קטגוריה: ספרות יפנית מודרנית

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (6 מתוך 8)

לעבור לחלק 5

14. נישואין
"את יודעת, את לא יכולה מיד להתחיל לבזבז כסף על שטויות", נזף באשתו יום למחרת חתונתו. אך זו לא הייתה בדיוק הנזיפה שלו, אלא מה שדודתו מצד אמו אמרה לו לומר. האישה התנצלה לא רק בפניו – זה ברור מאליו – אלא גם בפני דודתו. זה היה בחדר מול עציץ הנרקיסים הצהובים שהיא קנתה עבורו.

15. הם
הם חיו חיי שלווה. תחת צלם הרחב של עלי עץ הבננה[1]. שהרי ביתם היה בעיירת חוף המרוחקת שעה שלמה של נסיעה ברכבת מטוקיו.

16. כרית
הוא הניח את ראשו על כרית המפיצה ניחוח של ספקנות וקרא ספר של אנטול פראנס. הוא כלל לא שם לב שבכריתו שוכן קנטאור.

17. פרפר
באוויר רווי בריח אצות, פרפר פרש את כנפיו. לרגע קט הוא חש את מגע כנפיו של הפרפר בשפתיו היבשות. אך עוד שנים רבות לאחר מכן אבקת הכנפיים של הפרפר המשיכה לנצנץ על שפתיו.

 18. ירח
הוא פגש אותה במדרגות של מלון אחד. גם בצהריי היום פניה היו כאילו טבולות בתוך זוהר הירח. הוא ליווה אותה במבטו (הוא מעולם לא פגש אותה לפני כן) וחש עצב שלא ידע עד כה.

19. כנפיים מלאכותיות
מאנטול פראנס הוא עבר אל הפילוסופים של המאה השמונה עשרה. אך אל רוסו לא התקרב. אולי משום שהיה פן באישיותו – אותו פן הנוח להתלהט – שהיה קרוב לרוסו. הוא פנה אל פילוסוף אחר, מחבר "קנדיד", שהיה קרוב יותר לפן האחר שלו – הפן המלא בהיגיון קר.

הוא היה בן עשרים ותשע, ועבורו החיים לחלוטין איבדו את האור. אך וולטר העניק לו כנפיים מלאכותיות.

הוא פרש את כנפיו המלאכותיות, ובקלילות המריא אל השמיים, וכך השמחה והעצב של החיים הלכו ושקעו מול עיניו, אפופים בזוהר ההיגיון. בהשליכו לגלול וגיחוך אל העיר העלובה, הוא טיפס במעלה המרחבים הפתוחים הישר אל השמש. כאילו שכח מאותו יווני עתיק, שנפל וטבע בים, בגלל שזוהרה של השמש שרף את כנפיו המלאכותיות, הזהות בדיוק לשלו.

20. שלשלאות

הוא ואשתו עברו לגור בביתם של הוריו המאמצים. זה קרה בעקבות התקבלותו לעבודה באחד העיתונים. הוא שאב כוח מהנייר הצהוב עליו היה כתוב "חוזה עבודה". אך במבט לאחור התברר שלפי החוזה כל החובות חלים עליו, ואילו ההוצאה פטורה מכל אחריות.

21. המשוגעת
שני נהגי ריקשה רצו בדרך פרברית נטושה ביום סגרירי. רוח מלוחה נשבה והיה ברור שהדרך מובילה אל הים. הוא ישב בעגלה השנייה, ותהה מה בדיוק הוביל אותו לכאן, לפגישה הזאת, שלא היה לו בה כל עניין. זאת בטוח לא הייתה אהבה. ואם זאת לא אהבה… כדי להימנע מלהשיב על השאלה הזאת הוא התמקד במחשבה ש"לפחות אנחנו שווים כאן".

בעגלה הראשונה נסעה המשוגעת. אחותה הקטנה התאבדה מרוב קנאה כלפיה.

"עכשיו כבר אין מה לעשות", חשב לעצמו.

הוא חש כלפי בתו של המשוגע, כלפי האישה הזאת שרק חושים חייתיים חזקים מילאו אותה, שאט נפש מסוימת.

שתי העגלות חלפו על פני בית קברות שנדף ממנו ריח ים ואצות. מאחורי גדר זרדים שצדפות דבקו אליה, נראו מצבות שחורות. הוא הביט אל הים שנצץ חלושות מעבר למצבות, ולפתע חש בוז כלפי הבעל של הבחורה הזאת, אותו בעל שלא הצליח לשבות את לבה[2].

