קטגוריה: על ספרים

ארץ נשות הפרא/מצודה אאוקו

והיום במדורינו "ספרים שקראתי לאחרונה ולא תורגמו לעברית": ספר מצחיק, מהנה, פמיניסטי ורב גוונים, של אחת הסופרות הנהדרות שראתה יפן בשנים האחרונות (הספר הראשון שלה ראה אור ב-2013). ליצירות שלה יש גם אמירה ספרותית וגם אמירה פוליטית. הסופרת מעולה ביצירת קולות שונים וייחודיים לדמויות בסיפורים הקצרים שלה, והשפה שלה תמיד קצבית ומתנגנת, כך שברור שכל מילה וכל חיבור בין המילים נבחר בקפידה. היא גם מקדישה מחשבה לנקודת מבט ממנה מסופר הסיפור ותמיד מוצאת דרכים יצירתיות להציג את הדברים ולספק לקוראים רגעים של הפתעה גם בתוך סיפורים מאוד קצרים. בסיפורים רבים שלה דברים שנראים מאוד טריוויאליים בהתחלה, משנים צורה לנגד עינינו במחי משפט אחד, וחושפים את כל מה שסופר עד כה באור שונה לחלוטין. בו בזמן, הסיפורים שלה לא נרתעים מנגיעה בנקודות הכואבות בחברה היפנית, שלמעשה לא ייחודיות רק לה. למשל, אחד הסיפורים נכתב מנקודת מבט של הימנון לאומי. כן, שיר ההימנון מתאהב בתלמיד בית ספר שלא מוכן לשיר אותו. ביפן יש יחסים מאוד מורכבים עם ההמנון, שנקשר בזכרונם של רבים למלחמת העולם השנייה והתפקיד שיפן שיחקה בה, ושאלות עולות בנוגע למה בדיוק הוא מייצג ואת מי, את מי הוא כולל ואת מי הוא מוחק. אנחנו, כמובן, יכולים לחשוב על מדינות נוספות בהן זה רלוונטי.

מצודה אאוקו נולדה ב-1979 במחוז היוֹגוֹ. היא סיימה תואר ראשון בספרות באוניברסיטת דושישה בקיוטו. עוד במהלך לימודיה היא הצטרפה לקבוצת תיאטרון Europe-Kikaku, בהתחלה כחלק מהצוות התומך ומאוחר יותר כשחקנית. בין עבודות שונות שעבדה בהן השלימה לימודי תרגום וגם התחילה לכתוב ולפרסם טקסים משלה בבלוג אישי, שמשך את תשומת לבם של סופרים אחרים שעודדו אותה לכתוב. היא התפרסמה לראשונה עם מחזה שפורסם ב-2010 בכתב עת Waseda Bungaku, אחד מכתבי העת החשובים המוקדשים לספרות. ב-2013 ראה אור ספרה הראשון אפשר לערום (Sutakingu kanō) שזיכה אותה במועמדות לפרס נוֹמה לסופרים צעירים ולפרס מישימה יוקיו. מאז ראו אור מספר ספרי פרוזה פרי עטה, שני ספרי מסות, ושני ספרים של אגדות לילדים. בנוסף, היא הגשימה את חלומה להיות מתרגמת, ותרגמה ליפנית שני ספרים של קארן ראסל ואת ספרה של ג'קי פלמינג הצרה עם נשים. מספר סיפורים קצרים שלה כבר תורגמו לאנגלית, וספרה ארץ נשות הפרא עומד לראות אור בתחילת 2020.

ארץ נשות הפרא (כן, זאת קריצה לארץ יצורי הפרא) הוא אוסף של סיפורים קצרים שמתרחשים ביפן של ימינו, שכמו בימי קדם מלאה ברוחות של נשים שמתו, לעתים בנסיבות לא כל כך טבעיות. אך אלה לא רוחות רעות או נוקמות, אלא הן כאן כדי לעזור לנשים ולגברים בעולם שלנו בשעת צרה, כדי לעודד אותנו, לתמוך בנו, כדי שלא נוותר לעצמנו ונבנה לנו עולם טוב יותר. מתוך שבעה עשר סיפורים קצרצרים המבוססים על סיפורי פולקלור ואגדות מתהווה בהדרגה עולם שלם, המאוכלס בבני אדם חיים ומתים, לעיתים חולפים אחד על פני השני בלי להבחין בקיומו אחד של השני, ולעיתים מתרועעים ואף נקשרים בקשרי אהבה. למשל, תמצאו בספר אישה צעירה שעושה כל מאמץ כדי להתאים את עצמה לאידאל היופי והנשיות שמצופה ממנה. היא שוכבת על מיטת הטיפולים במכון יופי המתמחה בהסרת שיער בלייזר וחוזרת, כמו במנטרה, על המשפט: "אני אישה יפה, חכמה, סקסית, לבבית, יש לי טעם יוצא מהכלל בבגדים, וכמובן לא רק בבגדים, אלא גם בתחומים אחרים כמו עיצוב פנים והלבשת הבית, ובנוסף אני גם בשלנית מעולה". יום אחד על מפתן דלתה מופיעה דודתה (ובאמצע הסיפור – ספוילר – אנחנו מגלים שהיא התאבדה לפני מספר שנים) שבעזרתה היא מצליחה להשתחרר מהמחשבות הטורדניות האלה ולפתח כוח על מיוחד – שיער עבות ופרוותי על כל הגוף – שרק היא יכולה לראות. יש גם סיפור על אם צעירה, שבחרה להתגרש מבעלה הלא יוצלח למרות הביקורת שספגה מסביבתה, וכעת עובדת לילות כימים כדי לפרנס את הילדה שלה, מבלי שתקבל כל סיוע משמעותי מהרשויות או כתף תומכת מהסביבה. לעזרתה מגיעה דמות מסתורית, הידועה בפולקלור כ"רוח שומרת התינוקות". ויש גם סיפור על גבר צעיר, שפוטר מעבודתו ושקע בדיכאון, כיוון שיחד עם עבודתו איבד גם את מעמדו כגבר המפרנס את משפחתו. את כל ימיו הוא מעביר על הספה, צופה בסדרות על סמוראים ומקונן על כך שלא יוכל להוכיח את עצמו במעשי גבורה כמו בימים הרחוקים. אליו מגיעות שתי נשים שמוכרות לו עששית נייר ומצליחות לעורר אותו ממצבו הנרפה.

חלק מהאגדות והמעשיות עליהן מבוססים הסיפורים ידועות יותר, וחלקן פחות. לרבות מהן יש מספר גרסאות שהתהוו במהלך השנים, כך שהסיפורים החדשים מציעים עוד גרסה או עוד פרשנות שלהן. בחלק מהמקרים מצודה משתמשת רק בדמות מסוימת מתוך האגדה, ולפעמים היא כותבת את האגדה מחדש בעולם מודרני תוך שזירת שינויים מפתיעים, שלפעמים הופכים את משמעותה של האגדה המקורית על ראשה. זאת הנאה מיוחדת להבין כיצד בדיוק מצודה שינתה את הסיפור ובאיזה אופן השתמשה בדמויות הפולקלור. העובדה שמדובר בעיבוד ושכתוב מעניקה עומק לסיפורים החדשים, אבל אין חובה להכיר את האגדות המקוריות כדי להנות מהם ומהעולם שנוצר.

יש ספרים שלכאורה מספרים לנו סיפור ריאליסטי לחלוטין, למשל כמו בספר הפופולרי שכתבתי עליו כאן, אבל הקוראת (למשל, אני) נשארת עם תחושה של חוסר אמינות. כן, הסיפור כתוב בצורה קולחת, נקרא מהר, מעביר מסר מנחם, אבל המסר הזה מתנפץ נוכח המציאות שנמצאת מחוץ לספר, והסיפור, שלכאורה אין בו שום דבר פנטסטי, נותר בגדר אגדה נעימה שאפשר לקרוא כשמרגישים רע ורוצים לברוח למציאות קצת פחות מורכבת. הספר של מצודה, לעומת זאת, מלא באלמנטים פנטסטיים ודמויות המאכלסות את עולם רוחות הפולקלור, אבל הוא יוצר עולם אמין לחלוטין, לא מרדד את המציאות, לא מטאטא מתחת לשטיח את הרוע, את הקשיים ואת הכאב בו נתקלים בני אדם בחיים המודרניים. הוא מעניק נחמה, שעה קלה (או אם קוראים לאט כמוני, מספר שעות) של הנאה וחיוכים, אבל לא בריחה. בעיניי זאת ספרות נפלאה. זה ספר פמיניסטי לא רק בכך שהוא משכתב אגדות ישנות מנקודת מבט של הדמויות הנשיות, שהופכות ממקור של פחד למקור של כוח ותקווה, אלא גם משום שהוא מציג מגוון של דמויות נשיות לא מושלמות; גם משום שהוא מבקש ליצור עולם בו יהיה נוח לחיות לכולם; גם משום שהוא קורא לכעס וזעם אל מול אי הצדק, במקום קבלה שקטה של מצבים קשים; וגם משום שהוא עוסק בנסיבות חיים שונות של נשים וגברים בעולם. הפמיניזם, כמו שאמרה התיאורטיקנית בל הוקס, זה לכולם.

