חתולים בספרות יפנית

יפנים וחתולים

מי שביקר אי פעם ביפן (וגם מי שלא) בוודאי מכיר את החתולים החמודים עם הכף המורמת שיושבים בכניסה לחנויות ומסעדות ונמכרים ברבבות לתיירים המחפשים מזכרת "יפנית". החתול – מָנֵקי נֵקו, החתול המזמין – אמור למשוך או להזמין מזל אל העסק או הבית בו הוא מוצב. ייתכן שאתם מכירים גם את דורימון (ביפנית מבוטא דוראמון), החתול הכחול, גיבור של סדרת אנימציה יפנית פופלרית. ואולי שמעתם גם על נֵקוֺ קפה – בתי קפה מיוחדים, בהם מבקרים שמנועים מלהחזיק חיית מחמד בבית, יכולים לבוא ולבלות קצת בקרבת חתולים (אגב, הטרנד התחיל בכלל בטיוואן, אבל יפנים אימצו אותו באהבה רבה). ואולי אפילו שמעתם על אי החתולים (או אף ביקרתם? אני לא, אבל ספרו לי את רשמיכם, אם כן) – האי הקטנטן אאושימה לחופי האי שיקוקו שהפך לאטרקציה תיירותית בשל אוכלוסיית החתולים העצומה שלו – נכון לאוקטובר 2020 התגוררו באי בעל שטח של כ-125 קמ"ר 6 בני אדם לצד יותר מ-120 חתולים. החתולים אהובים עד כדי כך שבטוקיו יש חנות ספרים שכל מרכולתה מוקדשת לחתולים (הזכרתי אותה בפוסט על טיול בחנויות ספרים). יפנים כמובן אוהבים גם כלבים (תחשבו, למשל, על האצ'יקו), אבל סטטיסטיקה מראה שבמרוצת השנים העניין בחתולים התחיל לגבור על העניין בכלבים. פרופסור מָנָבּוּ אָקָגָוָה מאוניברסיטת טוקיו מסביר את ההעדפה לחתולים באופיים העצמאי לעומת הכלבים וגם מקשר את העניין בחיות מחמד באופן כללי לירידה בילודה. (בשנת 2015 התפרסמה ידיעה שביפן יש כ-20 מיליון חיות מחמד – כלבים וחתולים – לעומת כ-16 מיליון בלבד של ילדים מתחת לגיל 15). אפשר אפילו לראות את הקשר בין דמוגרפיה לבין העניין הגובר בחתולים בגרפים שלמטה. הגרף הראשון יכול לשקף את השינוי בהתעניינות בחתולים לעומת כלבים – עד שנת 2008 מספר הספרים בהם הופיעה המילה "כלב" בכותרת היה גדול יותר ממספר הספרים בהם הופיעה המילה "חתול". בשנת 2008 חל מהפך וזו הייתה גם שנת שיא מבחינה דמוגרפית, ולאחר מכן, כפי שאפשר לראות בגרף השני, אוכלוסיית יפן התחילה לרדת. שנת 2008 הייתה גם השנה בה פקד את העולם משבר כלכלי גדול שהשפיע באופן משמעותי גם על יפן. כמובן אי אפשר באמת להסיק מסקנות מרחיקות לכת משני גרפים כאלה, אבל עדיין מעניין לחשוב שהעניין שלנו בבעלי חיים קשור למצב הכלכלי והדמוגרפי. פרופסור אקגוה מדבר על שתי סיבות בגינן בני אדם מעדיפים חתולים על פני כלבים. האחת היא שמשום היותם עצמאיים ולא נאמנים לבעלים כברירת מחדל, החתולים מאפשרים לאדם לחוות אהבה בלתי תלויה בדבר, ואם החתול כבר מביע חיבה כלבי הבעלים, תחושת הסיפוק של האדם גדולה במיוחד, משום שגילוי החיבה הזה אינו מובן מאליו כמו במקרה של כלב. הסיבה השנייה היא בכך שחיים משותפים עם חתול במשך כעשרים שנה מאפשרים לאדם לחוות את כל מגוון הקשרים האנושיים – בתחילה החתול הקטן הוא כמו תינוק שבמהרה הופך למעין בן או בת, אחר כך הקשר עם החתול מתפתח לזה של אהוב או אהובה ואז למערכת יחסים של בני זוג, ולבסוף נוצר קשר הדומה לזה שיש לאדם עם הורה מבוגר. קשת רחבה כזאת כמובן אינה מתאפשרת עם בן אדם אחד, ואילו החתולים יכולים להעניק לנו אותה.

השוואה בין מספר הספרים המקוטלגים בספריה הלאומית בטוקיו שבכותרתם מופיעה המילה "חתול" ו"כלב" לפי שנת הוצאה בין השנים 2000-2020
שינוי באוכלוסיית יפן בין השנים 2000-2020

היסטוריה של חתולים בספרות יפנית

עמוד מתוך מילון Wamyō Ruijushō (938), כרך 9. אפשר לעיין באתר הספרייה הלאומית של יפן

במאה השישית לספירה, כאשר השלטון היפני החליט לאמץ את הבודהיזם באופן רשמי, נזירים בודהיסטיים רבים החלו להגיע ליפן מסין וקוריאה ועמם מגילות וחפצי פולחן אחרים. המגילות היקרות היו רגישות לנזק הנגרם על ידי מכרסמים, וכך יחד עם כתבי קודש, ידע ומיומנויות באדריכלות, וכתב הסימניות, הגיעו ליפן גם חתולים, כמגיני הדהרמה מפני נזק חומרי. עד אז החתול לא היה מוכר ליפנים, וכך יצא שבכתובים לעיתים התרחש בלבול בין שׁוּעַל רָקוּן הידוע יותר בשמו היפני טאנוקי (狸) לבין חתול (猫). ככל הנראה הייתה תקופה בה חתול מבוית רגיל נקרא "טאנוקי בית" (狸家). בספרות היפנית "החתול" הוזכר לראשונה באוסף סיפורים בודהיסטיים בשם ניהון ריוֺאׅיקׅי שנערך בסוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9, שם גם נעשה השימוש בסימנית 狸 תוך ציון שיש לקרוא אותה כ"נֵקו" (למי שלומד יפנית, הקריאות באותה תקופה עדיין לא נכתבו בכתב פונטי, אלא באמצעות סימניות בתפקידן הפונטי, כך שמעל 狸 היה כתוב 禰古).

