סיכום שנת 2019 בספרות היפנית

רבי מכר לשנת 2019

לפי סוכנויות הספרים הגדולות (Tohan ו-Nippan, מונופול בשוק הספרים זו תופעה כלל עולמית) הספר הנמכר ביותר של השנה הוא אוסף רשימות וזכרונות של שחקנית יפנית ידועה בשם קיקי קירין  樹木希林, שהלכה לעולמה בספטמבר 2018. קיקי קירין הייתה ידועה בדמויות האקסצנטריות והקומיות ששיחקה ובכך שהמשיכה להתעקש ולעבוד למרות המחלות הרבות מהן סבלה, כולל היפרדות רשתית וסרטן השד. מי שמכיר קצת קולנוע יפני (אני מאלה שמכירים ממש קצת) יזכור אותה מתפקיד של אמא בסרט "מגדל טוקיו" שביקר פעם בארץ. בסרט קיקי שיחקה את הדמות הראשית אייקו האמא, ובתה של קיקי שיחקה את אייקו הצעירה. ביפן מאוד אוהבים לקרוא מאמרים והגיגים של דמויות ציבוריות מוכרות ובכלל אוהבים לקרוא נונפיקשן (אם אתם זוכרים, ב-2017 הספר הפופולארי ביותר היה ספר גיל תשעים. מה יש להיות שמחים של סטוֹ אייקוֹ, שגם הוא אוסף הגיגים על החיים, אם כי, של סופרת שעדיין בחיים.

בגזרת ספרים בכריכה רכה (בדרך כלל ספרים שהודפסו בכריכה קשה וזכו להצלחה או ספרים בסוגות קלילות שמלכתחילה מודפסים בכריכה רכה ונועדו להיות ברי השגה לקהל כמה שיותר רחב) רב מכר השנה הוא יצירתו החדשה של מקוֹטוֹ שינקאי, היוצר של סרט האנימציה המפורסם של השנים האחרונות השם שלך. הספר ילדי מזג אוויר: הספר (באנגלית Weathering with you) ראה אור במקביל (יום לפני) שהסרט יצא לאקרנים ברחבי יפן. בהתחשב בהצלחה המסחררת לה זכה השם שלך, המכירות של הספר ושל הכרטיסים היו מובטחות. (אגב, את החדש עוד לא ראיתי, אבל את השם שלך ראיתי בקולנוע ביפן והתרגשתי יחד עם כל הקהל שמפאת השעה המאוחרת היה מורכב ברובו מאנשים מבוגרים).

רב המכר בקטגוריה של סיפורת בכריכה קשה הוא הספר שזכה השנה בפרס חנויות הספרים (אסטרטגיית המכירה שכתבתי עליה פה עובדת) והמקל מועבר הלאה מאת סאו מאיקו, עליו כתבתי כאן.

הספר שזכה השנה בפרס אקוטגווה האישה בחצאית הסגולה לא נכנס לעשיריה הפותחת של רבי המכר בסוכנות Nippan, אבל בכל זאת הצליח להתברג למקום העשרים ב-Tohan, מה שאומר שהקהל הרחב עדיין מנסה לעקוב אחרי הפרס הוותיק, שנחשב לפעמים ל"ספרותי מדי".

כרגיל ביפן הספרים הנקראים ביותר הם ספרי מקור, אבל לרשימה השנה הצליח להיכנס ספר מתורגם של סופרת קוריאנית צ'וֹ נאמג'וּ (조남주) שהפך לרב מכר מידי גם בארץ המקור (מקום 10 ברשימת Nippan ומקום 8 ברשימת Tohan). קים ג'ון, שנת לידה 82 (בקוריאנית: 82년생 김지영, ראה אור בקוראיה ב-2016 וליפנית תורגם על ידי סאיטו מריקו 斎藤真理子) הוא יצירה שנגעה בלבו של דור שלם של נשים, שנולדו בשנות השמונים המוקדמות, נשים רגילות, שלמדו בבתי ספר יחד עם בנים, שקיבלו השכלה גבוהה, שהתחתנו וילדו ילדים, ובכל אחת מנקודות בחיים שלהן נאלצו להתמודד עם סקסיזם יומיומי. לא משהו מיוחד ומרעיש, אלא משהו שמכרסם בך לאט-לאט ואוכל את הנשמה. הספר הפך להזדמנות עבור נשים רבות לדבר על החיים שלהן ולהעלות נושאים שלמדו להדחיק. באחרית הדבר למהדורה היפנית כותבת המתרגמת שכשהספר ראה אור היא הוצפה במכתבים של קוראות שסיפרו לה שהן הרגישו כאילו הן קוראות את הסיפור שלהן. הספר הצליח לעורר דיון בנורמות המגדריות בחברה הקוריאנית וגם עורר את זעמם של גברים רבים שטענו שהספר לא מציג תמונה מאוזנת (מהסוג של "לא כל הגברים"), והיו אף כאלה שדרשו לבטל את הקרנת הסרט המבוסס על הספר שיצא לבתי הקולנוע השנה. אני לא הצלחתי לחכות וקראתי את התרגום ליפנית, אבל השנה ייצא גם תרגום לאנגלית ומי יודע, אולי גם בארץ ירצו לתרגם את הספר הזה. הספר אגב, למרות הטענות שנשמעו, לא מציג תמונה חד ממדית וסטריאוטיפית של אישה כקורבן של הפטריארכיה הרעה, אלא מציג את הפטריארכיה כפוגעת גם בבני הזוג של הנשים, שגדלו באופן שלא מאפשר להם להבין את ההתמודדויות של הנשים שלצדם ואפילו מונע מהם להבין את עצמם ומה הם בעצם היו רוצים להיות.

הופעה פומבית נדירה של מורקמי הרוקי

שיחה באורך ספר בין קווקמי מיאקו ומורקמי הרוקי

מורקמי הרוקי תמיד היה ידוע כמי שלא נוהג להיפגש עם עיתונאים או קוראים, אבל בשנים האחרונות רואים שינוי בהתנהגותו וברצון מצדו לתקשר עם קוראיו. הוא מדבר עם קוראיו דרך תכנית הרדיו שלו "מורקמי רדיו", בשבילה הוא בוחר מהמוסיקה האהובה עליו (אומרים שאוסף המוזיקה הפרטי שלו מכיל כעשרת אלפים דיסקים ותקליטים), הוא הופיע במסיבת עיתונאים לכבוד הכרזה על "ספריית מורקמי" באוניברסיטת ווסדה, האלמה מאטר שלו, לה הוא תרם את הארכיון הפרטי שלו. אבל ב-17 בדצמבר השנה התקיים אירוע במהלכו מורקמי הקריא מיצירותיו. הפעם האחרונה שמורקמי נפגש כך עם קוראיו הייתה בסתיו 1995 בערים קוֹבֶה ואשִיָה שנפגעו קשה מאוד ברעידת האדמה הגדולה שהתרחשה באותה שנה. האירוע התקיים הפעם באולם תיאטרון שבקומה השביעית של חנות הספרים הגדולה "קינוקוניה" ברובע שינג'וקו שבמרכז טוקיו, והסיבה להתכנסות הייתה לחגוג 70 שנה לפועלו של הסופר, שהתחיל את הקריירה שלו ב-1979 עם הרומן שמע את הרוח שרה (לא תורגם לעברית).

קווקמי מיאקו (תמונה מויקימדיה קומונס)

את הבמה חלקה איתו קווקמי מיאקו, סופרת יפנית מצוינת ומעריצה של מורקמי לפי הצהרתה (היצירה האהובה עליה ביותר היא הנובלה "שינה", שתורגמה לעברית על ידי רינה ברוך). לשניים יש יחסים מיוחדים (שאולי נבנו בעזרת הסוכן המשותף שלהם לצורך קידום, אבל אלה השערות שלי) וגם מורקמי התייחס אליה כסופרת הצעירה האהובה עליו והשניים אף הוציאו ספר משותף של ראיון ארוך בשם האוח מתעופף לעת שקיעה (קריצה לאוח המופיע בספרו האחרון של מורקמי הרצח של קומנדטורה, שעדיין לא קיים בעברית). במהלך הערב, שנערך תחת הכותרת "ערב קריאה של האוח החורפי" השניים הקריאו מיצירותיהם. קווקמי הקריאה מהרומן הארוך שלה שראה אור השנה סיפור קיץ (או סיפורה של נָצוּ), ספר המשך לספרה המעולה שדיים וביצים (זה נשמע הרבה פחות פרובוקטיבי ביפנית 😊 אבל הוא פרובוקטיבי מספיק משום עיסוקו בחוסר רצונה של נערה להתבגר ולקבל על עצמה את הנשיות כפי שמוכתבת על ידי החברה וכוללת דימויים מרהיבים הסובבים סביב דם הווסת. הספר ייראה אור באנגלית ב-2020). בנוסף היא הקריאה את התרגום שלה ליפנית מודרנית של משחק ילדים להיג'וצ'י איצ'יו, יצירה המהווה את הרובד החבוי ביצירותיה.

מורקמי הרוקי (תמונה מויקימדיה קומונס)

מורקמי סיפר קצת על הרגלי הכתיבה שלו ועל כך שהוא לא מסוגל לעבוד תחת לחצים של זמן ודד-ליין, ולכן אף פעם לא קובע מועד מסוים לסיום כתיבה של יצירה. כמו כן, סיפר על סיפור קצר חדש שכתב, כסיפור המשך ל"קוף שינגווה" (הסיפור האחרון בקובץ ערבה עיוורת, עלמה נמה, שתורגם מיפנית על ידי עינת קופר, כתר 2009). בסיפור המקורי מופיע קוף שגונב שמות של בני אדם, דבר שגורם להם לאבד את זהותם. מורקמי הקריא גרסה קצרה של הסיפור "וידויו של קוף משינגווה" שהפעם מתרחש באתר קטן של מעיינות חמים, שם הקוף מספר לאחד הנופשים את סיפור חייו – על כך שגדל בביתו של פרופסור ובצעירותו נהג להאזין למוסיקה של ריכארד שטראוס וסבל מהתנקלויות מצדם של קופים שמרנים – ובסופו של דבר מתוודה שהוא גורם לבני אדם לשכוח את שמם על ידי גניבת מסמכי הזהות שלהם.

פער מגדרי בתרגום מיפנית

מגזין Metropolis לאחרונה פרסם כתבה שעוסקת בפער הקיים בין מספר יצירות של סופרות יפניות לבין יצירות של סופרים יפניים המתורגמים לאנגלית. לפי הכתבה, משנת 2008 ועד היום תורגמו מיפנית לאנגלית 225 ספרים, ורק 65 מתוכם נכתבו על ידי נשים. מה שמדהים בנתון הזה הוא שביפן מתחילת שנות האלפיים הפער בין הסופרות לסופרים הצטמצם, הן מבחינת זכייה בפרסים חשובים הן מבחינת המכירות. בתוך 20 הספרים הנמכרים ביותר באמזון יפן, נשים וגברים מיוצגים באופן שווה. בפרט מ-2010, בפרס נאוקי זכו 11 סופרים ו-11 סופרות, ובפרס אקוטגווה 10 סופרים ו-13 סופרות. אבל כשזה מגיע לתרגום, המוציאים לאור לא תמיד מוכנים להמר על סופרת.

