טיול בעקבות היג'וצ'י איצ'יו

היום תהיה לנו שוב רשומה עם תמונות. והפעם נטייל בעקבות הסופרת היגוצ'י איצ'יו (נאצו), שהוזכרה כבר לא פעם בבלוג. גם אם לא קראתם שום דבר ממה שהיא כתבה (יש תרגומים לאנגלית, רוסית ושפות אחרות, אבל לא לעברית), חלק מהמקומות עשויים להיות מעניינים למי שרוצה להכיר טוקיו קצת אחרת, נטולת אורות ניאון ומסכי פרסומות.

היגוצ'י נאצו נולדה בשכונת Uchisaiwaichō ברובע צ'יודה, שהיום מהווה את המרכז השלטוני של יפן, וכולל את בניין הדיאט (הפרלמנט היפני), הספריה הלאומית, הארמון הקיסרי, את תחנת הרכבת המרכזית של טוקיו, ואתרים מתוירים אחרים. כל מה שנותר היום מהבית בו נולדה היגוצ'י הוא שלט קטן בשדרת Kokkai-dori.

בחייה הקצרים היגוצ'י שינתה את כתובת מגוריה 15 פעמים ואפילו אחרי מותה נאלצה לעבור למשכן חדש פעם אחת, אחרי שבית הקברות בו נקבר אפרה נשרף. ברוב המקומות בהם גרה כבר לא נותר דבר שיזכיר אותה, אבל פה ושם בעיר פזורים לוחות זיכרון (כמו זה הנמצא במקום לידתה), וגם היום ניתן לבקר במספר אתרים הקשורים לכתיבתה ולשנות חייה האחרונות, בהן פרחה לרגע קצר כסופרת.

לחצו לטיול עם הרבה תמונות

ספרות וכסף

לא, זה לא פוסט על השפעת הקפיטליזם על שוק הספר. אבל כן תוזכר בו המילה קפיטליזם וגם יוזכרו בו סופרות וסופרים.

שיבוסווה איאיצ'י, "אבי הקפיטליזם"

לפני מספר ימים הודיעו בחדשות ביפן שבשנת 2024 תמונתו של פוּקוּזווה יוּקיצ'י (1835 – 1901) על שטר של עשרת אלפים יין (השטר בעל הערך הגבוה ביותר) תוחלף בתמונתו של שיבוּסאווה אֵיאיצ'י (Shibusawa Eichi). פוקוזווה יוקיצ'י היה איש רוח וחינוך, מתרגם, כותב, עיתונאי ויזם, אחד האנשים המשפיעים ביותר על כינון יפן כמדינת לאום מודרנית (כן, כולל גם רעיונות אימפריאליסטיים, אבל גם תפיסות הנוגעות לדמוקרטיה, לשיפור במעמדן של נשים ובחשיבות של הענקת חינוך ראוי לכל האוכלוסייה). שיבוסאווה איאיצ'י, האיש שתמונתו תחליף את פוקוזווה יוקיצ'י, נחשב ל"אבי הקפיטליזם היפני." הוא ייסד את הבנק המסחרי המודרני הראשון ביפן ודרכו הקים מספר חברות מסחריות, חלקן עדיין נסחרות בבורסה בטוקיו, והיום זכור כ"קפיטליסט אתי" או "הקפיטליסט הקונפוציאני," בין היתר, בשל סירובו לשמור על שליטה מוחלטת בחברות שהקים ויצירת מה שמכונה זאיבצו, וכן בשל פועלו להקמת בתי חולים, בתי ספר ומעורבות בארגוני צדקה וסיוע שונים.  

שיגוסווה קאיצ'י, סופר

מספר מאזינים לא קשובים במיוחד, שכנראה גם מעולם לא שמעו את שמו של האיש החשוב, דמיינו לחשוב שבחדשות הודיעו שבשנת 2024 על שטר של עשרת אלפיים יין יופיע דיוקנו של שיגוסווה קאיצ'י (Shigusawa Keichi), סופר בסוגת "לייט נובל" (ספרות קלילה) שקהל היעד שלה הוא בדרך כלל בני נוער. מעריצי הסופר פנו למקור החדשות האמין ביותר – טוויטר – כדי לברר האם אכן כך הדבר, והסופר נאלץ לאכזב את עוקביו.

לחצו כדי לגלות מי נמצא על השטרות

ספר שירה חדש: מסאוקה שיקי "שני סתווים" (תרגום: איתן בולוקן)

מסאוקה שיקי, דיוקן עצמי, 1900
(מאוסף הספרייה הלאומית, טוקיו)

אולי עבור חלק מהקוראות והקוראים אלה כבר חדשות ישנות, אבל לא מזמן יצא לאור ספר שירים של משורר חשוב ומחדש הייקו מתקופת מייג'י מסאוקה שיקי (1867-1902). הספר נקרא "שני סתוים" והוא נערך ותורגם על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת ירח חסר. בהקדמה ובאחרית דבר ד"ר בולוקן מספק רקע על המשורר ותקופתו ובעיקר על האסתטיקה שבבסיס יצירתו של שיקי. חוקר הספרות דונלד קין כתב ש"השירה היפנית שהייתה במצב עגום ניצלה בזכותו של אדם אחד – מסאוקה שיקי," כך שאין ספק שמדובר בתרגום חשוב מאוד.