***

ואם כבר אנחנו מדברים על ספרים מתורגמים, וכאלה שצריך לתרגם, אני מזכירה לכם שלאחרונה יצא סוף סוף ספרה של יוקו טוודה חתן הולך על ארבע, בתרגומה של מיכל דליות בול, שכולל שתי נובלות, "חתן הולך על ארבע" ו"פרסונה" וראה אור לראשונה ביפן ב-1993, אחרי ש"חתן הולך על ארבע" זיכה את המחברת בפרס אקוטגווה ב-1992. מי שיתאהב בסופרת וירצה לקרוא עוד מיצירות שלה, יש מבחר גדול מאוד באנגלית (וגם בשפות רבות אחרות), כך שחפשו אותה, כמו שאומרים, בגוגל – Yoko Tawada. לקוראי גרמנית, היא כותבת גם בגרמנית וגם זכתה במספר פרסים ספרותיים בגרמניה.

מודעות פרסומת

שלושה ספרים על סוף העולם

שלושה ספרים על סוף העולם

אנחנו כל הזמן שומעים בתקשורת על הזדקנות האוכלוסייה ועל ירידה בשיעורי הילודה ביפן. לפי הנתונים האחרונים מספר הילדים מתחת לגיל 15 נכון ל-1 באפריל 2019 עומד על 15.22 מיליון, שזה השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 1950 ומהווה 12.1% מהאוכלוסיה. כמובן, אי אפשר להגיד שאין כלל סיבה לדאגה. אוכלוסייה מבוגרת יותר משמעותה שיש יותר אנשים שזקוקים לשירותי סעד ורפואה ושיש פחות משלמי מסים מאשר אנשים הזקוקים לקצבאות. הממשלה נוקטת בכל מיני אמצעים כדי להגביר את שיעור הילודה מחד וכדי להשלים את מערך כוח העבודה מאידך – שני דברים שלא הולכים כל כך ביחד משום שאת מצבת כוח האדם מנסים להגדיל על ידי עידוד הצטרפותן של נשים לכוח העבודה ואת שיעורי הילודה מנסים לשפר באמצעות עידוד של אותן נשים להביא יותר ילדים, בעוד מערך השירותים הניתנים להורים עובדים כמו גני ילדים ופעוטונים עדיין רחוק מלהיות מספיק. אנחנו חושבים על הבאת ילדים כדבר טבעי, אבל למעשה זה נושא שקשור להתפתחויות טכנולוגיות ולתפיסות הקיימות בחברה לגבי הטכנולוגיות האלה, וגם לתהליכים פוליטיים וחברתיים רחבים. הספרות כמובן משקפת תפיסות ותהליכים האלה. הצורך בהמשכיות (או בהכחדת) המין האנושי הוא אחד הנושאים שהיא מרבה לעסוק בהם. משום מה יש לנו כבני אדם תפיסה שהכחדת המין האנושי פירושה סוף העולם. אנחנו מרגישים או מאוד רוצים להרגיש חלק מאיזושהי היסטוריה (משפחתית/עדתית/לאומית) עתיקה וגם רוצים "להשאיר משהו אחרינו".

סיפורים על סוף העולם כמובן לא חדשים ביפן. כל תקופה הולידה שורה ארוכה של ספרים וסרטים המדמיינים את הכחדתה של יפן או הכחדתו של העולם. הידוע מבין אלה הוא ספרו של קוֹמָצוּ סָקיוֹ יפן שוקעת (日本沈没, מרץ 1973) המדמיין את שקיעתם של איי יפן מתחת למים בעקבות רעשי אדמה חזקים, והתפזרותם של היפנים כפליטים במדינות אחרות. הילד הרע של מדע בדיוני יפני, צוּצוּי יָסוּטָקָה, מיד פירסם סיפור פרודי קצר בשם הכול שוקע מלבד יפן (日本以外全部沈没, ספטמבר 1973) בו, כפי שכבר תיארתם לעצמכם, רק יפן נשארת מעל פני המים ונאלצת לקלוט פליטים מכל העולם (אגב, את הפרודיה שלו הוא פרסם לאחר שקיבל לכך את הסכמתו של קומצו). שתי היצירות עובדו לקולנוע, זאת של קומצו יותר מפעם אחת. ספר מפורסם אחר הוא עידן הקרח הרביעי (第四間氷期, 1970) של הסופר המבריק קוֹבוֹ אָבֶּה (ייתכן שאתם מכירים את הספר שלו אישה בחולות בתרגום איריס אלגרישי), גם כאן מדובר בפנטזיה שחורה על שקיעתו של העולם מתחת למים, בעקבות הפשרת הקרחונים באנטרקטיקה, והניסיון של האנושות ליצור בני אדם אמפיביים שיוכלו להתקיים מתחת למים בבוא העת. ואתם כמובן יכולים לחשוב על מספר סרטים ויצירות המדמיינים אפשרות של סוף העולם כמו גודזילה או אקירה. בפוסט הזה אני רוצה להציג שלוש יצירות פחות ידועות שעוסקות בסוף העולם, בהן העולם המוכר לאנושות אולי הולך ונכחד, אבל השאלה המנחה היא לא איזו טכנולוגיה עלינו לפתח כדי לעצור את זה ולשמר את האנושות כפי שהיא, אלא מה בכלל המשמעות של אנושות, איך צורת החשיבה שלנו עלולה להיות זו שמובילה להכחדה, ומה אנחנו, אם בכלל, מסוגלים לשנות בצורת החשיבה הזו.

 

מתוך פרויקט REAL TIMES של צוות אומנים Chim↑Pom שהתגנבו אל האזור האסור לכניסה בפוקושימה, כחודש בלבד אחרי האסון במרץ 2011 וצילמו את עצמם על רקע אתר מפעילת הכור הגרעיני TEPCO. לחצו על התמונה כדי לראות את הסרט המלא, כולל הסבר של האומנים (יש כתוביות באנגלית)

טוואדה יוקו/ השליח (קֶנטושי, 2014)

יפן בעתיד קרוב. זיהום גרעיני וקריסה של תשתיות משנים את פני המדינה. טוקיו על 23 רובעיה נטושה משום שנחשבת לאזור לא בטוח למגורים. האזורים היחידים שמשגשגים יחסית הם אוקינווה, הוקאידו ואזור טוהוקו, משום שאלה אזורים בהם עדיין ניתן לעבד את האדם ולייצר מזון. האנשים שנשארו באזורים הסמוכים לטוקיו סובלים מאספקת מזון מוגבלת, כיוון שאין לאזור הזה שום דבר שיוכלו לתת בתמורה לתוצרת של האזורים האחרים. המדינה מנותקת מחשמל, אינטרנט, טלפון והעולם כולו. שימוש בקטקנה (הכתב המשמש לכתיבת מילים המגיעות משפות זרות) ולימוד שפות זרות נאסר, ואפילו אזכור של מדינות אחרות או מאכלים זרים נחשב למשהו מסוכן (אם כי לא ברור אם מישהו אי פעם נענש על כך).

במחוז צ'יבה, מזרחית לטוקיו, גר יוֹשירוֹ עם נינו מוּמֶי. הילד מומי, כמו ילדים אחרים ביפן, חלש מאוד ובקושי מסוגל ללכת בכוחות עצמו. לעומתו יושירו, שעבר כבר את גיל מאה, בריא ומלא כוח. נראה שאנשים המשתייכים לדור של יושירו הפכו לבני אל-מוות בעוד הילדים החדשים מתים לפני שמגיעים לבגרותם. עם זאת, מומי הוא דווקא זה שמלא אופטימיות וחוכמה שחסרים ליושירו. מומי נבחר לתוכנית סודית במסגרתה הוא אמור להישלח למרכז רפואי מחוץ ליפן, אליו נשלחים גם ילדים ממדינות אחרות בעולם, בניסיון למצוא פתרון למשבר הבריאות וזיהום האוויר הכלל עולמי. זה גם מקור השם של הספר, "קנטושי" ביפנית, המתייחס לשליחים מיוחדים שנשלחו מיפן לסין בין מאה שביעית למאה התשיעית, לצורך איסוף ידע ומיומנויות. אולם בספר של טוואדה "קנטושי" כתוב בסימניות אחרות, שמשמעותן "נושא האור", ואולי יש בכך רמיזה שהסתגרות ושוביניזם לאומי הם לא הדרך הנכונה. טוואדה משאירה הרבה קצוות פרומים בספר הזה, והחוזק האמתי שלו הוא בשימוש הווירטואוזי והמושחז שלה במשחקי מילים, וביצירת אווירה מתעתעת אבל מאוד אמינה. 

