אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (8 מתוך 8)

והנה הגענו לחלק האחרון של "חייו של אדם טיפש". כבר חשבתי שלא אסיים את הפרויקט בזמן; והרי התחייבתי לסיים את התרגום עד יום מותו של אקוטגווה שחל היום. אני חוששת שבתרגומי הנמהר לא עשיתי צדק עם סגנונו הצלול והנקי של אקוטגווה, אבל בואו נגיד שזאת עבודה בתהליך.

 32. מריבה
הוא הלך מכות עם אחיו למחצה. לא היה ספק שבגללו הופעלו לחצים על האח הצעיר. אך גם הוא ללא ספק איבד את החופש שלו, בגלל אחיו הצעיר. בני משפחתו הטיפו לאחיו ללא הרף "לקחת דוגמא ממנו". אך המשמעות של זה מבחינתו הייתה כאילו קשרו אותו בידיו וברגליו. במהלך ההתכתשות שניהם התגלגלו אל קצה המרפסת. בגינה – עד היום הוא זוכר את זה – שיח אחד של לגרסטרמיה הודית זוהר בפריחתו האדומה תחת שמים גשומים.

 33. גיבורים
פעם הוא הביט מחלון ביתו של וולטר אל ההרים הגבוהים. על פסגות ההרים המושלגות לא נראה אפילו צל של נשר. אך איש רוסי נמוך קומה טיפס וטיפס בהתמדה במעלה ההר.

גם בביתו של וולטר, משירד הערב, הוא כתב פזמונים כאלה, לאורה הבהיר של מנורה. וכל אותו זמן הוא המשיך לחשוב על אותו רוסי שטיפס במעלה ההר.

אתה שקיימת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם
אתה הוא שהפרת את עשרת הדיברות יותר מכל אדם

אתה שאהבת את העם יותר מכל אדם
אתה הוא שבזת לעם יותר מכל אדם

אתה שהחלום בער בו יותר מכל אדם
אתה הוא שידעת את המציאות יותר מכל אדם

 אתה הוא מה שהולידה אסיה –
חשמלית המפיצה ריח של צמחי נוי

 34. צבעים

בגיל שלושים הוא גילה שיש לו חיבה מיוחדת למגרש ריק אחד. על פני הטחב היו פזורים לבנים ושברי רעפים. אך בעיניו זה היה בדיוק כמו תמונות הנוף של סזאן.

הוא נזכר בלהט שלו לפני שבע ושמונה שנים, והבין שבאותה תקופה לא היה לו מושג מה הוא צבע.

35. בובת מוקיון
הוא רצה לחיות את החיים במלוא עוצמתם, כך שלא יהיו לו חרטות כשתגיע שעתו למות. אך הוא המשיך לחיות חיים מלאי התחשבות בהוריו המאמצים ובדודתו. זה יצר שתי פנים לחייו – של אור ושל חושך. הוא ראה בובת מוקיון בחלון ראווה של חנות בגדים, וחשב עד כמה הוא דומה למוקיון הזה. אך תת המודע שלו, כלומר, האני השני שלו, כבר שילב את התחושה הזאת מזמן בתוך סיפור קצר.

 36. לאות
הוא הלך עם סטודנט אחד בשדה מיסקנתוס.

"אתה בטח עדיין מלא בתאוות חיים, נכון?"

"כן, אבל אין ספק שגם אתה…"

"למען האמת אני לא. יש לי רק תאוות יצירה".

כך הוא באמת הרגיש. בלי לשים לב הוא איבד כל עניין בחיים.

"אבל תאוות היצירה ותאוות החיים זה בעצם אותו דבר, לא?"

הוא לא השיב. מעל לשיבולת האדמדמה נראה היטב הר געש פעיל. הוא הרגיש משהו הדומה לקנאה כלפי הר הגעש הזה. אך הוא בעצמו לא הבין מדוע.