אני דווקא רואה בשנים האחרונות שינוי בדפוסי התרגום והקידום של הספרות המתורגמת מיפנית לאנגלית, בין היתר בזכות המתרגמות המדהימות שעושות כל מה שביכולתן (גם אם זה לא תמיד קל) כדי לקדם תרגום של סופרות. ב-2017 הייתה לי הזדמנות להשתתף באירוע שקיימו שלוש מתרגמות כאלה –  Allison Markin Powell, Lucy North ו-Ginny Takemori, שקראו לקבוצה שלהן "נשים חזקות, עוצמה רכה". כל אחת מהן שיתפה את הנוכחים בדרך שהובילה אותה לתרגום ובקשיים שהתמודדה עמם. היו גם הקראות מתרגומים בהתהוות (שהיום כבר ראו אור) ושיחות עם נציגים מתחום ההוצאה לאור ביפן, שענו על שאלות (לפעמים תשובות לא כל כך מעודדות בנוגע לקשיים בהם נתקלים כשמעוניינים לרכוש זכויות יוצרים, בעיקר לשפות שאינן אנגלית או שפות "גדולות" אחרות). אני לא יכולה להעיד מספרית, אבל אני בהחלט מרגישה שינוי מבחינת העניין של המדיה – יש הרבה יותר כתבות אינטרנטיות עם כותרות "5 הסופרות היפניות שאתם חייבים לקרוא" וגם רשימות המלצה כלליות של תרגומים מיפנית ובכלל של ספרות מתורגמת, תמיד כוללות עכשיו סופרות יפניות.

צילום (גרוע) שלי באירוע "נשים חזקות, עוצמה רכה" שהתקיים ב-2017 בטוקיו. היה כל כך כיף להיות מוקפת בנשים (אגב, היו גם מתרגמים, אז היה כיף לפגוש גם אותם) המלאות בלהט לתרגם ולקדם את הספרות שהן אוהבות.

ומה אצלנו? אצלנו המצב הוא שלפני הדיבור על פער מגדרי צריך לדבר על מחסור חמור בתרגומים מיפנית. אי אפשר אפילו להתלונן (אולי רק קצת) שמתרגמים רק את הסופרים שנחשבים "לגדולי הספרות היפנית" ולא מתרגמים סופרות, כי אפילו ב"גדולי הספרות היפנית" יש לנו מחסור. ובכל זאת אני רוצה להסב את תשומת לב הקוראות והקוראים (ושל ההוצאות לאור) למספר נתונים. מתוך 55 כותרי פרוזה שתורגמו מהספרות היפנית המופיעים ברשימת מה לקרוא (ניפיתי אוספים ואנתולוגיות) באתר, 44 נכתבו על ידי סופרים ורק 14 נכתבו על ידי סופרות. כמובן, יש מספר כותרים שתורגמו מאותו סופר או סופרת. אז רק שתדעו שתורגמו 12 ספרים של מורקמי מתוך 55 כותרים שתורגמו מיפנית. ובסך הכול יש 24 סופרות וסופרים. יש סופרים וסופרות נוספות שתורגמו בתוך אנתולוגיות ואוספים, אבל רק 24 זכו לקבל ספר משלהם בעברית, וגם כאן יש פער מגדרי – 16 גברים ו-8 נשים. אבל יש תקווה! השנה יצאו שני תרגומי פרוזה מיפנית חתן הולך על ארבע של טוודה יוקו (מיפנית: מיכל דליות-בול) ובשולי הנוחות של מורטה סיאקה (מיפנית: עינת קופר). כולי תקווה שבכל זאת נראה בישראל מגמה של השלמת המחסור בספרות יפנית ובתוך כך נצמצם גם את הפערים המגדריים.

לחיי ספרים מתורגמים חדשים בשנה החדשה!

ספר חדש: בשולי הנוחות מאת סיאקה מורטה

אני כל כך שמחה להביא לכם את הבשורה הזאת – סוף סוף ספר זוכה אקוטגווה של סיאקה מורטה רואה אור בעברית בהוצאת "כתר", בתרגומה של עינת קופר*. הספר קיבל בעברית את השם "בשולי הנוחות" והשם של הסופרת מאוית סייקה מורטה (אני אמשיך לאיית אותו כפי שעשיתי עד כה, למען אחידות האיות בבלוג). הספר ראה אור ב-2016, זכה בפרס אקוטגווה באותה שנה, וגם היה במקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגוריה של פרוזת מקור באותה שנה, והוא תורגם כבר לכ-30 שפות.

הספר הזה הוא התבוננות בעולם דרך עיניים של אישה מעט לא שגרתית. היא זקוקה לסדר, חזרתיות ושגרה כדי לתפקד, אבל היא לא מסוגלת ולא מעוניינת להתאים את עצמה לדרישות של החברה. השגרה המוכרת בחנות מינימרקט (או חנות נוחות, או כמו שקוראים לזה ביפן "קוֹנביני"), המדים שהיא מתבקשת ללבוש, המשפטים הקבועים שהיא מצופה לומר ללקוחות, ותנועות הגוף המוכרות משרות עליה בטחון. העולם של המינימרקט מספק אותה ואין לה שאיפות למצוא עבודה אחרת, אף על פי שהיא כבר בת 36. המשפחה שלה מאוד אוהבת ודואגת, אבל היא לא מבינה אותה, ומעדיפה לעצום את העיניים אל מול חוסר השגרתיות שלה. זה ספר שחושף שהחברה מוכנה להתעלם ממוזרויות ואקסצנטריות בכל בן אדם, כל עוד הוא פועל לפי תבניות מוכרות ומצופות. אישה אמורה להתחתן ולהביא ילדים, ואם לא זה – אז היא אמורה לעשות קריירה. אישה שלא מעוניינת באף אחד משני המסלולים האלה היא בהכרח חריגה ומהווה סיבה לדאגה עבור משפחתה. אבל קייקו פורקווה, הגיבורה של הנובלה, אומנם מבינה שהיא מדאיגה את משפחתה, אבל פשוט לא מסוגלת להתאים את עצמה למה שאנשים "רגילים" היו רואים כחיים נורמטיביים.

זה ספר שמציע מבט מעט משועשע על חברה (לא רק יפנית, תסתכלו מסביב) ששקועה בתבניות מחשבה וציפיות מקובעות, שלא באמת יודעת איך להתמודד עם אנשים מעט חריגים, שדורשת מבני אדם, מעל לכל, להיות יצרנים, בין אם בעבודה בין אם בילודה. ביפנית יש ביטוי shigoto ningen שמשמעותו אדם המקדיש את כל כולו לעבודה, אדם שמשמעות חייו היא עבודתו. קייקו היא konbini ningen (השם המקורי של הספר), היא אדם שמצליח למצוא את עצמו בעולם של המינימרקט, היא בעצם אדם-מינימרקט. היא מנהלת עם החנות יחסים רומנטיים, מתפוגגת בתוכה, הופכת לחלק ממנה. וזאת עוד נקודת מחשבה שהספר מציע – נסו לחשוב על מערכות היחסים שאנחנו מקיימים עם עצמים, חפצים וחללים שסביבנו. האדם לעולם אינו אוטונומי, הוא חלק מהמרקם האנושי, אבל גם מהמרקם הלא אנושי. הוא בונה את סביבתו, אבל גם נבנה ממנה. אם אתם יושבים עכשיו בחלל הפתוח בחברת היי-טק שלכם, תחשבו עד כמה אתם "אנשי בניין הזכוכית של חברת היי-טק".

אם אתם רוצים עוד סיאקה מורטה, סיפרתי עליה קצת בפוסט הזה וגם הזכרתי אותה בפוסט על ספרים שמדמיינים את סוף העולם ("בשולי הנוחות" זה הספר הריאליסטי ביותר שהיא כתבה. הספרים שלה בדרך כלל יותר קרובים למדע בדיוני).

* חבל מאוד שבאתר ההוצאה לא מציינים את שם המתרגמת, שכן כידוע תרגומים אינם גדלים על עצים, אלא הם פרי עבודתם של מתרגמות ומתרגמים.

כריכות הספר בהוצאה היפנית ובהוצאה הבריטית

טיול בעקבות היג'וצ'י איצ'יו

היום תהיה לנו שוב רשומה עם תמונות. והפעם נטייל בעקבות הסופרת היגוצ'י איצ'יו (נאצו), שהוזכרה כבר לא פעם בבלוג. גם אם לא קראתם שום דבר ממה שהיא כתבה (יש תרגומים לאנגלית, רוסית ושפות אחרות, אבל לא לעברית), חלק מהמקומות עשויים להיות מעניינים למי שרוצה להכיר טוקיו קצת אחרת, נטולת אורות ניאון ומסכי פרסומות.

היגוצ'י נאצו נולדה בשכונת Uchisaiwaichō ברובע צ'יודה, שהיום מהווה את המרכז השלטוני של יפן, וכולל את בניין הדיאט (הפרלמנט היפני), הספריה הלאומית, הארמון הקיסרי, את תחנת הרכבת המרכזית של טוקיו, ואתרים מתוירים אחרים. כל מה שנותר היום מהבית בו נולדה היגוצ'י הוא שלט קטן בשדרת Kokkai-dori.

בחייה הקצרים היגוצ'י שינתה את כתובת מגוריה 15 פעמים ואפילו אחרי מותה נאלצה לעבור למשכן חדש פעם אחת, אחרי שבית הקברות בו נקבר אפרה נשרף. ברוב המקומות בהם גרה כבר לא נותר דבר שיזכיר אותה, אבל פה ושם בעיר פזורים לוחות זיכרון (כמו זה הנמצא במקום לידתה), וגם היום ניתן לבקר במספר אתרים הקשורים לכתיבתה ולשנות חייה האחרונות, בהן פרחה לרגע קצר כסופרת.

לחצו לטיול עם הרבה תמונות

ארץ נשות הפרא/מצודה אאוקו

והיום במדורינו "ספרים שקראתי לאחרונה ולא תורגמו לעברית": ספר מצחיק, מהנה, פמיניסטי ורב גוונים, של אחת הסופרות הנהדרות שראתה יפן בשנים האחרונות (הספר הראשון שלה ראה אור ב-2013). ליצירות שלה יש גם אמירה ספרותית וגם אמירה פוליטית. הסופרת מעולה ביצירת קולות שונים וייחודיים לדמויות בסיפורים הקצרים שלה, והשפה שלה תמיד קצבית ומתנגנת, כך שברור שכל מילה וכל חיבור בין המילים נבחר בקפידה. היא גם מקדישה מחשבה לנקודת מבט ממנה מסופר הסיפור ותמיד מוצאת דרכים יצירתיות להציג את הדברים ולספק לקוראים רגעים של הפתעה גם בתוך סיפורים מאוד קצרים. בסיפורים רבים שלה דברים שנראים מאוד טריוויאליים בהתחלה, משנים צורה לנגד עינינו במחי משפט אחד, וחושפים את כל מה שסופר עד כה באור שונה לחלוטין. בו בזמן, הסיפורים שלה לא נרתעים מנגיעה בנקודות הכואבות בחברה היפנית, שלמעשה לא ייחודיות רק לה. למשל, אחד הסיפורים נכתב מנקודת מבט של הימנון לאומי. כן, שיר ההימנון מתאהב בתלמיד בית ספר שלא מוכן לשיר אותו. ביפן יש יחסים מאוד מורכבים עם ההמנון, שנקשר בזכרונם של רבים למלחמת העולם השנייה והתפקיד שיפן שיחקה בה, ושאלות עולות בנוגע למה בדיוק הוא מייצג ואת מי, את מי הוא כולל ואת מי הוא מוחק. אנחנו, כמובן, יכולים לחשוב על מדינות נוספות בהן זה רלוונטי.

