מישימה יוקיאו (14 בינואר 1925 – 25 בנומבר 1970)

היום לפני 42 שנים מישימה יוקיאו (שבטעות אייתו את שמו בעברית יוקיו, בגלל האיות באנגלית Yukio, שמבוטא למעשה yu-ki-o), סופר, משורר, מחזאי, שחקן ובמאי, שהיה מועמד שלוש פעמים לפרס נובל לספרות, יצא עם ארבעה חברים נוספים מ"אגודת המגן", אותה הקים  שנתיים קודם לכן, אל מפקדת פיקוד מזרח של צבא ההגנה של יפן. הם הגיעו כאורחיו של מפקד המפקדה, אך כאשר נכנסו למשרדו, הם נעלו וביצרו אותו ואת המפקד קשרו לכיסא. לאחר מכן, מישימה יצא למפרסת והחל לשאת נאום בפני החיילים שהתקבצו ברחבה ודרשו לשחרר את מפקדם. בנאומו ביקש מישימה להצית רגשות לאומיים ולפעול למען החזרת כבודו ומעמדו של הקיסר, אך נענה רק בקריאות בוז (ראו כאן סרטון עם נאומו האחרון של מישימה). הוא קיצר את נאומו ונכנס בחזרה למשרדו של מפקד פיקוד מזרח, ושם אל מול עיניו ביצע ספוקו (ריטוש בטן) לפי המסורת של הסמוראים. מוריטה מסקאצו, חבר "אגודת המגן", היה אמור לשמש כעוזרו של מישימה בטקס מבעית זה ולערוף את ראשו (תפקיד המכונה kaishakunin), אך לא הצליח לעמוד במשימה שהוטלה עליו ולאחר מספר ניסיונות כושלים העביר את החרב לקוגה הירויאסו שסיים את ייסוריו של מי שהפך לאדם האחרון ביפן שביצע ספוקו. מוריטה ביצע ספוקו מיד אחרי לכתו של המנהיג שלו והיה זה שוב קוגה שסייע לו.

מישימה על מרפסת המפקדה

מישימה היה המחזאי והבמאי של החיים שלו וגם השחקן הראשי. ב-45 שנות חייו הקצרים הוא הספיק לכתוב 40 רומנים, 18 מחזות, 20 אוספים של סיפורים קצרים ו-20 אוספים של מאמרים שונים. הוא חשש לגורלה של המסורת והרוח היפנית וביקש להגן עליה מפני השפעות מערביות, אך היה גם בקיא מאוד בספרות מערבית ובין היוצרים האהובים עליו היו ריינר מריה רילקה ואוסקר וויילד. הוא גר בוילה בסגנון איטלקי, מלאה בחפצי בארוק, שלח את אשתו לשיעורי בישול מערבי ומאוד נהנה לשוחח עם התקשורת המערבית. הוא ביכה על אובדן התהילה של הצבא היפני ואף הקים צבא פרטי משלו, אך כאשר קיבל צו גיוס בתחילת מלחמת האוקיינוס השקט, הוא זייף תסמיני שחפת (או הניח לרופא לטעות ולחשוב שהוא חולה) ולא נלחם יום אחד בחייו. כמו כל אדם מורכב ומוכשר במיוחד, כל חייו עסק מישימה ביישוב סתירות פנימיות: התשוקה לחיים מול התשוקה למוות, הפיזי מול האינטלקטואלי, עוצמה מול חולשה, יופי מול כיעור, טוהר מול טומאה, מזרח מול מערב.

