חתולים בספרות יפנית

יפנים וחתולים

מי שביקר אי פעם ביפן (וגם מי שלא) בוודאי מכיר את החתולים החמודים עם הכף המורמת שיושבים בכניסה לחנויות ומסעדות ונמכרים ברבבות לתיירים המחפשים מזכרת "יפנית". החתול – מָנֵקי נֵקו, החתול המזמין – אמור למשוך או להזמין מזל אל העסק או הבית בו הוא מוצב. ייתכן שאתם מכירים גם את דורימון (ביפנית מבוטא דוראמון), החתול הכחול, גיבור של סדרת אנימציה יפנית פופלרית. ואולי שמעתם גם על נֵקוֺ קפה – בתי קפה מיוחדים, בהם מבקרים שמנועים מלהחזיק חיית מחמד בבית, יכולים לבוא ולבלות קצת בקרבת חתולים (אגב, הטרנד התחיל בכלל בטיוואן, אבל יפנים אימצו אותו באהבה רבה). ואולי אפילו שמעתם על אי החתולים (או אף ביקרתם? אני לא, אבל ספרו לי את רשמיכם, אם כן) – האי הקטנטן אאושימה לחופי האי שיקוקו שהפך לאטרקציה תיירותית בשל אוכלוסיית החתולים העצומה שלו – נכון לאוקטובר 2020 התגוררו באי בעל שטח של כ-125 קמ"ר 6 בני אדם לצד יותר מ-120 חתולים. החתולים אהובים עד כדי כך שבטוקיו יש חנות ספרים שכל מרכולתה מוקדשת לחתולים (הזכרתי אותה בפוסט על טיול בחנויות ספרים). יפנים כמובן אוהבים גם כלבים (תחשבו, למשל, על האצ'יקו), אבל סטטיסטיקה מראה שבמרוצת השנים העניין בחתולים התחיל לגבור על העניין בכלבים. פרופסור מָנָבּוּ אָקָגָוָה מאוניברסיטת טוקיו מסביר את ההעדפה לחתולים באופיים העצמאי לעומת הכלבים וגם מקשר את העניין בחיות מחמד באופן כללי לירידה בילודה. (בשנת 2015 התפרסמה ידיעה שביפן יש כ-20 מיליון חיות מחמד – כלבים וחתולים – לעומת כ-16 מיליון בלבד של ילדים מתחת לגיל 15). אפשר אפילו לראות את הקשר בין דמוגרפיה לבין העניין הגובר בחתולים בגרפים שלמטה. הגרף הראשון יכול לשקף את השינוי בהתעניינות בחתולים לעומת כלבים – עד שנת 2008 מספר הספרים בהם הופיעה המילה "כלב" בכותרת היה גדול יותר ממספר הספרים בהם הופיעה המילה "חתול". בשנת 2008 חל מהפך וזו הייתה גם שנת שיא מבחינה דמוגרפית, ולאחר מכן, כפי שאפשר לראות בגרף השני, אוכלוסיית יפן התחילה לרדת. שנת 2008 הייתה גם השנה בה פקד את העולם משבר כלכלי גדול שהשפיע באופן משמעותי גם על יפן. כמובן אי אפשר באמת להסיק מסקנות מרחיקות לכת משני גרפים כאלה, אבל עדיין מעניין לחשוב שהעניין שלנו בבעלי חיים קשור למצב הכלכלי והדמוגרפי. פרופסור אקגוה מדבר על שתי סיבות בגינן בני אדם מעדיפים חתולים על פני כלבים. האחת היא שמשום היותם עצמאיים ולא נאמנים לבעלים כברירת מחדל, החתולים מאפשרים לאדם לחוות אהבה בלתי תלויה בדבר, ואם החתול כבר מביע חיבה כלבי הבעלים, תחושת הסיפוק של האדם גדולה במיוחד, משום שגילוי החיבה הזה אינו מובן מאליו כמו במקרה של כלב. הסיבה השנייה היא בכך שחיים משותפים עם חתול במשך כעשרים שנה מאפשרים לאדם לחוות את כל מגוון הקשרים האנושיים – בתחילה החתול הקטן הוא כמו תינוק שבמהרה הופך למעין בן או בת, אחר כך הקשר עם החתול מתפתח לזה של אהוב או אהובה ואז למערכת יחסים של בני זוג, ולבסוף נוצר קשר הדומה לזה שיש לאדם עם הורה מבוגר. קשת רחבה כזאת כמובן אינה מתאפשרת עם בן אדם אחד, ואילו החתולים יכולים להעניק לנו אותה.

השוואה בין מספר הספרים המקוטלגים בספריה הלאומית בטוקיו שבכותרתם מופיעה המילה "חתול" ו"כלב" לפי שנת הוצאה בין השנים 2000-2020
שינוי באוכלוסיית יפן בין השנים 2000-2020

היסטוריה של חתולים בספרות יפנית

עמוד מתוך מילון Wamyō Ruijushō (938), כרך 9. אפשר לעיין באתר הספרייה הלאומית של יפן

במאה השישית לספירה, כאשר השלטון היפני החליט לאמץ את הבודהיזם באופן רשמי, נזירים בודהיסטיים רבים החלו להגיע ליפן מסין וקוריאה ועמם מגילות וחפצי פולחן אחרים. המגילות היקרות היו רגישות לנזק הנגרם על ידי מכרסמים, וכך יחד עם כתבי קודש, ידע ומיומנויות באדריכלות, וכתב הסימניות, הגיעו ליפן גם חתולים, כמגיני הדהרמה מפני נזק חומרי. עד אז החתול לא היה מוכר ליפנים, וכך יצא שבכתובים לעיתים התרחש בלבול בין שׁוּעַל רָקוּן הידוע יותר בשמו היפני טאנוקי (狸) לבין חתול (猫). ככל הנראה הייתה תקופה בה חתול מבוית רגיל נקרא "טאנוקי בית" (狸家). בספרות היפנית "החתול" הוזכר לראשונה באוסף סיפורים בודהיסטיים בשם ניהון ריוֺאׅיקׅי שנערך בסוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9, שם גם נעשה השימוש בסימנית 狸 תוך ציון שיש לקרוא אותה כ"נֵקו" (למי שלומד יפנית, הקריאות באותה תקופה עדיין לא נכתבו בכתב פונטי, אלא באמצעות סימניות בתפקידן הפונטי, כך שמעל 狸 היה כתוב 禰古).

צוקיאוקה סטטי (Tsukioka Settei) – הנסיכה השלישית ממעשה גנג'י (מאה 18). מאוסף מוזיאון מטרופוליטן לאומנות, ניו-יורק

דרך אגב, יש מספר הסברים אטימולוגיים להיווצרותה של המילה "נקו". במילון שנערך באמצע המאה ה-10, הקריאה של הסימנית 猫 ניתנת כ-nekoma, וחוקרים מציעים הסבר שהמילה הגיעה מתיאור של חתול כבעל חיים שמרבה לישון – nekomu (אף שהתיאור של חתול באותו מילון הוא "דומה לנמר, אבל קטן; צד עכברים למאכל"). בהתאם קיים גם הסבר הנובע מהמאפיין הזה של חתולים. במילון משנת 1699 שנערך על ידי הפילוסוף קייברה אקקן (Kaibara Ekken) מוסבר שחתול הוא מי שאוהב (konomu) עכברים (nezumi):

NEzumi o KOnomu = NEKO

מיצירות מפורסמות כמו ספר הכרית של סיי שונגון ומעשה גנג'י של מורסקי שיקיבו אנחנו מגלים שחתולים הפכו לחלק מחיי חצר. סיי שונגון כותבת שבין החתולים היפים ביותר הם אלה שגבם שחור ובטנם לבנה, ובאחת מהרשומות ביומנה מופיעה חתולה שלא רק שהיא מתגוררת בארמון אלא אף הוענק לה תואר אצולה, וכשאחד הכלבים בארמון התנפל עליה שלא באשמתו, הוא נידון להגליה לאי המיועד לכלבים שוטטים, ורק לאחר תלאות רבות זוכה לחנינה קיסרית. אגב, ביומנו של אחד מאנשי האצולה מאותה תקופה מוזכר שבהמלטה של אחת מחתולות החצר נכחו שרים רבי מעלה, כך שנראה שלחתולות החצר באמת היה מעמד מיוחד. במעשה גנג'י חתול משחק תפקיד מרכזי באחד האירועים הדרמטיים ביצירה. קשיווגי (Kashiwagi), בנו של חברו הטוב של הנסיך גנג'י, מעוניין להתחתן עם אחת מבנותיו של הקיסר סוזקו (Suzaku), המוכרת בשם "הנסיכה השלישית", אבל מגלה שגנג'י כבר צירף אותה להרמונו. יום אחד קשיווגי מבקר בביתו של גנג'י יחד עם עוד מספר אנשים. הנשים, כרגיל, היו מאחורי פרגודים, מוסתרות מעיניהם של הגברים, אבל אז, חתול שהסתבך בחבל זינק החוצה מבין וילונות הפרגוד והסיט אותם, וכך דמותה של הנסיכה השלישית נחשפה לעיניו של קשיווגי במלוא יופיה. עד אז הוא רק שמע עליה, אך כעת משראה אותה כבר לא היה מוכן לוותר, על אף שהייתה כבר שייכת לגבר אחר. כתוצאה מהקשר שנוצר ביניהם לנסיכה השלישית נולד בן – קאורו (Kaoru), אותו גנג'י מחליט לגדל כבנו, על אף שהוא מגלה על הקשר בין קאשיווגי לנסיכה. כל הסיפור מסתיים בטרגדיה כשהנסיכה השלישית עוזבת למנזר וקשיוואגי בסופו של דבר מת ממה שאולי אפשר לכנות לב שבור.

