קטגוריה: חדשות

פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-161

ביום רביעי בשבוע שעבר הוכרזו הזוכות בפרסים היוקרתיים אקוטגווה ונאוקי. הפרסים מוענקים פעמיים בשנה בקיץ ובחורף, ואלה הפרסים הראשונים שמוענקים בתקופת השנים החדשה ביפן רֵיווה שהחלה ב-1 במאי השנה.

בפרס אקוטגווה זכתה איממורה נצוקו 今村夏子 עבור הנובלה "אישה בחצאית הסגולה" (紫のスカートの女). זה סיפור משונה, כיפי וקצת מטריד, על אישה שבאובססיביות עוקבת אחרי אישה אחרת, הידועה בשכונה (או אולי במוחה של העוקבת) כ"האישה בחצאית הסגולה". בהתחלה נדמה שהסיפור הוא על האקסצנטריות של האישה בחצאית הסגולה, שמתקשה למצוא עבודה או להחזיק במשרה, ושנוהגת לשבת תמיד על אותו ספסל בגינה, אבל ככל שהסיפור מתפתח דווקא המספרת מתגלה כיותר ויותר מופרעת. על אף שלקורא כל הזמן נדמה שהנה, עכשיו ברור מה הולך כאן, הסיפור כל פעם סוטה סטייה קטנה, מספיק בשביל לערער את הביטחון של הקורא. זאת הייתה המועמדות השלישית של איממורה לפרס. איממורה מפרסמת את יצירותיה כבר משנת 2011 וזכתה במספר פרסים חשובים.

ספרה של איממורה על הטאבלט שלי, זה היה קצת בלתי צפוי, אבל ממש נהניתי ממנו

בפרס נאוקי זכתה אוֹשימה מָסוּמי 大島真寿美, עבור ספר "מערבולת, החינוך של אישה מהר אימוֹסֶה, זימון הרוח" (渦 妹背山婦女庭訓 魂結). זה ספר מבוסס על חייו של צ'יקמצו האנג'י (近松半二, 1725-1783) המחזאי החשוב האחרון שכתב עבור תיאטרון הבובות היפני בוּנְרָקוּ, ושם הספר מבוסס על אחד המחזות המפורסמים שלו, שעוסק בניסיון הפיכה בשנת 645, והועלה באוסקה ב-1771, המסתיים בהקרבת חייה של אישה למען השבת הסדר החברתי על כנו והעלאה על נס של הקרבה עצמית בקרב נשים. אני באמת סקרנית מה אושימה עשתה עם הסיפור הזה.

ספרה של אושימה, אני ממש רוצה לקרוא אותו, אבל לא ברור לי מתי אמצה את הזמן עם כל ערימות הספרים שמחכים לי

פרס נאוקי עלה לכותרות הפעם כיוון שלראשונה מאז היווסדו בשנת 1935 כל ששת המועמדים לפרס היו נשים. פרס נאוקי ניתן עבור יצירות ספרות פופולרית יוצאות מהכלל שנכתבו על ידי סופרות וסופרים עם קריירה מבוססת (זאת בניגוד לפרס אקוטגווה שניתן בדרך כלל לסופרים בתחילת הקריירה שלהם, לעיתים לא ידועים כלל, עבור יצירה ספרותית שנחשבת חדשנית או מיוחדת מבחינת אסתטיקה או נושא, מה שאפשר אולי לכנותו ספרות יפה). בהתאם למגמה בולטת בשנים האחרונות, סופרות תופסות מקום יותר ויותר בולט בזירה הספרותית ביפן. מאז ועד היום מתוך 189 זוכים היו 44 סופרות, אבל בחמש השנים האחרונות מתוך 48 מועמדים לפרס נאוקי היו 25 סופרים ו-23 סופרות, ומתוך 10 זוכים 6 היו סופרות. האישה הראשונה שזכתה בפרס הייתה אובה מינקו (חפשו "לדוג חלומות" בעברית, אני מתארת לעצמי שאולי אפשר להשיג את זה בחנויות יד שנייה) בשנת 1941.

איממורה נצוקו (מימין) ואושימה מסומי (משמאל) בטקס הכרזת הזוכות (תמונה מהפינגטו פוסט)
מודעות פרסומת

משפחה היא אנשים שדואגים לך: הזוכה החדש בפרס חנויות הספרים ביפן

כל הגדרה מילונית של מושג "משפחה" בהכרח תכלול את המילים "קרבת דם". קיימת הנחה סמויה (או לא כל כך סמויה) שהורים ביולגיים זה מה שהכי טוב לילד או ילדה. אנחנו מניחים שילדה שגדלה ללא אב או ללא אם, או עם סבא וסבתא בלבד, או במשפחה מאמצת בהכרח זכתה לפחות "משפחה" מאשר ילדים הגדלים עם אמא ואבא (ובישראל חובה גם אחים ואחיות). התמודדות עם ההנחה הזאת עומדת במרכזו של ספר "והמקל מועבר הלאה" (そしてバトンは渡された) מאת סֶאוֹ מאיקוֹ, שזכה בפרס הגדול של חנויות הספרים לפני זמן קצר.

הגיבורה היא יוּקוֹ, שבמהלך חייה היו לה שתי אמהות ושלושה אבות, ואנו פוגשים אותה לראשונה כנערה בת 17 שעולה לכיתה י"ב. המחנכת שלה שואלת אותה על המצב בבית, ויוקו מרגישה תסכול:

"למה לעזאזל אני לא אומללה? לו רק היו לי בעיות או צרות כלשהן לספר עליהן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר. זה קורה לי כל הזמן, ובסוף תמיד אני מרגישה שאני צריכה להצטדק".

השיחה אמורה להיות על התוכניות של יוקו להמשך לימודים, אבל הדבר הראשון שהמורה שואלת הוא האם יוקו חווה קשיים כלשהם בבית. יוקו רגילה שמצפים ממנה להיות אומללה או לסבול מבעיות כלשהן בגלל המצב המשפחתי שלה, אבל היא אף פעם לא חושבת על עצמה כילדה לא מאושרת.

את אמה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה רק בת שלוש, יוקו לא זוכרת. אבל היא כן זוכרת את אביה, שנשלח מטעם החברה שלו לעבוד בברזיל כשיוקו הייתה בת שמונה, והשאיר אותה עם אשתו השניה ביפן. מאז החליפה יוקו את שם משפחתה מספר פעמים, אבל כל אדם שנתקלה בו בדרכה דאג לה וטיפל בה כמיטב יכולתו או יכולתה. אנחנו נחשפים לקורות חייה דרך זכרונותיה ודרך סיפור התבגרותה והפיכתה לאישה צעירה שעומדת להקים משפחה משלה. לאט לאט אנו לומדים גם על הקשיים שהיא חוותה וגם על הבעיות שהמבוגרים סביבה נאלצו להתמודד איתן, ועל האופן בו הם ניסו לספק לה את הילדות המאושרת ביותר שהם רק יכולים. כך, טרם עזב, ומתוך רצון לעשות את הדבר הנכון ביותר עבור בתו, שאל אביה של יוקו האם היא רוצה להצטרף אליו או להישאר עם אשתו. אשתו, ריקה, בוחרת להסתיר את מכתביו ליוקו, מתוך פחד לאבד את הילדה. אבל היא גם עובדת קשה כדי לפרנס את שתיהן, וכשיוקו מביעה רצון לנגן בפסנתר, היא אף מוצאת איש עשיר ובעל פסנתר כדי להתחתן איתו ולעניק ליוקו את האפשרות הזאת. כשריקה מגלה שהיא חולה בסרטן היא מתחתנת בפעם שלישית עם אדם נוסף, כי היא סבורה שהוא האיש הנכון לטפל בילדה בהיעדרה, ובסופו של דבר יוקו, שעולה לתיכון, מוצאת את עצמה גרה עם "אב" חד הורי.