צוקיאוקה סטטי (Tsukioka Settei) – הנסיכה השלישית ממעשה גנג'י (מאה 18). מאוסף מוזיאון מטרופוליטן לאומנות, ניו-יורק

דרך אגב, יש מספר הסברים אטימולוגיים להיווצרותה של המילה "נקו". במילון שנערך באמצע המאה ה-10, הקריאה של הסימנית 猫 ניתנת כ-nekoma, וחוקרים מציעים הסבר שהמילה הגיעה מתיאור של חתול כבעל חיים שמרבה לישון – nekomu (אף שהתיאור של חתול באותו מילון הוא "דומה לנמר, אבל קטן; צד עכברים למאכל"). בהתאם קיים גם הסבר הנובע מהמאפיין הזה של חתולים. במילון משנת 1699 שנערך על ידי הפילוסוף קייברה אקקן (Kaibara Ekken) מוסבר שחתול הוא מי שאוהב (konomu) עכברים (nezumi):

NEzumi o KOnomu = NEKO

מיצירות מפורסמות כמו ספר הכרית של סיי שונגון ומעשה גנג'י של מורסקי שיקיבו אנחנו מגלים שחתולים הפכו לחלק מחיי חצר. סיי שונגון כותבת שבין החתולים היפים ביותר הם אלה שגבם שחור ובטנם לבנה, ובאחת מהרשומות ביומנה מופיעה חתולה שלא רק שהיא מתגוררת בארמון אלא אף הוענק לה תואר אצולה, וכשאחד הכלבים בארמון התנפל עליה שלא באשמתו, הוא נידון להגליה לאי המיועד לכלבים שוטטים, ורק לאחר תלאות רבות זוכה לחנינה קיסרית. אגב, ביומנו של אחד מאנשי האצולה מאותה תקופה מוזכר שבהמלטה של אחת מחתולות החצר נכחו שרים רבי מעלה, כך שנראה שלחתולות החצר באמת היה מעמד מיוחד. במעשה גנג'י חתול משחק תפקיד מרכזי באחד האירועים הדרמטיים ביצירה. קשיווגי (Kashiwagi), בנו של חברו הטוב של הנסיך גנג'י, מעוניין להתחתן עם אחת מבנותיו של הקיסר סוזקו (Suzaku), המוכרת בשם "הנסיכה השלישית", אבל מגלה שגנג'י כבר צירף אותה להרמונו. יום אחד קשיווגי מבקר בביתו של גנג'י יחד עם עוד מספר אנשים. הנשים, כרגיל, היו מאחורי פרגודים, מוסתרות מעיניהם של הגברים, אבל אז, חתול שהסתבך בחבל זינק החוצה מבין וילונות הפרגוד והסיט אותם, וכך דמותה של הנסיכה השלישית נחשפה לעיניו של קשיווגי במלוא יופיה. עד אז הוא רק שמע עליה, אך כעת משראה אותה כבר לא היה מוכן לוותר, על אף שהייתה כבר שייכת לגבר אחר. כתוצאה מהקשר שנוצר ביניהם לנסיכה השלישית נולד בן – קאורו (Kaoru), אותו גנג'י מחליט לגדל כבנו, על אף שהוא מגלה על הקשר בין קאשיווגי לנסיכה. כל הסיפור מסתיים בטרגדיה כשהנסיכה השלישית עוזבת למנזר וקשיוואגי בסופו של דבר מת ממה שאולי אפשר לכנות לב שבור.

נקומטה, מתוך מגילה מאוירת של מאה שדים (Hyakkai Zukan ,1737) מאת Sawaki Suushi

בעוד בספרות של תקופת היאן (794 – 1185) שהתפתחה סביב החצר הקיסרית הודגשו המאפיינים האסטתיים של חתולים כחיות מחמד, בתקופה שלאחר מכן, תקופת קמקורה (1185 – 1333), שהתאפיינה בהתבססות של שלטון השוגונים ובדעיכה הדרגתית של התרבות החצרונית, החתולים התחילו להופיע בהקשרים יותר מסתוריים ומפחידים. ביומנו הפואטי (שכנתב בסינית) של אחד המשוררים החשובים של יפן פוג'יוורה טייקה (1162 – 1241, Fujiwara no Teika) יש תיאור של יצור אל-טבעי נֵקוֺמָטָה, שהוא למעשה חתול פראי שחי בהרים או חתול בית מבוגר משנה צורה. פוג'יוורה מתאר את היצור כבעל פני חתול וגוף של כלב, אבל הוא ממשיך להופיע באגדות ופולקלור בצורות שונות. היצורים מקושרים למוות, מיוחסת להם יכולות לתקשר עם מתים, הם יודעים לשנות צורה ולעיתים מופיעים כנשים יפות ומפתות, שלעיתים בפירוש מזוהות עם זנות. החתולים התחילו לאבד מהעל-טבעיות שלהם במחצית השנייה של תקופת אדו (1603-1867), כשככל הנראה הפכו לחיית בית נפוצה לא רק בקרב אצולה, אלא גם בקרב אוכולוסיית פשוטי העם העירונית. אם כי, רוחות של חתולים מפחידים המשיכו להופיע פה ושם בסיפורי פולקלור ומחזות קבוקי, כמו רוח החתול הענק מאוֺקָזָקי, שאגב, ממשיכה לרדוף את דמיונם של יוצרים גם בתקופה המודרנית. הצייר המפורסם אוטגווה קוניושי (1798 – 1861, Utagawa Kuniyoshi) היה ידוע בחיבתו הרבה לחתולים (תלמידיו סיפרו שהסטודיו שלו תמיד היה מלא בהם) ויצר אינספור תדפיסים בהם מככבים חתולים בצורותיהם השונות – כחיות מחמד, כדמויות אנושיות מגוחכות וכמפלצות מפחידות. כמובן, חתולים הופיעו גם בשירי הייקו. למשל הנה אחד של איסה קוביאשי (1763 – 1828):

חתלתול
מנחית את כפו
על עלה שלכת

Neko no ko ga choito osaeru ochiba kana

והנה שיר אחר המקשר בין חתולים לאהבה (נושא שמרבה להופיע בהייקו) מאת שידָה יאבָּה (1662 – 1740)

אהבתו של חתול
מראשיתה – יללות
כמה עצוב

neko no koi shote kara naite aware nari

אוטגווה קוניושי, חתולים כחמישים ושלוש תחנות של דרך טוקאידו (1850)

חתולים בספרות יפנית מודרנית

כריכה של המהדורה הראשונה
של "אני חתול"

