קטגוריה: חדשות

שמחה ביפן על זכייתו של קזואו אישיגורו בפרס נובל

בוודאי כבר שמעתם על זוכה החדש בפרס נובל – הסופר הבריטי קזואו אישיגורו.

חדשות בוקר מתחילות מידיעה על זכייתו של קזואו אישיגורו. מי שיודע קצת יפנית יכול לראות ששמו נכתב בקטקנה (הכתב הפונטי המיועד לכתיבת מילים זרות) ובסדר המערבי – שם פרטי לפני שם משפחה)

כיוון שאישיגורו נולד וגדל עד גיל חמש בעיר נגסקי ביפן, החדשות בטלוויזיה היפנית נפתחו כצפוי בידיעה על זכייתו (וזה למרות המירוץ לבחירות שבעיצומו, וידיעות על גבר שהצית את דירתו וגרם למותם של אשתו וארבעת ילדיו). ביפן, כמובן, מחכים לזכייתו של הרוקי מורקמי, אבל הזכייה הזאת הייתה גם מאוד משמחת. בכל אופן, המעריצים של מורקמי לא מאבדים תקווה. אחת המעריצות אמרה שהיא מקווה שמורקמי יזכה עד 2020 (השנה בה עתידה להתקיים אולימפיאדת טוקיו), והיא רואה בזכייתו של אישיגורו – גם ממוצא יפני וגם הביע הערכה כלפי מורקמי –  סימן טוב לבאות.

הגגנת של קזואו אישיגורו מתראיינת לטלוויזיה בביתה בנגסקי

בינתיים המדיה ביפן חוגגת את זכייתו של אישיגורו. עיתונים הוציאו מהדורות מיוחדות לכבוד הזכיה, ערוצי טלוויזיה מראיינים את מי שהייתה הגננת של הסופר, את המוציא לאור שלו, ואת השחקנית ששיחקה בעיבוד טלוויזיוני יפני ל-Never Let Me Go ששודר ביפן בינואר-מרץ 2016.

מחלקים מהדורה מיוחדת של עיתון "יומיאורי"

בנוסף, משדרים ראיונות שנערכו עם הסופר בעבר, בעיקר את החלקים בהם הסופר מדגיש את מוצאו היפני. אישיגורו, שרואה בעצמו סופר בריטי, אומר שאין ספק שלמוצאו היפני יש השפעה עליו, כיוון שגדל בבית יפני עם הורים יפנים. אומנם יפן עבורו מדינה זרה, אך זו מולדת נוספת.

חנויות הספרים מגיבות במהירות – מדף מיוחד לספריו של קזואו אישיגורו מעל מדף מיוחד לספריו של הרוקי מורקמי באחת מחנויות הספרים הגדולות בטוקיו.

מספר ספרים של קוזואו אישיגורו תורגמו לעברית:
נוף גבעות חיוור (1982), תרגם דורון קורן, ספרית מעריב, 1983.
אמן של העולם הצף (1986), תרגמה צילה אלעזר, ספרית מעריב, 1987. תרגום נוסף: עידית שורר, הוצאת כתר, 2011.
שארית היום (1989), תרגמה צילה אלעזר, מחברות לספרות, 1992.
באין נחמה (1995), תרגם מאיר ויזלטיר, הספריה החדשה, 2000.

מודעות פרסומת

ספרו החדש של מורקמי מעורר מהומה

בפרובינציה הרחוקה שלנו לא רבים יודעים, אבל לאחרונה (ליתר דיוק ב-24 בפברואר) ראה אור ביפן ספרו החדש של מורקמי 騎士団長殺し, הרצח של קומנדטורה (2 כרכים, מעל 500 עמודים כל אחד). לפני שאתחיל את הפוסט רק אגיד שאני עוד לא קראתי את הספר עצמו, והמידע שאני מביאה כאן הוא ממרחבי האינטרנט, ולא מקריאה שלי. ובכל זאת, חשבתי שזה יכול לעניין אנשים.

עד שחרור הספר לחנויות, דאגה ההוצאה לאור (שינצ'וֺשה) לא לגלות אף פרט מהעלילה, ועד הרגע האחרון המעריצים הסתפקו בכותרת בלבד. בתחילה הופיעו במדיה הכתבות הרגילות, המתארות רבבות בני אדם המחכים לפתיחת החנויות, וקוראים את הספר בשקיקה בדרך לעבודה. אולם, תוך זמן קצר נהיה ברור, שהספר מעורר מהומה לא קטנה. הסיבה? האופן שבו מורקמי, דרך הדמויות שלו, מתייחס לטבח ננקינג.

השם "טבח ננקינג" (או "אונס ננקינג") מתייחס לאירועים שהתרחשו לאחר כיבוש העיר ננקינג שבסין על ידי יפנים ב-13 בדצמבר 1937. הצבא היפני, שנכנס לעיר לאחר כניעת הצבא הסיני, תחילה הוציא להורג באופן אכזרי במיוחד את שבויי המלחמה, ולאחר מכן השתולל ברחובות העיר. החיילים רצחו אזרחים, אנסו את הנשים ובזזו כל מה שבא ליד. אף על פי שההוצאות להורג של שבויים תועדו על ידי הכוחות היפניים עצמם, ולמרות עדויות רבות, ביפן ממשיך להתקיים ויכוח לגבי היקף הזוועות, החל מאלה המכחישים כל פגיעה באזרחים, ועד מי שמעריך כי במהלך ששת השבועות של טבח נרצחו 300 אלף אזרחים וחיילים סיניים. [קראו בבלוג של ד"ר דני אורבך על השתלשלות האירועים].