הקשיים בספר מדווחים בצורה קלילה, כלאחר יד, ואירוע שהיינו מצפים שיהיה טראומטי מתואר רק כעוד אירוע בחיים. זו גם חוזקתו וגם חולשתו של הספר. מתוך רצון להראות שמשפחה היא אנשים שדואגים לך ולאו דווקא אנשים הקשורים אליך בקשרי דם, הספר מצליח רק לגעת בקלילות בקשיים שאדם ממשפחה "לא נורמטיבית" נאלץ להתמודד איתם אל מול החברה. הגישה הזאת מונעת את הצגתה של יוקו כקורבן, אבל היא גם לא מאפשרת ביקורת מורכבת של המציאות. עם זאת, יש בספר את כל המרכיבים שנועדו להפוך אותו לרב מכר ביפן: אוכל כמוטיב מרכזי המסמל רגשות ומצבי רוח, מוסיקת פסנתר המחברת בין בני אדם, הומור קליל, הספר מלא בדמויות פגומות אך מקסימות כל אחת בדרכה, והוא בנוי כך שהקורא לא ישתעמם לרגע במהלך הקריאה.

נראה שהשאלה מהי משפחה מאושרת מטרידה יוצרים רבים היום ביפן. ביוני 2018 יצא לבתי הקולנוע סרטו של קורה-אדה הירוקזו, "המשפחה שלי" (万引き家族), שהפך גם לשובר קופות ביפן וגם זכה בפרס בפסיבל קאן. הסרט הוקרן גם בארץ, ומי שראה בוודאי זוכר את המשפחה המורכבת מאנשים ללא כל קשר דם ביניהם. אף אחת מהדמויות אינה מהלת חיים נורמטיביים בחברה, אך יחד הם יוצרים דיוקן של משפחה אוהבת ודואגת. המשפחה הזאת "מאמצת" ילדה קטנה בשם יורי  ללא ידיעת הוריה המזניחים, ודווקא כאן הילדה מוצאת משפחה אמתית ודואגת, הגם שבמקום לשלוח אותה לבית ספר, היא מלמדת אותה לגנוב דברים מחנויות. הסרט מסתיים במעצרם של "אב" ו"אם" המשפחה ובהחזרתה של יורי אל הוריה הביולוגיים והנורמטיביים, איתם היא ממשיכה להיות ילדה בודדה ומוזנחת.

הדמויות בסרט של קורה-אדה הרבה יותר שוליות מבחינה חברתית מאשר הדמויות בספר של סאו, אבל בשתי היצירות אנחנו נפגשים עם דמויות שהפגימות החברתית שלהן היא גם חוזק שלהן כבני אדם. האב בסרט הוא פועל בניין שמשלים הכנסה באמצעות גנבה, אבל הוא גם אדם רגיש לילדים אותם אסף בדרך. ריקה היא אישה לא טיפוסית, שלא מפחדת להחליף גברים ועבודות, ואולי הטיפול שלה ביוקו לא בדיוק הדוגמה הטובה ביותר לחינוך, אבל הכוונות שלה תמיד טובות, ובסופו של דבר היא מצליחה להעניק ליוקו גם חינוך וגם אב שמטפל בה בצורה הטובה ביותר. כמו הספר, גם הסרט חושף את הבעיות החברתיות עם הומור עדין, אבל הוא גם ביקורתי יותר וגם מסרב להעניק לדמויות סוף באמת טוב. הוא מראה שבסופו של דבר החברה עיוורת לדמויות השוליים וכך גם עיוורת לבעיות במשפחות "אמתיות". העובדה שיורי מוחזרת למשפחה הביולוגית שלה, למרות ההזנחה שהיא עוברת בה, והעובדה שגם "האם" המאמצת שלה מרגישה שהיא לא מתאימה להיות אמא, מראה שהחברה (ואני חשבתי שגם קורה-אדה עצמו) לא מוכנה להניח למיתוס המשפחה הביולוגית המאושרת.

בשנה האחרונה נושא המשפחה עלה ביפן בהקשרים שונים. מקרה מוות כתוצאה מהתעללות של ילדה בת 10 ממחוז צ'יבה, שהוחזרה לחזקת אביה גם אחרי שהיה ברור שהיה אלים כלפיה, הביאה את הממשלה לבדוק מחדש את החוקים הקשורים להתעללות בילדים במשפחה. וזה לא היה המקרה היחיד, מוקדם יותר באותה שנה מתה פונטה יואה בת חמש, והרשויות מדווחות על עליה של כ-23% בדיווחים על התעללות בילדים בשנת 2018 לעומת השנה הקודמת. גם ההגדרה של משפחה ממשיכה להיות מאותגרת ממספר כיוונים. זוגות רבים מבקשים לאפשר שמירה על שמות משפחה קודמים גם לאחר נישואים (ביפן בני הזוג מחויבים לבחור שם משפחה אחד) והמאבק להכרה בזוגות חד מיניים נמשך. מספר ערים וכעת גם מחוז אחד (איברקי) התחילו להציע אפשרות של רישום זוגיות. ב-14 בפברואר השנה, 13 זוגות של הומואים ולסביות הגישו תביעה נגד המדינה בטענה שהגבלת זכותם להירשם כנשואים נוגדת את החוקה ופוגעת בזוגות מבחינה כלכלית. השינויים החברתיים האלה וגם השינויים הדמוגרפיים ביפן כמובן מוצאים ביטוי גם ביצירות ספרות וקולנוע.

 

פרסי אקוטגווה ונאוקי ינואר 2018

פרסי אקוטגווה ונאוקי – ינואר 2018

בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי וזה הזמן להכיר את הזוכות והזוכה:

את פרס אקוטגווה חולקות הפעם וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ 若竹千佐子 עבור נובלה "אני אלך לבד" (おらおらひとりでいぐも) ואישיאי יוּקָה 石井遊佳 עבור "רפש של מאה שנים" (百年泥). זאת לא פעם ראשונה שאת הזכייה חולקות שתי סופרות או סופרים, ויש גם פעמים בהן הוועדה לא מצאה אף אחד מספיק ראוי להעניק לו את הפרס. פעם אחרונה ששתי סופרות חלקו את הפרס הייתה כשקנהרה היטומי ווטיה ריסה זכו ב-2003. הן היו הסופרות הצעירות ביותר שאי פעם זכו בפרס. ווטיה הייתה בת 19 בלבד בעת הזכייה. אפשר לקרוא את היצירות הזוכות שלהן באנגלית (אם כי, הספר של קנהרה קיים רק ביד שניה) – "נחשים ועגילים" של קנהרה (Snakes and Earrings), ו"הגב שבו אני רוצה לבעוט" (תורגם כ-I Want to Kick Your Back) של ווטיה.

