קטגוריה: על ספרים

פרסי אקוטגווה ונאוקי ינואר 2018

פרסי אקוטגווה ונאוקי – ינואר 2018

בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי וזה הזמן להכיר את הזוכות והזוכה:

את פרס אקוטגווה חולקות הפעם וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ 若竹千佐子 עבור נובלה "אני אלך לבד" (おらおらひとりでいぐも) ואישיאי יוּקָה 石井遊佳 עבור "רפש של מאה שנים" (百年泥). זאת לא פעם ראשונה שאת הזכייה חולקות שתי סופרות או סופרים, ויש גם פעמים בהן הוועדה לא מצאה אף אחד מספיק ראוי להעניק לו את הפרס. פעם אחרונה ששתי סופרות חלקו את הפרס הייתה כשקנהרה היטומי ווטיה ריסה זכו ב-2003. הן היו הסופרות הצעירות ביותר שאי פעם זכו בפרס. ווטיה הייתה בת 19 בלבד בעת הזכייה. אפשר לקרוא את היצירות הזוכות שלהן באנגלית (אם כי, הספר של קנהרה קיים רק ביד שניה) – "נחשים ועגילים" של קנהרה (Snakes and Earrings), ו"הגב שבו אני רוצה לבעוט" (תורגם כ-I Want to Kick Your Back) של ווטיה.

אישיאי יוּקָה

הפעם בפרס זכו שתי נשים שעברו כברת דרך ארוכה וצברו ניסיון חיים רב לפני שהגיעו לפרס הביכורים שלהן.  אישיאי יוקה מספרת על עצמה שכשכל חבריה  חיפשו משרה מסודרת אחרי אוניברסיטה, היא לא יכלה לחשוב על לעבוד במשהו מסודר וקבוע. החיים הובילו אותה לעבודה בחברת הלוואות, כמוכרת בחנות ממתקים, כמלצרית באונסן, בחברה המספקת בעלי חיים לניסויים, ואפילו, למשך יום אחד, בחברה המתמחה בתיווך בין אנשים ששקעו בחובות לבין מלווים בריבית קצוצה. היא מעידה על עצמה שמעולם לא הצליחה להתמיד בעבודה, והדבר היחיד שהיה קבוע בחייה הוא הכתיבה. היא כתבה מאז ימיה כסטודנטית באוניברסיטה, ומספר פעמים אף שלחה את כתבי היד שלה להוצאות ולוועדות פרס (ביפן אחת הדרכים להתחיל קריירה בספרות היא לזכות באחד מהפרסים הרבים לסופרים מתחילים המוצעים על ידי כתבי עת שונים), אך עד כה לא הצליחה להתפרסם. את "רפש של מאה שנים" כתבה בהשראת שהייתה בהודו יחד עם בן זוגה חוקר הסנסקריט. כמו גיבורת הסיפור היא שימשה כמורה ליפנית בחברת הייטק בצ'נאי, בירת טאמיל נאדו בדרום הודו, וכמו גיבורת הסיפור חוותה את השיטפון בדרום הודו בדצמבר 2015. הסיפור מתחיל שלושה ימים אחרי הפסקת השיטפונות, כשמפלס המים יורד ואנשים מתחילים לצאת החוצה. המחברת יוצאת מביתה, מפלסת את דרכה בתוך הבוץ והרפש ומגיעה לגשר מעל נהר אדיאר העמוס בבני אדם, כדי לחצות לצד השני ולהגיע לחברה שבה היא עובדת, והסיפור מסתיים כשהיא מסיימת לחצות את הגשר. בזמן הקצר הזה אנחנו לומדים על עברה, על עברן של תלמידיה, על דברים שמתרחשים (או נדמה שמתרחשים) על הגשר ועל דברים שהתרחשו בעבר. או אולי הם מתרחשים בו זמנית? הזמן והמרחב משנים צורה וזולגים אחד לתוך השני, ודברים משונים שמתרחשים מסופרים כמו דברים מובנים מעליהם. אנשים פוגשים בני משפחה וחברים שלא ראו הרבה זמן או שמתו מזמן, אנשים מגיעים לעבודה באמצעות כנפיים, כדי להימנע מפקקים, אבל כל זה קורה בתוך מציאות של הודו, כפי שחוותה אותה אישה יפנית אחת. הגיבורה נזכרת במחשבות שהיו לה כילדה חולמנית:  "פתאום אני חושבת, היום יום ראשון. ואז המחשבה הבאה שלי היא שזה אומר שבמקום אחר כלשהו אמור להיות יום ראשון נוסף. יום ראשון שאני חווה עכשיו ויום ראשון שאף פעם לא חוויתי. שניהם יום ראשון, ואף אחד מהם הוא לא יום הראשון האמתי או הנכון." בנובלה הזאת כל הדברים נראים כמתרחשים פתאום באותו זמן ובאותו מקום, אבל גם כדברים שהתרחשו בעבר או יתרחשו בעתיד, והכול נדחס לתוך פרק הזמן הקצר בו אנחנו קוראים את הנובלה או הזמן שלוקח לגיבורה לחצות את הגשר.

