ברכות חמות לשנה חדשה, שנת כלב, המתחילה עכשיו!
הגיע הזמן לעשות סיכום ספרותי קצר של שנת 2017.
1. דירוג הספרים הפופולריים
"גיל תשעים. מה יש להיות שמחים"
הספר הנמכר ביותר השנה הוא גיל תשעים. מה יש להיות שמחים (九十歳。何がめでたい) של סטוֹ אייקוֹ, סופרת ומסאית בת 94. סטו פעילה מאז שנות ה-50, וב-1969 זכתה בפרס נאוקי, המקבילה של פרס אקוטגווה לספרות פופלרית, ובפרסים נוספים. בשנים האחרונות הכתיבה העיונית שלה זוכה לפופולריות רבה. הספר הזה ראה אור ב-2016, ומתאר בצורה הומוריסטית ולא רגשנית את חייה של המחברת האופטימית ובעלת האבחנות החדות. נראה שגם הצעירים נהנים לקבל נקודת מבט על חייהם של הדור המבוגר, וגם אלה שמתקרבים לגיל הפרישה שואבים עידוד מדבריה של סטו. אנשים מצליחים גם להרגיש הזדהות עם החוויות שלה – צרות ביורוקרטיות, קשיים הקשורים לבריאות, מחשבות על החברה והתרבות הפופולרית, וגם להתעודד בזכות הגישה החיובית שלה. קניתי לי את הספר במתנה לשנה חדשה.
בגזרת הספרות, הספר הנמכר ביותר לפי חברת ההפצה Tohan הוא דבורים ורעם רחוק (蜜蜂と遠雷) של אוֹנדָה ריקוּ, שזכה בתחילת השנה בפרס נאוקי. הספר עקף את הרומן הארוך של מורקמי הרוקי רצח של קומנדטורה (騎士団長殺し), שכזכור כמה פסקאות בו הפריעו בעין לכמה לאומנים ברשת. למרות הכוונות הנחרצות שלי לא לקרוא את הספר, הגורל חייב אותי לקרוא אותו השנה, ואני חייבת לומר שאם מורקמי מעוניין להביע ביקורת פוליטית, הוא עושה את זה בצורה די אמביוולנטית ולא מספיק חדה. החיבור שהוא עושה בין הלא-מודע הקולקטיבי והלא מודע הפרטי עושה קצת מיתולוגיזציה וספרותיזציה (אפשר לומר דבר כזה?) לאירועי עבר מאוד קשים ורחבי היקף. אבל זאת שנה חדשה, והיום נדבר רק על דברים חיוביים – ספרו (הכפול) של מורקמי במקום שני ברשימת רבי המכר לשנת 2017. אגב, לפי סוכנות Oricon המפרסמת סטטיסטיקות הקשורות למוזיקה, תרבות פופולרית ועכשיו גם ספרות, יש תחרות קשה בין מורקמי לבין אונדה – לפי Oricon הכרך הראשון של מורקמי עוקף את ספרה של אונדה. במקום השלישי (אם לחזור ל-Tohan) נמצא לפני שהקפה מתקרר (コーヒーが冷めないうちに) מאת קווגוּצ'י טוֺשיקָזוּ שהיה במקום ה-6 בשנה שעברה ובמקום הרביעי אני רוצה לאכול את הלבלב שלך (君の膵臓をたべたい) מאת סוּמינוֺ יוֺרוּ, שאומנם ירד מהמקום הראשון בשנה שעברה, אבל מקבל עכשיו דחיפה רצינית עם הפיכתו לסרט.
2. ללמוד קנג'י עם קקי
הספר של סטו אייקו נמצא גם בראש רשימת רבי המכר של Oricon, אבל את המקום השני תופסת סדרת ספרים ללימוד קנג'י, הפונה לתלמידי בית הספר היסודי. בשוק יש ספרים רבים ללימוד ושינון קנג'י, אבל הסדרה הזאת הפכה לפופלרית במיוחד. למה? משום שכל משפטי הדוגמא כוללים את המילה "קקי" והופכים את המשפטים למצחיקים עבור הלומדים הצעירים. המחבר אמר שהוא החליט לכתוב את הספר כי נזכר כמה המילה "קקי" הצחיקה אותו בילדות וחשב שאולי בעזרת הומור הילדים יוכלו למצוא עניין בלימודים. כנראה שהוא צדק, כי באייטם בטלוויזיה שהוקדש להצלחה המפתיעה של הספר, אימהות לילדים צעירים אמרו שבזכות הספר צאצאיהן שהתקשו להתרכז בשינון, לפתע מתיישבים ללמוד ביוזמתם. כנראה משפטים כמו "כמה טוב היה לו לקקי היו כנפיים" או "הבאתי קקי במתנה לשנה חדשה" גורמים לילדים לרצות ללמוד. אולי מי מלומדי היפנית כאן גם ירצה לנסות?