אישיאי יוּקָה

הפעם בפרס זכו שתי נשים שעברו כברת דרך ארוכה וצברו ניסיון חיים רב לפני שהגיעו לפרס הביכורים שלהן.  אישיאי יוקה מספרת על עצמה שכשכל חבריה  חיפשו משרה מסודרת אחרי אוניברסיטה, היא לא יכלה לחשוב על לעבוד במשהו מסודר וקבוע. החיים הובילו אותה לעבודה בחברת הלוואות, כמוכרת בחנות ממתקים, כמלצרית באונסן, בחברה המספקת בעלי חיים לניסויים, ואפילו, למשך יום אחד, בחברה המתמחה בתיווך בין אנשים ששקעו בחובות לבין מלווים בריבית קצוצה. היא מעידה על עצמה שמעולם לא הצליחה להתמיד בעבודה, והדבר היחיד שהיה קבוע בחייה הוא הכתיבה. היא כתבה מאז ימיה כסטודנטית באוניברסיטה, ומספר פעמים אף שלחה את כתבי היד שלה להוצאות ולוועדות פרס (ביפן אחת הדרכים להתחיל קריירה בספרות היא לזכות באחד מהפרסים הרבים לסופרים מתחילים המוצעים על ידי כתבי עת שונים), אך עד כה לא הצליחה להתפרסם. את "רפש של מאה שנים" כתבה בהשראת שהייתה בהודו יחד עם בן זוגה חוקר הסנסקריט. כמו גיבורת הסיפור היא שימשה כמורה ליפנית בחברת הייטק בצ'נאי, בירת טאמיל נאדו בדרום הודו, וכמו גיבורת הסיפור חוותה את השיטפון בדרום הודו בדצמבר 2015. הסיפור מתחיל שלושה ימים אחרי הפסקת השיטפונות, כשמפלס המים יורד ואנשים מתחילים לצאת החוצה. המחברת יוצאת מביתה, מפלסת את דרכה בתוך הבוץ והרפש ומגיעה לגשר מעל נהר אדיאר העמוס בבני אדם, כדי לחצות לצד השני ולהגיע לחברה שבה היא עובדת, והסיפור מסתיים כשהיא מסיימת לחצות את הגשר. בזמן הקצר הזה אנחנו לומדים על עברה, על עברן של תלמידיה, על דברים שמתרחשים (או נדמה שמתרחשים) על הגשר ועל דברים שהתרחשו בעבר. או אולי הם מתרחשים בו זמנית? הזמן והמרחב משנים צורה וזולגים אחד לתוך השני, ודברים משונים שמתרחשים מסופרים כמו דברים מובנים מעליהם. אנשים פוגשים בני משפחה וחברים שלא ראו הרבה זמן או שמתו מזמן, אנשים מגיעים לעבודה באמצעות כנפיים, כדי להימנע מפקקים, אבל כל זה קורה בתוך מציאות של הודו, כפי שחוותה אותה אישה יפנית אחת. הגיבורה נזכרת במחשבות שהיו לה כילדה חולמנית:  "פתאום אני חושבת, היום יום ראשון. ואז המחשבה הבאה שלי היא שזה אומר שבמקום אחר כלשהו אמור להיות יום ראשון נוסף. יום ראשון שאני חווה עכשיו ויום ראשון שאף פעם לא חוויתי. שניהם יום ראשון, ואף אחד מהם הוא לא יום הראשון האמתי או הנכון." בנובלה הזאת כל הדברים נראים כמתרחשים פתאום באותו זמן ובאותו מקום, אבל גם כדברים שהתרחשו בעבר או יתרחשו בעתיד, והכול נדחס לתוך פרק הזמן הקצר בו אנחנו קוראים את הנובלה או הזמן שלוקח לגיבורה לחצות את הגשר.

wakatake

וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ (התמונה מפה)

לעומת דחיסות הזמן והמרחב ב"רפש של מאה שנים", ב"אני אלך לבד" היצירה נפרשת על פני שנה שלמה, ואפשר לומר שהיא יותר קרובה לריאליזם. המחברת וָקָטָקֶה צ'יסָקוֹ  מספרת שכתבה את הנובלה כדרך התמודדות עם מותו של בעלה. הוא נפטר לפתע כשהיא הייתה בת 57. בנה, שראה שאמו מתקשה להתמודד עם הבדידות, עודד אותה להתחיל ללכת לשיעורי כתיבה, שכבר מזמן רצתה לקחת. כך, בגיל 60, היא התחילה ללמוד כתיבה יוצרת, והשנה, בגיל 63 היא זכתה בפרס אקוטגווה. הכותרת של הספר לקוחה משירו של מיאזווה קנג'י (1896 – 1993) "בוקר של פרידה אחרונה" שנכתב בעקבות מותה של אחותו האהובה. כל השיר כתוב ביפנית סטנדרטית למעט המשפט הזה שכתוב בניב של צפון מזרח יפן, שם נולד מיאזווה, ושם נולדה גם וקטקה. הספר כתוב כמעט כולו תוך שימוש בניב הזה, שנחשב קשה במיוחד להבנה לדוברי יפנית סטנדרטית, אבל זה גם אחד המאפיינים היפים של הספר. ספרים רבים משתמשים בניב של אוסקה המוכר והאהוב, החל מטניזקי ג'ונאיצ'ירו ועד נאוקי מטיושי, הקומיקאי שזכה בפרס אקוטגווה ב-2015, אבל את הניב של צפון מזרח לא רואים הרבה, וכעת הוא מגיע אל לבו של מיינסטרים. הספר נפתח בביתה של גיבורת הספר, גברת מוֹמוֹקוֹ, אישה בת 74 שאיבדה את בעלה לפני 15 שנה. בנה עזב את הבית מזמן ולא שומר על קשר עם אמו, וגם יחסיה עם בתה, שגרה עם בעלה ושני ילדיה יחסית קרוב, אינם פשוטים. גברת מומוקו יושבת בסלון ביתה ומקשיבה לקולות הבאים מבפנים ומבחוץ. היא חוששת להסתובב כי הקול שמגיע מבחוץ הוא בפירוש רשרוש של עכבר. זאת אולי נשמעת סצנה עגמומית, אבל היא כתובה כמו אימפרוביזציה של הרכב ג'אז. יש בה גם בדידות, אבל גם שמחה, ערבוביה של קולות וצלילים. גברת מומוקו הגיעה לטוקיו בגיל 24, יום לפני שהייתה אמורה להינשא לחבר ילדות שלה, משום שהרגישה שתרועת החצוצרות של פתיחת האולימפיאדה קוראת לה. בטוקיו היא פגשה את שוּזוֹ, השניים התאהבו והקימו משפחה. לאורך פרקי הנובלה גברת מומוקו מדברת עם הקולות שבתוכה (להם היא קוראת סיסים), עם עצמה בצעירותה, עם בעלה המנוח, ועם בתה גם כשהיא נוכחת בדירה ובעיקר כשהיא לא נוכחת בדירתה. לאורך הדרך נפרשת תפיסת המשפחה ואהבה המורכבת שלה. היא אהבה את בעלה אהבה גדולה ומתגעגעת אליו מאוד, אך גם לא מהססת להודות שהיה בתוכה חלק ששמח על מותו ועל האפשרות ללכת קדימה לבד. היא הייתה אם טובה לילדיה, אהבה ודאגה להם, אך לתפיסתה היא כי אימהות חייבות להיות מסוגלות להניח לילדיהן להיפרד מהן. החיים ארוכים ובסופו של דבר ההורים והילדים הם אנשים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו. הנובלה מצליחה לשמור על מתח בין סנטימנטליות ונוסטלגיה לבין אופטימיות ומבט קדימה גם בגיל מבוגר.

