קטגוריה: ספרות יפנית מודרנית

ארץ נשות הפרא/מצודה אאוקו

והיום במדורינו "ספרים שקראתי לאחרונה ולא תורגמו לעברית": ספר מצחיק, מהנה, פמיניסטי ורב גוונים, של אחת הסופרות הנהדרות שראתה יפן בשנים האחרונות (הספר הראשון שלה ראה אור ב-2013). ליצירות שלה יש גם אמירה ספרותית וגם אמירה פוליטית. הסופרת מעולה ביצירת קולות שונים וייחודיים לדמויות בסיפורים הקצרים שלה, והשפה שלה תמיד קצבית ומתנגנת, כך שברור שכל מילה וכל חיבור בין המילים נבחר בקפידה. היא גם מקדישה מחשבה לנקודת מבט ממנה מסופר הסיפור ותמיד מוצאת דרכים יצירתיות להציג את הדברים ולספק לקוראים רגעים של הפתעה גם בתוך סיפורים מאוד קצרים. בסיפורים רבים שלה דברים שנראים מאוד טריוויאליים בהתחלה, משנים צורה לנגד עינינו במחי משפט אחד, וחושפים את כל מה שסופר עד כה באור שונה לחלוטין. בו בזמן, הסיפורים שלה לא נרתעים מנגיעה בנקודות הכואבות בחברה היפנית, שלמעשה לא ייחודיות רק לה. למשל, אחד הסיפורים נכתב מנקודת מבט של הימנון לאומי. כן, שיר ההימנון מתאהב בתלמיד בית ספר שלא מוכן לשיר אותו. ביפן יש יחסים מאוד מורכבים עם ההמנון, שנקשר בזכרונם של רבים למלחמת העולם השנייה והתפקיד שיפן שיחקה בה, ושאלות עולות בנוגע למה בדיוק הוא מייצג ואת מי, את מי הוא כולל ואת מי הוא מוחק. אנחנו, כמובן, יכולים לחשוב על מדינות נוספות בהן זה רלוונטי.

מצודה אאוקו נולדה ב-1979 במחוז היוֹגוֹ. היא סיימה תואר ראשון בספרות באוניברסיטת דושישה בקיוטו. עוד במהלך לימודיה היא הצטרפה לקבוצת תיאטרון Europe-Kikaku, בהתחלה כחלק מהצוות התומך ומאוחר יותר כשחקנית. בין עבודות שונות שעבדה בהן השלימה לימודי תרגום וגם התחילה לכתוב ולפרסם טקסים משלה בבלוג אישי, שמשך את תשומת לבם של סופרים אחרים שעודדו אותה לכתוב. היא התפרסמה לראשונה עם מחזה שפורסם ב-2010 בכתב עת Waseda Bungaku, אחד מכתבי העת החשובים המוקדשים לספרות. ב-2013 ראה אור ספרה הראשון אפשר לערום (Sutakingu kanō) שזיכה אותה במועמדות לפרס נוֹמה לסופרים צעירים ולפרס מישימה יוקיו. מאז ראו אור מספר ספרי פרוזה פרי עטה, שני ספרי מסות, ושני ספרים של אגדות לילדים. בנוסף, היא הגשימה את חלומה להיות מתרגמת, ותרגמה ליפנית שני ספרים של קארן ראסל ואת ספרה של ג'קי פלמינג הצרה עם נשים. מספר סיפורים קצרים שלה כבר תורגמו לאנגלית, וספרה ארץ נשות הפרא עומד לראות אור בתחילת 2020.

ארץ נשות הפרא (כן, זאת קריצה לארץ יצורי הפרא) הוא אוסף של סיפורים קצרים שמתרחשים ביפן של ימינו, שכמו בימי קדם מלאה ברוחות של נשים שמתו, לעתים בנסיבות לא כל כך טבעיות. אך אלה לא רוחות רעות או נוקמות, אלא הן כאן כדי לעזור לנשים ולגברים בעולם שלנו בשעת צרה, כדי לעודד אותנו, לתמוך בנו, כדי שלא נוותר לעצמנו ונבנה לנו עולם טוב יותר. מתוך שבעה עשר סיפורים קצרצרים המבוססים על סיפורי פולקלור ואגדות מתהווה בהדרגה עולם שלם, המאוכלס בבני אדם חיים ומתים, לעיתים חולפים אחד על פני השני בלי להבחין בקיומו אחד של השני, ולעיתים מתרועעים ואף נקשרים בקשרי אהבה. למשל, תמצאו בספר אישה צעירה שעושה כל מאמץ כדי להתאים את עצמה לאידאל היופי והנשיות שמצופה ממנה. היא שוכבת על מיטת הטיפולים במכון יופי המתמחה בהסרת שיער בלייזר וחוזרת, כמו במנטרה, על המשפט: "אני אישה יפה, חכמה, סקסית, לבבית, יש לי טעם יוצא מהכלל בבגדים, וכמובן לא רק בבגדים, אלא גם בתחומים אחרים כמו עיצוב פנים והלבשת הבית, ובנוסף אני גם בשלנית מעולה". יום אחד על מפתן דלתה מופיעה דודתה (ובאמצע הסיפור – ספוילר – אנחנו מגלים שהיא התאבדה לפני מספר שנים) שבעזרתה היא מצליחה להשתחרר מהמחשבות הטורדניות האלה ולפתח כוח על מיוחד – שיער עבות ופרוותי על כל הגוף – שרק היא יכולה לראות. יש גם סיפור על אם צעירה, שבחרה להתגרש מבעלה הלא יוצלח למרות הביקורת שספגה מסביבתה, וכעת עובדת לילות כימים כדי לפרנס את הילדה שלה, מבלי שתקבל כל סיוע משמעותי מהרשויות או כתף תומכת מהסביבה. לעזרתה מגיעה דמות מסתורית, הידועה בפולקלור כ"רוח שומרת התינוקות". ויש גם סיפור על גבר צעיר, שפוטר מעבודתו ושקע בדיכאון, כיוון שיחד עם עבודתו איבד גם את מעמדו כגבר המפרנס את משפחתו. את כל ימיו הוא מעביר על הספה, צופה בסדרות על סמוראים ומקונן על כך שלא יוכל להוכיח את עצמו במעשי גבורה כמו בימים הרחוקים. אליו מגיעות שתי נשים שמוכרות לו עששית נייר ומצליחות לעורר אותו ממצבו הנרפה.

חלק מהאגדות והמעשיות עליהן מבוססים הסיפורים ידועות יותר, וחלקן פחות. לרבות מהן יש מספר גרסאות שהתהוו במהלך השנים, כך שהסיפורים החדשים מציעים עוד גרסה או עוד פרשנות שלהן. בחלק מהמקרים מצודה משתמשת רק בדמות מסוימת מתוך האגדה, ולפעמים היא כותבת את האגדה מחדש בעולם מודרני תוך שזירת שינויים מפתיעים, שלפעמים הופכים את משמעותה של האגדה המקורית על ראשה. זאת הנאה מיוחדת להבין כיצד בדיוק מצודה שינתה את הסיפור ובאיזה אופן השתמשה בדמויות הפולקלור. העובדה שמדובר בעיבוד ושכתוב מעניקה עומק לסיפורים החדשים, אבל אין חובה להכיר את האגדות המקוריות כדי להנות מהם ומהעולם שנוצר.

יש ספרים שלכאורה מספרים לנו סיפור ריאליסטי לחלוטין, למשל כמו בספר הפופולרי שכתבתי עליו כאן, אבל הקוראת (למשל, אני) נשארת עם תחושה של חוסר אמינות. כן, הסיפור כתוב בצורה קולחת, נקרא מהר, מעביר מסר מנחם, אבל המסר הזה מתנפץ נוכח המציאות שנמצאת מחוץ לספר, והסיפור, שלכאורה אין בו שום דבר פנטסטי, נותר בגדר אגדה נעימה שאפשר לקרוא כשמרגישים רע ורוצים לברוח למציאות קצת פחות מורכבת. הספר של מצודה, לעומת זאת, מלא באלמנטים פנטסטיים ודמויות המאכלסות את עולם רוחות הפולקלור, אבל הוא יוצר עולם אמין לחלוטין, לא מרדד את המציאות, לא מטאטא מתחת לשטיח את הרוע, את הקשיים ואת הכאב בו נתקלים בני אדם בחיים המודרניים. הוא מעניק נחמה, שעה קלה (או אם קוראים לאט כמוני, מספר שעות) של הנאה וחיוכים, אבל לא בריחה. בעיניי זאת ספרות נפלאה. זה ספר פמיניסטי לא רק בכך שהוא משכתב אגדות ישנות מנקודת מבט של הדמויות הנשיות, שהופכות ממקור של פחד למקור של כוח ותקווה, אלא גם משום שהוא מציג מגוון של דמויות נשיות לא מושלמות; גם משום שהוא מבקש ליצור עולם בו יהיה נוח לחיות לכולם; גם משום שהוא קורא לכעס וזעם אל מול אי הצדק, במקום קבלה שקטה של מצבים קשים; וגם משום שהוא עוסק בנסיבות חיים שונות של נשים וגברים בעולם. הפמיניזם, כמו שאמרה התיאורטיקנית בל הוקס, זה לכולם.

