על "סיפור זמני" מאת רות אוזקי

sipur zmani atifaבספרה החדש של רות אוזקי, סיפור זמני, אישה בשנות החמישים לחייה בשם רות, המתגוררת עם בעלה אוליבר באי קנדי קטן ונידח, מוצאת על החוף שקית אטומה, שבתחילה נראית לה כמו זבל. בתוך השקית היא מוצאת תיק אדום עם "הלו קיטי" ובתוכו שעון יד ישן, שעל גבו חקוק כיתוב ביפנית, חבילת מכתבים הכתובים בצרפתית וספר ישן שעל כרכיכתו המשופשפת כתוב בצרפתית "בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט". הספר של פרוסט מתגלה למעשה כיומנה של נאו, נאוקו יאסוטני, נערה יפנית בת שש עשרה. היומן כתוב ברובו באנגלית, אך זרוע פה ושם במילים ומשפטים ביפנית. רות נתקפת בתחושת דחיפות משונה וחשש לגורלה של הנערה, ויוצאת למסע וירטואלי המוביל אותה אל בשבילי חייה של נערה הסובלת מהתעללות בבית ספר, אל ג'יקו, נזירת זן זקנה, הגרה במקדש על צלע הר הצמוד לחופו של מחוז מיאגי בקרבת פוקושימה ואל טייס קרב יפני שגויס ליחדת תקיפה מיוחדת, שחייליה ידועים היום כקמיקזה.

הפרקים בהם אנו קוראים את יומנה של נאו והכתובים בגוף ראשון ואלה בהם אנו עוקבים אחר חיפושיה של רות והכתובים בגוף שלישי מתחלפים לסירוגין, כעולמות מקבילים אך לא בלתי קשורים. המבנה, כמובן, אינו מיוחד. רבים, כמו מורקמי ("קפקא על החוף", "ארץ פלאות קשוחה וקצה העולם" ואחרים), מרגרט אטווד ("שנת המבול", "המתנקש העיוור") ואלי סמית ("בת פוגשת בן") עושים שימוש במבנה הזה לצרכים שונים, וגם אוזקי בעצמה משחקת עם עולמות מקבילים יפן-אמריקה בספרה הראשון שנת הבשרים שלי (קראו ביקורת ברפובליקה הספרותית). במקרה של סיפור זמני השימוש במבנה הזה הוא מוצלח ורלוונטי במיוחד לנושא המרכזי של זמן-מרחב והתהוות גומלין בעולם. הפרקים של "נאו" הכתובים בגוף ראשון הם יומן שהיא כותבת אל "ישות-זמן", שלפי הגדרתה היא "משהו שחי בזמן, כלומר את, ואני, וכל אחד מאתנו שהווה או היה או יהיה אי פעם". כלומר, גם אנו, קוראי הספר, הם הנמענים של נאו. עם זאת, היומן של נאו מלא בהסברים והערות שוליים שברור לנו לחלוטין כי לא נכתבו על ידי הנערה, אלא (אולי) על ידי רות. בפרקים של "רות" כתוב שהיא, על אף שנולדה לאם יפנית ואב אמריקאי ואף גרה ביפן מספר שנים ולמדה ספרות יפנית קלאסית באוניברסיטה, לא הכירה חלק מהמילים והמושגים ונאלצה לחפש אותם באינטרנט ובמילון. לפיכך, נראה שמה שאנחנו קוראים בפרקים של "נאו" זה את הסיפור של הנערה הצעירה ואת ההערות של רות בו זמנית. עבורנו העולמות שלהן מתקיימים בעת ובעונה אחת. אך יש כאן גם מורכבות נוספת. רות ואוליבר הם השמות האמתיים של הסופרת ושל בעלה, וכך מטשטש או מוטל בספק גם הגבול בין הסופרת, המספר/ת והדמות.