למרות ההבדלים הברורים בין שתי היצירות האלה, הן דומות מבחינת שני היבטים לפחות. האחד הוא עיסוק בקשר בין שפה לזהות, והאופן בו השפה מעצבת את התודעה שלנו. ב"רפש של מאה שנים" הגיבורה פוגשת את שפת האם שלה דרך עיניהם של תלמידיה, ודרך ניסיון לתווך להם מושגים הקשורים לתרבות יפנית, ובתורה לומדת על התרבות בהודו דרך סיפוריהם של תלמידיה ודרך השימוש הייחודי שלהם בשפה היפנית. וב"אני אלך לבד" הגיבורה קושרת את זהותה בניב של עיר מולדתה. אחת הסיבות להתאהבותה בשוזו היא העובדה שגם הוא דיבר באותו ניב, והיה בשבילה מאין מולדת הרחק מהמולדת. עם השנים למדה לדבר ביפנית סטנדרטית והפסיקה להשתמש בניב המיוחד שלה, אך כעת כשהיא נותרה לבד הוא מציף אותה ופורץ מתוכה מחדש בלי שליטה, קולות הסיסים מדברים איתה בניב של צפון מזרח יפן. וזה מביא לנקודת הדמיון הנוספת בין שתי היצירות והיא רב קוליות. גברת מומוקו שומעת קולות רבים ומדברת עם קולות רבים, וכך גם הגיבורה של "רפש של מאה שנים". היא שומעת את קולה של חברתה לכיתה, נערה מופנמת שאף פעם לא מדברת עם אף אחד, והיא שומעת את קולו של דֶווראג', אחד מתלמידיה, אף שהוא לא לידה כלל, והיא גם שומעת ומבינה את קולותיהם ומחשבותיהם של אנשים סביבה, אף על פי שהיא לא יודעת טמילית. והקוראים שומעים את כל הקולות האלה דרך הגיבורות ויחד עם הגיבורות.

איזו מהיצירות אהבתי יותר? האמת היא ששתיהן היו מצוינות בעיניי, כל אחת בדרכה, אבל היה משהו ב"אני אלך לבד" שמשך אותי יותר. אולי העובדה שהיה לי קשה להניח את הספר הזה, למרות שמבחינת השפה שלו היה לי מאוד קשה לקרוא. אולי היה משהו במוזיקה שלו, משהו בקולות שלו, בקולה של גברת מומוקו שהצליח לרתק אותי.

קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ וספרו (התמונה מפה)

ולבסוף קישור נוסף לסופר מיאזווה קנג'י שבשורה משירו השתמשה וקטקה ככותרת לנובלה שלה. הזוכה בפרס נאוקי השנה הוא קדוֹאי יוֹשינוֹבוּ 門井慶喜, שקיבל את הפרס עבור ספרו "האבא של רכבת שביל החלב" 銀河鉄道の父, המבוסס על ספרו המפורסם של מיאזווה קנג'י "לילה ברכבת שביל החלב". הספר המקורי הוא ברובו מסע פרידה בין שני חברים, שאחד מהם טובע בנהר והשני מלווה אותו בחלום בדרכו האחרונה על שביל החלב, אף על פי שמוות מעולם לא מוזכר בפירוש בספר, והסיפור מלא בחמלה וחברות. אם אתם רוצים לקרוא משהו של מיאזווה קנג'י בעברית, הנה "מסעדה רבת הדרישות" בתרגום איתמר זדוף.

 

סיכום שנת 2017

ברכות חמות לשנה חדשה, שנת כלב, המתחילה עכשיו!

הגיע הזמן לעשות סיכום ספרותי קצר של שנת 2017.

1. דירוג הספרים הפופולריים

הספר הנמכר ביותר ב-2017.
"גיל תשעים. מה יש להיות שמחים"

הספר הנמכר ביותר השנה הוא גיל תשעים. מה יש להיות שמחים (九十歳。何がめでたい) של סטוֹ אייקוֹ, סופרת ומסאית בת 94. סטו פעילה מאז שנות ה-50, וב-1969 זכתה בפרס נאוקי, המקבילה של פרס אקוטגווה לספרות פופלרית, ובפרסים נוספים. בשנים האחרונות הכתיבה העיונית שלה זוכה לפופולריות רבה. הספר הזה ראה אור ב-2016, ומתאר בצורה הומוריסטית ולא רגשנית את חייה של המחברת האופטימית ובעלת האבחנות החדות. נראה שגם הצעירים נהנים לקבל נקודת מבט על חייהם של הדור המבוגר, וגם אלה שמתקרבים לגיל הפרישה שואבים עידוד מדבריה של סטו. אנשים מצליחים גם להרגיש הזדהות עם החוויות שלה – צרות ביורוקרטיות, קשיים הקשורים לבריאות, מחשבות על החברה והתרבות הפופולרית, וגם להתעודד בזכות הגישה החיובית שלה. קניתי לי את הספר במתנה לשנה חדשה.

בגזרת הספרות, הספר הנמכר ביותר לפי חברת ההפצה Tohan הוא דבורים ורעם רחוק (蜜蜂と遠雷)  של אוֹנדָה ריקוּ, שזכה בתחילת השנה בפרס נאוקי. הספר עקף את הרומן הארוך של מורקמי הרוקי רצח של קומנדטורה (騎士団長殺し), שכזכור כמה פסקאות בו הפריעו בעין לכמה לאומנים ברשת. למרות הכוונות הנחרצות שלי לא לקרוא את הספר, הגורל חייב אותי לקרוא אותו השנה, ואני חייבת לומר שאם מורקמי מעוניין להביע ביקורת פוליטית, הוא עושה את זה בצורה די אמביוולנטית ולא מספיק חדה. החיבור שהוא עושה בין הלא-מודע הקולקטיבי והלא מודע הפרטי עושה קצת מיתולוגיזציה וספרותיזציה (אפשר לומר דבר כזה?) לאירועי עבר מאוד קשים ורחבי היקף. אבל זאת שנה חדשה, והיום נדבר רק על דברים חיוביים – ספרו (הכפול) של מורקמי במקום שני ברשימת רבי המכר לשנת 2017. אגב, לפי סוכנות Oricon המפרסמת סטטיסטיקות הקשורות למוזיקה, תרבות פופולרית ועכשיו גם ספרות, יש תחרות קשה בין מורקמי לבין אונדה – לפי Oricon הכרך הראשון של מורקמי עוקף את ספרה של אונדה. במקום השלישי (אם לחזור ל-Tohan) נמצא לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに)  מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ שהיה במקום ה-6 בשנה שעברה ובמקום הרביעי אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい)  מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ, שאומנם ירד מהמקום הראשון בשנה שעברה, אבל מקבל עכשיו דחיפה רצינית עם הפיכתו לסרט.

2. ללמוד קנג'י עם קקי

הספר של סטו אייקו נמצא גם בראש רשימת רבי המכר של Oricon, אבל את המקום השני תופסת סדרת ספרים ללימוד קנג'י, הפונה לתלמידי בית הספר היסודי. בשוק יש ספרים רבים ללימוד ושינון קנג'י, אבל הסדרה הזאת הפכה לפופלרית במיוחד. למה? משום שכל משפטי הדוגמא כוללים את המילה "קקי" והופכים את המשפטים למצחיקים עבור הלומדים הצעירים. המחבר אמר שהוא החליט לכתוב את הספר כי נזכר כמה המילה "קקי" הצחיקה אותו בילדות וחשב שאולי בעזרת הומור הילדים יוכלו למצוא עניין בלימודים. כנראה שהוא צדק, כי באייטם בטלוויזיה שהוקדש להצלחה המפתיעה של הספר, אימהות לילדים צעירים אמרו שבזכות הספר צאצאיהן שהתקשו להתרכז בשינון, לפתע מתיישבים ללמוד ביוזמתם. כנראה משפטים כמו "כמה טוב היה לו לקקי היו כנפיים" או "הבאתי קקי במתנה לשנה חדשה" גורמים לילדים לרצות ללמוד. אולי מי מלומדי היפנית כאן גם ירצה לנסות?

דף אימון בכתיבת קנג'י מתוך הספר, לקנג'י של "כנפיים" ו"אביב"

3. זכייתו של קזואו אישיגורו בנובל

דיווח על זכייתו של קוזואו אישיגורו בטלוויזיה היפנית

נכון, קזואו אישיגורו לא רואה בעצמו סופר יפני. הוא אומנם נולד בעיר נגסקי ביפן, אך עבר עם משפחתו לאנגליה כשהיה בן חמש. הוא מחזיק בדרכון בריטי ולא יפני (בראיון אמר שהיה שמח לקבל גם אזרחות יפנית, אבל ביפן אזרחות כפולה אסורה). אף על פי שהוריו דיברו בבית ביפנית, הם עודדו את קזואו לדבר באנגלית, כדי להשתלב יותר טוב בחברה הבריטית. כך, עבור אישיגורו השפה היפנית הפכה לשפה קפואה, לשפת אם שניה. (אגב, לגמרי מבינה אותו. רוסית בשבילי היא שפת אם שנייה, אף על פי שלפי סדר הדברים היא אמורה להיקרא שפת אם).

