קטגוריה: ספרות יפנית מודרנית

ספרו החדש של מורקמי מעורר מהומה

בפרובינציה הרחוקה שלנו לא רבים יודעים, אבל לאחרונה (ליתר דיוק ב-24 בפברואר) ראה אור ביפן ספרו החדש של מורקמי 騎士団長殺し, הרצח של קומנדטורה (2 כרכים, מעל 500 עמודים כל אחד). לפני שאתחיל את הפוסט רק אגיד שאני עוד לא קראתי את הספר עצמו, והמידע שאני מביאה כאן הוא ממרחבי האינטרנט, ולא מקריאה שלי. ובכל זאת, חשבתי שזה יכול לעניין אנשים.

עד שחרור הספר לחנויות, דאגה ההוצאה לאור (שינצ'וֺשה) לא לגלות אף פרט מהעלילה, ועד הרגע האחרון המעריצים הסתפקו בכותרת בלבד. בתחילה הופיעו במדיה הכתבות הרגילות, המתארות רבבות בני אדם המחכים לפתיחת החנויות, וקוראים את הספר בשקיקה בדרך לעבודה. אולם, תוך זמן קצר נהיה ברור, שהספר מעורר מהומה לא קטנה. הסיבה? האופן שבו מורקמי, דרך הדמויות שלו, מתייחס לטבח ננקינג.

השם "טבח ננקינג" (או "אונס ננקינג") מתייחס לאירועים שהתרחשו לאחר כיבוש העיר ננקינג שבסין על ידי יפנים ב-13 בדצמבר 1937. הצבא היפני, שנכנס לעיר לאחר כניעת הצבא הסיני, תחילה הוציא להורג באופן אכזרי במיוחד את שבויי המלחמה, ולאחר מכן השתולל ברחובות העיר. החיילים רצחו אזרחים, אנסו את הנשים ובזזו כל מה שבא ליד. אף על פי שההוצאות להורג של שבויים תועדו על ידי הכוחות היפניים עצמם, ולמרות עדויות רבות, ביפן ממשיך להתקיים ויכוח לגבי היקף הזוועות, החל מאלה המכחישים כל פגיעה באזרחים, ועד מי שמעריך כי במהלך ששת השבועות של טבח נרצחו 300 אלף אזרחים וחיילים סיניים. [קראו בבלוג של ד"ר דני אורבך על השתלשלות האירועים].

עם התחזקות הלאומנות ביפן, בדומה לשאר העולם, הקולות המכחישים או הממעיטים בגודל הסבל שהוסב לאוכלוסייה הסינית מתגברים, הן מבחינה מספרית והן מבחינת הקולניות. ובדיוק כעת בחר הסופר בעל מוניטין בינלאומי הרוקי מורקמי לגעת בנושא הרגיש.

גיבור הספר הוא צייר דיוקנאות בן 36, שלאחר שאשתו הודיעה לו שרוצה להתרגש ממנו, עובר לגור בבית מבודד, השייך לאמדה מוטוהיקו, צייר ואביו של ידידו של הגיבור מימי לימודיו באקדמיה לאומנות. מוטוהיקו בן ה-92 סובל מדמנציה ונמצא במוסד, וכך לגיבור מתאפשר לגור בביתו. הגיבור חי חיים שקטים בבית עם נוף לים, מצייר את דיוקנאותיהם של בעלי אמצעים ומתפרנס לא רע בכלל. בעליית הגג הוא מוצא ציור של מוטוהיקו שכותרתו "רצח של קומנדטורה." בציור נראה גבר צעיר הדוקר בחרבו איש מבוגר ומזוקן, בעוד אישה צעירה ומשרת מביטים במתרחש בבעתה. בנוסף בפינה השמאלית התחתונה של התמונה מציץ מפתח באדמה עוד עד ראיה, שמסקרן במיוחד את הגיבור. אם לא די בכך, הגיבור מוצא פעמון ריטואלי קבור באדמה מאחורי הבית, וכמובן התגליות האלה מובילות לסיפורים שזורים ומפותלים, כמצופה ממורקמי.

אז איפה פה הרצח? ובכן, למוטוהיקו, הצייר הזקן, היה דוד בשם מנשיקי וָטָרוּ. בתקופה בה התחילה המלחמה עם סין וטרו היה איש צעיר, ששאף להיות פסנתרן. אולם, כשהיה בן 20, גויס לצבא, נשלח לסין, השתתף בטבח שהתרחש בננקינג, ולאחר שחרורו מהצבא התאבד. בשלב בו מתרחשת העלילה הראשית הוא כמובן כבר לא בחיים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא שומעים את קולו.

מה שעורר את המהומה הגדולה סביב הספר הם בעיקר הדברים המובאים מפיו של וטרו:

נכון, זה מה שנקרא התקרית של טבח ננקינג. רבים נרצחו לאחר קרבות עזים והשתלטות על העיר. היה רצח שהיה קשור לקרבות, והיה גם רצח לאחר שהקרבות הסתיימו. לצבא היפני לא היו משאבים להחזיק שבויי מלחמה, וכך החיילים היפניים רצחו את החיילים הסינים שנכנעו ואת רוב האזרחים. יש ויכוח בין ההיסטוריונים לגבי המספר המדויק של הרוגים, אך זה שרבבות אזרחים הפכו למעורבים בקרבות ונרצחו זו אמת בלתי ניתנת לערעור.  יש האומרים שהיו ארבעה מאות אלף נרצחים סינים, ויש האומרים שהיו מאה אלף. אבל האם יש באמת ההבדל בין ארבע מאות אלף למאה אלף?

הקטע הזה הספיק בשביל ש"הימניים של הרשת" (netto uyoku) יכריזו על מורקמי כ"עוכר יפן". באמזון יפן הספר מדורג עם 3 כוכבים מתוך 5 – 61 מעריצים העניקו לספר 5 כוכבים, ו-49 העניקו לו כוכב אחד, ורוב הטענות של האחרונים לא קשורות לתוכן הספר, אלא לכך שמורקמי מעז להעלות את "טיעון 400 אלף", וגם מכנה את האירועים "טבח ננקינג", כשהשם הרשמי לאירועים הוא עדיין "תקרית ננקינג". הם מאשימים את מורקמי בהתחנפות לסינים ולעולם בכלל, בטענה שזו הדרך שלו לזכות סוף-סוף בפרס נובל, בדומה לאואה קנזבורו השמאלני, שהתכבד בפרס הנחשק ב-1994.

