חלזונות ולחשים

היום אני משתתפת בפרויקט בין-גלקטי בין-בלוגי מיוחד שיזמה עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית" (עדכון: הבלוג כבר לא פעיל). הראיון הוא כזה: בלוגר א' מקבל שאלה מבלוגר ב', ושאלתו של בלוגר א' מועברת לבלוגר ג', וכן הלאה, עד שנסגר המעגל ויש שאלה שמגיעה לבלוגר א'. אז השאלה אלי מגיעה היישר מ"עיר האושר", של אחת הבלוגריות המעניינות ביותר שיש, מרית בן-ישראל. הנה ציטוט (חלקי) של השאלה שלה:

"בשנה האחרונה נתקלתי בחלזונות בלתי צפויים בכתבי יד מימי הביניים (מצורפות למייל חמש דוגמאות מתוך רבות). וכשהגיע הפרויקט הזה הם השתלטו לי על התודעה והכחידו כל שאלה אחרת. ואז פתחתי את הבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה. וזהו. נגזר.   

אני לא בטוחה שאני רוצה לשאול שאלה ספציפית. את יכולה לכתוב משהו (סיפור, שיר) בהשראת האיורים או לכתוב על איורים שהפעילו אותך בילדותך, או לכתוב על חלזונות ויצורים קטנים בספרות היפנית. כל מה שקשור ולו בחוט, לאיורים, ילדוּת וחלזונות פלאיים". 

קודם כל, אני חייבת לשתף אתכם בכמה מהחלזונות המדהימים של ימי הביניים שמרית שלחה לי, כי פשוט לא בסדר לשמור את העושר/אושר הזה רק לעצמי:

מיד כשראיתי את החלזונות האלה, נזכרתי בחידות חילזון שהכרתי בילדותי. הרמזים שניתנו בחידות בדרך כלל כללו זחילה, קרניים ובית. רק אחד מתוך שלושת הרמזים האלה תמיד הופיע והוא "הבית" בצורותיו השונות: "בעל חיים שלא זקוק לבית כי כבר יש לו", "בעל חיים שתמיד נושא את כל מטלטליו עמו, ואין לו שום צורך בבית", "בעל חיים שתמיד מוגן, כי לעולם לא מתרחק מביתו". כשהסתכלתי על התמונות ששלחה לי מרית, פתאום חשבתי למה דווקא קונכייתו השברירית יחסית של חילזון נתפסת כבית שיכול להגן על בעליו, כמבצר, בעוד שהצב עם שריונו (שריון!) העמיד הרבה יותר מקושר בדרך כלל לאיטיות ולא ליכולתו להתגונן בפני סכנות.

אני חושבת שבינתיים אשאיר את השאלה הזאת פתוחה, והיות ובכל זאת מדובר פה בבלוג על ספרות יפנית, ואני התבקשתי לדבר על חלזונות שקשורים לילדות ולמשהו פלאי, אני רוצה להתחיל משיר ילדים יפני: Den den mushi mushi (ובתרגום: צא צא זחל זחל, mushi ביפנית יכול להתייחס לכל בעל חיים קטן, כמו פרוקי רגליים, רכיכות וכו').

המילים של השיר הן:

צא צא זחל זחל ח-י-ל-ז-ון
ראשך – היכן הוא?
הוצא את קרניך, קדימה, הוצא, הוצא את ראש

צא צא זחל זחל ח-י-ל-ז-ון
עיניך – היכן הם?
הוצא את קרניך, קדימה, הוצא, הוצא את עינייך

אז קצת כמו "ברלה ברלה צא החוצה". אבל מה שמעניין בשיר הזה, זה הפזמון החוזר den den mushi mushi, שלפי כללי דקדוק אמור היה להיות dero dero או deyo deyo. לפי ההסבר שמצאתי, השיבוש נעשה מתאמי קצב, ובאמת, הרבה יותר קבצי להגיד den den, וכך השורות den den mushi mushi עם החזרתיות שלהן נשמעות כמו מילות לחש, שיש בכוחן להוציא את החילזון החוצה.

עוד דבר מעניין לגבי הפזמון הזה הוא שהוא מגיע ממחזה קיוגן שנקרא "חילזון". מחזות קיוגן התפתחו במקביל למחזות נו, החל מהמאה ה-13 ובמיוחד במאות 14 ו-15. במהלך תקופת אדו (1600-1868) הפך תיאטרון נו לתיאטרון הרשמי של אליטת הסמוראים, בעוד התיאטרון החדש – קבוקי – שהתפתח באותה תקופה, נחשב לנחלת העם הפשוט. במהלך אותה תקופה הצגות נו הפכו לאירוע שנמשך יום שלם, כשבין הצגות נו בעלות אופי רציני, הוצגו הצגות קיוגן הומוריסטיות (狂言 – קיוגן – מילים משוגעות). הצגות אלה התבססו על אגדות ופולקלור עממיים, עסקו באירועים יומיומיים, הציגו את היחסים בין אדונים למשרתים באופן הומוריסטי, ואף לא בחלו להציג את האדונים באור מגוחך. בדרך כלל הצגה כזאת נסובה על אי הבנה מילולית, שבעקבותיה מתפתחים אירועים משעשעים. למשל, באחד המחזות האלה נשלח נזיר צעיר על ידי ראש המקדש להביא wakame (אצות) כתוספת לסקה, אך הנזיר הצעיר חוזר עם נערה צעירה (wakame). מאפיין נוסף של מחזות אלה, הוא השימוש שהם עושים בשירה ובריקוד, שאמורים לסחוף גם את הדמויות וגם את הקהל.