אין ספק שהחתול המפורסם ביותר בעת המודרנית הוא החתול נטול השם של נצומה (נטסומה) סוסקי (1867 – 1916) מספרו אני חתול (תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג וידיעות ספרים). הרומן הסטירי היה יצירת הביכורים של סוסקי, אותה פרסם בעשרה חלקים בכתב עת ספרותי בין השנים 1906-1905. למעשה, סוסקי לא התכוון לכתוב רומן, אלא פרסם את החלק הראשון כסיפור קצר, אבל עורך כתב העת התלהב מהטקסט ומתגובות הקוראים ושכנע אותו להמשיך. בתקופה בה התחיל לכתוב את הספר לימד סוסקי ספרות אנגלית באוניברסיטת טוקיו, כך שדמותו של המורה, מר עיטוש (או צ'ינו קושאמי), שבביתו גר החתול, מבוססת במידה מסוימת על סוסקי עצמו. המספר מתבונן במבטו החתולי על המעמד החברתי החדש שצומח ביפן וחושף את האפרוריות של מי שמתיימר להיות האינטליגנציה המלומדת והנאורה. חתולים היוו השראה והופיעו גם ביצירותיהם של סופרים ומשוררים אחרים של תחילת המאה ה-20. למשל, אחד מסיפורי הילדים הידועים ביותר של מיאזווה קגנ'י (1896 – 1933) נקרא "משרד החתולים", בו מסופר על משרד בו יושבים ארבעה חתולים-פקידים והבוס שלהם ועוסקים בחקר היסטוריה וגיאוגרפיה כדי לספק מידע נחוץ לחתולים המתעניינים באזור בו יוכלו למצוא עכבר מסוג מסוים או רוצים לדעת איפה כדאי להיזהר במיוחד. הבעיה היא שבסופו של דבר המשרד נסגר כתוצאה מחיכוכים פנימיים ובעיקר בשל כך ששלושה פקידים מציקים ומתנהגים בגסות לפקיד הרביעי – חתול תנור פחמים – שתמיד סובל מקור משום שנולד בחודשי הקיץ. סופר מפרוסם אחר, ג'ונאיצ'ירו טניזקי (1886 – 1965), סיפר שהוא התחיל לחבב חתולים בזכות בודליר, שהיה ידוע כמי שמעדיף את חברת החתולים על פני חברת בני אנוש והקדיש להם מספר שירים, שנכללו באוסף "פרחי הרע". טניזקי, שבעצמו תרגם מספר משיריו של בודליר מאנגלית ליפנית (הוא לא ידע צרפתית וקרא את המשורר באנגלית), כנראה הושפע או הזדהה עם תפיסת החתולים האירוטית של בודליר, שבשירי החתולים שלו דימה את החתול לאישה. בספרו חתולה, שוֺזוֺ, ושתי נשים (לא תורגם לעברית. באנגלית: A Cat, a Man, and Two Women בתרגום Paul McCarthy) טניזקי עוסק בנושאים האהובים עליו של יופי, אירוטיקה ויחסים מניפולטיביים (אם קראתם את המפתח בתרגום דורון ב. כהן תדעו על מה אני מדברת) – יש כאן גבר לא יוצלח המוצא את עצמו לכוד בתוך יחסים מניפולטיביים עם אשתו שינקו, שממנה הוא מתגרש, ואשתו החדשה פוקקו, אך ללא ספק גיבורת היצירה היא לילי החתולה, אותה שוזו מאמץ עוד בצעירותו ואליה מרגיש חיבה מיוחדת. הנשים בחייו של שוזו לא מחבבות כל-כך את החתולה, ומשתמשות בה כדי לתמרן את שוזו, אבל גם לחתולה יש רעיונות משלה. מה שיפה בספר הזה הוא שטניזקי לא סתם הופך את החתולה למטאפורה או לסמל של נשיות, אלא גם מצליח לצחוק מתוך מודעות עצמית על בני אדם בכלל, וסופרים בפרט, המשליכים על חתולים את הרגשות, התשוקות והפחדים שלהם. אגב, בזמן שכתב את הספר הזה, טניזקי בעצמו עבר גירושין וגם היה באמצע עבודתו על תרגום ליפנית מודרנית של מעשה גנג'י.

מהדהדורה ראשונה של "עיר של חתולים" (הספר כלל 7 יצירות נוספות)

חתולים היוו השראה גם עבור משוררים, ואחד הידועים בהם היה סאקוטרו האגיוורה (1886 – 1942). הוא הקדיש מספר שירים לחתולים, שהפכו בשיריו לעיתים מזוהים עם האורבניות הגואה והמבלבלת של תקופתו, ולעיתים עם עולם הדמיון המתקיים לצד העולם הרגיל שבו אנחנו חיים. הסיפור הקצר המפורסם שלו (אולי אפילו אפשר לקרוא לו שיר-פרוזה) נקרא "עיר של חתולים" (1935) ובו המספר, שמרבה לחוות תחושה של בלבול ואובדן כיוון בעיר, נוסע לבקר בעיירה מרוחקת בה תושבים מספרים מעשיות על קבוצות אנשים אחוזים ברוחות של חתולים, ובעודו מטייל בה טועה בדרך ומוצא את עצמו ברחובות של שכונה יפהפיה, בה אנשים אלגנטיים ומנומסים מסתובבים ברחובות. אך היופי הזה משתנה בן רגע למראה מבעיט של עיירה נטושה שורצת חתולים. לבסוף מוצא את עצמו המספר שוב בעיירה הרגילה והמוכרת, ותוהה האם המציאות האמתית היא העיירה, עיר החתולים, או שניהם. לצערי לא אוכל להפנות אתכם לתרגום בעברית, אבל יש תרגום מעולה שלHiroaki Sato לאוסף שנקרא Сat Town, הכולל שירים ממספר אוספי שירה של האגיוורה. את ההדים ל"עיר של חתולים" של האגיוורה אפשר כמובן למצוא בספרו של הרוקי מורקמי, 1Q84, שם הגיבור טנגו נוסע ברכבת לעיירה קטנה כדי לבקר את אביו הסובל מהפרעה קוגנטיבית מסוימת. במהלך הנסיעה ברכבת טנגו קורא אוסף סיפורים קצרים בשם "עיר החתולים", שנכתב בין שתי מלחמות עולם על ידי סופר גרמני כלשהו שטנגו לא מכיר. בסיפור הגיבור נוהג לנסוע ברכבת וכל פעם יורד בתחנה אחרת. יום אחד הוא מגיע לעיר משונה המאוכלסת בחתולים – החתולים יוצאים בלילה ונעלמים ביום – אך ברגע שהחתולים מגלים את נוכחותו של הגיבור בעירם, האפשרות לרדת בתחנה בה בעבר מצא את עיר החתולים נחסמת בפניו. גם אצל מורקמי מתקיים כפל (ואף שילוש) של מציאות (מציאויות?), כשהפורטל אל המציאות המדומה אינו נמצא בשליטתו של אדם. חתולים משחקים תפקיד חשוב גם בקפקא על החוף, שם הזקן נקאטה, שאיבד יכולת לקרוא ולכתוב, מסוגל לתקשר עם חתולים באופן מסתורי.