אביא כאן מספר תגובות, כדי שתראו  במה מדובר. קודם קצת ביקורות מאמזון יפן:

"אז הצבא היפני רצח 400 אלף בני אדם בננקינג – מה זה הדבר הזה?!  איזו מן אנוכיות זאת לנסות להגדיל את המכירות באמצעות עובדות מפוברקות ובאמצעות זלזול ביפן וביפנים. זה בדיוק כמו הפרופגנדה הסינית והקוריאנית, ואתה אמור להבין את סבלם של יפנים וילדיהם שחיים מחוץ ליפן, שהופכים לקורבנות הישירים של הפרופגנדה הזאת. ככה לדקור אותם שוב ושוב בפצעיהם? תתנצל בפני היפנים!"

"השם של הספר לא היה אמור להיות 'רצח של קומנדטורה', אלא 'רצח של יפנים'"

"האיש הזה והסובבים אותו פשוט דוחים. הרעש שהם עושים כל פעם סביב פרס נובל! הם רציניים או שהם עושים צחוק? נראה להם שהספר הזה הוא 'ספרות' שיכולה להביא פרס. אם כי, יש מצב שהאנשים מהיבשת ישמחו לקרוא חלק מהתיאורים, אולי זאת הייתה המטרה?
מורקמי הוא לא הסופר שזוכה להערכה הרבה ביותר בעולם, אלא הסופר שזוכה להערכת היתר הרבה ביותר בעולם. השתכנעתי בזה לאחר שקראתי את הספר הזה. בזבוז זמן וכסף.
זקנה זה דבר עצוב. התקשורת באופן שרירותי קשרה לו כתרים כמי שבטוח הולך לזכות בנובל, אבל לא עבר זמן רב והתחילו ללעוג לו כ"המועמד הנצחי", זה בטח מה שהשחית את לבו. מתוך שפלות רוח שלף את תקרית ננקינג, בתקווה לשאת חן בעיניו של מישהו איפשהו שיעניק לו ברוב חסדו את הפרס. אני לא אומר שום דבר רע. חבל להוציא 4000 יין ולבזבז זמן על הקריאה. ואני חושב ששינצ'ושה [ההוצאה לאור] צריכה למצוא מישהו חדש שישמש להם כעץ הכסף."

והנה שני ציוצים לדוגמא מטוויטר:

"גם אדם שעושה עבודה מדהימה שמביאה לו כבוד בעולם, אם הוא לא מכבד את ארצו, הוא בוגד במולדתו (hikokumin, ביטוי שמתרגמים בדרך כלל כ"אדם לא פטריוטי, אבל למעשה בעל קונוטציה הרבה יותר חריפה) ולא ראוי לכבוד מצד אנשים שהוא בז להם. את הספר של הרוקי מורקמי יקראו מסביב לעולם, וקרוב לוודאי יטעו לחשוב שמה שהוא כתב על 'טבח ננקינג' זו אמת. אומנם זאת ספרות, אבל עדיין הוא היה צריך להימנע מדברים המנוגדים לאמת".

קישור למאמר ב'יאהו' שכותרתו היא "ספרו של הרוקי מורקמי 'רצח של קומנדטורה' מעורר מהומה. היקוטה[1] אומר ש"סין תומכת במתן פרס נובל"

"מי שקונה את הספר הזה הם או סתומים או שמאלנים 🙂 הרוקי מורקמי, תעבור לסין!"

אני חושבת שהתמונה ברורה. אני רק רוצה להזכיר, שזאת לא הפעם הראשונה שמורקמי מזכיר את הזוועות שעוללו היפנים בסין. מורקמי עוסק בזיכרון המלחמה גם בקורות הציפור המכנית שראה אור ב-1994 וגם בקפקא על החוף שראה אור ב-2002. בקורות הציפור המכנית מוסקט אקאסקה מתארת את האופן האכזרי בו הרגו החיילים היפניים הנסוגים את בעלי החיים בגן החיות הגדול בשִׂינְגִ'ינְג, בירת מנצ'וריה הכבושה. קינמון, הבן של מוסקט, מתאר באופן גרפי ויבש את האופן הברוטלי וחסר משמעות בו חיילים יפניים רצחו את הסינים, זמן קצר לפני תום המלחמה. לוטננט ממיה, ששרד את המלחמה, מדבר עליה כעל דבר חסר משמעות, כאובדן של שתיים עשרה שנים מחייו, ובעצם של כל חייו. ולאור הפרשה הנוכחית, מעניין הקטע הבא, מפיו של הרב"ט הונדה:

"אני חייל. ולא אכפת לי למות בקרב למען המדינה שלי – כי זה התפקיד שלי. אבל המלחמה הזאת שאנחנו מנהלים עכשיו, לוטננט, היא פשוט טעות. זאת לא מלחמה אמיתית עם קו חזית שלאורכו אתה ניצב מול האויב ונלחם עד מוות. אנחנו מתקדמים, והאויב בורח בלי קרב. ואז החיילים הסינים פושטים את מדיהם ומתערים באוכלוסייה האזרחית, וכבר אין לנו שום מושג מי האויב. אז אנחנו הורגים המוני אנשים חפים מפשע בטענה שכך אנחנו חושפים 'בוגדים' או 'שרידי יחידות', ואנחנו מחרימים אספקה. אנחנו חייבים לגנוב להם את האוכל כי החזית מתקדמת כל כך מהר, שהאספקה לא מגיעה אלינו ואנחנו צריכים להרוג את השבויים שלנו כי אין לנו מקום להחזיק אותם, ואין לנו במה להאכיל אותם. זה לא בסדר, לוטננט. עשינו דברים איומים בננקינג. היחידה שלי עשתה. השלכנו עשרות אנשים לבאר וזרקנו פנימה רימוני יד. על כמה מהדברים שעשינו אני בכלל לא מסוגל לדבר. אני אומר לך, לוטננט, זו מלחמה שאין לה שום סיבה מוצדקת". (קורות הציפור המכנית, עמ' 141-142. מאנגלית: יונתן פרידמן)

מעניין שבזמנו, קורות הציפור המכנית לא עורר מהומה. אולי משום שכשיצא לאור ב-1994 עוד לא היו רשתות חברתיות בהן היה אפשר להתלהם, אולי משום שלא הוזכר בו מספר הרוגים, אולי משום שמורקמי עדיין לא נתפס אז כסופר כל כך חשוב מבחינה עולמית (אף על פי שכבר זכה להכרה בינלאומית, אחרי שיער נורבגי תורגם לאנגלית ב-1987), או, וזה הניחוש שלי, הזמנים השתנו, והלאומנות הקצינה. גם בארץ, בסוף שנות התשעים למדתי את המאהב של א.ב. יהושוע בבית הספר בלי שום בעיה, אבל ב-2015 גדר חיה של דורית רביניאן נפסל מלהיכלל בתוכנית הלימודים.