נקומטה, מתוך מגילה מאוירת של מאה שדים (Hyakkai Zukan ,1737) מאת Sawaki Suushi

בעוד בספרות של תקופת היאן (794 – 1185) שהתפתחה סביב החצר הקיסרית הודגשו המאפיינים האסטתיים של חתולים כחיות מחמד, בתקופה שלאחר מכן, תקופת קמקורה (1185 – 1333), שהתאפיינה בהתבססות של שלטון השוגונים ובדעיכה הדרגתית של התרבות החצרונית, החתולים התחילו להופיע בהקשרים יותר מסתוריים ומפחידים. ביומנו הפואטי (שכנתב בסינית) של אחד המשוררים החשובים של יפן פוג'יוורה טייקה (1162 – 1241, Fujiwara no Teika) יש תיאור של יצור אל-טבעי נֵקוֺמָטָה, שהוא למעשה חתול פראי שחי בהרים או חתול בית מבוגר משנה צורה. פוג'יוורה מתאר את היצור כבעל פני חתול וגוף של כלב, אבל הוא ממשיך להופיע באגדות ופולקלור בצורות שונות. היצורים מקושרים למוות, מיוחסת להם יכולות לתקשר עם מתים, הם יודעים לשנות צורה ולעיתים מופיעים כנשים יפות ומפתות, שלעיתים בפירוש מזוהות עם זנות. החתולים התחילו לאבד מהעל-טבעיות שלהם במחצית השנייה של תקופת אדו (1603-1867), כשככל הנראה הפכו לחיית בית נפוצה לא רק בקרב אצולה, אלא גם בקרב אוכולוסיית פשוטי העם העירונית. אם כי, רוחות של חתולים מפחידים המשיכו להופיע פה ושם בסיפורי פולקלור ומחזות קבוקי, כמו רוח החתול הענק מאוֺקָזָקי, שאגב, ממשיכה לרדוף את דמיונם של יוצרים גם בתקופה המודרנית. הצייר המפורסם אוטגווה קוניושי (1798 – 1861, Utagawa Kuniyoshi) היה ידוע בחיבתו הרבה לחתולים (תלמידיו סיפרו שהסטודיו שלו תמיד היה מלא בהם) ויצר אינספור תדפיסים בהם מככבים חתולים בצורותיהם השונות – כחיות מחמד, כדמויות אנושיות מגוחכות וכמפלצות מפחידות. כמובן, חתולים הופיעו גם בשירי הייקו. למשל הנה אחד של איסה קוביאשי (1763 – 1828):

חתלתול
מנחית את כפו
על עלה שלכת

Neko no ko ga choito osaeru ochiba kana

והנה שיר אחר המקשר בין חתולים לאהבה (נושא שמרבה להופיע בהייקו) מאת שידָה יאבָּה (1662 – 1740)

אהבתו של חתול
מראשיתה – יללות
כמה עצוב

neko no koi shote kara naite aware nari

אוטגווה קוניושי, חתולים כחמישים ושלוש תחנות של דרך טוקאידו (1850)

חתולים בספרות יפנית מודרנית

כריכה של המהדורה הראשונה
של "אני חתול"

אין ספק שהחתול המפורסם ביותר בעת המודרנית הוא החתול נטול השם של נצומה (נטסומה) סוסקי (1867 – 1916) מספרו אני חתול (תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג וידיעות ספרים). הרומן הסטירי היה יצירת הביכורים של סוסקי, אותה פרסם בעשרה חלקים בכתב עת ספרותי בין השנים 1906-1905. למעשה, סוסקי לא התכוון לכתוב רומן, אלא פרסם את החלק הראשון כסיפור קצר, אבל עורך כתב העת התלהב מהטקסט ומתגובות הקוראים ושכנע אותו להמשיך. בתקופה בה התחיל לכתוב את הספר לימד סוסקי ספרות אנגלית באוניברסיטת טוקיו, כך שדמותו של המורה, מר עיטוש (או צ'ינו קושאמי), שבביתו גר החתול, מבוססת במידה מסוימת על סוסקי עצמו. המספר מתבונן במבטו החתולי על המעמד החברתי החדש שצומח ביפן וחושף את האפרוריות של מי שמתיימר להיות האינטליגנציה המלומדת והנאורה. חתולים היוו השראה והופיעו גם ביצירותיהם של סופרים ומשוררים אחרים של תחילת המאה ה-20. למשל, אחד מסיפורי הילדים הידועים ביותר של מיאזווה קגנ'י (1896 – 1933) נקרא "משרד החתולים", בו מסופר על משרד בו יושבים ארבעה חתולים-פקידים והבוס שלהם ועוסקים בחקר היסטוריה וגיאוגרפיה כדי לספק מידע נחוץ לחתולים המתעניינים באזור בו יוכלו למצוא עכבר מסוג מסוים או רוצים לדעת איפה כדאי להיזהר במיוחד. הבעיה היא שבסופו של דבר המשרד נסגר כתוצאה מחיכוכים פנימיים ובעיקר בשל כך ששלושה פקידים מציקים ומתנהגים בגסות לפקיד הרביעי – חתול תנור פחמים – שתמיד סובל מקור משום שנולד בחודשי הקיץ. סופר מפרוסם אחר, ג'ונאיצ'ירו טניזקי (1886 – 1965), סיפר שהוא התחיל לחבב חתולים בזכות בודליר, שהיה ידוע כמי שמעדיף את חברת החתולים על פני חברת בני אנוש והקדיש להם מספר שירים, שנכללו באוסף "פרחי הרע". טניזקי, שבעצמו תרגם מספר משיריו של בודליר מאנגלית ליפנית (הוא לא ידע צרפתית וקרא את המשורר באנגלית), כנראה הושפע או הזדהה עם תפיסת החתולים האירוטית של בודליר, שבשירי החתולים שלו דימה את החתול לאישה. בספרו חתולה, שוֺזוֺ, ושתי נשים (לא תורגם לעברית. באנגלית: A Cat, a Man, and Two Women בתרגום Paul McCarthy) טניזקי עוסק בנושאים האהובים עליו של יופי, אירוטיקה ויחסים מניפולטיביים (אם קראתם את המפתח בתרגום דורון ב. כהן תדעו על מה אני מדברת) – יש כאן גבר לא יוצלח המוצא את עצמו לכוד בתוך יחסים מניפולטיביים עם אשתו שינקו, שממנה הוא מתגרש, ואשתו החדשה פוקקו, אך ללא ספק גיבורת היצירה היא לילי החתולה, אותה שוזו מאמץ עוד בצעירותו ואליה מרגיש חיבה מיוחדת. הנשים בחייו של שוזו לא מחבבות כל-כך את החתולה, ומשתמשות בה כדי לתמרן את שוזו, אבל גם לחתולה יש רעיונות משלה. מה שיפה בספר הזה הוא שטניזקי לא סתם הופך את החתולה למטאפורה או לסמל של נשיות, אלא גם מצליח לצחוק מתוך מודעות עצמית על בני אדם בכלל, וסופרים בפרט, המשליכים על חתולים את הרגשות, התשוקות והפחדים שלהם. אגב, בזמן שכתב את הספר הזה, טניזקי בעצמו עבר גירושין וגם היה באמצע עבודתו על תרגום ליפנית מודרנית של מעשה גנג'י.

