שמחה ביפן על זכייתו של קזואו אישיגורו בפרס נובל

בוודאי כבר שמעתם על זוכה החדש בפרס נובל – הסופר הבריטי קזואו אישיגורו.

חדשות בוקר מתחילות מידיעה על זכייתו של קזואו אישיגורו. מי שיודע קצת יפנית יכול לראות ששמו נכתב בקטקנה (הכתב הפונטי המיועד לכתיבת מילים זרות) ובסדר המערבי – שם פרטי לפני שם משפחה)

כיוון שאישיגורו נולד וגדל עד גיל חמש בעיר נגסקי ביפן, החדשות בטלוויזיה היפנית נפתחו כצפוי בידיעה על זכייתו　(וזה למרות המירוץ לבחירות שבעיצומו, וידיעות על גבר שהצית את דירתו וגרם למותם של אשתו וארבעת ילדיו). ביפן, כמובן, מחכים לזכייתו של הרוקי מורקמי, אבל הזכייה הזאת הייתה גם מאוד משמחת. בכל אופן, המעריצים של מורקמי לא מאבדים תקווה. אחת המעריצות אמרה שהיא מקווה שמורקמי יזכה עד 2020 (השנה בה עתידה להתקיים אולימפיאדת טוקיו), והיא רואה בזכייתו של אישיגורו – גם ממוצא יפני וגם הביע הערכה כלפי מורקמי –  סימן טוב לבאות.

הגגנת של קזואו אישיגורו מתראיינת לטלוויזיה בביתה בנגסקי

בינתיים המדיה ביפן חוגגת את זכייתו של אישיגורו. עיתונים הוציאו מהדורות מיוחדות לכבוד הזכיה, ערוצי טלוויזיה מראיינים את מי שהייתה הגננת של הסופר, את המוציא לאור שלו, ואת השחקנית ששיחקה בעיבוד טלוויזיוני יפני ל-Never Let Me Go ששודר ביפן בינואר-מרץ 2016.

מחלקים מהדורה מיוחדת של עיתון "יומיאורי"

בנוסף, משדרים ראיונות שנערכו עם הסופר בעבר, בעיקר את החלקים בהם הסופר מדגיש את מוצאו היפני. אישיגורו, שרואה בעצמו סופר בריטי, אומר שאין ספק שלמוצאו היפני יש השפעה עליו, כיוון שגדל בבית יפני עם הורים יפנים. אומנם יפן עבורו מדינה זרה, אך זו מולדת נוספת.

חנויות הספרים מגיבות במהירות – מדף מיוחד לספריו של קזואו אישיגורו מעל מדף מיוחד לספריו של הרוקי מורקמי באחת מחנויות הספרים הגדולות בטוקיו.

מספר ספרים של קוזואו אישיגורו תורגמו לעברית:
נוף גבעות חיוור (1982), תרגם דורון קורן, ספרית מעריב, 1983.
אמן של העולם הצף (1986), תרגמה צילה אלעזר, ספרית מעריב, 1987. תרגום נוסף: עידית שורר, הוצאת כתר, 2011.
שארית היום (1989), תרגמה צילה אלעזר, מחברות לספרות, 1992.
באין נחמה (1995), תרגם מאיר ויזלטיר, הספריה החדשה, 2000.