מצודה אאוקו נולדה ב-1979 במחוז היוֹגוֹ. היא סיימה תואר ראשון בספרות באוניברסיטת דושישה בקיוטו. עוד במהלך לימודיה היא הצטרפה לקבוצת תיאטרון Europe-Kikaku, בהתחלה כחלק מהצוות התומך ומאוחר יותר כשחקנית. בין עבודות שונות שעבדה בהן השלימה לימודי תרגום וגם התחילה לכתוב ולפרסם טקסים משלה בבלוג אישי, שמשך את תשומת לבם של סופרים אחרים שעודדו אותה לכתוב. היא התפרסמה לראשונה עם מחזה שפורסם ב-2010 בכתב עת Waseda Bungaku, אחד מכתבי העת החשובים המוקדשים לספרות. ב-2013 ראה אור ספרה הראשון אפשר לערום (Sutakingu kanō) שזיכה אותה במועמדות לפרס נוֹמה לסופרים צעירים ולפרס מישימה יוקיו. מאז ראו אור מספר ספרי פרוזה פרי עטה, שני ספרי מסות, ושני ספרים של אגדות לילדים. בנוסף, היא הגשימה את חלומה להיות מתרגמת, ותרגמה ליפנית שני ספרים של קארן ראסל ואת ספרה של ג'קי פלמינג הצרה עם נשים. מספר סיפורים קצרים שלה כבר תורגמו לאנגלית, וספרה ארץ נשות הפרא עומד לראות אור בתחילת 2020.

ארץ נשות הפרא (כן, זאת קריצה לארץ יצורי הפרא) הוא אוסף של סיפורים קצרים שמתרחשים ביפן של ימינו, שכמו בימי קדם מלאה ברוחות של נשים שמתו, לעתים בנסיבות לא כל כך טבעיות. אך אלה לא רוחות רעות או נוקמות, אלא הן כאן כדי לעזור לנשים ולגברים בעולם שלנו בשעת צרה, כדי לעודד אותנו, לתמוך בנו, כדי שלא נוותר לעצמנו ונבנה לנו עולם טוב יותר. מתוך שבעה עשר סיפורים קצרצרים המבוססים על סיפורי פולקלור ואגדות מתהווה בהדרגה עולם שלם, המאוכלס בבני אדם חיים ומתים, לעיתים חולפים אחד על פני השני בלי להבחין בקיומו אחד של השני, ולעיתים מתרועעים ואף נקשרים בקשרי אהבה. למשל, תמצאו בספר אישה צעירה שעושה כל מאמץ כדי להתאים את עצמה לאידאל היופי והנשיות שמצופה ממנה. היא שוכבת על מיטת הטיפולים במכון יופי המתמחה בהסרת שיער בלייזר וחוזרת, כמו במנטרה, על המשפט: "אני אישה יפה, חכמה, סקסית, לבבית, יש לי טעם יוצא מהכלל בבגדים, וכמובן לא רק בבגדים, אלא גם בתחומים אחרים כמו עיצוב פנים והלבשת הבית, ובנוסף אני גם בשלנית מעולה". יום אחד על מפתן דלתה מופיעה דודתה (ובאמצע הסיפור – ספוילר – אנחנו מגלים שהיא התאבדה לפני מספר שנים) שבעזרתה היא מצליחה להשתחרר מהמחשבות הטורדניות האלה ולפתח כוח על מיוחד – שיער עבות ופרוותי על כל הגוף – שרק היא יכולה לראות. יש גם סיפור על אם צעירה, שבחרה להתגרש מבעלה הלא יוצלח למרות הביקורת שספגה מסביבתה, וכעת עובדת לילות כימים כדי לפרנס את הילדה שלה, מבלי שתקבל כל סיוע משמעותי מהרשויות או כתף תומכת מהסביבה. לעזרתה מגיעה דמות מסתורית, הידועה בפולקלור כ"רוח שומרת התינוקות". ויש גם סיפור על גבר צעיר, שפוטר מעבודתו ושקע בדיכאון, כיוון שיחד עם עבודתו איבד גם את מעמדו כגבר המפרנס את משפחתו. את כל ימיו הוא מעביר על הספה, צופה בסדרות על סמוראים ומקונן על כך שלא יוכל להוכיח את עצמו במעשי גבורה כמו בימים הרחוקים. אליו מגיעות שתי נשים שמוכרות לו עששית נייר ומצליחות לעורר אותו ממצבו הנרפה.

חלק מהאגדות והמעשיות עליהן מבוססים הסיפורים ידועות יותר, וחלקן פחות. לרבות מהן יש מספר גרסאות שהתהוו במהלך השנים, כך שהסיפורים החדשים מציעים עוד גרסה או עוד פרשנות שלהן. בחלק מהמקרים מצודה משתמשת רק בדמות מסוימת מתוך האגדה, ולפעמים היא כותבת את האגדה מחדש בעולם מודרני תוך שזירת שינויים מפתיעים, שלפעמים הופכים את משמעותה של האגדה המקורית על ראשה. זאת הנאה מיוחדת להבין כיצד בדיוק מצודה שינתה את הסיפור ובאיזה אופן השתמשה בדמויות הפולקלור. העובדה שמדובר בעיבוד ושכתוב מעניקה עומק לסיפורים החדשים, אבל אין חובה להכיר את האגדות המקוריות כדי להנות מהם ומהעולם שנוצר.

יש ספרים שלכאורה מספרים לנו סיפור ריאליסטי לחלוטין, למשל כמו בספר הפופולרי שכתבתי עליו כאן, אבל הקוראת (למשל, אני) נשארת עם תחושה של חוסר אמינות. כן, הסיפור כתוב בצורה קולחת, נקרא מהר, מעביר מסר מנחם, אבל המסר הזה מתנפץ נוכח המציאות שנמצאת מחוץ לספר, והסיפור, שלכאורה אין בו שום דבר פנטסטי, נותר בגדר אגדה נעימה שאפשר לקרוא כשמרגישים רע ורוצים לברוח למציאות קצת פחות מורכבת. הספר של מצודה, לעומת זאת, מלא באלמנטים פנטסטיים ודמויות המאכלסות את עולם רוחות הפולקלור, אבל הוא יוצר עולם אמין לחלוטין, לא מרדד את המציאות, לא מטאטא מתחת לשטיח את הרוע, את הקשיים ואת הכאב בו נתקלים בני אדם בחיים המודרניים. הוא מעניק נחמה, שעה קלה (או אם קוראים לאט כמוני, מספר שעות) של הנאה וחיוכים, אבל לא בריחה. בעיניי זאת ספרות נפלאה. זה ספר פמיניסטי לא רק בכך שהוא משכתב אגדות ישנות מנקודת מבט של הדמויות הנשיות, שהופכות ממקור של פחד למקור של כוח ותקווה, אלא גם משום שהוא מציג מגוון של דמויות נשיות לא מושלמות; גם משום שהוא מבקש ליצור עולם בו יהיה נוח לחיות לכולם; גם משום שהוא קורא לכעס וזעם אל מול אי הצדק, במקום קבלה שקטה של מצבים קשים; וגם משום שהוא עוסק בנסיבות חיים שונות של נשים וגברים בעולם. הפמיניזם, כמו שאמרה התיאורטיקנית בל הוקס, זה לכולם.

***

ואם כבר אנחנו מדברים על ספרים מתורגמים, וכאלה שצריך לתרגם, אני מזכירה לכם שלאחרונה יצא סוף סוף ספרה של יוקו טוודה חתן הולך על ארבע, בתרגומה של מיכל דליות בול, שכולל שתי נובלות, "חתן הולך על ארבע" ו"פרסונה" וראה אור לראשונה ביפן ב-1993, אחרי ש"חתן הולך על ארבע" זיכה את המחברת בפרס אקוטגווה ב-1992. מי שיתאהב בסופרת וירצה לקרוא עוד מיצירות שלה, יש מבחר גדול מאוד באנגלית (וגם בשפות רבות אחרות), כך שחפשו אותה, כמו שאומרים, בגוגל – Yoko Tawada. לקוראי גרמנית, היא כותבת גם בגרמנית וגם זכתה במספר פרסים ספרותיים בגרמניה.

שלושה ספרים על סוף העולם

שלושה ספרים על סוף העולם

אנחנו כל הזמן שומעים בתקשורת על הזדקנות האוכלוסייה ועל ירידה בשיעורי הילודה ביפן. לפי הנתונים האחרונים מספר הילדים מתחת לגיל 15 נכון ל-1 באפריל 2019 עומד על 15.22 מיליון, שזה השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 1950 ומהווה 12.1% מהאוכלוסיה. כמובן, אי אפשר להגיד שאין כלל סיבה לדאגה. אוכלוסייה מבוגרת יותר משמעותה שיש יותר אנשים שזקוקים לשירותי סעד ורפואה ושיש פחות משלמי מסים מאשר אנשים הזקוקים לקצבאות. הממשלה נוקטת בכל מיני אמצעים כדי להגביר את שיעור הילודה מחד וכדי להשלים את מערך כוח העבודה מאידך – שני דברים שלא הולכים כל כך ביחד משום שאת מצבת כוח האדם מנסים להגדיל על ידי עידוד הצטרפותן של נשים לכוח העבודה ואת שיעורי הילודה מנסים לשפר באמצעות עידוד של אותן נשים להביא יותר ילדים, בעוד מערך השירותים הניתנים להורים עובדים כמו גני ילדים ופעוטונים עדיין רחוק מלהיות מספיק. אנחנו חושבים על הבאת ילדים כדבר טבעי, אבל למעשה זה נושא שקשור להתפתחויות טכנולוגיות ולתפיסות הקיימות בחברה לגבי הטכנולוגיות האלה, וגם לתהליכים פוליטיים וחברתיים רחבים. הספרות כמובן משקפת תפיסות ותהליכים האלה. הצורך בהמשכיות (או בהכחדת) המין האנושי הוא אחד הנושאים שהיא מרבה לעסוק בהם. משום מה יש לנו כבני אדם תפיסה שהכחדת המין האנושי פירושה סוף העולם. אנחנו מרגישים או מאוד רוצים להרגיש חלק מאיזושהי היסטוריה (משפחתית/עדתית/לאומית) עתיקה וגם רוצים "להשאיר משהו אחרינו".