 37. האישה מקושי[1]
הוא פגש באישה שמבחינת יכולותיה האינטלקטואליות יכלה להתחרות בו. הוא בקושי הצליח להוציא את עצמו ממשבר, באמצעות כתיבה של כמה שירים ליריים כמו "האישה מקושי". הוא חש כאב, כאילו מחה שלג זוהר שנדבק אל גזעו של עץ.

כובע קש המרחף ברוח
האין ייפול הוא ארצה?
מה לי לדאוג לשמי הטוב
כששמך בלבד יקר לי[2]

 38. נקם
זה היה על מרפסת של מלון שטבל בעצים מלבלבים. הוא ישב וצייר כדי לשעשע נער צעיר. זה היה בנה היחיד של המשוגעת, שאתה ניתק את הקשר לפני שבע שנים.

היא הציתה סיגריה והביטה בשניהם. למרות הדכדוך בו היה נתון, הוא המשיך לצייר רכבות ומטוסים. למרבה המזל הילד לא היה שלו, אך עדיין צרב לו מאוד כשהילד קרא לו "דוד".

כשהילד הלך לאנשהו, היא המשיכה לעשן את הסיגריה שלה ופנתה אליו בחנחון.

"אתה לא חושב שהוא דומה לך?"

"לא דומה בכלל. קודם כל…"

"יש הרי דבר כזה 'השפעות טרום לידה'".

הוא שתק והסיט את מבטו. אך במעמקי ליבו עלה רצון אכזרי לחנוק את האישה הזאת.

 39. מראות
הוא ישב בבית קפה ודיבר עם חברו. חברו אכל תפוח אפוי ודיבר על מזג האוויר הקר. לפתע הוא הרגיש סתירה בדבריו של חברו.

"אתה עדיין רווק, נכון?"

"למעשה בחודש הבא אני מתחתן".

באופן בלתי מודע הוא השתתק. מהמראות שהיו תלויות על קירות בית הקפה השתקפו אינספור בבואותיו. בקרירות, כאילו מאיימות על מישהו…

 40. דו שיח
למה אתה תוקף את המבנה החברתי המודרני?
כי אני רואה את הרוע שהוליד הקפיטליזם.
רוע? חשבתי שאתה לא מבחין בין טוב לרע. אז מה לגבי החיים שלך?

 כך הוא ניהל שיחה עם המלאך. רק שזה היה מלאך שחבש כובע צילינדר מושלם.

 41. מחלה
הוא נתקף נדודי שינה. ובנוסף התחיל גם לסבול מתשישות. מספר רופאים הציעו מספר אבחונים למצבו: עודף חומציות בקיבה, אטוניה במערכת העיכול, פלאוריטיס יבש, חולשת עצבים, דלקת לחמית כרונית, תשישות המוח – וכהנה וכהנה.

אך הוא בעצמו ידע את מקור המחלה שלו: זו הייתה תחושת הבושה מעצמו בשילוב עם הפחד מהם. הם – החברה שהוא בז לה!

ערב אחד, כשהשמיים התקדרו בענני שלג, הוא ישב בפינת בית קפה עם סיגר בפיו והאזין למוזיקה שנשמעה מגרמופון, שהוצב בצדו השני של החדר. המוזיקה חלחלה בצורה משונה אל תוך עולמו הנפשי. הוא המתין לסיום ההקלטה, ניגש אל הגרמופון וקרא את התווית שעל התקליט.

Magic Flute – Mozart

הוא הבין מיד. מוצרט, שהפר את עשרת הדיברות, ללא ספק סבל. אך ספק אם כמוהו… הוא הרכין את ראשו ושב בשקט אל שולחנו.

 42. צחוק האלים
יום אביבי אחד כשהיה בן שלושים וחמש הוא טייל בחורשת אורנים ונזכר במשפט שכתב בעצמו לפני מספר שנים: "האלים, לצערם הרב, לא יכולים להתאבד כמונו, בני האדם".