עם התחזקות הלאומנות ביפן, בדומה לשאר העולם, הקולות המכחישים או הממעיטים בגודל הסבל שהוסב לאוכלוסייה הסינית מתגברים, הן מבחינה מספרית והן מבחינת הקולניות. ובדיוק כעת בחר הסופר בעל מוניטין בינלאומי הרוקי מורקמי לגעת בנושא הרגיש.

גיבור הספר הוא צייר דיוקנאות בן 36, שלאחר שאשתו הודיעה לו שרוצה להתרגש ממנו, עובר לגור בבית מבודד, השייך לאמדה מוטוהיקו, צייר ואביו של ידידו של הגיבור מימי לימודיו באקדמיה לאומנות. מוטוהיקו בן ה-92 סובל מדמנציה ונמצא במוסד, וכך לגיבור מתאפשר לגור בביתו. הגיבור חי חיים שקטים בבית עם נוף לים, מצייר את דיוקנאותיהם של בעלי אמצעים ומתפרנס לא רע בכלל. בעליית הגג הוא מוצא ציור של מוטוהיקו שכותרתו "רצח של קומנדטורה." בציור נראה גבר צעיר הדוקר בחרבו איש מבוגר ומזוקן, בעוד אישה צעירה ומשרת מביטים במתרחש בבעתה. בנוסף בפינה השמאלית התחתונה של התמונה מציץ מפתח באדמה עוד עד ראיה, שמסקרן במיוחד את הגיבור. אם לא די בכך, הגיבור מוצא פעמון ריטואלי קבור באדמה מאחורי הבית, וכמובן התגליות האלה מובילות לסיפורים שזורים ומפותלים, כמצופה ממורקמי.

אז איפה פה הרצח? ובכן, למוטוהיקו, הצייר הזקן, היה דוד בשם מנשיקי וָטָרוּ. בתקופה בה התחילה המלחמה עם סין וטרו היה איש צעיר, ששאף להיות פסנתרן. אולם, כשהיה בן 20, גויס לצבא, נשלח לסין, השתתף בטבח שהתרחש בננקינג, ולאחר שחרורו מהצבא התאבד. בשלב בו מתרחשת העלילה הראשית הוא כמובן כבר לא בחיים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא שומעים את קולו.

מה שעורר את המהומה הגדולה סביב הספר הם בעיקר הדברים המובאים מפיו של וטרו:

נכון, זה מה שנקרא התקרית של טבח ננקינג. רבים נרצחו לאחר קרבות עזים והשתלטות על העיר. היה רצח שהיה קשור לקרבות, והיה גם רצח לאחר שהקרבות הסתיימו. לצבא היפני לא היו משאבים להחזיק שבויי מלחמה, וכך החיילים היפניים רצחו את החיילים הסינים שנכנעו ואת רוב האזרחים. יש ויכוח בין ההיסטוריונים לגבי המספר המדויק של הרוגים, אך זה שרבבות אזרחים הפכו למעורבים בקרבות ונרצחו זו אמת בלתי ניתנת לערעור.  יש האומרים שהיו ארבעה מאות אלף נרצחים סינים, ויש האומרים שהיו מאה אלף. אבל האם יש באמת ההבדל בין ארבע מאות אלף למאה אלף?

הקטע הזה הספיק בשביל ש"הימניים של הרשת" (netto uyoku) יכריזו על מורקמי כ"עוכר יפן". באמזון יפן הספר מדורג עם 3 כוכבים מתוך 5 – 61 מעריצים העניקו לספר 5 כוכבים, ו-49 העניקו לו כוכב אחד, ורוב הטענות של האחרונים לא קשורות לתוכן הספר, אלא לכך שמורקמי מעז להעלות את "טיעון 400 אלף", וגם מכנה את האירועים "טבח ננקינג", כשהשם הרשמי לאירועים הוא עדיין "תקרית ננקינג". הם מאשימים את מורקמי בהתחנפות לסינים ולעולם בכלל, בטענה שזו הדרך שלו לזכות סוף-סוף בפרס נובל, בדומה לאואה קנזבורו השמאלני, שהתכבד בפרס הנחשק ב-1994.

אביא כאן מספר תגובות, כדי שתראו  במה מדובר. קודם קצת ביקורות מאמזון יפן:

"אז הצבא היפני רצח 400 אלף בני אדם בננקינג – מה זה הדבר הזה?!  איזו מן אנוכיות זאת לנסות להגדיל את המכירות באמצעות עובדות מפוברקות ובאמצעות זלזול ביפן וביפנים. זה בדיוק כמו הפרופגנדה הסינית והקוריאנית, ואתה אמור להבין את סבלם של יפנים וילדיהם שחיים מחוץ ליפן, שהופכים לקורבנות הישירים של הפרופגנדה הזאת. ככה לדקור אותם שוב ושוב בפצעיהם? תתנצל בפני היפנים!"

"השם של הספר לא היה אמור להיות 'רצח של קומנדטורה', אלא 'רצח של יפנים'"

"האיש הזה והסובבים אותו פשוט דוחים. הרעש שהם עושים כל פעם סביב פרס נובל! הם רציניים או שהם עושים צחוק? נראה להם שהספר הזה הוא 'ספרות' שיכולה להביא פרס. אם כי, יש מצב שהאנשים מהיבשת ישמחו לקרוא חלק מהתיאורים, אולי זאת הייתה המטרה?
מורקמי הוא לא הסופר שזוכה להערכה הרבה ביותר בעולם, אלא הסופר שזוכה להערכת היתר הרבה ביותר בעולם. השתכנעתי בזה לאחר שקראתי את הספר הזה. בזבוז זמן וכסף.
זקנה זה דבר עצוב. התקשורת באופן שרירותי קשרה לו כתרים כמי שבטוח הולך לזכות בנובל, אבל לא עבר זמן רב והתחילו ללעוג לו כ"המועמד הנצחי", זה בטח מה שהשחית את לבו. מתוך שפלות רוח שלף את תקרית ננקינג, בתקווה לשאת חן בעיניו של מישהו איפשהו שיעניק לו ברוב חסדו את הפרס. אני לא אומר שום דבר רע. חבל להוציא 4000 יין ולבזבז זמן על הקריאה. ואני חושב ששינצ'ושה [ההוצאה לאור] צריכה למצוא מישהו חדש שישמש להם כעץ הכסף."

