תנין אישה

הפוסט היום מוקדש באהבה לסופרת יפנית חדת לשון ויחידה במינה – שונו יוריקו, ולמשוררת ישראלית יחידה במינה שהקדימה את זמנה  – יונה וולך.

תחילה סרטון קצר:

מתוך "7 הסלילים של יונה".

וכעת גיבורה של שונו יוריקו בספרה מערכת בתוך קריסטל (Suishōnai seido, 2003), שבמרכזו מדינה של "נשים מעצבנות" שמאסו בפטריארכיה של יפן והחליטו להקים "מדינה מהופכת":

כשהייתי קטנה שנאתי נשים. אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות והבנתי שאני אישה, התחלתי לשנוא גברים. עד גיל 15 חשבתי שאני בן… לא הייתה לי ברירה אלא להכיר בכך שאני אישה, אבל היה משהו שחמק מתפיסתי. אני גדלתי בעיירה קטנה, בה התייחסו לנשים כ"טיפשות, מלוכלכות, שתפקידן היחיד הוא להתחתן". אבל ההורים שלי השקיעו בי מאוד וגדלתי להיות ילדה אופטימית, ולא יכולתי להאמין ש"הייצור הטיפש והמלוכלך הזה שתפקידו הוא רק להתחתן" זו אני (עמ' 84).

בספר אחר שנקרא קונפירה (Konpira, 2004), הגיבורה (שניתן לזהות אותה גם כגיבורה של מערכת בתוך קריסטל וגם לזהות בה פרטים ביוגרפיים של הסופרת עצמה) אומרת:

כשאמי הייתה בבית, הייתי באופן כללי פטורה מדברים נשיים, כמו הצורך להיות סובלנית, צייתנית ובעלת הליכות נאות. […] הייתי מועמדת להיות בן. מצב זה נמשך עד שכולם הבינו באופן סופי שאני בת. זה היה כשלא הצלחתי להתקבל למכללה מדעית שהייתה לשביעות רצונם של הוריי. זה היה רק מורטוריום. ובעצם מלכתחילה מבחינות רבות לא הייתי יכולה להיחשב כבן. […]  כיליתי את כל כוחותיי כדי להבין ש"אני ילדה ויש לי גוף של ילדה". בזבזתי חצי מהחיים שלי במאמצי שווא. […] חשבתי ש"אני למעשה בן, ולכן יום אחד אהפוך לכזה". מגיל צעיר ועד אמצע החיים שלי עסקתי בניסיון להתגבר על תחושת האומניפוטנטיות, בחושבי שמשייכים אותי שלא בצדק לצד של המיעוט. מאוחר יותר הבנתי שהזלזול שאני מקבלת מהעולם החיצוני כאישה לא ייעלם. בשום אופן לא ייעלם" (קונפירה, 71-73).

הגיבורה מוצאת פתרון אישי לבעייתה, בכך שמזהה את עצמה עם אלוהות סינקרטית בשם "קונפירה", שהייתה מאוד פופלרית ביפן, במיוחד במאות 17-19. בסופו של דבר האלוהות הזאת הכילה בתוכה דימויים רבים (כולל קיסר יפני אחד שנשלח לגלות), אך במקור היה מדובר באל הודי דמוי תנין, kumbhīra, הנחשב למנהיג של שניים עשר מגיני הדהרמה, ויכול להופיע גם בצורת נחש או דרקון. הקונפירה הפרטית של שונו היא כל זה, נחש, דרקון, תנין, יצור המסוגל לחיות גם במים וגם ביבשה, וירוס המסוגל לחדור לתוך גופים אחרים, להשתנות ללא הרף, ובו בזמן להמשיך ולהיות אישה יפנית בשנות הארבעים המאוחרות שלה.