 43. לילה
שוב ירד לילה. באור העמום הים הקציף ללא הרף. תחת השמיים האלה הוא התחתן עם אשתו בפעם השנייה. עבור שניהם זה היה אושר. אך בה בעת זה היה גם סבל. שלושת ילדיהם הביטו יחד איתם בברקים מעל לים. אשתו חיבקה את אחד הילדים ונראה היה שהיא מנסה לעצור את הדמעות.

"נדמה לי שיש שם ספינה".
"כן".
"ספינה עם תורן שהתבקע לשניים".

44. מוות
הוא ניצל את העובדה שבאותו לילה ישן לבד ורצה לתלות את עצמו באמצעות חגורתו, שקשר אל סורגי החלון. אך כשהכניס את ראשו לתוך הלולאה הוא נתקף לפתע בפחד מהמוות. אך לא מפני שפחד מהסבל ברגעים שלפני המוות. הוא הוציא שוב את שעון הכיס שלו, והחליט למדוד את הזמן שאמור לקחת לו למות מחנק. מספר רגעים הוא מעט סבל, אך לאחר מכן הכול נהיה מטושטש. היה ברור שאם רק יעבור את זה, המוות יגיע ללא כל ספק. הוא הסתכל על מחוגי השעון והבין שהסבל שלו נמשך דקה ועשרים שניות. בחוץ היה חשוך לחלוטין. אך גם בתוך החשכה הזאת נשמעה קריאתו הצרודה של תרנגול.

 45. Divan
הקריאה ב-Divan העניקה לו כוחות מחודשים. זה היה "גתה של המזרח" שהוא לא הכיר עד אז. הוא ראה את גתה עומד ברוגע מעבר לטוב ורע, והרגיש כלפיו משהו הדומה לקנאה. גתה המשורר היה בעיניו מופלא יותר מישו המשורר. בלבו של המשורר הזה היו לא רק אקרופוליס וגולגולתא, אלא פָּרַח בו גם ורד הערב.

אם רק היה לו מעט כוח לפסוע בעקבות המשורר הצעיר הזה… הוא סיים לקרוא את דיוואן, ולאחר שההתרגשות האימתנית שכחה, הוא לא יכול היה שלא לחוש בוז עמוק כלפי עצמו, על כך שנולד להיות סריס של החיים.

 46. שקרים
ההתאבדות של גיסו הכתה אותו בהלם. כעת הוא היה אחראי לטפל גם במשפחתה של אחותו הגדולה. לפחות בעיניו, העתיד שלו עצמו נראה לו קודר כמו רדת החשכה. פשיטת הרגל הנפשית שלו נראתה לו נלעגת (הוא היה מודע לחלוטין לשחיתות המוסרית ולחסרונות שלו), אך הוא המשיך כרגיל לקרוא ספר אחרי ספר. אך גם הווידויים של רוסו היו מלאים בשפע של שקרים הֶרואיים. במיוחד כשקרא את לידה מחדש… הוא חשב שהוא מעולם לא פגש מתחסד ערמומי כמו הגיבור של לידה מחדש[3]. רק פרנסואה ויון הצליח לגעת במעמקי נפשו. בתוך מספר משיריו הוא מצא את "הזכר היפה".

דמותו של ויון, הממתין להוצאתו להורג בתליה, הופיעה גם בחלומותיו. מספר פעמים הוא ניסה לצנוח אל תהומות החיים, כפי שעשה ויון. אך הנסיבות וכוחותיו הפיזיים לא אפשרו לו לעשות זאת. כוחו הלך ותש. בדיוק כמו העץ שראה פעם סוויפט, ההולך וקמל החל מצמרתו[4]

 47. משחק באש
פניה קרנו. זה היה ממש כמו הזוהר של קרני שמש הפוגעות בקרח דק. הוא חיבב אותה, אך לא היה מאוהב בה. והוא גם לא הניח עליה אפילו אצבע.

"אמרת שאתה רוצה למות, כן?"
"הממ… לא, זה לא שאני רוצה למות, פשוט נמאס לי לחיות".

בהמשך לשיחה הזאת הם החליטו למות ביחד.

