קטגוריה: על סופרים

ספרות וכסף

לא, זה לא פוסט על השפעת הקפיטליזם על שוק הספר. אבל כן תוזכר בו המילה קפיטליזם וגם יוזכרו בו סופרות וסופרים.

שיבוסווה איאיצ'י, "אבי הקפיטליזם"

לפני מספר ימים הודיעו בחדשות ביפן שבשנת 2024 תמונתו של פוּקוּזווה יוּקיצ'י (1835 – 1901) על שטר של עשרת אלפים יין (השטר בעל הערך הגבוה ביותר) תוחלף בתמונתו של שיבוּסאווה אֵיאיצ'י (Shibusawa Eichi). פוקוזווה יוקיצ'י היה איש רוח וחינוך, מתרגם, כותב, עיתונאי ויזם, אחד האנשים המשפיעים ביותר על כינון יפן כמדינת לאום מודרנית (כן, כולל גם רעיונות אימפריאליסטיים, אבל גם תפיסות הנוגעות לדמוקרטיה, לשיפור במעמדן של נשים ובחשיבות של הענקת חינוך ראוי לכל האוכלוסייה). שיבוסאווה איאיצ'י, האיש שתמונתו תחליף את פוקוזווה יוקיצ'י, נחשב ל"אבי הקפיטליזם היפני." הוא ייסד את הבנק המסחרי המודרני הראשון ביפן ודרכו הקים מספר חברות מסחריות, חלקן עדיין נסחרות בבורסה בטוקיו, והיום זכור כ"קפיטליסט אתי" או "הקפיטליסט הקונפוציאני," בין היתר, בשל סירובו לשמור על שליטה מוחלטת בחברות שהקים ויצירת מה שמכונה זאיבצו, וכן בשל פועלו להקמת בתי חולים, בתי ספר ומעורבות בארגוני צדקה וסיוע שונים.  

שיגוסווה קאיצ'י, סופר

מספר מאזינים לא קשובים במיוחד, שכנראה גם מעולם לא שמעו את שמו של האיש החשוב, דמיינו לחשוב שבחדשות הודיעו שבשנת 2024 על שטר של עשרת אלפיים יין יופיע דיוקנו של שיגוסווה קאיצ'י (Shigusawa Keichi), סופר בסוגת "לייט נובל" (ספרות קלילה) שקהל היעד שלה הוא בדרך כלל בני נוער. מעריצי הסופר פנו למקור החדשות האמין ביותר – טוויטר – כדי לברר האם אכן כך הדבר, והסופר נאלץ לאכזב את עוקביו.

אז איזה סופרים זכו לכבוד להופיע על שטרות?

1. נצומה סוסקי (1867 – 1916)

אם צריך לנקוב בשם של סופר לאומי יפני זה בוודאי יהיה נצומה סוסקי. הוא בכלל לא התכוון להיות סופר, אלא חשב לחקור ספרות אנגלית (ואכן עשה את זה, כולל שהיה של שנתיים בלונדון) וניסה להיות משורר, כמו חברו הטוב מסאוקה שיקי. הוא הפך לסופר בעשור האחרון לחייו, אך במהלך הזמן הקצר הזה הצליח לכתוב מספר רב של יצירות שהפכו לנכס צאן ברזל של הספרות היפנית. דיוקנו התנוסס על שטר של 1000 יין משנת 1984 עד שנת 2004 (אז הוחלף בדיוקנו של בקטריולוג נוֹגוּצ'י הידֵיוֹ שעשה מחקר חשוב על מחלת העגבת, אבל היה מעורב בפרשיה הקשורה לניסויים לא אתיים בבני אדם). למרבה הצער, סוסקי כמעט ולא תורגם לעברית. למעשה, רק ספר אחד שלו תורגם ישירות מיפנית – קוקורו בתרגום של יעקב רז – והיום לדעתי ניתן להשיג אותו רק דרך חנויות יד שניה או בספריות. נסו גם את אני חתול (תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי), הספר בזכותו התפרסם סוסקי ושממשיך להיות מזוהה ביותר אתו עד היום (ראו את החתולים המעטרים את בית-המוזיאון של סוסקי, ובאותו פוסט גם כתבתי בפירוט רב יותר על חייו).

2. היגוצ'י איצ'יו (1872 – 1896)

כוכב שביט בשמי הספרות היפנית, היגוצ'י איצ'יו (השם שנתנו לה הוריה: נאצוּ) הלכה לעולמה כשהייתה בת 24 בלבד, אבל בשנים הספורות בהן פרסמה את יצירותיה זכתה לפופולריות מספיק גדולה בשביל להצליח לקיים את אמה ואת אחותה הצעירה. היא נולדה למציאות של מחסור כלכלי ולתוך עולם בו נערות כמוה היו מצופות לקבל חינוך בסיסי בלבד. חינוך יתר היה עלול להיות מכשול עבור אישה בדרך למציאת בן זוג (ואת זה אמר לוחם זכויות הנשים מהפסקה הראשונה, פוקוזווה יוקיצ'י). אבל היגוצ'י הצעירה רצתה לכתוב, היא קראה כל מה שהיא רק יכלה וניסתה לכתוב שירה. למרות שאמה התנגדה לכך, אביה רצה לעודד את תשוקתה של ילדתו ללימוד וכשהייתה בת ארבע עשרה דאג לשלוח אותה לבית ספר לבנות שהתמחה בהוראה של כתיבת שירה. היא הייתה תלמידה מצטיינת וזכתה בתחרויות שירה רבות, אך תמיד הרגישה בודדה בין חברותיה לספסל הלימודים שהגיעו ממשפחות עמידות. כשהייתה בת שבע עשרה אביה נפל קורבן לשחפת, והיגוצ'י נאלצה לעזוב את לימודיה לטובת פרנסה, כמי שהפכה כעת לראש המשפחה האחראית על אמה ועל אחותה הקטנה. היא התחילה לעבוד כעוזרת הוראה בבית הספר בו למדה. באותה תקופה, אחת מחברותיה לכיתה פרסמה רומן שזכה לפופולריות, והיגוצ'י הבינה שקיימת אפשרות להתפרנס ממה שהיא כל כך אוהבת לעשות. הדרך לפרסום לא הייתה פשוטה כמו שאולי דמיינה. היא הייתה פרפקציוניסטית וקשוחה מאוד עם עצמה, וגם כשהטקסטים שלה כבר היו מוכנים לפרסום מבחינתה, נאלצה להתמודד עם המועדון הסגור של עולם הספרות היפני, שדריסת רגל בתוכו חייבה יצירת קשרים עם האנשים הנכונים. למרות כל הקשיים היגוצ'י הצליחה. בחייה הקצרים היא כתבה עשרים ואחת יצירות פרוזה קצרות, אלפי שירים ויומן שניהלה לאורך חייה, שיש המחשיבים אותו ליצירת אמנות בפני עצמה. היצירות שלה עוסקות בנשים בשולי החברה, שמתבגרות לתוך עולם בו אין להן כל שליטה על חייהן וגורלן, כל זה בסגנון ששואף השראה מהקלסיקות היפניות, כמו מעשה גנג'י של מורסקי שיקיבו, שנכתבו על ידי נשים אריסטוקרטיות. הייתי רוצה להמליץ לכם לקרוא משהו, אבל אוכל להציע רק את הספר (המעולה) הזה באנגלית. משנת 2004 דיוקנה מעטר את השטר של 5000 יין (בשנת 2024 צפוי להחליף אותו דיוקנה של צוּדה אוּמֵקוֹ, חלוצת החינוך הגבוה לנשים). ואני כנראה לא מצליחה להפסיק לדבר עליה, כי הזכרתי אותה גם כאן.