אחד מספריה האחרונים של שונו בכיכובם של חתוליה. נעצור את המלחמה באמצעות ספרות (2017)

כמו שכבר הבנתם, גם ביפן, כמו בכל העולם, סופרים יפניים רוקמים יחסים מיוחדים עם חתוליהם, ולעיתים מכניסים אותם לתוך היצירות שלהם. כך עושה, למשל, סופרת בשם יוריקו שונו, ששמה את החתולים שאספה בחדר האשפה של בניין המגורים שלה במרכז יצירתה. מבחינתה, הקשר שיצרה עם החתולים האלה לימד אותה על מערכות יחסים וגם גרם לה לצמוח כסופרת. בזכותם היא בחרה לרכוש בית משלה, כדי שתוכל להעניק להם מרחב בלי צורך לבקש רשות בדירות שכורות, בהן נהגה לגור עד אז. הקשר שלה עם החתולים לעיתים הופך גם למטאפורה לסוג הקשרים שהיא מבקשת לבנות כתגובה לחברה קפיטליסטית. מספר ספרים שלה עוסקים ספציפית בחתולים, ובאחד מהם היא כותבת: "אני בכלל לא אוהבת חתולים. אני גם לא באמת יודעת לגדל אותם. אבל במקרה, מי שהפכו להיות חברים שלי היו החתולים. והיה לי חשוב לא לבגוד בחברים האלה".

ספר רשומות של מיצויו קקוטה גם היום התבוננתי בך כל היום (2017)

סופרת אוהבת חתולים אחרת היא מיצויו קקוטה, שהקדישה מספר ספרי נון-פיקשן לחתול שלה טוטו, וגם התראיינה בתוכנית מיוחדת של הערוץ NHK בה השתתפו מספר סופרים וסופרות אוהבי חתולים. תוכלו לראות את טוטו המהמם ולקרוא ראיון עם קקוטה באנגלית באתר המקסים ilove.cat בו מופיעים ראיונות (ביפנית ובאנגלית) עם סופרים, אומנים, במאים ומעצבים יפניים. בספרה על אודות קיריקו כותבת הסופרת קנקו נישי על ילדה בת 11 שנפגעת מכך שילד בכיתה שלה קורא לה "מכוערת". היא מצליחה להתגבר וללמוד על עצמה דרך הקשר שלה עם חתול שחור בשם רעמסס השני. קיושי שיגֵמאצוּ מביא בספרו חתולי שמיכה שבעה סיפורים של אנשים שזקוקים לחום ותמיכה ומוכנים לוותר על כסף רב כדי לשכור חתול לשני לילות מאדם שמשכיר את שבעת חתוליו יחד עם שמיכה מנחמת – בין הדמויות אב שפוטר מעבודתו ורוצה לשמח איכשהו את ילדיו, זוג חשוך ילדים וילד שסובל מהתנכלויות בבית ספר.

חתולים יפניים בעברית

כמובן אני יכולה להמשיך, אבל הרי תשאלו – מה נוכל לקרוא בעברית חוץ מאני חתול? תשמחו לדעת שיש לנו שני ספרים יפניים נוספים שעוסקים בחתולים. אחד הוא חתולה אורחת מאת טקשי היראידה, שראה אור ביפן ב-2009, ואצלנו ב-2017 בתרגומה של עינת קופר. זהו ספר על ארעיות ויופי של הרגעים הקטנים, רומן קצר שנכתב על ידי משורר. זוג פרילנסרים בשנות השלושים לחייהם שוכרים יחידת דיור בחצר האחורית של בית יפני מסורתי בשכונה שקטה בעיר גדולה שהולכת ומשתנה בלחץ הגאות הנדל"נית. חייהם של בני הזוג משתנים כשלמטבח שלהם מגיעה חתולה קטנה של השכנים, לה הם מעניקים את השם צ'יבי (קטנטונת). שני אנשים שמעולם לא התעניינו בחתולים לפני כן, מגלים שביקוריה של צ'יבי הופכים ליותר ויותר חשובים להם. אף על פי שעל פניו לא קורה הרבה בספר, מלבד ביקוריה של צ'יבי ושיחותיהם של בני הזוג על פילוסופיה, אומנות וספרות, העולם מסביב משתנה בצורה כמעט בלתי מורגשת, אך מתמדת.

ספרה של הירו אריקווה, זכרונותיו של חתול נודד ראה אור ביפן ב-2012 ומאז הספיק להפוך גם לסרט קולנוע, ראה אור בישראל רק בחודש מאי האחרון בתרגום שלי. ננה החתול הוא גיבור הספר, והוא מספר לקוראים על חייו עם סָטוֺרוּ, עמו רקם קשר מיוחד במינו, לאחר שסטורו הציל אותו וטיפל בו כשהיה עדיין חתול מאוד צעיר. במהלך הספר אנחנו גם לומדים הרבה על חייו הלא פשוטים של סטורו ועל הטראומות והקשיים שחווה בהיותו ילד, וגם פוגשים את האנשים החשובים עבורו שפגש לאורך חייו. ננה הוא חתול עצמאי, לעיתים אנוכי ורברבן, אך גם שובה לב ומלא אהבה והכרת תודה לסטורו. אריקווה מצליחה לשמור על איזון בין הומור לרגשנות על ידי שילוב קולו של ננה בעלילה. הרגעים בהם אנחנו שומעים את "שיחותיו" עם בני אדם (רק הוא מבין את שפתם) ואת שיחותיו עם בעלי חיים אחרים שהוא פוגש, לרוב מלאים בהומור, והם מאזנים את רגעי הפאתוס החבוי בסיפורי החיים של הגיבורים האנושיים בספר. מלבד היותו שיר הלל לחתולים, זכרונותיו של חתול נודד הוא גם ספר מסע ברחבי יפן – כולל מבט אל הר פוג'י ושיטוט בשדות הבלתי נגמרים של הוקאידו.