מהדהדורה ראשונה של "עיר של חתולים" (הספר כלל 7 יצירות נוספות)

חתולים היוו השראה גם עבור משוררים, ואחד הידועים בהם היה סאקוטרו האגיוורה (1886 – 1942). הוא הקדיש מספר שירים לחתולים, שהפכו בשיריו לעיתים מזוהים עם האורבניות הגואה והמבלבלת של תקופתו, ולעיתים עם עולם הדמיון המתקיים לצד העולם הרגיל שבו אנחנו חיים. הסיפור הקצר המפורסם שלו (אולי אפילו אפשר לקרוא לו שיר-פרוזה) נקרא "עיר של חתולים" (1935) ובו המספר, שמרבה לחוות תחושה של בלבול ואובדן כיוון בעיר, נוסע לבקר בעיירה מרוחקת בה תושבים מספרים מעשיות על קבוצות אנשים אחוזים ברוחות של חתולים, ובעודו מטייל בה טועה בדרך ומוצא את עצמו ברחובות של שכונה יפהפיה, בה אנשים אלגנטיים ומנומסים מסתובבים ברחובות. אך היופי הזה משתנה בן רגע למראה מבעיט של עיירה נטושה שורצת חתולים. לבסוף מוצא את עצמו המספר שוב בעיירה הרגילה והמוכרת, ותוהה האם המציאות האמתית היא העיירה, עיר החתולים, או שניהם. לצערי לא אוכל להפנות אתכם לתרגום בעברית, אבל יש תרגום מעולה שלHiroaki Sato לאוסף שנקרא Сat Town, הכולל שירים ממספר אוספי שירה של האגיוורה. את ההדים ל"עיר של חתולים" של האגיוורה אפשר כמובן למצוא בספרו של הרוקי מורקמי, 1Q84, שם הגיבור טנגו נוסע ברכבת לעיירה קטנה כדי לבקר את אביו הסובל מהפרעה קוגנטיבית מסוימת. במהלך הנסיעה ברכבת טנגו קורא אוסף סיפורים קצרים בשם "עיר החתולים", שנכתב בין שתי מלחמות עולם על ידי סופר גרמני כלשהו שטנגו לא מכיר. בסיפור הגיבור נוהג לנסוע ברכבת וכל פעם יורד בתחנה אחרת. יום אחד הוא מגיע לעיר משונה המאוכלסת בחתולים – החתולים יוצאים בלילה ונעלמים ביום – אך ברגע שהחתולים מגלים את נוכחותו של הגיבור בעירם, האפשרות לרדת בתחנה בה בעבר מצא את עיר החתולים נחסמת בפניו. גם אצל מורקמי מתקיים כפל (ואף שילוש) של מציאות (מציאויות?), כשהפורטל אל המציאות המדומה אינו נמצא בשליטתו של אדם. חתולים משחקים תפקיד חשוב גם בקפקא על החוף, שם הזקן נקאטה, שאיבד יכולת לקרוא ולכתוב, מסוגל לתקשר עם חתולים באופן מסתורי.

אחד מספריה האחרונים של שונו בכיכובם של חתוליה. נעצור את המלחמה באמצעות ספרות (2017)

כמו שכבר הבנתם, גם ביפן, כמו בכל העולם, סופרים יפניים רוקמים יחסים מיוחדים עם חתוליהם, ולעיתים מכניסים אותם לתוך היצירות שלהם. כך עושה, למשל, סופרת בשם יוריקו שונו, ששמה את החתולים שאספה בחדר האשפה של בניין המגורים שלה במרכז יצירתה. מבחינתה, הקשר שיצרה עם החתולים האלה לימד אותה על מערכות יחסים וגם גרם לה לצמוח כסופרת. בזכותם היא בחרה לרכוש בית משלה, כדי שתוכל להעניק להם מרחב בלי צורך לבקש רשות בדירות שכורות, בהן נהגה לגור עד אז. הקשר שלה עם החתולים לעיתים הופך גם למטאפורה לסוג הקשרים שהיא מבקשת לבנות כתגובה לחברה קפיטליסטית. מספר ספרים שלה עוסקים ספציפית בחתולים, ובאחד מהם היא כותבת: "אני בכלל לא אוהבת חתולים. אני גם לא באמת יודעת לגדל אותם. אבל במקרה, מי שהפכו להיות חברים שלי היו החתולים. והיה לי חשוב לא לבגוד בחברים האלה".

ספר רשומות של מיצויו קקוטה גם היום התבוננתי בך כל היום (2017)

סופרת אוהבת חתולים אחרת היא מיצויו קקוטה, שהקדישה מספר ספרי נון-פיקשן לחתול שלה טוטו, וגם התראיינה בתוכנית מיוחדת של הערוץ NHK בה השתתפו מספר סופרים וסופרות אוהבי חתולים. תוכלו לראות את טוטו המהמם ולקרוא ראיון עם קקוטה באנגלית באתר המקסים ilove.cat בו מופיעים ראיונות (ביפנית ובאנגלית) עם סופרים, אומנים, במאים ומעצבים יפניים. בספרה על אודות קיריקו כותבת הסופרת קנקו נישי על ילדה בת 11 שנפגעת מכך שילד בכיתה שלה קורא לה "מכוערת". היא מצליחה להתגבר וללמוד על עצמה דרך הקשר שלה עם חתול שחור בשם רעמסס השני. קיושי שיגֵמאצוּ מביא בספרו חתולי שמיכה שבעה סיפורים של אנשים שזקוקים לחום ותמיכה ומוכנים לוותר על כסף רב כדי לשכור חתול לשני לילות מאדם שמשכיר את שבעת חתוליו יחד עם שמיכה מנחמת – בין הדמויות אב שפוטר מעבודתו ורוצה לשמח איכשהו את ילדיו, זוג חשוך ילדים וילד שסובל מהתנכלויות בבית ספר.

חתולים יפניים בעברית

כמובן אני יכולה להמשיך, אבל הרי תשאלו – מה נוכל לקרוא בעברית חוץ מאני חתול? תשמחו לדעת שיש לנו שני ספרים יפניים נוספים שעוסקים בחתולים. אחד הוא חתולה אורחת מאת טקשי היראידה, שראה אור ביפן ב-2009, ואצלנו ב-2017 בתרגומה של עינת קופר. זהו ספר על ארעיות ויופי של הרגעים הקטנים, רומן קצר שנכתב על ידי משורר. זוג פרילנסרים בשנות השלושים לחייהם שוכרים יחידת דיור בחצר האחורית של בית יפני מסורתי בשכונה שקטה בעיר גדולה שהולכת ומשתנה בלחץ הגאות הנדל"נית. חייהם של בני הזוג משתנים כשלמטבח שלהם מגיעה חתולה קטנה של השכנים, לה הם מעניקים את השם צ'יבי (קטנטונת). שני אנשים שמעולם לא התעניינו בחתולים לפני כן, מגלים שביקוריה של צ'יבי הופכים ליותר ויותר חשובים להם. אף על פי שעל פניו לא קורה הרבה בספר, מלבד ביקוריה של צ'יבי ושיחותיהם של בני הזוג על פילוסופיה, אומנות וספרות, העולם מסביב משתנה בצורה כמעט בלתי מורגשת, אך מתמדת.

ספרה של הירו אריקווה, זכרונותיו של חתול נודד ראה אור ביפן ב-2012 ומאז הספיק להפוך גם לסרט קולנוע, ראה אור בישראל רק בחודש מאי האחרון בתרגום שלי. ננה החתול הוא גיבור הספר, והוא מספר לקוראים על חייו עם סָטוֺרוּ, עמו רקם קשר מיוחד במינו, לאחר שסטורו הציל אותו וטיפל בו כשהיה עדיין חתול מאוד צעיר. במהלך הספר אנחנו גם לומדים הרבה על חייו הלא פשוטים של סטורו ועל הטראומות והקשיים שחווה בהיותו ילד, וגם פוגשים את האנשים החשובים עבורו שפגש לאורך חייו. ננה הוא חתול עצמאי, לעיתים אנוכי ורברבן, אך גם שובה לב ומלא אהבה והכרת תודה לסטורו. אריקווה מצליחה לשמור על איזון בין הומור לרגשנות על ידי שילוב קולו של ננה בעלילה. הרגעים בהם אנחנו שומעים את "שיחותיו" עם בני אדם (רק הוא מבין את שפתם) ואת שיחותיו עם בעלי חיים אחרים שהוא פוגש, לרוב מלאים בהומור, והם מאזנים את רגעי הפאתוס החבוי בסיפורי החיים של הגיבורים האנושיים בספר. מלבד היותו שיר הלל לחתולים, זכרונותיו של חתול נודד הוא גם ספר מסע ברחבי יפן – כולל מבט אל הר פוג'י ושיטוט בשדות הבלתי נגמרים של הוקאידו.

ספר חדש: בשולי הנוחות מאת סיאקה מורטה

אני כל כך שמחה להביא לכם את הבשורה הזאת – סוף סוף ספר זוכה אקוטגווה של סיאקה מורטה רואה אור בעברית בהוצאת "כתר", בתרגומה של עינת קופר*. הספר קיבל בעברית את השם "בשולי הנוחות" והשם של הסופרת מאוית סייקה מורטה (אני אמשיך לאיית אותו כפי שעשיתי עד כה, למען אחידות האיות בבלוג). הספר ראה אור ב-2016, זכה בפרס אקוטגווה באותה שנה, וגם היה במקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגוריה של פרוזת מקור באותה שנה, והוא תורגם כבר לכ-30 שפות.