***

ואם כבר אנחנו מדברים על ספרים מתורגמים, וכאלה שצריך לתרגם, אני מזכירה לכם שלאחרונה יצא סוף סוף ספרה של יוקו טוודה חתן הולך על ארבע, בתרגומה של מיכל דליות בול, שכולל שתי נובלות, "חתן הולך על ארבע" ו"פרסונה" וראה אור לראשונה ביפן ב-1993, אחרי ש"חתן הולך על ארבע" זיכה את המחברת בפרס אקוטגווה ב-1992. מי שיתאהב בסופרת וירצה לקרוא עוד מיצירות שלה, יש מבחר גדול מאוד באנגלית (וגם בשפות רבות אחרות), כך שחפשו אותה, כמו שאומרים, בגוגל – Yoko Tawada. לקוראי גרמנית, היא כותבת גם בגרמנית וגם זכתה במספר פרסים ספרותיים בגרמניה.

מודעות פרסומת

שלושה ספרים על סוף העולם

שלושה ספרים על סוף העולם

אנחנו כל הזמן שומעים בתקשורת על הזדקנות האוכלוסייה ועל ירידה בשיעורי הילודה ביפן. לפי הנתונים האחרונים מספר הילדים מתחת לגיל 15 נכון ל-1 באפריל 2019 עומד על 15.22 מיליון, שזה השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 1950 ומהווה 12.1% מהאוכלוסיה. כמובן, אי אפשר להגיד שאין כלל סיבה לדאגה. אוכלוסייה מבוגרת יותר משמעותה שיש יותר אנשים שזקוקים לשירותי סעד ורפואה ושיש פחות משלמי מסים מאשר אנשים הזקוקים לקצבאות. הממשלה נוקטת בכל מיני אמצעים כדי להגביר את שיעור הילודה מחד וכדי להשלים את מערך כוח העבודה מאידך – שני דברים שלא הולכים כל כך ביחד משום שאת מצבת כוח האדם מנסים להגדיל על ידי עידוד הצטרפותן של נשים לכוח העבודה ואת שיעורי הילודה מנסים לשפר באמצעות עידוד של אותן נשים להביא יותר ילדים, בעוד מערך השירותים הניתנים להורים עובדים כמו גני ילדים ופעוטונים עדיין רחוק מלהיות מספיק. אנחנו חושבים על הבאת ילדים כדבר טבעי, אבל למעשה זה נושא שקשור להתפתחויות טכנולוגיות ולתפיסות הקיימות בחברה לגבי הטכנולוגיות האלה, וגם לתהליכים פוליטיים וחברתיים רחבים. הספרות כמובן משקפת תפיסות ותהליכים האלה. הצורך בהמשכיות (או בהכחדת) המין האנושי הוא אחד הנושאים שהיא מרבה לעסוק בהם. משום מה יש לנו כבני אדם תפיסה שהכחדת המין האנושי פירושה סוף העולם. אנחנו מרגישים או מאוד רוצים להרגיש חלק מאיזושהי היסטוריה (משפחתית/עדתית/לאומית) עתיקה וגם רוצים "להשאיר משהו אחרינו".

סיפורים על סוף העולם כמובן לא חדשים ביפן. כל תקופה הולידה שורה ארוכה של ספרים וסרטים המדמיינים את הכחדתה של יפן או הכחדתו של העולם. הידוע מבין אלה הוא ספרו של קוֹמָצוּ סָקיוֹ יפן שוקעת (日本沈没, מרץ 1973) המדמיין את שקיעתם של איי יפן מתחת למים בעקבות רעשי אדמה חזקים, והתפזרותם של היפנים כפליטים במדינות אחרות. הילד הרע של מדע בדיוני יפני, צוּצוּי יָסוּטָקָה, מיד פירסם סיפור פרודי קצר בשם הכול שוקע מלבד יפן (日本以外全部沈没, ספטמבר 1973) בו, כפי שכבר תיארתם לעצמכם, רק יפן נשארת מעל פני המים ונאלצת לקלוט פליטים מכל העולם (אגב, את הפרודיה שלו הוא פרסם לאחר שקיבל לכך את הסכמתו של קומצו). שתי היצירות עובדו לקולנוע, זאת של קומצו יותר מפעם אחת. ספר מפורסם אחר הוא עידן הקרח הרביעי (第四間氷期, 1970) של הסופר המבריק קוֹבוֹ אָבֶּה (ייתכן שאתם מכירים את הספר שלו אישה בחולות בתרגום איריס אלגרישי), גם כאן מדובר בפנטזיה שחורה על שקיעתו של העולם מתחת למים, בעקבות הפשרת הקרחונים באנטרקטיקה, והניסיון של האנושות ליצור בני אדם אמפיביים שיוכלו להתקיים מתחת למים בבוא העת. ואתם כמובן יכולים לחשוב על מספר סרטים ויצירות המדמיינים אפשרות של סוף העולם כמו גודזילה או אקירה. בפוסט הזה אני רוצה להציג שלוש יצירות פחות ידועות שעוסקות בסוף העולם, בהן העולם המוכר לאנושות אולי הולך ונכחד, אבל השאלה המנחה היא לא איזו טכנולוגיה עלינו לפתח כדי לעצור את זה ולשמר את האנושות כפי שהיא, אלא מה בכלל המשמעות של אנושות, איך צורת החשיבה שלנו עלולה להיות זו שמובילה להכחדה, ומה אנחנו, אם בכלל, מסוגלים לשנות בצורת החשיבה הזו.

 

מתוך פרויקט REAL TIMES של צוות אומנים Chim↑Pom שהתגנבו אל האזור האסור לכניסה בפוקושימה, כחודש בלבד אחרי האסון במרץ 2011 וצילמו את עצמם על רקע אתר מפעילת הכור הגרעיני TEPCO. לחצו על התמונה כדי לראות את הסרט המלא, כולל הסבר של האומנים (יש כתוביות באנגלית)

טוואדה יוקו/ השליח (קֶנטושי, 2014)

יפן בעתיד קרוב. זיהום גרעיני וקריסה של תשתיות משנים את פני המדינה. טוקיו על 23 רובעיה נטושה משום שנחשבת לאזור לא בטוח למגורים. האזורים היחידים שמשגשגים יחסית הם אוקינווה, הוקאידו ואזור טוהוקו, משום שאלה אזורים בהם עדיין ניתן לעבד את האדם ולייצר מזון. האנשים שנשארו באזורים הסמוכים לטוקיו סובלים מאספקת מזון מוגבלת, כיוון שאין לאזור הזה שום דבר שיוכלו לתת בתמורה לתוצרת של האזורים האחרים. המדינה מנותקת מחשמל, אינטרנט, טלפון והעולם כולו. שימוש בקטקנה (הכתב המשמש לכתיבת מילים המגיעות משפות זרות) ולימוד שפות זרות נאסר, ואפילו אזכור של מדינות אחרות או מאכלים זרים נחשב למשהו מסוכן (אם כי לא ברור אם מישהו אי פעם נענש על כך).

במחוז צ'יבה, מזרחית לטוקיו, גר יוֹשירוֹ עם נינו מוּמֶי. הילד מומי, כמו ילדים אחרים ביפן, חלש מאוד ובקושי מסוגל ללכת בכוחות עצמו. לעומתו יושירו, שעבר כבר את גיל מאה, בריא ומלא כוח. נראה שאנשים המשתייכים לדור של יושירו הפכו לבני אל-מוות בעוד הילדים החדשים מתים לפני שמגיעים לבגרותם. עם זאת, מומי הוא דווקא זה שמלא אופטימיות וחוכמה שחסרים ליושירו. מומי נבחר לתוכנית סודית במסגרתה הוא אמור להישלח למרכז רפואי מחוץ ליפן, אליו נשלחים גם ילדים ממדינות אחרות בעולם, בניסיון למצוא פתרון למשבר הבריאות וזיהום האוויר הכלל עולמי. זה גם מקור השם של הספר, "קנטושי" ביפנית, המתייחס לשליחים מיוחדים שנשלחו מיפן לסין בין מאה שביעית למאה התשיעית, לצורך איסוף ידע ומיומנויות. אולם בספר של טוואדה "קנטושי" כתוב בסימניות אחרות, שמשמעותן "נושא האור", ואולי יש בכך רמיזה שהסתגרות ושוביניזם לאומי הם לא הדרך הנכונה. טוואדה משאירה הרבה קצוות פרומים בספר הזה, והחוזק האמתי שלו הוא בשימוש הווירטואוזי והמושחז שלה במשחקי מילים, וביצירת אווירה מתעתעת אבל מאוד אמינה. 