wakatake

וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ (התמונה מפה)

לעומת דחיסות הזמן והמרחב ב"רפש של מאה שנים", ב"אני אלך לבד" היצירה נפרשת על פני שנה שלמה, ואפשר לומר שהיא יותר קרובה לריאליזם. המחברת וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ  מספרת שכתבה את הנובלה כדרך התמודדות עם מותו של בעלה. הוא נפטר לפתע כשהיא הייתה בת 57. בנה, שראה שאמו מתקשה להתמודד עם הבדידות, עודד אותה להתחיל ללכת לשיעורי כתיבה, שכבר מזמן רצתה לקחת. כך, בגיל 60, היא התחילה ללמוד כתיבה יוצרת, והשנה, בגיל 63 היא זכתה בפרס אקוטגווה. הכותרת של הספר לקוחה משירו של מיאזווה קנג'י (1896 – 1993) "בוקר של פרידה אחרונה" שנכתב בעקבות מותה של אחותו האהובה. כל השיר כתוב ביפנית סטנדרטית למעט המשפט הזה שכתוב בניב של צפון מזרח יפן, שם נולד מיאזווה, ושם נולדה גם וקטקה. הספר כתוב כמעט כולו תוך שימוש בניב הזה, שנחשב קשה במיוחד להבנה לדוברי יפנית סטנדרטית, אבל זה גם אחד המאפיינים היפים של הספר. ספרים רבים משתמשים בניב של אוסקה המוכר והאהוב, החל מטניזקי ג'ונאיצ'ירו ועד נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה ב-2015, אבל את הניב של צפון מזרח לא רואים הרבה, וכעת הוא מגיע אל לבו של מיינסטרים. הספר נפתח בביתה של גיבורת הספר, גברת מוֹמוֹקוֹ, אישה בת 74 שאיבדה את בעלה לפני 15 שנה. בנה עזב את הבית מזמן ולא שומר על קשר עם אמו, וגם יחסיה עם בתה, שגרה עם בעלה ושני ילדיה יחסית קרוב, אינם פשוטים. גברת מומוקו יושבת בסלון ביתה ומקשיבה לקולות הבאים מבפנים ומבחוץ. היא חוששת להסתובב כי הקול שמגיע מבחוץ הוא בפירוש רשרוש של עכבר. זאת אולי נשמעת סצנה עגמומית, אבל היא כתובה כמו אימפרוביזציה של הרכב ג'אז. יש בה גם בדידות, אבל גם שמחה, ערבוביה של קולות וצלילים. גברת מומוקו הגיעה לטוקיו בגיל 24, יום לפני שהייתה אמורה להינשא לחבר ילדות שלה, משום שהרגישה שתרועת החצוצרות של פתיחת האולימפיאדה קוראת לה. בטוקיו היא פגשה את שוּזוֹ, השניים התאהבו והקימו משפחה. לאורך פרקי הנובלה גברת מומוקו מדברת עם הקולות שבתוכה (להם היא קוראת סיסים), עם עצמה בצעירותה, עם בעלה המנוח, ועם בתה גם כשהיא נוכחת בדירה ובעיקר כשהיא לא נוכחת בדירתה. לאורך הדרך נפרשת תפיסת המשפחה ואהבה המורכבת שלה. היא אהבה את בעלה אהבה גדולה ומתגעגעת אליו מאוד, אך גם לא מהססת להודות שהיה בתוכה חלק ששמח על מותו ועל האפשרות ללכת קדימה לבד. היא הייתה אם טובה לילדיה, אהבה ודאגה להם, אך לתפיסתה היא כי אימהות חייבות להיות מסוגלות להניח לילדיהן להיפרד מהן. החיים ארוכים ובסופו של דבר ההורים והילדים הם אנשים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו. הנובלה מצליחה לשמור על מתח בין סנטימנטליות ונוסטלגיה לבין אופטימיות ומבט קדימה גם בגיל מבוגר.

