הבודהה בעליית הגג/ ג'ולי אוטסוקה

בלי ששמתי לב חלף חודש מאז פרסמתי את הפוסט האחרון. חייבת לומר לכם שמאוד התגעגעתי, ומקווה שמעכשיו אחזור לפרסם לפחות שלוש פעמים בחודש. אז קופצים למים מיד עם ביקורת על ספר הבודהה בעליית הגג של ג'ולי אוטסוקה (1962 -), סופרת אמריקאית, דור שלישי למהגרים יפניים.

buddhaהבודהה בעליית הגג הוא ספר ש"הגיבור" שלו הוא "גיבורות". הוא כתוב בגוף ראשון רבות, ומספר את סיפורן של נשים יפניות שהגיעו לארה"ב בתחילת המאה העשרים כדי להתחתן עם גברים יפנים שכבר חיו שם, ובתקווה לשפר את חייהן. הדבר היחיד שידוע להן על בעליהן המיועדים הוא אשר סיפרו על עצמם דרך שדכנים ובמקרה הטוב יש להן גם תמונה (מחמיאה, כמובן) שגם היא נשלחה מארה"ב ליפן. זהו גם סיפורם של אותם גברים יפניים, שהגיעו לארה"ב בתקווה להרוויח כסף, אך משהמציאות טפחה על פניהם, והם מצאו את עצמם כפועלים עניים בשדות, מופלים ומודרים בכל מקום אליו ילכו, לא חשו עצמם מסוגלים לחזור למולדתם בבושת פנים. נקודת המבט הנשית של הרומן מאפשרת לספר את הסיפור האנושי, את הרגעים הקטנים שחוו נשים באינטראקציה שלהן עם בני זוג, עם בניהן ובנותיהן, עם שכניהן היפניים ועם שכניהן ומעסיקיהן האמריקאים, אך הרקע ההיסטורי נשאר מאוד עמום.

עד 1853 יפן ניהלה מדיניות של הסתגרות מרצון, שבאה לידי ביטוי בכך שלא התקיימו יחסי מסחר או תרבות עם מדינות אחרות, למעט קשרים מעטים עם סוחרים הולנדים, שהורשו לסחור ולהתיישב באי מלאכותי דשימה, סמוך לחופי נגסאקי, וקשרי מסחר מאוד מצומצמים עם סין וקוריאה. כבר מתחילת המאה ה-19 נעשו ניסיונות על ידי מעצמות המערב לפתוח בקשרי מסחר עם יפן, אך רק ב-1853, עם הגיעו של הקומודור מתיו פרי עם ספינותיו השחורות, הסתיים בידודה של יפן מהעולם. הגירה בהיקף רחב יחסית מיפן לארה"ב החלה לאחר 1882, כשהקונגרס האמריקאי אישר את "חוק הדרת הסינים", במסגרתו אסרה ארה"ב על הגירת סינים לתחומה. הסינים, שבעבודתם הזולה השתמשו האמריקאים לפיתוח קליפורניה ושטחים במערב ארה"ב, בזרותם הגמורה ובחוסר מוכנותם או יכולתם להטמע, כבר הספיקו לעורר רגשות גזעניים בקרב האוכלוסייה הלבנה. היפנים שהגיעו לעבוד בשדות היו בדרך כלל  איכרים עניים, שקיוו לברוח מתנאי העוני הקשים, שרק החמירו עם העליה החדה בהיקף האוכלוסין ביפן. הם קיוו לעבוד כמה שנים בארה"ב, להרוויח כסף ולשוב לארצם, אך משהגיעו מיד תפסו את המשבצת של "מלוכסני העיניים הצהובים" וזכו ליחס עוין ומזלזל מצד מעסיקיהם. חלק מהאיכרים היפנים, בזכות עבודתם הקשה, הצליחו בכל זאת לחסוך מעט כסף, שהספיק להם כדי לחכור אדמות ולזכות בעצמאות מסוימת. אולם, הקנאה והגזענות הובילו בסופו של דבר להתחזקות היחס העויין מצד האוכלוסייה הלבנה.