סיפורים על סוף העולם כמובן לא חדשים ביפן. כל תקופה הולידה שורה ארוכה של ספרים וסרטים המדמיינים את הכחדתה של יפן או הכחדתו של העולם. הידוע מבין אלה הוא ספרו של קוֹמָצוּ סָקיוֹ יפן שוקעת (日本沈没, מרץ 1973) המדמיין את שקיעתם של איי יפן מתחת למים בעקבות רעשי אדמה חזקים, והתפזרותם של היפנים כפליטים במדינות אחרות. הילד הרע של מדע בדיוני יפני, צוּצוּי יָסוּטָקָה, מיד פירסם סיפור פרודי קצר בשם הכול שוקע מלבד יפן (日本以外全部沈没, ספטמבר 1973) בו, כפי שכבר תיארתם לעצמכם, רק יפן נשארת מעל פני המים ונאלצת לקלוט פליטים מכל העולם (אגב, את הפרודיה שלו הוא פרסם לאחר שקיבל לכך את הסכמתו של קומצו). שתי היצירות עובדו לקולנוע, זאת של קומצו יותר מפעם אחת. ספר מפורסם אחר הוא עידן הקרח הרביעי (第四間氷期, 1970) של הסופר המבריק קוֹבוֹ אָבֶּה (ייתכן שאתם מכירים את הספר שלו אישה בחולות בתרגום איריס אלגרישי), גם כאן מדובר בפנטזיה שחורה על שקיעתו של העולם מתחת למים, בעקבות הפשרת הקרחונים באנטרקטיקה, והניסיון של האנושות ליצור בני אדם אמפיביים שיוכלו להתקיים מתחת למים בבוא העת. ואתם כמובן יכולים לחשוב על מספר סרטים ויצירות המדמיינים אפשרות של סוף העולם כמו גודזילה או אקירה. בפוסט הזה אני רוצה להציג שלוש יצירות פחות ידועות שעוסקות בסוף העולם, בהן העולם המוכר לאנושות אולי הולך ונכחד, אבל השאלה המנחה היא לא איזו טכנולוגיה עלינו לפתח כדי לעצור את זה ולשמר את האנושות כפי שהיא, אלא מה בכלל המשמעות של אנושות, איך צורת החשיבה שלנו עלולה להיות זו שמובילה להכחדה, ומה אנחנו, אם בכלל, מסוגלים לשנות בצורת החשיבה הזו.

 

מתוך פרויקט REAL TIMES של צוות אומנים Chim↑Pom שהתגנבו אל האזור האסור לכניסה בפוקושימה, כחודש בלבד אחרי האסון במרץ 2011 וצילמו את עצמם על רקע אתר מפעילת הכור הגרעיני TEPCO. לחצו על התמונה כדי לראות את הסרט המלא, כולל הסבר של האומנים (יש כתוביות באנגלית)
להמשיך לקרוא על סוף העולם

פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-161

ביום רביעי בשבוע שעבר הוכרזו הזוכות בפרסים היוקרתיים אקוטגווה ונאוקי. הפרסים מוענקים פעמיים בשנה בקיץ ובחורף, ואלה הפרסים הראשונים שמוענקים בתקופת השנים החדשה ביפן רֵיווה שהחלה ב-1 במאי השנה.

בפרס אקוטגווה זכתה איממורה נצוקו 今村夏子 עבור הנובלה "האישה בחצאית הסגולה" (紫のスカートの女). זה סיפור משונה, כיפי וקצת מטריד, על אישה שבאובססיביות עוקבת אחרי אישה אחרת, הידועה בשכונה (או אולי במוחה של העוקבת) כ"האישה בחצאית הסגולה". בהתחלה נדמה שהסיפור הוא על האקסצנטריות של האישה בחצאית הסגולה, שמתקשה למצוא עבודה או להחזיק במשרה, ושנוהגת לשבת תמיד על אותו ספסל בגינה, אבל ככל שהסיפור מתפתח דווקא המספרת מתגלה כיותר ויותר מופרעת. על אף שלקורא כל הזמן נדמה שהנה, עכשיו ברור מה הולך כאן, הסיפור כל פעם סוטה סטייה קטנה, מספיק בשביל לערער את הביטחון של הקורא. זאת הייתה המועמדות השלישית של איממורה לפרס. איממורה מפרסמת את יצירותיה כבר משנת 2011 וזכתה במספר פרסים חשובים.

ספרה של איממורה על הטאבלט שלי, זה היה קצת בלתי צפוי, אבל ממש נהניתי ממנו

בפרס נאוקי זכתה אוֹשימה מָסוּמי 大島真寿美, עבור ספר "מערבולת, החינוך של אישה מהר אימוֹסֶה, זימון הרוח" (渦 妹背山婦女庭訓 魂結). זה ספר מבוסס על חייו של צ'יקמצו האנג'י (近松半二, 1725-1783) המחזאי החשוב האחרון שכתב עבור תיאטרון הבובות היפני בוּנְרָקוּ, ושם הספר מבוסס על אחד המחזות המפורסמים שלו, שעוסק בניסיון הפיכה בשנת 645, והועלה באוסקה ב-1771, המסתיים בהקרבת חייה של אישה למען השבת הסדר החברתי על כנו והעלאה על נס של הקרבה עצמית בקרב נשים. אני באמת סקרנית מה אושימה עשתה עם הסיפור הזה.

ספרה של אושימה, אני ממש רוצה לקרוא אותו, אבל לא ברור לי מתי אמצה את הזמן עם כל ערימות הספרים שמחכים לי

פרס נאוקי עלה לכותרות הפעם כיוון שלראשונה מאז היווסדו בשנת 1935 כל ששת המועמדים לפרס היו נשים. פרס נאוקי ניתן עבור יצירות ספרות פופולרית יוצאות מהכלל שנכתבו על ידי סופרות וסופרים עם קריירה מבוססת (זאת בניגוד לפרס אקוטגווה שניתן בדרך כלל לסופרים בתחילת הקריירה שלהם, לעיתים לא ידועים כלל, עבור יצירה ספרותית שנחשבת חדשנית או מיוחדת מבחינת אסתטיקה או נושא, מה שאפשר אולי לכנותו ספרות יפה). בהתאם למגמה בולטת בשנים האחרונות, סופרות תופסות מקום יותר ויותר בולט בזירה הספרותית ביפן. מאז ועד היום מתוך 189 זוכים היו 44 סופרות, אבל בחמש השנים האחרונות מתוך 48 מועמדים לפרס נאוקי היו 25 סופרים ו-23 סופרות, ומתוך 10 זוכים 6 היו סופרות. האישה הראשונה שזכתה בפרס הייתה אובה מינקו (חפשו "לדוג חלומות" בעברית, אני מתארת לעצמי שאולי אפשר להשיג את זה בחנויות יד שנייה) בשנת 1941.

איממורה נצוקו (מימין) ואושימה מסומי (משמאל) בטקס הכרזת הזוכות (תמונה מהפינגטו פוסט)

משפחה היא אנשים שדואגים לך: הזוכה החדש בפרס חנויות הספרים ביפן

כל הגדרה מילונית של מושג "משפחה" בהכרח תכלול את המילים "קרבת דם". קיימת הנחה סמויה (או לא כל כך סמויה) שהורים ביולגיים זה מה שהכי טוב לילד או ילדה. אנחנו מניחים שילדה שגדלה ללא אב או ללא אם, או עם סבא וסבתא בלבד, או במשפחה מאמצת בהכרח זכתה לפחות "משפחה" מאשר ילדים הגדלים עם אמא ואבא (ובישראל חובה גם אחים ואחיות). התמודדות עם ההנחה הזאת עומדת במרכזו של ספר "והמקל מועבר הלאה" (そしてバトンは渡された) מאת סֶאוֹ מאיקוֹ, שזכה בפרס הגדול של חנויות הספרים לפני זמן קצר.

הגיבורה היא יוּקוֹ, שבמהלך חייה היו לה שתי אמהות ושלושה אבות, ואנו פוגשים אותה לראשונה כנערה בת 17 שעולה לכיתה י"ב. המחנכת שלה שואלת אותה על המצב בבית, ויוקו מרגישה תסכול:

"למה לעזאזל אני לא אומללה? לו רק היו לי בעיות או צרות כלשהן לספר עליהן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר. זה קורה לי כל הזמן, ובסוף תמיד אני מרגישה שאני צריכה להצטדק".

השיחה אמורה להיות על התוכניות של יוקו להמשך לימודים, אבל הדבר הראשון שהמורה שואלת הוא האם יוקו חווה קשיים כלשהם בבית. יוקו רגילה שמצפים ממנה להיות אומללה או לסבול מבעיות כלשהן בגלל המצב המשפחתי שלה, אבל היא אף פעם לא חושבת על עצמה כילדה לא מאושרת.

את אמה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה רק בת שלוש, יוקו לא זוכרת. אבל היא כן זוכרת את אביה, שנשלח מטעם החברה שלו לעבוד בברזיל כשיוקו הייתה בת שמונה, והשאיר אותה עם אשתו השניה ביפן. מאז החליפה יוקו את שם משפחתה מספר פעמים, אבל כל אדם שנתקלה בו בדרכה דאג לה וטיפל בה כמיטב יכולתו או יכולתה. אנחנו נחשפים לקורות חייה דרך זכרונותיה ודרך סיפור התבגרותה והפיכתה לאישה צעירה שעומדת להקים משפחה משלה. לאט לאט אנו לומדים גם על הקשיים שהיא חוותה וגם על הבעיות שהמבוגרים סביבה נאלצו להתמודד איתן, ועל האופן בו הם ניסו לספק לה את הילדות המאושרת ביותר שהם רק יכולים. כך, טרם עזב, ומתוך רצון לעשות את הדבר הנכון ביותר עבור בתו, שאל אביה של יוקו האם היא רוצה להצטרף אליו או להישאר עם אשתו. אשתו, ריקה, בוחרת להסתיר את מכתביו ליוקו, מתוך פחד לאבד את הילדה. אבל היא גם עובדת קשה כדי לפרנס את שתיהן, וכשיוקו מביעה רצון לנגן בפסנתר, היא אף מוצאת איש עשיר ובעל פסנתר כדי להתחתן איתו ולעניק ליוקו את האפשרות הזאת. כשריקה מגלה שהיא חולה בסרטן היא מתחתנת בפעם שלישית עם אדם נוסף, כי היא סבורה שהוא האיש הנכון לטפל בילדה בהיעדרה, ובסופו של דבר יוקו, שעולה לתיכון, מוצאת את עצמה גרה עם "אב" חד הורי.

הקשיים בספר מדווחים בצורה קלילה, כלאחר יד, ואירוע שהיינו מצפים שיהיה טראומטי מתואר רק כעוד אירוע בחיים. זו גם חוזקתו וגם חולשתו של הספר. מתוך רצון להראות שמשפחה היא אנשים שדואגים לך ולאו דווקא אנשים הקשורים אליך בקשרי דם, הספר מצליח רק לגעת בקלילות בקשיים שאדם ממשפחה "לא נורמטיבית" נאלץ להתמודד איתם אל מול החברה. הגישה הזאת מונעת את הצגתה של יוקו כקורבן, אבל היא גם לא מאפשרת ביקורת מורכבת של המציאות. עם זאת, יש בספר את כל המרכיבים שנועדו להפוך אותו לרב מכר ביפן: אוכל כמוטיב מרכזי המסמל רגשות ומצבי רוח, מוסיקת פסנתר המחברת בין בני אדם, הומור קליל, הספר מלא בדמויות פגומות אך מקסימות כל אחת בדרכה, והוא בנוי כך שהקורא לא ישתעמם לרגע במהלך הקריאה.