אראי מוטוקו/ חידקל ופרת (צ'יגְריסוּ טו יוּפרָטֵסוּ, 1999)

לוּנה היא "הילדה האחרונה" על כוכב לכת מס' 9 הנמצא במערכת שמש רחוקה. אל הכוכב הזה נשלחו להתיישב אנשים מכדור הארץ כדי לפתח אותו ולאפשר את הישרדותו של המין האנושי במקרה שלא יהיה ניתן להמשיך להתקיים כאן. מדובר בעתיד רחוק (או אולי לא כל כך רחוק) כלשהו. ספינה הנושאת ביציות מופרות בהקפאה ו-30 אנשי צוות, כולל קפטן ריוּאיצ' ואשתו המכונה ליידי אָקָרי (גבירת האור) מגיעה אל הכוכב החדש. מלאכת יישוב כוכב הלכת מתנהלת תחילה בהצלחה רבה, אך בשלב מסוים מסיבה לא ברורה הילודה מתחילה לצנוח והאוכלוסייה מתחילה להצטמצם. בזמן שמחפשים פתרון לבעיה, אנשים בעלי תפקיד חשוב בחברה, שחלו במחלה קשה ונעדרת מרפה, מועברים למצב של "שינה קרה" (הקפאה קריוגנית) במתקן המחקר המרכזי, בתקווה שיום אחד כשיימצא פתרון למחלתם, המדענים יעירו אותם משינה. בסופו של דבר שיעורי הילודה יורדים לאפס. לונה היא הילדה האחרונה שנולדה על כוכב הלכת. כעת היא אישה קשישה שנותרה לנצח "ילדה" הלבושה בשמלות מעטרות בקפלולים וסרטים. היא חיה בתחושת טינה כלפי אמה, שילדה אותה למרות שידעה שתהפוך לילדה האחרונה, וכלפי כל האנשים שהביאו להשתלשלות העניינים שהפכה אותה ליצור האנושי האחרון בעולם (לפחות בעיניה). בזו אחר זו היא מעירה את הנשים שלדעתה אחריות למצב שלה ודרך עיניהן לאט-לאט נגלה סיפורו של כוכב הלכת 9.

לונה מתיחה האשמות כלפי כל אחת מהנשים שהעירה. איך הן יכלו לרצות להביא ילדים כשידעו שגורלם הוא להיות הילדים האחרונים? איך העיזו להשתתף בניסוי אבולוציוני וחברתי שהוביל בסופו של דבר לאסון שהוא היא, הילדה האחרונה, שנאלצת לחיות לבד ללא כל סיבה ומטרה?

תחילה היא מעירה את מריה D, שהייתה חברת ילדות של אמה. בתקופתן שיעורי הילודה היו כל כך נמוכים, שנשים שעדיין היו מסוגלות ללדת זכו למעמד מיוחד ולהטבות מיוחדות מהשלטונות. מריה D הייתה אחת הנשים שכל הבדיקות הצביעו על פוריותה, אבל היא בכל זאת לא הצליחה ללדת, והייתה מלאה בקנאה כלפי אמה של לונה, על אף שידעה שזו ילדה את הילדה האחרונה. מריה D מתה תוך מספר ימים מהמחלה שממנה סבלה לפני שהוכנסה להקפאה קריוגנית ומשאירה מאחוריה יומן, בו היא מספרת גם על התקופה בה חיה וגם על הזמן אותו העבירה בחברתה של לונה.

הקורבן הבא של לונה היא דיאנה B ניין, שהוכנסה להקפאה משום שלקתה בכשל חיסוני. דיאנה B ניין עבדה במנהלת החלל מאה שנים לפני תקופתה של מריה D, בתקופה של פיצוץ אוכלוסין, בה הנושא המרכזי על הפרק עבור הרשויות היה לספק מספיק אוכל עבור כל התושבים. דיאנה B ניין הייתה אחת מאנשי הצוות שהיה אחראי על מציאת פתרונות לשמירה על איזון בין מספר בני האדם לבין המשאבים הקיימים. דיאנה B ניין קוראת את היומן של מריה D ומזדעזעת, היא נחרדת לגלות שהמאמצים שהשלטונות עשו לספק מזון ומשאבים לאוכלוסייה ולשמר את המין האנושי על כוכב הלכת עלו בתוהו. היא ממשיכה לכתוב בתוך היומן של מריה D, ובסופו של דבר מצטננת ומתה.

האישה השלישית שלונה מעירה היא סקיג'וּצ'י טוֹמוֹמי (או כפי שקראו לה מאוחר יותר טומומי S ניין), אישה שחיה מאה שנים לפני דיאנה B ניין. היא הייתה נכדה של אנשים שהגיעו מכדור הארץ, וכיוון שהייתה צאצאית ישירה של אנשי הצוות המקוריים (ולא נולדה כתוצאה מהזרעה מלאכותית) השתייכה למעמד מאוד גבוה בחברה של התקופה, אף על פי שהייתה משותקת בצד גופה השמאלי. בימי חייה היא הייתה ציירת וגם כעת היא מבקשת להמשיך ליצור, למרות שלונה כל הזמן שואלת אותה מה הטעם במה שהיא עושה, עכשיו כשאין יותר אף אחד שיראה את יצירותיה. טומומי עושה כל שביכולתה כדי להתעלם מלונה, אבל כשהיא רואה שלונה עומדת ליפול במדרגות היא נחלצת לעזרתה ונופלת אל מותה. היא מספיקה להגיד ללונה שהסיבה האמתית לכעסה של לונה היא לא מה שהיא חושבת. זו לא העובדה שנולדה כילדה האחרונה, זו לא העובדה שכולם נטשו אותה והשאירו אותה לבד, אלא משום שהיא לא מצא שום דבר שבאמת ישמח אותה, שבאמת תאהב לעשות.

האישה אחרונה שלונה מאירה היא ליידי אקרי. הפעם היא עושה את זה פחות מתוך כעס ורצון לנקום, אלא משום שהיא רוצה להבין למה אמא שלה בחרה ללדת אותה והיא מקווה שמישהי כמו ליידי אקרי תוכל לעזור לה למצוא את התשובה. במקום לנסות להשיב על שאלותיה, ליידי אקרי מנסה לשנות את תודעתה של לונה מתודעת "הילדה האחרונה" לתודעת "האמא של כוכב לכת מס' 9." היא מלמדת אותה לטפל בחתול (למרות התנגדותה הראשונית של לונה) ובהמשך מתחילה יחד איתה לטפל בגינה קטנה מחוץ למתחם בו לונה גרה (המתחם סיפק בעצמו מזון ללונה באופן אוטומטי ולא היה לה צורך קיומי לגדל מזון משלה).

באפילוג אנחנו רואים עולם נטול בני אדם, אך הוא מלא בבעלי חיים, חרקים וצמחים פרועים.

זה ספר שמעלה הרבה שאלות פילוסופיות ואתיות, לגבי האופן שבו אנחנו כבני אדם מנסים לשלוט בעתיד שלנו, ומנסים בכל הכוח לשמר את המין האנושי. האם באמת מטרתנו כאן, על כדור הארץ, היא להמשיך את קיומו של המין האנושי? האם הכחדתו זה אסון גדול כל כך? מה בעצם ילך לאיבוד בעולם ללא בני אדם?

אגב, חידקל ופרת הם לא שמות של נהרות, אלא שמות שלונה נותנת לשתי גחליליות שהיא משחררת לחופשי.

מורטה סיאקה/ עולם חרב (2015)

את סיאקה מורטה אתם מכירים מהסיפור הקצר שלה "נישואים נקיים" שעסק, כמו מספר יצירות אחרות שלה, ביצירת קשרים ויצירת חיים חדשים בעולם שהולך והופך ליותר מנוכר מחד ומבוסס טכנולוגיות חדשות ומשחררות מאידך. ברומן עולם חרב לא מדובר דווקא בחורבן פיזי של העולם או של המין האנושי, אלא יותר באפשרות של חורבן הסדר החברתי המוכר. כמו שני הספרים שתיארתי קודם, התשובות לא חד משמעיות. ניתן לקרוא את השינויים הן כחיוביים הן כשליליים, ובעיקר הספר מעלה שאלות, האם אנחנו רוצים לחיות בעלם כזה? מה אנחנו רוצים מהחיים? איך אנחנו רואים את הקשר שלנו עם בני אדם אחרים? מה היא הורות? מה היא אמהות? מה היא אהבה ותשוקה? כיצד אנחנו מושפעים מרעיונות אוטופיים? ואפשר להמשיך הלאה…

הספר מתאר עתיד קרוב יחסית, בו הזרעה מלאכותית הביאה לכך שבני אדם הפסיקו לראות בסקס אמצעי להתרבות. זה לא שאנשים הפסיקו להנות מסקס, אלא שאת ההנאה הזאת הם אמורים לקבל מחוץ למה שמוגדר כ"משפחה." האדם שאתו בוחרים לחיות ולחלוק אחריות הורית הוא מחוץ לתחום, בדיוק כמו שגילוי עריות הוא מחוץ לתחום בחברה שלנו. ככל שעובר הזמן כך יותר ויותר אנשים הולכים ומאבדים עניין בקיום יחסי מין בכלל. מתקיים מעין תהליך של חזרה לגן העדן התנכי. אדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת, גילו את התשוקה ונזרקו מגן העדן, וכעת קבוצת אנשים מנסה להקים גן עדן חדש במחוז צ'יבה ביפן – בעיר הניסיונית עדן, בה יחיו אנשים ששכחו את התשוקה וגם את הבושה. כיוון שהטכנולוגיה מאפשרת גם לגברים וגם לנשים להיכנס להיריון, כל אחד יכול להיות הורה. בעיר עדן לא קיים יותר מושג של אמא ואבא, יש רק אמהות (בהתייחס גם לגברים) וילדים, הילדים של כולם. כל אחד מתושבי העיר יולד ילד או ילדה אותם הם אינם מגדלים. הילדים גדלים ומחונכים ביחד וכל המבוגרים אחראים לגידולם. כל מבוגר אמור להרעיף אהבה על כל ילד, בלי לחשוב על משהו כמו קשר דם.