אני רק אעיר הערה קטנה לגבי השם שנבחר לאוסף. הוא לקוח מאחד השירים המפורסמים של שיקי, אותו הוא הקדיש לחברו נצומה סוסקי:

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים

סוסקי ושיקי נפגשו לראשונה ב-1884 במכינה אקדמית של אוניברסיטת טוקיו (שנקראה אז האוניברסיטה הקיסרית בטוקיו), אך החברות ביניהם לא הייתה מיידית. שיקי, שהתקשה בלימודיו, ראה בסוסקי עצלן שתופס מעצמו יותר מדי. אך מ-1889, כששניהם היו בני 23, חברותם העמיקה, בין היתר משום שגילו עניין משותף ברָקוּגוֹ (הופעת בידור המבוצעת על שחקן יחיד). באותה תקופה התחיל שיקי להשתעל עם ליחה דמית, ואז גם אימץ את שם העט בו הוא מוכר כיום (שמו הפרטי שנתנו לו הוריו היה נוֹבוֹרוּ) – הסימניות שבחר 子規 הן גם הסימניות בהן מציינים סוג מסוים של קוקיה, הנקראית ביפנית הוֹטוֹטוֹגיסוּ, שלפי אמונה יפנית יורקת דם כשהיא שרה. ב-1892 הצטרף שיקי ככותב קבוע לעיתון ניפוֹן ואף על פי שתרומתו הייתה ספרותית בעיקרה, כשפרצה מלחמת סין יפן הראשונה ב-1894, גברה התלהבותו מהאפשרות לסקר את המלחמה כעיתונאי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בעת החדשה בה ליפן הייתה הזדמנות להפגין את עוצמתה וההצלחות הצבאיות הגבירו את תחושת הגאווה הלאומית. שיקי, שסבל מבריאות חלשה, ראה באפשרות של השתתפות (גם אם לא פעילה) במלחמה דרך להפגין אומץ וגבריות. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לסין רק אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. הוא שהה שם חודש אחד בלבד ובדרך חזרה ליפן בריאותו התדרדרה עד כדי כך שמיד עם שובו, בסוף מאי 1895, אושפז בבית חולים בקוֹבֶּה. באוגוסט אותה שנה שיקי נסע למצוימה, עיר הולדתו. באותה תקופה עבד שם סוסקי כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, והוא הזמין את חברו לגור איתו. החודשיים ששיקי שהה בביתו היו התקופה הארוכה ביותר בה שני החברים בילו יחד, והיא הייתה משמעותית עבור השניים מבחינה אישית וגם מבחינת התפתחות היצירה שלהם. השיר על שני סתווים נכתב בדיוק בהקשר זה, כששיקי עמד לעזוב את מצויאמה ולחזור לטוקיו, משאיר אחריו את סוסקי, שעדיין חשב שיהיה משורר הייקו כמו שיקי ולא סופר פרוזה.

כשאנחנו מסתכלים על שירה, במיוחד על שירת הייקו, אנחנו נוטים לראות בעיקר את ההיבטים הפואטיים שלה, ואין ספק ששיקי היה אדם מחונן ביותר, אך לצד ההיבט הזה מעניין לחשוב גם על הסביבה החברתית שבתוכה הספרות והשירה נוצרו. העולם הספרותי של תקופת מייג'י היה עולם של גברים שטיפחו וקידמו אחד את השני. אנו נוטים לחשוב על ספרות, ובמיוחד על שירה (ועל אחת כמה וכמה על הייקו) כעל משהו רוחני, לירי, אישי. אך יש לזכור שאלה תמיד היו חלק מהזירה הפומבית, מהשיח האינטלקטואלי הבלתי ניתן לניתוק מהזירה הפוליטית ומהתפתחויות חברתיות והיסטוריות. חידוש של הייקו על ידי שיקי לא התרחש בתוך חלל ריק, אלא כחלק מתהליך התעצבותה של יפן כמדינת לאום, שביקשה ליצור זהות לאומית-תרבותית אל מול מדינות אחרות. כך גם הקשרים בין הגברים נתפסו פעמים רבות כחשובים יותר מקשריהם עם בנות הזוג שלהם. תקופת מייג'י במיוחד התאפיינה בחברויות עמוקות בין יוצרים, כמו זו של מסאוקה שיקי וסוסקי. השניים אפילו אפיינו את הקשר ביניהם כבעל (סוסקי) ואישה (מסאוקה), בלי שהדבר יסמל משהו ארוטי, אלא קשר חברי עמוק.

יש משהו יפה בקשרים עמוקים כאלה, שמאפשרים הפרייה הדדית משמעותית. זה מחדד את העובדה שלמרות נטייתנו לתפוס יוצרים (ובמיוחד יוצרים קנוניים) כגאונים יחידי סגולה, יצירתם לא הייתה מתאפשרת ללא קשריהם עם אנשים אחרים, ללא סביבתם, ללא התנאים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו. החברויות הגבריות של תקופת מייג'י הביאו לפריחה ספרותית ולהופעה של מגוון קולות ומגוון קבוצות של אנשי רוח. השיח בין הקבוצות האלה היה מאוד פומבי ולפיכך קשור בקשר הדוק להלך הרוח החברתי והפוליטי. ואולי עצם הפומביות הרבה של השיח הזה מסבירה גם את היעדרן (היחסי) של נשים ממנו.

בכל אופן, אלה רק מספר מחשבות שעלו לי, והן לגמרי לא אמורות לגרוע מההנאה שאני בטוחה שתפיקו מקריאה בשיריו של שיקי.  

את הספר ניתן להזמין ישירות מאתר של ירח חסר או להשיג בחנויות ספרים עצמאיות.