נראה שהשאלה מהי משפחה מאושרת מטרידה יוצרים רבים היום ביפן. ביוני 2018 יצא לבתי הקולנוע סרטו של קורה-אדה הירוקזו, "המשפחה שלי" (万引き家族), שהפך גם לשובר קופות ביפן וגם זכה בפרס בפסיבל קאן. הסרט הוקרן גם בארץ, ומי שראה בוודאי זוכר את המשפחה המורכבת מאנשים ללא כל קשר דם ביניהם. אף אחת מהדמויות אינה מהלת חיים נורמטיביים בחברה, אך יחד הם יוצרים דיוקן של משפחה אוהבת ודואגת. המשפחה הזאת "מאמצת" ילדה קטנה בשם יורי  ללא ידיעת הוריה המזניחים, ודווקא כאן הילדה מוצאת משפחה אמתית ודואגת, הגם שבמקום לשלוח אותה לבית ספר, היא מלמדת אותה לגנוב דברים מחנויות. הסרט מסתיים במעצרם של "אב" ו"אם" המשפחה ובהחזרתה של יורי אל הוריה הביולוגיים והנורמטיביים, איתם היא ממשיכה להיות ילדה בודדה ומוזנחת.

הדמויות בסרט של קורה-אדה הרבה יותר שוליות מבחינה חברתית מאשר הדמויות בספר של סאו, אבל בשתי היצירות אנחנו נפגשים עם דמויות שהפגימות החברתית שלהן היא גם חוזק שלהן כבני אדם. האב בסרט הוא פועל בניין שמשלים הכנסה באמצעות גנבה, אבל הוא גם אדם רגיש לילדים אותם אסף בדרך. ריקה היא אישה לא טיפוסית, שלא מפחדת להחליף גברים ועבודות, ואולי הטיפול שלה ביוקו לא בדיוק הדוגמה הטובה ביותר לחינוך, אבל הכוונות שלה תמיד טובות, ובסופו של דבר היא מצליחה להעניק ליוקו גם חינוך וגם אב שמטפל בה בצורה הטובה ביותר. כמו הספר, גם הסרט חושף את הבעיות החברתיות עם הומור עדין, אבל הוא גם ביקורתי יותר וגם מסרב להעניק לדמויות סוף באמת טוב. הוא מראה שבסופו של דבר החברה עיוורת לדמויות השוליים וכך גם עיוורת לבעיות במשפחות "אמתיות". העובדה שיורי מוחזרת למשפחה הביולוגית שלה, למרות ההזנחה שהיא עוברת בה, והעובדה שגם "האם" המאמצת שלה מרגישה שהיא לא מתאימה להיות אמא, מראה שהחברה (ואני חשבתי שגם קורה-אדה עצמו) לא מוכנה להניח למיתוס המשפחה הביולוגית המאושרת.

בשנה האחרונה נושא המשפחה עלה ביפן בהקשרים שונים. מקרה מוות כתוצאה מהתעללות של ילדה בת 10 ממחוז צ'יבה, שהוחזרה לחזקת אביה גם אחרי שהיה ברור שהיה אלים כלפיה, הביאה את הממשלה לבדוק מחדש את החוקים הקשורים להתעללות בילדים במשפחה. וזה לא היה המקרה היחיד, מוקדם יותר באותה שנה מתה פונטה יואה בת חמש, והרשויות מדווחות על עליה של כ-23% בדיווחים על התעללות בילדים בשנת 2018 לעומת השנה הקודמת. גם ההגדרה של משפחה ממשיכה להיות מאותגרת ממספר כיוונים. זוגות רבים מבקשים לאפשר שמירה על שמות משפחה קודמים גם לאחר נישואים (ביפן בני הזוג מחויבים לבחור שם משפחה אחד) והמאבק להכרה בזוגות חד מיניים נמשך. מספר ערים וכעת גם מחוז אחד (איברקי) התחילו להציע אפשרות של רישום זוגיות. ב-14 בפברואר השנה, 13 זוגות של הומואים ולסביות הגישו תביעה נגד המדינה בטענה שהגבלת זכותם להירשם כנשואים נוגדת את החוקה ופוגעת בזוגות מבחינה כלכלית. השינויים החברתיים האלה וגם השינויים הדמוגרפיים ביפן כמובן מוצאים ביטוי גם ביצירות ספרות וקולנוע.

 

פרסי אקוטגווה ונאוקי ינואר 2018

פרסי אקוטגווה ונאוקי – ינואר 2018

בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי וזה הזמן להכיר את הזוכות והזוכה:

את פרס אקוטגווה חולקות הפעם וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ 若竹千佐子 עבור נובלה "אני אלך לבד" (おらおらひとりでいぐも) ואישיאי יוּקָה 石井遊佳 עבור "רפש של מאה שנים" (百年泥). זאת לא פעם ראשונה שאת הזכייה חולקות שתי סופרות או סופרים, ויש גם פעמים בהן הוועדה לא מצאה אף אחד מספיק ראוי להעניק לו את הפרס. פעם אחרונה ששתי סופרות חלקו את הפרס הייתה כשקנהרה היטומי ווטיה ריסה זכו ב-2003. הן היו הסופרות הצעירות ביותר שאי פעם זכו בפרס. ווטיה הייתה בת 19 בלבד בעת הזכייה. אפשר לקרוא את היצירות הזוכות שלהן באנגלית (אם כי, הספר של קנהרה קיים רק ביד שניה) – "נחשים ועגילים" של קנהרה (Snakes and Earrings), ו"הגב שבו אני רוצה לבעוט" (תורגם כ-I Want to Kick Your Back) של ווטיה.

אישיאי יוּקָה

הפעם בפרס זכו שתי נשים שעברו כברת דרך ארוכה וצברו ניסיון חיים רב לפני שהגיעו לפרס הביכורים שלהן.  אישיאי יוקה מספרת על עצמה שכשכל חבריה  חיפשו משרה מסודרת אחרי אוניברסיטה, היא לא יכלה לחשוב על לעבוד במשהו מסודר וקבוע. החיים הובילו אותה לעבודה בחברת הלוואות, כמוכרת בחנות ממתקים, כמלצרית באונסן, בחברה המספקת בעלי חיים לניסויים, ואפילו, למשך יום אחד, בחברה המתמחה בתיווך בין אנשים ששקעו בחובות לבין מלווים בריבית קצוצה. היא מעידה על עצמה שמעולם לא הצליחה להתמיד בעבודה, והדבר היחיד שהיה קבוע בחייה הוא הכתיבה. היא כתבה מאז ימיה כסטודנטית באוניברסיטה, ומספר פעמים אף שלחה את כתבי היד שלה להוצאות ולוועדות פרס (ביפן אחת הדרכים להתחיל קריירה בספרות היא לזכות באחד מהפרסים הרבים לסופרים מתחילים המוצעים על ידי כתבי עת שונים), אך עד כה לא הצליחה להתפרסם. את "רפש של מאה שנים" כתבה בהשראת שהייתה בהודו יחד עם בן זוגה חוקר הסנסקריט. כמו גיבורת הסיפור היא שימשה כמורה ליפנית בחברת הייטק בצ'נאי, בירת טאמיל נאדו בדרום הודו, וכמו גיבורת הסיפור חוותה את השיטפון בדרום הודו בדצמבר 2015. הסיפור מתחיל שלושה ימים אחרי הפסקת השיטפונות, כשמפלס המים יורד ואנשים מתחילים לצאת החוצה. המחברת יוצאת מביתה, מפלסת את דרכה בתוך הבוץ והרפש ומגיעה לגשר מעל נהר אדיאר העמוס בבני אדם, כדי לחצות לצד השני ולהגיע לחברה שבה היא עובדת, והסיפור מסתיים כשהיא מסיימת לחצות את הגשר. בזמן הקצר הזה אנחנו לומדים על עברה, על עברן של תלמידיה, על דברים שמתרחשים (או נדמה שמתרחשים) על הגשר ועל דברים שהתרחשו בעבר. או אולי הם מתרחשים בו זמנית? הזמן והמרחב משנים צורה וזולגים אחד לתוך השני, ודברים משונים שמתרחשים מסופרים כמו דברים מובנים מעליהם. אנשים פוגשים בני משפחה וחברים שלא ראו הרבה זמן או שמתו מזמן, אנשים מגיעים לעבודה באמצעות כנפיים, כדי להימנע מפקקים, אבל כל זה קורה בתוך מציאות של הודו, כפי שחוותה אותה אישה יפנית אחת. הגיבורה נזכרת במחשבות שהיו לה כילדה חולמנית:  "פתאום אני חושבת, היום יום ראשון. ואז המחשבה הבאה שלי היא שזה אומר שבמקום אחר כלשהו אמור להיות יום ראשון נוסף. יום ראשון שאני חווה עכשיו ויום ראשון שאף פעם לא חוויתי. שניהם יום ראשון, ואף אחד מהם הוא לא יום הראשון האמתי או הנכון." בנובלה הזאת כל הדברים נראים כמתרחשים פתאום באותו זמן ובאותו מקום, אבל גם כדברים שהתרחשו בעבר או יתרחשו בעתיד, והכול נדחס לתוך פרק הזמן הקצר בו אנחנו קוראים את הנובלה או הזמן שלוקח לגיבורה לחצות את הגשר.

wakatake
וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ (התמונה מפה)