מסדרים את ספריו של אישיגורו במדף קידום הספרים העליון, מעל ספריו של מורקמי הרוקי

הוא ביקר לראשונה ביפן רק כשהיה בן 35. בראיון סיפר שהסיבה לכך היא שבצעירותו נסיעה ליפן לא הייתה דבר פשוט מבחינה כלכלית, אבל שגם לא היה לו כל-כך עניין במדינה שבה נולד. כשאסף כסף לטיול בגיל 18, בחר להשתמש בו לנסיעה לארצות הברית. כשהגיע סוף סוף ליפן הבין שמה שהוא דמיין בתור יפן בעצם הייתה העיר נגסאקי, היפן של ילדותו. טוקיו עבורו הייתה לגמרי מדינה זרה. אז למה אני מזכירה אותו? כי הטלוויזיה היפנית יצאה מגדרה כשאישיגורו זכה. כל מהדורות החדשות התחילו מידיעה על זכייתו, ראיונות ישנים איתו הוצאו מארכיונים וביקשו להציג את אישיגורו כמי שיש לו זיכה משמעותית ליפן, וכמובן לא שכחו להזכיר שאישיגורו הביע הערכה כלפי המועמד הנצחי לנובל מורקמי הרוקי.

4. פרויקט יוצרות של ווסדה בונגקו.

ביפן רואים אור כתבי עת ספרותיים רבים, למרות תלונות מתמשכות על ירידה ברכישת ספרים וצריכת ספרות. השנה אחד הגיליונות הנמכרים ביותר היה גיליון מיוחד של ווסדה בונגקו (הקשור לאוניברסיטת ווסדה) בעריכתה של קווקמי מיאקו והמוקדש ליוצרות. אף על פי שמעמד הסופרות בעולם הספרות היפנית עולה – הן זוכות ביותר פרסים מפעם (הזכרתי את זה פה) וכפי שאפשר לראות מרשימת רבי מכר, הן מובילות גם במכירות – היוצרות עדיין מחפשות מקום משלהן, עדיין מעלות שאלות רבות לגבי מה זה אומר להיות "אישה" ומה זה אומר להיות "אישה שכותבת". בתחילת שנות השישים סופרת מדהימה בשם קורהשי יומיקו הרגישה שבשביל לכתוב היא חייבת לדמיין את עצמה כלא אישה ולא גבר, כאישה שרחמה לא פורה מבחינה ביולוגית אלא רק מבחינה ספרותית. היום הסופרות מרגישות יותר נוח עם נשיותן, אבל עדיין קווקמי כותבת:

קודם כל, מה זה אישה? את מי המילה הזאת מתארת, ומהן התפיסות והתנאים המאפשרים את זה? גם אם היינו יכולים להגדיר מה זה אישה, האם יש משמעות להפוך את זה לנושא מרכזי? האם אין בכך כדי לגרום לחיזוק של דיכוטומיה מגדרית ולהעצמה של תחושת מלכוד? האם לא הגיע הזמן להרחיב את הפעילות מעבר לזכויות של נשים, ולהתמקד בזכויות של בני אדם באופן כללי או באפשור מגוון מגדרי? האם נשים שמדברות על נשים זו לא נסיגה לאחור? האם מרכז העניין לא צריך להיות "בני אדם"?

ועדיין, יש דבר כזה אישה. לא אישה כללית, אלא אישה הקיימת בכל הקשר והקשר.

[…]

יכול להיות שהמוטיבציה שלי תראה כמו משהו שכבר לא פעם נכתב בעבר, אבל אני רוצה לבדוק את הקשר בין מה שנקרא "אישה" לבין הביטוי "כותבת," ואיך קוראים, או אולי לא קוראים, את "האישה הכותבת". אני רוצה לבחון את הדיכוי, השחרור והשינויים שליוו "כתיבה של נשים", "כתיבה על נשים" ו"קריאה של הכתיבה הזאת"; מה משותף ומה שונה (או אולי לא שונה) בין "לכתוב נשים" ו"לכתוב בני אדם"; ולבסוף, אני רוצה להמחיש ולתעד את הרגע הנתון בו היוצרות פועלות היום.

מעט מההיצע בחנות ספרים B&B בשימוקיטזווה במסגרת אירוע המוקדש ליציאת גיליון היוצרות של ווסדה

למרבה השמחה הגיליון זכה לתשומת לב רבה. אירועים שונים התקיימו לכבוד יציאת הגיליון, כולל אירועים שהיוו יוזמות עצמאיות, ללא קשר להוצאה. כך למשל חנות ספרים B&B (Book and Beer) ערכה אירוע המוקדש לספרות של נשים, כולל מכירה של ספרי יד שניה, ועיתונים של ארגונים פמיניסטיים כמו  Сry in Public. הגיליון בן 556 עמודים, בו השתתפו 82 יוצרות, והוא כולל שירה, סיפורת, אומנות, והז'אנר הפופולרי ביפן טאידאן – שיחה בין אנשי רוח בנושא מסוים. התגובות והמכירות היו מצוינות, וכל עותקי המהדורה הראשונה נמכרו בפחות מחודשיים.

5. שינוי להגדרה של פמיניזם במילון קוג'יאן

ואם אנחנו בפמיניזם. ב-12 בינואר 2018 צפויה לצאת לאור מהדורה חדשה של מילון קוג'יאן (広辞苑), שנחשב כמילון הסמכותי ביותר לשפה היפנית. המהדורה האחרונה יצאה לפני עשר שנים ב-2008, וחברות הארגון 明日少女隊 Tomorrow Girls Troop יצאו בקמפיין לשינוי הגדרת "פמיניזם" ו"פמיניסט" במילון. הארגון ביקש להוסיף את הדרישה ל"שווין עבור כל המגדרים" להגדרה של פמיניזם, כיוון שההגדרה הנוכחית מדברת על קידום של זכויות נשים, ורבים מצטטים את ההגדרה כדי לתקוף את הפמיניזם כתנועה המבקשת זכויות בשביל נשים בלבד. הדרישה הנוספת הייתה לשנות את ההגדרה של "פמיניסט" שבמהדורה הישנה הייתה 1) מי שמקדם את שחרור הנשים, מי שמקדם את זכויות הנשים 2) בשפת הדיבור, גבר שנחמד לנשים. הבעיה כאן היא בהגדרה השנייה, שלחלוטין מטעה לגבי משמעות של פמיניזם, ואומנם אכן משקפת את האופן בו המילה "פמיניסט" נתפסת ביפן, אבל היא לא משקפת את מה שזה בפועל. הפעילות של הארגון נשאה פרי והתקשורת מדווחת על כך שקוג'יאן אכן הולך לשנות את ההגדרה.

ובחדשות הטובות האלה ובברכת שנה טובה ופמיניסטית אסיים.

שמחה ביפן על זכייתו של קזואו אישיגורו בפרס נובל

בוודאי כבר שמעתם על זוכה החדש בפרס נובל – הסופר הבריטי קזואו אישיגורו.