3. מורסקי שיקיבו (סוף המאה ה-10 – תחילת המאה ה-11)

בדיוק כפי שאיננו יודעים איך היא נראית, כך גם איננו יודעים מה היה שמה. מורסקי הוא שם של אחת הדמויות ביצירתה מעשה גנג'י ושיקיבו זה "משרד הטקסים", אליו השתייך אביה. אף ששמה האמתי לא ידוע לנו, היצירה שלה יודעה ואהובה על רבים ברחבי העולם (למרות אורכו המונומנטלי, הרומן תורגם לאנגלית ארבע פעמים). היא עבדה על מעשה גנג'י (The Tale of Genji אם תרצו לחפש לקרוא באנגלית) במשך שנים, והעותקים היקרים, המועתקים ביד, הסתובבו בין בני האצולה שהשתוקקו לקרוא עוד ועוד על עלילותיו של בחור צעיר, בנו של קיסר, שנולד לאחת הפילגשות האהובות של השליט, אך השנואות על ידי יריבותיה בחצר. גנג'י הוא כליל היופי והשלמות ורוב הנשים פשוט נופלות שדודות לרגליו, ואילו הוא מתאהב בכל אחת, אך לא יודע ולא מעוניין לשמור להן אמונים. אהובתו המרכזית היא מורסקי, אותה הוא פוגש כילדה ומגדל בביתו עד הגיעה לגיל בו תוכל להפוך למאהבת שלו. העולם של מורסקי כל כך רחוק מהעולם המודרני, שלא תמיד קל להבין את המניעים של גיבוריה, אבל הוא מלא בדמויות נשיות בלתי נשכחות – נשים זועמות, נשים אוהבות, נשים שקטות, נשים שמוכנות לעמוד על שלהן ונשים שנופלות קורבן לנסיבות חייהן. הסיפורים ממשיכים להלך קסם על אלפי קוראים ברחבי העולם, ומהווים מעין השראה בלתי נדלית עבור סופרות וגם סופרים שכותבים היום. אין שום דרך לתאר איך הייתה נראית ספרות יפנית היום בלי היצירה הזאת. בנוסף למעשה גנג'י נותר בידינו יומן של מורסקי שיקיבו, 128 שירים בתוך אסופה שנערכה במאה ה-13 ושירים נוספים פזורים באסופות שונות וכמובן בתוך יצירות הפרוזה שלה. מורסקי שיקיבו עצמה ואיור מתוך מעשה גנג'י (לקוח מתוך מגילה מאוירת מהמאה ה-12) מעטרים את השטר של 2000 יין, שנכנס לשימוש בשנת 2000.

ארץ נשות הפרא/מצודה אאוקו

והיום במדורינו "ספרים שקראתי לאחרונה ולא תורגמו לעברית": ספר מצחיק, מהנה, פמיניסטי ורב גוונים, של אחת הסופרות הנהדרות שראתה יפן בשנים האחרונות (הספר הראשון שלה ראה אור ב-2013). ליצירות שלה יש גם אמירה ספרותית וגם אמירה פוליטית. הסופרת מעולה ביצירת קולות שונים וייחודיים לדמויות בסיפורים הקצרים שלה, והשפה שלה תמיד קצבית ומתנגנת, כך שברור שכל מילה וכל חיבור בין המילים נבחר בקפידה. היא גם מקדישה מחשבה לנקודת מבט ממנה מסופר הסיפור ותמיד מוצאת דרכים יצירתיות להציג את הדברים ולספק לקוראים רגעים של הפתעה גם בתוך סיפורים מאוד קצרים. בסיפורים רבים שלה דברים שנראים מאוד טריוויאליים בהתחלה, משנים צורה לנגד עינינו במחי משפט אחד, וחושפים את כל מה שסופר עד כה באור שונה לחלוטין. בו בזמן, הסיפורים שלה לא נרתעים מנגיעה בנקודות הכואבות בחברה היפנית, שלמעשה לא ייחודיות רק לה. למשל, אחד הסיפורים נכתב מנקודת מבט של הימנון לאומי. כן, שיר ההימנון מתאהב בתלמיד בית ספר שלא מוכן לשיר אותו. ביפן יש יחסים מאוד מורכבים עם ההמנון, שנקשר בזכרונם של רבים למלחמת העולם השנייה והתפקיד שיפן שיחקה בה, ושאלות עולות בנוגע למה בדיוק הוא מייצג ואת מי, את מי הוא כולל ואת מי הוא מוחק. אנחנו, כמובן, יכולים לחשוב על מדינות נוספות בהן זה רלוונטי.

מצודה אאוקו נולדה ב-1979 במחוז היוֹגוֹ. היא סיימה תואר ראשון בספרות באוניברסיטת דושישה בקיוטו. עוד במהלך לימודיה היא הצטרפה לקבוצת תיאטרון Europe-Kikaku, בהתחלה כחלק מהצוות התומך ומאוחר יותר כשחקנית. בין עבודות שונות שעבדה בהן השלימה לימודי תרגום וגם התחילה לכתוב ולפרסם טקסים משלה בבלוג אישי, שמשך את תשומת לבם של סופרים אחרים שעודדו אותה לכתוב. היא התפרסמה לראשונה עם מחזה שפורסם ב-2010 בכתב עת Waseda Bungaku, אחד מכתבי העת החשובים המוקדשים לספרות. ב-2013 ראה אור ספרה הראשון אפשר לערום (Sutakingu kanō) שזיכה אותה במועמדות לפרס נוֹמה לסופרים צעירים ולפרס מישימה יוקיו. מאז ראו אור מספר ספרי פרוזה פרי עטה, שני ספרי מסות, ושני ספרים של אגדות לילדים. בנוסף, היא הגשימה את חלומה להיות מתרגמת, ותרגמה ליפנית שני ספרים של קארן ראסל ואת ספרה של ג'קי פלמינג הצרה עם נשים. מספר סיפורים קצרים שלה כבר תורגמו לאנגלית, וספרה ארץ נשות הפרא עומד לראות אור בתחילת 2020.

ארץ נשות הפרא (כן, זאת קריצה לארץ יצורי הפרא) הוא אוסף של סיפורים קצרים שמתרחשים ביפן של ימינו, שכמו בימי קדם מלאה ברוחות של נשים שמתו, לעתים בנסיבות לא כל כך טבעיות. אך אלה לא רוחות רעות או נוקמות, אלא הן כאן כדי לעזור לנשים ולגברים בעולם שלנו בשעת צרה, כדי לעודד אותנו, לתמוך בנו, כדי שלא נוותר לעצמנו ונבנה לנו עולם טוב יותר. מתוך שבעה עשר סיפורים קצרצרים המבוססים על סיפורי פולקלור ואגדות מתהווה בהדרגה עולם שלם, המאוכלס בבני אדם חיים ומתים, לעיתים חולפים אחד על פני השני בלי להבחין בקיומו אחד של השני, ולעיתים מתרועעים ואף נקשרים בקשרי אהבה. למשל, תמצאו בספר אישה צעירה שעושה כל מאמץ כדי להתאים את עצמה לאידאל היופי והנשיות שמצופה ממנה. היא שוכבת על מיטת הטיפולים במכון יופי המתמחה בהסרת שיער בלייזר וחוזרת, כמו במנטרה, על המשפט: "אני אישה יפה, חכמה, סקסית, לבבית, יש לי טעם יוצא מהכלל בבגדים, וכמובן לא רק בבגדים, אלא גם בתחומים אחרים כמו עיצוב פנים והלבשת הבית, ובנוסף אני גם בשלנית מעולה". יום אחד על מפתן דלתה מופיעה דודתה (ובאמצע הסיפור – ספוילר – אנחנו מגלים שהיא התאבדה לפני מספר שנים) שבעזרתה היא מצליחה להשתחרר מהמחשבות הטורדניות האלה ולפתח כוח על מיוחד – שיער עבות ופרוותי על כל הגוף – שרק היא יכולה לראות. יש גם סיפור על אם צעירה, שבחרה להתגרש מבעלה הלא יוצלח למרות הביקורת שספגה מסביבתה, וכעת עובדת לילות כימים כדי לפרנס את הילדה שלה, מבלי שתקבל כל סיוע משמעותי מהרשויות או כתף תומכת מהסביבה. לעזרתה מגיעה דמות מסתורית, הידועה בפולקלור כ"רוח שומרת התינוקות". ויש גם סיפור על גבר צעיר, שפוטר מעבודתו ושקע בדיכאון, כיוון שיחד עם עבודתו איבד גם את מעמדו כגבר המפרנס את משפחתו. את כל ימיו הוא מעביר על הספה, צופה בסדרות על סמוראים ומקונן על כך שלא יוכל להוכיח את עצמו במעשי גבורה כמו בימים הרחוקים. אליו מגיעות שתי נשים שמוכרות לו עששית נייר ומצליחות לעורר אותו ממצבו הנרפה.