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל". הקונפירה עדיין לא מופיעה שם, אך האלה המייסדת של מדינת הנשים מזוהה עם יצור ימי, ספק נחש, ספק תנין, ספק דרקון

וכעת נחזור ליונה וולך:

תנין אישה

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה
הוא יכול להיות
תנין אישה

אני לא רוצה לנתח כאן את הדברים, אלא רק אומר שאני מקווה שאף אחד לא יחשוב שהיחסים המורכבים עם מושגים "אישה" ו"נשיות" שייכים לעבר הפטריארכלי בישראל (וולך) או לארץ אקזוטית רחוקה ופטריארכלית (יפן). הם מתקיימים כאן ועכשיו, כל עוד החברה ממשיכה לעודד אותנו "להיות גברים" (ולראיה, ראש הממשלה מעודד כך את שריו), וכל עוד להגיד על מישהו שהוא "כמו בחורה" זאת קללה. הנה, לא מזמן כתבה על כך יפה נעמה כרמי.

ורק למי שמתעניין, הנה קצת על שונו יוריקו (笙野頼子):

סימנית השנה – טבעת 輪

שנת 2013 עומדת להסתיים וכמו בכל שנה מאז שנת 1995 בחרה האגדה היפנית לבחינת המיומנות בקנג'י (日本漢字能力決定協会 nihon kanji nōryoku kettei kyōkai) את הסימנית המייצגת של השנה. מתוך 170,290 מצביעים, 9,518 הצביעו בעד הסימנית 輪 (קריאה: wa או rin), שמשמעותה טבעת, מעגל, חישוק. הסימנית מסמלת את הטבעות האולימפיות, שכן בתחום זה יש ליפן סיבה לחגיגה השנה. טוקיו נבחרה כעיר המארחת את המשחקים האולימפיים בשנת 2020 והיפנים גם חוגגים את הצלחותיהם של הספורטאים שלהם באולימפיאדת לונדון השנה, בה הם צברו 38 מדליות, מספר שיא בכל הזמנים.

למקום השני הגיעה סימנית 楽 שיש  לה משמעות של שמחה, הקלה, נינוחות, ובמקום השלישי סימנית 倍 בעלת משמעות של הכפלה. הסימנית של שנת 2012 הייתה 金 – זהב, ועל כך כתבתי כאן.

בטקס מיוחד שהתקיים במקדש קיוֹמיזוּ (清水寺) בקיוטו, ראש המקדש מורי סייהאן (森清範, Mori Seihan) כתב את הסימנית שנבחרה על נייר יפני בגודל של 1.5X1.3 מטר. ממחר (13.12) ועד 31 בדצמבר הקליגרפיה תהיה מוצגת לקהל הרחב ולאחר מכן תועבר למקדש הפנימי כהקדשה לאלים, שבתקווה יביאו ליפן ברכה בשנה הקרובה. צפו בסרטון, עם הפרשנות החביבה (לא צריך להבין יפנית בשביל להנות מנימת פרשן הכדורגל שלו).

מספר קישורים מעניינים: קוואקמי הירומי, מטסואורה ריאקו, אלפרד בירנבאום

החיים לאחרונה מקשים עלי מאוד להיכנס למשטר כתיבה מסודר. אבל אני עדיין קוראת, כך שעד שאצליח להשתלט על לוח הזמנים שלי, הנה מספר לינקים מעניינים שנתקלתי בהם לאחרונה (כולם באנגלית):

1. שיחה עם קוואקמי הירומי, שספרה שמיים כחולים, אדמה לבנה, יצא בארץ בשנה שעברה. קוואקמי, שהתחילה את הקריירה הספרותית שלה בתחילת שנות ה-90, מדברת על המעבר מכתיבה ספקולטיבית לכתיבה יותר ריאליסטית בשנים האחרונות. אני אישית אהבתי יותר את הסוריאליזם המוקדם שלה, אבל קוואקמי עצמה רואה המשכיות בכתיבה שלה מבחינת ראיית העולם שלה. העולם של "כאן ועכשיו" קיים במקביל לעולם שונה לחלוטין, והעולם השונה הזה מתגנב אל תוך ה"כאן ועכשיו" גם ביצירות היותר ריאליסטיות שלה. בהקשר זה היא מדברת גם על האופן בו היא תופסת את המושג "אני", כמשהו בלתי יציב. מאז תחילת הכתיבה המודרנית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ה"אני" היה מושג חשוב בתורת הספרות ובכתיבה היפנית. מושפעים מהאינדיווידואליזם והנטורליזם המערבי, ניסו הסופרים ביפן לחפש גם את ה"אני" שלהם, אך עם הזמן ה"אני" התברר כבלתי יציב, כרב משמעי, כמשהו נע ונד. קוואקמי היא, כמובן, לא הראשונה ולא היחידה שמצביעה על חוסר היציבות של ה"אני", אלא היא שייכת לדור שלם של סופרים שדוחים את החוויה של ה"אני" כמשהו המסוגל לייצג מציאות יציבה וקוהרנטית כלשהי. מה שמעניין אצלה הוא דווקא המעבר מכתיבה של עולמות פנטסטיים הנושקים ל"כאן ועכשיו" לכתיבה של "כאן ועכשיו" הנושק לעולמות פנטסטיים.
בנוסף, היא מדברת גם על ההשפעה של האסון שפקד את יפן במרץ 2011 על כתיבתה ועל תפיסת העולם שלה וגם משוחחת עם מתרגמים ממדינות שונות על תרגום:

http://www.wochikochi.jp/english/topstory/2012/04/jbn2.php

2. מטסואורה ריאקו (Matsuura Rieko), סופרת מאוד מעניינת שרק ספר אחד שלה תורגם לאנגלית, ולעברית, כמובן, לא תורגמה כלל, מדברת על מעמד האישה ביפן, על מגדר ומיניות, ועל המפגש שלה עם קהל בארה"ב, שלא תמיד ידע לקבל את ההתייחסות הליברלית שלה לנושאים של שינוי מין, מגדר ונטייה מינית. הספר שהיא מדברת עליו, "חניכותו של הבוהן P", יצא ביפן ב-1993 והוא מספר על אישה צעירה שיום אחד מתעוררת ומגלה שהבוהן ברגלה הימנית הפך לפין. זה אולי נשמע כמו מתכון לספר מבוסס על תיאוריות מגדריות, אבל כפי שמטסואורה אומרת בעצמה, היא משתדלת להתרחק מתיאוריות קיימות. קראתי את הספר יחסית מזמן, אבל זוכרת שהוא מעלה יותר שאלות בנוגע לתפיסות המגדר והמיניות מאשר נותן תשובות עליהן, ושבהתחלה זה הטריד אותי, אבל בהמשך הבנתי שזה בדיוק העניין – אין תשובות, הכל נזיל ומעומעם ולא ברור, וזו דרך מעולה להעביר את חוסר הבהירות הזאת דרך בחורה צעירה ו"רגילה" מאוד.

http://www.wochikochi.jp/english/topstory/2010/09/post-1.php

 3. ב-Word's Without Borders מופיע ראיון עם אלפרד בירנבאום (Alfred Birnbaum), שתרגם מספר יצירות מיפנית לאנגלית, ביניהן מרדף הכבשה וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם של מורקמי (התרגום לעברית של ארץ פלאות מבוסס על התרגום שלו). הוא מדבר על ההשפעה של חיים בארצות שונות ובתוך שפות שונות על עבודתו כמתרגם. לשאלה האם התרגום הוא "יעוד" והאם ניתן ללמוד תרגום או שצריך להיוולד מתרגם, הוא עונה שמתרגם הוא קודם כל סופר, ושלא מספיק להכיר את השפות או התרבות כדי להיות מתרגם מעולה, אלא צריך להיות בעל שליטה מספקת בשפה כדי לייצר טקסט ספרותי.

wordswithoutborders.org/dispatches/article/translator-relay-alfred-birnbaum

יום הולדת לבלוג

כמעט שכחתי, אבל היום בדיוק לפני שנה התחלתי לכתוב בבלוג הזה. קשה (לי) להאמין, אבל הנה כבר חלפה לה שנה, שבה כתבתי 45 רשומות (הרשומונת הקצרצרה הזאת היא מס' 46), מספר עגול שכזה. אז קודם כל אני רוצה להודות לכל מי שבא לבקר כאן. אתם מאוד עוזרים לי לא לוותר ולהמשיך לכתוב, ודרך הכתיבה, כמובן, ללמוד דברים חדשים. אני מאחלת לבלוג שנה נוספת עם עוד יותר פוסטים כמה שיותר מעניינים.