גיבורת הספר, אָמָנֶה, היא אישה שנולדה כתוצאה מיחסים אסורים, אמה ואביה קיימו יחסי מין וכך היא באה לעולם, והיא חיה בתחושה של פחד לחזור על ה"טעות" הזאת. אמהּ דווקא ניסתה לחנך אותה כך שיום אחד תפגוש מישהו ותתאהב בו ותעשה אתו ילדים, אבל אמנה עושה כל דבר כדי שזה לא יקרה. כשהיא שומעת על העיר הניסיונית עדן, היא מציעה לבן זוגה לעבור לשם. הוא דווקא לא כל כך בטוח בהתחלה, הרעיון שלא יגדלו בעצמם את הילדים שעשויים להיות להם לא קוסם לו במיוחד, אבל בסופו של דבר היא מצליחה לשכנע אותו. בעיר עדן דווקא בעלה הוא הראשון שמוזמן לעבור את תהליך השתלת הרחם וההפריה, ומשהו מתחיל להטריד את הגיבורה. אף על פי שהדבר אסור, הם מוצאים דרך לשכנע את אחת האחיות בבית חולים, שהגיבורה מכירה, להשתיל את הביצית של אמנה בתוך בן זוגה. הפרקטיקה הזאת כמובן אסורה משום שרשויות העיר הניסיונית מנסים לנתק את החיבור בין קשר דם לבין תחושות של אהבה הורית. אמנה עוקבת באובססיביות אחרי לידתו והתפתחותו של הילד שנולד. היא נקרעת בין האידאולוגיה של העיר בה בחרה לגור, לבין התחושות להן לא יכולה להתכחש. הספר מסתיים בסצנה שאולי יכולה להטריד את הקורא בחברה שלנו, בה אמנה מקיימת יחסים עם "בנה" המתבגר.

מקווה שסיפורי סוף העולם האלה לא הכניסו אתכם לדיכאון, אלא במקום, הראו את הדרכים השונות שסופרות חושבות על המשך קיום האנושות. אם חשקה נפשכן לקרוא את אחד הספרים שצוינו, רק את טוואדה אפשר כרגע לקנות באנגלית.

פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-161

ביום רביעי בשבוע שעבר הוכרזו הזוכות בפרסים היוקרתיים אקוטגווה ונאוקי. הפרסים מוענקים פעמיים בשנה בקיץ ובחורף, ואלה הפרסים הראשונים שמוענקים בתקופת השנים החדשה ביפן רֵיווה שהחלה ב-1 במאי השנה.

בפרס אקוטגווה זכתה איממורה נצוקו 今村夏子 עבור הנובלה "אישה בחצאית הסגולה" (紫のスカートの女). זה סיפור משונה, כיפי וקצת מטריד, על אישה שבאובססיביות עוקבת אחרי אישה אחרת, הידועה בשכונה (או אולי במוחה של העוקבת) כ"האישה בחצאית הסגולה". בהתחלה נדמה שהסיפור הוא על האקסצנטריות של האישה בחצאית הסגולה, שמתקשה למצוא עבודה או להחזיק במשרה, ושנוהגת לשבת תמיד על אותו ספסל בגינה, אבל ככל שהסיפור מתפתח דווקא המספרת מתגלה כיותר ויותר מופרעת. על אף שלקורא כל הזמן נדמה שהנה, עכשיו ברור מה הולך כאן, הסיפור כל פעם סוטה סטייה קטנה, מספיק בשביל לערער את הביטחון של הקורא. זאת הייתה המועמדות השלישית של איממורה לפרס. איממורה מפרסמת את יצירותיה כבר משנת 2011 וזכתה במספר פרסים חשובים.

ספרה של איממורה על הטאבלט שלי, זה היה קצת בלתי צפוי, אבל ממש נהניתי ממנו

בפרס נאוקי זכתה אוֹשימה מָסוּמי 大島真寿美, עבור ספר "מערבולת, החינוך של אישה מהר אימוֹסֶה, זימון הרוח" (渦 妹背山婦女庭訓 魂結). זה ספר מבוסס על חייו של צ'יקמצו האנג'י (近松半二, 1725-1783) המחזאי החשוב האחרון שכתב עבור תיאטרון הבובות היפני בוּנְרָקוּ, ושם הספר מבוסס על אחד המחזות המפורסמים שלו, שעוסק בניסיון הפיכה בשנת 645, והועלה באוסקה ב-1771, המסתיים בהקרבת חייה של אישה למען השבת הסדר החברתי על כנו והעלאה על נס של הקרבה עצמית בקרב נשים. אני באמת סקרנית מה אושימה עשתה עם הסיפור הזה.

ספרה של אושימה, אני ממש רוצה לקרוא אותו, אבל לא ברור לי מתי אמצה את הזמן עם כל ערימות הספרים שמחכים לי

פרס נאוקי עלה לכותרות הפעם כיוון שלראשונה מאז היווסדו בשנת 1935 כל ששת המועמדים לפרס היו נשים. פרס נאוקי ניתן עבור יצירות ספרות פופולרית יוצאות מהכלל שנכתבו על ידי סופרות וסופרים עם קריירה מבוססת (זאת בניגוד לפרס אקוטגווה שניתן בדרך כלל לסופרים בתחילת הקריירה שלהם, לעיתים לא ידועים כלל, עבור יצירה ספרותית שנחשבת חדשנית או מיוחדת מבחינת אסתטיקה או נושא, מה שאפשר אולי לכנותו ספרות יפה). בהתאם למגמה בולטת בשנים האחרונות, סופרות תופסות מקום יותר ויותר בולט בזירה הספרותית ביפן. מאז ועד היום מתוך 189 זוכים היו 44 סופרות, אבל בחמש השנים האחרונות מתוך 48 מועמדים לפרס נאוקי היו 25 סופרים ו-23 סופרות, ומתוך 10 זוכים 6 היו סופרות. האישה הראשונה שזכתה בפרס הייתה אובה מינקו (חפשו "לדוג חלומות" בעברית, אני מתארת לעצמי שאולי אפשר להשיג את זה בחנויות יד שנייה) בשנת 1941.

איממורה נצוקו (מימין) ואושימה מסומי (משמאל) בטקס הכרזת הזוכות (תמונה מהפינגטו פוסט)

משפחה היא אנשים שדואגים לך: הזוכה החדש בפרס חנויות הספרים ביפן

כל הגדרה מילונית של מושג "משפחה" בהכרח תכלול את המילים "קרבת דם". קיימת הנחה סמויה (או לא כל כך סמויה) שהורים ביולגיים זה מה שהכי טוב לילד או ילדה. אנחנו מניחים שילדה שגדלה ללא אב או ללא אם, או עם סבא וסבתא בלבד, או במשפחה מאמצת בהכרח זכתה לפחות "משפחה" מאשר ילדים הגדלים עם אמא ואבא (ובישראל חובה גם אחים ואחיות). התמודדות עם ההנחה הזאת עומדת במרכזו של ספר "והמקל מועבר הלאה" (そしてバトンは渡された) מאת סֶאוֹ מאיקוֹ, שזכה בפרס הגדול של חנויות הספרים לפני זמן קצר.

הגיבורה היא יוּקוֹ, שבמהלך חייה היו לה שתי אמהות ושלושה אבות, ואנו פוגשים אותה לראשונה כנערה בת 17 שעולה לכיתה י"ב. המחנכת שלה שואלת אותה על המצב בבית, ויוקו מרגישה תסכול:

"למה לעזאזל אני לא אומללה? לו רק היו לי בעיות או צרות כלשהן לספר עליהן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר. זה קורה לי כל הזמן, ובסוף תמיד אני מרגישה שאני צריכה להצטדק".

השיחה אמורה להיות על התוכניות של יוקו להמשך לימודים, אבל הדבר הראשון שהמורה שואלת הוא האם יוקו חווה קשיים כלשהם בבית. יוקו רגילה שמצפים ממנה להיות אומללה או לסבול מבעיות כלשהן בגלל המצב המשפחתי שלה, אבל היא אף פעם לא חושבת על עצמה כילדה לא מאושרת.