והנה שני ציוצים לדוגמא מטוויטר:

"גם אדם שעושה עבודה מדהימה שמביאה לו כבוד בעולם, אם הוא לא מכבד את ארצו, הוא בוגד במולדתו (hikokumin, ביטוי שמתרגמים בדרך כלל כ"אדם לא פטריוטי, אבל למעשה בעל קונוטציה הרבה יותר חריפה) ולא ראוי לכבוד מצד אנשים שהוא בז להם. את הספר של הרוקי מורקמי יקראו מסביב לעולם, וקרוב לוודאי יטעו לחשוב שמה שהוא כתב על 'טבח ננקינג' זו אמת. אומנם זאת ספרות, אבל עדיין הוא היה צריך להימנע מדברים המנוגדים לאמת".

קישור למאמר ב'יאהו' שכותרתו היא "ספרו של הרוקי מורקמי 'רצח של קומנדטורה' מעורר מהומה. היקוטה[1] אומר ש"סין תומכת במתן פרס נובל"

"מי שקונה את הספר הזה הם או סתומים או שמאלנים 🙂 הרוקי מורקמי, תעבור לסין!"

אני חושבת שהתמונה ברורה. אני רק רוצה להזכיר, שזאת לא הפעם הראשונה שמורקמי מזכיר את הזוועות שעוללו היפנים בסין. מורקמי עוסק בזיכרון המלחמה גם בקורות הציפור המכנית שראה אור ב-1994 וגם בקפקא על החוף שראה אור ב-2002. בקורות הציפור המכנית מוסקט אקאסקה מתארת את האופן האכזרי בו הרגו החיילים היפניים הנסוגים את בעלי החיים בגן החיות הגדול בשִׂינְגִ'ינְג, בירת מנצ'וריה הכבושה. קינמון, הבן של מוסקט, מתאר באופן גרפי ויבש את האופן הברוטלי וחסר משמעות בו חיילים יפניים רצחו את הסינים, זמן קצר לפני תום המלחמה. לוטננט ממיה, ששרד את המלחמה, מדבר עליה כעל דבר חסר משמעות, כאובדן של שתיים עשרה שנים מחייו, ובעצם של כל חייו. ולאור הפרשה הנוכחית, מעניין הקטע הבא, מפיו של הרב"ט הונדה:

"אני חייל. ולא אכפת לי למות בקרב למען המדינה שלי – כי זה התפקיד שלי. אבל המלחמה הזאת שאנחנו מנהלים עכשיו, לוטננט, היא פשוט טעות. זאת לא מלחמה אמיתית עם קו חזית שלאורכו אתה ניצב מול האויב ונלחם עד מוות. אנחנו מתקדמים, והאויב בורח בלי קרב. ואז החיילים הסינים פושטים את מדיהם ומתערים באוכלוסייה האזרחית, וכבר אין לנו שום מושג מי האויב. אז אנחנו הורגים המוני אנשים חפים מפשע בטענה שכך אנחנו חושפים 'בוגדים' או 'שרידי יחידות', ואנחנו מחרימים אספקה. אנחנו חייבים לגנוב להם את האוכל כי החזית מתקדמת כל כך מהר, שהאספקה לא מגיעה אלינו ואנחנו צריכים להרוג את השבויים שלנו כי אין לנו מקום להחזיק אותם, ואין לנו במה להאכיל אותם. זה לא בסדר, לוטננט. עשינו דברים איומים בננקינג. היחידה שלי עשתה. השלכנו עשרות אנשים לבאר וזרקנו פנימה רימוני יד. על כמה מהדברים שעשינו אני בכלל לא מסוגל לדבר. אני אומר לך, לוטננט, זו מלחמה שאין לה שום סיבה מוצדקת". (קורות הציפור המכנית, עמ' 141-142. מאנגלית: יונתן פרידמן)

מעניין שבזמנו, קורות הציפור המכנית לא עורר מהומה. אולי משום שכשיצא לאור ב-1994 עוד לא היו רשתות חברתיות בהן היה אפשר להתלהם, אולי משום שלא הוזכר בו מספר הרוגים, אולי משום שמורקמי עדיין לא נתפס אז כסופר כל כך חשוב מבחינה עולמית (אף על פי שכבר זכה להכרה בינלאומית, אחרי שיער נורבגי תורגם לאנגלית ב-1987), או, וזה הניחוש שלי, הזמנים השתנו, והלאומנות הקצינה. גם בארץ, בסוף שנות התשעים למדתי את המאהב של א.ב. יהושוע בבית הספר בלי שום בעיה, אבל ב-2015 גדר חיה של דורית רביניאן נפסל מלהיכלל בתוכנית הלימודים.

