פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-150

פרסי אקוטגווה ונָאוֹקי מוענקים פעמיים בשנה, והפעם חוגגים הפרסים יום הולדת 150 מאז שנוסדו על ידי קיקוּצ'י קאן, סופר מפורסם ומקים הוצאת הספרים בּוּנְגֵי שוּנג'וּ. הפרסים הוענקו בפעם הראשונה ב-1935, שלוש שנים לאחר הקמת ההוצאה, ועד היום 154 סופרים קיבלו את פרס אקוטגווה ו-177 סופרים קיבלו את פרס נאוקי. פרס אקוטגווה, על שמו של אקוטגווה ריונוסקה (1892-1927) מוענק לסופרים חדשים ומבטיחים, שאינם מוכרים ושכתיבתם מסווגת כספרות רצינית ובעלת איכויות אומנותיות ייחודיות, ופרס נאוקי, על שמו של נאוקי סאנג'וּגוֹ (1891-1934) מוענק לסופרים פופלאריים, שנמצאים בתחילת הקריירה שלהם או בעיצומה. כבר מספר שנים מתנהל דיון בנוגע לנחיצותם של שני פרסים נפרדים והמשמעות של "ספרות גבוהה" לעומת "ספרות פופולארית" בעידן בו הגבולות בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה מטושטשים. בינתיים נראה שהפרסים לא הולכים להיעלם וזוכים לסקירה תקשורתית רחבה, המביאה חשיפה רבה לזוכים ולעליה במכירות של ספריהם.

פרס אקוטגווה – המועמדים

ito seikoאיטוֹ סֶייקוֹ (1960, いとうせいこ) היה מועמד עבור הסיפור "מתקפת מלקחיים על האף" (鼻に挟み撃ち), שפורסם לראשונה בגיליון דצמבר 2013 של כתב העת סוּבארוּ. על גשר בשכונת אוֹצ'אנוֹמיזוּ עומד גבר חסר אף ונושא דברים. הוא לא אחר מאשר קובליוב, איש השירות הציבורי שאיבד את אפו בסיפורו המפורסם של גוגול. בין המאזינים לנאומו המוזר של האיש נמצא גם גוֹטוֹ מֵיסֵי (1932-1999), סופר יפני שגוגול היה אחד מסופריו האהובים. זו הייתה המועמדות השנייה של איטו, שהיה מועמד גם ביולי 2013 עבור רדיו של דמיון (想像ラジオ), הרומן הראשון של הסופר מזה 16 שנים, שמיד עם פרסומו זכה לביקורות נלהבות והיה מועמד גם לפרס מישימה יוקיאו.

iwakiאיוואקי קֵי (岩城けい ,1971), ילידת אוסקה המתגוררת  באוסטרליה כבר למעלה מ-20 שנים, הייתה מועמדת עבור יצירת הביכורים שלה להתראות אורנג' (さようなら、オレンジ). איווקי כבר זכתה עבור הספר הזה בפרס על שם אוֹסאמוּ דָזאי ב-2013. הגיבורה היא פליטה מאפריקה המגיעה לעיירה קטנה באוסטרליה. היא עובדת במפעל בשר, מגדלת את שני ילדיה, ואף על פי שלא יודעת לקרוא ולכתוב בשפת האם שלה, הולכת ללמוד אנגלית בבית ספר ערב. היא פוגשת אישה יפנית, שאף על פי שחיה באוסטרליה כבר שנים רבות, עדיין לא שולטת היטב באנגלית. התיאור נשמע מאוד מבטיח, ואותי מאוד מסקרן לגלות כיצד איוואקי מטפלת בנושאים של זהות, שפה וזרות לשונית ולאומית. עוד ספר לרשימת הקריאה.