לעומת דחיסות הזמן והמרחב ב"רפש של מאה שנים", ב"אני אלך לבד" היצירה נפרשת על פני שנה שלמה, ואפשר לומר שהיא יותר קרובה לריאליזם. המחברת וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ  מספרת שכתבה את הנובלה כדרך התמודדות עם מותו של בעלה. הוא נפטר לפתע כשהיא הייתה בת 57. בנה, שראה שאמו מתקשה להתמודד עם הבדידות, עודד אותה להתחיל ללכת לשיעורי כתיבה, שכבר מזמן רצתה לקחת. כך, בגיל 60, היא התחילה ללמוד כתיבה יוצרת, והשנה, בגיל 63 היא זכתה בפרס אקוטגווה. הכותרת של הספר לקוחה משירו של מיאזווה קנג'י (1896 – 1993) "בוקר של פרידה אחרונה" שנכתב בעקבות מותה של אחותו האהובה. כל השיר כתוב ביפנית סטנדרטית למעט המשפט הזה שכתוב בניב של צפון מזרח יפן, שם נולד מיאזווה, ושם נולדה גם וקטקה. הספר כתוב כמעט כולו תוך שימוש בניב הזה, שנחשב קשה במיוחד להבנה לדוברי יפנית סטנדרטית, אבל זה גם אחד המאפיינים היפים של הספר. ספרים רבים משתמשים בניב של אוסקה המוכר והאהוב, החל מטניזקי ג'ונאיצ'ירו ועד נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה ב-2015, אבל את הניב של צפון מזרח לא רואים הרבה, וכעת הוא מגיע אל לבו של מיינסטרים. הספר נפתח בביתה של גיבורת הספר, גברת מוֹמוֹקוֹ, אישה בת 74 שאיבדה את בעלה לפני 15 שנה. בנה עזב את הבית מזמן ולא שומר על קשר עם אמו, וגם יחסיה עם בתה, שגרה עם בעלה ושני ילדיה יחסית קרוב, אינם פשוטים. גברת מומוקו יושבת בסלון ביתה ומקשיבה לקולות הבאים מבפנים ומבחוץ. היא חוששת להסתובב כי הקול שמגיע מבחוץ הוא בפירוש רשרוש של עכבר. זאת אולי נשמעת סצנה עגמומית, אבל היא כתובה כמו אימפרוביזציה של הרכב ג'אז. יש בה גם בדידות, אבל גם שמחה, ערבוביה של קולות וצלילים. גברת מומוקו הגיעה לטוקיו בגיל 24, יום לפני שהייתה אמורה להינשא לחבר ילדות שלה, משום שהרגישה שתרועת החצוצרות של פתיחת האולימפיאדה קוראת לה. בטוקיו היא פגשה את שוּזוֹ, השניים התאהבו והקימו משפחה. לאורך פרקי הנובלה גברת מומוקו מדברת עם הקולות שבתוכה (להם היא קוראת סיסים), עם עצמה בצעירותה, עם בעלה המנוח, ועם בתה גם כשהיא נוכחת בדירה ובעיקר כשהיא לא נוכחת בדירתה. לאורך הדרך נפרשת תפיסת המשפחה ואהבה המורכבת שלה. היא אהבה את בעלה אהבה גדולה ומתגעגעת אליו מאוד, אך גם לא מהססת להודות שהיה בתוכה חלק ששמח על מותו ועל האפשרות ללכת קדימה לבד. היא הייתה אם טובה לילדיה, אהבה ודאגה להם, אך לתפיסתה היא כי אימהות חייבות להיות מסוגלות להניח לילדיהן להיפרד מהן. החיים ארוכים ובסופו של דבר ההורים והילדים הם אנשים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו. הנובלה מצליחה לשמור על מתח בין סנטימנטליות ונוסטלגיה לבין אופטימיות ומבט קדימה גם בגיל מבוגר.

למרות ההבדלים הברורים בין שתי היצירות האלה, הן דומות מבחינת שני היבטים לפחות. האחד הוא עיסוק בקשר בין שפה לזהות, והאופן בו השפה מעצבת את התודעה שלנו. ב"רפש של מאה שנים" הגיבורה פוגשת את שפת האם שלה דרך עיניהם של תלמידיה, ודרך ניסיון לתווך להם מושגים הקשורים לתרבות יפנית, ובתורה לומדת על התרבות בהודו דרך סיפוריהם של תלמידיה ודרך השימוש הייחודי שלהם בשפה היפנית. וב"אני אלך לבד" הגיבורה קושרת את זהותה בניב של עיר מולדתה. אחת הסיבות להתאהבותה בשוזו היא העובדה שגם הוא דיבר באותו ניב, והיה בשבילה מאין מולדת הרחק מהמולדת. עם השנים למדה לדבר ביפנית סטנדרטית והפסיקה להשתמש בניב המיוחד שלה, אך כעת כשהיא נותרה לבד הוא מציף אותה ופורץ מתוכה מחדש בלי שליטה, קולות הסיסים מדברים איתה בניב של צפון מזרח יפן. וזה מביא לנקודת הדמיון הנוספת בין שתי היצירות והיא רב קוליות. גברת מומוקו שומעת קולות רבים ומדברת עם קולות רבים, וכך גם הגיבורה של "רפש של מאה שנים". היא שומעת את קולה של חברתה לכיתה, נערה מופנמת שאף פעם לא מדברת עם אף אחד, והיא שומעת את קולו של דֶווראג', אחד מתלמידיה, אף שהוא לא לידה כלל, והיא גם שומעת ומבינה את קולותיהם ומחשבותיהם של אנשים סביבה, אף על פי שהיא לא יודעת טמילית. והקוראים שומעים את כל הקולות האלה דרך הגיבורות ויחד עם הגיבורות.

איזו מהיצירות אהבתי יותר? האמת היא ששתיהן היו מצוינות בעיניי, כל אחת בדרכה, אבל היה משהו ב"אני אלך לבד" שמשך אותי יותר. אולי העובדה שהיה לי קשה להניח את הספר הזה, למרות שמבחינת השפה שלו היה לי מאוד קשה לקרוא. אולי היה משהו במוזיקה שלו, משהו בקולות שלו, בקולה של גברת מומוקו שהצליח לרתק אותי.

קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ וספרו (התמונה מפה)

ולבסוף קישור נוסף לסופר מיאזווה קנג'י שבשורה משירו השתמשה וקטקה ככותרת לנובלה שלה. הזוכה בפרס נאוקי השנה הוא קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ 門井慶喜, שקיבל את הפרס עבור ספרו "האבא של רכבת שביל החלב" 銀河鉄道の父, המבוסס על ספרו המפורסם של מיאזווה קנג'י "לילה ברכבת שביל החלב". הספר המקורי הוא ברובו מסע פרידה בין שני חברים, שאחד מהם טובע בנהר והשני מלווה אותו בחלום בדרכו האחרונה על שביל החלב, אף על פי שמוות מעולם לא מוזכר בפירוש בספר, והסיפור מלא בחמלה וחברות. אם אתם רוצים לקרוא משהו של מיאזווה קנג'י בעברית, הנה "מסעדה רבת הדרישות" בתרגום איתמר זדוף.

 

סיכום שנת 2017

ברכות חמות לשנה חדשה, שנת כלב, המתחילה עכשיו!

הגיע הזמן לעשות סיכום ספרותי קצר של שנת 2017.

1. דירוג הספרים הפופולריים

הספר הנמכר ביותר ב-2017.
"גיל תשעים. מה יש להיות שמחים"

הספר הנמכר ביותר השנה הוא גיל תשעים. מה יש להיות שמחים (九十歳。何がめでたい) של סטוֹ אייקוֹ, סופרת ומסאית בת 94. סטו פעילה מאז שנות ה-50, וב-1969 זכתה בפרס נאוקי, המקבילה של פרס אקוטגווה לספרות פופלרית, ובפרסים נוספים. בשנים האחרונות הכתיבה העיונית שלה זוכה לפופולריות רבה. הספר הזה ראה אור ב-2016, ומתאר בצורה הומוריסטית ולא רגשנית את חייה של המחברת האופטימית ובעלת האבחנות החדות. נראה שגם הצעירים נהנים לקבל נקודת מבט על חייהם של הדור המבוגר, וגם אלה שמתקרבים לגיל הפרישה שואבים עידוד מדבריה של סטו. אנשים מצליחים גם להרגיש הזדהות עם החוויות שלה – צרות ביורוקרטיות, קשיים הקשורים לבריאות, מחשבות על החברה והתרבות הפופולרית, וגם להתעודד בזכות הגישה החיובית שלה. קניתי לי את הספר במתנה לשנה חדשה.

בגזרת הספרות, הספר הנמכר ביותר לפי חברת ההפצה Tohan הוא דבורים ורעם רחוק (蜜蜂と遠雷)  של אוֹנדָה ריקוּ, שזכה בתחילת השנה בפרס נאוקי. הספר עקף את הרומן הארוך של מורקמי הרוקי רצח של קומנדטורה (騎士団長殺し), שכזכור כמה פסקאות בו הפריעו בעין לכמה לאומנים ברשת. למרות הכוונות הנחרצות שלי לא לקרוא את הספר, הגורל חייב אותי לקרוא אותו השנה, ואני חייבת לומר שאם מורקמי מעוניין להביע ביקורת פוליטית, הוא עושה את זה בצורה די אמביוולנטית ולא מספיק חדה. החיבור שהוא עושה בין הלא-מודע הקולקטיבי והלא מודע הפרטי עושה קצת מיתולוגיזציה וספרותיזציה (אפשר לומר דבר כזה?) לאירועי עבר מאוד קשים ורחבי היקף. אבל זאת שנה חדשה, והיום נדבר רק על דברים חיוביים – ספרו (הכפול) של מורקמי במקום שני ברשימת רבי המכר לשנת 2017. אגב, לפי סוכנות Oricon המפרסמת סטטיסטיקות הקשורות למוזיקה, תרבות פופולרית ועכשיו גם ספרות, יש תחרות קשה בין מורקמי לבין אונדה – לפי Oricon הכרך הראשון של מורקמי עוקף את ספרה של אונדה. במקום השלישי (אם לחזור ל-Tohan) נמצא לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに)  מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ שהיה במקום ה-6 בשנה שעברה ובמקום הרביעי אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい)  מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ, שאומנם ירד מהמקום הראשון בשנה שעברה, אבל מקבל עכשיו דחיפה רצינית עם הפיכתו לסרט.

2. ללמוד קנג'י עם קקי

הספר של סטו אייקו נמצא גם בראש רשימת רבי המכר של Oricon, אבל את המקום השני תופסת סדרת ספרים ללימוד קנג'י, הפונה לתלמידי בית הספר היסודי. בשוק יש ספרים רבים ללימוד ושינון קנג'י, אבל הסדרה הזאת הפכה לפופלרית במיוחד. למה? משום שכל משפטי הדוגמא כוללים את המילה "קקי" והופכים את המשפטים למצחיקים עבור הלומדים הצעירים. המחבר אמר שהוא החליט לכתוב את הספר כי נזכר כמה המילה "קקי" הצחיקה אותו בילדות וחשב שאולי בעזרת הומור הילדים יוכלו למצוא עניין בלימודים. כנראה שהוא צדק, כי באייטם בטלוויזיה שהוקדש להצלחה המפתיעה של הספר, אימהות לילדים צעירים אמרו שבזכות הספר צאצאיהן שהתקשו להתרכז בשינון, לפתע מתיישבים ללמוד ביוזמתם. כנראה משפטים כמו "כמה טוב היה לו לקקי היו כנפיים" או "הבאתי קקי במתנה לשנה חדשה" גורמים לילדים לרצות ללמוד. אולי מי מלומדי היפנית כאן גם ירצה לנסות?

דף אימון בכתיבת קנג'י מתוך הספר, לקנג'י של "כנפיים" ו"אביב"

3. זכייתו של קזואו אישיגורו בנובל

דיווח על זכייתו של קוזואו אישיגורו בטלוויזיה היפנית

נכון, קזואו אישיגורו לא רואה בעצמו סופר יפני. הוא אומנם נולד בעיר נגסקי ביפן, אך עבר עם משפחתו לאנגליה כשהיה בן חמש. הוא מחזיק בדרכון בריטי ולא יפני (בראיון אמר שהיה שמח לקבל גם אזרחות יפנית, אבל ביפן אזרחות כפולה אסורה). אף על פי שהוריו דיברו בבית ביפנית, הם עודדו את קזואו לדבר באנגלית, כדי להשתלב יותר טוב בחברה הבריטית. כך, עבור אישיגורו השפה היפנית הפכה לשפה קפואה, לשפת אם שניה. (אגב, לגמרי מבינה אותו. רוסית בשבילי היא שפת אם שנייה, אף על פי שלפי סדר הדברים היא אמורה להיקרא שפת אם).