למרות ההבדלים הברורים בין שתי היצירות האלה, הן דומות מבחינת שני היבטים לפחות. האחד הוא עיסוק בקשר בין שפה לזהות, והאופן בו השפה מעצבת את התודעה שלנו. ב"רפש של מאה שנים" הגיבורה פוגשת את שפת האם שלה דרך עיניהם של תלמידיה, ודרך ניסיון לתווך להם מושגים הקשורים לתרבות יפנית, ובתורה לומדת על התרבות בהודו דרך סיפוריהם של תלמידיה ודרך השימוש הייחודי שלהם בשפה היפנית. וב"אני אלך לבד" הגיבורה קושרת את זהותה בניב של עיר מולדתה. אחת הסיבות להתאהבותה בשוזו היא העובדה שגם הוא דיבר באותו ניב, והיה בשבילה מאין מולדת הרחק מהמולדת. עם השנים למדה לדבר ביפנית סטנדרטית והפסיקה להשתמש בניב המיוחד שלה, אך כעת כשהיא נותרה לבד הוא מציף אותה ופורץ מתוכה מחדש בלי שליטה, קולות הסיסים מדברים איתה בניב של צפון מזרח יפן. וזה מביא לנקודת הדמיון הנוספת בין שתי היצירות והיא רב קוליות. גברת מומוקו שומעת קולות רבים ומדברת עם קולות רבים, וכך גם הגיבורה של "רפש של מאה שנים". היא שומעת את קולה של חברתה לכיתה, נערה מופנמת שאף פעם לא מדברת עם אף אחד, והיא שומעת את קולו של דֶווראג', אחד מתלמידיה, אף שהוא לא לידה כלל, והיא גם שומעת ומבינה את קולותיהם ומחשבותיהם של אנשים סביבה, אף על פי שהיא לא יודעת טמילית. והקוראים שומעים את כל הקולות האלה דרך הגיבורות ויחד עם הגיבורות.

איזו מהיצירות אהבתי יותר? האמת היא ששתיהן היו מצוינות בעיניי, כל אחת בדרכה, אבל היה משהו ב"אני אלך לבד" שמשך אותי יותר. אולי העובדה שהיה לי קשה להניח את הספר הזה, למרות שמבחינת השפה שלו היה לי מאוד קשה לקרוא. אולי היה משהו במוזיקה שלו, משהו בקולות שלו, בקולה של גברת מומוקו שהצליח לרתק אותי.

קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ וספרו (התמונה מפה)

ולבסוף קישור נוסף לסופר מיאזווה קנג'י שבשורה משירו השתמשה וקטקה ככותרת לנובלה שלה. הזוכה בפרס נאוקי השנה הוא קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ 門井慶喜, שקיבל את הפרס עבור ספרו "האבא של רכבת שביל החלב" 銀河鉄道の父, המבוסס על ספרו המפורסם של מיאזווה קנג'י "לילה ברכבת שביל החלב". הספר המקורי הוא ברובו מסע פרידה בין שני חברים, שאחד מהם טובע בנהר והשני מלווה אותו בחלום בדרכו האחרונה על שביל החלב, אף על פי שמוות מעולם לא מוזכר בפירוש בספר, והסיפור מלא בחמלה וחברות. אם אתם רוצים לקרוא משהו של מיאזווה קנג'י בעברית, הנה "מסעדה רבת הדרישות" בתרגום איתמר זדוף.

 

מודעות פרסומת

רשימת רבי המכר ביפן לשנת 2016

שלום לקוראי הבלוג וברכות לשנה החדשה! שתהיה שנת 2017, שנת התרנגול, נפלאה!

להלן רשימה של רבי מכר בקטגוריה של סיפורת (ספרים בכריכה קשה) שהתפרסמה על ידי מפיצי הספרים הגדולים ביפן Nippan ו-Tohan:

מקום 1:

1אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい) מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ (住野よる), 2015

ספר ביכורים, שבמקור התפרסם בפברואר 2014 באתר "הבה נהיה סופרים" (小説家になろう), המוקדש לסיפורים ורומנים של חובבים. הרומן זכה להצלחה כה גדולה, עד שב-2015 הוצאה לאור פוּטָבָּשָה הוציאה אותו לאור כספר רגיל, וב-2016 הגיע למקום השני בדירוג "הפרס הגדול של חנויות הספרים" (ב-2015 הגיע למקום ה-6). גיבור הספר הוא צעיר מופנם ומתבודד שיום אחד מוצא יומן סודי של אחת מבנות כיתתו יָמָאוּצ'י סָקוּרָה. דרך היומן הזה הוא מגלה שהצעירה החיונית והחברותית חולה במחלת לבלב חשוכת מרפא, ושלא נותר לה זמן רב לחיות. הסוד שמתגלה לגיבור בסופו של דבר מקרב בין שני הצעירים, שעל פניו נראה שאין שום דבר משותף ביניהם.

הסופרת (או הסופר?), ששומרת באדיקות על פרטיותה, הוציאה בינתיים עוד שני ספרים (ראו מקום 5), והעיבוד של ספר הביכורים ייצא למסכי הקולנוע ביולי 2017.

מקום 2:

2יער של כבשים ופלדה (羊と鋼の森) מאת מיאשיטָה נָצוּ (宮下奈都), 2015

הספר זכה במקום הראשון בפרס הגדול של חנויות הספרים ב-2016. הזוכים בפרס מתפרסמים באביב, ולכן לא מפתיע שהיה לספר זמן לצבור קוראים ולעשות חיל במכירות.

גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים.