מעבר למילים הקשות שאומרות לעיתים דמויותיו, ספק אם ספריו של מורקמי חתרניים במיוחד. לדעתי, מורקמי משתמש בפנטזיה לא ככלי חתרני, אלא ככלי שמאפשר לדבר על דברים קשים יותר ברכות, לראות אותם כעוד סיפור, כעוד חלום, להרחיק אותם מהמציאות. בעיקר הספרים שלו עוסקים בחיפוש אחר זהות ומקום בעולם. במקרה של קורות הציפור המכנית, החיפוש הזה מתקשר גם לניסיון להבין כיצד ניתן לבנות זהות כצאצא למי שחולל דברים איומים. אגב, זה אחד הספרים של מורקמי שהותיר עלי את הרושם החזק ביותר כשקראתי אותו אי שם ב-2005 (אפילו כתבתי שיר בהשראתו, אל תשאלו). עבור מי שנולד ב-1949, לתוך יפן שרק רצתה לשכוח מזה שהייתה מלחמה, את כל מה שהוביל אליה ואת כל מה שהתרחש במהלכה, קשה למורקמי להעניק לגיבוריו את האפשרות באמת למצוא את עצמם. הם נותרים בדרך כלל משתתפים פסיביים במציאות שסביבם (גם כשהם יוצאים למסע), צרכנים של הסיפורים השונים שמובאים לפתחם. ריבוי הקולות בקורות הציפור המכנית מאפשר ריבוי של נקודות מבט והצגה מורכבת של מציאות, אך לפעמים גם מייצר קקופוניה שבסופו של דבר מזדקקת לכדי עוד צפצוף של הציפור המכנית, המודיעה שהנה עוד פרק זמן חלף.

העובדה שרבים כל כך נתפסו למילים של דמות בדיונית בספר מצביעה, לדעתי, פחות על עצם חתרונות הספר, ויותר על הלכי הרוח בחברה. ואולי בסופו של דבר, כדברי המלעיזים, הספר הזה עוד באמת יְזַכה את מורקמי בנובל.

[1]  הְיָקוּטָה נָאוֺקי – סופר יפני שהתפרסם במיוחד בעקבות ספרו 永遠の0 (הזירוֺ הנצחי, 2006), בו שני צעירים מתחקים אחר חייו של סבם שהיה טייס ביחידת קמיקזה. הספר עובד לקולנוע ב-2013 ומציג את הפן האנושי של החיילים, שבעוד משימתם היא חסרת משמעות הם עדיין מוצגים כגיבורים.

פרס יומיאורי להידאו לוי

hideoכתבתי כאן כבר בעבר על מספר פרסים ספרותיים – פרסי אקוטגווה ונאוקי, הפרס הגדול של חנויות הספרים, פרסי הטוויטר, פרס נבולה היפני – אבל, נדמה לי שאף פעם עוד לא הזכרתי את פרס יוֹמיאוּרי. יפן מתהדרת בעשרות פרסים ספרותיים, ומן הסתם יהיה די משעמם אם אתחיל לדווח על כולם, אבל הפעם יש סיבה מיוחדת לדווח על פרס יומיאורי. הפעם הזוכה בפרס הוא איאן הידאו לוי (Ian Hideo Levy, リービ 英雄), סופר שנולד בקליפורניה ב-1950 לאם פולניה ואב יהודי. השם הידאו הוא שמו האמתי שנתן לו אביו, כמחווה לחבר יפני, שהיה כלוא במחנה ריכוז אמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של לוי היה דיפלומט, וכך כילד הוא התחנך בטיוואן, ומאוחר יותר, לאחר שהוריו התגרשו, בארה"ב. הוא סיים את לימודי הדוקטורט שלו בפרינסטון, ולימד ספרות יפנית בפרינסטון ומאוחר יותר בסטנפורד.

ב-1981 פרסם את תרגומו לאוסף השירה היפני הראשון מאניושו (המאה ה-8), וב-1982 זכה ב"פרס הספר הלאומי" (National Book Award) עבור תרגום זה. ההשלכה היותר חשובה של התרגום הייתה הרבה פחות צפויה ומשמעותית עבור לוי. הסופר היפני נׇקׇגׇמי קֵנְג'י (1946-1992) כתב ללוי שקרא את תרגומו, וחשב שהוא כתב מאוד יפה, אך שבעתיד עליו לנסות לכתוב ביפנית.

עבר כמעט עשור, אך לוי אכן שמע לעצתו שלו נקגמי. ב-1989 הוא עזב את ארה"ב ועבר ליפן, וב-1992 יצא רומן הביכורים שלו ביפנית Seijoki no kikoenai heya (החדר בו דגל הפסים והכוכבים אינו נשמע) שזיכה את לוי בפרס נומה לסופרים חדשים. מאז לוי פרסם, הן ביקורת ספרותית וגם פרוזה, ביפנית בלבד וזכה במספר פרסים על פועלו ביפן.

כאן תוכלו לשמוע הרצאה נדירה של לוי באנגלית שנתן ב-2010 באוניברסיטת סטנפורד, בה הוא מדבר על שפה, זהות ודרכו בתור חוקר וסופר מערבי המתנהל בתוך התרבות והשפה היפנית.

angelsגם בקטגוריה של שירה בפרס יומיאורי זכה אדם לא יפני. הזוכה הוא חוקר הספרות היפנית ומשורר טרי ג'פרי אנגלס (Jeffrey Angles) שזכה בפרס עבור קובץ השירים שלו Watashi no hizuke henkōsen (קו התאריך שלי).