22. צייר

זה היה איור באחד העיתונים. אך ציור הדיו של תרנגול נשא חותם של אישיות יוצאת דופן. הוא שאל את אחד מחבריו על האמן.

שבוע אחד בלבד לאחר מכן, האמן הגיע לבקרו. עבורו היה זה אחד האירועים המדהימים ביותר שקרו לו בחייו. בתוך צייר זה הוא גילה שירה לא ידועה לאיש, וגילה גם את הנפש שלו עצמו, שגם על קיומה לא ידע עד אז.

בערבו של יום סתווי צונן, שיבול דוחן יחיד הזכיר לו מיד את הצייר. הצמח הגבוה העטוף בשריון עליו, פרש על פני סוללת האדמה את שורשיו הדקיקים, כמו סיבי עצב. כמובן, הפגיעות הזאת הייתה גם הדיוקן העצמי שלו. אך הגילוי הזה רק דיכא אותו.

"מאוחר מדי. אך ברגע האמת…"[3]

deathmask3

דיוקן לאחר המוות של אקוטגווה ריונוסקה, פרי עבודתו של אוֹאָנָה ריוּאיצ'י

[1] בבית אליו עברו אקוטגווה ופוּמי

[2] המשוגעת היא המשוררת הידֶה שיגֶקוֺ (1890- ?, ג'יי רובין (Jay Rubin) מציין את 1973 כשנת מותה, אבל במקורות יפניים שראיתי, שנת המוות מוגדרת כלא ידועה). אקוטגווה פגש אותה בסלון ספרותי כשנה לאחר נישואיו לפומיקו, וביוזמתה התפתח ביניהם רומן קצר אך כואב. אם תחפשו אותה בגוגל, בקושי תמצאו אזכור שלה. אין לה ערך בויקיפדיה ולא ניתן להשיג את השירים שלה ב'אמאזון' יפן. היא מוזכרת רק כאישה תאוותנית ושערורייתית שפיתתה את אקוטגווה וגרמה לו סבל רב.

[3] הצייר הוא אוֹאָנָה ריוּאיצ'י (1890-1973), שאייר את רוב כריכות הספרים של אקוטגווה.

לעבור לחלק 7

מודעות פרסומת

על "סיפור זמני" מאת רות אוזקי

sipur zmani atifaבספרה החדש של רות אוזקי, סיפור זמני, אישה בשנות החמישים לחייה בשם רות, המתגוררת עם בעלה אוליבר באי קנדי קטן ונידח, מוצאת על החוף שקית אטומה, שבתחילה נראית לה כמו זבל. בתוך השקית היא מוצאת תיק אדום עם "הלו קיטי" ובתוכו שעון יד ישן, שעל גבו חקוק כיתוב ביפנית, חבילת מכתבים הכתובים בצרפתית וספר ישן שעל כרכיכתו המשופשפת כתוב בצרפתית "בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט". הספר של פרוסט מתגלה למעשה כיומנה של נאו, נאוקו יאסוטני, נערה יפנית בת שש עשרה. היומן כתוב ברובו באנגלית, אך זרוע פה ושם במילים ומשפטים ביפנית. רות נתקפת בתחושת דחיפות משונה וחשש לגורלה של הנערה, ויוצאת למסע וירטואלי המוביל אותה אל בשבילי חייה של נערה הסובלת מהתעללות בבית ספר, אל ג'יקו, נזירת זן זקנה, הגרה במקדש על צלע הר הצמוד לחופו של מחוז מיאגי בקרבת פוקושימה ואל טייס קרב יפני שגויס ליחדת תקיפה מיוחדת, שחייליה ידועים היום כקמיקזה.

להמשיך לקרוא

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (2 מתוך 8)

ממשיכים עם פרויקט תרגום "חייו של אדם טיפש", שהחלק הראשון שלו נמצא כאן. לא היה לי הרבה זמן אז רק קטע קצר היום, אבל נמשיך ביום חמישי הבא.

* * *

2. אמא

כל המשוגעים היו לבושים בבגדים אפורים זהים, והחדר הרחב נראה בגלל זה עוד יותר מדכא. אחד מהם ישב ליד עוגב וניגן שוב ושוב מזמור בלהט. אחד אחר רקד, שלא לומר קיפץ, בדיוק במרכז החדר.

הוא צפה במחזה הזה לצדו של רופא שבריאותו ניכרה על פניו. לפני עשר שנים לא היה כל הבדל בין אמו לבין המשוגעים האלה. כל הבדל. למעשה, הסרחון שהדיפו הזכיר לו את סרחונה של אמו.