את אמה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה רק בת שלוש, יוקו לא זוכרת. אבל היא כן זוכרת את אביה, שנשלח מטעם החברה שלו לעבוד בברזיל כשיוקו הייתה בת שמונה, והשאיר אותה עם אשתו השניה ביפן. מאז החליפה יוקו את שם משפחתה מספר פעמים, אבל כל אדם שנתקלה בו בדרכה דאג לה וטיפל בה כמיטב יכולתו או יכולתה. אנחנו נחשפים לקורות חייה דרך זכרונותיה ודרך סיפור התבגרותה והפיכתה לאישה צעירה שעומדת להקים משפחה משלה. לאט לאט אנו לומדים גם על הקשיים שהיא חוותה וגם על הבעיות שהמבוגרים סביבה נאלצו להתמודד איתן, ועל האופן בו הם ניסו לספק לה את הילדות המאושרת ביותר שהם רק יכולים. כך, טרם עזב, ומתוך רצון לעשות את הדבר הנכון ביותר עבור בתו, שאל אביה של יוקו האם היא רוצה להצטרף אליו או להישאר עם אשתו. אשתו, ריקה, בוחרת להסתיר את מכתביו ליוקו, מתוך פחד לאבד את הילדה. אבל היא גם עובדת קשה כדי לפרנס את שתיהן, וכשיוקו מביעה רצון לנגן בפסנתר, היא אף מוצאת איש עשיר ובעל פסנתר כדי להתחתן איתו ולעניק ליוקו את האפשרות הזאת. כשריקה מגלה שהיא חולה בסרטן היא מתחתנת בפעם שלישית עם אדם נוסף, כי היא סבורה שהוא האיש הנכון לטפל בילדה בהיעדרה, ובסופו של דבר יוקו, שעולה לתיכון, מוצאת את עצמה גרה עם "אב" חד הורי.

הקשיים בספר מדווחים בצורה קלילה, כלאחר יד, ואירוע שהיינו מצפים שיהיה טראומטי מתואר רק כעוד אירוע בחיים. זו גם חוזקתו וגם חולשתו של הספר. מתוך רצון להראות שמשפחה היא אנשים שדואגים לך ולאו דווקא אנשים הקשורים אליך בקשרי דם, הספר מצליח רק לגעת בקלילות בקשיים שאדם ממשפחה "לא נורמטיבית" נאלץ להתמודד איתם אל מול החברה. הגישה הזאת מונעת את הצגתה של יוקו כקורבן, אבל היא גם לא מאפשרת ביקורת מורכבת של המציאות. עם זאת, יש בספר את כל המרכיבים שנועדו להפוך אותו לרב מכר ביפן: אוכל כמוטיב מרכזי המסמל רגשות ומצבי רוח, מוסיקת פסנתר המחברת בין בני אדם, הומור קליל, הספר מלא בדמויות פגומות אך מקסימות כל אחת בדרכה, והוא בנוי כך שהקורא לא ישתעמם לרגע במהלך הקריאה.

נראה שהשאלה מהי משפחה מאושרת מטרידה יוצרים רבים היום ביפן. ביוני 2018 יצא לבתי הקולנוע סרטו של קורה-אדה הירוקזו, "המשפחה שלי" (万引き家族), שהפך גם לשובר קופות ביפן וגם זכה בפרס בפסיבל קאן. הסרט הוקרן גם בארץ, ומי שראה בוודאי זוכר את המשפחה המורכבת מאנשים ללא כל קשר דם ביניהם. אף אחת מהדמויות אינה מהלת חיים נורמטיביים בחברה, אך יחד הם יוצרים דיוקן של משפחה אוהבת ודואגת. המשפחה הזאת "מאמצת" ילדה קטנה בשם יורי  ללא ידיעת הוריה המזניחים, ודווקא כאן הילדה מוצאת משפחה אמתית ודואגת, הגם שבמקום לשלוח אותה לבית ספר, היא מלמדת אותה לגנוב דברים מחנויות. הסרט מסתיים במעצרם של "אב" ו"אם" המשפחה ובהחזרתה של יורי אל הוריה הביולוגיים והנורמטיביים, איתם היא ממשיכה להיות ילדה בודדה ומוזנחת.

הדמויות בסרט של קורה-אדה הרבה יותר שוליות מבחינה חברתית מאשר הדמויות בספר של סאו, אבל בשתי היצירות אנחנו נפגשים עם דמויות שהפגימות החברתית שלהן היא גם חוזק שלהן כבני אדם. האב בסרט הוא פועל בניין שמשלים הכנסה באמצעות גנבה, אבל הוא גם אדם רגיש לילדים אותם אסף בדרך. ריקה היא אישה לא טיפוסית, שלא מפחדת להחליף גברים ועבודות, ואולי הטיפול שלה ביוקו לא בדיוק הדוגמה הטובה ביותר לחינוך, אבל הכוונות שלה תמיד טובות, ובסופו של דבר היא מצליחה להעניק ליוקו גם חינוך וגם אב שמטפל בה בצורה הטובה ביותר. כמו הספר, גם הסרט חושף את הבעיות החברתיות עם הומור עדין, אבל הוא גם ביקורתי יותר וגם מסרב להעניק לדמויות סוף באמת טוב. הוא מראה שבסופו של דבר החברה עיוורת לדמויות השוליים וכך גם עיוורת לבעיות במשפחות "אמתיות". העובדה שיורי מוחזרת למשפחה הביולוגית שלה, למרות ההזנחה שהיא עוברת בה, והעובדה שגם "האם" המאמצת שלה מרגישה שהיא לא מתאימה להיות אמא, מראה שהחברה (ואני חשבתי שגם קורה-אדה עצמו) לא מוכנה להניח למיתוס המשפחה הביולוגית המאושרת.

בשנה האחרונה נושא המשפחה עלה ביפן בהקשרים שונים. מקרה מוות כתוצאה מהתעללות של ילדה בת 10 ממחוז צ'יבה, שהוחזרה לחזקת אביה גם אחרי שהיה ברור שהיה אלים כלפיה, הביאה את הממשלה לבדוק מחדש את החוקים הקשורים להתעללות בילדים במשפחה. וזה לא היה המקרה היחיד, מוקדם יותר באותה שנה מתה פונטה יואה בת חמש, והרשויות מדווחות על עליה של כ-23% בדיווחים על התעללות בילדים בשנת 2018 לעומת השנה הקודמת. גם ההגדרה של משפחה ממשיכה להיות מאותגרת ממספר כיוונים. זוגות רבים מבקשים לאפשר שמירה על שמות משפחה קודמים גם לאחר נישואים (ביפן בני הזוג מחויבים לבחור שם משפחה אחד) והמאבק להכרה בזוגות חד מיניים נמשך. מספר ערים וכעת גם מחוז אחד (איברקי) התחילו להציע אפשרות של רישום זוגיות. ב-14 בפברואר השנה, 13 זוגות של הומואים ולסביות הגישו תביעה נגד המדינה בטענה שהגבלת זכותם להירשם כנשואים נוגדת את החוקה ופוגעת בזוגות מבחינה כלכלית. השינויים החברתיים האלה וגם השינויים הדמוגרפיים ביפן כמובן מוצאים ביטוי גם ביצירות ספרות וקולנוע.

 

ספר שירה חדש: מסאוקה שיקי "שני סתווים" (תרגום: איתן בולוקן)

מסאוקה שיקי, דיוקן עצמי, 1900
(מאוסף הספרייה הלאומית, טוקיו)

אולי עבור חלק מהקוראות והקוראים אלה כבר חדשות ישנות, אבל לא מזמן יצא לאור ספר שירים של משורר חשוב ומחדש הייקו מתקופת מייג'י מסאוקה שיקי (1867-1902). הספר נקרא "שני סתוים" והוא נערך ותורגם על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת ירח חסר. בהקדמה ובאחרית דבר ד"ר בולוקן מספק רקע על המשורר ותקופתו ובעיקר על האסתטיקה שבבסיס יצירתו של שיקי. חוקר הספרות דונלד קין כתב ש"השירה היפנית שהייתה במצב עגום ניצלה בזכותו של אדם אחד – מסאוקה שיקי," כך שאין ספק שמדובר בתרגום חשוב מאוד.