כפי שהזכרתי, הספר זרוע במושגים יפניים ואף בביטויים ומשפטים שלמים ביפנית. לרגעים זה יוצר תחושה שלפנינו מדריך לתרבות היפנית הקלאסית והמודרנית בצורה ספרותית. השילוב הזה יכול למצוא חן בעיניי קוראים אחדים ולאתגר אחרים, אך אין ספק שזה מאפיין ייחודי בספרות המערבית. הסבר אחד לשילוב היפנית בתוך הטקסט בעברית (ובמקור באנגלית) היא שאוזקי רצתה לשמור על אוטנטיות הקול של נאו, נערה שגדלה בארה"ב ושבה ליפן רק כשהייתה בת חמש עשרה, ושהשילוב בין השפות הוא טבעי עבורה. עם זאת, יש משמעות נוספת לשילוב היפנית מעבר לשמירה על אוטנטיות. השילוב הזה בפועל מנכיח את התרבות ואת השפה היפנית בטקסט, לא סתם מספר עליה, וניתן היה לעשות את זה רק בספר שנכתב במקור באנגלית ולא תורגם מיפנית. כשמתרגמים ספר משתדלים לא להשאיר מילים שיכולות להיות לא ברורות לקורא וקיימת נטיה כללית להימנע מהערות שוליים מיותרות, אלא אם מדובר במקרים מיוחדים. אומנם חלק מהעולם התרבותי היפני כבר חדר למערב, ולכן בספרים היום תוכלו למצוא מילים כמו סושי או מאנגה, אך מילים אחרות, שהמתרגם או ההוצאה יחשבו שהן פחות מוכרות, פשוט יקבלו תרגום מקורב או הערת שוליים. ביטויים כמו איטֵקימאסוּ פשוט יתורגמו ל"להתראות" או "אני הולך" או משהו אחר לפי ההקשר, בלי להיכנס למשמעות המילולית של המילה (תקראו את הספר ותגלו מה היא). לעומת זאת בספר מקור זו החלטה של הסופרת "להשאיר" את היפנית בתוך הטקסט, להפגיש את הקורא ישירות עם השפה ולפיכך ישירות עם התרבות.

סופרת יפנית בשם מיזוּמוּרה מינָאֵה פרסמה בשנת 1995 ספר בשם 私小説from left to right (שישוּסֵצוּ משמאל לימין), אותו כתבה ביפנית משמאל לימין (כמקובל באנגלית, וכפי שניתן לכתוב גם ביפנית) ולא כפי שמקובל לפרסם ספרים ביפן: מלמעלה למטה ומימין לשמאל. בנוסף, בספר, שהגיבורה שלו היא אישה יפנית שחיה שנים רבות בארצות הברית, משפטים שלמים כתובים באנגלית בלי כל תרגום. הספר נמכר ביפן בהצלחה ואף על פי שהיו קוראים שהתלוננו שלא הבינו את כל האנגלית בספר, הטקסט היה קריא לקהל היפני הממוצע. אם היינו מתרגמים את הספר לעברית מיפנית ומשאירים את האנגלית סביר להניח שגם הקהל הישראלי היה צולח אותו בהצלחה. ועכשיו דמיינו מה היה קורה אם היינו מעלימים את הערות השוליים של הטקסט היפני בספר של אוזקי. במיוחד כשאנחנו מסתכלים על שני הספרים האלה זה לצד זה, אנחנו מבינים עד כמה האנגלית השתלטה על העולם שלנו. מיזומורה אמרה פעם שאת הספר שלה ניתן לתרגם לכל שפה חוץ מאנגלית, כי אין שום שפה שניתן להכניס במקום האנגלית ולצפות שהקוראים יבינו אותה, וכך האפקט הדו-לשוני ילך לאיבוד. אוזקי מראה את הצד האחר של אותו מטבע בכך שיוצרת אפקט דו-לשוני ומכריחה את הקורא לקרוא את צירופי האותיות המוזרים ולהסתכל על הסימניות המשונות.

מימין: עמוד מספרה של רות אוזקי; משמאל: עמוד מספקה של מיזומורה מינאה

מימין: עמוד מספרה של רות אוזקי; משמאל: עמוד מספרה של מיזומורה מינאה

עם זאת, ריבוי הערות השוליים וההסברים הוא בעיניי גם נקודת התורפה של הספר. יש משהו קצת דידקטי בהסברים על התרבות היפנית, בנאומים האנציקלופדיים של אוליבר על מערבל אלאוטי וסחף, בנספחים המוקדשים לתיאור מקוצר של ניסוי החתול של שרדינגר או לקורות חייו של הפיזיקאי יוּ אֶבְרֶט, ובקטעים המוקדשים לזן בודהיזם, שגולשים לעיתים למיסטיקה מיותרת.