ספר חדש: בשולי הנוחות מאת סיאקה מורטה

אני כל כך שמחה להביא לכם את הבשורה הזאת – סוף סוף ספר זוכה אקוטגווה של סיאקה מורטה רואה אור בעברית בהוצאת "כתר", בתרגומה של עינת קופר*. הספר קיבל בעברית את השם "בשולי הנוחות" והשם של הסופרת מאוית סייקה מורטה (אני אמשיך לאיית אותו כפי שעשיתי עד כה, למען אחידות האיות בבלוג). הספר ראה אור ב-2016, זכה בפרס אקוטגווה באותה שנה, וגם היה במקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגוריה של פרוזת מקור באותה שנה, והוא תורגם כבר לכ-30 שפות.

הספר הזה הוא התבוננות בעולם דרך עיניים של אישה מעט לא שגרתית. היא זקוקה לסדר, חזרתיות ושגרה כדי לתפקד, אבל היא לא מסוגלת ולא מעוניינת להתאים את עצמה לדרישות של החברה. השגרה המוכרת בחנות מינימרקט (או חנות נוחות, או כמו שקוראים לזה ביפן "קוֹנביני"), המדים שהיא מתבקשת ללבוש, המשפטים הקבועים שהיא מצופה לומר ללקוחות, ותנועות הגוף המוכרות משרות עליה בטחון. העולם של המינימרקט מספק אותה ואין לה שאיפות למצוא עבודה אחרת, אף על פי שהיא כבר בת 36. המשפחה שלה מאוד אוהבת ודואגת, אבל היא לא מבינה אותה, ומעדיפה לעצום את העיניים אל מול חוסר השגרתיות שלה. זה ספר שחושף שהחברה מוכנה להתעלם ממוזרויות ואקסצנטריות בכל בן אדם, כל עוד הוא פועל לפי תבניות מוכרות ומצופות. אישה אמורה להתחתן ולהביא ילדים, ואם לא זה – אז היא אמורה לעשות קריירה. אישה שלא מעוניינת באף אחד משני המסלולים האלה היא בהכרח חריגה ומהווה סיבה לדאגה עבור משפחתה. אבל קייקו פורקווה, הגיבורה של הנובלה, אומנם מבינה שהיא מדאיגה את משפחתה, אבל פשוט לא מסוגלת להתאים את עצמה למה שאנשים "רגילים" היו רואים כחיים נורמטיביים.

זה ספר שמציע מבט מעט משועשע על חברה (לא רק יפנית, תסתכלו מסביב) ששקועה בתבניות מחשבה וציפיות מקובעות, שלא באמת יודעת איך להתמודד עם אנשים מעט חריגים, שדורשת מבני אדם, מעל לכל, להיות יצרנים, בין אם בעבודה בין אם בילודה. ביפנית יש ביטוי shigoto ningen שמשמעותו אדם המקדיש את כל כולו לעבודה, אדם שמשמעות חייו היא עבודתו. קייקו היא konbini ningen (השם המקורי של הספר), היא אדם שמצליח למצוא את עצמו בעולם של המינימרקט, היא בעצם אדם-מינימרקט. היא מנהלת עם החנות יחסים רומנטיים, מתפוגגת בתוכה, הופכת לחלק ממנה. וזאת עוד נקודת מחשבה שהספר מציע – נסו לחשוב על מערכות היחסים שאנחנו מקיימים עם עצמים, חפצים וחללים שסביבנו. האדם לעולם אינו אוטונומי, הוא חלק מהמרקם האנושי, אבל גם מהמרקם הלא אנושי. הוא בונה את סביבתו, אבל גם נבנה ממנה. אם אתם יושבים עכשיו בחלל הפתוח בחברת היי-טק שלכם, תחשבו עד כמה אתם "אנשי בניין הזכוכית של חברת היי-טק".

אם אתם רוצים עוד סיאקה מורטה, סיפרתי עליה קצת בפוסט הזה וגם הזכרתי אותה בפוסט על ספרים שמדמיינים את סוף העולם ("בשולי הנוחות" זה הספר הריאליסטי ביותר שהיא כתבה. הספרים שלה בדרך כלל יותר קרובים למדע בדיוני).

* חבל מאוד שבאתר ההוצאה לא מציינים את שם המתרגמת, שכן כידוע תרגומים אינם גדלים על עצים, אלא הם פרי עבודתם של מתרגמות ומתרגמים.

כריכות הספר בהוצאה היפנית ובהוצאה הבריטית

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata
סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור
כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית במינימרקט. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan
כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

מי מפחד מטאנוקי?

אני יודעת שאנחנו פה באמצע פרויקט תרגום אקוטגווה, אבל נתקלתי בסיפור קצרצר של יוּמֶנוֹ קיוּסאקוּ (夢野久作, 1889-1936) ואני פשוט חייבת לשתף אתכם, כי אני חושבת שהסיפור הזה רלוונטי לנו כאן ועכשיו.

במערב הסופר הזה לא כל כך מוכר, אבל ביפן ידוע כאחד מאבות המדע הבדיוני היפני. הסיפור שלפניכם הוא לא מדע בדיוני, אלא יותר משל או… בעצם, למה להגדיר?

רק כמה מילים של הקדמה למי שלא מכיר את הפולקלור היפני העשיר בדמויות פלאיות ומפלצות מפחידות. אחת הדמויות המוכרות ביותר היא הטאנוּקי או שועל ראקון. בפולקלור היפני הוא ידוע כיצור משנה צורה, שאוהב לעבוד על עוברי אורח תמימים.

המקור כאן, והתרגום לפניכם:

טאנוקי ויאטארוֺ/ יומנו קיוסאקו

יאטארו נהג מדי יום ללכת לשחק בכפר הסמוך ולשוב לביתו דרך היער עוד בטרם תשקע השמש, שכן אמו חזרה והזהירה אותו שוב ושוב:
"ביער הזה יש טאנוקי שמשנה את צורתו לדברים שונים. אם לא תשוב הביתה לפני השקיעה משהו נורא עלול לקרות".

יום אחד יאטארו שקע במשחק ופנה לשוב לביתו אחרי רדת החשיכה. בדרכו ביער הופיע לפתע לפניו ענק בגובה של כשלושה מטר ובעל עין אחת.

"וואו! איזה דוד ענק! ויש לך רק עין אחת, אה. מעניין מאוד. רוצה לבוא איתי הביתה?"

כך אמר יאטארו, ובו ברגע הפך הענק למפלצת בעלת צוואר ארוך.

"וואו! עכשיו זאת בחורה בעלת צוואר ארוך ויפה. מוזר מאוד. למה הצוואר שלך כל כך ארוך? את יכולה להאריך אותו עוד?"

ברגע שאמר את זה, הפכה המפלצת בעלת הצוואר הארוך לשֵד.