טוריי קיונאגה (Torii Kiyonoaga), פסטיבל הבובות, מתוך סדרת "מחקרי חמשת הפסטיבלים של ילדים" (kodakara gosetsu asobi)

יום השנה לבלוג נופל על חג הבובות – hinamatsuri – ביפן, ומהסיפור של החג בעצם התחלתי לכתוב כאן. אז מי שמתעניין במנהגי החג, יוכל למצוא את המידע כאן, כאן וכאן. ולכבוד יום ההולדת הנה שיר של יוֹסאנוֹ אקיקוֹ (与謝野晶子, 1878-1942) המתאים לרוחות האביב שהגיע. לא מזמן חזרתי לקרוא קצת משיריה ופשוט התאהבתי בתשוקה ובכוח שיש בהם.

tokikami wo/ wakaeda ni karamu/ kaze no nishi yo/ nishaku taranu/ utsukishiki niji

מלפפת את השיער הפרום
על ענף צעיר
הרוח אל המערב ושם
כה קטנה וכה יפה
הקשת

שנת נחש נפלאה!

קוראי בלוג היקרים!

שתהיה לכולם שנה אזרחית נפלאה! אני מאחלת לכולם ששנת הנחש, המסמל בריאות, התחדשות וחכמה, תהיה נהדרת עבורכם ויקיריכם. בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכולכם על כך שאתם קוראים את הבלוג שלי, ומקווה שגם בשנה החדשה תכנסו לבקר כאן. אני מצדי, אשתדל לכתוב כמה שיותר.

！明けましておめでとうございます

 

שנה של זהב

כן, הגיעה העונה בה מסכמים את השנה הקודמת ומתכוננים לחגוג את השנה החדשה. בשבילי זו תקופה עמוסה מאוד, כמו שאתם יכולים להבין ממיעוט הפוסטים, אבל הנה משהו שלא בדיוק קשור לספרות, אבל קשור לשפה ולחברה.

כל שנה האגודה היפנית לבחינת המיומנות בקנג'י ( 日本漢字能力決定協会 nihon kanji nōryoku kettei kyōkai) בוחרת קנג'י המסמל את השנה החולפת. ההצעות זורמות לאגודה מכל רחבי יפן, והשנה התקבלו 258,912 פניות, מתוכן 9,156 הציעו את הקנג'י 金, שמשמעו זהב או כסף (במובן של money).

והזוכה בפרס נובל הוא…

לא, לא מורקמי.

מו יאן, הזוכה בפרס נובל לספרות

בפרס נובל לספרות זכה השנה דווקא סופר סיני Mo Yan, אשר "באמצעות הריאליזם ההזייתי שלו מחבר בין אגדות עם, היסטוריה והעולם המודרני", כך לפי האקדמיה בשוויץ. "על ידי חיבור בין פנטזיה לריאליזם, בין ההיבטים ההיסטוריים לבין ההיבטים החברתיים, מו יאן הצליח ליצור עולם המזכיר במורכבותו את אלה שניתן למצוא ביצירות של ווילאים פולקנר וגבריאל גרסיה מרקס, ובה בעת נקודת המוצא שלו היא ספרות סינית עתיקה והמסורת שבעל פה" (כך מצטטים ב-The Telegraph).

שאלתי את עצמי אם אני שמחה או מאוכזבת שמורקמי לא זכה, והייתי חייבת להודות בפני עצמי שאני בטוח לא מאוכזבת. כבר זמן מה שאני מנסה להבין מה קרה לקשר שלי עם היצירות שלו, במיוחד מאז שהחל המירוץ לפרס נובל ושמו של מורקמי החל להופיע יותר ויותר בתקשורת, בעקבות דיונים בין מעריציו למבקריו וגם בעקבות ההתבטאויות התכופות שלו בתקשורת בעת האחרונה. לפיכך, להלן כמה הרהורים מאוד אקראים ומאוד לא מלומדים שלי על מערכת היחסים המורכבת שלי עם "מורקמי".