וכך הולך המחזה "חילזון":

סמוראי אחד מעוניין להעניק לסבו חילזון, מפני ששמע שחילזון יכול להאריך את חייו של הזקן. הוא מצווה על משרתו הצעיר טארוֹ להביא לו שבלול. אך לטארוֹ אין מושג איך חילזון אמור להיראות, והאדון-סמוראי מספק לו את המאפיינים הבאים:
1. הוא נמצא בסבך היער;
2. ראשו שחור;
3. למותניו קונכייה;
4. לעיתים מוציא קרניים;
5. ובגיל מבוגר יכול להגיע למימדיו של אדם.
טארוֹ יוצא לדרך כדי למלא אחר הוראת אדונו, אך כשהוא מגיע ליער הוא נתקל בנזיר נודד ישן מתחת לשיח סבוך.

ימאבושי היום. התמונה מכאן.

נזירים נודדים (ימאבוּשי) שהשתייכו למסדר שוגנדו, היוו במידה רבה גורם אנטי-ממסדי ביפן מראשית התגבשותה במאה ה-8.  אני לא אכנס להיסטוריה המורכבת שלהם, אבל מספיק שאומר שהם לא השתייכו למנזר מסוים כלשהו (אף שיכלו לשהות תקופות ארוכות במנזר מסוים), הסתובבו בארץ בין מקדשים, עסקו בפרקטיקות איזוטריות והיו ידועים כבעלי כוחות מאגיים, בשל ההכשרה האיזוטרית שלהם. ימאבושי מאופיינים בלבוש מיוחד וסמלי, הכולל מעין כובע שחור קטן בצורת יהלום (דומה קצת לתפילין באופן חבישתו) על הראש, המסמל את הלוטוס שעל ראש האלוהות פוּדוֹ, המרכזית עבור ימאבושי, שרשרת עם שישה פומפונים, המסמלים את שש המעלות, וקונכייה גדולה, המשמשת את ימאבושי ככלי נגינה בעת טקסים שיכולים להימשך שעות. [הייתי מאוד רוצה להמשיך, אבל לא נגיע לסוף הסיפור על החילזון].

טארוֹ שם לב לכובע השחור לראשו של הימאבושי ומחליט להעירו כדי לשאול אם הוא חילזון. ימאבושי מתעורר ומבין שיש כאן הזדמנות לתעלול. הוא אומר שאכן הוא חילזון. טארו שמח, אך רוצה לוודא שהיצור שלפניו עונה על כל הדרישות ומבקש מהימאבושי לראות את הקונכייה שלו. הימאבושי מיד מרים את הקונכייה שהניח לצדו בזמן שישן, ומראה אותה לטארו. טארו מבקש גם לראות את קרניו, והימאבושי מסתובב אליו עם הגב ומרים את שרשרת הפונפונים שלו כך, ששני פונפונים מתרוממים למעלה כמו קרניים. טארו משתכנע ומבקש מ"מר חילזון" להתלוות אליו אל אדונו. הימאבושי מסרב בהתחלה, אך בסוף מבטיח לבוא, אם טארו ישיר וירקוד איתו. טארו אמור לשיר את השיר הבא:

雨も　風も　吹かぬに出ざ　釜　打ち割ろう
Ame mo kaze mo fukanu ni iza kama uchi warō
בין יורד גשם, בין אם נושבת רוח, אם לא תצא החוצה אשבור את קונכייתך

והימאבושי אמור לשיר:

でんでん　むしむし　でんでん　むしむし
Den den mushi mushi den den mushi mushi
צא צא זחל זחל צא צא זחל זחל

השניים מתחילים לשיר ולרקוד, וחוזרים על השיר פעם אחר פעם, כשבשלב מסוים טארו כאילו תופס את מקומו של הימאבושי וגם שר den den mushi mushi. בינתיים מופיע האדון-סמוראי, שיצא לחפש את משרתו המתמהמה ורואה את השניים שרים ורוקדים. הוא מנסה להעמיד את טארו על טעותו, אך גם הוא בסופו של דבר נסחף לתוך השירה והריקוד. 

הנה קטע מתוך הריקוד שמצאתי באינטרנט, וכאן אפשר לראות את המחזה כולו:

מרית עוסקת הרבה בעוצמה של איור/ההיבט הוויזואלי וכפי שהיא כתבה לי, המילים "מתווכות ובמידה מסוימת גם מפרידות ביני לבין האיורים", ובלי ששמתי לב בכלל עסקתי בפוסט הזה דווקא בקסם של המילים המבוצעות. מקווה שמרית תסלח לי, במיוחד כשהמילים האלה מלוות בריקוד כה יפה ומוקפד מבחינה ויזואלית. המילים, כשהן בסדר הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון ובקצב הנכון יכולות להוציא את החילזון מביתו, לגרום לאדון זועף לשיר ולרקוד, וכפי שכתב קי נו צוריוקי בהקדמה לאוסף השירים הישנים והחדשים (קוֹקינשוּ, תחילת המאה ה-10), הן יכולות "בלי להפעיל כוח להניע את השמיים ואת הארץ, לעורר חמלה באלים זועמים, ליצור הרמוניה בין נשים וגברים, ולנחם את לבם של לוחמים עזים" (טוב, קי נו צוריוקי כתב על שירה, אבל הרי למילים תמיד יש פוטנציאל להפוך לשירה).

וכעת אני מעבירה את השרביט לירין כץ, ה"קורא בספרים", שקיבל את השאלה שלי: "אם היית יכול להיות דמות באחד מהספרים האהובים עליך (לא מישהו/י מהדמויות הקיימות, אלא דמות נוספת), מי היית ואיך היית משפיע על העלילה?"