המצב הבינלאומי גם הוא לא תרם לשיפור תדמיתם של היפנים. ממדינה קטנה, מסוגרת, נחשלת מבחינה טכנולוגית, צבאית וכלכלית, כפי שמצא אותה מערב ב-1853, תוך חמישים שנים הפכה יפן למעצמה עם טכנולוגיה מתקדמת, צבא מודרני ושאיפות גדולות להראות את עצמה בזירה הבינלאומית. הניצחונות של יפן מול סין ב-1895 ומול רוסיה ב-1905 הולידו חששות מפני הכוח הגובר של היפנים. המתחים הובילו ב-1908 למה שמכונה "הסכם ג'נטלמני" בין ארה"ב לבין יפן, שהגביל את כניסת הפועלים היפנים לארה"ב. הותרה כניסה רק לנשים וכלות של הפועלים היפנים שכבר חיו בארה"ב, וכך נולדה התופעה של "כלות תמונה". עבור גברים רווקים עניים, שממילא היו מתחתנים בשידוך לו נשארו לחיות ביפן, הדרך הפרקטית היחידה להתחתן הייתה להזמין, בתיווך קרוביו, כלה מיפן. כפי שניתן לצפות לא כל הזיווגים היו מוצלחים ומאושרים, אך מטבע הדברים חלקם הצליחו, והקהילות היפניות התבססו וגדלו, ולקראת שנות ה-20 משפחות רבות החליפו את חיי הנדודים בין חוות של מעסיקיהם הלבנים, לחיי קבע בחוות משלהם או בקהילות עירוניות.

למרות התערותם החלקית של היפנים, ובמיוחד של הדור השני, בחברה האמריקאית, פרוץ מלחמת העולם השניה הביא להיסטריה המונית ופחד בלתי מבוסס מצד האוכלוסייה הלבנה כלפי המהגרים היפנים (שום דבר, כמובן, לא השתנה, כפי שאפשר לראות בהתפרצות הגזענות, בהעברת חוקים נוגדי זכויות אדם ומעצרים חסרי בסיס של מי שנראה מעט "ערבי" אחרי 9/11). ב-19 בפברואר 1942 חתם רוזוולט על צו נשיאותי 9066, שהורה על כליאתם של 120 אלף יפנים-אמריקאים מהחוף המערבי במחנות ריכוז מיוחדים. כשני שליש מאלה שנכלאו היו בעלי אזרחות אמריקאית. מעולם לא הוכחה מעורבותו של אף יפני-אמריקאי בפעילות ריגול או חבלה כלשהי.

עלילת הבודהה בעליית הגג מתרחשת בין שתי מלחמות עולם, והיא מחולקת לשמונה פרקים, פרקי חיים של הנשים היפניות בארה"ב. ארבעת הפרקים הראשונים מוקדשים להגעתן והתאקלמותן של הנשים בארה"ב, ואלה גם הפרקים החזקים והמרגשים יותר. בשפה מאוד פשוטה, נטולת פתוס, מספרות הנשים היפניות את קורותיהן בארה"ב: הפגישה הראשונה עם הבעל המיועד, לעיתים מוצלחת ולעיתים קשה וכואבת, החיים המשותפים בתנאים מחפירים, העבודה הקשה, שיחד עם תסכול והתפכחות מחלומות, מביאים להתהדקות יחסים עם הבעלים ולתחושה הולכת וגוברת של שיתוף גורל. ארבעת הפרקים הבאים מתארים את ההתבססות בארה"ב, גידול הילדים, שמעדיפים לדבר באנגלית ומתביישים בהוריהם הכפריים, שדוברים אנגלית קלוקלת, והסלמה בגילויי הגזענות כלפי היפנים עם התגברות המתיחות בין יפן לארה"ב ובמיוחד אחרי התקיפה היפנית בפרל הרבור, אף על פי שאירועים היסטוריים כלל לא מוזכרים בספר. חווית המהגר הרגילה, המתחילה מעבודה קשה, תלאות וחוסר הבנה והממשיכה בהתבססות ובתחילת התערותו של הדור השני של המהגרים בחיי הקהילה, נקטעת בהפיכתם של יפנים בתודעה הציבורית לבוגדים, ללא כל צידוק אמתי.