מקום 3:

3אנשי קוֺנְבּיני (コンビニ人間) מאת מורטה סיאקה (村田沙耶香), 2016

במקום השלישי במכירות – ספר של סופרת באמת נפלאה מורטה סיאקה, שזכה השנה בפרס אקוטגווה. זאת ללא ספק השנה של מורטה, שספריה מתפרסמים וזוכים בפרסים כבר מ-2003, אך רק בשנה החולפת חדרה לתודעה הציבורית, עם זכייתה בפרס הספרותי החשוב ביותר.

גיבורת הספר, פוּרוּקוּרָה קייקוֺ, היא אישה בת 36, עדיין לא נשואה ומועסקת כעובדת זמנית בקוֺנְבּיני (חנות נוחות). היא עצמה מאושרת מחייה, לאחר שבצעירותה התקשתה להבין את החוקים לפיהם העולם סביבה פועל. סדר היום הקבוע והחוקים הברורים של עבודה בקונביני גורמים לה להרגיש שהיא מצאה את מקומה בעולם, אך משפחתה וחבריה מודאגים מכך שהיא הולכת בתלם. מבחינת החברה עומדות בפניה שתי אפשרויות, או להתחתן וללדת ילדים או למצוא עבודה קבועה ומכובדת, אך זה לא מה שקייקו עצמה מחפשת. לא  מדובר כאן בספר על ניכור רגשי וחברתי האופייני לגיבורים של מורקמי הרוקי ויושימוטו בננה, אלא יותר סאטירה על החברה היפנית (וכן, גם שלנו) המתקשה להכיל מגוון דרכי חיים, למרות הדגש על חופש הבחירה ועל העדפותיו של הפרט בשיח הציבורי ובמדיה.

מקום 4:

4ניצוץ (火花) מאת מָטָיוֺשי נָאוֺקי (又吉直樹), 2015

הספר של הקומיקאי הידוע זכה בפרס אקוטגווה באוגוסט 2015 ומאז לא יורד מהכותרות. בשנה שעברה הוא היה הספר הנמכר ביותר, אבל גם השנה נכנס לחמישיה הפותחת.

גיבור הספר הוא קומיקאי מָנזאי בשם טוֺקוּנָגָה. מָנזאי (漫才師) הוא סגנון קומי יפני מסורתי – בדרך כלל שני אנשים העומדים על במה ומשעשעים את הקהל באמצעות שיחה מצחיקה שמנהלים ביניהם. ההומור מבוסס על אי הבנות הנובעות ממשחק מילים. הספר עוקב אחר מערכת היחסים בין טוקונגה לקָמִיָה, קומיקאי מנזאי מצליח. קמיה לוקח את טוקונגה תחת חסותו בתמורה לכך שטוקונוגה יכתוב את הביוגרפיה שלו. בדרך נחשף בפני הקורא העולם המרתק של האומנות הקומית מנזאי.

השנה יצאה סדרה בנטפליקס המבוססת על הספר.

מקום 5:

5שוב ראיתי את אותו חלום (また、同じ夢を見ていた) מאת סומינו יורו, 2016

הרומן השני של סומינו יורו גם הוא נכנס לחמישיה הפותחת. הגיבורה של הספר היא תלמידת בית ספר יסודי קיוֺנָגי נָנוֺקָה, ילדה פיקחת, אך חסרת חברים. דרך מפגשיה עם ילדות ונשים אחרות בשכונה – האישה הזקנה, האישה שכולם מכנים אותה "כלבה", ותלמידת תיכון החותכת את עצמה – מתחקה הספר אחר המשמעות של "אושר" ואחר הדברים שבני אדם היו רוצים לשנות בחייהם.

מקום 6:

6לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに) מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ (川口俊和), 2015

השמועה אומרת שאם מגיעים לעיר מסוימת, לבית קפה מסוים, ומתיישבים בכיסא מסוים, תוכלו לבקש לחזור לכל נקודה בעברכם שתרצו. ארבעה סיפורים של אנשים שונים שמנסים את מזלם בחזרה לעבר: סיפורו של זוג שנפרד זמן קצר לפני שהבחור החליט להציע נישואים, סיפורם של איש שהולך ומאבד את הזיכרון והמטפלת שלו, סיפורן של אחיות, שאחת מהן ברחה מהבית, והסיפור של אישה שעובדת באותו בית קפה.

מקום 7:

7גן עדן של צפרדעים (カエルの楽園) מאת היקוּטה נאוקי (百田尚樹), 2016

היקוּטה התפרסם במיוחד בעקבות עיבוד ספר הביכורים שלו זירוֺ נצחי (永遠の0, 2006) לקולנוע ב-2013, שזכה לשבחים רבים, אך גם לביקורת בשל התיאור האוהד של טייסי קמיקזה. היקוטה ידוע בהתבטאויותיו הלאומניות ובהכחשת טבח ננקינג.