חלק מהאגדות והמעשיות עליהן מבוססים הסיפורים ידועות יותר, וחלקן פחות. לרבות מהן יש מספר גרסאות שהתהוו במהלך השנים, כך שהסיפורים החדשים מציעים עוד גרסה או עוד פרשנות שלהן. בחלק מהמקרים מצודה משתמשת רק בדמות מסוימת מתוך האגדה, ולפעמים היא כותבת את האגדה מחדש בעולם מודרני תוך שזירת שינויים מפתיעים, שלפעמים הופכים את משמעותה של האגדה המקורית על ראשה. זאת הנאה מיוחדת להבין כיצד בדיוק מצודה שינתה את הסיפור ובאיזה אופן השתמשה בדמויות הפולקלור. העובדה שמדובר בעיבוד ושכתוב מעניקה עומק לסיפורים החדשים, אבל אין חובה להכיר את האגדות המקוריות כדי להנות מהם ומהעולם שנוצר.

יש ספרים שלכאורה מספרים לנו סיפור ריאליסטי לחלוטין, למשל כמו בספר הפופולרי שכתבתי עליו כאן, אבל הקוראת (למשל, אני) נשארת עם תחושה של חוסר אמינות. כן, הסיפור כתוב בצורה קולחת, נקרא מהר, מעביר מסר מנחם, אבל המסר הזה מתנפץ נוכח המציאות שנמצאת מחוץ לספר, והסיפור, שלכאורה אין בו שום דבר פנטסטי, נותר בגדר אגדה נעימה שאפשר לקרוא כשמרגישים רע ורוצים לברוח למציאות קצת פחות מורכבת. הספר של מצודה, לעומת זאת, מלא באלמנטים פנטסטיים ודמויות המאכלסות את עולם רוחות הפולקלור, אבל הוא יוצר עולם אמין לחלוטין, לא מרדד את המציאות, לא מטאטא מתחת לשטיח את הרוע, את הקשיים ואת הכאב בו נתקלים בני אדם בחיים המודרניים. הוא מעניק נחמה, שעה קלה (או אם קוראים לאט כמוני, מספר שעות) של הנאה וחיוכים, אבל לא בריחה. בעיניי זאת ספרות נפלאה. זה ספר פמיניסטי לא רק בכך שהוא משכתב אגדות ישנות מנקודת מבט של הדמויות הנשיות, שהופכות ממקור של פחד למקור של כוח ותקווה, אלא גם משום שהוא מציג מגוון של דמויות נשיות לא מושלמות; גם משום שהוא מבקש ליצור עולם בו יהיה נוח לחיות לכולם; גם משום שהוא קורא לכעס וזעם אל מול אי הצדק, במקום קבלה שקטה של מצבים קשים; וגם משום שהוא עוסק בנסיבות חיים שונות של נשים וגברים בעולם. הפמיניזם, כמו שאמרה התיאורטיקנית בל הוקס, זה לכולם.

***

ואם כבר אנחנו מדברים על ספרים מתורגמים, וכאלה שצריך לתרגם, אני מזכירה לכם שלאחרונה יצא סוף סוף ספרה של יוקו טוודה חתן הולך על ארבע, בתרגומה של מיכל דליות בול, שכולל שתי נובלות, "חתן הולך על ארבע" ו"פרסונה" וראה אור לראשונה ביפן ב-1993, אחרי ש"חתן הולך על ארבע" זיכה את המחברת בפרס אקוטגווה ב-1992. מי שיתאהב בסופרת וירצה לקרוא עוד מיצירות שלה, יש מבחר גדול מאוד באנגלית (וגם בשפות רבות אחרות), כך שחפשו אותה, כמו שאומרים, בגוגל – Yoko Tawada. לקוראי גרמנית, היא כותבת גם בגרמנית וגם זכתה במספר פרסים ספרותיים בגרמניה.

ספר שירה חדש: מסאוקה שיקי "שני סתווים" (תרגום: איתן בולוקן)

מסאוקה שיקי, דיוקן עצמי, 1900
(מאוסף הספרייה הלאומית, טוקיו)

אולי עבור חלק מהקוראות והקוראים אלה כבר חדשות ישנות, אבל לא מזמן יצא לאור ספר שירים של משורר חשוב ומחדש הייקו מתקופת מייג'י מסאוקה שיקי (1867-1902). הספר נקרא "שני סתוים" והוא נערך ותורגם על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת ירח חסר. בהקדמה ובאחרית דבר ד"ר בולוקן מספק רקע על המשורר ותקופתו ובעיקר על האסתטיקה שבבסיס יצירתו של שיקי. חוקר הספרות דונלד קין כתב ש"השירה היפנית שהייתה במצב עגום ניצלה בזכותו של אדם אחד – מסאוקה שיקי," כך שאין ספק שמדובר בתרגום חשוב מאוד.

אני רק אעיר הערה קטנה לגבי השם שנבחר לאוסף. הוא לקוח מאחד השירים המפורסמים של שיקי, אותו הוא הקדיש לחברו נצומה סוסקי:

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים

סוסקי ושיקי נפגשו לראשונה ב-1884 במכינה אקדמית של אוניברסיטת טוקיו (שנקראה אז האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו), אך החברות ביניהם לא הייתה מיידית. שיקי, שהתקשה בלימודיו, ראה בסוסקי עצלן שתופס מעצמו יותר מדי. אך מ-1889, כששניהם היו בני 23, חברותם העמיקה, בין היתר משום שגילו עניין משותף ברָקוּגוֹ (הופעת בידור המבוצעת על שחקן יחיד). באותה תקופה התחיל שיקי להשתעל עם ליחה דמית, ואז גם אימץ את שם העט בו הוא מוכר כיום (שמו הפרטי שנתנו לו הוריו היה נוֹבוֹרוּ) – הסימניות שבחר 子規 הן גם הסימניות בהן מציינים סוג מסוים של קוקיה, הנקראית ביפנית הוֹטוֹטוֹגיסוּ, שלפי אמונה יפנית יורקת דם כשהיא שרה. ב-1892 הצטרף שיקי ככותב קבוע לעיתון ניפוֹן ואף על פי שתרומתו הייתה ספרותית בעיקרה, כשפרצה מלחמת סין יפן הראשונה ב-1894, גברה התלהבותו מהאפשרות לסקר את המלחמה כעיתונאי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בעת החדשה בה ליפן הייתה הזדמנות להפגין את עוצמתה וההצלחות הצבאיות הגבירו את תחושת הגאווה הלאומית. שיקי, שסבל מבריאות חלשה, ראה באפשרות של השתתפות (גם אם לא פעילה) במלחמה דרך להפגין אומץ וגבריות. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לסין רק אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. הוא שהה שם חודש אחד בלבד ובדרך חזרה ליפן בריאותו התדרדרה עד כדי כך שמיד עם שובו, בסוף מאי 1895, אושפז בבית חולים בקוֹבֶּה. באוגוסט אותה שנה שיקי נסע למצוימה, עיר הולדתו. באותה תקופה עבד שם סוסקי כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, והוא הזמין את חברו לגור איתו. החודשיים ששיקי שהה בביתו היו התקופה הארוכה ביותר בה שני החברים בילו יחד, והיא הייתה משמעותית עבור השניים מבחינה אישית וגם מבחינת התפתחות היצירה שלהם. השיר על שני סתווים נכתב בדיוק בהקשר זה, כששיקי עמד לעזוב את מצויאמה ולחזור לטוקיו, משאיר אחריו את סוסקי, שעדיין חשב שיהיה משורר הייקו כמו שיקי ולא סופר פרוזה.