אני רק אעיר הערה קטנה לגבי השם שנבחר לאוסף. הוא לקוח מאחד השירים המפורסמים של שיקי, אותו הוא הקדיש לחברו נצומה סוסקי:

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים

סוסקי ושיקי נפגשו לראשונה ב-1884 במכינה אקדמית של אוניברסיטת טוקיו (שנקראה אז האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו), אך החברות ביניהם לא הייתה מיידית. שיקי, שהתקשה בלימודיו, ראה בסוסקי עצלן שתופס מעצמו יותר מדי. אך מ-1889, כששניהם היו בני 23, חברותם העמיקה, בין היתר משום שגילו עניין משותף ברָקוּגוֹ (הופעת בידור המבוצעת על שחקן יחיד). באותה תקופה התחיל שיקי להשתעל עם ליחה דמית, ואז גם אימץ את שם העט בו הוא מוכר כיום (שמו הפרטי שנתנו לו הוריו היה נוֹבוֹרוּ) – הסימניות שבחר 子規 הן גם הסימניות בהן מציינים סוג מסוים של קוקיה, הנקראית ביפנית הוֹטוֹטוֹגיסוּ, שלפי אמונה יפנית יורקת דם כשהיא שרה. ב-1892 הצטרף שיקי ככותב קבוע לעיתון ניפוֹן ואף על פי שתרומתו הייתה ספרותית בעיקרה, כשפרצה מלחמת סין יפן הראשונה ב-1894, גברה התלהבותו מהאפשרות לסקר את המלחמה כעיתונאי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בעת החדשה בה ליפן הייתה הזדמנות להפגין את עוצמתה וההצלחות הצבאיות הגבירו את תחושת הגאווה הלאומית. שיקי, שסבל מבריאות חלשה, ראה באפשרות של השתתפות (גם אם לא פעילה) במלחמה דרך להפגין אומץ וגבריות. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לסין רק אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. הוא שהה שם חודש אחד בלבד ובדרך חזרה ליפן בריאותו התדרדרה עד כדי כך שמיד עם שובו, בסוף מאי 1895, אושפז בבית חולים בקוֹבֶּה. באוגוסט אותה שנה שיקי נסע למצוימה, עיר הולדתו. באותה תקופה עבד שם סוסקי כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, והוא הזמין את חברו לגור איתו. החודשיים ששיקי שהה בביתו היו התקופה הארוכה ביותר בה שני החברים בילו יחד, והיא הייתה משמעותית עבור השניים מבחינה אישית וגם מבחינת התפתחות היצירה שלהם. השיר על שני סתווים נכתב בדיוק בהקשר זה, כששיקי עמד לעזוב את מצויאמה ולחזור לטוקיו, משאיר אחריו את סוסקי, שעדיין חשב שיהיה משורר הייקו כמו שיקי ולא סופר פרוזה.

כשאנחנו מסתכלים על שירה, במיוחד על שירת הייקו, אנחנו נוטים לראות בעיקר את ההיבטים הפואטיים שלה, ואין ספק ששיקי היה אדם מחונן ביותר, אך לצד ההיבט הזה מעניין לחשוב גם על הסביבה החברתית שבתוכה הספרות והשירה נוצרו. העולם הספרותי של תקופת מייג'י היה עולם של גברים שטיפחו וקידמו אחד את השני. אנו נוטים לחשוב על ספרות, ובמיוחד על שירה (ועל אחת כמה וכמה על הייקו) כעל משהו רוחני, לירי, אישי. אך יש לזכור שאלה תמיד היו חלק מהזירה הפומבית, מהשיח האינטלקטואלי הבלתי ניתן לניתוק מהזירה הפוליטית ומהתפתחויות חברתיות והיסטוריות. חידוש של הייקו על ידי שיקי לא התרחש בתוך חלל ריק, אלא כחלק מתהליך התעצבותה של יפן כמדינת לאום, שביקשה ליצור זהות לאומית-תרבותית אל מול מדינות אחרות. כך גם הקשרים בין הגברים נתפסו פעמים רבות כחשובים יותר מקשריהם עם בנות הזוג שלהם. תקופת מייג'י במיוחד התאפיינה בחברויות עמוקות בין יוצרים, כמו זו של מסאוקה שיקי וסוסקי. השניים אפילו אפיינו את הקשר ביניהם כבעל (סוסקי) ואישה (מסאוקה), בלי שהדבר יסמל משהו ארוטי, אלא קשר חברי עמוק.

יש משהו יפה בקשרים עמוקים כאלה, שמאפשרים הפרייה הדדית משמעותית. זה מחדד את העובדה שלמרות נטייתנו לתפוס יוצרים (ובמיוחד יוצרים קנוניים) כגאונים יחידי סגולה, יצירתם לא הייתה מתאפשרת ללא קשריהם עם אנשים אחרים, ללא סביבתם, ללא התנאים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו. החברויות הגבריות של תקופת מייג'י הביאו לפריחה ספרותית ולהופעה של מגוון קולות ומגוון קבוצות של אנשי רוח. השיח בין הקבוצות האלה היה מאוד פומבי ולפיכך קשור בקשר הדוק להלך הרוח החברתי והפוליטי. ואולי עצם הפומביות הרבה של השיח הזה מסבירה גם את היעדרן (היחסי) של נשים ממנו.

בכל אופן, אלה רק מספר מחשבות שעלו לי, והן לגמרי לא אמורות לגרוע מההנאה שאני בטוחה שתפיקו מקריאה בשיריו של שיקי.  

את הספר ניתן להזמין ישירות מאתר של ירח חסר או להשיג בחנויות ספרים עצמאיות.

כאן אפשר לשמוע את הריאיון שנערך עם המתרגם איתן בולוקן בתוכנית "מה שכרוך" (בערך מדקה 15): https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=12477

פרסי אקוטגווה ונאוקי ינואר 2018

פרסי אקוטגווה ונאוקי – ינואר 2018

בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי וזה הזמן להכיר את הזוכות והזוכה:

את פרס אקוטגווה חולקות הפעם וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ 若竹千佐子 עבור נובלה "אני אלך לבד" (おらおらひとりでいぐも) ואישיאי יוּקָה 石井遊佳 עבור "רפש של מאה שנים" (百年泥). זאת לא פעם ראשונה שאת הזכייה חולקות שתי סופרות או סופרים, ויש גם פעמים בהן הוועדה לא מצאה אף אחד מספיק ראוי להעניק לו את הפרס. פעם אחרונה ששתי סופרות חלקו את הפרס הייתה כשקנהרה היטומי ווטיה ריסה זכו ב-2003. הן היו הסופרות הצעירות ביותר שאי פעם זכו בפרס. ווטיה הייתה בת 19 בלבד בעת הזכייה. אפשר לקרוא את היצירות הזוכות שלהן באנגלית (אם כי, הספר של קנהרה קיים רק ביד שניה) – "נחשים ועגילים" של קנהרה (Snakes and Earrings), ו"הגב שבו אני רוצה לבעוט" (תורגם כ-I Want to Kick Your Back) של ווטיה.

אישיאי יוּקָה

הפעם בפרס זכו שתי נשים שעברו כברת דרך ארוכה וצברו ניסיון חיים רב לפני שהגיעו לפרס הביכורים שלהן.  אישיאי יוקה מספרת על עצמה שכשכל חבריה  חיפשו משרה מסודרת אחרי אוניברסיטה, היא לא יכלה לחשוב על לעבוד במשהו מסודר וקבוע. החיים הובילו אותה לעבודה בחברת הלוואות, כמוכרת בחנות ממתקים, כמלצרית באונסן, בחברה המספקת בעלי חיים לניסויים, ואפילו, למשך יום אחד, בחברה המתמחה בתיווך בין אנשים ששקעו בחובות לבין מלווים בריבית קצוצה. היא מעידה על עצמה שמעולם לא הצליחה להתמיד בעבודה, והדבר היחיד שהיה קבוע בחייה הוא הכתיבה. היא כתבה מאז ימיה כסטודנטית באוניברסיטה, ומספר פעמים אף שלחה את כתבי היד שלה להוצאות ולוועדות פרס (ביפן אחת הדרכים להתחיל קריירה בספרות היא לזכות באחד מהפרסים הרבים לסופרים מתחילים המוצעים על ידי כתבי עת שונים), אך עד כה לא הצליחה להתפרסם. את "רפש של מאה שנים" כתבה בהשראת שהייתה בהודו יחד עם בן זוגה חוקר הסנסקריט. כמו גיבורת הסיפור היא שימשה כמורה ליפנית בחברת הייטק בצ'נאי, בירת טאמיל נאדו בדרום הודו, וכמו גיבורת הסיפור חוותה את השיטפון בדרום הודו בדצמבר 2015. הסיפור מתחיל שלושה ימים אחרי הפסקת השיטפונות, כשמפלס המים יורד ואנשים מתחילים לצאת החוצה. המחברת יוצאת מביתה, מפלסת את דרכה בתוך הבוץ והרפש ומגיעה לגשר מעל נהר אדיאר העמוס בבני אדם, כדי לחצות לצד השני ולהגיע לחברה שבה היא עובדת, והסיפור מסתיים כשהיא מסיימת לחצות את הגשר. בזמן הקצר הזה אנחנו לומדים על עברה, על עברן של תלמידיה, על דברים שמתרחשים (או נדמה שמתרחשים) על הגשר ועל דברים שהתרחשו בעבר. או אולי הם מתרחשים בו זמנית? הזמן והמרחב משנים צורה וזולגים אחד לתוך השני, ודברים משונים שמתרחשים מסופרים כמו דברים מובנים מעליהם. אנשים פוגשים בני משפחה וחברים שלא ראו הרבה זמן או שמתו מזמן, אנשים מגיעים לעבודה באמצעות כנפיים, כדי להימנע מפקקים, אבל כל זה קורה בתוך מציאות של הודו, כפי שחוותה אותה אישה יפנית אחת. הגיבורה נזכרת במחשבות שהיו לה כילדה חולמנית:  "פתאום אני חושבת, היום יום ראשון. ואז המחשבה הבאה שלי היא שזה אומר שבמקום אחר כלשהו אמור להיות יום ראשון נוסף. יום ראשון שאני חווה עכשיו ויום ראשון שאף פעם לא חוויתי. שניהם יום ראשון, ואף אחד מהם הוא לא יום הראשון האמתי או הנכון." בנובלה הזאת כל הדברים נראים כמתרחשים פתאום באותו זמן ובאותו מקום, אבל גם כדברים שהתרחשו בעבר או יתרחשו בעתיד, והכול נדחס לתוך פרק הזמן הקצר בו אנחנו קוראים את הנובלה או הזמן שלוקח לגיבורה לחצות את הגשר.