הספר החדש מתאר את ארץ הצפרדעים, שתושביה מנסים בכל מחיר לשמור על חוק המונע מהם להלחם (סעיף 9 בחוקת יפן, המונע מיפן להשתתף בלוחמה?), אך המבקרים במדינה מגלים במהרה, שלמרות החזות השלווה של ארץ הצפרדעים, מי שבאמת שולט בה הוא מלך עַיט (ארה"ב?).

מקום 8:

8מלך היבשה (陸王) מאת איקֵאִידוֺ ג'וּן (池井戸潤), 2016

איקאידו הוא סופר מפורסם, שרבים מספריו עובדו לסדרות טלוויזיה מצליחות, כמו Hanzawa Naoki, המתרחשת באחד הבנקים הגדולים ביפן, שהפרק האחרון שלה גרף 42.2% אחוזי צפיה. איקאידו ידוע בעיסוקו בעולם העסקים והכלכלה של יפן.

בספר החדש, בעל עסק קטן של נעלי טאבי מחליט להפיח רוח חדשה בעסקים המדשדשים, ולהשתמש בידע שצבר בייצור הנעליים המסורתיות כדי לייצר נעלי ריצה.

 מקום 9:

9ונוס המסוכנת (危険なビーナス) מאת היגשינו קייגו, 2016

היגשינו הוא סופר ידוע ואהוב מאוד שכותב בסוגת מתח ומסתורין, ועוד ב-1985 זכה בפרס אדוגווה רנפו, היוקרתי ביותר בתחומו. את הספרים שלו אפשר למצוא ברשימת רבי המכר לאורך שנים (בשנה שעברה ספרו המכשפה של לפלס (ラプラスの魔女) דורג רביעי ברשימת רבי המכר השנתית).

בונוס המסוכנת הגיבור הולך ומתאהב באשתו של אחיו הצעיר, שעקבותיו נעלמו.

מקום 10:

10הבית בו ישנה בת הים (人魚の眠る家) מאת היגשינו קייגו, 2015

רק כדי להוכיח לכם עד כמה הסופר הזה פופולרי – גם המקום ה-10 ברשימת רבי המכר שייך לו.

זוג שרק מחכה שבתם תסיים את מבחני הקבלה שלה לבית ספר יסודי כדי להתרגש, מקבל בשורה מרה – הבת טבעה בבריכה. כשהשניים מגיעים לבית חולים הם עומדים בפני החלטה קשה – האם לנתק את בתם שמתה מוות מוחי מהמכשירים.

ויש גם חדשות טובות בשביל הקוראים בעברית. ספר אחד שלו תורגם לעברית. חפשו את נאמנותו של החשוד X בתרגומה של עינת קופר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2011).

הכינו את הלימונים! חנות מארוזן בקיוטו נפתחת מחדש

חנות הספרים של רשת מארוּזֶן נפתחה מחדש בקיוטו, לאחר שסגרה את שעריה לפני עשר שנים.

החנות בקיוטו והרשת כולה פופולאריות מאוד בקרב מבקרים ותושבים מערביים, כיוון שניתן למצוא שם מגוון רחב של ספרים באנגלית ובשפות אחרות. בנוסף, החנות בקיוטו זכתה לתהילה בעקבות פרסומו של הסיפור הקצר "לימון" מאת קאג'יאי מוטוג'ירו (1901-1932 ,Kajii Motojirō) ב-1931.

הוצאה חדשה של ספרו של קאג'יאי מוטוג'ירו

הוצאה חדשה של ספרו של קאג'יאי מוטוג'ירו "לימון"

הגיבור של "לימון" סובל משחפת, תשישות נפשית וחוב ענק, ולא מוצא מנוח בעירו קיוֹטוֹ. הוא מסתובב ללא כל מטרה ברחובות ומרגיש "שגוש מְבַשר רעות לוחץ ללא הרף על לבו". במהלך שיטוטיו הגיבור מגיע לחנות ירקות, בה הוא אוהב לבקר ולהסתכל על הסחורה. הפעם מושכים את עיניו לימונים, מוצר נדיר יחסית בשביל חנות כל כך קטנה. ברגע שהוא קונה לעצמו לימון אחד, עננת הדיכאון שאפפה אותו מתפזרת והוא מרגיש הקלה מיידית. נדמה לו שריח הלימון אף מרפא את ריאותיו החולות. הוא ממשיך לשוטט ברוח מרוממת ומוצא את עצמו מול חנות "מארוזן", שבעבר הסבה לו תענוג, אך לאחרונה המראה של מדפי הספרים ושל הסטודנטים שפוקדים אותה מדכא אותו והוא נמנע מלהיכנס לשם. הפעם הוא מחליט להיכנס, אך ברגע שרגלו דורכת בחנות, הקלילות המחודשת שהרגיש נוטשת אותו והדיכאון שוב אוחז בלבו. הוא מתקדם למחלקה של ספרי אומנות, מתחיל להוציא ספרים מהמדפים ולערום אותם זה על גבי זה. המאמץ מכריע אותו והוא נזכר בכאב כמה אהב פעם לדפדף בספרים האלה וכמה נהנה מהם. לפתע הוא נזכר בלימון שלו ומחליט לערום את הספרים מחדש ולהניח את הלימון בראש המגדל. כשהוא מסיים את עבודתו ויוצא מהחנות אל הרחובות, הוא מרגיש כאילו הניח בחנות פצצת זמן, והמחשבה מלהיבה אותו.