הספר הזה הוא התבוננות בעולם דרך עיניים של אישה מעט לא שגרתית. היא זקוקה לסדר, חזרתיות ושגרה כדי לתפקד, אבל היא לא מסוגלת ולא מעוניינת להתאים את עצמה לדרישות של החברה. השגרה המוכרת בחנות מינימרקט (או חנות נוחות, או כמו שקוראים לזה ביפן "קוֹנביני"), המדים שהיא מתבקשת ללבוש, המשפטים הקבועים שהיא מצופה לומר ללקוחות, ותנועות הגוף המוכרות משרות עליה בטחון. העולם של המינימרקט מספק אותה ואין לה שאיפות למצוא עבודה אחרת, אף על פי שהיא כבר בת 36. המשפחה שלה מאוד אוהבת ודואגת, אבל היא לא מבינה אותה, ומעדיפה לעצום את העיניים אל מול חוסר השגרתיות שלה. זה ספר שחושף שהחברה מוכנה להתעלם ממוזרויות ואקסצנטריות בכל בן אדם, כל עוד הוא פועל לפי תבניות מוכרות ומצופות. אישה אמורה להתחתן ולהביא ילדים, ואם לא זה – אז היא אמורה לעשות קריירה. אישה שלא מעוניינת באף אחד משני המסלולים האלה היא בהכרח חריגה ומהווה סיבה לדאגה עבור משפחתה. אבל קייקו פורקווה, הגיבורה של הנובלה, אומנם מבינה שהיא מדאיגה את משפחתה, אבל פשוט לא מסוגלת להתאים את עצמה למה שאנשים "רגילים" היו רואים כחיים נורמטיביים.

זה ספר שמציע מבט מעט משועשע על חברה (לא רק יפנית, תסתכלו מסביב) ששקועה בתבניות מחשבה וציפיות מקובעות, שלא באמת יודעת איך להתמודד עם אנשים מעט חריגים, שדורשת מבני אדם, מעל לכל, להיות יצרנים, בין אם בעבודה בין אם בילודה. ביפנית יש ביטוי shigoto ningen שמשמעותו אדם המקדיש את כל כולו לעבודה, אדם שמשמעות חייו היא עבודתו. קייקו היא konbini ningen (השם המקורי של הספר), היא אדם שמצליח למצוא את עצמו בעולם של המינימרקט, היא בעצם אדם-מינימרקט. היא מנהלת עם החנות יחסים רומנטיים, מתפוגגת בתוכה, הופכת לחלק ממנה. וזאת עוד נקודת מחשבה שהספר מציע – נסו לחשוב על מערכות היחסים שאנחנו מקיימים עם עצמים, חפצים וחללים שסביבנו. האדם לעולם אינו אוטונומי, הוא חלק מהמרקם האנושי, אבל גם מהמרקם הלא אנושי. הוא בונה את סביבתו, אבל גם נבנה ממנה. אם אתם יושבים עכשיו בחלל הפתוח בחברת היי-טק שלכם, תחשבו עד כמה אתם "אנשי בניין הזכוכית של חברת היי-טק".

אם אתם רוצים עוד סיאקה מורטה, סיפרתי עליה קצת בפוסט הזה וגם הזכרתי אותה בפוסט על ספרים שמדמיינים את סוף העולם ("בשולי הנוחות" זה הספר הריאליסטי ביותר שהיא כתבה. הספרים שלה בדרך כלל יותר קרובים למדע בדיוני).

* חבל מאוד שבאתר ההוצאה לא מציינים את שם המתרגמת, שכן כידוע תרגומים אינם גדלים על עצים, אלא הם פרי עבודתם של מתרגמות ומתרגמים.

כריכות הספר בהוצאה היפנית ובהוצאה הבריטית

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata
סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור
כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית במינימרקט. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan
כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (8 מתוך 8)

והנה הגענו לחלק האחרון של "חייו של אדם טיפש". כבר חשבתי שלא אסיים את הפרויקט בזמן; והרי התחייבתי לסיים את התרגום עד יום מותו של אקוטגווה שחל היום. אני חוששת שבתרגומי הנמהר לא עשיתי צדק עם סגנונו הצלול והנקי של אקוטגווה, אבל בואו נגיד שזאת עבודה בתהליך.

 32. מריבה
הוא הלך מכות עם אחיו למחצה. לא היה ספק שבגללו הופעלו לחצים על האח הצעיר. אך גם הוא ללא ספק איבד את החופש שלו, בגלל אחיו הצעיר. בני משפחתו הטיפו לאחיו ללא הרף "לקחת דוגמא ממנו". אך המשמעות של זה מבחינתו הייתה כאילו קשרו אותו בידיו וברגליו. במהלך ההתכתשות שניהם התגלגלו אל קצה המרפסת. בגינה – עד היום הוא זוכר את זה – שיח אחד של לגרסטרמיה הודית זוהר בפריחתו האדומה תחת שמים גשומים.

 33. גיבורים
פעם הוא הביט מחלון ביתו של וולטר אל ההרים הגבוהים. על פסגות ההרים המושלגות לא נראה אפילו צל של נשר. אך איש רוסי נמוך קומה טיפס וטיפס בהתמדה במעלה ההר.

גם בביתו של וולטר, משירד הערב, הוא כתב פזמונים כאלה, לאורה הבהיר של מנורה. וכל אותו זמן הוא המשיך לחשוב על אותו רוסי שטיפס במעלה ההר.

אתה שקיימת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם
אתה הוא שהפרת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם

אתה שאהבת את העם יותר מכל אדם
אתה הוא שבזת לעם יותר מכל אדם

אתה שהחלום בער בו יותר מכל אדם
אתה הוא שידעת את המציאות יותר מכל אדם

 אתה הוא מה שהולידה אסיה –
חשמלית המפיצה ריח של צמחי נוי

 34. צבעים

בגיל שלושים הוא גילה שיש לו חיבה מיוחדת למגרש ריק אחד. על פני הטחב היו פזורים לבנים ושברי רעפים. אך בעיניו זה היה בדיוק כמו תמונות הנוף של סזאן.

הוא נזכר בלהט שלו לפני שבע ושמונה שנים, והבין שבאותה תקופה לא היה לו מושג מה הוא צבע.

35. בובת מוקיון
הוא רצה לחיות את החיים במלוא עוצמתם, כך שלא יהיו לו חרטות כשתגיע שעתו למות. אך הוא המשיך לחיות חיים מלאי התחשבות בהוריו המאמצים ובדודתו. זה יצר שתי פנים לחייו – של אור ושל חושך. הוא ראה בובת מוקיון בחלון ראווה של חנות בגדים, וחשב עד כמה הוא דומה למוקיון הזה. אך תת המודע שלו, כלומר, האני השני שלו, כבר שילב את התחושה הזאת מזמן בתוך סיפור קצר.

 36. לאות
הוא הלך עם סטודנט אחד בשדה מיסקנתוס.

"אתה בטח עדיין מלא בתאוות חיים, נכון?"

"כן, אבל אין ספק שגם אתה…"

"למען האמת אני לא. יש לי רק תאוות יצירה".

כך הוא באמת הרגיש. בלי לשים לב הוא איבד כל עניין בחיים.

"אבל תאוות היצירה ותאוות החיים זה בעצם אותו דבר, לא?"

הוא לא השיב. מעל לשיבולת האדמדמה נראה היטב הר געש פעיל. הוא הרגיש משהו הדומה לקנאה כלפי הר הגעש הזה. אך הוא בעצמו לא הבין מדוע.

 37. האישה מקושי[1]
הוא פגש באישה שמבחינת יכולותיה האינטלקטואליות יכלה להתחרות בו. הוא בקושי הצליח להוציא את עצמו ממשבר, באמצעות כתיבה של כמה שירים ליריים כמו "האישה מקושי". הוא חש כאב, כאילו מחה שלג זוהר שנדבק אל גזעו של עץ.

כובע קש המרחף ברוח
האין ייפול הוא ארצה?
מה לי לדאוג לשמי הטוב
כששמך בלבד יקר לי[2]

 38. נקם
זה היה על מרפסת של מלון שטבל בעצים מלבלבים. הוא ישב וצייר כדי לשעשע נער צעיר. זה היה בנה היחיד של המשוגעת, שאתה ניתק את הקשר לפני שבע שנים.

היא הציתה סיגריה והביטה בשניהם. למרות הדכדוך בו היה נתון, הוא המשיך לצייר רכבות ומטוסים. למרבה המזל הילד לא היה שלו, אך עדיין צרב לו מאוד כשהילד קרא לו "דוד".

כשהילד הלך לאנשהו, היא המשיכה לעשן את הסיגריה שלה ופנתה אליו בחנחון.

"אתה לא חושב שהוא דומה לך?"

"לא דומה בכלל. קודם כל…"

"יש הרי דבר כזה 'השפעות טרום לידה'".

הוא שתק והסיט את מבטו. אך במעמקי ליבו עלה רצון אכזרי לחנוק את האישה הזאת.

 39. מראות
הוא ישב בבית קפה ודיבר עם חברו. חברו אכל תפוח אפוי ודיבר על מזג האוויר הקר. לפתע הוא הרגיש סתירה בדבריו של חברו.

"אתה עדיין רווק, נכון?"

"למעשה בחודש הבא אני מתחתן".