"התאבדות אפלטונית, כן?"

"התאבדות אפלטונית כפולה".
הוא לא יכול היה שלא להתפלא נוכח הרוגע שהוא חש.

48. מוות
הוא לא מת יחד איתה. הוא רק הרגיש מעין סיפוק מכך שלא נגע בגופה אפילו באצבע. היא המשיכה לדבר איתו כאילו לא קרה כלום. חוץ מזה, היא הביאה לו את הבקבוקון של פוסיום ציאניד שהיה לה, ואמרה: "כל עוד יש לנו את זה, אנחנו נהיה חזקים".

ואכן הדבר חיזק את רוחו. הוא ישב לבדו בכיסא ראטן, הביט בעליו הצעירים של עץ אלון, ופעמים רבות מצא את עצמו חושב על השלווה שיביא לו המוות.

49. ברבור מפוחלץ
הוא גייס את כוחותיו האחרונים כדי לכתוב את סיפור חייו. אך הוא הופתע לגלות שהמשימה לא הייתה פשוטה. אהבתו העצמית, הסקפטיות שלו ומודעותו לאינטרסים שלו היו הסיבה לכך. הוא לא יכול היה שלא לבוז לעצמו. אך מצד שני הוא גם לא יכול היה לעצור את המחשבה ש"אם לקלף מבני אדם את העור, כולם בעצם אותו דבר". היה נדמה לו שהכותרת שירה ואמת[5] זו כותרת של כל האוטוביוגרפיות כולן. בנוסף, היה ברור לו לחלוטין שלא כולם מתרגשים מיצירה ספרותית, ושהיצירות שלו יכולות למצוא הבנה רק בקרב אנשים הקרובים אליו, שחיים חיים הדומים לשלו.

זה היה הלך הרוח שלו. וכך הוא החליט לכתוב בקצרה את השירה ואמת שלו.

אחרי שסיים לכתוב את חייו של אדם טיפש, ראה במקרה בחנות יד שנייה ברבור מפוחלץ. הברבור עמד עם ראש מורם, אך הכנפיים המצהיבות שלו היו אכולות עש. הוא חשב על חייו שלו והרגיש כיצד דמעות וצחוק מריר חונקים את גרונו. לפניו היו רק שיגעון או התאבדות. הוא הלך לבדו ברחוב אפוף אור דמדומים, וגמר בלבו להמתין לגורל המתקרב צעד אחר צעד כדי לחסלו.

50. אסיר
אחד מחבריו השתגע[6]. הוא תמיד הרגיש קרבה מיוחדת כלפי החבר הזה. יותר מאחרים, הוא חש בכל נימי נפשו את הבדידות שלו, הבדידות שהסתתרה מאחורי מסכה של עליזות קלילה. הוא ביקר את חברו המשוגע פעמיים או שלוש.

"נראה ששנינו אחוזי שדים. מה שנקרא שדי סוף המאה", אמר חברו בלחש. הוא שמע שמספר ימים לאחר מכן, בדרכו למעיינות חמים, חברו אפילו אכל פרחי וורדים. זמן מה לאחר שהחבר אושפז בבית חולים, הוא נזכר בפסל מטרה קוטה שהביא לו פעם. זה היה פסל ראש וחזה של מחבר המחזה רביזור, שהחבר כה אהב. הוא נזכר שגם גוגול השתגע לפני מותו ולא יכול היה שלא להרגיש את עוצמת הכוח שהשתלט על שניהם.

הוא היה על סף אפיסת כוחות כשקרא את דבריו האחרונים של ראדיגה, ושוב שמע את צחוק האלים. ראדיגה כתב, "חיילי האל באו לחבוש אותי"[7]. הוא ניסה להלחם ברגשנות היתר שלו ובנטייה שלו לאמונות טפלות. אך הוא לא היה מסוגל יותר להלחם בשום דבר פיזית. אין ספק שהוא הפך לאסיר של "שדי סוף המאה" . הוא הרגיש קנאה כלפי האנשים של ימי הביניים שמצאו כוח באמונתם באל. אך הוא עצמו לא היה מסוגל להאמין באל, באהבתו של האל. אפילו לא באל שבו האמין קוקטו[8]!