להמשיך לקרוא

על "סיפור זמני" מאת רות אוזקי

sipur zmani atifaבספרה החדש של רות אוזקי, סיפור זמני, אישה בשנות החמישים לחייה בשם רות, המתגוררת עם בעלה אוליבר באי קנדי קטן ונידח, מוצאת על החוף שקית אטומה, שבתחילה נראית לה כמו זבל. בתוך השקית היא מוצאת תיק אדום עם "הלו קיטי" ובתוכו שעון יד ישן, שעל גבו חקוק כיתוב ביפנית, חבילת מכתבים הכתובים בצרפתית וספר ישן שעל כרכיכתו המשופשפת כתוב בצרפתית "בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט". הספר של פרוסט מתגלה למעשה כיומנה של נאו, נאוקו יאסוטני, נערה יפנית בת שש עשרה. היומן כתוב ברובו באנגלית, אך זרוע פה ושם במילים ומשפטים ביפנית. רות נתקפת בתחושת דחיפות משונה וחשש לגורלה של הנערה, ויוצאת למסע וירטואלי המוביל אותה אל בשבילי חייה של נערה הסובלת מהתעללות בבית ספר, אל ג'יקו, נזירת זן זקנה, הגרה במקדש על צלע הר הצמוד לחופו של מחוז מיאגי בקרבת פוקושימה ואל טייס קרב יפני שגויס ליחדת תקיפה מיוחדת, שחייליה ידועים היום כקמיקזה.

להמשיך לקרוא

להתראות, גנגסטרים/ טקהאשי גנאיצ'ירו

אם עוד לא שמעתם, הסופרת, המאיירת והצייצנית ג'ואנה וולש התחילה לאחרונה פרויקט המכונה #readwomen2014, שנועד "לתקן את הרגלי הקריאה הסקסיסטיים שלנו". היא מצביעה על כך שאף על פי שמספר הספרים הנכתבים על ידי נשים דומה למספר הספרים הנכתבים על ידי גברים, הסופרים זוכים לחשיפה משמעותית הרבה יותר מסופרות במדורי ביקורות הספרים ולתשומת לב רבה יותר מצד ציבור הקוראות והקוראים. וולש מציעה להציץ בארון הספרים שלנו ולבדוק אם יש שם חוסר איזון בין סופרים לסופרות, ואם נמצא כזה, לעשות בחירה מודעת ולבחור השנה לקרוא יותר סופרות. ברחבי האינטרנט ראיתי תגובות רבות של נשים ושל גברים כאחד המצביעים על כך שאכן מצאו חוסר איזון כזה לטובת הסופרים. כך ציינה גם עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית", שכתבה על הפרויקט בבלוג שלה בהרחבה.

גם אני הצצתי במדפי הספרים שלי, וגיליתי שיש לי דווקא חוסר איזון הפוך, במיוחד בכל מה שקשור בספרות העכשווית. מבחינת הקלאסיקות אולי דווקא יש הטיה לטולסטוי, אקוטגאווה, טניזאקי, מישימה, גולסוורתי, פיצג'רלד ופויכטוונגר לעומת ג'יין אוסטין, אחיות ברונטה, ווירג'יניה וולף, אבל הספרים שקניתי וקראתי בשנים האחרונות היו לרוב ספרים של סופרות, בעיקר כשמדובר בספרות היפנית. אז החלטתי לתקן את העוול שעשיתי לסופרים יפניים עכשוויים והיום אספר על אחד מאלה – טקהשי גנאיצ'ירו (Takahashi Gen'ichirō).

להמשיך לקרוא

חמישה סיפורים מיפן

שלום לקוראי הבלוג היקרים!

כבר כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל לא כולם הרי אנשי פייסבוק, אז הנה אני כותבת גם כאן ומקווה שתשתתפו בהתרגשותי הרבה.

mifgashimספר דיגיטלי המכיל חמישה סיפורים של שתי סופרות ושלושה סופרים יפניים חשובים רואה אור בימים אלה בהוצאת "בוקסילה". הספר הזה מרגש אותי במיוחד, משום שאלה סיפורים שאני בעצמי בחרתי ותרגמתי, ואני מאוד מקווה שתקראו אותם ותיהנו מהם. משמעות של ספר דיגיטלי היא שניתן לקרוא את הסיפורים במחשב רגיל, במחשב לוח, בסמארטפון וגם בקינדל. באתר של ההוצאה יש הדרכה מפורטת וברורה כיצד ניתן להוריד ולקרוא ספרים דיגיטליים, כך שאם אתם פוגשים בפורמט הזה בפעם הראשונה, זאת ההזדמנות להכיר.

