות ושום הילת קדושה; הכל משותף ורועש כמו חדר אוכל בטיול שנתי. כמה שונה ממנהג המערב להקיף שיר באזור מפורז שמבודד אותו משירים אחרים ומשאר איומים קיומיים.

Japan 1

להמשיך לקרוא