wakatake

וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ (התמונה מפה)

לעומת דחיסות הזמן והמרחב ב"רפש של מאה שנים", ב"אני אלך לבד" היצירה נפרשת על פני שנה שלמה, ואפשר לומר שהיא יותר קרובה לריאליזם. המחברת וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ  מספרת שכתבה את הנובלה כדרך התמודדות עם מותו של בעלה. הוא נפטר לפתע כשהיא הייתה בת 57. בנה, שראה שאמו מתקשה להתמודד עם הבדידות, עודד אותה להתחיל ללכת לשיעורי כתיבה, שכבר מזמן רצתה לקחת. כך, בגיל 60, היא התחילה ללמוד כתיבה יוצרת, והשנה, בגיל 63 היא זכתה בפרס אקוטגווה. הכותרת של הספר לקוחה משירו של מיאזווה קנג'י (1896 – 1993) "בוקר של פרידה אחרונה" שנכתב בעקבות מותה של אחותו האהובה. כל השיר כתוב ביפנית סטנדרטית למעט המשפט הזה שכתוב בניב של צפון מזרח יפן, שם נולד מיאזווה, ושם נולדה גם וקטקה. הספר כתוב כמעט כולו תוך שימוש בניב הזה, שנחשב קשה במיוחד להבנה לדוברי יפנית סטנדרטית, אבל זה גם אחד המאפיינים היפים של הספר. ספרים רבים משתמשים בניב של אוסקה המוכר והאהוב, החל מטניזקי ג'ונאיצ'ירו ועד נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה ב-2015, אבל את הניב של צפון מזרח לא רואים הרבה, וכעת הוא מגיע אל לבו של מיינסטרים. הספר נפתח בביתה של גיבורת הספר, גברת מוֹמוֹקוֹ, אישה בת 74 שאיבדה את בעלה לפני 15 שנה. בנה עזב את הבית מזמן ולא שומר על קשר עם אמו, וגם יחסיה עם בתה, שגרה עם בעלה ושני ילדיה יחסית קרוב, אינם פשוטים. גברת מומוקו יושבת בסלון ביתה ומקשיבה לקולות הבאים מבפנים ומבחוץ. היא חוששת להסתובב כי הקול שמגיע מבחוץ הוא בפירוש רשרוש של עכבר. זאת אולי נשמעת סצנה עגמומית, אבל היא כתובה כמו אימפרוביזציה של הרכב ג'אז. יש בה גם בדידות, אבל גם שמחה, ערבוביה של קולות וצלילים. גברת מומוקו הגיעה לטוקיו בגיל 24, יום לפני שהייתה אמורה להינשא לחבר ילדות שלה, משום שהרגישה שתרועת החצוצרות של פתיחת האולימפיאדה קוראת לה. בטוקיו היא פגשה את שוּזוֹ, השניים התאהבו והקימו משפחה. לאורך פרקי הנובלה גברת מומוקו מדברת עם הקולות שבתוכה (להם היא קוראת סיסים), עם עצמה בצעירותה, עם בעלה המנוח, ועם בתה גם כשהיא נוכחת בדירה ובעיקר כשהיא לא נוכחת בדירתה. לאורך הדרך נפרשת תפיסת המשפחה ואהבה המורכבת שלה. היא אהבה את בעלה אהבה גדולה ומתגעגעת אליו מאוד, אך גם לא מהססת להודות שהיה בתוכה חלק ששמח על מותו ועל האפשרות ללכת קדימה לבד. היא הייתה אם טובה לילדיה, אהבה ודאגה להם, אך לתפיסתה היא כי אימהות חייבות להיות מסוגלות להניח לילדיהן להיפרד מהן. החיים ארוכים ובסופו של דבר ההורים והילדים הם אנשים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו. הנובלה מצליחה לשמור על מתח בין סנטימנטליות ונוסטלגיה לבין אופטימיות ומבט קדימה גם בגיל מבוגר.

למרות ההבדלים הברורים בין שתי היצירות האלה, הן דומות מבחינת שני היבטים לפחות. האחד הוא עיסוק בקשר בין שפה לזהות, והאופן בו השפה מעצבת את התודעה שלנו. ב"רפש של מאה שנים" הגיבורה פוגשת את שפת האם שלה דרך עיניהם של תלמידיה, ודרך ניסיון לתווך להם מושגים הקשורים לתרבות יפנית, ובתורה לומדת על התרבות בהודו דרך סיפוריהם של תלמידיה ודרך השימוש הייחודי שלהם בשפה היפנית. וב"אני אלך לבד" הגיבורה קושרת את זהותה בניב של עיר מולדתה. אחת הסיבות להתאהבותה בשוזו היא העובדה שגם הוא דיבר באותו ניב, והיה בשבילה מאין מולדת הרחק מהמולדת. עם השנים למדה לדבר ביפנית סטנדרטית והפסיקה להשתמש בניב המיוחד שלה, אך כעת כשהיא נותרה לבד הוא מציף אותה ופורץ מתוכה מחדש בלי שליטה, קולות הסיסים מדברים איתה בניב של צפון מזרח יפן. וזה מביא לנקודת הדמיון הנוספת בין שתי היצירות והיא רב קוליות. גברת מומוקו שומעת קולות רבים ומדברת עם קולות רבים, וכך גם הגיבורה של "רפש של מאה שנים". היא שומעת את קולה של חברתה לכיתה, נערה מופנמת שאף פעם לא מדברת עם אף אחד, והיא שומעת את קולו של דֶווראג', אחד מתלמידיה, אף שהוא לא לידה כלל, והיא גם שומעת ומבינה את קולותיהם ומחשבותיהם של אנשים סביבה, אף על פי שהיא לא יודעת טמילית. והקוראים שומעים את כל הקולות האלה דרך הגיבורות ויחד עם הגיבורות.

איזו מהיצירות אהבתי יותר? האמת היא ששתיהן היו מצוינות בעיניי, כל אחת בדרכה, אבל היה משהו ב"אני אלך לבד" שמשך אותי יותר. אולי העובדה שהיה לי קשה להניח את הספר הזה, למרות שמבחינת השפה שלו היה לי מאוד קשה לקרוא. אולי היה משהו במוזיקה שלו, משהו בקולות שלו, בקולה של גברת מומוקו שהצליח לרתק אותי.

קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ וספרו (התמונה מפה)

ולבסוף קישור נוסף לסופר מיאזווה קנג'י שבשורה משירו השתמשה וקטקה ככותרת לנובלה שלה. הזוכה בפרס נאוקי השנה הוא קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ 門井慶喜, שקיבל את הפרס עבור ספרו "האבא של רכבת שביל החלב" 銀河鉄道の父, המבוסס על ספרו המפורסם של מיאזווה קנג'י "לילה ברכבת שביל החלב". הספר המקורי הוא ברובו מסע פרידה בין שני חברים, שאחד מהם טובע בנהר והשני מלווה אותו בחלום בדרכו האחרונה על שביל החלב, אף על פי שמוות מעולם לא מוזכר בפירוש בספר, והסיפור מלא בחמלה וחברות. אם אתם רוצים לקרוא משהו של מיאזווה קנג'י בעברית, הנה "מסעדה רבת הדרישות" בתרגום איתמר זדוף.

 

רשימת רבי המכר ביפן לשנת 2016

שלום לקוראי הבלוג וברכות לשנה החדשה! שתהיה שנת 2017, שנת התרנגול, נפלאה!