מסדרים את ספריו של אישיגורו במדף קידום הספרים העליון, מעל ספריו של מורקמי הרוקי

הוא ביקר לראשונה ביפן רק כשהיה בן 35. בראיון סיפר שהסיבה לכך היא שבצעירותו נסיעה ליפן לא הייתה דבר פשוט מבחינה כלכלית, אבל שגם לא היה לו כל-כך עניין במדינה שבה נולד. כשאסף כסף לטיול בגיל 18, בחר להשתמש בו לנסיעה לארצות הברית. כשהגיע סוף סוף ליפן הבין שמה שהוא דמיין בתור יפן בעצם הייתה העיר נגסאקי, היפן של ילדותו. טוקיו עבורו הייתה לגמרי מדינה זרה. אז למה אני מזכירה אותו? כי הטלוויזיה היפנית יצאה מגדרה כשאישיגורו זכה. כל מהדורות החדשות התחילו מידיעה על זכייתו, ראיונות ישנים איתו הוצאו מארכיונים וביקשו להציג את אישיגורו כמי שיש לו זיכה משמעותית ליפן, וכמובן לא שכחו להזכיר שאישיגורו הביע הערכה כלפי המועמד הנצחי לנובל מורקמי הרוקי.

4. פרויקט יוצרות של ווסדה בונגקו.

ביפן רואים אור כתבי עת ספרותיים רבים, למרות תלונות מתמשכות על ירידה ברכישת ספרים וצריכת ספרות. השנה אחד הגיליונות הנמכרים ביותר היה גיליון מיוחד של ווסדה בונגקו (הקשור לאוניברסיטת ווסדה) בעריכתה של קווקמי מיאקו והמוקדש ליוצרות. אף על פי שמעמד הסופרות בעולם הספרות היפנית עולה – הן זוכות ביותר פרסים מפעם (הזכרתי את זה פה) וכפי שאפשר לראות מרשימת רבי מכר, הן מובילות גם במכירות – היוצרות עדיין מחפשות מקום משלהן, עדיין מעלות שאלות רבות לגבי מה זה אומר להיות "אישה" ומה זה אומר להיות "אישה שכותבת". בתחילת שנות השישים סופרת מדהימה בשם קורהשי יומיקו הרגישה שבשביל לכתוב היא חייבת לדמיין את עצמה כלא אישה ולא גבר, כאישה שרחמה לא פורה מבחינה ביולוגית אלא רק מבחינה ספרותית. היום הסופרות מרגישות יותר נוח עם נשיותן, אבל עדיין קווקמי כותבת:

קודם כל, מה זה אישה? את מי המילה הזאת מתארת, ומהן התפיסות והתנאים המאפשרים את זה? גם אם היינו יכולים להגדיר מה זה אישה, האם יש משמעות להפוך את זה לנושא מרכזי? האם אין בכך כדי לגרום לחיזוק של דיכוטומיה מגדרית ולהעצמה של תחושת מלכוד? האם לא הגיע הזמן להרחיב את הפעילות מעבר לזכויות של נשים, ולהתמקד בזכויות של בני אדם באופן כללי או באפשור מגוון מגדרי? האם נשים שמדברות על נשים זו לא נסיגה לאחור? האם מרכז העניין לא צריך להיות "בני אדם"?

ועדיין, יש דבר כזה אישה. לא אישה כללית, אלא אישה הקיימת בכל הקשר והקשר.

[…]

יכול להיות שהמוטיבציה שלי תראה כמו משהו שכבר לא פעם נכתב בעבר, אבל אני רוצה לבדוק את הקשר בין מה שנקרא "אישה" לבין הביטוי "כותבת," ואיך קוראים, או אולי לא קוראים, את "האישה הכותבת". אני רוצה לבחון את הדיכוי, השחרור והשינויים שליוו "כתיבה של נשים", "כתיבה על נשים" ו"קריאה של הכתיבה הזאת"; מה משותף ומה שונה (או אולי לא שונה) בין "לכתוב נשים" ו"לכתוב בני אדם"; ולבסוף, אני רוצה להמחיש ולתעד את הרגע הנתון בו היוצרות פועלות היום.

מעט מההיצע בחנות ספרים B&B בשימוקיטזווה במסגרת אירוע המוקדש ליציאת גיליון היוצרות של ווסדה

למרבה השמחה הגיליון זכה לתשומת לב רבה. אירועים שונים התקיימו לכבוד יציאת הגיליון, כולל אירועים שהיוו יוזמות עצמאיות, ללא קשר להוצאה. כך למשל חנות ספרים B&B (Book and Beer) ערכה אירוע המוקדש לספרות של נשים, כולל מכירה של ספרי יד שניה, ועיתונים של ארגונים פמיניסטיים כמו  Сry in Public. הגיליון בן 556 עמודים, בו השתתפו 82 יוצרות, והוא כולל שירה, סיפורת, אומנות, והז'אנר הפופולרי ביפן טאידאן – שיחה בין אנשי רוח בנושא מסוים. התגובות והמכירות היו מצוינות, וכל עותקי המהדורה הראשונה נמכרו בפחות מחודשיים.

5. שינוי להגדרה של פמיניזם במילון קוג'יאן

ואם אנחנו בפמיניזם. ב-12 בינואר 2018 צפויה לצאת לאור מהדורה חדשה של מילון קוג'יאן (広辞苑), שנחשב כמילון הסמכותי ביותר לשפה היפנית. המהדורה האחרונה יצאה לפני עשר שנים ב-2008, וחברות הארגון 明日少女隊 Tomorrow Girls Troop יצאו בקמפיין לשינוי הגדרת "פמיניזם" ו"פמיניסט" במילון. הארגון ביקש להוסיף את הדרישה ל"שווין עבור כל המגדרים" להגדרה של פמיניזם, כיוון שההגדרה הנוכחית מדברת על קידום של זכויות נשים, ורבים מצטטים את ההגדרה כדי לתקוף את הפמיניזם כתנועה המבקשת זכויות בשביל נשים בלבד. הדרישה הנוספת הייתה לשנות את ההגדרה של "פמיניסט" שבמהדורה הישנה הייתה 1) מי שמקדם את שחרור הנשים, מי שמקדם את זכויות הנשים 2) בשפת הדיבור, גבר שנחמד לנשים. הבעיה כאן היא בהגדרה השנייה, שלחלוטין מטעה לגבי משמעות של פמיניזם, ואומנם אכן משקפת את האופן בו המילה "פמיניסט" נתפסת ביפן, אבל היא לא משקפת את מה שזה בפועל. הפעילות של הארגון נשאה פרי והתקשורת מדווחת על כך שקוג'יאן אכן הולך לשנות את ההגדרה.

ובחדשות הטובות האלה ובברכת שנה טובה ופמיניסטית אסיים.

ספרו החדש של מורקמי מעורר מהומה

בפרובינציה הרחוקה שלנו לא רבים יודעים, אבל לאחרונה (ליתר דיוק ב-24 בפברואר) ראה אור ביפן ספרו החדש של מורקמי 騎士団長殺し, הרצח של קומנדטורה (2 כרכים, מעל 500 עמודים כל אחד). לפני שאתחיל את הפוסט רק אגיד שאני עוד לא קראתי את הספר עצמו, והמידע שאני מביאה כאן הוא ממרחבי האינטרנט, ולא מקריאה שלי. ובכל זאת, חשבתי שזה יכול לעניין אנשים.

עד שחרור הספר לחנויות, דאגה ההוצאה לאור (שינצ'וֺשה) לא לגלות אף פרט מהעלילה, ועד הרגע האחרון המעריצים הסתפקו בכותרת בלבד. בתחילה הופיעו במדיה הכתבות הרגילות, המתארות רבבות בני אדם המחכים לפתיחת החנויות, וקוראים את הספר בשקיקה בדרך לעבודה. אולם, תוך זמן קצר נהיה ברור, שהספר מעורר מהומה לא קטנה. הסיבה? האופן שבו מורקמי, דרך הדמויות שלו, מתייחס לטבח ננקינג.

השם "טבח ננקינג" (או "אונס ננקינג") מתייחס לאירועים שהתרחשו לאחר כיבוש העיר ננקינג שבסין על ידי יפנים ב-13 בדצמבר 1937. הצבא היפני, שנכנס לעיר לאחר כניעת הצבא הסיני, תחילה הוציא להורג באופן אכזרי במיוחד את שבויי המלחמה, ולאחר מכן השתולל ברחובות העיר. החיילים רצחו אזרחים, אנסו את הנשים ובזזו כל מה שבא ליד. אף על פי שההוצאות להורג של שבויים תועדו על ידי הכוחות היפניים עצמם, ולמרות עדויות רבות, ביפן ממשיך להתקיים ויכוח לגבי היקף הזוועות, החל מאלה המכחישים כל פגיעה באזרחים, ועד מי שמעריך כי במהלך ששת השבועות של טבח נרצחו 300 אלף אזרחים וחיילים סיניים. [קראו בבלוג של ד"ר דני אורבך על השתלשלות האירועים].

עם התחזקות הלאומנות ביפן, בדומה לשאר העולם, הקולות המכחישים או הממעיטים בגודל הסבל שהוסב לאוכלוסייה הסינית מתגברים, הן מבחינה מספרית והן מבחינת הקולניות. ובדיוק כעת בחר הסופר בעל מוניטין בינלאומי הרוקי מורקמי לגעת בנושא הרגיש.

גיבור הספר הוא צייר דיוקנאות בן 36, שלאחר שאשתו הודיעה לו שרוצה להתרגש ממנו, עובר לגור בבית מבודד, השייך לאמדה מוטוהיקו, צייר ואביו של ידידו של הגיבור מימי לימודיו באקדמיה לאומנות. מוטוהיקו בן ה-92 סובל מדמנציה ונמצא במוסד, וכך לגיבור מתאפשר לגור בביתו. הגיבור חי חיים שקטים בבית עם נוף לים, מצייר את דיוקנאותיהם של בעלי אמצעים ומתפרנס לא רע בכלל. בעליית הגג הוא מוצא ציור של מוטוהיקו שכותרתו "רצח של קומנדטורה." בציור נראה גבר צעיר הדוקר בחרבו איש מבוגר ומזוקן, בעוד אישה צעירה ומשרת מביטים במתרחש בבעתה. בנוסף בפינה השמאלית התחתונה של התמונה מציץ מפתח באדמה עוד עד ראיה, שמסקרן במיוחד את הגיבור. אם לא די בכך, הגיבור מוצא פעמון ריטואלי קבור באדמה מאחורי הבית, וכמובן התגליות האלה מובילות לסיפורים שזורים ומפותלים, כמצופה ממורקמי.

אז איפה פה הרצח? ובכן, למוטוהיקו, הצייר הזקן, היה דוד בשם מנשיקי וָטָרוּ. בתקופה בה התחילה המלחמה עם סין וטרו היה איש צעיר, ששאף להיות פסנתרן. אולם, כשהיה בן 20, גויס לצבא, נשלח לסין, השתתף בטבח שהתרחש בננקינג, ולאחר שחרורו מהצבא התאבד. בשלב בו מתרחשת העלילה הראשית הוא כמובן כבר לא בחיים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא שומעים את קולו.