אנגלס הוא לא המשורר הראשון שיפנית אינה binardשפת אמו, שזכה בפרס ביפן. ב-2001 זכה ארתור בינרד (Arthur Binard), שנולד במחוז מישיגן בארה"ב, בפרס נָקָהָרָה צ'וּיה עבור קובץ שיריו Tsuriagete wa (לתפוס ולשחרר) ובהמשך בפרסים אחרים. בניגוד לאנגלס, שכיום חי בארה"ב ומלמד באוניברסיטת ווסטרן מישיגן, בינרד חי ביפן מאז 1990 ועוסק בתחומי כתיבה שונים.

yang-yiהיו בעבר גם "לא יפנים" אחרים שזכו בפרסי פרוזה. בנוסף למספר קוריאנים ילידי יפן, זכו בפרסי ספרות גם אנשים שיפנית היא לא שפת האם שלהם. הסופרת הלא יפנית הראשונה שזכתה בפרס אקוטגווה היוקרתי, הייתה יאנג יי (Yang Yi, 杨逸), שנולדה בעיר חרבין שבסיןshirin ב-1964 ואף על פי שעברה ליפן ב-1987 ממשיכה להחזיק באזרחות סינית. ב-2008 זכתה יאנג בפרס אקוטגווה עבור Tokiga nijimu asa (הבוקר בו הזמן מטשטש), העוסק באירועים סביב המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1989, שמאלצים שני מרצים צעירים לברוח מסין ליפן ובקשיים בהם הם נתקלים בתוך החברה היפנית. ב-2009 שירין נזמפי (Shirin Nezammafi, شیرین نظام‌مافی), ילידת אירן, זכתה בפרס של בוּנגָקוּקאי לסופרים חדשים, ובהמשך הייתה גם מועמדת פעמיים לפרס אקוטגווה.

פרסי אקוטגווה ונאוקי מס' 156

לפני כשבוע הוכרזו הזוכים בפרס אקוטגווה ונאוקי בפעם ה-156.

עולם חדש, הוצאת שינצ'ושה, 2016

עולם חדש, הוצאת שינצ'ושה, 2016

בפרס אקוטגווה זכה ימשיטה סומיטו (山下澄人) עבור הנובלה しんせかい (עולם חדש), שהתפרסמה בגיליון יולי של מזין שינצ'וֺ. ימשיטה הוא מחזאי ושחקן תיאטרון מצליח, שהתחיל גם לכתוב פרוזה ב-2011. ב-2012 הוא כבר זכה בפרס נומה לסופרים מתחילים (noma bungei shinjinshō) עבור 緑のさる (הקוף הירוק). זאת הייתה מועמדותו הרבעיתי לפרס אקוטגווה.

ימשיטה נולד בעיר קובה ולאחר סיום לימודיו בתיכון, הצטרף לבית ספר לתיאטרון של סופר, מחזאי ותסריטאי קוּרָמוֺטוֺ סוֺ (倉本聰) בהוקאידו. ב-1996 הקים קבוצת תיאטרון משלו, כתב מחזות ואף השתתף בעצמו בהצגות. בנובלה הזוכה "עולם חדש" ימישטה חוזר לחוויותיו כמתבגר המחפש את דרכו באי הצפוני, בתוך הטבע הפראי ובחברת בני גילו השואפים לעבוד בתיאטרון.

bees.jpg

"דבורים ורעם רחוק", הוצאת גנטושה, 2016

בפרס נאוקי זכתה הסופרת הוותיקה אונדה ריקוּ עבור 蜜蜂と遠雷 (דבורים ורעם רחוק). מאז שהתחילה לכתוב לפני 26 שנים פרסמה אונדה מעל 50 ספרים, וזכתה, בין היתר, בפרס הגדול של חנויות הספרים (本屋大賞) ב-2005 ובפרס סופרי המסתורין של יפן (日本推理作家協会賞) ב-2006.

במרכז הרומן ארבעה צעירים המשתתפים בתחרות פסנתר בינלאומית יוקרתית. קָזָמָה ג'ין, בן 15, שעובר עם אביו הכוורן ממקום למקום ולומד לנגן בפסנתר בלי שיהיה לו פסנתר בבית; אֶידֶן אַיָה, שזכתה בתחרויות מקומיות ובינלאומיות רבות, הוציאה דיסק ונחשבה לילדת פלא, אך לאחר מות אמה, כשהייתה בת 13, הפסיקה לנגן; טָקָשימָה אָקָשי, בן 28, בוגר מכללה למוסיקה, שעובד בחנות לכלי נגינה; ומָסָרוּ ס. לוי, בן 19, הלומד בבית ספר ג'וליארד היוקרתי בניו-יורק, והמתמודד המוביל בתחרות. שלב אחר שלב בתחרות, אנחנו מגלים קצת יותר על הדמויות עצמן, על היחסים ביניהן ועל הקשר המיוחד של כל אחד מהן למוסיקה.

רשימת רבי המכר ביפן לשנת 2016

שלום לקוראי הבלוג וברכות לשנה החדשה! שתהיה שנת 2017, שנת התרנגול, נפלאה!

להלן רשימה של רבי מכר בקטגוריה של סיפורת (ספרים בכריכה קשה) שהתפרסמה על ידי מפיצי הספרים הגדולים ביפן Nippan ו-Tohan:

מקום 1:

1אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい) מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ (住野よる), 2015

ספר ביכורים, שבמקור התפרסם בפברואר 2014 באתר "הבה נהיה סופרים" (小説家になろう), המוקדש לסיפורים ורומנים של חובבים. הרומן זכה להצלחה כה גדולה, עד שב-2015 הוצאה לאור פוּטָבָּשָה הוציאה אותו לאור כספר רגיל, וב-2016 הגיע למקום השני בדירוג "הפרס הגדול של חנויות הספרים" (ב-2015 הגיע למקום ה-6). גיבור הספר הוא צעיר מופנם ומתבודד שיום אחד מוצא יומן סודי של אחת מבנות כיתתו יָמָאוּצ'י סָקוּרָה. דרך היומן הזה הוא מגלה שהצעירה החיונית והחברותית חולה במחלת לבלב חשוכת מרפא, ושלא נותר לה זמן רב לחיות. הסוד שמתגלה לגיבור בסופו של דבר מקרב בין שני הצעירים, שעל פניו נראה שאין שום דבר משותף ביניהם.