כאן אפשר לשמוע את הריאיון שנערך עם המתרגם איתן בולוקן בתוכנית "מה שכרוך" (בערך מדקה 15): https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=12477

לטייל בין חנויות ספרים

אחרי תקופה ארוכה אני רוצה לאט לאט לחזור לעדכן את הבלוג, ותהיתי עם מה כדאי להתחיל. יש לי רשימה ארוכה של רעיונות ונושאים, שחלק יצריכו השקעה של זמן רב יחסית ואחרים נראו לי כפחות מתאימים לנקודת זמן זו. בסופו של דבר, החלטתי לנצל את החזרה לכתיבה, כדי לטפל בעניין נוסף שהוזנח זמן רב מדי – סידור התמונות הרבות שצילמתי ביפן. כשהתחלתי להסתכל בתיקיות מה צלמתי, גילתי שיש לי לא מעט צילומים שקשורים לספרים וסופרים בטוקיו, ואני חושבת שזאת תהיה הזדמנות מצוינת לחלוק אותם בבלוג. אולי זה גם ייתן לכם רעיונות לביקור במקומות פחות מוכרים, ללכת במסלולים קצת פחות שכיחים או להסתכל מחדש על מקומות בהם כבר ביקרתם.

אתחיל מטיול קצר בשכונת חנויות הספרים קַנְדָה ג'ימְבוֹצ'וֹ (神田神保町). זה אזור שאני מאוד אוהבת לבקר בו, אבל באופן מפתיע אין לי הרבה תמונות ממנו, כי ברגע שאני רואה את כל חנויות הספרים אני שוכחת שיש איתי מצלמה. אם נשאבים ולא שמים לב, הסיבוב באזור מאוד מצומם של מספר רחובות, יכול לקחת יום שלם, אבל תמיד אפשר לדאוג להגדיר תזכורת בטלפון כדי לא לאחר למקום הבא אליו רוצים להגיע.

תחנת רכבת תחתית ג'ימבוצ'ו בקו הנזומון

קצת רקע

השכונה החלה את דרכה כממלכת חנויות ספרים בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. באותה תקופה באזור הוקמו בזה אחר זה מספר מוסדות לימוד להשכלה גבוה, שהיום מוכרים כאוניברסיטת מייג'י, אוניברסיטת צ'וּאוֹ ואניברסיטת ניהון. כיוון שסטודנטים כידוע זקוקים לספרים (או לפחות היו זקוקים לספרים לפני עידן האינטרנט) מיד החלו לצוץ חנויות ספרים כדי לספק את הביקוש. רוב מוסדות הלימוד באותה תקופה שמו דגש על משפטים, אך עם הזמן נפתחו חוגי לימוד נוספים, וכך גם אופי הספרים הנמכרים השתנה בהתאם. האזור שקק בפעילות סטודנטיאלית, שכללה לא רק את הסטונדטים היפניים, אלא גם סטונדטים רבים מסין. הוא נפגע קשה בשריפה של 1913, אך שוקם במהרה. אחד הראשונים שפתח כאן חנות והוצאה לאור אחרי השריפה היה פרופסור מאוניברסיטת טוקיו בשם איוונאמי שיגאו (Iwanami Shigeo). לימים הוצאה לאור הקטנה הפכה לאחת מהוצאות האור הגדולות ביפן Iwanami shoten, שמשרדיה עדיין נמצאים בג'ימבוצ'ו. היום האזור הוא ביתם של 180 חנויות ספרים, מספר רב של הוצאות לאור וכמובן בתי קפה ומסעדות. רוב חנויות הספרים סוחרות בספרי יד שנייה, ממנגה עכשווית ועד קלאסיקות עתיקות וספרים נדירים בשפות שונות.

סטודנטים ברחובות ג'ימבוצ'ו, שנות ה-30 של המאה ה-20. (תמונה: wikimedia commons)
להמשיך לטייל

"היי, צא החוצה!" סיפור מאת הושי שינאיצ'י

היום, לפני 92 שנים, נולד הוֹשי שינְאיצ'י (6 בספטמבר 1926 – 30 בדצמבר 1997), שנחשב לאחד מאבות של מדע בדיוני ביפן. הוא היה ידוע במיוחד בזכות הסיפורים הקצרים מאוד שלו, ששילבו רובוטים, חלליות, מסעות בזמן ובחלל בתוך סיפורים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם. במהלך חייו כתב מעל אלף סיפורים כאלה. הושי התחיל לפרסם את סיפוריו בכתב עת אוּצ'וּג'ין (אבק קוסמי) במחצית השנייה של שנות החמישים, שהיה לבמה חשובה עבור גדולי הסוגה כמו קוֹמצוּ סָקיוֹ וצוּצוּי יָסוּטָקָה (שאולי מוכר לכם מהאסופה הזאת). שני פרטי מידע לא ממש חשובים אבל משעשעים לגביו: הוא קרוב רחוק של הסופר המפורסם מורי אוגאי (1862 – 1922) – הושי היה נכדהּ של משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת קוֹגָנֶי קימיקוֹ (1870 – 1956), אחותו של מורי אוגאי. הושי קרא לבתו השנייה מרינה כשנולדה ב-1963, על שם הגשושית הרובוטית מרינר 2 ששוגרה ב-27 באוגוסט 1962 והייתה הראשונה לבצע מפגש מוצלח עם כוכב לכת.