"נלך?"

הרופא הוביל אותו לאורך המסדרון לאחד החדרים. מספר מוחות היו מושרים בתוך צנצנות גדולות בפינת החדר. על אחד המוחות הוא הבחין במשהו לבן, שנראה ממש דומה לטיפת חלבון של ביצה. בשעה ששוחח עם הרופא, הוא שוב חשב על אמו .

"הגבר לו היה שייך המוח הזה כאן היה טכנאי בחברת חשמל XX. הוא תמיד חשב על עצמו כדינמו גדול שחור ובוהק".

כדי להתחמק מעיניו של הרופא, הוא הביט מבעד לחלון הזכוכית. לא היה שם דבר מלבד קיר לבנים זרוע שברי בקבוקים. אך גם אלה הטילו כתמי אור לַבְנוּנִיים עמומים על הטחב הדליל.

פרט מתוך פסל מלח של Motoi Yamamoto

פרט מתוך פסל מלח של Motoi Yamamoto

לעבור לחלק 3

מי מפחד מטאנוקי?

אני יודעת שאנחנו פה באמצע פרויקט תרגום אקוטגווה, אבל נתקלתי בסיפור קצרצר של יוּמֶנוֹ קיוּסאקוּ (夢野久作, 1889-1936) ואני פשוט חייבת לשתף אתכם, כי אני חושבת שהסיפור הזה רלוונטי לנו כאן ועכשיו.

במערב הסופר הזה לא כל כך מוכר, אבל ביפן ידוע כאחד מאבות המדע הבדיוני היפני. הסיפור שלפניכם הוא לא מדע בדיוני, אלא יותר משל או… בעצם, למה להגדיר?

רק כמה מילים של הקדמה למי שלא מכיר את הפולקלור היפני העשיר בדמויות פלאיות ומפלצות מפחידות. אחת הדמויות המוכרות ביותר היא הטאנוּקי או שועל ראקון. בפולקלור היפני הוא ידוע כיצור משנה צורה, שאוהב לעבוד על עוברי אורח תמימים.

המקור כאן, והתרגום לפניכם:

טאנוקי ויאטארוֺ/ יומנו קיוסאקו

יאטארו נהג מדי יום ללכת לשחק בכפר הסמוך ולשוב לביתו דרך היער עוד בטרם תשקע השמש, שכן אמו חזרה והזהירה אותו שוב ושוב:
"ביער הזה יש טאנוקי שמשנה את צורתו לדברים שונים. אם לא תשוב הביתה לפני השקיעה משהו נורא עלול לקרות".

יום אחד יאטארו שקע במשחק ופנה לשוב לביתו אחרי רדת החשיכה. בדרכו ביער הופיע לפתע לפניו ענק בגובה של כשלושה מטר ובעל עין אחת.

"וואו! איזה דוד ענק! ויש לך רק עין אחת, אה. מעניין מאוד. רוצה לבוא איתי הביתה?"

כך אמר יאטארו, ובו ברגע הפך הענק למפלצת בעלת צוואר ארוך.

"וואו! עכשיו זאת בחורה בעלת צוואר ארוך ויפה. מוזר מאוד. למה הצוואר שלך כל כך ארוך? את יכולה להאריך אותו עוד?"

ברגע שאמר את זה, הפכה המפלצת בעלת הצוואר הארוך לשֵד.

"וואו! עכשיו זה שד. ממש דומה לבובות האלה שרואים בפסטיבלים. מאוד משונה. אתה יודע להפוך גם לדברים אחרים?"

השד, שראה שיאטארו כלל לא מפחד ממנו, הפך לטאנוקי. יאטארו החוויר.

"אוי לא, טאנוקי! עכשיו הוא יתחיל לשנות את הצורה ואהיה בצרות! הצילו!"

כך צעק והחל לברוח ככל שנשאו אותו רגליו.

21.11.1923

***

בסיפור זה השתתפו:

rokurokubi

rokuro kubi – האישה בעלת הצוואר הארוך

oni

השד

tanuki

טאנוקי

תנין אישה

הפוסט היום מוקדש באהבה לסופרת יפנית חדת לשון ויחידה במינה – שונו יוריקו, ולמשוררת ישראלית יחידה במינה שהקדימה את זמנה  – יונה וולך.

תחילה סרטון קצר:

מתוך "7 הסלילים של יונה".