על "סיפור זמני" מאת רות אוזקי

בספרה החדש של רות אוזקי, סיפור זמני, אישה בשנות החמישים לחייה בשם רות, המתגוררת עם בעלה אוליבר באי קנדי קטן ונידח, מוצאת על החוף שקית אטומה, שבתחילה נראית לה כמו זבל. בתוך השקית היא מוצאת תיק אדום עם "הלו קיטי" ובתוכו שעון יד ישן, שעל גבו חקוק כיתוב ביפנית, חבילת מכתבים הכתובים בצרפתית וספר ישן שעל כרכיכתו המשופשפת כתוב בצרפתית "בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט". הספר של פרוסט מתגלה למעשה כיומנה של נאו, נאוקו יאסוטני, נערה יפנית בת שש עשרה. היומן כתוב ברובו באנגלית, אך זרוע פה ושם במילים ומשפטים ביפנית. רות נתקפת בתחושת דחיפות משונה וחשש לגורלה של הנערה, ויוצאת למסע וירטואלי המוביל אותה אל בשבילי חייה של נערה הסובלת מהתעללות בבית ספר, אל ג'יקו, נזירת זן זקנה, הגרה במקדש על צלע הר הצמוד לחופו של מחוז מיאגי בקרבת פוקושימה ואל טייס קרב יפני שגויס ליחדת תקיפה מיוחדת, שחייליה ידועים היום כקמיקזה.

הבודהה בעליית הגג/ ג'ולי אוטסוקה

בלי ששמתי לב חלף חודש מאז פרסמתי את הפוסט האחרון. חייבת לומר לכם שמאוד התגעגעתי, ומקווה שמעכשיו אחזור לפרסם לפחות שלוש פעמים בחודש. אז קופצים למים מיד עם ביקורת על ספר הבודהה בעליית הגג של ג'ולי אוטסוקה (1962 -), סופרת אמריקאית, דור שלישי למהגרים יפניים.

הבודהה בעליית הגג הוא ספר ש"הגיבור" שלו הוא "גיבורות". הוא כתוב בגוף ראשון רבות, ומספר את סיפורן של נשים יפניות שהגיעו לארה"ב בתחילת המאה העשרים כדי להתחתן עם גברים יפנים שכבר חיו שם, ובתקווה לשפר את חייהן. הדבר היחיד שידוע להן על בעליהן המיועדים הוא אשר סיפרו על עצמם דרך שדכנים ובמקרה הטוב יש להן גם תמונה (מחמיאה, כמובן) שגם היא נשלחה מארה"ב ליפן. זהו גם סיפורם של אותם גברים יפניים, שהגיעו לארה"ב בתקווה להרוויח כסף, אך משהמציאות טפחה על פניהם, והם מצאו את עצמם כפועלים עניים בשדות, מופלים ומודרים בכל מקום אליו ילכו, לא חשו עצמם מסוגלים לחזור למולדתם בבושת פנים. נקודת המבט הנשית של הרומן מאפשרת לספר את הסיפור האנושי, את הרגעים הקטנים שחוו נשים באינטראקציה שלהן עם בני זוג, עם בניהן ובנותיהן, עם שכניהן היפניים ועם שכניהן ומעסיקיהן האמריקאים, אך הרקע ההיסטורי נשאר מאוד עמום.

פרחי הירושימה

כבר זמן רב שאני מתכוונת לפרסם את הפוסט הזה. למעשה התכוונתי לפרסם אותו לציון 63 שנים לנפילת פצצת אטום ולסיום מלחמת האוקיינוס השקט, אך כל פעם משהו עיכב אותי. עד כדי כך התמהמהתי עם הפוסט, עד שכבר הרגשתי שחלף הזמן המתאים לפרסם אותו. אבל נראה לי שאף פעם אין זה מאוחר מדי להמליץ על ספר מרגש.

הספר שאני רוצה לכתוב עליו, פרחי הירושימה, לא נכתב על ידי יפני/ת, אלא על יד אישה שוודית – אדיתה מוריס. מי שלומד ספרות יפנית, לא יכול שלא להיתקל בשם של איוון מוריס (Ivan Morris), מתרגם וחוקר ספרות יפנית מחונן ביותר, שבין היתר תרגם את ספר הכרית לסיי שונגון ומקדש הזהב למישימה יוקיאו. אדיתה מוריס, אמו, שללא ספק הושפעה מאהבתו הגדולה של בנה ליפן, כתבה את הספר בהשראת החוויה שלו בהירושימה, לשם נשלח כמתורגמן זמן קצר לאחר נפילת הפצצה וסיום המלחמה.