נקודת החוזק של הספר היא יכולתה של אוטסוקה, לפחות בחלקו הראשון של הספר, להעביר במספר מועט של מילים את עוצמת החוויה של המהגרות בארץ זרה, את הרגעים הקטנים שבלי להיות מלודרמטיים, מהווים את הדרמה של החיים, את מגוון החוויות השונות, את מסלולי החיים השונים של בני אדם. ראיתי כמה ביקורות השמות דגש על החוויה השלילית של הנשים ועל הניצול שלהן בידי בעליהן היפניים ומעסיקיהן, אבל לי נדמה שמה שיפה בספר הזה, הוא דווקא יכולתה של אוטסוקה להראות את המציאות במלוא מורכבותה וגיוונה. עם זאת, בחלק השני של הספר, כשהדגש עבר מהתאקלמותן של הנשים בארה"ב לגאותה של הגזענות שהובילה בסופו של דבר להיסטריה ההמונית ולכליאתם של היפנים, נראה שרצונה של הסופרת להעביר את עוצמת חוסר ההגינות וחוסר האנושיות של ההתרחשויות, פגעה בעידון התיאור. הפרק השביעי, המתאר את עזיבתם של היפנים למחנות הריכוז, נקרא יותר כמו רשימה תיאורית מתמשכת, אף על פי שלכאורה נכתב באותה טכניקה, של תיאור הפרטים בתוך התמונה הכוללת. והפרק האחרון, שמסופר מנקודת מבטם של האמריקאים שנותרו מאחור, נראה מאולץ במיוחד, כאילו הסופרת פחדה שהקוראים לא יבינו את המסר ואת הפתוס, ולמעשה שמטה את סיפורן של הנשים היפניות, עמו התחילה, מפיהן והעבירה אותו לפיהם של האמריקאים (ואמריקאיות).

שני הפרקים האחרונים, לפי דעתי, פגעו בעידון התיאור ובכך פגעו ברגש הנובע מסיפורן של הנשים. ובכל זאת, נראה לי שזה ספר חשוב ומעניין לקרוא, משום שהוא מספר גם את החוויה האוניברסלית של המהגר בארץ זרה, וגם את הסיפור של הנשים היפניות בארה"ב, הנעלם לרוב מדפי ההיסטוריה ומהתודעה.

*הביקורת מבוססת על המקור ולא על התרגום לעברית.

ביקורת על הספר ב"הארץ"
ראיון עם ג'ולי אוטסוקה ב-ynet

—————————-
מחברת: ג'ולי אוטסוקה
כותרת בעברית: הבודהה בעליית הגג
כותרת במקור: The Buddha in the Attic
הוצאה: פן וידיעות ספרים, 2012
תרגום: רחל פן
מספר עמודים: 138

מודעות פרסומת

4 תגובות ל-“הבודהה בעליית הגג/ ג'ולי אוטסוקה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אירית,
    תודה על הביקורת היסודית. מעניין לציין שהספר הזה הוא חלק ממה שניתן לתאר כגל או מגמה של כתיבת ספרים על ידי נשים אמריקאיות (וקנדיות) ממוצא יפני, שמגלות את שורשי משפחתן, לרוב דרך מגע עם דור הסבתא (וכפי שאת מציינת, סיפוריהן אופיניים לצאצאי מהגרים בכל מקום וזמן); ביניהם התפרסמו בעברית: הירומי גוטו, מקהלת פטריות (זמורה ביתן); מאקו יושיקאווה, מאה דרכים ועוד אחת (מחברות לספרות); רות ל. אוזקי, שנת הבשרים שלי (עם עובד); רורי פילגרים, הדגים של ימת סטו (מחברות לספרות), ואולי שכחתי עוד כמה. לעניין כליאת האזרחים היפנים באמריקה במהלך מלחמת העולם השניה זכורים גם הסרט "בואו לראות את גן עדן", הספר והסרט "שלג יורד על ארזים", ועוד.
    דורון

    • תודה רבה, דורון!
      באמת שמתי לב למגמה הזאת (עוד מאז פרסום אובאסן של ג'וי קוגאווה, שדווקא לא תורגם לעברית וחבל). לא הכרתי את רורי פילגרים, אבל אני שמחה לראות שיש בעברית מגוון ספרים מתורגמים שאפשר לקרוא בנושא.

  2. תודה, נשמע מעניין.
    מזכיר את "שלג יורד על הארזים", ספר חזק ונוגע ללב.
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2485787

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s