matsumotoמצונאמי טארו (松波太郎 ,1982), שהספיק לפרוש מלימודים בשתי אוניברסיטאות לפני שסיים תואר שני במחלקה ללשון וחברה באוניברסיטת היטוֹצוּבאשי בטוקיו. ב-2008 הוא כבר זכה בפרס בוּנגאקוּקאי (文學会) לסופרים חדשים עבור "רכב שיצא מכלל שימוש" (廃車) וזו מועמדותו השנייה לפרס אקוטגווה, אחרי מועמדותו ב-2009 עבור  "מועדון הכדורגל של תיכון לַעֲנָה". הפעם הוא מועמד עבור LIFE, שפורסם בגיליון יוני של כתב העת גוּנזוֹ, ומספר על גבר חסר דאגות, לו נולד ילד עם תסמונת דאון, והוא נאלץ להתמודד עם שאלות קשות הקשורות לאבהות ואחריות הורית, לכאורה מנקודת מבט הומוריסטית. כך לפחות לפי מה שהצלחתי להבין ברשת.   

yamashitaימאשיטה סוּמיטוֹ (山下澄人 ,1966), מחזאי, ראש של קבוצת תיאטרון ויוזם של הפרויקט הרב-תחומי Yamashita Sumito+59, היה מועמד עבור  "קורוואטונטורי" (コルバトントリ) שהתפרסם בגיליון אוקטובר של בוּנגאקוּקאי. זוהי מועמדותו השנייה לפרס אקוטגווה. ב-2012 זכה ימאשיטה בפרס נוֹמָה עבור "הקוף הירוק" (緑のさる) ובאותה שנה היה גם מועמד לפרס אקוטגווה בפעם הראשונה. לפי התיאור ברשת, מדובר בסיפור המסופר בזרם התודעה, על התבגרותו של הגיבור בעיירה שתושביה הם אנשים פשוטים.

 והזוכה:

oyamada2אוֹיָמאדָה הירוֹקוֹ (小山田浩子, 1983) ילידת הירושימה, שכבר זכתה ב-2010 בפרס שינצ'וֹ לכותבים חדשים עבור הסיפור "המפעל" (工場), שהיה מועמד גם לפרס מישימה יוקיאו ב-2013. הסיפור הזוכה הוא "חור" (穴) שהתפרסם לראשונה בגיליון ספטמבר 2013 של כתב העת שינצ'וֹ. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של עקרת בית העוברת עם בעלה לגור בשכנות להוריו. לפי קווקאמי הירומי, חברה בצוות השופטים של הפרס, "בתוך מסגרת מציאותית, אוימאדה מתארת בטבעיות את הפנטסטי המרפד את המציאות ". מי שקורא יפנית יכול לקרוא את תחילת הסיפור כאן, ועבור מי שלא, הנה פסקה ראשונה:

עברתי לכאן יחד עם בעלי. בסוף מאי קיבל בעלי הודעה בעבודה על העברתו למשרד באזור נידח, אומנם באותו מחוז, אך מרוחק מהמרכז. המשרד החדש היה בעיירה בה גרה משפחתו, ולכן הוא התקשר לחמותי לשאול אם היא יודעת על בית במחיר סביר שנמכר באזור.
"אז מה דעתך לגור בבית לידנו?"
"לידכם?"
"זוכר את הבית שאנחנו משכירים? אז הדיירים בדיוק עזבו".
ישבתי לצדו של בעלי ושמעתי היטב את קולה הנישא של חמותי. יש בית להשכרה ליד בית הוריו של בעלי? פעם ראשונה שאני שומעת על זה.
"בדיוק באפריל השנה. עברו כל המשפחה, ארבעה אנשים. סיפרו לנו שהאבא עבד קשה כדי שזה יקרה, ועכשיו הם יכולים לעבור לבית משלהם. הביאו לנו מארז ענק של תפוזים כמתנת פרידה. משפחה ממש טובה. אתה לא מכיר אותם מוּנֵאָקי? משפחת קאטו, לבן הצעיר שלהם יש שיער מסולסל".
"לא, בפרטים כאלה אני לא בקיא".