באופן בלתי מודע הוא השתתק. מהמראות שהיו תלויות על קירות בית הקפה השתקפו אינספור בבואותיו. בקרירות, כאילו מאיימות על מישהו…

 40. דו שיח
למה אתה תוקף את המבנה החברתי המודרני?
כי אני רואה את הרוע שהוליד הקפיטליזם.
רוע? חשבתי שאתה לא מבחין בין טוב לרע. אז מה לגבי החיים שלך?

 כך הוא ניהל שיחה עם המלאך. רק שזה היה מלאך שחבש כובע צילינדר מושלם.

 41. מחלה
הוא נתקף נדודי שינה. ובנוסף התחיל גם לסבול מתשישות. מספר רופאים הציעו מספר אבחונים למצבו: עודף חומציות בקיבה, אטוניה במערכת העיכול, פלאוריטיס יבש, חולשת עצבים, דלקת לחמית כרונית, תשישות המוח – וכהנה וכהנה.

אך הוא בעצמו ידע את מקור המחלה שלו: זו הייתה תחושת הבושה מעצמו בשילוב עם הפחד מהם. הם – החברה שהוא בז לה!

ערב אחד, כשהשמיים התקדרו בענני שלג, הוא ישב בפינת בית קפה עם סיגר בפיו והאזין למוזיקה שנשמעה מגרמופון, שהוצב בצדו השני של החדר. המוזיקה חלחלה בצורה משונה אל תוך עולמו הנפשי. הוא המתין לסיום ההקלטה, ניגש אל הגרמופון וקרא את התווית שעל התקליט.

Magic Flute – Mozart

הוא הבין מיד. מוצרט, שהפר את עשרת הדיברות, ללא ספק סבל. אך ספק אם כמוהו… הוא הרכין את ראשו ושב בשקט אל שולחנו.

 42. צחוק האלים
יום אביבי אחד כשהיה בן שלושים וחמש הוא טייל בחורשת אורנים ונזכר במשפט שכתב בעצמו לפני מספר שנים: "האלים, לצערם הרב, לא יכולים להתאבד כמונו, בני האדם".

 43. לילה
שוב ירד לילה. באור העמום הים הקציף ללא הרף. תחת השמיים האלה הוא התחתן עם אשתו בפעם השנייה. עבור שניהם זה היה אושר. אך בה בעת זה היה גם סבל. שלושת ילדיהם הביטו יחד איתם בברקים מעל לים. אשתו חיבקה את אחד הילדים ונראה היה שהיא מנסה לעצור את הדמעות.

"נדמה לי שיש שם ספינה".
"כן".
"ספינה עם תורן שהתבקע לשניים".

44. מוות
הוא ניצל את העובדה שבאותו לילה ישן לבד ורצה לתלות את עצמו באמצעות חגורתו, שקשר אל סורגי החלון. אך כשהכניס את ראשו לתוך הלולאה הוא נתקף לפתע בפחד מהמוות. אך לא מפני שפחד מהסבל ברגעים שלפני המוות. הוא הוציא שוב את שעון הכיס שלו, והחליט למדוד את הזמן שאמור לקחת לו למות מחנק. מספר רגעים הוא מעט סבל, אך לאחר מכן הכול נהיה מטושטש. היה ברור שאם רק יעבור את זה, המוות יגיע ללא כל ספק. הוא הסתכל על מחוגי השעון והבין שהסבל שלו נמשך דקה ועשרים שניות. בחוץ היה חשוך לחלוטין. אך גם בתוך החשכה הזאת נשמעה קריאתו הצרודה של תרנגול.

 45. Divan
הקריאה ב-Divan העניקה לו כוחות מחודשים. זה היה "גתה של המזרח" שהוא לא הכיר עד אז. הוא ראה את גתה עומד ברוגע מעבר לטוב ורע, והרגיש כלפיו משהו הדומה לקנאה. גתה המשורר היה בעיניו מופלא יותר מישו המשורר. בלבו של המשורר הזה היו לא רק אקרופוליס וגולגולתא, אלא פָּרַח בו גם ורד הערב.

אם רק היה לו מעט כוח לפסוע בעקבות המשורר הצעיר הזה… הוא סיים לקרוא את דיוואן, ולאחר שההתרגשות האימתנית שככה, הוא לא יכול היה שלא לחוש בוז עמוק כלפי עצמו, על כך שנולד להיות סריס של החיים.

 46. שקרים
ההתאבדות של גיסו הכתה אותו בהלם. כעת הוא היה אחראי לטפל גם במשפחתה של אחותו הגדולה. לפחות בעיניו, העתיד שלו עצמו נראה לו קודר כמו רדת החשכה. פשיטת הרגל הנפשית שלו נראתה לו נלעגת (הוא היה מודע לחלוטין לשחיתות המוסרית ולחסרונות שלו), אך הוא המשיך כרגיל לקרוא ספר אחרי ספר. אך גם הווידויים של רוסו היו מלאים בשפע של שקרים הֶרואיים. במיוחד כשקרא את לידה מחדש… הוא חשב שהוא מעולם לא פגש מתחסד ערמומי כמו הגיבור של לידה מחדש[3]. רק פרנסואה ויון הצליח לגעת במעמקי נפשו. בתוך מספר משיריו הוא מצא את "הזכר היפה".

דמותו של ויון, הממתין להוצאתו להורג בתליה, הופיעה גם בחלומותיו. מספר פעמים הוא ניסה לצנוח אל תהומות החיים, כפי שעשה ויון. אך הנסיבות וכוחותיו הפיזיים לא אפשרו לו לעשות זאת. כוחו הלך ותש. בדיוק כמו העץ שראה פעם סוויפט, ההולך וקמל החל מצמרתו[4]

 47. משחק באש
פניה קרנו. זה היה ממש כמו הזוהר של קרני שמש הפוגעות בקרח דק. הוא חיבב אותה, אך לא היה מאוהב בה. והוא גם לא הניח עליה אפילו אצבע.

"אמרת שאתה רוצה למות, כן?"
"הממ… לא, זה לא שאני רוצה למות, פשוט נמאס לי לחיות".

בהמשך לשיחה הזאת הם החליטו למות ביחד.

"התאבדות אפלטונית, כן?"

"התאבדות אפלטונית כפולה".
הוא לא יכול היה שלא להתפלא נוכח הרוגע שהוא חש.

48. מוות
הוא לא מת יחד איתה. הוא רק הרגיש מעין סיפוק מכך שלא נגע בגופה אפילו באצבע. היא המשיכה לדבר איתו כאילו לא קרה כלום. חוץ מזה, היא הביאה לו את הבקבוקון של פוסיום ציאניד שהיה לה, ואמרה: "כל עוד יש לנו את זה, אנחנו נהיה חזקים".

ואכן הדבר חיזק את רוחו. הוא ישב לבדו בכיסא ראטן, הביט בעליו הצעירים של עץ אלון, ופעמים רבות מצא את עצמו חושב על השלווה שיביא לו המוות.

49. ברבור מפוחלץ
הוא גייס את כוחותיו האחרונים כדי לכתוב את סיפור חייו. אך הוא הופתע לגלות שהמשימה לא הייתה פשוטה. אהבתו העצמית, הסקפטיות שלו ומודעותו לאינטרסים שלו היו הסיבה לכך. הוא לא יכול היה שלא לבוז לעצמו. אך מצד שני הוא גם לא יכול היה לעצור את המחשבה ש"אם לקלף מבני אדם את העור, כולם בעצם אותו דבר". היה נדמה לו שהכותרת שירה ואמת[5] זו כותרת של כל האוטוביוגרפיות כולן. בנוסף, היה ברור לו לחלוטין שלא כולם מתרגשים מיצירה ספרותית, ושהיצירות שלו יכולות למצוא הבנה רק בקרב אנשים הקרובים אליו, שחיים חיים הדומים לשלו.

זה היה הלך הרוח שלו. וכך הוא החליט לכתוב בקצרה את השירה ואמת שלו.

אחרי שסיים לכתוב את חייו של אדם טיפש, ראה במקרה בחנות יד שנייה ברבור מפוחלץ. הברבור עמד עם ראש מורם, אך הכנפיים המצהיבות שלו היו אכולות עש. הוא חשב על חייו שלו והרגיש כיצד דמעות וצחוק מריר חונקים את גרונו. לפניו היו רק שיגעון או התאבדות. הוא הלך לבדו ברחוב אפוף אור דמדומים, וגמר בלבו להמתין לגורל המתקרב צעד אחר צעד כדי לחסלו.

50. אסיר
אחד מחבריו השתגע[6]. הוא תמיד הרגיש קרבה מיוחדת כלפי החבר הזה. יותר מאחרים, הוא חש בכל נימי נפשו את הבדידות שלו, הבדידות שהסתתרה מאחורי מסכה של עליזות קלילה. הוא ביקר את חברו המשוגע פעמיים או שלוש.