מעבר למילים הקשות שאומרות לעיתים דמויותיו, ספק אם ספריו של מורקמי חתרניים במיוחד. לדעתי, מורקמי משתמש בפנטזיה לא ככלי חתרני, אלא ככלי שמאפשר לדבר על דברים קשים יותר ברכות, לראות אותם כעוד סיפור, כעוד חלום, להרחיק אותם מהמציאות. בעיקר הספרים שלו עוסקים בחיפוש אחר זהות ומקום בעולם. במקרה של קורות הציפור המכנית, החיפוש הזה מתקשר גם לניסיון להבין כיצד ניתן לבנות זהות כצאצא למי שחולל דברים איומים. אגב, זה אחד הספרים של מורקמי שהותיר עלי את הרושם החזק ביותר כשקראתי אותו אי שם ב-2005 (אפילו כתבתי שיר בהשראתו, אל תשאלו). עבור מי שנולד ב-1949, לתוך יפן שרק רצתה לשכוח מזה שהייתה מלחמה, את כל מה שהוביל אליה ואת כל מה שהתרחש במהלכה, קשה למורקמי להעניק לגיבוריו את האפשרות באמת למצוא את עצמם. הם נותרים בדרך כלל משתתפים פסיביים במציאות שסביבם (גם כשהם יוצאים למסע), צרכנים של הסיפורים השונים שמובאים לפתחם. ריבוי הקולות בקורות הציפור המכנית מאפשר ריבוי של נקודות מבט והצגה מורכבת של מציאות, אך לפעמים גם מייצר קקופוניה שבסופו של דבר מזדקקת לכדי עוד צפצוף של הציפור המכנית, המודיעה שהנה עוד פרק זמן חלף.

העובדה שרבים כל כך נתפסו למילים של דמות בדיונית בספר מצביעה, לדעתי, פחות על עצם חתרונות הספר, ויותר על הלכי הרוח בחברה. ואולי בסופו של דבר, כדברי המלעיזים, הספר הזה עוד באמת יְזַכה את מורקמי בנובל.

[1]  הְיָקוּטָה נָאוֺקי – סופר יפני שהתפרסם במיוחד בעקבות ספרו 永遠の0 (הזירוֺ הנצחי, 2006), בו שני צעירים מתחקים אחר חייו של סבם שהיה טייס ביחידת קמיקזה. הספר עובד לקולנוע ב-2013 ומציג את הפן האנושי של החיילים, שבעוד משימתם היא חסרת משמעות הם עדיין מוצגים כגיבורים.

פרס יומיאורי להידאו לוי

hideoכתבתי כאן כבר בעבר על מספר פרסים ספרותיים – פרסי אקוטגווה ונאוקי, הפרס הגדול של חנויות הספרים, פרסי הטוויטר, פרס נבולה היפני – אבל, נדמה לי שאף פעם עוד לא הזכרתי את פרס יוֹמיאוּרי. יפן מתהדרת בעשרות פרסים ספרותיים, ומן הסתם יהיה די משעמם אם אתחיל לדווח על כולם, אבל הפעם יש סיבה מיוחדת לדווח על פרס יומיאורי. הפעם הזוכה בפרס הוא איאן הידאו לוי (Ian Hideo Levy, リービ 英雄), סופר שנולד בקליפורניה ב-1950 לאם פולניה ואב יהודי. השם הידאו הוא שמו האמתי שנתן לו אביו, כמחווה לחבר יפני, שהיה כלוא במחנה ריכוז אמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של לוי היה דיפלומט, וכך כילד הוא התחנך בטיוואן, ומאוחר יותר, לאחר שהוריו התגרשו, בארה"ב. הוא סיים את לימודי הדוקטורט שלו בפרינסטון, ולימד ספרות יפנית בפרינסטון ומאוחר יותר בסטנפורד.

ב-1981 פרסם את תרגומו לאוסף השירה היפני הראשון מאניושו (המאה ה-8), וב-1982 זכה ב"פרס הספר הלאומי" (National Book Award) עבור תרגום זה. ההשלכה היותר חשובה של התרגום הייתה הרבה פחות צפויה ומשמעותית עבור לוי. הסופר היפני נׇקׇגׇמי קֵנְג'י (1946-1992) כתב ללוי שקרא את תרגומו, וחשב שהוא כתב מאוד יפה, אך שבעתיד עליו לנסות לכתוב ביפנית.

עבר כמעט עשור, אך לוי אכן שמע לעצתו שלו נקגמי. ב-1989 הוא עזב את ארה"ב ועבר ליפן, וב-1992 יצא רומן הביכורים שלו ביפנית Seijoki no kikoenai heya (החדר בו דגל הפסים והכוכבים אינו נשמע) שזיכה את לוי בפרס נומה לסופרים חדשים. מאז לוי פרסם, הן ביקורת ספרותית וגם פרוזה, ביפנית בלבד וזכה במספר פרסים על פועלו ביפן.

כאן תוכלו לשמוע הרצאה נדירה של לוי באנגלית שנתן ב-2010 באוניברסיטת סטנפורד, בה הוא מדבר על שפה, זהות ודרכו בתור חוקר וסופר מערבי המתנהל בתוך התרבות והשפה היפנית.

angelsגם בקטגוריה של שירה בפרס יומיאורי זכה אדם לא יפני. הזוכה הוא חוקר הספרות היפנית ומשורר טרי ג'פרי אנגלס (Jeffrey Angles) שזכה בפרס עבור קובץ השירים שלו Watashi no hizuke henkōsen (קו התאריך שלי).