אראי מוטוקו/ חידקל ופרת (צ'יגְריסוּ טו יוּפרָטֵסוּ, 1999)

לוּנה היא "הילדה האחרונה" על כוכב לכת מס' 9 הנמצא במערכת שמש רחוקה. אל הכוכב הזה נשלחו להתיישב אנשים מכדור הארץ כדי לפתח אותו ולאפשר את הישרדותו של המין האנושי במקרה שלא יהיה ניתן להמשיך להתקיים כאן. מדובר בעתיד רחוק (או אולי לא כל כך רחוק) כלשהו. ספינה הנושאת ביציות מופרות בהקפאה ו-30 אנשי צוות, כולל קפטן ריוּאיצ' ואשתו המכונה ליידי אָקָרי (גבירת האור) מגיעה אל הכוכב החדש. מלאכת יישוב כוכב הלכת מתנהלת תחילה בהצלחה רבה, אך בשלב מסוים מסיבה לא ברורה הילודה מתחילה לצנוח והאוכלוסייה מתחילה להצטמצם. בזמן שמחפשים פתרון לבעיה, אנשים בעלי תפקיד חשוב בחברה, שחלו במחלה קשה ונעדרת מרפה, מועברים למצב של "שינה קרה" (הקפאה קריוגנית) במתקן המחקר המרכזי, בתקווה שיום אחד כשיימצא פתרון למחלתם, המדענים יעירו אותם משינה. בסופו של דבר שיעורי הילודה יורדים לאפס. לונה היא הילדה האחרונה שנולדה על כוכב הלכת. כעת היא אישה קשישה שנותרה לנצח "ילדה" הלבושה בשמלות מעטרות בקפלולים וסרטים. היא חיה בתחושת טינה כלפי אמה, שילדה אותה למרות שידעה שתהפוך לילדה האחרונה, וכלפי כל האנשים שהביאו להשתלשלות העניינים שהפכה אותה ליצור האנושי האחרון בעולם (לפחות בעיניה). בזו אחר זו היא מעירה את הנשים שלדעתה אחריות למצב שלה ודרך עיניהן לאט-לאט נגלה סיפורו של כוכב הלכת 9.

לונה מתיחה האשמות כלפי כל אחת מהנשים שהעירה. איך הן יכלו לרצות להביא ילדים כשידעו שגורלם הוא להיות הילדים האחרונים? איך העיזו להשתתף בניסוי אבולוציוני וחברתי שהוביל בסופו של דבר לאסון שהוא היא, הילדה האחרונה, שנאלצת לחיות לבד ללא כל סיבה ומטרה?

תחילה היא מעירה את מריה D, שהייתה חברת ילדות של אמה. בתקופתן שיעורי הילודה היו כל כך נמוכים, שנשים שעדיין היו מסוגלות ללדת זכו למעמד מיוחד ולהטבות מיוחדות מהשלטונות. מריה D הייתה אחת הנשים שכל הבדיקות הצביעו על פוריותה, אבל היא בכל זאת לא הצליחה ללדת, והייתה מלאה בקנאה כלפי אמה של לונה, על אף שידעה שזו ילדה את הילדה האחרונה. מריה D מתה תוך מספר ימים מהמחלה שממנה סבלה לפני שהוכנסה להקפאה קריוגנית ומשאירה מאחוריה יומן, בו היא מספרת גם על התקופה בה חיה וגם על הזמן אותו העבירה בחברתה של לונה.

הקורבן הבא של לונה היא דיאנה B ניין, שהוכנסה להקפאה משום שלקתה בכשל חיסוני. דיאנה B ניין עבדה במנהלת החלל מאה שנים לפני תקופתה של מריה D, בתקופה של פיצוץ אוכלוסין, בה הנושא המרכזי על הפרק עבור הרשויות היה לספק מספיק אוכל עבור כל התושבים. דיאנה B ניין הייתה אחת מאנשי הצוות שהיה אחראי על מציאת פתרונות לשמירה על איזון בין מספר בני האדם לבין המשאבים הקיימים. דיאנה B ניין קוראת את היומן של מריה D ומזדעזעת, היא נחרדת לגלות שהמאמצים שהשלטונות עשו לספק מזון ומשאבים לאוכלוסייה ולשמר את המין האנושי על כוכב הלכת עלו בתוהו. היא ממשיכה לכתוב בתוך היומן של מריה D, ובסופו של דבר מצטננת ומתה.

האישה השלישית שלונה מעירה היא סקיג'וּצ'י טוֹמוֹמי (או כפי שקראו לה מאוחר יותר טומומי S ניין), אישה שחיה מאה שנים לפני דיאנה B ניין. היא הייתה נכדה של אנשים שהגיעו מכדור הארץ, וכיוון שהייתה צאצאית ישירה של אנשי הצוות המקוריים (ולא נולדה כתוצאה מהזרעה מלאכותית) השתייכה למעמד מאוד גבוה בחברה של התקופה, אף על פי שהייתה משותקת בצד גופה השמאלי. בימי חייה היא הייתה ציירת וגם כעת היא מבקשת להמשיך ליצור, למרות שלונה כל הזמן שואלת אותה מה הטעם במה שהיא עושה, עכשיו כשאין יותר אף אחד שיראה את יצירותיה. טומומי עושה כל שביכולתה כדי להתעלם מלונה, אבל כשהיא רואה שלונה עומדת ליפול במדרגות היא נחלצת לעזרתה ונופלת אל מותה. היא מספיקה להגיד ללונה שהסיבה האמתית לכעסה של לונה היא לא מה שהיא חושבת. זו לא העובדה שנולדה כילדה האחרונה, זו לא העובדה שכולם נטשו אותה והשאירו אותה לבד, אלא משום שהיא לא מצא שום דבר שבאמת ישמח אותה, שבאמת תאהב לעשות.

האישה אחרונה שלונה מאירה היא ליידי אקרי. הפעם היא עושה את זה פחות מתוך כעס ורצון לנקום, אלא משום שהיא רוצה להבין למה אמא שלה בחרה ללדת אותה והיא מקווה שמישהי כמו ליידי אקרי תוכל לעזור לה למצוא את התשובה. במקום לנסות להשיב על שאלותיה, ליידי אקרי מנסה לשנות את תודעתה של לונה מתודעת "הילדה האחרונה" לתודעת "האמא של כוכב לכת מס' 9." היא מלמדת אותה לטפל בחתול (למרות התנגדותה הראשונית של לונה) ובהמשך מתחילה יחד איתה לטפל בגינה קטנה מחוץ למתחם בו לונה גרה (המתחם סיפק בעצמו מזון ללונה באופן אוטומטי ולא היה לה צורך קיומי לגדל מזון משלה).

באפילוג אנחנו רואים עולם נטול בני אדם, אך הוא מלא בבעלי חיים, חרקים וצמחים פרועים.

זה ספר שמעלה הרבה שאלות פילוסופיות ואתיות, לגבי האופן שבו אנחנו כבני אדם מנסים לשלוט בעתיד שלנו, ומנסים בכל הכוח לשמר את המין האנושי. האם באמת מטרתנו כאן, על כדור הארץ, היא להמשיך את קיומו של המין האנושי? האם הכחדתו זה אסון גדול כל כך? מה בעצם ילך לאיבוד בעולם ללא בני אדם?

אגב, חידקל ופרת הם לא שמות של נהרות, אלא שמות שלונה נותנת לשתי גחליליות שהיא משחררת לחופשי.

מורטה סיאקה/ עולם חרב (2015)

את סיאקה מורטה אתם מכירים מהסיפור הקצר שלה "נישואים נקיים" שעסק, כמו מספר יצירות אחרות שלה, ביצירת קשרים ויצירת חיים חדשים בעולם שהולך והופך ליותר מנוכר מחד ומבוסס טכנולוגיות חדשות ומשחררות מאידך. ברומן עולם חרב לא מדובר דווקא בחורבן פיזי של העולם או של המין האנושי, אלא יותר באפשרות של חורבן הסדר החברתי המוכר. כמו שני הספרים שתיארתי קודם, התשובות לא חד משמעיות. ניתן לקרוא את השינויים הן כחיוביים הן כשליליים, ובעיקר הספר מעלה שאלות, האם אנחנו רוצים לחיות בעלם כזה? מה אנחנו רוצים מהחיים? איך אנחנו רואים את הקשר שלנו עם בני אדם אחרים? מה היא הורות? מה היא אמהות? מה היא אהבה ותשוקה? כיצד אנחנו מושפעים מרעיונות אוטופיים? ואפשר להמשיך הלאה…

הספר מתאר עתיד קרוב יחסית, בו הזרעה מלאכותית הביאה לכך שבני אדם הפסיקו לראות בסקס אמצעי להתרבות. זה לא שאנשים הפסיקו להנות מסקס, אלא שאת ההנאה הזאת הם אמורים לקבל מחוץ למה שמוגדר כ"משפחה." האדם שאתו בוחרים לחיות ולחלוק אחריות הורית הוא מחוץ לתחום, בדיוק כמו שגילוי עריות הוא מחוץ לתחום בחברה שלנו. ככל שעובר הזמן כך יותר ויותר אנשים הולכים ומאבדים עניין בקיום יחסי מין בכלל. מתקיים מעין תהליך של חזרה לגן העדן התנכי. אדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת, גילו את התשוקה ונזרקו מגן העדן, וכעת קבוצת אנשים מנסה להקים גן עדן חדש במחוז צ'יבה ביפן – בעיר הניסיונית עדן, בה יחיו אנשים ששכחו את התשוקה וגם את הבושה. כיוון שהטכנולוגיה מאפשרת גם לגברים וגם לנשים להיכנס להיריון, כל אחד יכול להיות הורה. בעיר עדן לא קיים יותר מושג של אמא ואבא, יש רק אמהות (בהתייחס גם לגברים) וילדים, הילדים של כולם. כל אחד מתושבי העיר יולד ילד או ילדה אותם הם אינם מגדלים. הילדים גדלים ומחונכים ביחד וכל המבוגרים אחראים לגידולם. כל מבוגר אמור להרעיף אהבה על כל ילד, בלי לחשוב על משהו כמו קשר דם.