"וואו! עכשיו זה שד. ממש דומה לבובות האלה שרואים בפסטיבלים. מאוד משונה. אתה יודע להפוך גם לדברים אחרים?"

השד, שראה שיאטארו כלל לא מפחד ממנו, הפך לטאנוקי. יאטארו החוויר.

"אוי לא, טאנוקי! עכשיו הוא יתחיל לשנות את הצורה ואהיה בצרות! הצילו!"

כך צעק והחל לברוח ככל שנשאו אותו רגליו.

21.11.1923

***

בסיפור זה השתתפו:

rokurokubi
rokuro kubi – האישה בעלת הצוואר הארוך

oni
השד

tanuki
טאנוקי

"שלג" מאת אקוטגווה ריונוסקה

יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא ניתן לתארו כצבע עורו של הרכס. הבטתי בהרים ונזכרתי באירוע מסוים מעברי.

זה קרה לפני ארבע או חמש שנים. בשעות אחר הצהריים, ביום חורף מעונן, בדיוק כמו אותו יום ברכבת, ישבתי מול אח מרופטת מברזל יצוק, בסטודיו של ידידי, ופטפטתי אתו ועם הדוגמנית שלו. למעט ציורי השמן של ידידי לא היה בסטודיו כל קישוט אחר. וכמובן הייתה גם הדוגמנית, בעלת תספורת קארה, שישבה עם סיגריה בפיה. יופייה היה מהסוג המיוחד שיש לבנות תערובת. אך מסיבות שלחלוטין אינן ברורות לי, היו ריסיה מרוטים לחלוטין.

בשלב מסוים בשיחה הגענו לנושא של מזג אוויר, שהיה קר במיוחד באותה תקופה. ידידי סיפר על רגישותה של האדמה לעונות השנה, ובמיוחד על רגישותה לחורף.

"אתם מבינים, זה כאילו האדמה חיה", סיכם.

הוא מילא את המקטרת שלו והביט בנו. אני לא אמרתי דבר ורק לגמתי מהקפה שלי. אך נראה שמשהו בדבריו הרשים את הדוגמנית. היא הרימה את עפעפיה האדומים, הפריחה עיגול עשן וריכזה בו את מבטה. לאחר שהוא התפוגג היא המשיכה להביט בחלל, ואמרה כאילו לעצמה:

"זה בדיוק כמו עור. מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה הזאת, לגמרי הרסתי את העור שלי…"

יום חורפי ומעונן אחד, בשעות אחר הצהריים, השקפתי על רכס הרים מבעד לחלון רכבת בקו צ'ואו. ההרים היו כמובן לבנים לחלוטין. אלא שצבעם לא היה לבן כשלג, אלא כמו עור אנושי יבש וסדוק. הבטתי בהרים ונזכרתי באותה דוגמנית נטולת הריסים, הנערה היפנית בעלת יופי של בת תערובת.

אפריל, 1925

הטקסט היפני כאן.

אוטגווה הירושיגה, מקדש גיון בשלג (1834)
אוטגווה הירושיגה, מקדש גיון בשלג (1834)

חמישה סיפורים מיפן

שלום לקוראי הבלוג היקרים!

כבר כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל לא כולם הרי אנשי פייסבוק, אז הנה אני כותבת גם כאן ומקווה שתשתתפו בהתרגשותי הרבה.

mifgashimספר דיגיטלי המכיל חמישה סיפורים של שתי סופרות ושלושה סופרים יפניים חשובים רואה אור בימים אלה בהוצאת "בוקסילה". הספר הזה מרגש אותי במיוחד, משום שאלה סיפורים שאני בעצמי בחרתי ותרגמתי, ואני מאוד מקווה שתקראו אותם ותיהנו מהם. משמעות של ספר דיגיטלי היא שניתן לקרוא את הסיפורים במחשב רגיל, במחשב לוח, בסמארטפון וגם בקינדל. באתר של ההוצאה יש הדרכה מפורטת וברורה כיצד ניתן להוריד ולקרוא ספרים דיגיטליים, כך שאם אתם פוגשים בפורמט הזה בפעם הראשונה, זאת ההזדמנות להכיר.

האסופה כולה מוקדשת למפגשים – מפגשים בינאישיים המתרחשים בתוך הסיפורים, מפגשים בין יפן למערב, והמפגש של קוראים במאה ה-21 עם סיפורים שנכתבו במחצית הראשונה של המאה ה-20, ולפי דעתי ממשיכים להיות רלוונטיים גם היום.

אז מי הסופרים והסופרות שבחרתי?

המשך קריאת הפוסט "חמישה סיפורים מיפן"

האגם/ יושימוטו בננה

banana_gצ'יהירו היא אישה צעירה בתחילת שנות השלושים, אומנית של ציורי קיר. נקג'ימה, בן גילה, הוא דוקטורנט העוסק במחקר גנטי, עוף מוזר המתרחק מבני אדם. הם גרים בשכונה מנומנמת בטוקיו, בבתים הפונים אחד לעבר השני. כל יום הם רואים אחד את השני דרך החלון, ולאט לאט מתחילים לברך אחד את השני לשלום ללא מילים, להנהן אחד לשני כשנפגשים בטעות ברחוב, מתחילים לדבר, ולבסוף נקג'ימה מזמין את צ'יהירו לבוא איתו לכפר בו גר תקופה מסוימת, ומפגיש אותה עם שני חברי הילדות שלו, אח ואחות מסתוריים, המתגוררים בבקתה קטנה על שפת האגם. עבור שניהם האגם הוא מסע של שחרור ממשקעי ילדותם, התגברות על התנתקות מההורים, וניסיון לבנות חיים בוגרים ייחודיים, שלאו דווקא תואמים את תכתיבי החברה.

מרגע המפגש ביניהם, חשה צ'יהירו שמשהו מאוד משמעותי וכואב קרה בעברו של נקג'ימה, והמסתורין הזה הוא מה שמניע את העלילה. התעלומה באה על פתרונה בסוף הספר, והקורא נותר עם תחושת החמימות העוטפת האופיינית לספריה של בננה. למרות הקשיים, הלבטים והכאב בחיים של הדמויות, בננה מציעה בדרך כלל סיפורים בהם לאהבה ולרגש תפקיד מרכזי כטיפול באובדן. מבחינה זו אין כל חדש גם בספר הזה, הזורם מתמונה לתמונה, קופץ בקלות בין עבר להווה ומגיע בסופו של דבר לפתרון מספק. האהבה בין אביה לאמה של צ'יהירו, כמו גם יחסיה של צ'יהירו עם נקג'ימה, מתוארים כקשרים קוסמיים. האב מתאהב באם ממבט ראשון והחיבור הראשוני בין צ'יהירו לבין נקג'ימה מתואר כך:

דומה שהעובדה שגרנו היכן שגרנו, הייתה מעין גורל שאיש לא יכול להיות שותף לו פרט לשנינו. יום אחר יום הבטנו זה בחלונו של זה, עד שהרגשתי כאילו אנחנו ממש חיים יחד. כשכבה האור בחלונו חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן שגם אני אשכב לישון, וכשהייתי חוזרת מנסיעה כלשהי, ברגע שפתחתי את החלון, היה נקג'ימה-קון קורא אלי מחלונו: "ברוכה השבה".