אנגלס הוא לא המשורר הראשון שיפנית אינה binardשפת אמו, שזכה בפרס ביפן. ב-2001 זכה ארתור בינרד (Arthur Binard), שנולד במחוז מישיגן בארה"ב, בפרס נָקָהָרָה צ'וּיה עבור קובץ שיריו Tsuriagete wa (לתפוס ולשחרר) ובהמשך בפרסים אחרים. בניגוד לאנגלס, שכיום חי בארה"ב ומלמד באוניברסיטת ווסטרן מישיגן, בינרד חי ביפן מאז 1990 ועוסק בתחומי כתיבה שונים.

yang-yiהיו בעבר גם "לא יפנים" אחרים שזכו בפרסי פרוזה. בנוסף למספר קוריאנים ילידי יפן, זכו בפרסי ספרות גם אנשים שיפנית היא לא שפת האם שלהם. הסופרת הלא יפנית הראשונה שזכתה בפרס אקוטגווה היוקרתי, הייתה יאנג יי (Yang Yi, 杨逸), שנולדה בעיר חרבין שבסיןshirin ב-1964 ואף על פי שעברה ליפן ב-1987 ממשיכה להחזיק באזרחות סינית. ב-2008 זכתה יאנג בפרס אקוטגווה עבור Tokiga nijimu asa (הבוקר בו הזמן מטשטש), העוסק באירועים סביב המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1989, שמאלצים שני מרצים צעירים לברוח מסין ליפן ובקשיים בהם הם נתקלים בתוך החברה היפנית. ב-2009 שירין נזמפי (Shirin Nezammafi, شیرین نظام‌مافی), ילידת אירן, זכתה בפרס של בוּנגָקוּקאי לסופרים חדשים, ובהמשך הייתה גם מועמדת פעמיים לפרס אקוטגווה.

סיפור על חלום מעודן או מי מפחד מספרות

ביתו של שימנקה בשינג'וקו, 1 בפברואר 1961 התמונה מכאן

ביתו של שימנקה בשינג'וקו, 1 בפברואר 1961
התמונה מכאן

ב-1 בפברואר 1961 בסביבות תשע ורבע בערב, איש צעיר בעל שיער סתור, לבוש בסרבל חום, ומרכיב משקפיים כהים הגיע אל ביתו של שימָנָקָה הוֹג'י (嶋中雄二), נשיא ההוצאה לאור צ'וּאוֹ קוֹרוֹן (中央公論). כשנכנס פנימה, קיבלו את פניו שתי עוזרות בית. הצעיר שלף סכין ודרש לדעת אם בעל הבית נמצא. אחת העוזרות, מָרוּיָמָה קָנֶה (丸山かね) השיבה שבעל הבית לא נמצא. האיש הצעיר לא הסתפק בתשובה הזאת והמשיך פנימה אל תוך חדר האורחים, שם מצא את אשתו של שימנקה, מָסָקוֹ (嶋中雅子). הוא הכריז שהוא איש ימין, ושוב דרש לראות את בעל הבית, וכאשר מסקו אמרה שבעלה לא נמצא, דקר אותה מספר פעמים. העוזרת מרוימה ניסתה לעצור בעד הצעיר, אך הוא דקר אותה בלבה. בינתיים, העוזרת השנייה רצה אל בית השכנים והזמינה אמבולנס, אך כשזה הגיע, הרופאים הצליחו להציל רק את מסקו. פצעיה של מרוימה היו קטלניים.

האיש הצעיר, קוֹמוֹרי קָזוּטָקָה (小森一孝), בן 17, הסגיר את עצמו בבוקר למחרת, והסביר שהכוונה שלו הייתה להרוג את שימנקה הוג'י. קומורי השתייך לארגון ימני בשם "המפלגה הפטריוטית של יפאן הגדולה" (דאי ניפון אַיקוֹקוּטוֹ), ונשא עמו מטפחת שעליה היה כתוב "יחי הקיסר!" (טנו היקה בנזאי) ושיר טנקה, שכנראה היה אמור להיות שיר המוות של הצעיר, שכנראה התכוון להרוג את עצמו לאחר השלמת המשימה: "בחושבו על הקיסר ועל מדינתו כיצד יוכל האדם לחמול על חיי הטל שלו".

פוקזווה שיצ'ירו (1914 - 1987)

פוקזווה שיצ'ירו (1914 – 1987)

מה הביא את האיש הצעיר, בנו הבכור של קומורי יוֹשיוֹ, עוזר תובע במחוז נגסאקי, לבצע את התקיפה? הכול בגלל סיפור קצר שהתפרסם בגיליון דצמבר שנת 1960 של המגזין צ'ואו קורון, ששימנקה היה, כאמור, המוציא לאור שלו. סיפור הנונסנס "פוּריוּ מוּטַן" (風流夢譚, סיפור החלום של עידון חצרוני) פרי עטו של פוּקָזָווה שיצ'ירוֹ (深沢七郎) מתאר התקוממות שמאלנית נגד המשפחה הקיסרית ביפן, וכלל סצנות של כריתת ראשם של הקיסר והקיסרית "שנחבטו והתגלגלו (sutten korokoro) הלאה והלאה" ותיאור של הרגליה הקיסרית – החרב, המראה ואבני החן היקרות – כ"משהו שנראה כמו חרב מפיסת עץ, אחת מהמראות הקטנות האלה שמוכרים בחנויות של ממתקים וצעצועים ואבן מטבעת צעצוע". הסיפור, שמתפתח כשורה של אירועים אבסורדיים שבסופם המספר יורה לעצמו בראש ומתעורר מחלום, קומם את הקבוצות הימניות עד כדי כך שנציגי הימין המתון דרשו משימנקה לצאת בהתנצלות פומבית, "המפלגה הפטריוטית של יפאן" שכרה מסוקים שפיזרו פליירים, בהם דרשה להעמיד את המוציאים לאור לדין של העם ולהוציאם להורג, ואפילו סוכנות משק הבית הקיסרי שקלה צעדים משפטיים, אך בסופו של דבר הסתפקה בהתנצלות אישית של שימנקה. ב-30 בינואר 1961 התקיימה הפגנת ימין גדולה, שאורגנה על ידי "המפלגה הפטריוטית של יפאן", בה נוכחו מעל אלף בני אדם. קומורי, שנכח בהפגנה, נמלא השראה, והחליט לבצע את המעשה הפטריוטי של הוצאה להורג.

furyu-mutan

העמוד הראשון של "סיפור החלום של עידון חצרוני" בצ'ואו קורון, דצמבר 1961

פוקזווה, שהתחיל את הקריירה הספרותית שלו ב-1957 וזכה לתגובות אוהדות, ירד בינתיים למחתרת בעקבות מאות מכתבים שקיבל עם איומים על חייו. שימנקה כינס מסיבת עיתונאים, ויצא בהודעת התנצלות. הוא אמר שזו הייתה טעות לפרסם את הסיפור ושהעורך האחראי על כך פוטר. לפרשה היו השלכות מעבר למחיר האישי ששילמו פוקזווה ושימנקה. אף על פי שחלפו שנים רבות מאז שהקיסר יצא בהכרזה פומבית על אי-אלוהותו, ולמרות חופש הביטוי והדמוקרטיה שיובאו עם הכיבוש האמריקאי ב-1945, עד היום אף הוצאה לאור גדולה לא העזה לפרסם יצירה כל כך בוטה בהתייחסותה למשפחה הקיסרית.