3. זכייתו של קזואו אישיגורו בנובל
נכון, קזואו אישיגורו לא רואה בעצמו סופר יפני. הוא אומנם נולד בעיר נגסקי ביפן, אך עבר עם משפחתו לאנגליה כשהיה בן חמש. הוא מחזיק בדרכון בריטי ולא יפני (בראיון אמר שהיה שמח לקבל גם אזרחות יפנית, אבל ביפן אזרחות כפולה אסורה). אף על פי שהוריו דיברו בבית ביפנית, הם עודדו את קזואו לדבר באנגלית, כדי להשתלב יותר טוב בחברה הבריטית. כך, עבור אישיגורו השפה היפנית הפכה לשפה קפואה, לשפת אם שניה. (אגב, לגמרי מבינה אותו. רוסית בשבילי היא שפת אם שנייה, אף על פי שלפי סדר הדברים היא אמורה להיקרא שפת אם).
הוא ביקר לראשונה ביפן רק כשהיה בן 35. בראיון סיפר שהסיבה לכך היא שבצעירותו נסיעה ליפן לא הייתה דבר פשוט מבחינה כלכלית, אבל שגם לא היה לו כל-כך עניין במדינה שבה נולד. כשאסף כסף לטיול בגיל 18, בחר להשתמש בו לנסיעה לארצות הברית. כשהגיע סוף סוף ליפן הבין שמה שהוא דמיין בתור יפן בעצם הייתה העיר נגסאקי, היפן של ילדותו. טוקיו עבורו הייתה לגמרי מדינה זרה. אז למה אני מזכירה אותו? כי הטלוויזיה היפנית יצאה מגדרה כשאישיגורו זכה. כל מהדורות החדשות התחילו מידיעה על זכייתו, ראיונות ישנים איתו הוצאו מארכיונים וביקשו להציג את אישיגורו כמי שיש לו זיכה משמעותית ליפן, וכמובן לא שכחו להזכיר שאישיגורו הביע הערכה כלפי המועמד הנצחי לנובל מורקמי הרוקי.
4. פרויקט יוצרות של ווסדה בונגקו.
ביפן רואים אור כתבי עת ספרותיים רבים, למרות תלונות מתמשכות על ירידה ברכישת ספרים וצריכת ספרות. השנה אחד הגיליונות הנמכרים ביותר היה גיליון מיוחד של ווסדה בונגקו (הקשור לאוניברסיטת ווסדה) בעריכתה של קווקמי מיאקו והמוקדש ליוצרות. אף על פי שמעמד הסופרות בעולם הספרות היפנית עולה – הן זוכות ביותר פרסים מפעם (הזכרתי את זה פה) וכפי שאפשר לראות מרשימת רבי מכר, הן מובילות גם במכירות – היוצרות עדיין מחפשות מקום משלהן, עדיין מעלות שאלות רבות לגבי מה זה אומר להיות "אישה" ומה זה אומר להיות "אישה שכותבת". בתחילת שנות השישים סופרת מדהימה בשם קורהשי יומיקו הרגישה שבשביל לכתוב היא חייבת לדמיין את עצמה כלא אישה ולא גבר, כאישה שרחמה לא פורה מבחינה ביולוגית אלא רק מבחינה ספרותית. היום הסופרות מרגישות יותר נוח עם נשיותן, אבל עדיין קווקמי כותבת:
קודם כל, מה זה אישה? את מי המילה הזאת מתארת, ומהן התפיסות והתנאים המאפשרים את זה? גם אם היינו יכולים להגדיר מה זה אישה, האם יש משמעות להפוך את זה לנושא מרכזי? האם אין בכך כדי לגרום לחיזוק של דיכוטומיה מגדרית ולהעצמה של תחושת מלכוד? האם לא הגיע הזמן להרחיב את הפעילות מעבר לזכויות של נשים, ולהתמקד בזכויות של בני אדם באופן כללי או באפשור מגוון מגדרי? האם נשים שמדברות על נשים זו לא נסיגה לאחור? האם מרכז העניין לא צריך להיות "בני אדם"?