גיבורת הספר, אָמָנֶה, היא אישה שנולדה כתוצאה מיחסים אסורים, אמה ואביה קיימו יחסי מין וכך היא באה לעולם, והיא חיה בתחושה של פחד לחזור על ה"טעות" הזאת. אמהּ דווקא ניסתה לחנך אותה כך שיום אחד תפגוש מישהו ותתאהב בו ותעשה אתו ילדים, אבל אמנה עושה כל דבר כדי שזה לא יקרה. כשהיא שומעת על העיר הניסיונית עדן, היא מציעה לבן זוגה לעבור לשם. הוא דווקא לא כל כך בטוח בהתחלה, הרעיון שלא יגדלו בעצמם את הילדים שעשויים להיות להם לא קוסם לו במיוחד, אבל בסופו של דבר היא מצליחה לשכנע אותו. בעיר עדן דווקא בעלה הוא הראשון שמוזמן לעבור את תהליך השתלת הרחם וההפריה, ומשהו מתחיל להטריד את הגיבורה. אף על פי שהדבר אסור, הם מוצאים דרך לשכנע את אחת האחיות בבית חולים, שהגיבורה מכירה, להשתיל את הביצית של אמנה בתוך בן זוגה. הפרקטיקה הזאת כמובן אסורה משום שרשויות העיר הניסיונית מנסים לנתק את החיבור בין קשר דם לבין תחושות של אהבה הורית. אמנה עוקבת באובססיביות אחרי לידתו והתפתחותו של הילד שנולד. היא נקרעת בין האידאולוגיה של העיר בה בחרה לגור, לבין התחושות להן לא יכולה להתכחש. הספר מסתיים בסצנה שאולי יכולה להטריד את הקורא בחברה שלנו, בה אמנה מקיימת יחסים עם "בנה" המתבגר.

מקווה שסיפורי סוף העולם האלה לא הכניסו אתכם לדיכאון, אלא במקום, הראו את הדרכים השונות שסופרות חושבות על המשך קיום האנושות. אם חשקה נפשכן לקרוא את אחד הספרים שצוינו, רק את טוואדה אפשר כרגע לקנות באנגלית.

ספר שירה חדש: מסאוקה שיקי "שני סתווים" (תרגום: איתן בולוקן)

מסאוקה שיקי, דיוקן עצמי, 1900
(מאוסף הספרייה הלאומית, טוקיו)

אולי עבור חלק מהקוראות והקוראים אלה כבר חדשות ישנות, אבל לא מזמן יצא לאור ספר שירים של משורר חשוב ומחדש הייקו מתקופת מייג'י מסאוקה שיקי (1867-1902). הספר נקרא "שני סתוים" והוא נערך ותורגם על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת ירח חסר. בהקדמה ובאחרית דבר ד"ר בולוקן מספק רקע על המשורר ותקופתו ובעיקר על האסתטיקה שבבסיס יצירתו של שיקי. חוקר הספרות דונלד קין כתב ש"השירה היפנית שהייתה במצב עגום ניצלה בזכותו של אדם אחד – מסאוקה שיקי," כך שאין ספק שמדובר בתרגום חשוב מאוד.

אני רק אעיר הערה קטנה לגבי השם שנבחר לאוסף. הוא לקוח מאחד השירים המפורסמים של שיקי, אותו הוא הקדיש לחברו נצומה סוסקי:

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים

סוסקי ושיקי נפגשו לראשונה ב-1884 במכינה אקדמית של אוניברסיטת טוקיו (שנקראה אז האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו), אך החברות ביניהם לא הייתה מיידית. שיקי, שהתקשה בלימודיו, ראה בסוסקי עצלן שתופס מעצמו יותר מדי. אך מ-1889, כששניהם היו בני 23, חברותם העמיקה, בין היתר משום שגילו עניין משותף ברָקוּגוֹ (הופעת בידור המבוצעת על שחקן יחיד). באותה תקופה התחיל שיקי להשתעל עם ליחה דמית, ואז גם אימץ את שם העט בו הוא מוכר כיום (שמו הפרטי שנתנו לו הוריו היה נוֹבוֹרוּ) – הסימניות שבחר 子規 הן גם הסימניות בהן מציינים סוג מסוים של קוקיה, הנקראית ביפנית הוֹטוֹטוֹגיסוּ, שלפי אמונה יפנית יורקת דם כשהיא שרה. ב-1892 הצטרף שיקי ככותב קבוע לעיתון ניפוֹן ואף על פי שתרומתו הייתה ספרותית בעיקרה, כשפרצה מלחמת סין יפן הראשונה ב-1894, גברה התלהבותו מהאפשרות לסקר את המלחמה כעיתונאי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בעת החדשה בה ליפן הייתה הזדמנות להפגין את עוצמתה וההצלחות הצבאיות הגבירו את תחושת הגאווה הלאומית. שיקי, שסבל מבריאות חלשה, ראה באפשרות של השתתפות (גם אם לא פעילה) במלחמה דרך להפגין אומץ וגבריות. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לסין רק אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. הוא שהה שם חודש אחד בלבד ובדרך חזרה ליפן בריאותו התדרדרה עד כדי כך שמיד עם שובו, בסוף מאי 1895, אושפז בבית חולים בקוֹבֶּה. באוגוסט אותה שנה שיקי נסע למצוימה, עיר הולדתו. באותה תקופה עבד שם סוסקי כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, והוא הזמין את חברו לגור איתו. החודשיים ששיקי שהה בביתו היו התקופה הארוכה ביותר בה שני החברים בילו יחד, והיא הייתה משמעותית עבור השניים מבחינה אישית וגם מבחינת התפתחות היצירה שלהם. השיר על שני סתווים נכתב בדיוק בהקשר זה, כששיקי עמד לעזוב את מצויאמה ולחזור לטוקיו, משאיר אחריו את סוסקי, שעדיין חשב שיהיה משורר הייקו כמו שיקי ולא סופר פרוזה.

כשאנחנו מסתכלים על שירה, במיוחד על שירת הייקו, אנחנו נוטים לראות בעיקר את ההיבטים הפואטיים שלה, ואין ספק ששיקי היה אדם מחונן ביותר, אך לצד ההיבט הזה מעניין לחשוב גם על הסביבה החברתית שבתוכה הספרות והשירה נוצרו. העולם הספרותי של תקופת מייג'י היה עולם של גברים שטיפחו וקידמו אחד את השני. אנו נוטים לחשוב על ספרות, ובמיוחד על שירה (ועל אחת כמה וכמה על הייקו) כעל משהו רוחני, לירי, אישי. אך יש לזכור שאלה תמיד היו חלק מהזירה הפומבית, מהשיח האינטלקטואלי הבלתי ניתן לניתוק מהזירה הפוליטית ומהתפתחויות חברתיות והיסטוריות. חידוש של הייקו על ידי שיקי לא התרחש בתוך חלל ריק, אלא כחלק מתהליך התעצבותה של יפן כמדינת לאום, שביקשה ליצור זהות לאומית-תרבותית אל מול מדינות אחרות. כך גם הקשרים בין הגברים נתפסו פעמים רבות כחשובים יותר מקשריהם עם בנות הזוג שלהם. תקופת מייג'י במיוחד התאפיינה בחברויות עמוקות בין יוצרים, כמו זו של מסאוקה שיקי וסוסקי. השניים אפילו אפיינו את הקשר ביניהם כבעל (סוסקי) ואישה (מסאוקה), בלי שהדבר יסמל משהו ארוטי, אלא קשר חברי עמוק.

יש משהו יפה בקשרים עמוקים כאלה, שמאפשרים הפרייה הדדית משמעותית. זה מחדד את העובדה שלמרות נטייתנו לתפוס יוצרים (ובמיוחד יוצרים קנוניים) כגאונים יחידי סגולה, יצירתם לא הייתה מתאפשרת ללא קשריהם עם אנשים אחרים, ללא סביבתם, ללא התנאים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו. החברויות הגבריות של תקופת מייג'י הביאו לפריחה ספרותית ולהופעה של מגוון קולות ומגוון קבוצות של אנשי רוח. השיח בין הקבוצות האלה היה מאוד פומבי ולפיכך קשור בקשר הדוק להלך הרוח החברתי והפוליטי. ואולי עצם הפומביות הרבה של השיח הזה מסבירה גם את היעדרן (היחסי) של נשים ממנו.

בכל אופן, אלה רק מספר מחשבות שעלו לי, והן לגמרי לא אמורות לגרוע מההנאה שאני בטוחה שתפיקו מקריאה בשיריו של שיקי.  

את הספר ניתן להזמין ישירות מאתר של ירח חסר או להשיג בחנויות ספרים עצמאיות.

כאן אפשר לשמוע את הריאיון שנערך עם המתרגם איתן בולוקן בתוכנית "מה שכרוך" (בערך מדקה 15): https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=12477

ספרו החדש של מורקמי מעורר מהומה

בפרובינציה הרחוקה שלנו לא רבים יודעים, אבל לאחרונה (ליתר דיוק ב-24 בפברואר) ראה אור ביפן ספרו החדש של מורקמי 騎士団長殺し, הרצח של קומנדטורה (2 כרכים, מעל 500 עמודים כל אחד). לפני שאתחיל את הפוסט רק אגיד שאני עוד לא קראתי את הספר עצמו, והמידע שאני מביאה כאן הוא ממרחבי האינטרנט, ולא מקריאה שלי. ובכל זאת, חשבתי שזה יכול לעניין אנשים.