"נראה ששנינו אחוזי שדים. מה שנקרא שדי סוף המאה", אמר חברו בלחש. הוא שמע שמספר ימים לאחר מכן, בדרכו למעיינות חמים, חברו אפילו אכל פרחי וורדים. זמן מה לאחר שהחבר אושפז בבית חולים, הוא נזכר בפסל מטרה קוטה שהביא לו פעם. זה היה פסל ראש וחזה של מחבר המחזה רביזור, שהחבר כה אהב. הוא נזכר שגם גוגול השתגע לפני מותו ולא יכול היה שלא להרגיש את עוצמת הכוח שהשתלט על שניהם.

הוא היה על סף אפיסת כוחות כשקרא את דבריו האחרונים של ראדיגה, ושוב שמע את צחוק האלים. ראדיגה כתב, "חיילי האל באו לחבוש אותי"[7]. הוא ניסה להלחם ברגשנות היתר שלו ובנטייה שלו לאמונות טפלות. אך הוא לא היה מסוגל יותר להלחם בשום דבר פיזית. אין ספק שהוא הפך לאסיר של "שדי סוף המאה" . הוא הרגיש קנאה כלפי האנשים של ימי הביניים שמצאו כוח באמונתם באל. אך הוא עצמו לא היה מסוגל להאמין באל, באהבתו של האל. אפילו לא באל שבו האמין קוקטו[8]!

51. תבוסה
ידו שאחזה בעט החלה לרעוד. הוא אף התחיל לרייר. הוא היה צלול רק אחרי שלקח 0.8 גרם של וורונל[9]. וגם הצלילות הזאת נמשכה רק חצי שעה עד שעה. הוא העביר את ימיו בתוך מחשכים, כאילו נשען על חרב דקיקה שלהבה נשבר.

מסכת נו
מסכת נו "צ'וּג'וֹ", אחת ממסכות לדמות גברית של אציל

[1] קוֹשי – שמו העתיק של אזור בצפון מערב יפן המכונה היום הוֹקוּריקוּ. בקטע הזה אקוטגווה רומז ל"כמעט רומן" שהיה לו עם משוררת, אישה נשואה, שהייתה ידועה בשם מאצוּמוּרה מינֶקוֹ. שמה האמיתי היה קטיאמה הירוֹקוֹ (1878-1957) והיא הייתה ידועה גם בתרגומיה של שירה ואגדות איריות ליפנית. אקוטגווה, כדי להתגבר על רגשותיו כלפיה, כתב אוסף של עשרים וחמישה שירי אהבה בסגנון סֶדוֹקה הארכאי, שהיה נדיר מאוד מאז המאה ה-8.

[3] הכוונה לרומן אוטוביוגרפי של הסופר שימזאקי טוֹסוֹן (1872-1943). הרומן מבוסס על חייו של שימזאקי ועל הרומן שניהל עם האחיינית שלו קוֹמאקוֹ, בתו של אחיו הגדול. כשקוֹמאקוֹ נכנסה להיריון, טוסון ברח לצרפת כדי להתחמק מעימות עם משפחתו. ברומן הוא הצדיק את יחסיו עם הנערה בכך שאביו ניהל מערכת יחסים דומה וכי זו קללה הרובצת על משפחתו. אך הרומן עורר זעם ציבורי וטוסון ספג ביקורת קשה על התנהגותו הבלתי מוסרית.

[4] המשורר אדוורד יאנג סיפר שיום אחד כשטייל עם ג'ונתן סוויפט בדבלין, סוויפט, שחזה את הידרדרות מצבו הנפשי, ראה עץ בּוּקִיצָה ואמר: "אני אהיה כמו העץ הזה, אני אמות קודם כל בראש. "I shall be like that tree; I shall die first at the top"

[5] שירה ואמת, חיבור אוטוביוגרפי של יוהאן וולפגנג פון גתה.

[6] הכוונה לסופר אוּנוֹ קוֹג'י (1891-1961).

[7] ריימונד ראדיגה (1903-1923), סופר צרפתי. למעשה מיוחסות לו המילים: Dans trois jours je vais être fusillé par les soldats de Dieu "בעוד שלושה ימים יירו בי חיילי האל".

[8] ז'אן קוקטו (1892-1963), סופר, מחזאי, משורר ובמאי קולנוע צרפתי. אחד ממייצגי זרם הסוריאליזם. היו לו יחסים סבוכים עם הדת הקתולית, אליה התקרב מספר פעמים בחייו, דרך העניין שגילה במיסטיציזם ואף כניסיון להשתלט על התמכרותו לאופיום.

[9] תכשיר ששימש להרגעה ולטיפול בנדודי שינה במחצית הראשונה של המאה ה-20. המינון הטיפולי היה 0.65-0.97 גרם ובמינונים של מעבר למינון של 3.5 גרם התכשיר הינו קטלני. היום התכשיר אסור לשימוש.

חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (7 מתוך 8)

לעבור לחלק 6

23. היא
ערב ירד על הכיכר. הוא נכנס אל הכיכר, חש את החום עולה מעט בגופו. הבניינים הגבוהים זהרו באור החשמלי של חלונותיהם על רקע השמיים המוכספים קמעה. הוא נעצר על שפת המדרכה וחיכה לה. לאחר כחמש דקות היא הגיעה. היא נראתה לו כחושה. "התעייפתי", היא אמרה, משראתה את הבעת פניו, וחייכה. כתף אל כתף הם התחילו לחצות את הכיכר המוארת למחצה. זו הייתה הפעם הראשונה. הוא היה מוכן לעזוב הכל כדי להיות איתה.

לאחר שנכנסו למכונית, היא הישירה אליו מבט ואמרה: "אתה לא מתחרט?". "לא מתחרט", השיב בהחלטיות. היא לחצה את ידו. "גם אני לא מתחרטת…", אמרה. פניה גם אז נראו כאילו הן אפופות באור ירח.

 24. לידה
הוא עמד לצד דלת ההזזה והביט במיילדת הלבושה בחלוק מנתחים לבן ששטפה את התינוק. בכל פעם שהסבון נכנס לעיניו של התינוק, הוא העווה את פניו בצורה מעוררת רחמים. בנוסף, הוא לא הפסיק לייבב בקול גדול. הוא הריח את ריחו העכברי של התינוק וממעמקי ליבו עלתה מחשבה שלא הצליח לעצור בעדה: "לשם מה הוא נולד הילד הזה? לתוך עולם רווי הסבל. ומדוע יד הגורל הביאה עליו אב כמוני?"

וזה היה הבן הראשון שאשתו ילדה.

 25. סטרינדברג
הוא עמד בפתח הדלת והביט בסינים מוזנחים למראה משחקים מאג'ונג לאורו של ירח, מתחת לעצי הרימון הפורחים. לאחר מכן הוא שב אל חדרו והתחיל לקרוא את וידויו של שוטה לאורה של מנורה נמוכה. אך הוא לא הספיק לקרוא אפילו שני עמודים, כשחיוך מר עלה על שפתיו. השקרים שכתב סטרינדברג במכתבים ששלח לדוכסית שהייתה המאהבת שלו, לא היו שונים במיוחד מאלה שלו.

 26. העת העתיקה
פסלי בודהא עם צבע מתקלף, ישויות שמימיות, סוסים ופרחי לוטוס כמעט הכניעו אותו. הוא המשיך להביט בהם וכל דבר אחר נשכח מלבו. אפילו את מזלו הטוב שאפשר לו להימלט מידיה של המשוגעת.

 27. חינוך ספרטני
הוא הלך עם חברו באחת הסמטאות. לעברם התקרבה ריקשה עם גג פתוח. מי שישבה בריקשה הייתה האישה מאמש. גם באמצע היום פניה נראו כאילו הם טובלים באור ירח. בנוכחות החבר הם כמובן אפילו לא אמרו שלום.

"איזו יפה!", אמר חברו.

הוא הביט בהרי האביב שנראו בקצה הרחוב, ובלי להניד עפעף השיב.

"כן, באמת יפה".

 28. רצח
הדרך הכפרית המוצפת באור שמש הפיצה סירחון של גללי פרות. הוא טיפס במעלה הדרך וניגב את זיעתו. משני צדי הדרך עלה ניחוח של שעורה בשלה.

"תרצח, תרצח…", המילים האלה הופיעו בפיו והוא חזר עליהן שוב ושוב בלא אומר. את מי? הוא ידע בדיוק. הוא דמיין את האיש השפל בעל השיער הקצוץ.

ואז מעבר לשעורה המצהיבה הופיעה כיפת כנסייה קתולית.

29. צורה
זה היה קנקן עשוי מברזל. הקנקן הזה, בעל החריטה העדינה, לימד אותו את יופי "הצורה".

30. גשם
במיטה רחבה הוא דיבר איתה על דא ועל הא. מחוץ לחלון של חדר השינה ירד גשם. נראה היה שהגשם הזה יגרום לריקבון של פרחי הקרינון. פניה נראו כרגיל כטובלים באור הירח. אך השיחה איתה הייתה משעממת קמעה. הוא שכב על הבטן, בעצלתיים הצית לעצמו סיגריה, וחשב על זה שהם ביחד כבר שבע שנים.