חדשות בוקר מתחילות מידיעה על זכייתו של קזואו אישיגורו. מי שיודע קצת יפנית יכול לראות ששמו נכתב בקטקנה (הכתב הפונטי המיועד לכתיבת מילים זרות) ובסדר המערבי – שם פרטי לפני שם משפחה)

כיוון שאישיגורו נולד וגדל עד גיל חמש בעיר נגסקי ביפן, החדשות בטלוויזיה היפנית נפתחו כצפוי בידיעה על זכייתו (וזה למרות המירוץ לבחירות שבעיצומו, וידיעות על גבר שהצית את דירתו וגרם למותם של אשתו וארבעת ילדיו). ביפן, כמובן, מחכים לזכייתו של הרוקי מורקמי, אבל הזכייה הזאת הייתה גם מאוד משמחת. בכל אופן, המעריצים של מורקמי לא מאבדים תקווה. אחת המעריצות אמרה שהיא מקווה שמורקמי יזכה עד 2020 (השנה בה עתידה להתקיים אולימפיאדת טוקיו), והיא רואה בזכייתו של אישיגורו – גם ממוצא יפני וגם הביע הערכה כלפי מורקמי –  סימן טוב לבאות.

הגגנת של קזואו אישיגורו מתראיינת לטלוויזיה בביתה בנגסקי

בינתיים המדיה ביפן חוגגת את זכייתו של אישיגורו. עיתונים הוציאו מהדורות מיוחדות לכבוד הזכיה, ערוצי טלוויזיה מראיינים את מי שהייתה הגננת של הסופר, את המוציא לאור שלו, ואת השחקנית ששיחקה בעיבוד טלוויזיוני יפני ל-Never Let Me Go ששודר ביפן בינואר-מרץ 2016.

מחלקים מהדורה מיוחדת של עיתון "יומיאורי"

בנוסף, משדרים ראיונות שנערכו עם הסופר בעבר, בעיקר את החלקים בהם הסופר מדגיש את מוצאו היפני. אישיגורו, שרואה בעצמו סופר בריטי, אומר שאין ספק שלמוצאו היפני יש השפעה עליו, כיוון שגדל בבית יפני עם הורים יפנים. אומנם יפן עבורו מדינה זרה, אך זו מולדת נוספת.

חנויות הספרים מגיבות במהירות – מדף מיוחד לספריו של קזואו אישיגורו מעל מדף מיוחד לספריו של הרוקי מורקמי באחת מחנויות הספרים הגדולות בטוקיו.

מספר ספרים של קוזואו אישיגורו תורגמו לעברית:
נוף גבעות חיוור (1982), תרגם דורון קורן, ספרית מעריב, 1983.
אמן של העולם הצף (1986), תרגמה צילה אלעזר, ספרית מעריב, 1987. תרגום נוסף: עידית שורר, הוצאת כתר, 2011.
שארית היום (1989), תרגמה צילה אלעזר, מחברות לספרות, 1992.
באין נחמה (1995), תרגם מאיר ויזלטיר, הספריה החדשה, 2000.

ספרו החדש של מורקמי מעורר מהומה

בפרובינציה הרחוקה שלנו לא רבים יודעים, אבל לאחרונה (ליתר דיוק ב-24 בפברואר) ראה אור ביפן ספרו החדש של מורקמי 騎士団長殺し, הרצח של קומנדטורה (2 כרכים, מעל 500 עמודים כל אחד). לפני שאתחיל את הפוסט רק אגיד שאני עוד לא קראתי את הספר עצמו, והמידע שאני מביאה כאן הוא ממרחבי האינטרנט, ולא מקריאה שלי. ובכל זאת, חשבתי שזה יכול לעניין אנשים.

עד שחרור הספר לחנויות, דאגה ההוצאה לאור (שינצ'וֺשה) לא לגלות אף פרט מהעלילה, ועד הרגע האחרון המעריצים הסתפקו בכותרת בלבד. בתחילה הופיעו במדיה הכתבות הרגילות, המתארות רבבות בני אדם המחכים לפתיחת החנויות, וקוראים את הספר בשקיקה בדרך לעבודה. אולם, תוך זמן קצר נהיה ברור, שהספר מעורר מהומה לא קטנה. הסיבה? האופן שבו מורקמי, דרך הדמויות שלו, מתייחס לטבח ננקינג.

השם "טבח ננקינג" (או "אונס ננקינג") מתייחס לאירועים שהתרחשו לאחר כיבוש העיר ננקינג שבסין על ידי יפנים ב-13 בדצמבר 1937. הצבא היפני, שנכנס לעיר לאחר כניעת הצבא הסיני, תחילה הוציא להורג באופן אכזרי במיוחד את שבויי המלחמה, ולאחר מכן השתולל ברחובות העיר. החיילים רצחו אזרחים, אנסו את הנשים ובזזו כל מה שבא ליד. אף על פי שההוצאות להורג של שבויים תועדו על ידי הכוחות היפניים עצמם, ולמרות עדויות רבות, ביפן ממשיך להתקיים ויכוח לגבי היקף הזוועות, החל מאלה המכחישים כל פגיעה באזרחים, ועד מי שמעריך כי במהלך ששת השבועות של טבח נרצחו 300 אלף אזרחים וחיילים סיניים. [קראו בבלוג של ד"ר דני אורבך על השתלשלות האירועים].

עם התחזקות הלאומנות ביפן, בדומה לשאר העולם, הקולות המכחישים או הממעיטים בגודל הסבל שהוסב לאוכלוסייה הסינית מתגברים, הן מבחינה מספרית והן מבחינת הקולניות. ובדיוק כעת בחר הסופר בעל מוניטין בינלאומי הרוקי מורקמי לגעת בנושא הרגיש.

גיבור הספר הוא צייר דיוקנאות בן 36, שלאחר שאשתו הודיעה לו שרוצה להתרגש ממנו, עובר לגור בבית מבודד, השייך לאמדה מוטוהיקו, צייר ואביו של ידידו של הגיבור מימי לימודיו באקדמיה לאומנות. מוטוהיקו בן ה-92 סובל מדמנציה ונמצא במוסד, וכך לגיבור מתאפשר לגור בביתו. הגיבור חי חיים שקטים בבית עם נוף לים, מצייר את דיוקנאותיהם של בעלי אמצעים ומתפרנס לא רע בכלל. בעליית הגג הוא מוצא ציור של מוטוהיקו שכותרתו "רצח של קומנדטורה." בציור נראה גבר צעיר הדוקר בחרבו איש מבוגר ומזוקן, בעוד אישה צעירה ומשרת מביטים במתרחש בבעתה. בנוסף בפינה השמאלית התחתונה של התמונה מציץ מפתח באדמה עוד עד ראיה, שמסקרן במיוחד את הגיבור. אם לא די בכך, הגיבור מוצא פעמון ריטואלי קבור באדמה מאחורי הבית, וכמובן התגליות האלה מובילות לסיפורים שזורים ומפותלים, כמצופה ממורקמי.

אז איפה פה הרצח? ובכן, למוטוהיקו, הצייר הזקן, היה דוד בשם מנשיקי וָטָרוּ. בתקופה בה התחילה המלחמה עם סין וטרו היה איש צעיר, ששאף להיות פסנתרן. אולם, כשהיה בן 20, גויס לצבא, נשלח לסין, השתתף בטבח שהתרחש בננקינג, ולאחר שחרורו מהצבא התאבד. בשלב בו מתרחשת העלילה הראשית הוא כמובן כבר לא בחיים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא שומעים את קולו.

מה שעורר את המהומה הגדולה סביב הספר הם בעיקר הדברים המובאים מפיו של וטרו:

נכון, זה מה שנקרא התקרית של טבח ננקינג. רבים נרצחו לאחר קרבות עזים והשתלטות על העיר. היה רצח שהיה קשור לקרבות, והיה גם רצח לאחר שהקרבות הסתיימו. לצבא היפני לא היו משאבים להחזיק שבויי מלחמה, וכך החיילים היפניים רצחו את החיילים הסינים שנכנעו ואת רוב האזרחים. יש ויכוח בין ההיסטוריונים לגבי המספר המדויק של הרוגים, אך זה שרבבות אזרחים הפכו למעורבים בקרבות ונרצחו זו אמת בלתי ניתנת לערעור.  יש האומרים שהיו ארבעה מאות אלף נרצחים סינים, ויש האומרים שהיו מאה אלף. אבל האם יש באמת ההבדל בין ארבע מאות אלף למאה אלף?