ואיש מאתנו לא הבין שבעצם העובדה שהשגחנו זה במעשיו של זה באופן טבעי, ואזנינו ידעו לזהות בלי משים את צליל הפתיחה המיוחד של החלון של רעהו, חווינו כבר את תחילתה של אהבה.

ובהמשך, כשהם כבר מתחילים לומר שלום אחד לשני ברחוב:

ולאחר שני סופי שבוע בערך, נקג'ימה-קון התחיל לבקר אצלי בדירה כעניין שבשגרה, ממש כאילו עבר מהחלון ההוא אל החלון הזה, ולא היה שום צורך להרהר על היחסים בינינו.

אולם הספר אינו רומן רומנטי מתקתק, המנותק מהמציאות, אלא דווקא משתדל לחשוף את המציאות היפנית, עמה הגיבורים צריכים להתמודד. אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיפוש אחר האיזון, בין שמירה על עצמיות לבין השתלבות בחברה. אולם לא ניתן לומר שיש כאן ביקורת חברתית נוקבת ומתריסה, אבל בהחלט יש כאן חשיפת מציאות לא פשוטה הוריה של צ'יהירו מתקשים להשתלב בתוך החברה משום שהקשר שלהם נחשב לא מקובל. החברה הסגורה של עיירת פרברים עם נורמות ההתנהגות שלה, אינה מקבלת בקלות את הקשר בין בעל חברת סחר קטנה לבין בעלת מועדון לילה יפיפייה. אף על פי שההורים אוהבים מאוד אחד את השני וגם אותה, צ'יהירו חשה מנודה כילדה בלתי חוקית להורים שמעולם לא נישאו. במיוחד סובלת צ'יהירו מאווירת הזיוף, העמדת הפנים, והניסיון לשמור על פאסון. האווירה הזאת בולטת במיוחד בסצנה בה קרובי משפחת אביה של צ'יהירו עוברים על פני ארונה של האם: "מלאי סקרנות ומלאי עניין וקנאה, לבושי שחורים רק לשם מראית עין, שפת גופם משדרת יראת כבוד מזויפת, והם נועצים בה מבטים בפנים קודרים…". עם זאת, למרות היחס לו הם זוכים, הוריה של צ'יהירו לא מעיזים או לא מעוניינים לעזוב את העיירה הקטנה. אבל בשביל צ'יהירו העיירה הזאת היא כלא, ממנו היא נמלטת אל העיר הגדולה בהזדמנות הראשונה, ואפשר לראות בכך ביטוי לפחד מפני אחידות וכפייה של נורמות, המשותף לה ולנקג'ימה שאומר ש"יש הבדל גדול בין אדם שהוא הגיוני וקר רוח לבין אדם חסר כל ייחוד ושקט. אחידות היא מצב שאתה מגיע אליו אחרי שאיבדת את העצמיות שלך".

תמונה חדה של החברה והפוליטיקה המקומית היפנית עולה גם כשחברתה של צ'יהירו מבקשת ממנה לצייר על קיר של מרכז פרטי להתפתחות הילד, מבנה הנמצא בשטח של בית הספר לאומנות בו למדה צ'יהירו עצמה. כעת הבניין עומד בפני הריסה, משום ששיפוצו יקר מדי, והעירייה לא מוכנה להשקיע בזה כסף. אף על פי שצ'יהירו מכריזה על עצמה כלא מתעניינת בכל הפוליטיקה המקומית והתככים בין העירייה, התקשורת ונותן החסות שצץ לו פתאום, הקורא זוכה להצצה מעניינת אל המנגנון בו הכסף והפרסום משפיעים על הדברים הקטנים ביותר בתוך הקהילה, כמו בניין ישן בשכונה קטנה ושקטה.

היבט מעניין נוסף בספר הזה הוא תיאור תהליך היצירה של צ'יהירו, המתעקשת על כך שהיא מסוגלת לצייר רק מה שהיא רוצה, ולא יכולה לצייר לפי הזמנה, אך עדיין מקווה שתצליח להתפרנס מהאומנות שלה. האומנות, כמו האהבה, היא ביטוי לעצמיות עבור צ'יהירו, שסבלה מנידוי חברתי בצעירותה. גם באהבה וגם באומנות היא מחפשת את הבלתי צפוי, הזורם והבלתי נשלט. אפשר לראות את הגישה הזאת במספר פסקאות הקושרות באופן מאוד יפה בין רגשותיה המתפתחים כלפי נקג'ימה לבין האופן בו היא מעדיפה לגשת אל ציורי קיר:

…הלכתי והתאהבתי בנקג'ימה-קון. בלשון המעטה אני יכולה לומר שאיש לא יכול למלא את מקומו. הרגשתי שהוא האחד והיחיד.

דומה הדבר לאדם שמתכנן לבנות בית, הוא מחפש קרקע, מזמין אדריכל, ויש גם כאלה שרוצים לבחור בעצמם אפילו את החומר שממנו עשויים הקירות. אבל אני לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להיתקל במשהו בדרך, לבחון אותו בזהירות ולהתרגל לאט לדבר הזה שמצאתי.

גם בין ציירי קיורת יש כאלה שיתקנו ויטייחו היטב את משטח הקיר, ורק אחרי שייווצר מעין קנבס לבן הם יחשבו על המוטיב שייצור הרמוניה עם צבעי הסביבה. אחר כך הם יגדילו את הציור שבידם ויעבירו אותו אל הקיר.

אבל אני פשוט נהנית מהציור, ואני פשוט מציירת ומציירת, וגם אם משהו משתבש במהלך היצירה, אני מוצאת דרך להתגבר על המכשול ולסיים איכשהו את הציור. כזאת אני. אני מאמינה ביצירה באתר עצמו, מה שלא יהיה, אני תמיד אהיה במקום.