"אני אוהב את האישה הזאת?", הוא שאל את עצמו. אף שנהג לבחון את עצמו מקרוב, התשובה של עצמו הפתיעה אותו.

"אני עדיין אוהב אותה".

31. רעידת האדמה הגדולה[1]
הריח הזכיר במשהו את ריחם של משמשים בשלים יתר על המידה. הריח הקלוש עלה באפו בזמן שעבר בין החורבות שנותרו אחרי השריפה, והוא חשב שהריח של הגופות הנרקבות תחת השמש הקופחת הוא לא כל כך רע, כפי שהיה ניתן לחשוב. אך כשהוא עמד מול ברכה המלאה בערימה של גופות, הוא גילה שהמילה "זוועה" היא לא מוגזמת מדי לתגובה רגשית. מה שזעזע אותו במיוחד הייתה גופתו של ילד בן שתיים עשרה או שלוש עשרה. הוא הביט בגופתו וחש משהו דומה לקנאה. הוא גם נזכר באמירה ש"מי שהאלים אוהבים אותו, מת צעיר". גם ביתה של אחותו הגדולה וגם ביתו של אחיו למחצה נשרפו. אך בעלה של אחותו נמצא אשם במתן עדות שקר וקיבל עונש על תנאי.

"הלוואי שכולם היו מתים".

הוא עמד בין החורבות והמחשבה הזאת לא הניחה לו.

august-strindberg-double-image-1892-oil-on-canvas
אוגוסט סטרינדברג, Double Vision 1892

[1] הכוונה היא לרעידת האדמה שהתרחשה ב-1 בספטמבר 1923 במזרח יפן (אזור קאנטו), שהחריבה שני שליש מטוקיו, בעיקר בשל השריפות שפרצו ברחבי העיר.

לעבור לחלק 8 ואחרון

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (5 מתוך 8)

לעבור לחלק 4

9. גופות

אל הבוהנות של כל הגופות הוצמד תג באמצעות חוט מתכת. על התגים צוינו שמות וגילאים. ידידו רכן קדימה, הניע במיומנות את האזמל, וקילף את עור הפנים של אחת הגופות. מתחת לעור השתרע שומן צהוב יפיפייה.

הוא הביט בגופה: הוא נזקק לכך לצורך סיפור שכתב, שהתרחש על רקע התקופה הקיסרית העתיקה[1]. אך סרחון הגופה, שדמה לריחו של אפרסק רקוב, עורר בו חוסר נחת. ידידו כיווץ את גביניו והניע בשקט את האזמל.

"לאחרונה גם בגופות יש מחסור", אמר הידיד. לכך הייתה לו תשובה מוכנה: "אם היה לי מחסור בגופות, הייתי רוצח מישהו, בלי כל זדון". אך כמובן את התשובה הזאת הוא הותיר בתוך לבו.  

10. המורה[2]

הוא קרא את ספרו של המורה בצילו של עץ אלון גדול. באור השמש הסתווית עץ האלון לא הניע ולו עלה אחד. אי שם הרחק בשמיים, כפות הזכוכית של המאזניים נמצאות בדיוק במצב של שיווי משקל – זה המחזה שדימה לעצמו בעודו קורא בספרו של המורה.

 11. זריחה

השחר עלה בהדרגה. הוא עמד בפינה של אחד הרחובות והשקיף אל השוק. האנשים המתקהלים והעגלות היו שטופים באור וורוד.

הוא הצית סיגריה ופנה לאיטו אל תוך השוק. לפתע התחיל לנבוח עליו כלב שחור וצנום. אך הוא לא נבהל. אדרבא, הוא חש חיבה כלפי הכלב הזה.

הדולב המזרחי שעמד במרכז השוק פרש את ענפיו לכל עבר. הוא נעמד למרגלות הגזע, והביט למעלה אל השמיים דרך העלווה. שם, בדיוק מעל לראשו, זהר כוכב אחד.

זו הייתה שנתו העשרים וחמש, שלושה חודשים מאז פגש את המורה לראשונה.

 12. נמל צבאי

בתוך הצוללת שררה אפלולית. הוא השתופף בינות למכשירים שהקיפו אותו מכל צידיו והציץ לתוך המשקפת. עדשת המשקפת שיקפה את הנמל שטוף האור.

"שם אתה יכול לראות את 'קונגו'", אמר לו קצין הים.

דמותה הקטנטנה של הספינה הצבאית בתוך העדשה המרובעת משום מה הזכירה לו פטרוזיליה, אותה פטרוזיליה שריחה הקלוש עולה מסטייק בקר עליו היא מונחת.

13. מותו של המורה[3]

ברוח שעלתה לאחר שנפסק הגשם הוא התהלך על רציף של תחנת רכבת. השמיים עדיין היו קודרים. ברציף שמנגד, שלושה או ארבעה פועלים הניפו כאיש אחד את מכושיהם, וזימרו משהו בקול רם.

הרוח נשאה את שירתם של הפועלים ואת רחשי ליבו. הוא אפילו לא הצית את הסיגריה שלו. כאב שגבל באושר מילא אותו. על המברק שדחף לתוך כיס מעילו היה כתוב "המורה במצב קריטי"…

רכבת לכיוון טוקיו של השעה שש בבוקר בדיוק יצאה מצילם של הרים המכוסים בעצי אורן ושייטה לעבר התחנה, בהותירה מאחור שובל של עשן דק.

[1] הכוונה היא ל"תמונת גיהנום", עליה כתבתי כאן. [2] סנסיי, כך מכנה אקוטגווה את נאצומה סוסקי [3] סוסקי נפטר ב-9 בדצמבר 1916. באותו זמן שהה אקוטגווה בקמקורה ושב לטוקיו רק ב-11 בדצמבר, כדי לקבל את פני האבלים באולם הלוויות באויאמה.

steam_train

לעבור לחלק 6

אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (4 מתוך 8)

לעבור לחלק 3

6. מחלה

רוח מלוחה מהים נשבה ללא הרף. הוא פתח מילון אנגלית-יפנית גדול ועקב אחר המילים בקצה אצבעו.
Talaria   נעליים מכונפות, סנדלים.
Tale      סיפור.
Talipot דקל שמקורו בהודו המזרחית. אורך הגזע 50 עד 100 רגל. העלים משמשים לייצור מטריות, מניפות, כובעים וכד'. פורח פעם בשבעים שנה…

דמיונו צייר לו בבירור רב את פריחת הדקל. הוא הרגיש גירוד לא מוכר בתחתית הגרון ובהיסח הדעת פלט ליחה על המילון. ליחה? אך זאת לא הייתה ליחה. החיים קצרים, הוא חשב לעצמו, ושוב דמיין את פריחת הדקל, הפריחה המתמרת גבוה הרחק מעבר לים.

7. ציור

לפתע… זה היה באמת לפתע… הוא עמד מול חלון ראווה של חנות ספרים אחת והתבונן בספר עם אוסף ציוריו של וואן-גוך, ולפתע הוא הבין מה הוא ציור. מובן שהציורים בספר הזה היו רק רפרודוקציות. ואף על פי כן הוא הרגיש כיצד עולה מתוכם רעננות של הטבע.

הלהט שחש כלפי הציורים האלה שינה את האופן בו הסתכל על העולם. בלי שנתן את דעתו על כך, הוא התחיל להבחין בעקלקלות של ענפי העצים ובקימורי לחיים של נשים.

יום סתוי וגשום אחד לפנות ערב הוא הלך מתחת לגשר של רכבת באחד הפרברים. למרגלות הסוללה בצדו השני של הגשר עמדה עגלת משא. בחלפו על פניה הוא הרגיש שמישהו כבר עבר בדרך הזאת לפניו. מי? הוא בכלל לא היה צריך לשאול את עצמו את השאלה הזאת. בתוך לבו, האיש בן העשרים ושלוש, הולנדי עם אוזן חתוכה ועם מקטרת ארוכה בפיו, הישיר מבט חד אל הנוף המדכא הזה.

 8. ניצוצות

הוא צעד בגשם על דרך האספלט. הגשם היה די חזק. בתוך הטיפות השוצפות הוא הבחין בריח הגומי של מעיל הגשם שלו.

על קו מתח עילי בדיוק לפניו חלף ניצוץ סגול. הוא חש התרגשות מוזרה. בכיס מעילו היה כתב היד שהוא התכוון להגיש למגזין של החבורה הספרותית שלו. בעודו ממשיך ללכת בגשם, הוא הסתובב והביט שוב על קו המתח שנותר מאחור.

ניצוצות חדים המשיכו להבזיק על קו המתח. לא היה בחיים האלה דבר בו הוא חשק במיוחד. אך הניצוצות הסגולים האלה… רק את הניצוצות העזים האלה בחלל הרקיע הוא רצה לתפוס, ולו גם במחיר חייו.