כשאנחנו מסתכלים על שירה, במיוחד על שירת הייקו, אנחנו נוטים לראות בעיקר את ההיבטים הפואטיים שלה, ואין ספק ששיקי היה אדם מחונן ביותר, אך לצד ההיבט הזה מעניין לחשוב גם על הסביבה החברתית שבתוכה הספרות והשירה נוצרו. העולם הספרותי של תקופת מייג'י היה עולם של גברים שטיפחו וקידמו אחד את השני. אנו נוטים לחשוב על ספרות, ובמיוחד על שירה (ועל אחת כמה וכמה על הייקו) כעל משהו רוחני, לירי, אישי. אך יש לזכור שאלה תמיד היו חלק מהזירה הפומבית, מהשיח האינטלקטואלי הבלתי ניתן לניתוק מהזירה הפוליטית ומהתפתחויות חברתיות והיסטוריות. חידוש של הייקו על ידי שיקי לא התרחש בתוך חלל ריק, אלא כחלק מתהליך התעצבותה של יפן כמדינת לאום, שביקשה ליצור זהות לאומית-תרבותית אל מול מדינות אחרות. כך גם הקשרים בין הגברים נתפסו פעמים רבות כחשובים יותר מקשריהם עם בנות הזוג שלהם. תקופת מייג'י במיוחד התאפיינה בחברויות עמוקות בין יוצרים, כמו זו של מסאוקה שיקי וסוסקי. השניים אפילו אפיינו את הקשר ביניהם כבעל (סוסקי) ואישה (מסאוקה), בלי שהדבר יסמל משהו ארוטי, אלא קשר חברי עמוק.

יש משהו יפה בקשרים עמוקים כאלה, שמאפשרים הפרייה הדדית משמעותית. זה מחדד את העובדה שלמרות נטייתנו לתפוס יוצרים (ובמיוחד יוצרים קנוניים) כגאונים יחידי סגולה, יצירתם לא הייתה מתאפשרת ללא קשריהם עם אנשים אחרים, ללא סביבתם, ללא התנאים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו. החברויות הגבריות של תקופת מייג'י הביאו לפריחה ספרותית ולהופעה של מגוון קולות ומגוון קבוצות של אנשי רוח. השיח בין הקבוצות האלה היה מאוד פומבי ולפיכך קשור בקשר הדוק להלך הרוח החברתי והפוליטי. ואולי עצם הפומביות הרבה של השיח הזה מסבירה גם את היעדרן (היחסי) של נשים ממנו.

בכל אופן, אלה רק מספר מחשבות שעלו לי, והן לגמרי לא אמורות לגרוע מההנאה שאני בטוחה שתפיקו מקריאה בשיריו של שיקי.  

את הספר ניתן להזמין ישירות מאתר של ירח חסר או להשיג בחנויות ספרים עצמאיות.

כאן אפשר לשמוע את הריאיון שנערך עם המתרגם איתן בולוקן בתוכנית "מה שכרוך" (בערך מדקה 15): https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=12477

לטייל בין חנויות ספרים

אחרי תקופה ארוכה אני רוצה לאט לאט לחזור לעדכן את הבלוג, ותהיתי עם מה כדאי להתחיל. יש לי רשימה ארוכה של רעיונות ונושאים, שחלק יצריכו השקעה של זמן רב יחסית ואחרים נראו לי כפחות מתאימים לנקודת זמן זו. בסופו של דבר, החלטתי לנצל את החזרה לכתיבה, כדי לטפל בעניין נוסף שהוזנח זמן רב מדי – סידור התמונות הרבות שצילמתי ביפן. כשהתחלתי להסתכל בתיקיות מה צלמתי, גילתי שיש לי לא מעט צילומים שקשורים לספרים וסופרים בטוקיו, ואני חושבת שזאת תהיה הזדמנות מצוינת לחלוק אותם בבלוג. אולי זה גם ייתן לכם רעיונות לביקור במקומות פחות מוכרים, ללכת במסלולים קצת פחות שכיחים או להסתכל מחדש על מקומות בהם כבר ביקרתם.

אתחיל מטיול קצר בשכונת חנויות הספרים קַנְדָה ג'ימְבוֹצ'וֹ (神田神保町). זה אזור שאני מאוד אוהבת לבקר בו, אבל באופן מפתיע אין לי הרבה תמונות ממנו, כי ברגע שאני רואה את כל חנויות הספרים אני שוכחת שיש איתי מצלמה. אם נשאבים ולא שמים לב, הסיבוב באזור מאוד מצומם של מספר רחובות, יכול לקחת יום שלם, אבל תמיד אפשר לדאוג להגדיר תזכורת בטלפון כדי לא לאחר למקום הבא אליו רוצים להגיע.

תחנת רכבת תחתית ג'ימבוצ'ו בקו הנזומון

קצת רקע

השכונה החלה את דרכה כממלכת חנויות ספרים בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. באותה תקופה באזור הוקמו בזה אחר זה מספר מוסדות לימוד להשכלה גבוה, שהיום מוכרים כאוניברסיטת מייג'י, אוניברסיטת צ'וּאוֹ ואניברסיטת ניהון. כיוון שסטודנטים כידוע זקוקים לספרים (או לפחות היו זקוקים לספרים לפני עידן האינטרנט) מיד החלו לצוץ חנויות ספרים כדי לספק את הביקוש. רוב מוסדות הלימוד באותה תקופה שמו דגש על משפטים, אך עם הזמן נפתחו חוגי לימוד נוספים, וכך גם אופי הספרים הנמכרים השתנה בהתאם. האזור שקק בפעילות סטודנטיאלית, שכללה לא רק את הסטונדטים היפניים, אלא גם סטונדטים רבים מסין. הוא נפגע קשה בשריפה של 1913, אך שוקם במהרה. אחד הראשונים שפתח כאן חנות והוצאה לאור אחרי השריפה היה פרופסור מאוניברסיטת טוקיו בשם איוונאמי שיגאו (Iwanami Shigeo). לימים הוצאה לאור הקטנה הפכה לאחת מהוצאות האור הגדולות ביפן Iwanami shoten, שמשרדיה עדיין נמצאים בג'ימבוצ'ו. היום האזור הוא ביתם של 180 חנויות ספרים, מספר רב של הוצאות לאור וכמובן בתי קפה ומסעדות. רוב חנויות הספרים סוחרות בספרי יד שנייה, ממנגה עכשווית ועד קלאסיקות עתיקות וספרים נדירים בשפות שונות.

סטודנטים ברחובות ג'ימבוצ'ו, שנות ה-30 של המאה ה-20. (תמונה: wikimedia commons)

חנויות הספרים

מובן שאין שום טעם לפרט כאן את כל החנויות, אבל עשיתי רשימה של מקומות שיכולים לעניין גם את מי שלאו דווקא קורא יפנית. הדבר הנכון לעשות בקנדה הוא פשוט לשוטט ולראות מה מושך אתכם. בדרך כלל החנויות מציגות חלק מהסחורה מחוץ לחנויות או בחלונות הראווה.

סנסיידו (Sanseidō 三省堂)

אחת מהחנויות הוותיקות והמצליחות באזור שנפתחה לראשונה ב-1981 והיום מתפקדת כרשת ספרים גדולה שחנות הדגל שלה עדיין פועלת בקנדה. בנוסף, סנסיידו היא הוצאה לאור המתמחה במילונים וספרי לימוד. החנות משתרעת על פני 8 קומות, כולל קומת משרדים וקומה המיועדת לכנסים ואירועים. בקומה שנייה נמצא בית קפה וקומה חמישית מוקדשת לספרים באנגלית.