נקודה מעניינת נוספת בסיפור הזה היא מעורבותו של מישימה יוקיו, אותו מישימה שעמד על מרפסת המפקדה של פיקוד המזרח בטוקיו ב-25 בנובמבר 1970 וקרא לחיילים שהתאספו למטה לפעול למען החזרת כבוד ומעמד למוסד הקיסרי. זמן קצר לפני התפוצצות הפרשה, מישימה יצא למסע ברחבי אירופה ואסיה וכששב ליפן ב-20 בינואר 1961 גילה שהוא נמצא בעין הסערה.

מישימה הכיר את פוקזווה. ב-1957 הוא היה בוועדת הפרס לסופרים מתחילים של צ'ואו קורון והיה זה שכתב המלצה מאוד חמה ליצירתו הראשונה של פוקוזווה, הבלדה על נראיאמה (שאולי חלק מכם מכירים בגרסתה הקולנועית מ-1958, בבימוי של קינושיטה קייסוקה או בגרסתו של איממורה שוהי מ-1983). מישימה גם הזמין את פוקזווה לשתף אתו פעולה בסרטו "פחד מוות" (からっ風野郎), עליו עבד במהלך 1960. מישימה כתב את שיר הפתיחה לסרט וביקש מפוקזווה לכתוב את הלחן. כעת מישימה גילה שפשטה שמועה שהוא היה זה שהמליץ לעורכי המגזין לפרסם את סיפורו של פוקזווה, ובעקבות כך התחיל לקבל מכתבים בהם הומלץ לו להיזהר מתאונות דרכים ושריפות. בעקבות האיומים המשטרה הצמידה לו שומר ראש, שגר בביתו מספר חודשים עד שהרוחות נרגעו. מישימה עצמו הכחיש את השמועות וטען (די בצדק) שפוקזווה סופר מספיק ידוע בשביל שלא יזדקק לשום המלצות מצדו. הוא גם זעם על שימנקה, שלדעתו היה המקור לשמועות, בניסיון להסיט מעצמו את האש. אך למעשה, השמועות לא היו לגמרי חסרות בסיס. ככל הנראה מישימה אכן קרא את הסיפור של פוקזווה טרם פרסומו, ואף המליץ לעורכים לפרסם את הסיפור יחד עם הסיפור שלו "אהבת מולדת", כדי למתן את הרושם שהסיפור של פוקזווה עלול ליצור. אך בצ'ואו קורון בחרו לא לפרסם את שני הסיפורים יחד, וכך "אהבת מולדת" ראה אור רק בינואר 1961. יש הטוענים שהפרשה הזאת השפיעה עמוקות על מישימה והעמיקה את העניין שלו בפעילות אידאולוגית קיצונית, אך מישימה סירב עד מותו לשתף פעולה עם גורמי ימין קיצוניים, על אף הדימוי שאולי נוצר לאחר מותו.

רשימת רבי המכר ביפן לשנת 2016

שלום לקוראי הבלוג וברכות לשנה החדשה! שתהיה שנת 2017, שנת התרנגול, נפלאה!

להלן רשימה של רבי מכר בקטגוריה של סיפורת (ספרים בכריכה קשה) שהתפרסמה על ידי מפיצי הספרים הגדולים ביפן Nippan ו-Tohan:

מקום 1:

1אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい) מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ (住野よる), 2015

ספר ביכורים, שבמקור התפרסם בפברואר 2014 באתר "הבה נהיה סופרים" (小説家になろう), המוקדש לסיפורים ורומנים של חובבים. הרומן זכה להצלחה כה גדולה, עד שב-2015 הוצאה לאור פוּטָבָּשָה הוציאה אותו לאור כספר רגיל, וב-2016 הגיע למקום השני בדירוג "הפרס הגדול של חנויות הספרים" (ב-2015 הגיע למקום ה-6). גיבור הספר הוא צעיר מופנם ומתבודד שיום אחד מוצא יומן סודי של אחת מבנות כיתתו יָמָאוּצ'י סָקוּרָה. דרך היומן הזה הוא מגלה שהצעירה החיונית והחברותית חולה במחלת לבלב חשוכת מרפא, ושלא נותר לה זמן רב לחיות. הסוד שמתגלה לגיבור בסופו של דבר מקרב בין שני הצעירים, שעל פניו נראה שאין שום דבר משותף ביניהם.

הסופרת (או הסופר?), ששומרת באדיקות על פרטיותה, הוציאה בינתיים עוד שני ספרים (ראו מקום 5), והעיבוד של ספר הביכורים ייצא למסכי הקולנוע ביולי 2017.

מקום 2:

2יער של כבשים ופלדה (羊と鋼の森) מאת מיאשיטָה נָצוּ (宮下奈都), 2015

הספר זכה במקום הראשון בפרס הגדול של חנויות הספרים ב-2016. הזוכים בפרס מתפרסמים באביב, ולכן לא מפתיע שהיה לספר זמן לצבור קוראים ולעשות חיל במכירות.

גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים.

מקום 3:

3אנשי קוֺנְבּיני (コンビニ人間) מאת מורטה סיאקה (村田沙耶香), 2016

במקום השלישי במכירות – ספר של סופרת באמת נפלאה מורטה סיאקה, שזכה השנה בפרס אקוטגווה. זאת ללא ספק השנה של מורטה, שספריה מתפרסמים וזוכים בפרסים כבר מ-2003, אך רק בשנה החולפת חדרה לתודעה הציבורית, עם זכייתה בפרס הספרותי החשוב ביותר.