מייצג של Kusama Yayoi, גחליליות על מים
מייצג של Kusama Yayoi, גחליליות על מים (2002)

לעבור לחלק 5

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (3 מתוך 8)

ממשיכים עם אקוטגווה. למי שעוד לא קרא, חלק 2 כאן.

3. הבית

הוא התגורר בפרוורים, בחדר שבקומה השנייה. בשל רכות הקרקע הקומה השנייה נטתה בצורה משונה.

בחדר הזה דודתו הרבתה לריב איתו, ולעיתים הוריו המאמצים אף נחלצו לפייס ביניהם. ועם זאת, הוא אהב את הדודה הזאת יותר מכל אדם אחר. כשהוא היה בן עשרים, דודתו, שמעולם לא התחתנה, הייתה כבר כבת שישים.

בחדרו בקומה השנייה בבית בפרברים הוא תהה פעמים רבות אם אנשים שאוהבים אחד את השני בהכרח גם מייסרים אחד את השני. ברגעים כאלה הוא הרגיש בחוסר נחת את הנטייה של הקומה השנייה.

4. טוקיו

נהר סומידה היה אפוף עננים קודרים. מחלונה של אוניית קיטור קטנה הוא התבונן בעצי הדובדבן באי מוקוג'ימה. העצים העמוסים בפריחה נראו לו מדכאים כאילו היו סמרטוטים מרופטים. אך בעצי הדובדבן האלה – עצי הדובדבן של מוקוג'ימה הידועים עוד מתקופת אדו – באחד הימים הוא גילה את עצמו.

5. אגו

הוא ישב לשולחן באחד מבתי הקפה עם ידידו המבוגר* ועישן ללא הפסקה. הוא בקושי הוציא מילה. אך הקשיב רב קשב לדבריו של ידידו.

"חצי יום היום הסתובבתי במכונית".

"עשית סידורים?"

הידיד השעין את סנטרו על כף ידו והשיב בשוויון נפש:

"ממש לא, סתם התחשק לי להסתובב".

המילים האלה שחררו אותו אל עולם לא מוכר, אל עולם הקרוב לאלים, עולם ה"אגו". הוא הרגיש כאב. אך בו בזמן הרגיש גם שמחה.

בית הקפה היה קטן מאוד. אך מתחת לתמונתו של האל פאן**, בתוך עציץ אדום, היה עץ גומי עם עלים בשרניים תלויים.

* * *

* אקוטגווה מתכוון כאן לטניזקי ג'ונאיצ'ירו, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. אקוטגווה מתייחס אליו בתואר "סנפאי", השמור לאדם שלמד במחזור מוקדם באוניברסיטה או למישהו וותיק ומנוסה יותר בעבודה. טניזקי ג'ונאיצ'ירו למד באוניברסיטת טוקיו, אך נשר ב-1911, שנתיים לפני שאקוטגווה התחיל ללמוד שם.

** בשנים 1908-1912 פעלה ביפן קבוצה של סופרים ואומנים מתחומים שונים בשם "אגודת פאן" (pan no kai) שהמוטו שלה היה "אומנות לשם אומנות". בתחום הספרות, חברי הקבוצה התנגדו לזרם הנטורליזם (shizenshugi) היפני, לפיה ספרות נועדה לתאר באופן ריאליסטי את הפסיכולוגיה של האדם המודרני. חברי הקבוצה נהגו להתאסף בבתי קפה קטנים לאורך נהר סומידה, בדומה לאנשי הרוח שהתאספו בבתי קפה בפריס על גדות נהר הסן. דמותו של פאן הייתה לסמל של חופש אומנותי, אנטי-ממסדיות, ואורח חיים נהנתני. אף על פי שהקבוצה התפרקה ב-1912, הזרמים האנטי-נטורליסטים המשיכו לפרוח ביפן גם לאחר מכן, אל תוך תקופת טאישו (1912-1926). גם טניזקי וגם אקוטגווה משויכים לזרם האנטי-נטורליסטי.

Pan_no_kai
"מפגש של אגודת פאן", צייר 木村荘八 Kimura Shōhachi לפי תיאורו של 木下杢太郎 Kinoshita Mokutarō, אחד ממייסדי אגודת פאן.

 לעבור לחלק 4

חייו של אדם טיפש/אקוטגווה ריונוסקה (2 מתוך 8)

ממשיכים עם פרויקט תרגום "חייו של אדם טיפש", שהחלק הראשון שלו נמצא כאן. לא היה לי הרבה זמן אז רק קטע קצר היום, אבל נמשיך ביום חמישי הבא.

* * *

2. אמא

כל המשוגעים היו לבושים בבגדים אפורים זהים, והחדר הרחב נראה בגלל זה עוד יותר מדכא. אחד מהם ישב ליד עוגב וניגן שוב ושוב מזמור בלהט. אחד אחר רקד, שלא לומר קיפץ, בדיוק במרכז החדר.

הוא צפה במחזה הזה לצדו של רופא שבריאותו ניכרה על פניו. לפני עשר שנים לא היה כל הבדל בין אמו לבין המשוגעים האלה. כל הבדל. למעשה, הסרחון שהדיפו הזכיר לו את סרחונה של אמו.

"נלך?"

הרופא הוביל אותו לאורך המסדרון לאחד החדרים. מספר מוחות היו מושרים בתוך צנצנות גדולות בפינת החדר. על אחד המוחות הוא הבחין במשהו לבן, שנראה ממש דומה לטיפת חלבון של ביצה. בשעה ששוחח עם הרופא, הוא שוב חשב על אמו .

"הגבר לו היה שייך המוח הזה כאן היה טכנאי בחברת חשמל XX. הוא תמיד חשב על עצמו כדינמו גדול שחור ובוהק".

כדי להתחמק מעיניו של הרופא, הוא הביט מבעד לחלון הזכוכית. לא היה שם דבר מלבד קיר לבנים זרוע שברי בקבוקים. אך גם אלה הטילו כתמי אור לַבְנוּנִיים עמומים על הטחב הדליל.

פרט מתוך פסל מלח של Motoi Yamamoto
פרט מתוך פסל מלח של Motoi Yamamoto

לעבור לחלק 3

מי מפחד מטאנוקי?

אני יודעת שאנחנו פה באמצע פרויקט תרגום אקוטגווה, אבל נתקלתי בסיפור קצרצר של יוּמֶנוֹ קיוּסאקוּ (夢野久作, 1889-1936) ואני פשוט חייבת לשתף אתכם, כי אני חושבת שהסיפור הזה רלוונטי לנו כאן ועכשיו.

במערב הסופר הזה לא כל כך מוכר, אבל ביפן ידוע כאחד מאבות המדע הבדיוני היפני. הסיפור שלפניכם הוא לא מדע בדיוני, אלא יותר משל או… בעצם, למה להגדיר?

רק כמה מילים של הקדמה למי שלא מכיר את הפולקלור היפני העשיר בדמויות פלאיות ומפלצות מפחידות. אחת הדמויות המוכרות ביותר היא הטאנוּקי או שועל ראקון. בפולקלור היפני הוא ידוע כיצור משנה צורה, שאוהב לעבוד על עוברי אורח תמימים.

המקור כאן, והתרגום לפניכם:

טאנוקי ויאטארוֺ/ יומנו קיוסאקו

יאטארו נהג מדי יום ללכת לשחק בכפר הסמוך ולשוב לביתו דרך היער עוד בטרם תשקע השמש, שכן אמו חזרה והזהירה אותו שוב ושוב:
"ביער הזה יש טאנוקי שמשנה את צורתו לדברים שונים. אם לא תשוב הביתה לפני השקיעה משהו נורא עלול לקרות".

יום אחד יאטארו שקע במשחק ופנה לשוב לביתו אחרי רדת החשיכה. בדרכו ביער הופיע לפתע לפניו ענק בגובה של כשלושה מטר ובעל עין אחת.

"וואו! איזה דוד ענק! ויש לך רק עין אחת, אה. מעניין מאוד. רוצה לבוא איתי הביתה?"

כך אמר יאטארו, ובו ברגע הפך הענק למפלצת בעלת צוואר ארוך.

"וואו! עכשיו זאת בחורה בעלת צוואר ארוך ויפה. מוזר מאוד. למה הצוואר שלך כל כך ארוך? את יכולה להאריך אותו עוד?"

ברגע שאמר את זה, הפכה המפלצת בעלת הצוואר הארוך לשֵד.

"וואו! עכשיו זה שד. ממש דומה לבובות האלה שרואים בפסטיבלים. מאוד משונה. אתה יודע להפוך גם לדברים אחרים?"

השד, שראה שיאטארו כלל לא מפחד ממנו, הפך לטאנוקי. יאטארו החוויר.

"אוי לא, טאנוקי! עכשיו הוא יתחיל לשנות את הצורה ואהיה בצרות! הצילו!"

כך צעק והחל לברוח ככל שנשאו אותו רגליו.

21.11.1923

***

בסיפור זה השתתפו:

rokurokubi
rokuro kubi – האישה בעלת הצוואר הארוך

oni
השד

tanuki
טאנוקי