עד שחרור הספר לחנויות, דאגה ההוצאה לאור (שינצ'וֺשה) לא לגלות אף פרט מהעלילה, ועד הרגע האחרון המעריצים הסתפקו בכותרת בלבד. בתחילה הופיעו במדיה הכתבות הרגילות, המתארות רבבות בני אדם המחכים לפתיחת החנויות, וקוראים את הספר בשקיקה בדרך לעבודה. אולם, תוך זמן קצר נהיה ברור, שהספר מעורר מהומה לא קטנה. הסיבה? האופן שבו מורקמי, דרך הדמויות שלו, מתייחס לטבח ננקינג.

השם "טבח ננקינג" (או "אונס ננקינג") מתייחס לאירועים שהתרחשו לאחר כיבוש העיר ננקינג שבסין על ידי יפנים ב-13 בדצמבר 1937. הצבא היפני, שנכנס לעיר לאחר כניעת הצבא הסיני, תחילה הוציא להורג באופן אכזרי במיוחד את שבויי המלחמה, ולאחר מכן השתולל ברחובות העיר. החיילים רצחו אזרחים, אנסו את הנשים ובזזו כל מה שבא ליד. אף על פי שההוצאות להורג של שבויים תועדו על ידי הכוחות היפניים עצמם, ולמרות עדויות רבות, ביפן ממשיך להתקיים ויכוח לגבי היקף הזוועות, החל מאלה המכחישים כל פגיעה באזרחים, ועד מי שמעריך כי במהלך ששת השבועות של טבח נרצחו 300 אלף אזרחים וחיילים סיניים. [קראו בבלוג של ד"ר דני אורבך על השתלשלות האירועים].

עם התחזקות הלאומנות ביפן, בדומה לשאר העולם, הקולות המכחישים או הממעיטים בגודל הסבל שהוסב לאוכלוסייה הסינית מתגברים, הן מבחינה מספרית והן מבחינת הקולניות. ובדיוק כעת בחר הסופר בעל מוניטין בינלאומי הרוקי מורקמי לגעת בנושא הרגיש.

גיבור הספר הוא צייר דיוקנאות בן 36, שלאחר שאשתו הודיעה לו שרוצה להתרגש ממנו, עובר לגור בבית מבודד, השייך לאמדה מוטוהיקו, צייר ואביו של ידידו של הגיבור מימי לימודיו באקדמיה לאומנות. מוטוהיקו בן ה-92 סובל מדמנציה ונמצא במוסד, וכך לגיבור מתאפשר לגור בביתו. הגיבור חי חיים שקטים בבית עם נוף לים, מצייר את דיוקנאותיהם של בעלי אמצעים ומתפרנס לא רע בכלל. בעליית הגג הוא מוצא ציור של מוטוהיקו שכותרתו "רצח של קומנדטורה." בציור נראה גבר צעיר הדוקר בחרבו איש מבוגר ומזוקן, בעוד אישה צעירה ומשרת מביטים במתרחש בבעתה. בנוסף בפינה השמאלית התחתונה של התמונה מציץ מפתח באדמה עוד עד ראיה, שמסקרן במיוחד את הגיבור. אם לא די בכך, הגיבור מוצא פעמון ריטואלי קבור באדמה מאחורי הבית, וכמובן התגליות האלה מובילות לסיפורים שזורים ומפותלים, כמצופה ממורקמי.

אז איפה פה הרצח? ובכן, למוטוהיקו, הצייר הזקן, היה דוד בשם מנשיקי וָטָרוּ. בתקופה בה התחילה המלחמה עם סין וטרו היה איש צעיר, ששאף להיות פסנתרן. אולם, כשהיה בן 20, גויס לצבא, נשלח לסין, השתתף בטבח שהתרחש בננקינג, ולאחר שחרורו מהצבא התאבד. בשלב בו מתרחשת העלילה הראשית הוא כמובן כבר לא בחיים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא שומעים את קולו.

מה שעורר את המהומה הגדולה סביב הספר הם בעיקר הדברים המובאים מפיו של וטרו:

נכון, זה מה שנקרא התקרית של טבח ננקינג. רבים נרצחו לאחר קרבות עזים והשתלטות על העיר. היה רצח שהיה קשור לקרבות, והיה גם רצח לאחר שהקרבות הסתיימו. לצבא היפני לא היו משאבים להחזיק שבויי מלחמה, וכך החיילים היפניים רצחו את החיילים הסינים שנכנעו ואת רוב האזרחים. יש ויכוח בין ההיסטוריונים לגבי המספר המדויק של הרוגים, אך זה שרבבות אזרחים הפכו למעורבים בקרבות ונרצחו זו אמת בלתי ניתנת לערעור.  יש האומרים שהיו ארבעה מאות אלף נרצחים סינים, ויש האומרים שהיו מאה אלף. אבל האם יש באמת ההבדל בין ארבע מאות אלף למאה אלף?

הקטע הזה הספיק בשביל ש"הימניים של הרשת" (netto uyoku) יכריזו על מורקמי כ"עוכר יפן". באמזון יפן הספר מדורג עם 3 כוכבים מתוך 5 – 61 מעריצים העניקו לספר 5 כוכבים, ו-49 העניקו לו כוכב אחד, ורוב הטענות של האחרונים לא קשורות לתוכן הספר, אלא לכך שמורקמי מעז להעלות את "טיעון 400 אלף", וגם מכנה את האירועים "טבח ננקינג", כשהשם הרשמי לאירועים הוא עדיין "תקרית ננקינג". הם מאשימים את מורקמי בהתחנפות לסינים ולעולם בכלל, בטענה שזו הדרך שלו לזכות סוף-סוף בפרס נובל, בדומה לאואה קנזבורו השמאלני, שהתכבד בפרס הנחשק ב-1994.

אביא כאן מספר תגובות, כדי שתראו  במה מדובר. קודם קצת ביקורות מאמזון יפן:

"אז הצבא היפני רצח 400 אלף בני אדם בננקינג – מה זה הדבר הזה?!  איזו מן אנוכיות זאת לנסות להגדיל את המכירות באמצעות עובדות מפוברקות ובאמצעות זלזול ביפן וביפנים. זה בדיוק כמו הפרופגנדה הסינית והקוריאנית, ואתה אמור להבין את סבלם של יפנים וילדיהם שחיים מחוץ ליפן, שהופכים לקורבנות הישירים של הפרופגנדה הזאת. ככה לדקור אותם שוב ושוב בפצעיהם? תתנצל בפני היפנים!"

"השם של הספר לא היה אמור להיות 'רצח של קומנדטורה', אלא 'רצח של יפנים'"

"האיש הזה והסובבים אותו פשוט דוחים. הרעש שהם עושים כל פעם סביב פרס נובל! הם רציניים או שהם עושים צחוק? נראה להם שהספר הזה הוא 'ספרות' שיכולה להביא פרס. אם כי, יש מצב שהאנשים מהיבשת ישמחו לקרוא חלק מהתיאורים, אולי זאת הייתה המטרה?
מורקמי הוא לא הסופר שזוכה להערכה הרבה ביותר בעולם, אלא הסופר שזוכה להערכת היתר הרבה ביותר בעולם. השתכנעתי בזה לאחר שקראתי את הספר הזה. בזבוז זמן וכסף.
זקנה זה דבר עצוב. התקשורת באופן שרירותי קשרה לו כתרים כמי שבטוח הולך לזכות בנובל, אבל לא עבר זמן רב והתחילו ללעוג לו כ"המועמד הנצחי", זה בטח מה שהשחית את לבו. מתוך שפלות רוח שלף את תקרית ננקינג, בתקווה לשאת חן בעיניו של מישהו איפשהו שיעניק לו ברוב חסדו את הפרס. אני לא אומר שום דבר רע. חבל להוציא 4000 יין ולבזבז זמן על הקריאה. ואני חושב ששינצ'ושה [ההוצאה לאור] צריכה למצוא מישהו חדש שישמש להם כעץ הכסף."

והנה שני ציוצים לדוגמא מטוויטר:

"גם אדם שעושה עבודה מדהימה שמביאה לו כבוד בעולם, אם הוא לא מכבד את ארצו, הוא בוגד במולדתו (hikokumin, ביטוי שמתרגמים בדרך כלל כ"אדם לא פטריוטי, אבל למעשה בעל קונוטציה הרבה יותר חריפה) ולא ראוי לכבוד מצד אנשים שהוא בז להם. את הספר של הרוקי מורקמי יקראו מסביב לעולם, וקרוב לוודאי יטעו לחשוב שמה שהוא כתב על 'טבח ננקינג' זו אמת. אומנם זאת ספרות, אבל עדיין הוא היה צריך להימנע מדברים המנוגדים לאמת".

קישור למאמר ב'יאהו' שכותרתו היא "ספרו של הרוקי מורקמי 'רצח של קומנדטורה' מעורר מהומה. היקוטה[1] אומר ש"סין תומכת במתן פרס נובל"

"מי שקונה את הספר הזה הם או סתומים או שמאלנים 🙂 הרוקי מורקמי, תעבור לסין!"