הסופרת (או הסופר?), ששומרת באדיקות על פרטיותה, הוציאה בינתיים עוד שני ספרים (ראו מקום 5), והעיבוד של ספר הביכורים ייצא למסכי הקולנוע ביולי 2017.

מקום 2:

2יער של כבשים ופלדה (羊と鋼の森) מאת מיאשיטָה נָצוּ (宮下奈都), 2015

הספר זכה במקום הראשון בפרס הגדול של חנויות הספרים ב-2016. הזוכים בפרס מתפרסמים באביב, ולכן לא מפתיע שהיה לספר זמן לצבור קוראים ולעשות חיל במכירות.

גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים.

מקום 3:

3אנשי קוֺנְבּיני (コンビニ人間) מאת מורטה סיאקה (村田沙耶香), 2016

במקום השלישי במכירות – ספר של סופרת באמת נפלאה מורטה סיאקה, שזכה השנה בפרס אקוטגווה. זאת ללא ספק השנה של מורטה, שספריה מתפרסמים וזוכים בפרסים כבר מ-2003, אך רק בשנה החולפת חדרה לתודעה הציבורית, עם זכייתה בפרס הספרותי החשוב ביותר.

גיבורת הספר, פוּרוּקוּרָה קייקוֺ, היא אישה בת 36, עדיין לא נשואה ומועסקת כעובדת זמנית בקוֺנְבּיני (חנות נוחות). היא עצמה מאושרת מחייה, לאחר שבצעירותה התקשתה להבין את החוקים לפיהם העולם סביבה פועל. סדר היום הקבוע והחוקים הברורים של עבודה בקונביני גורמים לה להרגיש שהיא מצאה את מקומה בעולם, אך משפחתה וחבריה מודאגים מכך שהיא הולכת בתלם. מבחינת החברה עומדות בפניה שתי אפשרויות, או להתחתן וללדת ילדים או למצוא עבודה קבועה ומכובדת, אך זה לא מה שקייקו עצמה מחפשת. לא  מדובר כאן בספר על ניכור רגשי וחברתי האופייני לגיבורים של מורקמי הרוקי ויושימוטו בננה, אלא יותר סאטירה על החברה היפנית (וכן, גם שלנו) המתקשה להכיל מגוון דרכי חיים, למרות הדגש על חופש הבחירה ועל העדפותיו של הפרט בשיח הציבורי ובמדיה.

מקום 4:

4ניצוץ (火花) מאת מָטָיוֺשי נָאוֺקי (又吉直樹), 2015

הספר של הקומיקאי הידוע זכה בפרס אקוטגווה באוגוסט 2015 ומאז לא יורד מהכותרות. בשנה שעברה הוא היה הספר הנמכר ביותר, אבל גם השנה נכנס לחמישיה הפותחת.

גיבור הספר הוא קומיקאי מָנזאי בשם טוֺקוּנָגָה. מָנזאי (漫才師) הוא סגנון קומי יפני מסורתי – בדרך כלל שני אנשים העומדים על במה ומשעשעים את הקהל באמצעות שיחה מצחיקה שמנהלים ביניהם. ההומור מבוסס על אי הבנות הנובעות ממשחק מילים. הספר עוקב אחר מערכת היחסים בין טוקונגה לקָמִיָה, קומיקאי מנזאי מצליח. קמיה לוקח את טוקונגה תחת חסותו בתמורה לכך שטוקונוגה יכתוב את הביוגרפיה שלו. בדרך נחשף בפני הקורא העולם המרתק של האומנות הקומית מנזאי.

השנה יצאה סדרה בנטפליקס המבוססת על הספר.

מקום 5:

5שוב ראיתי את אותו חלום (また、同じ夢を見ていた) מאת סומינו יורו, 2016

הרומן השני של סומינו יורו גם הוא נכנס לחמישיה הפותחת. הגיבורה של הספר היא תלמידת בית ספר יסודי קיוֺנָגי נָנוֺקָה, ילדה פיקחת, אך חסרת חברים. דרך מפגשיה עם ילדות ונשים אחרות בשכונה – האישה הזקנה, האישה שכולם מכנים אותה "כלבה", ותלמידת תיכון החותכת את עצמה – מתחקה הספר אחר המשמעות של "אושר" ואחר הדברים שבני אדם היו רוצים לשנות בחייהם.

מקום 6:

6לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに) מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ (川口俊和), 2015

השמועה אומרת שאם מגיעים לעיר מסוימת, לבית קפה מסוים, ומתיישבים בכיסא מסוים, תוכלו לבקש לחזור לכל נקודה בעברכם שתרצו. ארבעה סיפורים של אנשים שונים שמנסים את מזלם בחזרה לעבר: סיפורו של זוג שנפרד זמן קצר לפני שהבחור החליט להציע נישואים, סיפורם של איש שהולך ומאבד את הזיכרון והמטפלת שלו, סיפורן של אחיות, שאחת מהן ברחה מהבית, והסיפור של אישה שעובדת באותו בית קפה.

מקום 7:

7גן עדן של צפרדעים (カエルの楽園) מאת היקוּטה נאוקי (百田尚樹), 2016

היקוּטה התפרסם במיוחד בעקבות עיבוד ספר הביכורים שלו זירוֺ נצחי (永遠の0, 2006) לקולנוע ב-2013, שזכה לשבחים רבים, אך גם לביקורת בשל התיאור האוהד של טייסי קמיקזה. היקוטה ידוע בהתבטאויותיו הלאומניות ובהכחשת טבח ננקינג.

הספר החדש מתאר את ארץ הצפרדעים, שתושביה מנסים בכל מחיר לשמור על חוק המונע מהם להלחם (סעיף 9 בחוקת יפן, המונע מיפן להשתתף בלוחמה?), אך המבקרים במדינה מגלים במהרה, שלמרות החזות השלווה של ארץ הצפרדעים, מי שבאמת שולט בה הוא מלך עַיט (ארה"ב?).