לכבוד יום הולדתו של הושי, תרגמתי את אחד הסיפורים היותר ידועים שלו, "הי, צא החוצה!", שפורסם במקור ב-1958, בתחילת תהליך הצמיחה המואצת של יפן, כשהמדינה התחילה להתחדש, להבנות ולצמוח אחרי שנים של רעב והרס בעקבות המלחמה. מקור האנרגיה החדש והמבטיח היה האנרגיה הגרעינית. למרות התנגדותם של אנשים רבים לשימוש באנרגיה שהובילה למותם של עשרות אלפי בני אדם בהירושימה ונגסקי, מכוני מחקר גרעיני צצו בזה אחר זה במהלך שנות ה-50, ותחנת הכוח הגרעינית הראשונה החלה לפעול ב-1965. השלטונות מיהרו לשקם את המדינה ולצעוד אל עתיד של יפן שוחרת שלום וחזקה כלכלית. ואי אפשר לומר שהם לא הצליחו.

בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 היו רבים שנזכרו בסיפור זה של הושי.

הֵי, צא החוצה! / הושי שינאיצ'י

הטייפון חלף, והשמיים נצבעו בכחול מופלא. בכפר אחד, סמוך למדי לעיר הגדולה, נגרם נזק. מקדש קטן, שעמד במרחק מה מהכפר, קרוב להרים המיוערים, נסחף בשיטפון.
"מישהו יודע מתי המקדש הזה נבנה?"
"לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שהוא היה מאוד עתיק".
"חייבים לבנות אותו מחדש".
אלה הדברים שהחליפו ביניהם אנשי הכפר כשבבוקר גילו מה קרה למקדשם.
"תראו איזה הרס".
"נראה לי הוא היה פה".
"לא, אני חושב עוד טיפה לכיוון ההוא".
קולו של אחד האנשים התנשא מעל כולם.
"תגידו, מה זה הבור הזה?"
כולם התקבצו סביב בור בקוטר של כמטר אחד, עליו הצביע האיש, והציצו לתוכו, אך לא הצליחו לראות דבר בתוך החשכה ששררה בו. הבור נראה עמוק כל כך, עד שנדמה היה שהוא מגיע עד מרכז כדור הארץ.
"אולי זאת שוחת שועלים", הציע מישהו.
"הי, צא החוצה!", צעק איש צעיר לעבר הבור, אך מהמעמקים לא הגיעה שום תגובה. הצעיר הרים אבן חצץ מהקרקע ועמד להשליכה אל הבור.
"תפסיק, זה עלול להביא עלינו קללה". איש זקן ניסה לעצור בעדו, אך הצעיר לא שעה לדבריו והשליך את האבן בכל כוחו. ועדיין, שום תגובה לא הגיעה מתחתית הבור.
אנשי הכפר חטבו עצים, חיברו אותם באמצעות חבלים, ויצרו גדר מסביב לבור. האנשים תהו בינם לבין עצמם מה עוד כדאי לעשות והאם אפשר יהיה לבנות את המקדש מחדש מעל לבור, אך בסופו של דבר היום הסתיים בכך שהם שבו לכפרם, מבלי להגיע להחלטה.
ברגע שדבר הבור נודע, התחילו להגיע עיתונאים, ובעקבותיהם הגיע גם איש אקדמיה והביט בבור בארשת פנים האומרת שאין דבר שלא יוכל לפענח. לאחר מכן הופיעו סקרנים, ופה ושם אפשר היה לראות גם ספסרים מרחרחים סביב. שוטרים מהתחנה האזורית שמרו בתורנויות על הבור מסביב לשעון, בטענה שאין לאפשר מצב שמישהו ייפול לתוכו.
אחד העיתונאים שלשל לתוך הבור שרוך ארוך עם משקולת בקצה. המשקולת ירדה וירדה, אך כשהשרוך נגמר והעיתונאי ניסה למשוך את המשקולת החוצה, היא סירבה לעלות. מספר אנשים הצטרפו אל העיתונאי וניסו לעזור לו למשוך בשרוך, אך השרוך השתפשף בקצה הבור ונקרע. עיתונאי אחר, שהחזיק מצלמה ביד וצפה במתרחש, הוריד בלי לומר מילה חבל חזק שהיה כרוך סביב מותניו.
איש האקדמיה התקשר למכון המחקר שלו וביקש שיביאו לו מגבר רב-עצמה כדי למדוד את עומק הבור באמצעות בחינת התהודה. הוא ניסה מספר פעמים לשנות את העצמה ותדר הצליל אך לא נרשמה כל תהודה. איש האקדמיה נראה תמה, אך כיוון שכל העיניים צפו בו, לא הייתה לו אפשרות פשוט להניח לכך. הוא הצמיד את המגבר אל פתח הבור, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף והמשיך בהשמעה במשך זמן רב. על פני הקרקע הצליל נשמע למרחק של עשרות קילומטרים, אך נבלע לחלוטין בתוך הבור. איש האקדמיה הרגיש מעורער, אך העמיד פנים של שוויון נפש, וניסה לשוות נימה רגועה לקולו כשפסק, "מלאו אותו."
הוא החליט שמה שאינו מובן עדיף שייעלם.
פניהם של הצופים הביעו אכזבה מסיום כל כך לא מרשים וכולם כבר עמדו להתפזר, כשאחד הספסרים פילס את דרכו מתוך ההמון והצהיר: "בבקשה תנו את הבור הזה לי. אני מבטיח למלא אותו."
ראש הכפר השיב: "זה יהיה מאוד יפה מצדך אם תמלא את הבור, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך אותו. אנחנו צריכים להקים כאן מחדש את המקדש שלנו".
"אני אבנה לכם מקדש עוד יותר מפואר מהקודם. אם תרצו, אוסיף לו גם אולם התכנסות".
ראש הכפר עמד לענות לו, אך אנשי הכפר הרימו את קולם.
"באמת? אם כך, נשמח אם תבנה לנו אותו קצת יותר קרוב לכפר".
"אם התמורה היא רק הבור הזה, אין שום בעיה".
מטבע הדברים, לראש הכפר לא היו התנגדויות וההחלטה נפלה.
הספסר עמד בהבטחתו. אולם ההתכנסות היה אומנם קטן, אבל הוא אכן בנה את המקדש סמוך יותר לכפר.
בעת פתיחת פסטיבל הסתיו במקדש, על בקתה בסמוך לבור, נחשף שלט קטן עם שמה של "החברה לסתימת בורות" שהקים הספסר.
הספסר פעל לגייס את עמיתיו בעיר הגדולה. הוא סיפר להם על הבור המרשים בעומקו, שאפילו החוקרים טוענים שמדובר ב-5000 מטר עומק לפחות. בור כזה בוודאי יהיה מעולה להטמנת פסולת גרעינית.
ראש המחוז העניק את אישורו, ותחנות כוח התחרו ביניהן על מי יחתום על חוזה רווחי יותר. אנשי הכפר חששו מעט, אבל אחרי שהוסבר להם שמעל פני הקרקע הנזק לא יורגש במשך כמה אלפי שנים ושהם גם יקבלו חלק ברווחים, נתנו את הסכמתם. מה גם שתוך זמן קצר נסלל כביש חדש ומפואר המוביל מהעיר הגדולה אל הכפר.
על הכביש נסעו משאיות שהובילו מכלי עופרת יצוקה. המכסה של הבור נפתח ופסולת גרעינית הושלכה פנימה.
ממשרד החוץ וממשרד ההגנה הגיעו אנשים להשליך מסמכים סודיים שהצורך בהם אבד. הפקידים המפקחים על ההשלכה שוחחו ביניהם על גולף. הפקידים הזוטרים שהשליכו את המסמכים אל הבור שוחחו על מכונות המזל פצ'ינקוֹ.
לא היה כל סימן לכך שהבור מתמלא. אנשים תהו אם הבור הוא עד כדי כך עמוק או שמא הוא מתרחב לקראת התחתית. החברה לסתימת בורות הרחיבה את פעילותה בהדרגה.
אל הבור הביאו פגרים של בעלי חיים ששימשו לניסויים במחלות מדבקות וגופות של חסרי בית שאיש לא בא לדרוש. בנוסף, הושלמה תכנית להקמת צינור שיוביל את הפסולת העירונית ישירות אל הבור, מתוך תפיסה ששיטה זו עדיפה על השלכה לים.
הבור העניק לאנשי העיר תחושת ביטחון. בני אדם ראו רק את מה שנמצא מולם והיו להוטים אחר יצרנות, ואף אחד לא רצה להעסיק את ראשו בהשלכות. נדמה היה להם שבהדרגה הבור יספק את הפתרון לבעיות אלה.
נשים שזה עתה התארסו הגיעו אל הבור כדי לזרוק את היומנים הישנים שלהן. היו גם אנשים שאחרי שמצאו אהוב חדש באו אל הבור לזרוק את תמונותיו של האהוב הקודם. השוטרים באו אל הבור כדי להשליך את הכסף המזויף שתפסו, ליתר בטחון. העבריינים הגיעו אל הבור כדי להשליך ראיות.
הבור קיבל לתוכו כל דבר שאנשים רצו לזרוק. הבור טיהר את הזוהמה של העיר, ואנשים דימו לעצמם שהים והשמיים היו צלולים מתמיד.
בזה אחר זה הוקמו בניינים שנסקו מעלה-מעלה אל השמיים האלה.