אויה שובו (Ōya shobō 大屋書房)

בניגוד לסנסיידו שמחזיקה ספרים חדשים בלבד, אויה שובו מתמחה בספרים הרבה יותר ישנים. החנות מתמחה בהדפסים ומפות, חלקם עותקים חדשים, אך חלקם הודפסו במאות 18-17. בפנים לא ירשו לכם לצלם, אבל חלון הראווה שלהם תמיד מושך קהל (בכל מקרה, תמיד כדאי לשאול את הבעלים אם מותר לצלם בחנויות – לפעמים הם מסכימים, אם כי לי אף פעם אין מספיק אומץ לשאול ובגלל זה כל התמונות שמורות אצלי בראש).

קיטזווה (Kitazawa Shoten 北沢書店)

חנות ספריה יד שניה שמחזיקה ספרים באנגלית (ובשפות אחרות) בנושאים של מדעי הרוח והחברה, בעיקר בספרות והיסטוריה של בריטניה וארה"ב. החנות נפתחה לראשונה ב-1902 והתחילה להתמחות בספרים בשפות מערביות משנת 1955. באתר שלהם כתוב שבכל זמן נתון תוכלו למצוא בחנות כ-12,000 ספרים. הספרים באנגלית נמצאים בקומה השניה, ובקומה הראשונה נמצא Bookhouse – בית קפה וחנות לספרי ילדים (ביפנית) וצעצועים.

Kitazawa Shoten & Bookhouse

איסיידו (Isseido Shoten 一誠堂書店)

החנות נפתחה בקנדה ב-1911 תחת שם אחר, אך נפלה קורבן לשריפה הגדולה רק שנתיים מאוחר יותר, ולאחר תהפוכות שונות נפתחה לבסוף במקומה הנוכחי בשנת 1931. הבניין, ששרד את המלחמה ואת האופנות האדריכליות שבאו אחריה, נותר כאחת מדוגמאות האדריכלות של תקופתו. בקומה הראשונה תוכלו לראות מגילות, מפות והדפסים, יפניים יותר ופחות, והקומה השנייה מוקדשת לספרים מערביים נדירים, יותר ופחות.

לא מצאתי אצלי צילום של החנות, אבל מצאתי בויקיפדיה, כדי שתוכלו להתרשם

יגוצ'י שוטן (Yaguchi Shoten 矢口書店)

גם חנות זו נמצאת במבנה שנותר על כנו מלפני המלחמה. החנות עצמה נוסדה ב-1918, אבל המבנה הנוכחי נבנה ב-1928. אפילו השלט הפשוט של החנות משמר משהו מהנוסטלגיה לעבר (וכן, תקופת שׁוֹוָה (1926-1989), שכללה בתוכה גם את המיליטריזציה והמלחמה, אך גם, ואולי בעיקר, תקופה ארוכה של שלום, צמיחה כלכלית ושגשוג מעוררת היום נוסטלגיה). החנות מתמחה בספרים הקשורים לקולנוע, תיאטרון ואומנויות, וכפי שניתן לצפות ממוסד ותיק, המבחר בה מאוד מרשים.

קומיאמה שוטן (Komiyama Shoten 小宮山書店)

עוד חנות ותיקה שפועלת מ-1939. אין צורך לדעת יפנית או כל שפה בכלל כדי להתרשם ממה שיש לה להציע, כיוון שהיא מתמחה בצילום ואומנות עכשוויים. בנוסף תוכלו למצוא בה ספרים הקשורים לעיצוב, אופנה וספרות. כרגע בקומה רביעית יש להם תצוגה של תצלומים ופריטים אחרים הקשורים לסופר מישימה יוקיו.

אנגווה – ניאנקודו (Anegawa Shoten Nyankodō 姉川書店・ニャンコ堂)

ואיך אפשר בלי ספרים וחתולים? לחנות הזאת אין היסטוריה ארוכה במיוחד והבעלים גם לא התמחו בשום נישה מיוחדת, אך לבסוף הצליחו למצוא את ייחודם ולמנוע את סגירתה כשבשנת 2013 פתחו פינה בחנות המוקדשת לחתולים. היום החנות ידועה בעיקר בשם "היכל החתלתולים" (nyankodō) ומציעה ספרים, מגזינים, תיקים, כרטיסי ברכה וכל מה שרק אפשר שקשור לחתולים. למרבה הצער לא מוצאת את התמונות שלי מהחנות, אבל הנה קישור לבלוג יפני, כדי שתתרשמו מההיצע. אה, והם עדיין מוכרים גם ספרים רגילים, על הדרך.

פסטיבל ספרי יד שניה

מארגני הפסטיבל טוענים שמדוב באחד האירועים הגדולים בעולם מסוג זה, אם לא הגדול ביניהם. אז אם אתם במקרה נמצאים בטוקיו בסוף נובמבר-תחילת דצמבר, חפשו בגוגל Kanda Used Book Festival כדי לבדוק את התאריכים המדויקים וקפצו לבקר.

כמעט כל חנות מוציאה דוכן לרחוב שפונה אל החנויות וכך נוצר מסדרון של ספרים ברחוב המרכזי בשכונה (יסוקוני דורי yasukuni dōri). זאת הזדמנות למי שקצת חושש להיכנס לתוך החנויות (ולפשפש בספרים תחת עיניהם הבוחנות של בעלי החנויות) ליהנות משיטוט פחות פורמלי.

אוכל ושתיה באווירה ספרותית

טוקיודו ופייפרבק קפה (Tokyodō&Paper back café)

למעשה מדובר בחנות ספרים וגם הוצאה לאור נוספת, אבל המקום פופופלרי גם בגלל בית הקפה שלו והחללים בקומות העליונות, המושכרים לאירועים ספרותיים שונים. החנות החלה את דרכה ב-1890 ושנה מאוחר יותר הבעלים פתחו גם הוצאה לאור קטנה. במהלך קיומה החנות נשרפה שלוש פעמים – היא נפגעה קשה בשריפה הגדולה של 1895, ובשריפה של 1913 הבניין החדש, שהושלם רק שנה קודם לכן, נשרף כליל, מה שלא מנע מבעלי החנות להתחיל לפעול מחדש במבנה זמני יום אחד בלבד לאחר השריפה. הבניין שנבנה מחדש נהרס שוב ברעידת האדמה הגדולה של 1923. בניין חנות הדגל הנוכחית בקנדה נבנה ב-1982. בית הקפה נפתח ב-2012 כחלק ממתיחת הפנים שעשו לחנות. הישיבה על הבר מול החלון מאפשרת נקודת תצפית נחמדה על אנשים העוברים ברחוב, ואם רוצים, אפשר גם להתחבר לרשת wifi חינם כדי לשוטט במקומות וירטואליים.

טמפורה האצ'ימקי (Tempura Hachimaki)

באותו רחוב עם טוקיודו נמצאת מסעדת טמפורה ששימשה בעבר מקום מפגש לקבוצת סופרים ואנשי רוח בטוקיו, שהמפורסם ביניהם הוא אדוגווה רנפו (Edogawa Ranpo 江戸川乱歩, 1894-1965). אם צריך לנקוב בשם של סופר שקידם ספרות מסתורין ביפן, הרי זה הסופר הזה. הוא התמחה בעיקר בסיפורים קצרים, בהם כל המשונה, הגרוטקסי והמפלצתי של רחובות העיר המודרנית קיבל קיום מוחשי דרך המילים. כיוון שאין שום תרגום של היצירות שלו לעברית אני רק אספר עליו קצת ואולי מתישהו גם נקבל תרגום של יצירותיו.