אני חושבת שהתמונה ברורה. אני רק רוצה להזכיר, שזאת לא הפעם הראשונה שמורקמי מזכיר את הזוועות שעוללו היפנים בסין. מורקמי עוסק בזיכרון המלחמה גם בקורות הציפור המכנית שראה אור ב-1994 וגם בקפקא על החוף שראה אור ב-2002. בקורות הציפור המכנית מוסקט אקאסקה מתארת את האופן האכזרי בו הרגו החיילים היפניים הנסוגים את בעלי החיים בגן החיות הגדול בשִׂינְגִ'ינְג, בירת מנצ'וריה הכבושה. קינמון, הבן של מוסקט, מתאר באופן גרפי ויבש את האופן הברוטלי וחסר משמעות בו חיילים יפניים רצחו את הסינים, זמן קצר לפני תום המלחמה. לוטננט ממיה, ששרד את המלחמה, מדבר עליה כעל דבר חסר משמעות, כאובדן של שתיים עשרה שנים מחייו, ובעצם של כל חייו. ולאור הפרשה הנוכחית, מעניין הקטע הבא, מפיו של הרב"ט הונדה:

"אני חייל. ולא אכפת לי למות בקרב למען המדינה שלי – כי זה התפקיד שלי. אבל המלחמה הזאת שאנחנו מנהלים עכשיו, לוטננט, היא פשוט טעות. זאת לא מלחמה אמיתית עם קו חזית שלאורכו אתה ניצב מול האויב ונלחם עד מוות. אנחנו מתקדמים, והאויב בורח בלי קרב. ואז החיילים הסינים פושטים את מדיהם ומתערים באוכלוסייה האזרחית, וכבר אין לנו שום מושג מי האויב. אז אנחנו הורגים המוני אנשים חפים מפשע בטענה שכך אנחנו חושפים 'בוגדים' או 'שרידי יחידות', ואנחנו מחרימים אספקה. אנחנו חייבים לגנוב להם את האוכל כי החזית מתקדמת כל כך מהר, שהאספקה לא מגיעה אלינו ואנחנו צריכים להרוג את השבויים שלנו כי אין לנו מקום להחזיק אותם, ואין לנו במה להאכיל אותם. זה לא בסדר, לוטננט. עשינו דברים איומים בננקינג. היחידה שלי עשתה. השלכנו עשרות אנשים לבאר וזרקנו פנימה רימוני יד. על כמה מהדברים שעשינו אני בכלל לא מסוגל לדבר. אני אומר לך, לוטננט, זו מלחמה שאין לה שום סיבה מוצדקת". (קורות הציפור המכנית, עמ' 141-142. מאנגלית: יונתן פרידמן)

מעניין שבזמנו, קורות הציפור המכנית לא עורר מהומה. אולי משום שכשיצא לאור ב-1994 עוד לא היו רשתות חברתיות בהן היה אפשר להתלהם, אולי משום שלא הוזכר בו מספר הרוגים, אולי משום שמורקמי עדיין לא נתפס אז כסופר כל כך חשוב מבחינה עולמית (אף על פי שכבר זכה להכרה בינלאומית, אחרי שיער נורבגי תורגם לאנגלית ב-1987), או, וזה הניחוש שלי, הזמנים השתנו, והלאומנות הקצינה. גם בארץ, בסוף שנות התשעים למדתי את המאהב של א.ב. יהושוע בבית הספר בלי שום בעיה, אבל ב-2015 גדר חיה של דורית רביניאן נפסל מלהיכלל בתוכנית הלימודים.

מעבר למילים הקשות שאומרות לעיתים דמויותיו, ספק אם ספריו של מורקמי חתרניים במיוחד. לדעתי, מורקמי משתמש בפנטזיה לא ככלי חתרני, אלא ככלי שמאפשר לדבר על דברים קשים יותר ברכות, לראות אותם כעוד סיפור, כעוד חלום, להרחיק אותם מהמציאות. בעיקר הספרים שלו עוסקים בחיפוש אחר זהות ומקום בעולם. במקרה של קורות הציפור המכנית, החיפוש הזה מתקשר גם לניסיון להבין כיצד ניתן לבנות זהות כצאצא למי שחולל דברים איומים. אגב, זה אחד הספרים של מורקמי שהותיר עלי את הרושם החזק ביותר כשקראתי אותו אי שם ב-2005 (אפילו כתבתי שיר בהשראתו, אל תשאלו). עבור מי שנולד ב-1949, לתוך יפן שרק רצתה לשכוח מזה שהייתה מלחמה, את כל מה שהוביל אליה ואת כל מה שהתרחש במהלכה, קשה למורקמי להעניק לגיבוריו את האפשרות באמת למצוא את עצמם. הם נותרים בדרך כלל משתתפים פסיביים במציאות שסביבם (גם כשהם יוצאים למסע), צרכנים של הסיפורים השונים שמובאים לפתחם. ריבוי הקולות בקורות הציפור המכנית מאפשר ריבוי של נקודות מבט והצגה מורכבת של מציאות, אך לפעמים גם מייצר קקופוניה שבסופו של דבר מזדקקת לכדי עוד צפצוף של הציפור המכנית, המודיעה שהנה עוד פרק זמן חלף.

העובדה שרבים כל כך נתפסו למילים של דמות בדיונית בספר מצביעה, לדעתי, פחות על עצם חתרונות הספר, ויותר על הלכי הרוח בחברה. ואולי בסופו של דבר, כדברי המלעיזים, הספר הזה עוד באמת יְזַכה את מורקמי בנובל.

[1]  הְיָקוּטָה נָאוֺקי – סופר יפני שהתפרסם במיוחד בעקבות ספרו 永遠の0 (הזירוֺ הנצחי, 2006), בו שני צעירים מתחקים אחר חייו של סבם שהיה טייס ביחידת קמיקזה. הספר עובד לקולנוע ב-2013 ומציג את הפן האנושי של החיילים, שבעוד משימתם היא חסרת משמעות הם עדיין מוצגים כגיבורים.

פרס יומיאורי להידאו לוי

hideoכתבתי כאן כבר בעבר על מספר פרסים ספרותיים – פרסי אקוטגווה ונאוקי, הפרס הגדול של חנויות הספרים, פרסי הטוויטר, פרס נבולה היפני – אבל, נדמה לי שאף פעם עוד לא הזכרתי את פרס יוֹמיאוּרי. יפן מתהדרת בעשרות פרסים ספרותיים, ומן הסתם יהיה די משעמם אם אתחיל לדווח על כולם, אבל הפעם יש סיבה מיוחדת לדווח על פרס יומיאורי. הפעם הזוכה בפרס הוא איאן הידאו לוי (Ian Hideo Levy, リービ 英雄), סופר שנולד בקליפורניה ב-1950 לאם פולניה ואב יהודי. השם הידאו הוא שמו האמתי שנתן לו אביו, כמחווה לחבר יפני, שהיה כלוא במחנה ריכוז אמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של לוי היה דיפלומט, וכך כילד הוא התחנך בטיוואן, ומאוחר יותר, לאחר שהוריו התגרשו, בארה"ב. הוא סיים את לימודי הדוקטורט שלו בפרינסטון, ולימד ספרות יפנית בפרינסטון ומאוחר יותר בסטנפורד.

ב-1981 פרסם את תרגומו לאוסף השירה היפני הראשון מאניושו (המאה ה-8), וב-1982 זכה ב"פרס הספר הלאומי" (National Book Award) עבור תרגום זה. ההשלכה היותר חשובה של התרגום הייתה הרבה פחות צפויה ומשמעותית עבור לוי. הסופר היפני נׇקׇגׇמי קֵנְג'י (1946-1992) כתב ללוי שקרא את תרגומו, וחשב שהוא כתב מאוד יפה, אך שבעתיד עליו לנסות לכתוב ביפנית.

עבר כמעט עשור, אך לוי אכן שמע לעצתו שלו נקגמי. ב-1989 הוא עזב את ארה"ב ועבר ליפן, וב-1992 יצא רומן הביכורים שלו ביפנית Seijoki no kikoenai heya (החדר בו דגל הפסים והכוכבים אינו נשמע) שזיכה את לוי בפרס נומה לסופרים חדשים. מאז לוי פרסם, הן ביקורת ספרותית וגם פרוזה, ביפנית בלבד וזכה במספר פרסים על פועלו ביפן.

כאן תוכלו לשמוע הרצאה נדירה של לוי באנגלית שנתן ב-2010 באוניברסיטת סטנפורד, בה הוא מדבר על שפה, זהות ודרכו בתור חוקר וסופר מערבי המתנהל בתוך התרבות והשפה היפנית.

angelsגם בקטגוריה של שירה בפרס יומיאורי זכה אדם לא יפני. הזוכה הוא חוקר הספרות היפנית ומשורר טרי ג'פרי אנגלס (Jeffrey Angles) שזכה בפרס עבור קובץ השירים שלו Watashi no hizuke henkōsen (קו התאריך שלי).

אנגלס הוא לא המשורר הראשון שיפנית אינה binardשפת אמו, שזכה בפרס ביפן. ב-2001 זכה ארתור בינרד (Arthur Binard), שנולד במחוז מישיגן בארה"ב, בפרס נָקָהָרָה צ'וּיה עבור קובץ שיריו Tsuriagete wa (לתפוס ולשחרר) ובהמשך בפרסים אחרים. בניגוד לאנגלס, שכיום חי בארה"ב ומלמד באוניברסיטת ווסטרן מישיגן, בינרד חי ביפן מאז 1990 ועוסק בתחומי כתיבה שונים.

yang-yiהיו בעבר גם "לא יפנים" אחרים שזכו בפרסי פרוזה. בנוסף למספר קוריאנים ילידי יפן, זכו בפרסי ספרות גם אנשים שיפנית היא לא שפת האם שלהם. הסופרת הלא יפנית הראשונה שזכתה בפרס אקוטגווה היוקרתי, הייתה יאנג יי (Yang Yi, 杨逸), שנולדה בעיר חרבין שבסיןshirin ב-1964 ואף על פי שעברה ליפן ב-1987 ממשיכה להחזיק באזרחות סינית. ב-2008 זכתה יאנג בפרס אקוטגווה עבור Tokiga nijimu asa (הבוקר בו הזמן מטשטש), העוסק באירועים סביב המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1989, שמאלצים שני מרצים צעירים לברוח מסין ליפן ובקשיים בהם הם נתקלים בתוך החברה היפנית. ב-2009 שירין נזמפי (Shirin Nezammafi, شیرین نظام‌مافی), ילידת אירן, זכתה בפרס של בוּנגָקוּקאי לסופרים חדשים, ובהמשך הייתה גם מועמדת פעמיים לפרס אקוטגווה.