יום אחד פועל בניין, שהתיישב להפסקה על פיגומי אחד מהבניינים החדשים, שמע קול מעל ראשו:

"הי, צא החוצה!"

הוא הביט מעלה, אך לא ראה דבר מלבד שמיים כחולים. הפועל החליט שדמיין את הקול. כששב לעבודתו, מהכיוון שממנו נשמע הקול, נפלה אבן חצץ קטנה שהשתפשפה כנגד בגדיו בנפילתה. אך הפועל לא שם לב אליה, כיוון שבאותו זמן בדיוק התבונן בקו הרקיע העירוני שיופיו הולך והתעצם.

בולען שנפער בשנת 2010 בגואטמלה סיטי

סיאקה מורטה "נישואים נקיים"

גרנטה-כתב-עת-גיליון-3גיליון מס' 3 של כתב העת גרנטה כרגיל מלא בכול טוב, ובין כל היצירות הנהדרות אפשר למצוא גם את התרגום שלי לסיפור הקצר של הסופרת היפנית סיאקה מורטה (Sayaka Murata)*.

סיאקה מורטה (1979 – , 村田沙耶香) נולדה וגדלה במחוז צ'יבה, בחוף המזרחי של האי המרכזי הוֹנשוּ. מגיל צעיר היא שאפה להיות סופרת, ומאז התפרסמה לראשונה ב-2003 זכתה במספר פרסים חשובים ביפן.