כמו שאולי כבר ניחשתם, אדוגווה רנפו לא היה שמו האמתי. האיש נולד בשם היראי טארוֹ במחוז מיאה. ב-1912 החל את לילמודיו במדע מדינה וכלכלה באוניברסיטת ווסדה בטוקיו, ואחרי סיומם עבד במספר עבודות שונות, כולל כעורך, מאייר מגזינים, מוכר בחנות ספרי יד שניה, ואפילו כמוכר של אטריות סובה. ב-1923 פרסם את יצירתו הראשונה תחת שם העט שהמציא לעצמו. אם תגידו את השם מספר פעמים מספיק מהר בוודאי תבינו מי היווה השראה עבור אדוגווה. ואכן, רנפו היה חובב של המוזר ושל ספרי בלש ומסתורין של אדגר אלן פו וארתור קונן דויל. אף על פי ששמו הוא משחק צלילים עם שמו של אדגר אלן פו, הסופר המערבי, הסימניות בהן בחר להשתמש מצביעות על החיבור העמוק שלו לטוקיו ולתרבות של העיר התחתית. אדוגווה נכתב בסימניות שמשמעותן "נהר אדו" (江戸川), הנהר בליבה של העיר התחתית בטוקיו, ורנפו נכתב בסימניות שהמשמעות שלהן יכולה להיות "הליכה פרועה" (乱歩). כך בחר אדוגווה להציג את עצמו כמי שמסתובב (לא סתם הולך בתלם) ברחובות העיר התחתית. ואכן, ביצירות רבות שלו מתאר רנפו את הרחובות הקטנים, האחוריים, החשוכים, החבויים בקרביים של העיר הגדולה. רנפו היה מהדמויות הבולטות בתנועה הספרותית המכונה "אֶרוֹ גוּרוֹ נַנְסֶנְסוּ" (כן, ניחשתם נכון, ארוטיקה-גרוטסקה-נונסנס) שפרחה במיוחד בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך המשיכה להיות משפיעה גם מעבר לעשור זה. שנות השלושים היו תקופה של התחזקות לאומנית ומיליטריסטית, ואולי כתגובה למצב היה ביקוש רב למוזר ומשונה, והוצאות לאור ומגזינים ניסו למשוך קהל באמצעות טקסטים סנסציוניים וגרוטסקיים. עם זאת, התנועה הייתה גם תנועה חתרנית, שתחת מסווה של על-טבעי, אירוטי או גרוטסקי הביעה התקוממות נגד הדרישה ההולכת וגוברת לקונפורמיות. רבות מהיצירות שנכתבו כספרות פופולרית, שלכאורה נועדה פשוט למשוך את לבם של ההמונים, העלו נושאים חברתיים חשובים. אחד מסיפוריו של רנפו, "זחל", מתאר חייל פצוע ששב ממלחמה במצב לא טוב יותר מזחל חסר גפיים ויכולת דיבור, והוא נאסר לפרסום ב-1939 (ככל הנראה מתוך מחשבה שסיפור כזה פוגע במורל הלוחמים).

אז אם אתם רוצים לאכול במקום בו נהג לבקר הסופר ואתם אוהבים טמפורה, זאת יכולה להיות אופציה טובה. את "טמפורה האצ'ימקי" פתח אדם בשם אָאוֹקי טוֹרָקיצ'י ב-1931. אחרי המלחמה המקום הפך להיות פופולרי בקרב "מועדון הסופרים של טוקיו" (שכלל גם מבקרי ספרות, זמרים ומתרגמים) והקומה השנייה של החנות הפכה למקום התכנסות חודשי עבור מה שהם כינו "ההתכנסות של 27 לחודש". בכניסה למסעדה תמצאו תמונה שצולמה ב-27 בפברואר 1952.

אז זהו לפוסט הזה. תזכרו שהליכה פרועה טובה יותר מהליכה בתלם.

מפת מקומות המוזכרים בפוסט:

"היי, צא החוצה!" סיפור מאת הושי שינאיצ'י

היום, לפני 92 שנים, נולד הוֹשי שינְאיצ'י (6 בספטמבר 1926 – 30 בדצמבר 1997), שנחשב לאחד מאבות של מדע בדיוני ביפן. הוא היה ידוע במיוחד בזכות הסיפורים הקצרים מאוד שלו, ששילבו רובוטים, חלליות, מסעות בזמן ובחלל בתוך סיפורים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם. במהלך חייו כתב מעל אלף סיפורים כאלה. הושי התחיל לפרסם את סיפוריו בכתב עת אוּצ'וּג'ין (אבק קוסמי) במחצית השנייה של שנות החמישים, שהיה לבמה חשובה עבור גדולי הסוגה כמו קוֹמצוּ סָקיוֹ וצוּצוּי יָסוּטָקָה (שאולי מוכר לכם מהאסופה הזאת). שני פרטי מידע לא ממש חשובים אבל משעשעים לגביו: הוא קרוב רחוק של הסופר המפורסם מורי אוגאי (1862 – 1922) – הושי היה נכדהּ של משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת קוֹגָנֶי קימיקוֹ (1870 – 1956), אחותו של מורי אוגאי. הושי קרא לבתו השנייה מרינה כשנולדה ב-1963, על שם הגשושית הרובוטית מרינר 2 ששוגרה ב-27 באוגוסט 1962 והייתה הראשונה לבצע מפגש מוצלח עם כוכב לכת.

לכבוד יום הולדתו של הושי, תרגמתי את אחד הסיפורים היותר ידועים שלו, "הי, צא החוצה!", שפורסם במקור ב-1958, בתחילת תהליך הצמיחה המואצת של יפן, כשהמדינה התחילה להתחדש, להבנות ולצמוח אחרי שנים של רעב והרס בעקבות המלחמה. מקור האנרגיה החדש והמבטיח היה האנרגיה הגרעינית. למרות התנגדותם של אנשים רבים לשימוש באנרגיה שהובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם בהירושימה ונגסקי, מכוני מחקר גרעיני צצו בזה אחר זה במהלך שנות ה-50, ותחנת הכוח הגרעינית הראשונה החלה לפעול ב-1965. השלטונות מיהרו לשקם את המדינה ולצעוד אל עתיד של יפן שוחרת שלום וחזקה כלכלית. ואי אפשר לומר שהם לא הצליחו.

בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 היו רבים שנזכרו בסיפור זה של הושי.