51. תבוסה
ידו שאחזה בעט החלה לרעוד. הוא אף התחיל לרייר. הוא היה צלול רק אחרי שלקח 0.8 גרם של וורונל[9]. וגם הצלילות הזאת נמשכה רק חצי שעה עד שעה. הוא העביר את ימיו בתוך מחשכים, כאילו נשען על חרב דקיקה שלהבה נשבר.

מסכת נו

מסכת נו "צ'וּג'וֹ", אחת ממסכות לדמות גברית של אציל

[1] קוֹשי – שמו העתיק של אזור בצפון מערב יפן המכונה היום הוֹקוּריקוּ. בקטע הזה אקוטגווה רומז ל"כמעט רומן" שהיה לו עם משוררת, אישה נשואה, שהייתה ידועה בשם מאצוּמוּרה מינֶקוֹ. שמה האמיתי היה קטיאמה הירוֹקוֹ (1878-1957) והיא הייתה ידועה גם בתרגומיה של שירה ואגדות איריות ליפנית. אקוטגווה, כדי להתגבר על רגשותיו כלפיה, כתב אוסף של עשרים וחמישה שירי אהבה בסגנון סֶדוֹקה הארכאי, שהיה נדיר מאוד מאז המאה ה-8.

[3] הכוונה לרומן אוטוביוגרפי של הסופר שימזאקי טוֹסוֹן (1872-1943). הרומן מבוסס על חייו של שימזאקי ועל הרומן שניהל עם האחיינית שלו קוֹמאקוֹ, בתו של אחיו הגדול. כשקוֹמאקוֹ נכנסה להיריון, טוסון ברח לצרפת כדי להתחמק מעימות עם משפחתו. ברומן הוא הצדיק את יחסיו עם הנערה בכך שאביו ניהל מערכת יחסים דומה וכי זו קללה הרובצת על משפחתו. אך הרומן עורר זעם ציבורי וטוסון ספג ביקורת קשה על התנהגותו הבלתי מוסרית.

[4] המשורר אדוורד יאנג סיפר שיום אחד כשטייל עם ג'ונתן סוויפט בדבלין, סוויפט, שחזה את הידרדרות מצבו הנפשי, ראה עץ בּוּקִיצָה ואמר: "אני אהיה כמו העץ הזה, אני אמות קודם כל בראש. "I shall be like that tree; I shall die first at the top"

[5] שירה ואמת, חיבור אוטוביוגרפי של יוהאן וולפגנג פון גתה.

[6] הכוונה לסופר אוּנוֹ קוֹג'י (1891-1961).

[7] ריימונד ראדיגה (1903-1923), סופר צרפתי. למעשה מיוחסות לו המילים: Dans trois jours je vais être fusillé par les soldats de Dieu "בעוד שלושה ימים יירו בי חיילי האל".

[8] ז'אן קוקטו (1892-1963), סופר, מחזאי, משורר ובמאי קולנוע צרפתי. אחד ממייצגי זרם הסוריאליזם. היו לו יחסים סבוכים עם הדת הקתולית, אליה התקרב מספר פעמים בחייו, דרך העניין שגילה במיסטיציזם ואף כניסיון להשתלט על התמכרותו לאופיום.

[9] תכשיר ששימש להרגעה ולטיפול בנדודי שינה במחצית הראשונה של המאה ה-20. המינון הטיפולי היה 0.65-0.97 גרם ובמינונים של מעבר למינון של 3.5 גרם התכשיר הינו קטלני. היום התכשיר אסור לשימוש.

חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7

3 תגובות ל-“אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (8 מתוך 8)

  1. תודה רבה
    היה מאוד מעניין

  2. פינגבק: אקוטגווה ריונוסקה/ חייו של אדם טיפש (23 – 31) | יפן מונוגטארי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s