 פרס נאוקי – הזוכות:

בפרס נאוקי הפעם זכו שתי סופרות – אסאי מקאטֶה (朝井まかて) והימֵנוֹ קאוֹרוּקוֹ (姫野カオルコ). אסאי (1959) והימנו (1958) הן בנות אותו דור, אך ספרה הראשון של אסאי יצא רק ב-2008 וזו המועמדות הראשונה שלה לפרס נאוקי, ואילו הימנו היא כבר סופרת ידועה היטב, הפועלת מאז 1990 וזו הייתה המועמדות החמישית שלה לפרס.

asai and himeno

אסאי (מימין) והימנו (משמאל) במסיבת העיתונאים לכבוד זכייתן בפרס

אסאי קיבלה את הפרס עבור רומן שיר אהבה (恋歌), שגיבורתו היא המשוררת נָקָג'ימָה אוּטאקוֹ (1845-1903, 中島歌子), שהייתה מורתה של הסופרת המפורסמת היגוצ'י איצ'יו (1872-1896 樋口一葉). על רקע השינויים המשמעותיים שהתרחשו ביפן בסוף תקופת אדו (1600-1868) מתוארים נעוריה של המשוררת וגורלותיהן של נשות התקופה.

הימנו קיבלה את הפרס עבור כלב של תקופת שוֹוָה (昭和の犬). גיבורת הסיפור, שנולדה בשנת 1958 (שנה 33 לתקופת שווה) במחוז שיגָה, מועברת ממשפחה למשפחה. כשהיא סוף-סוף עוברת לגור עם הוריה, בבית בו היא גרה אין אמבטיה, שירותים או מים זורמים. אביה נוהג לצרוח ולהתפרע, אמה צוחקת כשהיא רואה את בתה ננשכת על ידי כלב. בכל זאת הילדה מתבגרת ועוברת לטוקיו כדי ללמוד באוניברסיטה. בשנת 2007 היא בת 49 ונוסעת בין טוקיו לשיגה כדי לטפל בהוריה הזקנים. דרך עיני הגיבורה מתארת הימנו את התמורות שחלו בחברה היפנית תוך חמישים שנים בלבד, מתחילת הנס הכלכלי היפני, דרך התפוצצות הבועה הכלכלית ועד המיתון של ימינו. הימנו נוהגת לעסוק ביצירות שלה בחייהן של נשים ובמיוחד במיניותן. למשל, ברומן להט (受難)  אישה שגדלה במנזר מגלה יום אחד פורונקל בעל פנים אנושיות באזור איבר המין שלה. הפורונקל לא מפסיק להציק לה ולצחוק עליה על כך שהיא עדיין בתולה, אך בסופו של דבר הופך לנסיך והשניים חיים באושר ועושר. ברומן אחר, הרוּקָה בת שמונים (ハルカ・エイティ) הגיבורה חייה חיים טיפוסיים של מי שנולדה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. אחרי סיום לימודיה בבית ספר היא עובדת בתור מורה, מתחתנת בשידוך, פורשת מעבודה ולא מתרגשת מבגידותיו של בעלה. אבל פתאום באמצע חייה היא כאילו מתעוררת לחיים ומגלה את מיניותה, דבר המשמר את יופייה והופך אותה למושא תשוקה של גברים גם בגיל מאוחר. אז אם נסיים בנימה אישית, אני מאוד שמחה שהימנו זכתה סוף סוף בפרס.

3 תגובות ל-“פרסי אקוטגווה ונאוקי מוענקים בפעם ה-150

  1. אירית, מיד חשבתי על הבלוג שלך כשנתקלתי בקישור הבא, וכמובן תהיתי מה יחשוב על כך החתול של נאצומה סוסקי????….
    http://www.feeder.co.il/article-japanese-cat-cafes-1000912529

  2. אה, neko-cafe, הם לא באמת חדשים. אני לא בטוחה מתי זה התחיל, אבל זה בטוח קיים כבר עשר שנים. אני אף פעם לא הייתי, אבל יש לי חברות אוהבות חתולים שהיו. העניין הוא שביפן כמעט לא תראי חתולים או כלבים משוטטים ברחובות, במיוחד לא בערים הגדולות, ובדירות שכורות בדרך כלל אסור להחזיק בעלי חיים, אז אנשים מחפשים קצת קרבה חתולית במקומות כאלה. החתול של סוסקי בטח היה מצליח לומר משהו ציני על העניין🙂

  3. פינגבק: פרסי הטוויטר לספרות | יפן מונוגטארי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s