הֵי, צא החוצה! / הושי שינאיצ'י

הטייפון חלף, והשמיים נצבעו בכחול מופלא. בכפר אחד, סמוך למדי לעיר הגדולה, נגרם נזק. מקדש קטן, שעמד במרחק מה מהכפר, קרוב להרים המיוערים, נסחף בשיטפון.
"מישהו יודע מתי המקדש הזה נבנה?"
"לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שהוא היה מאוד עתיק".
"חייבים לבנות אותו מחדש".
אלה הדברים שהחליפו ביניהם אנשי הכפר כשבבוקר גילו מה קרה למקדשם.
"תראו איזה הרס".
"נראה לי הוא היה פה".
"לא, אני חושב עוד טיפה לכיוון ההוא".
קולו של אחד האנשים התנשא מעל כולם.
"תגידו, מה זה הבור הזה?"
כולם התקבצו סביב בור בקוטר של כמטר אחד, עליו הצביע האיש, והציצו לתוכו, אך לא הצליחו לראות דבר בתוך החשכה ששררה בו. הבור נראה עמוק כל כך, עד שנדמה היה שהוא מגיע עד מרכז כדור הארץ.
"אולי זאת שוחת שועלים", הציע מישהו.
"הי, צא החוצה!", צעק איש צעיר לעבר הבור, אך מהמעמקים לא הגיעה שום תגובה. הצעיר הרים אבן חצץ מהקרקע ועמד להשליכה אל הבור.
"תפסיק, זה עלול להביא עלינו קללה". איש זקן ניסה לעצור בעדו, אך הצעיר לא שעה לדבריו והשליך את האבן בכל כוחו. ועדיין, שום תגובה לא הגיעה מתחתית הבור.
אנשי הכפר חטבו עצים, חיברו אותם באמצעות חבלים, ויצרו גדר מסביב לבור. האנשים תהו בינם לבין עצמם מה עוד כדאי לעשות והאם אפשר יהיה לבנות את המקדש מחדש מעל לבור, אך בסופו של דבר היום הסתיים בכך שהם שבו לכפרם, מבלי להגיע להחלטה.
ברגע שדבר הבור נודע, התחילו להגיע עיתונאים, ובעקבותיהם הגיע גם איש אקדמיה והביט בבור בארשת פנים האומרת שאין דבר שלא יוכל לפענח. לאחר מכן הופיעו סקרנים, ופה ושם אפשר היה לראות גם ספסרים מרחרחים סביב. שוטרים מהתחנה האזורית שמרו בתורנויות על הבור מסביב לשעון, בטענה שאין לאפשר מצב שמישהו ייפול לתוכו.
אחד העיתונאים שלשל לתוך הבור שרוך ארוך עם משקולת בקצה. המשקולת ירדה וירדה, אך כשהשרוך נגמר והעיתונאי ניסה למשוך את המשקולת החוצה, היא סירבה לעלות. מספר אנשים הצטרפו אל העיתונאי וניסו לעזור לו למשוך בשרוך, אך השרוך השתפשף בקצה הבור ונקרע. עיתונאי אחר, שהחזיק מצלמה ביד וצפה במתרחש, הוריד בלי לומר מילה חבל חזק שהיה כרוך סביב מותניו.
איש האקדמיה התקשר למכון המחקר שלו וביקש שיביאו לו מגבר רב-עצמה כדי למדוד את עומק הבור באמצעות בחינת התהודה. הוא ניסה מספר פעמים לשנות את העצמה ותדר הצליל אך לא נרשמה כל תהודה. איש האקדמיה נראה תמה, אך כיוון שכל העיניים צפו בו, לא הייתה לו אפשרות פשוט להניח לכך. הוא הצמיד את המגבר אל פתח הבור, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף והמשיך בהשמעה במשך זמן רב. על פני הקרקע הצליל נשמע למרחק של עשרות קילומטרים, אך נבלע לחלוטין בתוך הבור. איש האקדמיה הרגיש מעורער, אך העמיד פנים של שוויון נפש, וניסה לשוות נימה רגועה לקולו כשפסק, "מלאו אותו."
הוא החליט שמה שאינו מובן עדיף שייעלם.
פניהם של הצופים הביעו אכזבה מסיום כל כך לא מרשים וכולם כבר עמדו להתפזר, כשאחד הספסרים פילס את דרכו מתוך ההמון והצהיר: "בבקשה תנו את הבור הזה לי. אני מבטיח למלא אותו."
ראש הכפר השיב: "זה יהיה מאוד יפה מצדך אם תמלא את הבור, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך אותו. אנחנו צריכים להקים כאן מחדש את המקדש שלנו".
"אני אבנה לכם מקדש עוד יותר מפואר מהקודם. אם תרצו, אוסיף לו גם אולם התכנסות".
ראש הכפר עמד לענות לו, אך אנשי הכפר הרימו את קולם.
"באמת? אם כך, נשמח אם תבנה לנו אותו קצת יותר קרוב לכפר".
"אם התמורה היא רק הבור הזה, אין שום בעיה".
מטבע הדברים, לראש הכפר לא היו התנגדויות וההחלטה נפלה.
הספסר עמד בהבטחתו. אולם ההתכנסות היה אומנם קטן, אבל הוא אכן בנה את המקדש סמוך יותר לכפר.
בעת פתיחת פסטיבל הסתיו במקדש, על בקתה בסמוך לבור, נחשף שלט קטן עם שמה של "החברה לסתימת בורות" שהקים הספסר.
הספסר פעל לגייס את עמיתיו בעיר הגדולה. הוא סיפר להם על הבור המרשים בעומקו, שאפילו החוקרים טוענים שמדובר ב-5000 מטר עומק לפחות. בור כזה בוודאי יהיה מעולה להטמנת פסולת גרעינית.
ראש המחוז העניק את אישורו, ותחנות כוח התחרו ביניהן על מי יחתום על חוזה רווחי יותר. אנשי הכפר חששו מעט, אבל אחרי שהוסבר להם שמעל פני הקרקע הנזק לא יורגש במשך כמה אלפי שנים ושהם גם יקבלו חלק ברווחים, נתנו את הסכמתם. מה גם שתוך זמן קצר נסלל כביש חדש ומפואר המוביל מהעיר הגדולה אל הכפר.
על הכביש נסעו משאיות שהובילו מכלי עופרת יצוקה. המכסה של הבור נפתח ופסולת גרעינית הושלכה פנימה.
ממשרד החוץ וממשרד ההגנה הגיעו אנשים להשליך מסמכים סודיים שהצורך בהם אבד. הפקידים המפקחים על ההשלכה שוחחו ביניהם על גולף. הפקידים הזוטרים שהשליכו את המסמכים אל הבור שוחחו על מכונות המזל פצ'ינקוֹ.
לא היה כל סימן לכך שהבור מתמלא. אנשים תהו אם הבור הוא עד כדי כך עמוק או שמא הוא מתרחב לקראת התחתית. החברה לסתימת בורות הרחיבה את פעילותה בהדרגה.
אל הבור הביאו פגרים של בעלי חיים ששימשו לניסויים במחלות מדבקות וגופות של חסרי בית שאיש לא בא לדרוש. בנוסף, הושלמה תכנית להקמת צינור שיוביל את הפסולת העירונית ישירות אל הבור, מתוך תפיסה ששיטה זו עדיפה על השלכה לים.
הבור העניק לאנשי העיר תחושת ביטחון. בני אדם ראו רק את מה שנמצא מולם והיו להוטים אחר יצרנות, ואף אחד לא רצה להעסיק את ראשו בהשלכות. נדמה היה להם שבהדרגה הבור יספק את הפתרון לבעיות אלה.
נשים שזה עתה התארסו הגיעו אל הבור כדי לזרוק את היומנים הישנים שלהן. היו גם אנשים שאחרי שמצאו אהוב חדש באו אל הבור לזרוק את תמונותיו של האהוב הקודם. השוטרים באו אל הבור כדי להשליך את הכסף המזויף שתפסו, ליתר בטחון. העבריינים הגיעו אל הבור כדי להשליך ראיות.
הבור קיבל לתוכו כל דבר שאנשים רצו לזרוק. הבור טיהר את הזוהמה של העיר, ואנשים דימו לעצמם שהים והשמיים היו צלולים מתמיד.
בזה אחר זה הוקמו בניינים שנסקו מעלה-מעלה אל השמיים האלה.

יום אחד פועל בניין, שהתיישב להפסקה על פיגומי אחד מהבניינים החדשים, שמע קול מעל ראשו:

"הי, צא החוצה!"

הוא הביט מעלה, אך לא ראה דבר מלבד שמיים כחולים. הפועל החליט שדמיין את הקול. כששב לעבודתו, מהכיוון שממנו נשמע הקול, נפלה אבן חצץ קטנה שהשתפשפה כנגד בגדיו בנפילתה. אך הפועל לא שם לב אליה, כיוון שבאותו זמן בדיוק התבונן בקו הרקיע העירוני שיופיו הולך והתעצם.

בולען שנפער בשנת 2010 בגואטמלה סיטי

מוזיאון הנצחה לנצומה סוסקי בטוקיו

בהתחשב בעובדה שנצומה סוסקי הוא ללא ספק הסופר הלאומי של יפן, מאוד מפתיע שעד כה לא היה מוזיאון שהיה מוקדש לחייו ועבודתו. יש מוזיאונים המוקדשים ליוצרים אחרים חשובים כמו היגוצ'י איצ'יו, דזאי אוֹֹסמוּּ, אוֹקָמוֹטוֹ קָנוֹקוֹ, מורי אוגאי ואחרים, אבל לא היה מוזיאון מיוחד לסוסקי. כמובן, פריטים הקשורים לסוסקי הוצגו באין ספור תערוכות ואירועים שנערכו לכבודו, וקיימת גם תערוכה קבועה המוקדשת לסוסקי במוזיאון לספרות בקמקורה. למעשה, המוזיאון היחיד שהוקדש לסוסקי היה קיים עד לא מכבר רק בלונדון, אך בדיוק השנה המוזיאון הזה נסגר.