מקום 8:

8מלך היבשה (陸王) מאת איקֵאִידוֺ ג'וּן (池井戸潤), 2016

איקאידו הוא סופר מפורסם, שרבים מספריו עובדו לסדרות טלוויזיה מצליחות, כמו Hanzawa Naoki, המתרחשת באחד הבנקים הגדולים ביפן, שהפרק האחרון שלה גרף 42.2% אחוזי צפיה. איקאידו ידוע בעיסוקו בעולם העסקים והכלכלה של יפן.

בספר החדש, בעל עסק קטן של נעלי טאבי מחליט להפיח רוח חדשה בעסקים המדשדשים, ולהשתמש בידע שצבר בייצור הנעליים המסורתיות כדי לייצר נעלי ריצה.

 מקום 9:

9ונוס המסוכנת (危険なビーナス) מאת היגשינו קייגו, 2016

היגשינו הוא סופר ידוע ואהוב מאוד שכותב בסוגת מתח ומסתורין, ועוד ב-1985 זכה בפרס אדוגווה רנפו, היוקרתי ביותר בתחומו. את הספרים שלו אפשר למצוא ברשימת רבי המכר לאורך שנים (בשנה שעברה ספרו המכשפה של לפלס (ラプラスの魔女) דורג רביעי ברשימת רבי המכר השנתית).

בונוס המסוכנת הגיבור הולך ומתאהב באשתו של אחיו הצעיר, שעקבותיו נעלמו.

מקום 10:

10הבית בו ישנה בת הים (人魚の眠る家) מאת היגשינו קייגו, 2015

רק כדי להוכיח לכם עד כמה הסופר הזה פופולרי – גם המקום ה-10 ברשימת רבי המכר שייך לו.

זוג שרק מחכה שבתם תסיים את מבחני הקבלה שלה לבית ספר יסודי כדי להתרגש, מקבל בשורה מרה – הבת טבעה בבריכה. כשהשניים מגיעים לבית חולים הם עומדים בפני החלטה קשה – האם לנתק את בתם שמתה מוות מוחי מהמכשירים.

ויש גם חדשות טובות בשביל הקוראים בעברית. ספר אחד שלו תורגם לעברית. חפשו את נאמנותו של החשוד X בתרגומה של עינת קופר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2011).

ראיון עבור האגודה הישראלית ללימודי יפן

לפני זמן מה, דיברתי קצת עם ליהיא לסלו מהאגודה הישראלית ללימודי יפן על ספרות יפנית, וחשבתי שאולי גם אתם, קוראי הבלוג הסבלניים, תתעניינו במה שאמרתי.

***

את הבלוג "יפן מונוגטרי" )"סיפורי יפן", שם המתכתב עם האפוסים היפניים הספרותיים הגדולים( החלה ויינברג לכתוב בשנת 2012, כשלמדה לתואר שני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. היא מספרת שכבר הייתה בשלב של כתיבת תזה, אבל לא הצליחה לשכנע את עצמה לכתוב. כשנזכרה כשקראה שבמקרה של מחסום כתיבה, כדאי לנסות ולכתוב משהו – לא משנה מה – החליטה להתחיל לכתוב על ספרות יפנית.

"כיוון שעסקתי במסגרת לימודיי בספרות יפנית", אירית מספרת, "חברים ומכרים תמיד שאלו אותי מה אני בעצם עושה ומה יש שם בספרות יפנית חוץ ממורקמי הרוקי. חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת להתחיל לכתוב בלוג שיראה שספרות יפנית היא הרבה יותר ממורקמי ,שכמובן, כבודו במקומו מונח. דרך ספרות אנחנו יכולים ללמוד המון על תרבות, כיוון שספרות היא גם מראה וגם כלי לייצור תרבות, וחשבתי שהבלוג יכול לעניין גם מגוון רחב של אנשים ,שמתעניינים בתרבות היפנית. מאוחר יותר הבלוג הפך בשבילי גם למקום בו יכולתי להתנסות בתרגום מיפנית, והעובדה שידעתי שיש קהל שירצה לקרוא את מה שאני כותבת ומתרגמת היוותה מוטיבציה אדירה בשבילי. היום אני עובדת על דוקטורט, שייבחן ייצוגים של מרחבים מדומיינים ביצירות של סופרות יפניות משנות השבעים ועד ימינו, ומגלה לראשונה בחיי את העולם של מדע בדיוני".

להמשיך לקרוא

הפרס הגדול של חנויות הספרים

היום הפוסט מוקדש לפרס הגדול של חנויות הספרים 本屋大賞. כדי לגלות מי זכה השנה (היום), תצטרכו לקרוא עד סוף הפוסט.

קוראי הבלוג יודעים, שהפרסים הספרותיים החשובים ביותר ביפן הם פרס אקוטגווה ופרס נאוקי. במיוחד פרס אקוטגווה, הנחשב לסולל דרכם של סופרים צעירים חדשניים ומוכשרים. שני הפרסים מאוד וותיקים. הם נוסדו ב-1935 על ידי קיקוצ'י קאן (Kikuchi Kan), המייסד והעורך של כתב העת Bungeishunjū. פרסים אלה ואחרים שיחקו תפקיד חשוב בבניית קריירות של סופרים, בעיצוב דעת קהל והקאנון של הספרות המודרנית. גם היום אפשר לראות בביקורות של ספרים באמזון ואתרים אחרים, שאנשים כותבים "קניתי את הספר משום שזכה בפרס X" או "קראתי את הספר ואני חושבת שהוא גרוע. לא מאמינה שהוא זכה בפרס Y".