וכעת גיבורה של שונו יוריקו בספרה מערכת בתוך קריסטל (Suishōnai seido, 2003), שבמרכזו מדינה של "נשים מעצבנות" שמאסו בפטריארכיה של יפן והחליטו להקים "מדינה מהופכת":

כשהייתי קטנה שנאתי נשים. אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות והבנתי שאני אישה, התחלתי לשנוא גברים. עד גיל 15 חשבתי שאני בן… לא הייתה לי ברירה אלא להכיר בכך שאני אישה, אבל היה משהו שחמק מתפיסתי. אני גדלתי בעיירה קטנה, בה התייחסו לנשים כ"טיפשות, מלוכלכות, שתפקידן היחיד הוא להתחתן". אבל ההורים שלי השקיעו בי מאוד וגדלתי להיות ילדה אופטימית, ולא יכולתי להאמין ש"הייצור הטיפש והמלוכלך הזה שתפקידו הוא רק להתחתן" זו אני (עמ' 84).

בספר אחר שנקרא קונפירה (Konpira, 2004), הגיבורה (שניתן לזהות אותה גם כגיבורה של מערכת בתוך קריסטל וגם לזהות בה פרטים ביוגרפיים של הסופרת עצמה) אומרת:

כשאמי הייתה בבית, הייתי באופן כללי פטורה מדברים נשיים, כמו הצורך להיות סובלנית, צייתנית ובעלת הליכות נאות. […] הייתי מועמדת להיות בן. מצב זה נמשך עד שכולם הבינו באופן סופי שאני בת. זה היה כשלא הצלחתי להתקבל למכללה מדעית שהייתה לשביעות רצונם של הוריי. זה היה רק מורטוריום. ובעצם מלכתחילה מבחינות רבות לא הייתי יכולה להיחשב כבן. […]  כיליתי את כל כוחותיי כדי להבין ש"אני ילדה ויש לי גוף של ילדה". בזבזתי חצי מהחיים שלי במאמצי שווא. […] חשבתי ש"אני למעשה בן, ולכן יום אחד אהפוך לכזה". מגיל צעיר ועד אמצע החיים שלי עסקתי בניסיון להתגבר על תחושת האומניפוטנטיות, בחושבי שמשייכים אותי שלא בצדק לצד של המיעוט. מאוחר יותר הבנתי שהזלזול שאני מקבלת מהעולם החיצוני כאישה לא ייעלם. בשום אופן לא ייעלם" (קונפירה, 71-73).

הגיבורה מוצאת פתרון אישי לבעייתה, בכך שמזהה את עצמה עם אלוהות סינקרטית בשם "קונפירה", שהייתה מאוד פופלרית ביפן, במיוחד במאות 17-19. בסופו של דבר האלוהות הזאת הכילה בתוכה דימויים רבים (כולל קיסר יפני אחד שנשלח לגלות), אך במקור היה מדובר באל הודי דמוי תנין, kumbhīra, הנחשב למנהיג של שניים עשר מגיני הדהרמה, ויכול להופיע גם בצורת נחש או דרקון. הקונפירה הפרטית של שונו היא כל זה, נחש, דרקון, תנין, יצור המסוגל לחיות גם במים וגם ביבשה, וירוס המסוגל לחדור לתוך גופים אחרים, להשתנות ללא הרף, ובו בזמן להמשיך ולהיות אישה יפנית בשנות הארבעים המאוחרות שלה.

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל"

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל". הקונפירה עדיין לא מופיעה שם, אך האלה המייסדת של מדינת הנשים מזוהה עם יצור ימי, ספק נחש, ספק תנין, ספק דרקון

וכעת נחזור ליונה וולך:

תנין אישה

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה
הוא יכול להיות
תנין אישה

אני לא רוצה לנתח כאן את הדברים, אלא רק אומר שאני מקווה שאף אחד לא יחשוב שהיחסים המורכבים עם מושגים "אישה" ו"נשיות" שייכים לעבר הפטריארכלי בישראל (וולך) או לארץ אקזוטית רחוקה ופטריארכלית (יפן). הם מתקיימים כאן ועכשיו, כל עוד החברה ממשיכה לעודד אותנו "להיות גברים" (ולראיה, ראש הממשלה מעודד כך את שריו), וכל עוד להגיד על מישהו שהוא "כמו בחורה" זאת קללה. הנה, לא מזמן כתבה על כך יפה נעמה כרמי.

ורק למי שמתעניין, הנה קצת על שונו יוריקו (笙野頼子):

להמשיך לקרוא