כשמורטה הייתה קטנה, קיבלה מאמה ספר אגדות של מיאזאווה קנג'י (1896-1933, 宮沢賢治), משורר וסופר ילדים ידוע ומוערך מאוד ביפן, ומאז הוא הפך לאחד מהסופרים האהובים עליה. לא רק תוכן הסיפורים שלו קסם לה, אלא במיוחד השפה בה הם היו כתובים, אותה היא מתארת כשפה הפונה באופן ישיר אל חמשת החושים.

בהשפעתו של אחיה, חובב מדע בדיוני, היא קראה גם את הושי שינ'איצ'י (星新一, 1926-1997), אומן של סיפור קצר ואחד מ"שלושת עמודי התווך" של מדע בדיוני ביפן, מָיוּמוּרָה טאקוּ (1934 – , 眉村卓), שגם הוא שייך לדור הסופרים שהפכו את מדע בדיוני לסוגה פופולארית ביפן בשנות ה-60, ואראי מוֹטוֹקוֹ (1960 – , 新井素子), אחת מסופרות הפנטזיה ומדע בדיוני היודעות ביפן. ובנוסף אהבה לקרוא את הרומנים והמנגה לילדות ונערות, שלקחה בספריית בית הספר. מכיתה ג' אף ניסתה בעצמה לכתוב סיפורים בסגנון של הרומנים לנערות והתחילה לחלום להיות סופרת.

sayaka murata
סיאקה מוראטה

המפנה בעולמה הספרותי של מורטה התרחש בתקופת  התיכון, כשקראה לראשונה את ימאדה איימי (1959 – , 山田詠美). הספרים שלה נראו על פניו כמו רומנים לנערות שנהגה לקרוא, ולכן לקחה אותם, אבל לדבריה גילתה עולם חדש לגמרי. ההכרות עם היצירות של ימאדה, המתמודדות בצורה ישירה ולעיתים בוטה עם שאלות של אלימות ומיניות בשפה וסגנון ייחודיים השפיעה מאוד על מוראטה. בעיניה של מורטה התיכוניסטית כול מילה בטקסט של ימאדה בערה ובאותיות עצמן היה טמון כוח. אולם, ההתפעלות הזאת מכתיבתה של ימאדה, גרמה לכך שמורטה עצמה הפסיקה את ניסיונות הכתיבה שלה, ואף שקלה להתרחק לגמרי מספרות וללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון בכול זאת הגישה מועמדות לחוג לאומנויות, שם בעיקר למדה תיאטרון ואומנות. מורטה אומרת שהיא עדיין מוטרדת מכך שלא למדה ספרות לעומק ולא הכירה מספיק יצירות ספרותיות גדולות במהלך לימודיה.

כדי לצאת ממחסום הכתיבה היא הניחה בצד את ספריה של ימאדה והתחילה לקרוא את הקלאסיקה היפנית המודרנית – נצומה סוסקי, טניזקי ג'ונאיצ'ירו (谷崎純一郎, 1886-1965), מישימה יוקיאו (三島由紀夫, 1925-1970), אוֹקמוֹטוֹ קנוֹקוֹ (岡本かの子, 1889-1939). בהתאם לנטייתה להתאהב בסופר אחד ולקרוא את ספריו שוב ושוב, מי שתפס את ליבה הפעם היה דזאי אוסמוּ (太宰治, 1909-1948), הסופר שהפך את ייסורי הנפש שלו לאומנות של ממש. במקביל להעשרת עולם בקלאסיקות היא התחילה ללכת לסדנת כתיבה בהנחייתו של סופר מיאהרה אקירה (宮原昭夫). בקבוצת הכתיבה גילתה את הסופרות היפניות העכשוויות, כמו אוגווה יוקו (小川洋子, – 1962) ומאצוּאוּרָה ריאֶקוֹ (1958 – , 松浦理恵子).

כריכת הספר המכיל את הסיפור
כריכת הספר המכיל את הסיפור "הנקה"

אחרי המפגש שלה עם ספרות של ימאדה, מורטה הבינה שלא מעוניינת לכתוב ספרות נערות רגילה, אך הרגישה שהשפה שלה לא מספיק מושחזת כדי לכתוב משהו אחר. בסדנת הכתיבה המורה שלה עודד אותה להשתחרר מהקיבעון הזה ולהתחיל לכתוב בצורה הטבעית לה, בלי לנסות לחכות סגנון של מישהו אחר. הסיפור "הנקה" (授乳), שכתבה במהלך לימודיה בסדנת כתיבה, זכה בשנת 2003 בציון לשבח במסגרת פרס לסופרים חדשים של כבת העת גוּנזוֹ, חודשיים לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה.

מאז מורטה לא מפסיקה לכתוב, אך גם ממשיכה לעבוד במשרה חלקית במינימרקט. היא אומרת שזה עוזר לה לשמור על שפיות. בראיון שנתנה ב-2012 סיפרה שהיא קמה ב-2 בבוקר (כך היא מגדירה את השעה 2 בלילה) ועובדת על מחשב בבית, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים עובדת במכולת, ואחרי זה כותבת את המחשבות והטיוטות שלה בחדר עבודה שהיא שוכרת, בלי מחשב ובלי חיבור לאינטרנט.