גיבורת הספר, פוּרוּקוּרָה קייקוֺ, היא אישה בת 36, עדיין לא נשואה ומועסקת כעובדת זמנית בקוֺנְבּיני (חנות נוחות). היא עצמה מאושרת מחייה, לאחר שבצעירותה התקשתה להבין את החוקים לפיהם העולם סביבה פועל. סדר היום הקבוע והחוקים הברורים של עבודה בקונביני גורמים לה להרגיש שהיא מצאה את מקומה בעולם, אך משפחתה וחבריה מודאגים מכך שהיא הולכת בתלם. מבחינת החברה עומדות בפניה שתי אפשרויות, או להתחתן וללדת ילדים או למצוא עבודה קבועה ומכובדת, אך זה לא מה שקייקו עצמה מחפשת. לא  מדובר כאן בספר על ניכור רגשי וחברתי האופייני לגיבורים של מורקמי הרוקי ויושימוטו בננה, אלא יותר סאטירה על החברה היפנית (וכן, גם שלנו) המתקשה להכיל מגוון דרכי חיים, למרות הדגש על חופש הבחירה ועל העדפותיו של הפרט בשיח הציבורי ובמדיה.

מקום 4:

4ניצוץ (火花) מאת מָטָיוֺשי נָאוֺקי (又吉直樹), 2015

הספר של הקומיקאי הידוע זכה בפרס אקוטגווה באוגוסט 2015 ומאז לא יורד מהכותרות. בשנה שעברה הוא היה הספר הנמכר ביותר, אבל גם השנה נכנס לחמישיה הפותחת.

גיבור הספר הוא קומיקאי מָנזאי בשם טוֺקוּנָגָה. מָנזאי (漫才師) הוא סגנון קומי יפני מסורתי – בדרך כלל שני אנשים העומדים על במה ומשעשעים את הקהל באמצעות שיחה מצחיקה שמנהלים ביניהם. ההומור מבוסס על אי הבנות הנובעות ממשחק מילים. הספר עוקב אחר מערכת היחסים בין טוקונגה לקָמִיָה, קומיקאי מנזאי מצליח. קמיה לוקח את טוקונגה תחת חסותו בתמורה לכך שטוקונוגה יכתוב את הביוגרפיה שלו. בדרך נחשף בפני הקורא העולם המרתק של האומנות הקומית מנזאי.

השנה יצאה סדרה בנטפליקס המבוססת על הספר.

מקום 5:

5שוב ראיתי את אותו חלום (また、同じ夢を見ていた) מאת סומינו יורו, 2016

הרומן השני של סומינו יורו גם הוא נכנס לחמישיה הפותחת. הגיבורה של הספר היא תלמידת בית ספר יסודי קיוֺנָגי נָנוֺקָה, ילדה פיקחת, אך חסרת חברים. דרך מפגשיה עם ילדות ונשים אחרות בשכונה – האישה הזקנה, האישה שכולם מכנים אותה "כלבה", ותלמידת תיכון החותכת את עצמה – מתחקה הספר אחר המשמעות של "אושר" ואחר הדברים שבני אדם היו רוצים לשנות בחייהם.

מקום 6:

6לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに) מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ (川口俊和), 2015

השמועה אומרת שאם מגיעים לעיר מסוימת, לבית קפה מסוים, ומתיישבים בכיסא מסוים, תוכלו לבקש לחזור לכל נקודה בעברכם שתרצו. ארבעה סיפורים של אנשים שונים שמנסים את מזלם בחזרה לעבר: סיפורו של זוג שנפרד זמן קצר לפני שהבחור החליט להציע נישואים, סיפורם של איש שהולך ומאבד את הזיכרון והמטפלת שלו, סיפורן של אחיות, שאחת מהן ברחה מהבית, והסיפור של אישה שעובדת באותו בית קפה.

מקום 7:

7גן עדן של צפרדעים (カエルの楽園) מאת היקוּטה נאוקי (百田尚樹), 2016

היקוּטה התפרסם במיוחד בעקבות עיבוד ספר הביכורים שלו זירוֺ נצחי (永遠の0, 2006) לקולנוע ב-2013, שזכה לשבחים רבים, אך גם לביקורת בשל התיאור האוהד של טייסי קמיקזה. היקוטה ידוע בהתבטאויותיו הלאומניות ובהכחשת טבח ננקינג.

הספר החדש מתאר את ארץ הצפרדעים, שתושביה מנסים בכל מחיר לשמור על חוק המונע מהם להלחם (סעיף 9 בחוקת יפן, המונע מיפן להשתתף בלוחמה?), אך המבקרים במדינה מגלים במהרה, שלמרות החזות השלווה של ארץ הצפרדעים, מי שבאמת שולט בה הוא מלך עַיט (ארה"ב?).

מקום 8:

8מלך היבשה (陸王) מאת איקֵאִידוֺ ג'וּן (池井戸潤), 2016

איקאידו הוא סופר מפורסם, שרבים מספריו עובדו לסדרות טלוויזיה מצליחות, כמו Hanzawa Naoki, המתרחשת באחד הבנקים הגדולים ביפן, שהפרק האחרון שלה גרף 42.2% אחוזי צפיה. איקאידו ידוע בעיסוקו בעולם העסקים והכלכלה של יפן.

בספר החדש, בעל עסק קטן של נעלי טאבי מחליט להפיח רוח חדשה בעסקים המדשדשים, ולהשתמש בידע שצבר בייצור הנעליים המסורתיות כדי לייצר נעלי ריצה.

 מקום 9:

9ונוס המסוכנת (危険なビーナス) מאת היגשינו קייגו, 2016

היגשינו הוא סופר ידוע ואהוב מאוד שכותב בסוגת מתח ומסתורין, ועוד ב-1985 זכה בפרס אדוגווה רנפו, היוקרתי ביותר בתחומו. את הספרים שלו אפשר למצוא ברשימת רבי המכר לאורך שנים (בשנה שעברה ספרו המכשפה של לפלס (ラプラスの魔女) דורג רביעי ברשימת רבי המכר השנתית).

בונוס המסוכנת הגיבור הולך ומתאהב באשתו של אחיו הצעיר, שעקבותיו נעלמו.

מקום 10:

10הבית בו ישנה בת הים (人魚の眠る家) מאת היגשינו קייגו, 2015

רק כדי להוכיח לכם עד כמה הסופר הזה פופולרי – גם המקום ה-10 ברשימת רבי המכר שייך לו.

זוג שרק מחכה שבתם תסיים את מבחני הקבלה שלה לבית ספר יסודי כדי להתרגש, מקבל בשורה מרה – הבת טבעה בבריכה. כשהשניים מגיעים לבית חולים הם עומדים בפני החלטה קשה – האם לנתק את בתם שמתה מוות מוחי מהמכשירים.