ועדיין, יש דבר כזה אישה. לא אישה כללית, אלא אישה הקיימת בכל הקשר והקשר.
[…]
יכול להיות שהמוטיבציה שלי תראה כמו משהו שכבר לא פעם נכתב בעבר, אבל אני רוצה לבדוק את הקשר בין מה שנקרא "אישה" לבין הביטוי "כותבת," ואיך קוראים, או אולי לא קוראים, את "האישה הכותבת". אני רוצה לבחון את הדיכוי, השחרור והשינויים שליוו "כתיבה של נשים", "כתיבה על נשים" ו"קריאה של הכתיבה הזאת"; מה משותף ומה שונה (או אולי לא שונה) בין "לכתוב נשים" ו"לכתוב בני אדם"; ולבסוף, אני רוצה להמחיש ולתעד את הרגע הנתון בו היוצרות פועלות היום.
למרבה השמחה הגיליון זכה לתשומת לב רבה. אירועים שונים התקיימו לכבוד יציאת הגיליון, כולל אירועים שהיוו יוזמות עצמאיות, ללא קשר להוצאה. כך למשל חנות ספרים B&B (Book and Beer) ערכה אירוע המוקדש לספרות של נשים, כולל מכירה של ספרי יד שניה, ועיתונים של ארגונים פמיניסטיים כמו Сry in Public. הגיליון בן 556 עמודים, בו השתתפו 82 יוצרות, והוא כולל שירה, סיפורת, אומנות, והז'אנר הפופולרי ביפן טאידאן – שיחה בין אנשי רוח בנושא מסוים. התגובות והמכירות היו מצוינות, וכל עותקי המהדורה הראשונה נמכרו בפחות מחודשיים.
5. שינוי להגדרה של פמיניזם במילון קוג'יאן
ואם אנחנו בפמיניזם. ב-12 בינואר 2018 צפויה לצאת לאור מהדורה חדשה של מילון קוג'יאן (広辞苑), שנחשב כמילון הסמכותי ביותר לשפה היפנית. המהדורה האחרונה יצאה לפני עשר שנים ב-2008, וחברות הארגון 明日少女隊 Tomorrow Girls Troop יצאו בקמפיין לשינוי הגדרת "פמיניזם" ו"פמיניסט" במילון. הארגון ביקש להוסיף את הדרישה ל"שווין עבור כל המגדרים" להגדרה של פמיניזם, כיוון שההגדרה הנוכחית מדברת על קידום של זכויות נשים, ורבים מצטטים את ההגדרה כדי לתקוף את הפמיניזם כתנועה המבקשת זכויות בשביל נשים בלבד. הדרישה הנוספת הייתה לשנות את ההגדרה של "פמיניסט" שבמהדורה הישנה הייתה 1) מי שמקדם את שחרור הנשים, מי שמקדם את זכויות הנשים 2) בשפת הדיבור, גבר שנחמד לנשים. הבעיה כאן היא בהגדרה השנייה, שלחלוטין מטעה לגבי משמעות של פמיניזם, ואומנם אכן משקפת את האופן בו המילה "פמיניסט" נתפסת ביפן, אבל היא לא משקפת את מה שזה בפועל. הפעילות של הארגון נשאה פרי והתקשורת מדווחת על כך שקוג'יאן אכן הולך לשנות את ההגדרה.
ובחדשות הטובות האלה ובברכת שנה טובה ופמיניסטית אסיים.
יפן מונוגטרי 
תודה, נהניתי מאד מהכתבה. את יודעת אולי אם לספרים שהזכרת יש כבר תרגום לאנגלית? ניסיתי בגוגל, אבל אני לא מוצאת.
אני לא חושבת שמשהו מזה תורגם. הספרים יחסית חדשים, וגם אם יש רצון לתרגם אותם, תחנות המו"לות טוחנות לאט. הדבר היחיד שאני יודעת, הוא שהספר של מורקמי כבר נמצא בעבודה, אבל לדעתי תעבור לפחות שנה עד שייראה אור.