מורטה חוזרת ומדגישה שהיא עצמה גדלה במשפחה אוהבת ותומכת, המורכבת מאימא, אבא ואח גדול, עם ארוחות משפחתיות וטיולי קמפינג בקיץ. אולם, היצירות שלה עוסקות בדרך כלל במשפחות לא שגרתיות או לא מתפקדות. נושאים נוספים שמעניינים אותה הם אמהות, מיניות, והקשרים בין מגדר, מיניות, אהבה ומשפחה. כך באחד הספרים שלה הגיבורה היא ילדה המתבגרת בבית בו אימא החליטה ללדת אותה, למרות שהיה ברור לה שהיא לא מעוניינת בילדים, בספר אחר נערה צעירה מצפה בכיליון עיניים לשינויים הצפויים בגופה, ומשתגעת כשזה לא מתרחש.

satsujin shussan
כריכת הספר "לידה-רצח", המכיל גם את הסיפור "נישואים נקיים"

אפשר לראות בספרים שלה גם השפעות של העניין המוקדם שלה במדע בדיוני, מה שתואם את המגמה הקיימת בספרות היפנית העכשווית של שילוב עתידנות ומוטיבים של מדע בדיוני בספרות שאיננה מדע בדיוני מובהק. כך, למשל, בסיפור "לידה-רצח" (殺人出産) מתוארת חברה בעתיד הקרוב, בה כל תהליך הבאת ילדים לעולם הפך למכאני. האוכלוסייה הולכת ומצטמצמת, כיוון שאף אחד יותר לא מקשר בין סקס ורבייה לקשרים רומנטיים ואהבה. הרשויות מוצאות דרך מעניינת להלחם בצמצום האוכלוסיה: הם מבטיחים לכל אדם (גם גברים וגם נשים יכולים ללדת הודות לטכנולוגיות החדשות) שיביא עשרה ילדים לעולם, שיוכל לרצוח מי שהוא ירצה.

הסיפור "נישואים נקיים", בו אפשר למצוא את המאפיינים המוכרים של יצירתה של מוראטה, ראה אור לראשונה במרץ 2014 בגיליון מיוחד של כתב העת GRANTA, שהתפרסם במקביל ביפנית ובאנגלית.

——–

*מורטה זה שם משפחה וסיאקה זה שם פרטי. בדרך כלל בבלוג אני כותבת את שם המשפחה קודם, כמקובל ביפנית, אבל בתרגומים לעברית נהוג להפוך את הסדר, בהתאם לסדר השמות המקובל במערב, ולכן הפעם כתבתי את השם הפרטי קודם.

תנין אישה

הפוסט היום מוקדש באהבה לסופרת יפנית חדת לשון ויחידה במינה – שונו יוריקו, ולמשוררת ישראלית יחידה במינה שהקדימה את זמנה  – יונה וולך.

תחילה סרטון קצר:

מתוך "7 הסלילים של יונה".

וכעת גיבורה של שונו יוריקו בספרה מערכת בתוך קריסטל (Suishōnai seido, 2003), שבמרכזו מדינה של "נשים מעצבנות" שמאסו בפטריארכיה של יפן והחליטו להקים "מדינה מהופכת":

כשהייתי קטנה שנאתי נשים. אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות והבנתי שאני אישה, התחלתי לשנוא גברים. עד גיל 15 חשבתי שאני בן… לא הייתה לי ברירה אלא להכיר בכך שאני אישה, אבל היה משהו שחמק מתפיסתי. אני גדלתי בעיירה קטנה, בה התייחסו לנשים כ"טיפשות, מלוכלכות, שתפקידן היחיד הוא להתחתן". אבל ההורים שלי השקיעו בי מאוד וגדלתי להיות ילדה אופטימית, ולא יכולתי להאמין ש"הייצור הטיפש והמלוכלך הזה שתפקידו הוא רק להתחתן" זו אני (עמ' 84).

בספר אחר שנקרא קונפירה (Konpira, 2004), הגיבורה (שניתן לזהות אותה גם כגיבורה של מערכת בתוך קריסטל וגם לזהות בה פרטים ביוגרפיים של הסופרת עצמה) אומרת:

כשאמי הייתה בבית, הייתי באופן כללי פטורה מדברים נשיים, כמו הצורך להיות סובלנית, צייתנית ובעלת הליכות נאות. […] הייתי מועמדת להיות בן. מצב זה נמשך עד שכולם הבינו באופן סופי שאני בת. זה היה כשלא הצלחתי להתקבל למכללה מדעית שהייתה לשביעות רצונם של הוריי. זה היה רק מורטוריום. ובעצם מלכתחילה מבחינות רבות לא הייתי יכולה להיחשב כבן. […]  כיליתי את כל כוחותיי כדי להבין ש"אני ילדה ויש לי גוף של ילדה". בזבזתי חצי מהחיים שלי במאמצי שווא. […] חשבתי ש"אני למעשה בן, ולכן יום אחד אהפוך לכזה". מגיל צעיר ועד אמצע החיים שלי עסקתי בניסיון להתגבר על תחושת האומניפוטנטיות, בחושבי שמשייכים אותי שלא בצדק לצד של המיעוט. מאוחר יותר הבנתי שהזלזול שאני מקבלת מהעולם החיצוני כאישה לא ייעלם. בשום אופן לא ייעלם" (קונפירה, 71-73).

הגיבורה מוצאת פתרון אישי לבעייתה, בכך שמזהה את עצמה עם אלוהות סינקרטית בשם "קונפירה", שהייתה מאוד פופלרית ביפן, במיוחד במאות 17-19. בסופו של דבר האלוהות הזאת הכילה בתוכה דימויים רבים (כולל קיסר יפני אחד שנשלח לגלות), אך במקור היה מדובר באל הודי דמוי תנין, kumbhīra, הנחשב למנהיג של שניים עשר מגיני הדהרמה, ויכול להופיע גם בצורת נחש או דרקון. הקונפירה הפרטית של שונו היא כל זה, נחש, דרקון, תנין, יצור המסוגל לחיות גם במים וגם ביבשה, וירוס המסוגל לחדור לתוך גופים אחרים, להשתנות ללא הרף, ובו בזמן להמשיך ולהיות אישה יפנית בשנות הארבעים המאוחרות שלה.

עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל"
עטיפת הספר "מערכת בתוך קריסטל". הקונפירה עדיין לא מופיעה שם, אך האלה המייסדת של מדינת הנשים מזוהה עם יצור ימי, ספק נחש, ספק תנין, ספק דרקון

וכעת נחזור ליונה וולך:

תנין אישה

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה
הוא יכול להיות
תנין אישה

אני לא רוצה לנתח כאן את הדברים, אלא רק אומר שאני מקווה שאף אחד לא יחשוב שהיחסים המורכבים עם מושגים "אישה" ו"נשיות" שייכים לעבר הפטריארכלי בישראל (וולך) או לארץ אקזוטית רחוקה ופטריארכלית (יפן). הם מתקיימים כאן ועכשיו, כל עוד החברה ממשיכה לעודד אותנו "להיות גברים" (ולראיה, ראש הממשלה מעודד כך את שריו), וכל עוד להגיד על מישהו שהוא "כמו בחורה" זאת קללה. הנה, לא מזמן כתבה על כך יפה נעמה כרמי.

ורק למי שמתעניין, הנה קצת על שונו יוריקו (笙野頼子):

המשך קריאת הפוסט "תנין אישה"

נבחרות ספרותיות

היום בבלוג שתי נבחרות ספרותיות – אחת מדומיינת על ידי הוצאת Penguin והשנייה – נבחרת המועמדות והמועמדים לפרסי אקוטגווה ונאוקי.

1. נתחיל עם מונדיאל, כי בכל מקרה בימים אלה אנחנו שומעים רק על זה. בהוצאת Penguin מציעים להצביע עבור הנבחרת הספרותית האהובה מתוך 16 מדינות, ויפן היא אחת מהן. אני לא מבינה בכדורגל, אבל אני רואה שהציבו את נאטסואו קירינו (1951-) להיות שוערת. נבחרת השחקנים די מגוונת, ולמען האמת אני קצת מתקשה לראות אותם משחקים כקבוצה מגובשת, אבל הנה לשיפוטכם (כתוב עם שם פרטי לפני שם משפחה):

japan_team_share

המשך קריאת הפוסט "נבחרות ספרותיות"

פרסי הטוויטר לספרות

twitterביפן טוויטר היא הרשת החברתית המועדפת ביותר על המשתמשים אחרי Line, אפליקציה הדומה ל-whatsapp הפופולארי אצלנו. למה אני מספרת לכם את זה? כי השנה בפעם הרביעית הוכרזו "פרסי הספרות של טוויטר". משתמשי הטוויטר התבקשו לבחור ספר אחד שיצא במהלך שנת 2013 ולפרסם את בחירתם עם האשטאג #jtb4 עבור ספר מקור ועם האשטאג #wtb4 עבור ספר מתורגם. ההצבעה הסתיימה ב-9 בפברואר, והשנה בפעם הראשונה הזוכים הוכרזו לא באירוע וירטואלי, אלא באירוע שהתקיים בחנות ספרים Maruzen&Junkudo ברובע שיבויה בטוקיו במסגרת פסטיבל הספרים הבינלאומי שהתקיים מ-28 בפברואר עד 9 במרץ (כאן ניתן לראות  את האירוע ששודר באינטרנט באמצעות לווין).

המשך קריאת הפוסט "פרסי הטוויטר לספרות"

להתראות, גנגסטרים/ טקהאשי גנאיצ'ירו

אם עוד לא שמעתם, הסופרת, המאיירת והצייצנית ג'ואנה וולש התחילה לאחרונה פרויקט המכונה #readwomen2014, שנועד "לתקן את הרגלי הקריאה הסקסיסטיים שלנו". היא מצביעה על כך שאף על פי שמספר הספרים הנכתבים על ידי נשים דומה למספר הספרים הנכתבים על ידי גברים, הסופרים זוכים לחשיפה משמעותית הרבה יותר מסופרות במדורי ביקורות הספרים ולתשומת לב רבה יותר מצד ציבור הקוראות והקוראים. וולש מציעה להציץ בארון הספרים שלנו ולבדוק אם יש שם חוסר איזון בין סופרים לסופרות, ואם נמצא כזה, לעשות בחירה מודעת ולבחור השנה לקרוא יותר סופרות. ברחבי האינטרנט ראיתי תגובות רבות של נשים ושל גברים כאחד המצביעים על כך שאכן מצאו חוסר איזון כזה לטובת הסופרים.

בכל מה שקשור בספרות העכשווית. מבחינת הקלאסיקות אולי דווקא יש הטיה לטולסטוי, אקוטגאווה, טניזאקי, מישימה, גולסוורתי, פיצג'רלד ופויכטוונגר לעומת ג'יין אוסטין, אחיות ברונטה, ווירג'יניה וולף, אבל הספרים שקניתי וקראתי בשנים האחרונות היו לרוב ספרים של סופרות, בעיקר כשמדובר בספרות היפנית. אז החלטתי לתקן את העוול שעשיתי לסופרים יפניים עכשוויים והיום אספר על אחד מאלה – טקהשי גנאיצ'ירו (Takahashi Gen'ichirō).

המשך קריאת הפוסט "להתראות, גנגסטרים/ טקהאשי גנאיצ'ירו"