סיפור על חלום מעודן או מי מפחד מספרות

ביתו של שימנקה בשינג'וקו, 1 בפברואר 1961 התמונה מכאן

ביתו של שימנקה בשינג'וקו, 1 בפברואר 1961
התמונה מכאן

ב-1 בפברואר 1961 בסביבות תשע ורבע בערב, איש צעיר בעל שיער סתור, לבוש בסרבל חום, ומרכיב משקפיים כהים הגיע אל ביתו של שימָנָקָה הוֹג'י (嶋中雄二), נשיא ההוצאה לאור צ'וּאוֹ קוֹרוֹן (中央公論). כשנכנס פנימה, קיבלו את פניו שתי עוזרות בית. הצעיר שלף סכין ודרש לדעת אם בעל הבית נמצא. אחת העוזרות, מָרוּיָמָה קָנֶה (丸山かね) השיבה שבעל הבית לא נמצא. האיש הצעיר לא הסתפק בתשובה הזאת והמשיך פנימה אל תוך חדר האורחים, שם מצא את אשתו של שימנקה, מָסָקוֹ (嶋中雅子). הוא הכריז שהוא איש ימין, ושוב דרש לראות את בעל הבית, וכאשר מסקו אמרה שבעלה לא נמצא, דקר אותה מספר פעמים. העוזרת מרוימה ניסתה לעצור בעד הצעיר, אך הוא דקר אותה בלבה. בינתיים, העוזרת השנייה רצה אל בית השכנים והזמינה אמבולנס, אך כשזה הגיע, הרופאים הצליחו להציל רק את מסקו. פצעיה של מרוימה היו קטלניים.

האיש הצעיר, קוֹמוֹרי קָזוּטָקָה (小森一孝), בן 17, הסגיר את עצמו בבוקר למחרת, והסביר שהכוונה שלו הייתה להרוג את שימנקה הוג'י. קומורי השתייך לארגון ימני בשם "המפלגה הפטריוטית של יפאן הגדולה" (דאי ניפון אַיקוֹקוּטוֹ), ונשא עמו מטפחת שעליה היה כתוב "יחי הקיסר!" (טנו היקה בנזאי) ושיר טנקה, שכנראה היה אמור להיות שיר המוות של הצעיר, שכנראה התכוון להרוג את עצמו לאחר השלמת המשימה: "בחושבו על הקיסר ועל מדינתו כיצד יוכל האדם לחמול על חיי הטל שלו".

פוקזווה שיצ'ירו (1914 - 1987)

פוקזווה שיצ'ירו (1914 – 1987)

מה הביא את האיש הצעיר, בנו הבכור של קומורי יוֹשיוֹ, עוזר תובע במחוז נגסאקי, לבצע את התקיפה? הכול בגלל סיפור קצר שהתפרסם בגיליון דצמבר שנת 1960 של המגזין צ'ואו קורון, ששימנקה היה, כאמור, המוציא לאור שלו. סיפור הנונסנס "פוּריוּ מוּטַן" (風流夢譚, סיפור החלום של עידון חצרוני) פרי עטו של פוּקָזָווה שיצ'ירוֹ (深沢七郎) מתאר התקוממות שמאלנית נגד המשפחה הקיסרית ביפן, וכלל סצנות של כריתת ראשם של הקיסר והקיסרית "שנחבטו והתגלגלו (sutten korokoro) הלאה והלאה" ותיאור של הרגליה הקיסרית – החרב, המראה ואבני החן היקרות – כ"משהו שנראה כמו חרב מפיסת עץ, אחת מהמראות הקטנות האלה שמוכרים בחנויות של ממתקים וצעצועים ואבן מטבעת צעצוע". הסיפור, שמתפתח כשורה של אירועים אבסורדיים שבסופם המספר יורה לעצמו בראש ומתעורר מחלום, קומם את הקבוצות הימניות עד כדי כך שנציגי הימין המתון דרשו משימנקה לצאת בהתנצלות פומבית, "המפלגה הפטריוטית של יפאן" שכרה מסוקים שפיזרו פליירים, בהם דרשה להעמיד את המוציאים לאור לדין של העם ולהוציאם להורג, ואפילו סוכנות משק הבית הקיסרי שקלה צעדים משפטיים, אך בסופו של דבר הסתפקה בהתנצלות אישית של שימנקה. ב-30 בינואר 1961 התקיימה הפגנת ימין גדולה, שאורגנה על ידי "המפלגה הפטריוטית של יפאן", בה נוכחו מעל אלף בני אדם. קומורי, שנכח בהפגנה, נמלא השראה, והחליט לבצע את המעשה הפטריוטי של הוצאה להורג.

furyu-mutan

העמוד הראשון של "סיפור החלום של עידון חצרוני" בצ'ואו קורון, דצמבר 1961

פוקזווה, שהתחיל את הקריירה הספרותית שלו ב-1957 וזכה לתגובות אוהדות, ירד בינתיים למחתרת בעקבות מאות מכתבים שקיבל עם איומים על חייו. שימנקה כינס מסיבת עיתונאים, ויצא בהודעת התנצלות. הוא אמר שזו הייתה טעות לפרסם את הסיפור ושהעורך האחראי על כך פוטר. לפרשה היו השלכות מעבר למחיר האישי ששילמו פוקזווה ושימנקה. אף על פי שחלפו שנים רבות מאז שהקיסר יצא בהכרזה פומבית על אי-אלוהותו, ולמרות חופש הביטוי והדמוקרטיה שיובאו עם הכיבוש האמריקאי ב-1945, עד היום אף הוצאה לאור גדולה לא העזה לפרסם יצירה כל כך בוטה בהתייחסותה למשפחה הקיסרית.

נקודה מעניינת נוספת בסיפור הזה היא מעורבותו של מישימה יוקיו, אותו מישימה שעמד על מרפסת המפקדה של פיקוד המזרח בטוקיו ב-25 בנובמבר 1970 וקרא לחיילים שהתאספו למטה לפעול למען החזרת כבוד ומעמד למוסד הקיסרי. זמן קצר לפני התפוצצות הפרשה, מישימה יצא למסע ברחבי אירופה ואסיה וכששב ליפן ב-20 בינואר 1961 גילה שהוא נמצא בעין הסערה.

מישימה הכיר את פוקזווה. ב-1957 הוא היה בוועדת הפרס לסופרים מתחילים של צ'ואו קורון והיה זה שכתב המלצה מאוד חמה ליצירתו הראשונה של פוקוזווה, הבלדה על נראיאמה (שאולי חלק מכם מכירים בגרסתה הקולנועית מ-1958, בבימוי של קינושיטה קייסוקה או בגרסתו של איממורה שוהי מ-1983). מישימה גם הזמין את פוקזווה לשתף אתו פעולה בסרטו "פחד מוות" (からっ風野郎), עליו עבד במהלך 1960. מישימה כתב את שיר הפתיחה לסרט וביקש מפוקזווה לכתוב את הלחן. כעת מישימה גילה שפשטה שמועה שהוא היה זה שהמליץ לעורכי המגזין לפרסם את סיפורו של פוקזווה, ובעקבות כך התחיל לקבל מכתבים בהם הומלץ לו להיזהר מתאונות דרכים ושריפות. בעקבות האיומים המשטרה הצמידה לו שומר ראש, שגר בביתו מספר חודשים עד שהרוחות נרגעו. מישימה עצמו הכחיש את השמועות וטען (די בצדק) שפוקזווה סופר מספיק ידוע בשביל שלא יזדקק לשום המלצות מצדו. הוא גם זעם על שימנקה, שלדעתו היה המקור לשמועות, בניסיון להסיט מעצמו את האש. אך למעשה, השמועות לא היו לגמרי חסרות בסיס. ככל הנראה מישימה אכן קרא את הסיפור של פוקזווה טרם פרסומו, ואף המליץ לעורכים לפרסם את הסיפור יחד עם הסיפור שלו "אהבת מולדת", כדי למתן את הרושם שהסיפור של פוקזווה עלול ליצור. אך בצ'ואו קורון בחרו לא לפרסם את שני הסיפורים יחד, וכך "אהבת מולדת" ראה אור רק בינואר 1961. יש הטוענים שהפרשה הזאת השפיעה עמוקות על מישימה והעמיקה את העניין שלו בפעילות אידאולוגית קיצונית, אך מישימה סירב עד מותו לשתף פעולה עם גורמי ימין קיצוניים, על אף הדימוי שאולי נוצר לאחר מותו.

רשימת רבי המכר ביפן לשנת 2016

שלום לקוראי הבלוג וברכות לשנה החדשה! שתהיה שנת 2017, שנת התרנגול, נפלאה!