הקטע הזה הספיק בשביל ש"הימניים של הרשת" (netto uyoku) יכריזו על מורקמי כ"עוכר יפן". באמזון יפן הספר מדורג עם 3 כוכבים מתוך 5 – 61 מעריצים העניקו לספר 5 כוכבים, ו-49 העניקו לו כוכב אחד, ורוב הטענות של האחרונים לא קשורות לתוכן הספר, אלא לכך שמורקמי מעז להעלות את "טיעון 400 אלף", וגם מכנה את האירועים "טבח ננקינג", כשהשם הרשמי לאירועים הוא עדיין "תקרית ננקינג". הם מאשימים את מורקמי בהתחנפות לסינים ולעולם בכלל, בטענה שזו הדרך שלו לזכות סוף-סוף בפרס נובל, בדומה לאואה קנזבורו השמאלני, שהתכבד בפרס הנחשק ב-1994.

אביא כאן מספר תגובות, כדי שתראו  במה מדובר. קודם קצת ביקורות מאמזון יפן:

"אז הצבא היפני רצח 400 אלף בני אדם בננקינג – מה זה הדבר הזה?!  איזו מן אנוכיות זאת לנסות להגדיל את המכירות באמצעות עובדות מפוברקות ובאמצעות זלזול ביפן וביפנים. זה בדיוק כמו הפרופגנדה הסינית והקוריאנית, ואתה אמור להבין את סבלם של יפנים וילדיהם שחיים מחוץ ליפן, שהופכים לקורבנות הישירים של הפרופגנדה הזאת. ככה לדקור אותם שוב ושוב בפצעיהם? תתנצל בפני היפנים!"

"השם של הספר לא היה אמור להיות 'רצח של קומנדטורה', אלא 'רצח של יפנים'"

"האיש הזה והסובבים אותו פשוט דוחים. הרעש שהם עושים כל פעם סביב פרס נובל! הם רציניים או שהם עושים צחוק? נראה להם שהספר הזה הוא 'ספרות' שיכולה להביא פרס. אם כי, יש מצב שהאנשים מהיבשת ישמחו לקרוא חלק מהתיאורים, אולי זאת הייתה המטרה?
מורקמי הוא לא הסופר שזוכה להערכה הרבה ביותר בעולם, אלא הסופר שזוכה להערכת היתר הרבה ביותר בעולם. השתכנעתי בזה לאחר שקראתי את הספר הזה. בזבוז זמן וכסף.
זקנה זה דבר עצוב. התקשורת באופן שרירותי קשרה לו כתרים כמי שבטוח הולך לזכות בנובל, אבל לא עבר זמן רב והתחילו ללעוג לו כ"המועמד הנצחי", זה בטח מה שהשחית את לבו. מתוך שפלות רוח שלף את תקרית ננקינג, בתקווה לשאת חן בעיניו של מישהו איפשהו שיעניק לו ברוב חסדו את הפרס. אני לא אומר שום דבר רע. חבל להוציא 4000 יין ולבזבז זמן על הקריאה. ואני חושב ששינצ'ושה [ההוצאה לאור] צריכה למצוא מישהו חדש שישמש להם כעץ הכסף."

והנה שני ציוצים לדוגמא מטוויטר:

"גם אדם שעושה עבודה מדהימה שמביאה לו כבוד בעולם, אם הוא לא מכבד את ארצו, הוא בוגד במולדתו (hikokumin, ביטוי שמתרגמים בדרך כלל כ"אדם לא פטריוטי, אבל למעשה בעל קונוטציה הרבה יותר חריפה) ולא ראוי לכבוד מצד אנשים שהוא בז להם. את הספר של הרוקי מורקמי יקראו מסביב לעולם, וקרוב לוודאי יטעו לחשוב שמה שהוא כתב על 'טבח ננקינג' זו אמת. אומנם זאת ספרות, אבל עדיין הוא היה צריך להימנע מדברים המנוגדים לאמת".

קישור למאמר ב'יאהו' שכותרתו היא "ספרו של הרוקי מורקמי 'רצח של קומנדטורה' מעורר מהומה. היקוטה[1] אומר ש"סין תומכת במתן פרס נובל"

"מי שקונה את הספר הזה הם או סתומים או שמאלנים 🙂 הרוקי מורקמי, תעבור לסין!"

אני חושבת שהתמונה ברורה. אני רק רוצה להזכיר, שזאת לא הפעם הראשונה שמורקמי מזכיר את הזוועות שעוללו היפנים בסין. מורקמי עוסק בזיכרון המלחמה גם בקורות הציפור המכנית שראה אור ב-1994 וגם בקפקא על החוף שראה אור ב-2002. בקורות הציפור המכנית מוסקט אקאסקה מתארת את האופן האכזרי בו הרגו החיילים היפניים הנסוגים את בעלי החיים בגן החיות הגדול בשִׂינְגִ'ינְג, בירת מנצ'וריה הכבושה. קינמון, הבן של מוסקט, מתאר באופן גרפי ויבש את האופן הברוטלי וחסר משמעות בו חיילים יפניים רצחו את הסינים, זמן קצר לפני תום המלחמה. לוטננט ממיה, ששרד את המלחמה, מדבר עליה כעל דבר חסר משמעות, כאובדן של שתיים עשרה שנים מחייו, ובעצם של כל חייו. ולאור הפרשה הנוכחית, מעניין הקטע הבא, מפיו של הרב"ט הונדה:

"אני חייל. ולא אכפת לי למות בקרב למען המדינה שלי – כי זה התפקיד שלי. אבל המלחמה הזאת שאנחנו מנהלים עכשיו, לוטננט, היא פשוט טעות. זאת לא מלחמה אמיתית עם קו חזית שלאורכו אתה ניצב מול האויב ונלחם עד מוות. אנחנו מתקדמים, והאויב בורח בלי קרב. ואז החיילים הסינים פושטים את מדיהם ומתערים באוכלוסייה האזרחית, וכבר אין לנו שום מושג מי האויב. אז אנחנו הורגים המוני אנשים חפים מפשע בטענה שכך אנחנו חושפים 'בוגדים' או 'שרידי יחידות', ואנחנו מחרימים אספקה. אנחנו חייבים לגנוב להם את האוכל כי החזית מתקדמת כל כך מהר, שהאספקה לא מגיעה אלינו ואנחנו צריכים להרוג את השבויים שלנו כי אין לנו מקום להחזיק אותם, ואין לנו במה להאכיל אותם. זה לא בסדר, לוטננט. עשינו דברים איומים בננקינג. היחידה שלי עשתה. השלכנו עשרות אנשים לבאר וזרקנו פנימה רימוני יד. על כמה מהדברים שעשינו אני בכלל לא מסוגל לדבר. אני אומר לך, לוטננט, זו מלחמה שאין לה שום סיבה מוצדקת". (קורות הציפור המכנית, עמ' 141-142. מאנגלית: יונתן פרידמן)

מעניין שבזמנו, קורות הציפור המכנית לא עורר מהומה. אולי משום שכשיצא לאור ב-1994 עוד לא היו רשתות חברתיות בהן היה אפשר להתלהם, אולי משום שלא הוזכר בו מספר הרוגים, אולי משום שמורקמי עדיין לא נתפס אז כסופר כל כך חשוב מבחינה עולמית (אף על פי שכבר זכה להכרה בינלאומית, אחרי שיער נורבגי תורגם לאנגלית ב-1987), או, וזה הניחוש שלי, הזמנים השתנו, והלאומנות הקצינה. גם בארץ, בסוף שנות התשעים למדתי את המאהב של א.ב. יהושוע בבית הספר בלי שום בעיה, אבל ב-2015 גדר חיה של דורית רביניאן נפסל מלהיכלל בתוכנית הלימודים.