האסופה כולה מוקדשת למפגשים – מפגשים בינאישיים המתרחשים בתוך הסיפורים, מפגשים בין יפן למערב, והמפגש של קוראים במאה ה-21 עם סיפורים שנכתבו במחצית הראשונה של המאה ה-20, ולפי דעתי ממשיכים להיות רלוונטיים גם היום.

אז מי הסופרים והסופרות שבחרתי?

להמשיך לקרוא

האגם/ יושימוטו בננה

banana_gצ'יהירו היא אישה צעירה בתחילת שנות השלושים, אומנית של ציורי קיר. נקג'ימה, בן גילה, הוא דוקטורנט העוסק במחקר גנטי, עוף מוזר המתרחק מבני אדם. הם גרים בשכונה מנומנמת בטוקיו, בבתים הפונים אחד לעבר השני. כל יום הם רואים אחד את השני דרך החלון, ולאט לאט מתחילים לברך אחד את השני לשלום ללא מילים, להנהן אחד לשני כשנפגשים בטעות ברחוב, מתחילים לדבר, ולבסוף נקג'ימה מזמין את צ'יהירו לבוא איתו לכפר בו גר תקופה מסוימת, ומפגיש אותה עם שני חברי הילדות שלו, אח ואחות מסתוריים, המתגוררים בבקתה קטנה על שפת האגם. עבור שניהם האגם הוא מסע של שחרור ממשקעי ילדותם, התגברות על התנתקות מההורים, וניסיון לבנות חיים בוגרים ייחודיים, שלאו דווקא תואמים את תכתיבי החברה.

מרגע המפגש ביניהם, חשה צ'יהירו שמשהו מאוד משמעותי וכואב קרה בעברו של נקג'ימה, והמסתורין הזה הוא מה שמניע את העלילה. התעלומה באה על פתרונה בסוף הספר, והקורא נותר עם תחושת החמימות העוטפת האופיינית לספריה של בננה. למרות הקשיים, הלבטים והכאב בחיים של הדמויות, בננה מציעה בדרך כלל סיפורים בהם לאהבה ולרגש תפקיד מרכזי כטיפול באובדן. מבחינה זו אין כל חדש גם בספר הזה, הזורם מתמונה לתמונה, קופץ בקלות בין עבר להווה ומגיע בסופו של דבר לפתרון מספק. האהבה בין אביה לאמה של צ'יהירו, כמו גם יחסיה של צ'יהירו עם נקג'ימה, מתוארים כקשרים קוסמיים. האב מתאהב באם ממבט ראשון והחיבור הראשוני בין צ'יהירו לבין נקג'ימה מתואר כך:

דומה שהעובדה שגרנו היכן שגרנו, הייתה מעין גורל שאיש לא יכול להיות שותף לו פרט לשנינו. יום אחר יום הבטנו זה בחלונו של זה, עד שהרגשתי כאילו אנחנו ממש חיים יחד. כשכבה האור בחלונו חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן שגם אני אשכב לישון, וכשהייתי חוזרת מנסיעה כלשהי, ברגע שפתחתי את החלון, היה נקג'ימה-קון קורא אלי מחלונו: "ברוכה השבה".

ואיש מאתנו לא הבין שבעצם העובדה שהשגחנו זה במעשיו של זה באופן טבעי, ואזנינו ידעו לזהות בלי משים את צליל הפתיחה המיוחד של החלון של רעהו, חווינו כבר את תחילתה של אהבה.

ובהמשך, כשהם כבר מתחילים לומר שלום אחד לשני ברחוב:

ולאחר שני סופי שבוע בערך, נקג'ימה-קון התחיל לבקר אצלי בדירה כעניין שבשגרה, ממש כאילו עבר מהחלון ההוא אל החלון הזה, ולא היה שום צורך להרהר על היחסים בינינו.