אין ספק שלא כולם יתחברו למשפטים כמו "הרגשתי שהוא האחד והיחיד", וייתכן שגם ירגישו שהנושאים המועלים לא זוכים למספיק עומק, שכן, אחרי הכול בהאגם יושימוטו בננה לא מביאה שום דבר חדש. עם זאת, זה ספר שעלילתו זורמת בקלילות, וכדאי לקרוא אותו בשביל הרגעים הקטנים וההרהורים של הגיבורה על מקומו של האדם בחברה ועל אומנות.

—————————
מחברת: בננה יושימוטו
כותרת בעברית: האגם
כותרת במקור: Mizūmi
הוצאה: כתר, 2013
תאריך הוצאה במקור: 2005
תרגום: עינת קופר
מספר עמודים: 164

בשבח הצללים / טניזקי ג'ונאיצ'ירו

in praise_2את הפוסט הזה אני מתחילה מהמלצה. אם אתם מתעניינים בתרבות היפנית, באסטטיקה היפנית, באסטטיקה באופן כללי, בפסיכולוגיה של בני אדם – אתם חייבים לקרוא את בשבח הצללים של טניזקי ג'ונאיצ'ירו, שתרגם לעברית דורון ב. כהן ויצא לאחרונה בהוצאת "אסיה". היות ומדובר בספר הדן באסטטיקה, אני אתחיל מהכריכה המעולה. זו כריכה העשויה קרטון דק ומחוספס שאת כולה תופס צילום שחור-לבן של חדר יפני מסורתי, בו בולטים משחקי האור והצל, הגלוי והנסתר, הודות למסכי הנייר (שוֹגִ'י) הפותחים והסוגרים חללים. בנוסף, היות ומדובר בכריכה עם דשים, המשחק של גלוי ונסתר נמשך. כשפותחים את הדש מגלים חלק נוסף של החדר, הנפתח אל המרפסת הסגורה/פתוחה שוב עם חלונות הנייר, ומבינים מהיכן מגיעים קרני האור האלכסוניים בחדר. אפשר לראות כיצד האור הקלוש החודר דרך מסכי הנייר, מודגש באופן מיוחד על ידי הצללים. הצללים, אותם משבח טניזקי, הם אלה המאפשרים למעט האור לבלוט, הם אלה ההופכים את החדר לרב מימדי, ליצירת אומנות בפני עצמה. מעניין בהשוואה לראות את הכריכה של המהדורה הבריטית של In Praise of Shadows, שם גם כן בחרו להשתמש בצילום של חדר יפני מסורתי, אך הכריכה מבריקה מעט והצילום אינו מונוכרומטי. אף על פי שגם על הכריכה הזאת ניתן לראות צללים, חסר המשחק והחיות של האור הטבעי החודר מבעד לשוג'י והמדגיש את הצללים העמוקים שבחדר, ודווקא יש תחושה של אור מלאכותי. זאת לפחות התחושה שנוצרה אצלי, כשהנחתי את שני הספרים מולי זה לצד זה.

המשך קריאת הפוסט "בשבח הצללים / טניזקי ג'ונאיצ'ירו"

עולם אמיתי / נאטסואו קירינו

באחד הראיונות שנתן מישימה יוקיאו ב-1966 לטלוויזיה היפנית, בו הוא דיבר על משמעות של חיים ובעיקר של מוות עבורו, אמר הסופר המפורסם והשנוי במחלוקת, שכיום (שנת 1966 אני מזכירה!) אין יותר מטרות הרואיות, "אך אם אדם לא יכול למצוא ערך מחוץ לעצמו, החיים עצמם, במובן הרוחני, הופכים לחסרי משמעות" (אפשר לצפות בראיון עם כתוביות באנגלית כאן).

החיפוש הזה אחר זהות ומימוש אישיים מצד אחד ואחר ערך שקיים מעבר למימוש האישי מצד אחר, נמצא במרכז ספרה של קירינו עולם אמיתי, שזהו ספרה השלישי היוצא בעברית (קדמו לו בריחה והתפוררות). התרגום לעברית של הספר יצא בארץ רק לפני כחודש, אך הספר עצמו נכתב ב-2003 והתרגום לאנגלית (ממנו נעשה התרגום לעברית) יצא ב-2007. הגילוי הנאות כאן הוא שקראתי את הספר בתרגום לאנגלית, ולכן לא אוכל לומר דבר על הגרסא העברית, אבל אני בהחלט ממליצה על הספר ועל הסופרת בכל שפה בה תבחרו לקרוא.

המשך קריאת הפוסט "עולם אמיתי / נאטסואו קירינו"

שמיים כחולים, אדמה לבנה/ הירומי קוואקמי

על היצירה

אני[…] לא יכולתי להחשיב את עצמי 'מבוגרת' לפי הספר. ביסודי הייתי די בוגרת לגילי, אבל ככל שהמשכתי בחטיבה ובתיכון נעשיתי בוגרת פחות. נוסף לזה, ככל שעבר הזמן נעשיתי אישה ילדותית. כנראה במהותי אני לא מתואמת עם הזמן.

כך מעידה על עצמה צוּקיקוֺ אוֺמָצ'י, גיבורת הספר שמים כחולים, אדמה לבנה מאת הירומי קוואקמי. צוקיקו היא רווקה בסוף שנות השלושים לחייה, שלמרות ניהול חיים רגילים לחלוטין, הכוללים עבודה פקידותית, יציאה לדייטים ופגישות עם חברות, חשה תלישות מהחיים ובדידות. ערב אחד, כשהיא מגיעה לשתות לבד בבר, היא פוגשת את מי שהיה המורה שלה לספרות בתיכון, ולאט לאט מתפתחת ביניהם מערכת יחסים מורכבת או כפי שאומר המורה עצמו "קשר רציני המבוסס על אהבה". זהו לא רומן ולא סיפור אהבה רגיל, אלא מפגש בין שתי נפשות בודדות המוצאות את עצמן לפתע יחד באותה נקודת זמן ונמשכות אחת לשנייה באופן שלא ניתן לכנותו אלא משיכה קרמתית. בספרות היפנית, אנחנו מוצאים פעמים רבות מפגשים בין בני אדם, שהגיבורים עצמם רואים בהם קשר שנקבע ונמשך עוד מגלגולים קודמים. קשר כזה הוא יותר חזק מהמציאות ובלתי נמנע, עד כמה שייראה בלתי צפוי, כמו הקשר בין צוקיקו שמעולם לא אהבה ולא השקיעה בלימודי הספרות לבין המורה המבוגר ממנה בשלושים שנה, שאינו מפסיק לצטט מהספרות היפנית הקלאסית.

המשך קריאת הפוסט "שמיים כחולים, אדמה לבנה/ הירומי קוואקמי"