מה שעורר את המהומה הגדולה סביב הספר הם בעיקר הדברים המובאים מפיו של וטרו:

נכון, זה מה שנקרא התקרית של טבח ננקינג. רבים נרצחו לאחר קרבות עזים והשתלטות על העיר. היה רצח שהיה קשור לקרבות, והיה גם רצח לאחר שהקרבות הסתיימו. לצבא היפני לא היו משאבים להחזיק שבויי מלחמה, וכך החיילים היפניים רצחו את החיילים הסינים שנכנעו ואת רוב האזרחים. יש ויכוח בין ההיסטוריונים לגבי המספר המדויק של הרוגים, אך זה שרבבות אזרחים הפכו למעורבים בקרבות ונרצחו זו אמת בלתי ניתנת לערעור.  יש האומרים שהיו ארבעה מאות אלף נרצחים סינים, ויש האומרים שהיו מאה אלף. אבל האם יש באמת ההבדל בין ארבע מאות אלף למאה אלף?

הקטע הזה הספיק בשביל ש"הימניים של הרשת" (netto uyoku) יכריזו על מורקמי כ"עוכר יפן". באמזון יפן הספר מדורג עם 3 כוכבים מתוך 5 – 61 מעריצים העניקו לספר 5 כוכבים, ו-49 העניקו לו כוכב אחד, ורוב הטענות של האחרונים לא קשורות לתוכן הספר, אלא לכך שמורקמי מעז להעלות את "טיעון 400 אלף", וגם מכנה את האירועים "טבח ננקינג", כשהשם הרשמי לאירועים הוא עדיין "תקרית ננקינג". הם מאשימים את מורקמי בהתחנפות לסינים ולעולם בכלל, בטענה שזו הדרך שלו לזכות סוף-סוף בפרס נובל, בדומה לאואה קנזבורו השמאלני, שהתכבד בפרס הנחשק ב-1994.

אביא כאן מספר תגובות, כדי שתראו  במה מדובר. קודם קצת ביקורות מאמזון יפן:

"אז הצבא היפני רצח 400 אלף בני אדם בננקינג – מה זה הדבר הזה?!  איזו מן אנוכיות זאת לנסות להגדיל את המכירות באמצעות עובדות מפוברקות ובאמצעות זלזול ביפן וביפנים. זה בדיוק כמו הפרופגנדה הסינית והקוריאנית, ואתה אמור להבין את סבלם של יפנים וילדיהם שחיים מחוץ ליפן, שהופכים לקורבנות הישירים של הפרופגנדה הזאת. ככה לדקור אותם שוב ושוב בפצעיהם? תתנצל בפני היפנים!"

"השם של הספר לא היה אמור להיות 'רצח של קומנדטורה', אלא 'רצח של יפנים'"

"האיש הזה והסובבים אותו פשוט דוחים. הרעש שהם עושים כל פעם סביב פרס נובל! הם רציניים או שהם עושים צחוק? נראה להם שהספר הזה הוא 'ספרות' שיכולה להביא פרס. אם כי, יש מצב שהאנשים מהיבשת ישמחו לקרוא חלק מהתיאורים, אולי זאת הייתה המטרה?
מורקמי הוא לא הסופר שזוכה להערכה הרבה ביותר בעולם, אלא הסופר שזוכה להערכת היתר הרבה ביותר בעולם. השתכנעתי בזה לאחר שקראתי את הספר הזה. בזבוז זמן וכסף.
זקנה זה דבר עצוב. התקשורת באופן שרירותי קשרה לו כתרים כמי שבטוח הולך לזכות בנובל, אבל לא עבר זמן רב והתחילו ללעוג לו כ"המועמד הנצחי", זה בטח מה שהשחית את לבו. מתוך שפלות רוח שלף את תקרית ננקינג, בתקווה לשאת חן בעיניו של מישהו איפשהו שיעניק לו ברוב חסדו את הפרס. אני לא אומר שום דבר רע. חבל להוציא 4000 יין ולבזבז זמן על הקריאה. ואני חושב ששינצ'ושה [ההוצאה לאור] צריכה למצוא מישהו חדש שישמש להם כעץ הכסף."

והנה שני ציוצים לדוגמא מטוויטר:

"גם אדם שעושה עבודה מדהימה שמביאה לו כבוד בעולם, אם הוא לא מכבד את ארצו, הוא בוגד במולדתו (hikokumin, ביטוי שמתרגמים בדרך כלל כ"אדם לא פטריוטי, אבל למעשה בעל קונוטציה הרבה יותר חריפה) ולא ראוי לכבוד מצד אנשים שהוא בז להם. את הספר של הרוקי מורקמי יקראו מסביב לעולם, וקרוב לוודאי יטעו לחשוב שמה שהוא כתב על 'טבח ננקינג' זו אמת. אומנם זאת ספרות, אבל עדיין הוא היה צריך להימנע מדברים המנוגדים לאמת".

https://twitter.com/Seiryu60/status/841473993739657216

קישור למאמר ב'יאהו' שכותרתו היא "ספרו של הרוקי מורקמי 'רצח של קומנדטורה' מעורר מהומה. היקוטה[1] אומר ש"סין תומכת במתן פרס נובל"

"מי שקונה את הספר הזה הם או סתומים או שמאלנים 🙂 הרוקי מורקמי, תעבור לסין!"

https://twitter.com/aiwanagareru/status/839781416338513920

אני חושבת שהתמונה ברורה. אני רק רוצה להזכיר, שזאת לא הפעם הראשונה שמורקמי מזכיר את הזוועות שעוללו היפנים בסין. מורקמי עוסק בזיכרון המלחמה גם בקורות הציפור המכנית שראה אור ב-1994 וגם בקפקא על החוף שראה אור ב-2002. בקורות הציפור המכנית מוסקט אקאסקה מתארת את האופן האכזרי בו הרגו החיילים היפניים הנסוגים את בעלי החיים בגן החיות הגדול בשִׂינְגִ'ינְג, בירת מנצ'וריה הכבושה. קינמון, הבן של מוסקט, מתאר באופן גרפי ויבש את האופן הברוטלי וחסר משמעות בו חיילים יפניים רצחו את הסינים, זמן קצר לפני תום המלחמה. לוטננט ממיה, ששרד את המלחמה, מדבר עליה כעל דבר חסר משמעות, כאובדן של שתיים עשרה שנים מחייו, ובעצם של כל חייו. ולאור הפרשה הנוכחית, מעניין הקטע הבא, מפיו של הרב"ט הונדה:

"אני חייל. ולא אכפת לי למות בקרב למען המדינה שלי – כי זה התפקיד שלי. אבל המלחמה הזאת שאנחנו מנהלים עכשיו, לוטננט, היא פשוט טעות. זאת לא מלחמה אמיתית עם קו חזית שלאורכו אתה ניצב מול האויב ונלחם עד מוות. אנחנו מתקדמים, והאויב בורח בלי קרב. ואז החיילים הסינים פושטים את מדיהם ומתערים באוכלוסייה האזרחית, וכבר אין לנו שום מושג מי האויב. אז אנחנו הורגים המוני אנשים חפים מפשע בטענה שכך אנחנו חושפים 'בוגדים' או 'שרידי יחידות', ואנחנו מחרימים אספקה. אנחנו חייבים לגנוב להם את האוכל כי החזית מתקדמת כל כך מהר, שהאספקה לא מגיעה אלינו ואנחנו צריכים להרוג את השבויים שלנו כי אין לנו מקום להחזיק אותם, ואין לנו במה להאכיל אותם. זה לא בסדר, לוטננט. עשינו דברים איומים בננקינג. היחידה שלי עשתה. השלכנו עשרות אנשים לבאר וזרקנו פנימה רימוני יד. על כמה מהדברים שעשינו אני בכלל לא מסוגל לדבר. אני אומר לך, לוטננט, זו מלחמה שאין לה שום סיבה מוצדקת". (קורות הציפור המכנית, עמ' 141-142. מאנגלית: יונתן פרידמן)

מעניין שבזמנו, קורות הציפור המכנית לא עורר מהומה. אולי משום שכשיצא לאור ב-1994 עוד לא היו רשתות חברתיות בהן היה אפשר להתלהם, אולי משום שלא הוזכר בו מספר הרוגים, אולי משום שמורקמי עדיין לא נתפס אז כסופר כל כך חשוב מבחינה עולמית (אף על פי שכבר זכה להכרה בינלאומית, אחרי שיער נורבגי תורגם לאנגלית ב-1987), או, וזה הניחוש שלי, הזמנים השתנו, והלאומנות הקצינה. גם בארץ, בסוף שנות התשעים למדתי את המאהב של א.ב. יהושוע בבית הספר בלי שום בעיה, אבל ב-2015 גדר חיה של דורית רביניאן נפסל מלהיכלל בתוכנית הלימודים.

מעבר למילים הקשות שאומרות לעיתים דמויותיו, ספק אם ספריו של מורקמי חתרניים במיוחד. לדעתי, מורקמי משתמש בפנטזיה לא ככלי חתרני, אלא ככלי שמאפשר לדבר על דברים קשים יותר ברכות, לראות אותם כעוד סיפור, כעוד חלום, להרחיק אותם מהמציאות. בעיקר הספרים שלו עוסקים בחיפוש אחר זהות ומקום בעולם. במקרה של קורות הציפור המכנית, החיפוש הזה מתקשר גם לניסיון להבין כיצד ניתן לבנות זהות כצאצא למי שחולל דברים איומים. אגב, זה אחד הספרים של מורקמי שהותיר עלי את הרושם החזק ביותר כשקראתי אותו אי שם ב-2005 (אפילו כתבתי שיר בהשראתו, אל תשאלו). עבור מי שנולד ב-1949, לתוך יפן שרק רצתה לשכוח מזה שהייתה מלחמה, את כל מה שהוביל אליה ואת כל מה שהתרחש במהלכה, קשה למורקמי להעניק לגיבוריו את האפשרות באמת למצוא את עצמם. הם נותרים בדרך כלל משתתפים פסיביים במציאות שסביבם (גם כשהם יוצאים למסע), צרכנים של הסיפורים השונים שמובאים לפתחם. ריבוי הקולות בקורות הציפור המכנית מאפשר ריבוי של נקודות מבט והצגה מורכבת של מציאות, אך לפעמים גם מייצר קקופוניה שבסופו של דבר מזדקקת לכדי עוד צפצוף של הציפור המכנית, המודיעה שהנה עוד פרק זמן חלף.

העובדה שרבים כל כך נתפסו למילים של דמות בדיונית בספר מצביעה, לדעתי, פחות על עצם חתרונות הספר, ויותר על הלכי הרוח בחברה. ואולי בסופו של דבר, כדברי המלעיזים, הספר הזה עוד באמת יְזַכה את מורקמי בנובל.

[1]  הְיָקוּטָה נָאוֺקי – סופר יפני שהתפרסם במיוחד בעקבות ספרו 永遠の0 (הזירוֺ הנצחי, 2006), בו שני צעירים מתחקים אחר חייו של סבם שהיה טייס ביחידת קמיקזה. הספר עובד לקולנוע ב-2013 ומציג את הפן האנושי של החיילים, שבעוד משימתם היא חסרת משמעות הם עדיין מוצגים כגיבורים.