הפרסים בדרך כלל ניתנים מטעם כתבי לעת לספרות או הוצאות לאור, בהן מתפרסמים הספרים. לפיכך, מי שיזכה בפרס אקוטגווה, יזכה גם לפרסום יצירתו (פעמים רבות יצירת ביקורים) בכתב העת בונגי שונג'ו, ומי שזוכה בפרס גוּנזוֹ, יצירתו תתפרסם בכתב עת גונזו, שיוצא בהוצאה לאור הגדולה קוֹדָנשָה. בשנים האחרונות נשמעת ביקורת כלפי פרסי ספרות, היוצרים מצב בו מיעוט של חברי ועדות מעצב את הטעם הספרותי של רבים.

logo2016בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לשנות את המצב. כך למשל נוסד פרס הטוויטר, במסגרתו משתמשי הרשת החברתית מצביעים בעד היצירות שהכי אהבו. הפרס שצובר תאוצה בשנים האחרונות הוא הפרס הגדול של חנויות הספרים, שנוסד באפריל 2004, שלא נבחר על ידי ועדת סופרים ואנשי רוח מלומדת, אלא על ידי מוכרים בחנויות הספרים.

הפרס נוסד למעשה על רקע כלכלי. המשבר הכלכלי בשנות התשעים הביא לירידה חדה במכירות הספרים ועם השנים המצב של ההוצאות לאור ושל חנויות הספרים הלך והתדרדר. אחד מחברי הוועדה המארגנת של הפרס הוא סוּגיאֶה יוֹשיצוּגוּ, שעובד במחלקת מכירות בהוצאה קטנה hon no zasshisa, שירחון הדגל שלה hon no zasshi (כתב עת של ספרים) מביא ראיונות עם סופרים ומאמרי דעה וביקורת הקשורים לספרות ביפן. בראיון סיפר סוּגיאֶה, שהפרס נולד מתוך שיחותיו עם נציגים של חנויות ספרים, שהתלוננו על משבר המכירות ומתוך רצון לעשות משהו שייצור עניין בציבור ויגרום לו לקנות יותר ספרים. אוּצ'ידָה טָקֶשי, ממחלקת השיווק של רשת חנויות הספרים הגדולה והוותיקה סָנֽסֶידוֹ (35 סניפים ברחבי יפן), אומר שבשנת 1996 נגמרה התקופה בה הספרים נמכרו מעצמם, בלי שיהיה צורך לנקוף אצבע. הוא מסביר שאומנם פרסים כמו אקוטגווה ונאוקי מעוררים עניין בציבור, אך הם לא מביאים לעליה מידית במכירות. פרס אוקטגווה ניתן ליצירה קצרה שמתפרסמת באותו חודש בכתב העת בונגי שונג'ו וחולף זמן רב עד שהיא מגיעה לחנויות. פרס נאוקי אומנם ניתן ליצירה שאמורה להיות מסחרית וכבר התפרסמה, אך חנויות הספרים וההוצאות לאור לא מוכנות לכך, וכך בתקופה הסמוכה למועד פרסום הזוכים, נוצר מחסור בספרים האלה. וכך, ביום בו ניתן למכור את מספר הספרים הגדול ביותר לא ניתן למכור אותם. לעומת זאת, אם הפרס מנוהל על ידי חנויות הספרים עצמן, הן יהיו מוכנות למכירות בתקופה בה הספרים האלה  הכי "חמים". בנוסף, כיוון שהפרס נבחר על ידי מוכרי חנויות הספרים, שהם האנשים הקרובים ביותר לצרכני הספרים, הפרס אמור לשקף יותר טוב את טעם הקהל.

מועמדים 2016

מועמדים 2016

הפרס לא נבחר על ידי וועדה אלא בתהליך של הצבעה. עובדי חנויות הספרים מרחבי הארץ בוחרים את שלושת הספרים ש"הם הכי היו רוצים למכור" מתוך הספרים שראו באותה שנה, ולאחר ספירת הקולות מוכרזים עשרה מועמדים. השנה התקבלו המלצות מ-552 מוכרי ספרים מ-435 חנויות ספרים ברחבי יפן. לאחר מכן, על העובדים לקרוא את כל הספרים המועמדים ולבחור שלושה ספרים מתוך עשרת המועמדים וגם לכתוב את נימוקיהם לגבי בחירתם. כך עשרת הספרים המועמדים מקבלים דירוג ונבחר הספר הזוכה. הציבור יכול לעקוב אחרי תהליך הבחירה וגם לקרוא את הנימוקים של מוכרי הספרים באתר הפרס, בפייסבוק או בטוויטר. הסתבר שההליך הדמוקרטי והשקוף, כמו גם הקידום של הספרים הנבחרים, אכן הביא לעליה במכירות. אוּצ'ידָה אומר שלאחרונה לקוחות רבים שנכנסים לחנות שואלים איפה פינת הספרים הזוכים בפרס חנויות הספרים.

והספר הזוכה הפעם הוא:

תמונה למזכרת: הזוכה והמצביעים

תמונה למזכרת: הזוכה והמצביעים (התמונה מחשבון הטוויטר של הפרס)

"יער של כבשים ופלדה" (羊と鋼の森) מאת מיאשיטה נָצוּ (宮下奈都), סופרת שמעולם לא זכתה לא באקוטגווה ולא בנאוקי (אף שספרה זה היה מועמד לפרס נאוקי). גיבור הספר הוא בחור צעיר שגדל ביער ולומד להיות מכוון פסנתרים. עכשיו נותר רק לי רק למצוא זמן כדי לקרוא את הספר.

בקטגוריה של ספרות מתרוגמת זכה "סיפורי חייו של מר פיקרי", ספרה של הסופרת האמריקאית גבריאל זוין (אצלנו ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2014).