להלן רשימה של רבי מכר בקטגוריה של סיפורת (ספרים בכריכה קשה) שהתפרסמה על ידי מפיצי הספרים הגדולים ביפן Nippan ו-Tohan:

מקום 1:

1אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい) מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ (住野よる), 2015

ספר ביכורים, שבמקור התפרסם בפברואר 2014 באתר "הבה נהיה סופרים" (小説家になろう), המוקדש לסיפורים ורומנים של חובבים. הרומן זכה להצלחה כה גדולה, עד שב-2015 הוצאה לאור פוּטָבָּשָה הוציאה אותו לאור כספר רגיל, וב-2016 הגיע למקום השני בדירוג "הפרס הגדול של חנויות הספרים" (ב-2015 הגיע למקום ה-6). גיבור הספר הוא צעיר מופנם ומתבודד שיום אחד מוצא יומן סודי של אחת מבנות כיתתו יָמָאוּצ'י סָקוּרָה. דרך היומן הזה הוא מגלה שהצעירה החיונית והחברותית חולה במחלת לבלב חשוכת מרפא, ושלא נותר לה זמן רב לחיות. הסוד שמתגלה לגיבור בסופו של דבר מקרב בין שני הצעירים, שעל פניו נראה שאין שום דבר משותף ביניהם.

הסופרת (או הסופר?), ששומרת באדיקות על פרטיותה, הוציאה בינתיים עוד שני ספרים (ראו מקום 5), והעיבוד של ספר הביכורים ייצא למסכי הקולנוע ביולי 2017.

מקום 2:

2יער של כבשים ופלדה (羊と鋼の森) מאת מיאשיטָה נָצוּ (宮下奈都), 2015

הספר זכה במקום הראשון בפרס הגדול של חנויות הספרים ב-2016. הזוכים בפרס מתפרסמים באביב, ולכן לא מפתיע שהיה לספר זמן לצבור קוראים ולעשות חיל במכירות.

גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים.

מקום 3:

3אנשי קוֺנְבּיני (コンビニ人間) מאת מורטה סיאקה (村田沙耶香), 2016

במקום השלישי במכירות – ספר של סופרת באמת נפלאה מורטה סיאקה, שזכה השנה בפרס אקוטגווה. זאת ללא ספק השנה של מורטה, שספריה מתפרסמים וזוכים בפרסים כבר מ-2003, אך רק בשנה החולפת חדרה לתודעה הציבורית, עם זכייתה בפרס הספרותי החשוב ביותר.

גיבורת הספר, פוּרוּקוּרָה קייקוֺ, היא אישה בת 36, עדיין לא נשואה ומועסקת כעובדת זמנית בקוֺנְבּיני (חנות נוחות). היא עצמה מאושרת מחייה, לאחר שבצעירותה התקשתה להבין את החוקים לפיהם העולם סביבה פועל. סדר היום הקבוע והחוקים הברורים של עבודה בקונביני גורמים לה להרגיש שהיא מצאה את מקומה בעולם, אך משפחתה וחבריה מודאגים מכך שהיא הולכת בתלם. מבחינת החברה עומדות בפניה שתי אפשרויות, או להתחתן וללדת ילדים או למצוא עבודה קבועה ומכובדת, אך זה לא מה שקייקו עצמה מחפשת. לא  מדובר כאן בספר על ניכור רגשי וחברתי האופייני לגיבורים של מורקמי הרוקי ויושימוטו בננה, אלא יותר סאטירה על החברה היפנית (וכן, גם שלנו) המתקשה להכיל מגוון דרכי חיים, למרות הדגש על חופש הבחירה ועל העדפותיו של הפרט בשיח הציבורי ובמדיה.

מקום 4:

4ניצוץ (火花) מאת מָטָיוֺשי נָאוֺקי (又吉直樹), 2015

הספר של הקומיקאי הידוע זכה בפרס אקוטגווה באוגוסט 2015 ומאז לא יורד מהכותרות. בשנה שעברה הוא היה הספר הנמכר ביותר, אבל גם השנה נכנס לחמישיה הפותחת.

גיבור הספר הוא קומיקאי מָנזאי בשם טוֺקוּנָגָה. מָנזאי (漫才師) הוא סגנון קומי יפני מסורתי – בדרך כלל שני אנשים העומדים על במה ומשעשעים את הקהל באמצעות שיחה מצחיקה שמנהלים ביניהם. ההומור מבוסס על אי הבנות הנובעות ממשחק מילים. הספר עוקב אחר מערכת היחסים בין טוקונגה לקָמִיָה, קומיקאי מנזאי מצליח. קמיה לוקח את טוקונגה תחת חסותו בתמורה לכך שטוקונוגה יכתוב את הביוגרפיה שלו. בדרך נחשף בפני הקורא העולם המרתק של האומנות הקומית מנזאי.

השנה יצאה סדרה בנטפליקס המבוססת על הספר.

מקום 5:

5שוב ראיתי את אותו חלום (また、同じ夢を見ていた) מאת סומינו יורו, 2016

הרומן השני של סומינו יורו גם הוא נכנס לחמישיה הפותחת. הגיבורה של הספר היא תלמידת בית ספר יסודי קיוֺנָגי נָנוֺקָה, ילדה פיקחת, אך חסרת חברים. דרך מפגשיה עם ילדות ונשים אחרות בשכונה – האישה הזקנה, האישה שכולם מכנים אותה "כלבה", ותלמידת תיכון החותכת את עצמה – מתחקה הספר אחר המשמעות של "אושר" ואחר הדברים שבני אדם היו רוצים לשנות בחייהם.

מקום 6:

6לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに) מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ (川口俊和), 2015

השמועה אומרת שאם מגיעים לעיר מסוימת, לבית קפה מסוים, ומתיישבים בכיסא מסוים, תוכלו לבקש לחזור לכל נקודה בעברכם שתרצו. ארבעה סיפורים של אנשים שונים שמנסים את מזלם בחזרה לעבר: סיפורו של זוג שנפרד זמן קצר לפני שהבחור החליט להציע נישואים, סיפורם של איש שהולך ומאבד את הזיכרון והמטפלת שלו, סיפורן של אחיות, שאחת מהן ברחה מהבית, והסיפור של אישה שעובדת באותו בית קפה.

מקום 7:

7גן עדן של צפרדעים (カエルの楽園) מאת היקוּטה נאוקי (百田尚樹), 2016

היקוּטה התפרסם במיוחד בעקבות עיבוד ספר הביכורים שלו זירוֺ נצחי (永遠の0, 2006) לקולנוע ב-2013, שזכה לשבחים רבים, אך גם לביקורת בשל התיאור האוהד של טייסי קמיקזה. היקוטה ידוע בהתבטאויותיו הלאומניות ובהכחשת טבח ננקינג.

הספר החדש מתאר את ארץ הצפרדעים, שתושביה מנסים בכל מחיר לשמור על חוק המונע מהם להלחם (סעיף 9 בחוקת יפן, המונע מיפן להשתתף בלוחמה?), אך המבקרים במדינה מגלים במהרה, שלמרות החזות השלווה של ארץ הצפרדעים, מי שבאמת שולט בה הוא מלך עַיט (ארה"ב?).

מקום 8:

8מלך היבשה (陸王) מאת איקֵאִידוֺ ג'וּן (池井戸潤), 2016

איקאידו הוא סופר מפורסם, שרבים מספריו עובדו לסדרות טלוויזיה מצליחות, כמו Hanzawa Naoki, המתרחשת באחד הבנקים הגדולים ביפן, שהפרק האחרון שלה גרף 42.2% אחוזי צפיה. איקאידו ידוע בעיסוקו בעולם העסקים והכלכלה של יפן.

בספר החדש, בעל עסק קטן של נעלי טאבי מחליט להפיח רוח חדשה בעסקים המדשדשים, ולהשתמש בידע שצבר בייצור הנעליים המסורתיות כדי לייצר נעלי ריצה.

 מקום 9:

9ונוס המסוכנת (危険なビーナス) מאת היגשינו קייגו, 2016

היגשינו הוא סופר ידוע ואהוב מאוד שכותב בסוגת מתח ומסתורין, ועוד ב-1985 זכה בפרס אדוגווה רנפו, היוקרתי ביותר בתחומו. את הספרים שלו אפשר למצוא ברשימת רבי המכר לאורך שנים (בשנה שעברה ספרו המכשפה של לפלס (ラプラスの魔女) דורג רביעי ברשימת רבי המכר השנתית).

בונוס המסוכנת הגיבור הולך ומתאהב באשתו של אחיו הצעיר, שעקבותיו נעלמו.

מקום 10:

10הבית בו ישנה בת הים (人魚の眠る家) מאת היגשינו קייגו, 2015

רק כדי להוכיח לכם עד כמה הסופר הזה פופולרי – גם המקום ה-10 ברשימת רבי המכר שייך לו.

זוג שרק מחכה שבתם תסיים את מבחני הקבלה שלה לבית ספר יסודי כדי להתרגש, מקבל בשורה מרה – הבת טבעה בבריכה. כשהשניים מגיעים לבית חולים הם עומדים בפני החלטה קשה – האם לנתק את בתם שמתה מוות מוחי מהמכשירים.

ויש גם חדשות טובות בשביל הקוראים בעברית. ספר אחד שלו תורגם לעברית. חפשו את נאמנותו של החשוד X בתרגומה של עינת קופר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2011).