לטפס על הר פוג'י

לפני כמה ימים נתקלתי במקרה באחד משיריו משובבי הנפש של משורר ההייקו האהוב עלי קוביאשי איסה (小林一茶 1763-1828) וחשבתי לחלוק אותו אתכם. למעשה, אני חושבת שחלקכם מכירים את השיר הזה, כיוון שהוא הופיע בספרו של ג'. ד. סלינג'ר פראני וזואי, שכזכור מורכב מסיפור קצר "פראני" והנובלה זואי. לקראת סוף הספר, זואי נכנס לחדר של אחיו הגדולים, באדי וסימור, בכוונה לטלפן לאחותו פראני ולהתחזות לאחיהם המת סימור, כדי להוציא אותה מהתמוטטות רוחנית בה היא שרויה. לפני שהוא מטלפן הוא קורא את האמרות הפילוסופיות הכתובות על החלק הפנימי של דלת החדר, ובין אמרות אלה נמצאהשיר של איסה (בתרגומו של R.H. Blyth):

O snail
Climb Mount Fuji,
But slowly, slowly!

nishiyamahoensnail1

נישיאמה הואן (1804-1867 ,Nishiyama Hōen), חלזון

כידוע לסלינג'ר היה עניין רב בפילוסופיות מזרחיות ובשירת הייקו, והספר המסוים הזה מאוד מושפע מעניין זה ואף יש המכנים אותו סיפור זן מודרני. סלינג'ר, כמובן, לא אקסקלוסיבי לזן, ויוצר תערובת (או תרכובת?) של תפיסות רוחניות. כך למשל, פראני מתלהבת מדרכו של צליין, ספר שנכתב על ידי צליין רוסיבמאה ה-19 (ונקרא במקור Откровенные рассказы странника духовному своему отцу, סיפוריו גלויי הלב של הֵלֶךְ לכומר שלו). היא מנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, שזו תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך תפיסה שעצם אמירת המשפט יביא להתעלות רוחנית (או הארה). אם מדברים על סוגים של בודהיזם יפני, הדבר דומה פחות לזן בודהיזם, שמבקש להתרחק מפורמולות מילוליות כלשהן, ודומה יותר לבודהיזם של ניצ'ירן, השם דגש על חזרה על שמה של סוטרת הלוטוס או לזרם אחר בבודהיזם השם את בודהא אמידה במרכזו ומבקש לחזור על שמו של אמידה מתוך כוונה מלאה. שני אלה הם זרמים פופולאריים מאוד בבודהיזם שפרחו ביפן בערך באותה תקופה בה התפתח הזן היפני (מאות 13 ו-14) וקיימים ביפן בצורות שונות גם היום.

אבל אני חושבת שסטיתי פה מעניין השיר. והרי עליו התכוונתי לכתוב. בתרגום לעברית של ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר, 2011) ההייקו הולך כך:

הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!

נראה שהשיר תורגם מאנגלית, משום שהוא שומר בדיוק על המבנה שהציע בליית' בתרגומו. בתרגום הזה, אפשר לראות את חמלתו הרבה של איסה כלפי החילזון הקטן והאיטי. ואין ספק שאיסה ידוע בחיבתו הרבה ליצורים הקטנים ביותר, כמו דרורים, חלזונות, חרקים שונים. הם תמיד גיבורי שיריו, וכמעט תמיד אפשר לראות הזדהות עמוקה של איסה עמם ואת החמלה הרבה שלו כלפיהם. כמו, למשל, כאן (תרגום שלי):

雀の子そこのけそこのけ御馬が通る

Suzume no ko soko noke soko noke ouma ga tooru

הו דרור קטנטן, זוז הצידה, זוז הצידה! אדון סוס עובר

tree-sparrow-and-bamboo

אוהארה קוסון (Ohara Kosono, 1877-1945), דרור ובמבוק

בשיר על חילזון בתרגום של בליית'/רצ'קובסקי, הדובר מעודד את ידידו החילזון לטפס, אך גם דואג לו שלא יכלה את כוחותיו, שלא ייפגע במהלך הטיפוס. הדובר מתפלא מנחישותו של החילזון, ורוצה להאמין שיצליח, אך כאילו בעצמו לא בטוח שהיצור הקטן הזה יגיע לפסגה. המסר במקרה הזה, כך נראה לי, הוא שגם אם לא נגיע לפסגה, לא כדאי לוותר וכל צעד חשוב בפני עצמו. זהו מסר יפה, ואפשר לומר בודהיסטי מאוד, שכן כל מי שלמד מעט בודהיזם יודע שחשובה הדרך ולא המטרה, אך הייתי רוצה שנסתכל רגע על השיר ביפנית:

かたつむりそろそろ登れふじの山

katatsumori soro soro nobore fuji no yama

אני די בטוחה שגם מי שלא יודע יפנית יראה שבסוף ההייקו מופיע הר פוג'י ולא האופן בו על החילזון לטפס, ולדעתי הדבר משמעותי, במיוחד בשיר הייקו, שכולו מבוסס על דימויים, תמונות קטנות המוצעות לקורא/שומע. אני רוצה להציע כאן תרגום אפשרי אחר לשיר:

הו חילזון, אט אט טפס לך על הר פוג'י

ההבדל בין התרגום הזה לתרגום של בליית' (ובעקבותיו של רצ'קובסקי) הוא שהקורא/שומע קודם כל רואה את החילזון, אחרי זה "המצלמה" כאילו עוברת לדובר המפציר בחילזון להמשיך ולטפס, ולאחר מכן רואים את הר פוג'י המתנשא לגובה. כך, לשיר יש גורם הפתעה, רגע של "הא!", של תגובה רגשית ספונטנית, שנראה לי כמו מאפיין חשוב בהייקו ובשירה בכלל. זה שהחילזון מופיע בהתחלה והר פוג'י בסוף מדגיש את חוסר ההתאמה בין החילזון הקטן והאיטי לבין הר פוג'י העצום, את האבסורד לכאורה שבניסיונו של החילזון לטפס לשם. עם זאת, נדמה לי שדווקא התרגום הזה מדגיש יותר את האמונה של איסה בהצלחתו של החילזון, שנדמה לי קיימת במקור היפני. הפירוש של המילה האונומטופאית soro-soro הוא גם "לאט-לאט" וגם "בשקט, ברוגע", כך שהדובר בעצם אומר "צעד אחר צעד גם אתה, חילזון קטן, יכול לטפס על הר פוג'י", וכשהוא אומר את זה לחילזון הוא גם אומר את זה לעצמו. הדובר המזדהה עם החילזון מעודד את עצמו וגם אותנו, שקוראים את דבריו שנים כה רבות אחרי שנכתבו, שאל לנו לפחד לנסות לטפס על הר הפוג'י הפרטי שלנו, שאם נלך צעד אחר צעד יש לנו סיכוי גם להגיע, וגם אם לא נגיע, בכל זאת הלכנו בדרך, ואם אנחנו כבר מטפסים, אז למה לא על הר פוג'י.