20170925_145247

המוזיאון מבחוץ

הפעם סוסקי מקבל מוזיאון שמוקדש רק לו ביפן. ב-24 בספטמבר ברובע שינג'וקו, באתר בו עמד ביתו האחרון של סוסקי, בו חי ועבד במהלך 9 שנים אחרונות לחייו, נפתח "אתר הנצחה – חדר העבודה של סוסקי" (sōseki sanbō kinenkan). הבית ההיסטורי בו גר נשרף כליל בהפצצות של 1945, כך שבמקום לא נותר דבר, אך המתכננים דאגו ליצור בתוך חלל המוזיאון את חדר העבודה של סוסקי עם המרפסת הקטנה מסביב, בצורה האוטנטית ככל שניתן, לפי החומר שהיה בידיהם.

20170925_145700

חדר עבודה של סוסקי, משוחזר במוזיאון הנצחה בשינג'וקו

סוסקי נולד ב-1867 באדו, שהיום היא טוקיו, בשם נצומה קינְנוֹסקֶה, שנה לפני הפיכת מייג'י והשינויים הפוליטיים והחברתיים המשמעותיים שבאו יחד אתה. המקום בו נולד גם הוא שייך היום לרובע שינג'וקו ונמצא במרחק של כ-7 דקות הליכה מהמוזיאון.

ב-1890 התחיל סוסקי את לימודיו באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו, שלימים הפכה לאוניברסיטת טוקיו, במחלקה לספרות אנגלית. בסיום לימודים ב-1895 נשלח כמורה למחוז אֶהימֶה ומאוחר יותר לקוממוטו. חוויותיו כמורה יבואו מאוחר יותר לידי ביטוי ברומן בו'צָן שיכתוב ב-1906. ב-1896 הוא התחתן עם נָקָנֶה קיוֹקוֹ, אך ב-1900 נאלץ לעזוב את אשתו ואת בתו הקטנה פוּדֶקוֹ כדי לנסוע לפי הוראת משרד החינוך ללימודים בלונדון. סוסקי נשאר בלונדון עד 1903, והתקופה הזאת מתוארת אצלו כשלוש שנים של סבל, דיכאון ובדידות. רוב האנשים שמבקרים ביפן היום חוזרים בתחושה שביקרו בחברה מאוד שונה מהחברה שלהם, ורק דמיינו לעצמכם את ההבדלים התרבותיים בתחילת המאה ה-20 ועם מה נאלץ סוסקי להתמודד.

אתר הנצחה קטן המכונה "בית החתול" ברובע בונקיו, במקום בו גר סוסקי במשך שלוש שנים לאחר שובו מלונדון. היום יש כאן רק בית דירות רגיל ולצדו אנדרטה המציינת שכאן גר ועבד סוסקי. אגב, מורי אוגאי גר באותו בית ב-1890-1892, והבית עצמו, תתפלאו, עדיין קיים במוזיאון פתוח שנקרא "מייג'ימורה" (כפר מייג'י) ליד העיר נגויה, לשם הועבר בשנות ה-60, במסגרת קדחת בנייה בטוקיו.

אולם, אי אפשר לדבר על התקופה בלונדון כלא פורייה וייתכן שדווקא שנים אלה היו משמעותיות להפיכתו של סוסקי לסופר, כפי שהוא מוכר היום. בהקשר הזה אני ממליצה על ההרצאה הזאת של דמיאן פלנגן (באנגלית ללא כתוביות). סוסקי שב ליפן ומונה כמרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו. במקביל לעבודתו כמרצה התחיל גם לפרסם פרוזה בכתבי עת. בין 1905 ל-1906 פרסם את אני חתול, מצודת לונדון, בוצ'אן ומספר יצירות נוספות [מכל אלה בעברית פורסם רק אני חתול]. ב-1907 סוסקי התפטר מתפקיד ההוראה שלו כדי להקדיש את זמנו לכתיבה. באותה שנה גם עבר לבית שהאתר בו משמש היום כמוזיאון. תשע השנים הבאות היו הפוריות ביותר עבור סוסקי כסופר. בשנים אלה פרסם את המסה החשובה שלו "תיאוריה של ספרות", ויצירות חשובות שבזכותן הפך לסופר המוערך ביותר ביפן, ביניהן (מה שלא קיים בעברית, אני אתן את השם של התרגום באנגלית) סנשירו (Sanshiro), ואז (And then), השער (The Gate) וקוֹקוֹרוֹ. הוא הלך לעולמו ב-9 בדצמבר 1916, והותיר אחריו רומן לא גמור אור וחושך (Light and Darkness).

מבט לגינה האחורית החמודה מאחורי המוזיאון ולבתי השכונה מגלריה בקומה השניה

אתר ההנצחה הזה תוכנן כבר מספר שנים והיו שמועות שייפתח ב-2015, אך בסופו של דבר הוא נפתח השנה בדיוק בזמן לחגיגות של 150 שנה להולדתו של הסופר. הבניין עצמו הוא שילוב בין בטון, עץ וזכוכית. המתכננים במשרד אדריכלים Form Design Ichio, כך לפי האתר של המוזיאון, תכננו את הבניין כך שישקף את החמימות והידידותיות שאפיינו את ביתו של סוסקי שתמיד היה פתוח למבקרים. התחושה בבניין היא באמת של פתיחות ואווריריות, אבל גם יש מעברים שמזמנים הפתעות, כמו חתולים קטנים בתנוחות שונות במדרגות המובילות מהקומה הראשונה לשנייה של התערוכה.

20170925_150021

בכניסה למוזיאון יש תערוכה של ספרים מערביים שאהב סוסקי, באנגלית וביפנית, ביניהם תומאס הרדי, אוסקר ויילד, אמילי ברונטה, ג'יין אוסטין וכמובן שייקספיר. בקומה הראשונה נמצא גם שחזור חדר העבודה של סוסקי, ובקומה שניה מוצגים פריטים שונים, כמו גלויות שסוסקי צייר בעצמו (סוסקי היה אספן אומנות וגם צייר בעצמו. אזכורים של יצירות אומנות יפניות ומערביות פזורים פה ושם בתוך יצירותיו), מכתבים ששלח וקיבל מחבריו ובני משפחתו, כתבי יד מקוריים שלו, מהדורות ראשונות של יצירותיו וכו'. הכול מלווה בהסברים ותיאור חייו של סוסקי. למרבה הצער עבור מי שלא קורא יפנית, כרגע אין תרגום לאנגלית בכלל. במוזיאונים אחרים בהם הייתי, לפחות כותרות היו מתורגמות לאנגלית, אבל כאן עדיין לא. אבל בהתחשב בפופלריות של הסופר גם מחוץ ליפן, אני מניחה שבסופו של דבר תהיה גם אנלגית.

בריכת "סנשירו" בשטח אוניברסיטת טוקיו. הבריכה, שמקורה במאה ה-17, ושיחד עם הגן נקראה במקור "בריכה בצורת לב" (בגלל קווי המתאר שלה בצורת הסימנית 心, לב), קיבלה את שמה החדש על שמו של גיבור הרומן של סוסקי אוגווה סנשירו, המגיע ללמוד לאוניברסיטת טוקיו מפרובינציה רחוקה.

וכמובן, דבר מאוד חשוב – בית קפה. בבית קפה סוסקי אפשר לשתות משהו חם או קר ולאכול משהו קל. אני הזמנתי גלידת אפרסקים, שהייתה מאוד טעימה, ונאמר לי שסוסקי מאוד אהב גלידה, וידידו הטוב והמשורר הידוע מסאוקה שיקי מאוד אהב אפרסקים. כך שגם התפריט מותאם למקום.

אזור כניסה למוזיאון מצולם מקומה שניה. אפשר לראות ארונות הספרים, וסטנדים עם נקודות חשובות בחייו של סוסקי ובחלק האחורי בית קפה

נ.ב. התמונות של המוזיאון מעכשיו, ותמונות מהאתרים האחרים משנה שעברה (שלא תחשבו שיש כבר עלי שלכת בטוקיו).

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata

סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור

כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית בחנות מכולת. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan

כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.