ויש גם חדשות טובות בשביל הקוראים בעברית. ספר אחד שלו תורגם לעברית. חפשו את נאמנותו של החשוד X בתרגומה של עינת קופר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2011).

הכינו את הלימונים! חנות מארוזן בקיוטו נפתחת מחדש

חנות הספרים של רשת מארוּזֶן נפתחה מחדש בקיוטו, לאחר שסגרה את שעריה לפני עשר שנים.

החנות בקיוטו והרשת כולה פופולאריות מאוד בקרב מבקרים ותושבים מערביים, כיוון שניתן למצוא שם מגוון רחב של ספרים באנגלית ובשפות אחרות. בנוסף, החנות בקיוטו זכתה לתהילה בעקבות פרסומו של הסיפור הקצר "לימון" מאת קאג'יאי מוטוג'ירו (1901-1932 ,Kajii Motojirō) ב-1931.

הוצאה חדשה של ספרו של קאג'יאי מוטוג'ירו

הוצאה חדשה של ספרו של קאג'יאי מוטוג'ירו "לימון"

הגיבור של "לימון" סובל משחפת, תשישות נפשית וחוב ענק, ולא מוצא מנוח בעירו קיוֹטוֹ. הוא מסתובב ללא כל מטרה ברחובות ומרגיש "שגוש מְבַשר רעות לוחץ ללא הרף על לבו". במהלך שיטוטיו הגיבור מגיע לחנות ירקות, בה הוא אוהב לבקר ולהסתכל על הסחורה. הפעם מושכים את עיניו לימונים, מוצר נדיר יחסית בשביל חנות כל כך קטנה. ברגע שהוא קונה לעצמו לימון אחד, עננת הדיכאון שאפפה אותו מתפזרת והוא מרגיש הקלה מיידית. נדמה לו שריח הלימון אף מרפא את ריאותיו החולות. הוא ממשיך לשוטט ברוח מרוממת ומוצא את עצמו מול חנות "מארוזן", שבעבר הסבה לו תענוג, אך לאחרונה המראה של מדפי הספרים ושל הסטודנטים שפוקדים אותה מדכא אותו והוא נמנע מלהיכנס לשם. הפעם הוא מחליט להיכנס, אך ברגע שרגלו דורכת בחנות, הקלילות המחודשת שהרגיש נוטשת אותו והדיכאון שוב אוחז בלבו. הוא מתקדם למחלקה של ספרי אומנות, מתחיל להוציא ספרים מהמדפים ולערום אותם זה על גבי זה. המאמץ מכריע אותו והוא נזכר בכאב כמה אהב פעם לדפדף בספרים האלה וכמה נהנה מהם. לפתע הוא נזכר בלימון שלו ומחליט לערום את הספרים מחדש ולהניח את הלימון בראש המגדל. כשהוא מסיים את עבודתו ויוצא מהחנות אל הרחובות, הוא מרגיש כאילו הניח בחנות פצצת זמן, והמחשבה מלהיבה אותו.

להמשיך לקרוא

ספרות יפנית ברשת

כשיש תרגום של סיפור או שיר יפני ברשת אני בדרך כלל שמה קישור בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל היום יש מספר קישורים וגם הודעה על זוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי, כך שהחלטתי לאגד הכול בפוסט אחד.

matayoshi

מטיושי נאוקי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה

1. פרסי אקוטגווה/ נאוקי
את פרס אקוטגווה חולקים הפעם שני יוצרים – האנדה קייסקה (Haneda Keisuke) עבור スクラップ・アンド・ビルド (באותיות פונטיות scrap and build) ומטאיושי נאוקי (Matayoshi Naoki) עבור 火花 (ניצוץ). אף על פי שיש שני זוכים, מטיושי נאוקי לגמרי גנב את ההצגה בתקשורת. מדובר בקומיקאי ידוע, הפועל בלב התרבות הפופלרית, שזוכה בפרס הניתן על מה שמכונה "ספרות טהורה" או ספרות רצינית. הזכייה שלו הפיחה רוח במפרשיו של השיח לגבי גבולות הספרות הגבוהה והנמוכה ועל המשמעות של מושגים אלה בתקופתנו.

בפרס נאוקי, שזה הפרס הניתן לספרות פופולארית, זכה היגשיאמה אקירה (Higashiyama Akira) עבור流 (זרם). אוהבי מנגה ואנימה יזהו אותו בוודאי כמחבר של Naruto Dokonjo Ninden, שנכתב בהשראת הסדרה נארוטו.

2. בגיליון הנוכחי של מגזין Asymptote אפשר למצוא שני תרגומים מיפנית: שירי טנקה של היאשי אמארי (Hayashi Amari) בתרגום Jon Holt, וקטע מתוך ספרה של טוואדה יוקו 雲をつかむ話 שתורגם כ-As Clear as a Cloud. אני תמיד מורידה את הכובע בפני מי שמעזה לתרגם את טוודה, שמשחקיה בשפה יכולים לבלבל גם קורא יפני מתורגל בקריאה לא פשוטה. אז כל הכבוד ל-Sayuri Okamoto ו- Sim Yee Chiang האמיצים. הספר, אגב, עומד אצלי על מדף "הספרים שאני רוצה לקרוא, אך טרם הגעתי אליהם", או ביפנית tsundoku.

מזכירה גם שב- Asymptote ניתן לקרוא את כל הקטעים במקור, אז כל מי שקורא יפנית, לומד יפנית או סתם רוצה להסתכל איך זה נראה ביפנית – מאוד מאוד כדאי.

3. במגזין GRANTA פתחו לקריאה חופשית את הסיפור של קווקמי מיאקו (לא להתבלבל עם קווקאמי הירומי, המוכרת לכם משמיים כחולים, אדמה לבנה). הסיפור About Her and the Memories That Belong to Her שתורגם על ידי Hitomi Yoshio מטריד ומהפנט בו זמנית. מי שיתעניין בסופרת (ואני בטוחה שתתעניינו), תוכלו לקרוא (חינם) קטע מתוך Breasts and Eggs בגיליון אוגוסט 2012 של Words Without Borders. כמו כן, סיפור שלה Dreams of Love etc. הופיע בגיליון מס' 3 של Monkey Business (זה לא בחינם, אך ניתן לרכישה בפורמט אלקטרוני).