בנוסף, ריבוי ההסברים בגוף הטקסט, בהערות שוליים ובנספחים יוצר תחושה של סגירות, כאילו הטקסט מנסה להכיל בתוך עצמו את כל הידע כולו. תרגום מילים ומשפטים יפניים מסוימים הוא, כמובן, הכרח, אך הסבר של מושגים מסוימים כמו "אוֹטאקוּ" או "סֶפּוּקוּ" בעיני מיותר. אלה מילים שבנקל ניתן למצוא בגוגל וניתן להבינן באופן כללי מתוך ההקשר. הפירוש המדוקדק בתוך הטקסט חותר נגד אותה הנכחה בלתי אמצעית של השפה והתרבות שדיברתי עליה קודם, כיוון שמתעקש על כך שאלה מילים זרות, שהקורא לא צריך לבדוק בעצמו ובכך אינו מאתגר את הקורא. כך גם הסבר על הניסוי של שרדינגר, שהפך כבר לחלק מהידע הכללי וניתן לאיתור פשוט באינטרנט. ההסברים הרבים הופכים את הקורא מפעיל ומשתתף בתוך הרשת האינסופית בהן נאו ורות ואוזקי הן ישויות-זמן, למתבונן חיצוני פאסיבי.

ובכל זאת, אוזקי מצליחה לשלב באלגנטיות פולקלור עממי יפני, קמיקזה, פילוסופיה של היידגר, החתול של שרדינגר ותורת הקוונטים, פילוסופיית זן של דוגן, תרבות יפנית פופלרית, התאבדות, אסון פוקושימה, זרמי מערבל ואקולוגיה עולמית. וזו רשימה חלקית בלבד. למרות אורכו המכובד (576 עמ') ולמרות הפרטים הרבים והמגוונים השזורים בו, הקריאה בספר לא יוצרת תחושה של עומס יתר, וזו הצלחה גדולה של אוזקי. דרך שזירת הפרטים המיומנת שלה היא מצליחה להמחיש את יחסי הגומלין בין כל הדברים הלא קשורים לכאורה, או כמו שאומרת ג'יקו, הנזירה הזקנה, "גולש, גל, אותו דבר".

בקיצור: אם מעניין אתכם להכיר קצת תרבות יפנית מודרנית דרך עיניה של חצי יפנית-חצי אמריקאית, אם פילוסופיה והרהורים על מהות הזמן ומהות הכתיבה מעניינים אתכם, אם מסקרן אתכם מה כתבו טייסי קמיקזה ביומניהם (אומנם לא תקבלו מגוון רחב, אבל אוזקי מתבססת על יומנים אמיתיים), אם אתם אוהבים לקרוא ספרים המספקים פרטי טריוויה מעניינים, ואם מתחשק לכם לראות כתיבה מעט לא שגרתית המשלבת יפנית, איורים ושינויים בטיפוגרפיה, נסו את הספר של אוזקי.

——————————————–
מחברת: רות אוזקי
שם בעברית: סיפור זמני
שם במקור: Tale for the Time Being
הוצאה: עם עובד, 2014
תאריך הוצאה במקור: 2013
תרגום: יעל סלע
מספר עמודים: 576

עותק הספר התקבל מ"עם עובד"

2 תגובות ל-“על "סיפור זמני" מאת רות אוזקי

  1. לדעתי התרגום הנכון של שם הספר צריך להיות "סיפור לישות זמן"

    • זאת כמובן אופציה, אולי האופציה המיידית ביותר. אבל אולי ניסו בתרגום לשמור על עמימות. זה סיפור שהוא לא קבוע בזמן, סיפור שמשתנה יחד עם כתיבתו, כן, יש פניה לישות-זמן וזה גם סיפור בשבילה/ו וגם הסיפור שלה/ו. ייתכן שהוחלט לא לשיח את ישות-זמן בצורה מפורשת בכותרת ולאפשר לקורא לגלות אותה. שכן באנגלית השם הוא דו משמעי. אלה, כמובן, רק ההשערות שלי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s