אולם הספר אינו רומן רומנטי מתקתק, המנותק מהמציאות, אלא דווקא משתדל לחשוף את המציאות היפנית, עמה הגיבורים צריכים להתמודד. אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיפוש אחר האיזון, בין שמירה על עצמיות לבין השתלבות בחברה. אולם לא ניתן לומר שיש כאן ביקורת חברתית נוקבת ומתריסה, אבל בהחלט יש כאן חשיפת מציאות לא פשוטה הוריה של צ'יהירו מתקשים להשתלב בתוך החברה משום שהקשר שלהם נחשב לא מקובל. החברה הסגורה של עיירת פרברים עם נורמות ההתנהגות שלה, אינה מקבלת בקלות את הקשר בין בעל חברת סחר קטנה לבין בעלת מועדון לילה יפיפייה. אף על פי שההורים אוהבים מאוד אחד את השני וגם אותה, צ'יהירו חשה מנודה כילדה בלתי חוקית להורים שמעולם לא נישאו. במיוחד סובלת צ'יהירו מאווירת הזיוף, העמדת הפנים, והניסיון לשמור על פאסון. האווירה הזאת בולטת במיוחד בסצנה בה קרובי משפחת אביה של צ'יהירו עוברים על פני ארונה של האם: "מלאי סקרנות ומלאי עניין וקנאה, לבושי שחורים רק לשם מראית עין, שפת גופם משדרת יראת כבוד מזויפת, והם נועצים בה מבטים בפנים קודרים…". עם זאת, למרות היחס לו הם זוכים, הוריה של צ'יהירו לא מעיזים או לא מעוניינים לעזוב את העיירה הקטנה. אבל בשביל צ'יהירו העיירה הזאת היא כלא, ממנו היא נמלטת אל העיר הגדולה בהזדמנות הראשונה, ואפשר לראות בכך ביטוי לפחד מפני אחידות וכפייה של נורמות, המשותף לה ולנקג'ימה שאומר ש"יש הבדל גדול בין אדם שהוא הגיוני וקר רוח לבין אדם חסר כל ייחוד ושקט. אחידות היא מצב שאתה מגיע אליו אחרי שאיבדת את העצמיות שלך".

תמונה חדה של החברה והפוליטיקה המקומית היפנית עולה גם כשחברתה של צ'יהירו מבקשת ממנה לצייר על קיר של מרכז פרטי להתפתחות הילד, מבנה הנמצא בשטח של בית הספר לאומנות בו למדה צ'יהירו עצמה. כעת הבניין עומד בפני הריסה, משום ששיפוצו יקר מדי, והעירייה לא מוכנה להשקיע בזה כסף. אף על פי שצ'יהירו מכריזה על עצמה כלא מתעניינת בכל הפוליטיקה המקומית והתככים בין העירייה, התקשורת ונותן החסות שצץ לו פתאום, הקורא זוכה להצצה מעניינת אל המנגנון בו הכסף והפרסום משפיעים על הדברים הקטנים ביותר בתוך הקהילה, כמו בניין ישן בשכונה קטנה ושקטה.

היבט מעניין נוסף בספר הזה הוא תיאור תהליך היצירה של צ'יהירו, המתעקשת על כך שהיא מסוגלת לצייר רק מה שהיא רוצה, ולא יכולה לצייר לפי הזמנה, אך עדיין מקווה שתצליח להתפרנס מהאומנות שלה. האומנות, כמו האהבה, היא ביטוי לעצמיות עבור צ'יהירו, שסבלה מנידוי חברתי בצעירותה. גם באהבה וגם באומנות היא מחפשת את הבלתי צפוי, הזורם והבלתי נשלט. אפשר לראות את הגישה הזאת במספר פסקאות הקושרות באופן מאוד יפה בין רגשותיה המתפתחים כלפי נקג'ימה לבין האופן בו היא מעדיפה לגשת אל ציורי קיר:

…הלכתי והתאהבתי בנקג'ימה-קון. בלשון המעטה אני יכולה לומר שאיש לא יכול למלא את מקומו. הרגשתי שהוא האחד והיחיד.

דומה הדבר לאדם שמתכנן לבנות בית, הוא מחפש קרקע, מזמין אדריכל, ויש גם כאלה שרוצים לבחור בעצמם אפילו את החומר שממנו עשויים הקירות. אבל אני לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להיתקל במשהו בדרך, לבחון אותו בזהירות ולהתרגל לאט לדבר הזה שמצאתי.

גם בין ציירי קיורת יש כאלה שיתקנו ויטייחו היטב את משטח הקיר, ורק אחרי שייווצר מעין קנבס לבן הם יחשבו על המוטיב שייצור הרמוניה עם צבעי הסביבה. אחר כך הם יגדילו את הציור שבידם ויעבירו אותו אל הקיר.

אבל אני פשוט נהנית מהציור, ואני פשוט מציירת ומציירת, וגם אם משהו משתבש במהלך היצירה, אני מוצאת דרך להתגבר על המכשול ולסיים איכשהו את הציור. כזאת אני. אני מאמינה ביצירה באתר עצמו, מה שלא יהיה, אני תמיד אהיה במקום.

אין ספק שלא כולם יתחברו למשפטים כמו "הרגשתי שהוא האחד והיחיד", וייתכן שגם ירגישו שהנושאים המועלים לא זוכים למספיק עומק, שכן, אחרי הכול בהאגם יושימוטו בננה לא מביאה שום דבר חדש. עם זאת, זה ספר שעלילתו זורמת בקלילות, וכדאי לקרוא אותו בשביל הרגעים הקטנים וההרהורים של הגיבורה על מקומו של האדם בחברה ועל אומנות.

—————————
מחברת: בננה יושימוטו
כותרת בעברית: האגם
כותרת במקור: Mizūmi
הוצאה: כתר, 2013
תאריך הוצאה במקור: 2005
תרגום: עינת קופר
מספר עמודים: 164