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (6 מתוך 8)

לעבור לחלק 5

14. נישואין
"את יודעת, את לא יכולה מיד להתחיל לבזבז כסף על שטויות", נזף באשתו יום למחרת חתונתו. אך זו לא הייתה בדיוק הנזיפה שלו, אלא מה שדודתו מצד אמו אמרה לו לומר. האישה התנצלה לא רק בפניו – זה ברור מאליו – אלא גם בפני דודתו. זה היה בחדר מול עציץ הנרקיסים הצהובים שהיא קנתה עבורו.

15. הם
הם חיו חיי שלווה. תחת צלם הרחב של עלי עץ הבננה[1]. שהרי ביתם היה בעיירת חוף המרוחקת שעה שלמה של נסיעה ברכבת מטוקיו.

16. כרית
הוא הניח את ראשו על כרית המפיצה ניחוח של ספקנות וקרא ספר של אנטול פראנס. הוא כלל לא שם לב שבכריתו שוכן קנטאור.

17. פרפר
באוויר רווי בריח אצות, פרפר פרש את כנפיו. לרגע קט הוא חש את מגע כנפיו של הפרפר בשפתיו היבשות. אך עוד שנים רבות לאחר מכן אבקת הכנפיים של הפרפר המשיכה לנצנץ על שפתיו.

 18. ירח
הוא פגש אותה במדרגות של מלון אחד. גם בצהריי היום פניה היו כאילו טבולות בתוך זוהר הירח. הוא ליווה אותה במבטו (הוא מעולם לא פגש אותה לפני כן) וחש עצב שלא ידע עד כה.

19. כנפיים מלאכותיות
מאנטול פראנס הוא עבר אל הפילוסופים של המאה השמונה עשרה. אך אל רוסו לא התקרב. אולי משום שהיה פן באישיותו – אותו פן הנוח להתלהט – שהיה קרוב לרוסו. הוא פנה אל פילוסוף אחר, מחבר "קנדיד", שהיה קרוב יותר לפן האחר שלו – הפן המלא בהיגיון קר.

הוא היה בן עשרים ותשע, ועבורו החיים לחלוטין איבדו את האור. אך וולטר העניק לו כנפיים מלאכותיות.

הוא פרש את כנפיו המלאכותיות, ובקלילות המריא אל השמיים, וכך השמחה והעצב של החיים הלכו ושקעו מול עיניו, אפופים בזוהר ההיגיון. בהשליכו לגלול וגיחוך אל העיר העלובה, הוא טיפס במעלה המרחבים הפתוחים הישר אל השמש. כאילו שכח מאותו יווני עתיק, שנפל וטבע בים, בגלל שזוהרה של השמש שרף את כנפיו המלאכותיות, הזהות בדיוק לשלו.

20. שלשלאות

הוא ואשתו עברו לגור בביתם של הוריו המאמצים. זה קרה בעקבות התקבלותו לעבודה באחד העיתונים. הוא שאב כוח מהנייר הצהוב עליו היה כתוב "חוזה עבודה". אך במבט לאחור התברר שלפי החוזה כל החובות חלים עליו, ואילו ההוצאה פטורה מכל אחריות.

21. המשוגעת
שני נהגי ריקשה רצו בדרך פרברית נטושה ביום סגרירי. רוח מלוחה נשבה והיה ברור שהדרך מובילה אל הים. הוא ישב בעגלה השנייה, ותהה מה בדיוק הוביל אותו לכאן, לפגישה הזאת, שלא היה לו בה כל עניין. זאת בטוח לא הייתה אהבה. ואם זאת לא אהבה… כדי להימנע מלהשיב על השאלה הזאת הוא התמקד במחשבה ש"לפחות אנחנו שווים כאן".

בעגלה הראשונה נסעה המשוגעת. אחותה הקטנה התאבדה מרוב קנאה כלפיה.

"עכשיו כבר אין מה לעשות", חשב לעצמו.

הוא חש כלפי בתו של המשוגע, כלפי האישה הזאת שרק חושים חייתיים חזקים מילאו אותה, שאט נפש מסוימת.

שתי העגלות חלפו על פני בית קברות שנדף ממנו ריח ים ואצות. מאחורי גדר זרדים שצדפות דבקו אליה, נראו מצבות שחורות. הוא הביט אל הים שנצץ חלושות מעבר למצבות, ולפתע חש בוז כלפי הבעל של הבחורה הזאת, אותו בעל שלא הצליח לשבות את לבה[2].

22. צייר

זה היה איור באחד העיתונים. אך ציור הדיו של תרנגול נשא חותם של אישיות יוצאת דופן. הוא שאל את אחד מחבריו על האמן.

שבוע אחד בלבד לאחר מכן, האמן הגיע לבקרו. עבורו היה זה אחד האירועים המדהימים ביותר שקרו לו בחייו. בתוך צייר זה הוא גילה שירה לא ידועה לאיש, וגילה גם את הנפש שלו עצמו, שגם על קיומה לא ידע עד אז.

בערבו של יום סתווי צונן, שיבול דוחן יחיד הזכיר לו מיד את הצייר. הצמח הגבוה העטוף בשריון עליו, פרש על פני סוללת האדמה את שורשיו הדקיקים, כמו סיבי עצב. כמובן, הפגיעות הזאת הייתה גם הדיוקן העצמי שלו. אך הגילוי הזה רק דיכא אותו.

"מאוחר מדי. אך ברגע האמת…"[3]

deathmask3

דיוקן לאחר המוות של אקוטגווה ריונוסקה, פרי עבודתו של אוֹאָנָה ריוּאיצ'י

[1] בבית אליו עברו אקוטגווה ופוּמי

[2] המשוגעת היא המשוררת הידֶה שיגֶקוֺ (1890- ?, ג'יי רובין (Jay Rubin) מציין את 1973 כשנת מותה, אבל במקורות יפניים שראיתי, שנת המוות מוגדרת כלא ידועה). אקוטגווה פגש אותה בסלון ספרותי כשנה לאחר נישואיו לפומיקו, וביוזמתה התפתח ביניהם רומן קצר אך כואב. אם תחפשו אותה בגוגל, בקושי תמצאו אזכור שלה. אין לה ערך בויקיפדיה ולא ניתן להשיג את השירים שלה ב'אמאזון' יפן. היא מוזכרת רק כאישה תאוותנית ושערורייתית שפיתתה את אקוטגווה וגרמה לו סבל רב.

[3] הצייר הוא אוֹאָנָה ריוּאיצ'י (1890-1973), שאייר את רוב כריכות הספרים של אקוטגווה.

לעבור לחלק 7