מעבר למילים הקשות שאומרות לעיתים דמויותיו, ספק אם ספריו של מורקמי חתרניים במיוחד. לדעתי, מורקמי משתמש בפנטזיה לא ככלי חתרני, אלא ככלי שמאפשר לדבר על דברים קשים יותר ברכות, לראות אותם כעוד סיפור, כעוד חלום, להרחיק אותם מהמציאות. בעיקר הספרים שלו עוסקים בחיפוש אחר זהות ומקום בעולם. במקרה של קורות הציפור המכנית, החיפוש הזה מתקשר גם לניסיון להבין כיצד ניתן לבנות זהות כצאצא למי שחולל דברים איומים. אגב, זה אחד הספרים של מורקמי שהותיר עלי את הרושם החזק ביותר כשקראתי אותו אי שם ב-2005 (אפילו כתבתי שיר בהשראתו, אל תשאלו). עבור מי שנולד ב-1949, לתוך יפן שרק רצתה לשכוח מזה שהייתה מלחמה, את כל מה שהוביל אליה ואת כל מה שהתרחש במהלכה, קשה למורקמי להעניק לגיבוריו את האפשרות באמת למצוא את עצמם. הם נותרים בדרך כלל משתתפים פסיביים במציאות שסביבם (גם כשהם יוצאים למסע), צרכנים של הסיפורים השונים שמובאים לפתחם. ריבוי הקולות בקורות הציפור המכנית מאפשר ריבוי של נקודות מבט והצגה מורכבת של מציאות, אך לפעמים גם מייצר קקופוניה שבסופו של דבר מזדקקת לכדי עוד צפצוף של הציפור המכנית, המודיעה שהנה עוד פרק זמן חלף.

העובדה שרבים כל כך נתפסו למילים של דמות בדיונית בספר מצביעה, לדעתי, פחות על עצם חתרונות הספר, ויותר על הלכי הרוח בחברה. ואולי בסופו של דבר, כדברי המלעיזים, הספר הזה עוד באמת יְזַכה את מורקמי בנובל.

[1]  הְיָקוּטָה נָאוֺקי – סופר יפני שהתפרסם במיוחד בעקבות ספרו 永遠の0 (הזירוֺ הנצחי, 2006), בו שני צעירים מתחקים אחר חייו של סבם שהיה טייס ביחידת קמיקזה. הספר עובד לקולנוע ב-2013 ומציג את הפן האנושי של החיילים, שבעוד משימתם היא חסרת משמעות הם עדיין מוצגים כגיבורים.

פרס יומיאורי להידאו לוי

hideoכתבתי כאן כבר בעבר על מספר פרסים ספרותיים – פרסי אקוטגווה ונאוקי, הפרס הגדול של חנויות הספרים, פרסי הטוויטר, פרס נבולה היפני – אבל, נדמה לי שאף פעם עוד לא הזכרתי את פרס יוֹמיאוּרי. יפן מתהדרת בעשרות פרסים ספרותיים, ומן הסתם יהיה די משעמם אם אתחיל לדווח על כולם, אבל הפעם יש סיבה מיוחדת לדווח על פרס יומיאורי. הפעם הזוכה בפרס הוא איאן הידאו לוי (Ian Hideo Levy, リービ 英雄), סופר שנולד בקליפורניה ב-1950 לאם פולניה ואב יהודי. השם הידאו הוא שמו האמתי שנתן לו אביו, כמחווה לחבר יפני, שהיה כלוא במחנה ריכוז אמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של לוי היה דיפלומט, וכך כילד הוא התחנך בטיוואן, ומאוחר יותר, לאחר שהוריו התגרשו, בארה"ב. הוא סיים את לימודי הדוקטורט שלו בפרינסטון, ולימד ספרות יפנית בפרינסטון ומאוחר יותר בסטנפורד.

ב-1981 פרסם את תרגומו לאוסף השירה היפני הראשון מאניושו (המאה ה-8), וב-1982 זכה ב"פרס הספר הלאומי" (National Book Award) עבור תרגום זה. ההשלכה היותר חשובה של התרגום הייתה הרבה פחות צפויה ומשמעותית עבור לוי. הסופר היפני נׇקׇגׇמי קֵנְג'י (1946-1992) כתב ללוי שקרא את תרגומו, וחשב שהוא כתב מאוד יפה, אך שבעתיד עליו לנסות לכתוב ביפנית.

עבר כמעט עשור, אך לוי אכן שמע לעצתו שלו נקגמי. ב-1989 הוא עזב את ארה"ב ועבר ליפן, וב-1992 יצא רומן הביכורים שלו ביפנית Seijoki no kikoenai heya (החדר בו דגל הפסים והכוכבים אינו נשמע) שזיכה את לוי בפרס נומה לסופרים חדשים. מאז לוי פרסם, הן ביקורת ספרותית וגם פרוזה, ביפנית בלבד וזכה במספר פרסים על פועלו ביפן.

כאן תוכלו לשמוע הרצאה נדירה של לוי באנגלית שנתן ב-2010 באוניברסיטת סטנפורד, בה הוא מדבר על שפה, זהות ודרכו בתור חוקר וסופר מערבי המתנהל בתוך התרבות והשפה היפנית.

angelsגם בקטגוריה של שירה בפרס יומיאורי זכה אדם לא יפני. הזוכה הוא חוקר הספרות היפנית ומשורר טרי ג'פרי אנגלס (Jeffrey Angles) שזכה בפרס עבור קובץ השירים שלו Watashi no hizuke henkōsen (קו התאריך שלי).

אנגלס הוא לא המשורר הראשון שיפנית אינה binardשפת אמו, שזכה בפרס ביפן. ב-2001 זכה ארתור בינרד (Arthur Binard), שנולד במחוז מישיגן בארה"ב, בפרס נָקָהָרָה צ'וּיה עבור קובץ שיריו Tsuriagete wa (לתפוס ולשחרר) ובהמשך בפרסים אחרים. בניגוד לאנגלס, שכיום חי בארה"ב ומלמד באוניברסיטת ווסטרן מישיגן, בינרד חי ביפן מאז 1990 ועוסק בתחומי כתיבה שונים.

yang-yiהיו בעבר גם "לא יפנים" אחרים שזכו בפרסי פרוזה. בנוסף למספר קוריאנים ילידי יפן, זכו בפרסי ספרות גם אנשים שיפנית היא לא שפת האם שלהם. הסופרת הלא יפנית הראשונה שזכתה בפרס אקוטגווה היוקרתי, הייתה יאנג יי (Yang Yi, 杨逸), שנולדה בעיר חרבין שבסיןshirin ב-1964 ואף על פי שעברה ליפן ב-1987 ממשיכה להחזיק באזרחות סינית. ב-2008 זכתה יאנג בפרס אקוטגווה עבור Tokiga nijimu asa (הבוקר בו הזמן מטשטש), העוסק באירועים סביב המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1989, שמאלצים שני מרצים צעירים לברוח מסין ליפן ובקשיים בהם הם נתקלים בתוך החברה היפנית. ב-2009 שירין נזמפי (Shirin Nezammafi, شیرین نظام‌مافی), ילידת אירן, זכתה בפרס של בוּנגָקוּקאי לסופרים חדשים, ובהמשך הייתה גם מועמדת פעמיים לפרס אקוטגווה.