להלן רשימה של רבי מכר בקטגוריה של סיפורת (ספרים בכריכה קשה) שהתפרסמה על ידי מפיצי הספרים הגדולים ביפן Nippan ו-Tohan:

מקום 1:

1אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい) מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ (住野よる), 2015

ספר ביכורים, שבמקור התפרסם בפברואר 2014 באתר "הבה נהיה סופרים" (小説家になろう), המוקדש לסיפורים ורומנים של חובבים. הרומן זכה להצלחה כה גדולה, עד שב-2015 הוצאה לאור פוּטָבָּשָה הוציאה אותו לאור כספר רגיל, וב-2016 הגיע למקום השני בדירוג "הפרס הגדול של חנויות הספרים" (ב-2015 הגיע למקום ה-6). גיבור הספר הוא צעיר מופנם ומתבודד שיום אחד מוצא יומן סודי של אחת מבנות כיתתו יָמָאוּצ'י סָקוּרָה. דרך היומן הזה הוא מגלה שהצעירה החיונית והחברותית חולה במחלת לבלב חשוכת מרפא, ושלא נותר לה זמן רב לחיות. הסוד שמתגלה לגיבור בסופו של דבר מקרב בין שני הצעירים, שעל פניו נראה שאין שום דבר משותף ביניהם.

הסופרת (או הסופר?), ששומרת באדיקות על פרטיותה, הוציאה בינתיים עוד שני ספרים (ראו מקום 5), והעיבוד של ספר הביכורים ייצא למסכי הקולנוע ביולי 2017.

מקום 2:

2יער של כבשים ופלדה (羊と鋼の森) מאת מיאשיטָה נָצוּ (宮下奈都), 2015

הספר זכה במקום הראשון בפרס הגדול של חנויות הספרים ב-2016. הזוכים בפרס מתפרסמים באביב, ולכן לא מפתיע שהיה לספר זמן לצבור קוראים ולעשות חיל במכירות.

גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים.

מקום 3:

3אנשי קוֺנְבּיני (コンビニ人間) מאת מורטה סיאקה (村田沙耶香), 2016

במקום השלישי במכירות – ספר של סופרת באמת נפלאה מורטה סיאקה, שזכה השנה בפרס אקוטגווה. זאת ללא ספק השנה של מורטה, שספריה מתפרסמים וזוכים בפרסים כבר מ-2003, אך רק בשנה החולפת חדרה לתודעה הציבורית, עם זכייתה בפרס הספרותי החשוב ביותר.

גיבורת הספר, פוּרוּקוּרָה קייקוֺ, היא אישה בת 36, עדיין לא נשואה ומועסקת כעובדת זמנית בקוֺנְבּיני (חנות נוחות). היא עצמה מאושרת מחייה, לאחר שבצעירותה התקשתה להבין את החוקים לפיהם העולם סביבה פועל. סדר היום הקבוע והחוקים הברורים של עבודה בקונביני גורמים לה להרגיש שהיא מצאה את מקומה בעולם, אך משפחתה וחבריה מודאגים מכך שהיא הולכת בתלם. מבחינת החברה עומדות בפניה שתי אפשרויות, או להתחתן וללדת ילדים או למצוא עבודה קבועה ומכובדת, אך זה לא מה שקייקו עצמה מחפשת. לא  מדובר כאן בספר על ניכור רגשי וחברתי האופייני לגיבורים של מורקמי הרוקי ויושימוטו בננה, אלא יותר סאטירה על החברה היפנית (וכן, גם שלנו) המתקשה להכיל מגוון דרכי חיים, למרות הדגש על חופש הבחירה ועל העדפותיו של הפרט בשיח הציבורי ובמדיה.

מקום 4:

4ניצוץ (火花) מאת מָטָיוֺשי נָאוֺקי (又吉直樹), 2015

הספר של הקומיקאי הידוע זכה בפרס אקוטגווה באוגוסט 2015 ומאז לא יורד מהכותרות. בשנה שעברה הוא היה הספר הנמכר ביותר, אבל גם השנה נכנס לחמישיה הפותחת.

גיבור הספר הוא קומיקאי מָנזאי בשם טוֺקוּנָגָה. מָנזאי (漫才師) הוא סגנון קומי יפני מסורתי – בדרך כלל שני אנשים העומדים על במה ומשעשעים את הקהל באמצעות שיחה מצחיקה שמנהלים ביניהם. ההומור מבוסס על אי הבנות הנובעות ממשחק מילים. הספר עוקב אחר מערכת היחסים בין טוקונגה לקָמִיָה, קומיקאי מנזאי מצליח. קמיה לוקח את טוקונגה תחת חסותו בתמורה לכך שטוקונוגה יכתוב את הביוגרפיה שלו. בדרך נחשף בפני הקורא העולם המרתק של האומנות הקומית מנזאי.

השנה יצאה סדרה בנטפליקס המבוססת על הספר.

מקום 5:

5שוב ראיתי את אותו חלום (また、同じ夢を見ていた) מאת סומינו יורו, 2016

הרומן השני של סומינו יורו גם הוא נכנס לחמישיה הפותחת. הגיבורה של הספר היא תלמידת בית ספר יסודי קיוֺנָגי נָנוֺקָה, ילדה פיקחת, אך חסרת חברים. דרך מפגשיה עם ילדות ונשים אחרות בשכונה – האישה הזקנה, האישה שכולם מכנים אותה "כלבה", ותלמידת תיכון החותכת את עצמה – מתחקה הספר אחר המשמעות של "אושר" ואחר הדברים שבני אדם היו רוצים לשנות בחייהם.

מקום 6:

6לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに) מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ (川口俊和), 2015

השמועה אומרת שאם מגיעים לעיר מסוימת, לבית קפה מסוים, ומתיישבים בכיסא מסוים, תוכלו לבקש לחזור לכל נקודה בעברכם שתרצו. ארבעה סיפורים של אנשים שונים שמנסים את מזלם בחזרה לעבר: סיפורו של זוג שנפרד זמן קצר לפני שהבחור החליט להציע נישואים, סיפורם של איש שהולך ומאבד את הזיכרון והמטפלת שלו, סיפורן של אחיות, שאחת מהן ברחה מהבית, והסיפור של אישה שעובדת באותו בית קפה.

מקום 7:

7גן עדן של צפרדעים (カエルの楽園) מאת היקוּטה נאוקי (百田尚樹), 2016

היקוּטה התפרסם במיוחד בעקבות עיבוד ספר הביכורים שלו זירוֺ נצחי (永遠の0, 2006) לקולנוע ב-2013, שזכה לשבחים רבים, אך גם לביקורת בשל התיאור האוהד של טייסי קמיקזה. היקוטה ידוע בהתבטאויותיו הלאומניות ובהכחשת טבח ננקינג.

הספר החדש מתאר את ארץ הצפרדעים, שתושביה מנסים בכל מחיר לשמור על חוק המונע מהם להלחם (סעיף 9 בחוקת יפן, המונע מיפן להשתתף בלוחמה?), אך המבקרים במדינה מגלים במהרה, שלמרות החזות השלווה של ארץ הצפרדעים, מי שבאמת שולט בה הוא מלך עַיט (ארה"ב?).

מקום 8:

8מלך היבשה (陸王) מאת איקֵאִידוֺ ג'וּן (池井戸潤), 2016

איקאידו הוא סופר מפורסם, שרבים מספריו עובדו לסדרות טלוויזיה מצליחות, כמו Hanzawa Naoki, המתרחשת באחד הבנקים הגדולים ביפן, שהפרק האחרון שלה גרף 42.2% אחוזי צפיה. איקאידו ידוע בעיסוקו בעולם העסקים והכלכלה של יפן.

בספר החדש, בעל עסק קטן של נעלי טאבי מחליט להפיח רוח חדשה בעסקים המדשדשים, ולהשתמש בידע שצבר בייצור הנעליים המסורתיות כדי לייצר נעלי ריצה.

 מקום 9:

9ונוס המסוכנת (危険なビーナス) מאת היגשינו קייגו, 2016

היגשינו הוא סופר ידוע ואהוב מאוד שכותב בסוגת מתח ומסתורין, ועוד ב-1985 זכה בפרס אדוגווה רנפו, היוקרתי ביותר בתחומו. את הספרים שלו אפשר למצוא ברשימת רבי המכר לאורך שנים (בשנה שעברה ספרו המכשפה של לפלס (ラプラスの魔女) דורג רביעי ברשימת רבי המכר השנתית).

בונוס המסוכנת הגיבור הולך ומתאהב באשתו של אחיו הצעיר, שעקבותיו נעלמו.

מקום 10:

10הבית בו ישנה בת הים (人魚の眠る家) מאת היגשינו קייגו, 2015

רק כדי להוכיח לכם עד כמה הסופר הזה פופולרי – גם המקום ה-10 ברשימת רבי המכר שייך לו.

זוג שרק מחכה שבתם תסיים את מבחני הקבלה שלה לבית ספר יסודי כדי להתרגש, מקבל בשורה מרה – הבת טבעה בבריכה. כשהשניים מגיעים לבית חולים הם עומדים בפני החלטה קשה – האם לנתק את בתם שמתה מוות מוחי מהמכשירים.

ויש גם חדשות טובות בשביל הקוראים בעברית. ספר אחד שלו תורגם לעברית. חפשו את נאמנותו של החשוד X בתרגומה של עינת קופר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2011).