מישימה בכניסה לביתו

מישימה בביתו

מישימה נולד בטוקיו בשם היראוקה קימיטקה (Hiraoka Kimitake). אביו של מישימה היה היראוקה אזוסה, פקיד ממשלתי ואמו היראוקה (האשי) שיזואה, בתו של מנהל בית ספר בטוקיו, אך האדם החשוב בחייו של מישימה בילדותו הייתה סבתו מצד אביו, היראוקה (נגאי) נאצוּ, בביתה גרו הוריו של מישימה בעת לידתו. נאצו, בת למשפחה מהאריסטוקרטיה הסמוראית נישאה להיראוקה ג'וֹטארוֹ, אדם ממוצא של איכרים, אשר בזמן התהפוכות בתקופת מייג'י פילס את דרכו אל מעמד של פקיד ממשלתי. למרות המעמד הרם שהצליח לרכוש ג'וטארו, נאצו מעולם לא הצליחה להשלים עם המוצא הצנוע של בעלה ונשארה מקובעת על מוצאה האצילי. כשמישימה  היה בן פחות מחודשיים, נאצו דרשה שהילד יבוא לגור איתה בקומה השנייה, בעוד הוריו יישארו לגור בקומה הראשונה. שיזואה הורשתה לראות את בנה רק בזמני האכלה וגם זאת תחת השגחתה הקפדנית של הסבתא, והילד עצמו לא הורשה לשחק עם בנים בני גילו, משום שסבתו סברה כי הם גסים מדי עבור נכדה האצילי. כך הילד, שהתגלה כחולני, גדל בתוך קוטלי הבית עם שלוש בנות דודות בלבד ששימשו לו לחברה. בגיל 6 מישימה החל ללמוד בבית ספר לילדים ממשפחות מיוחסות – גקושואין (gakushuin), אך התקשה להשתלב בין התלמידים וחש רגשי נחיתות בגלל מראהו הצנום והחולני והיעדר קישורים חברתיים.

אפריל 1931, מישימה תלמיד כיתה א' בגקושואין

רק בשנת 1937, כשבריאותה של סבתו הידרדרה מאוד, חזר קימיטקה בן ה-12 לגור עם הוריו, אך כעת, במקום סבתו הדומיננטית, בעלת רעיונות החינוך המוזרים שהרחיקו אותו מ"עיסוקים הראויים לבנים", נפל הילד בידיו של אביו, שביקש להפוך אותו ל"גבר גבר". בשלב זה משיכתו של קימיטקה לספרות הייתה ברורה, והוא כבר החל לכתוב שירים וסיפורים קצרים, אך אביו ראה בכך עיסוק נשי.  עם זאת, כישרונו של קימיטקה היה ברור מאוד, והמורים עודדו אותו, ואף שלחו את הנובלה הראשונה שלו לכתב עת ספרותי, וזאת גם הייתה הפעם הראשונה בה השתמש בשם העט מישימה יוקיאו. בסיום לימודיו מישימה הוזמן לארמון הקיסרי וקיבל מהקיסר שעון כסף, כהכרה על הישגיו בתחום הספרותי.

ספטמבר 1944, מישימה עם המתנה מהקיסר

חודש לאחר סיום לימודיו, באוקטובר 1944, יצא לאור אוסף הסיפורים הראשון שלו,  ושבוע בלבד לאחר שהספר יצא לאור מישימה החל את לימודיו כסטודנט למשפטים באוניברסיטת טוקיו. אביו עדיין לא היה מוכן לשמוע על לימודי ספרות, ודרש מבנו להפסיק את העיסוק בכתיבה. ב-1947 הוא סיים את לימודיו ואף התחיל לעבוד במשרד המשפטים, אך עזב את משרתו אחרי תשעה חודשים בלבד, משום שלא הצליח לשלב בין עבודה במשרד ביום לבין כתיבה קדחתנית בלילה. מאז הוא הקדיש את חייו לאומנותו.בשנת 1949 יצא לאור הרומן וידוי המסכה (仮面の告白 Kamen no Kokuhaku), המבוסס על ילדותו ושנות התבגרותו של מישימה, והיצירה הביאה לו את ההכרה והפרסום להם השתוקק. יש האומרים כי הרמזים (לא דקים במיוחד) לנטייתו המינית של מישימה שיחקו תפקיד משמעותי בהפיכת ספרו לסנסציה מיידית. מישימה חזר לנושא של הומוסקסואליות ברומן הצבע האסור (禁色 Kinji) שהתפרסם בשני חלקים בשנים 1951 ו-1953. למילה "צבע" ביפנית יש גם משמעות מטאפורית של מיניות וכך משמעותו של שם הרומן היא "מיניות אסורה", וגיבור הסיפור הוא צעיר יפיפייה, שחצן וגיי, השובר את לבם של כל הגברים הנקרים בדרכו וגם של כל הנשים (כמעט) הנקרות בדרכו. יופיו ודרכיו אף מביאות להתאבדותו של הסופר המזדקן הפורש עליו את חסותו בתחילת הרומן והמנסה לתמרן אותו, אך במהרה מאבד עליו שליטה. הספר הוא פחות דיון בנטייה מינית ויותר דיון ביופי מול כיעור ונעורים מול זקנה, נושאים בהם מישימה עסק רבות ביצירותיו הבאות, אך אין ספק שהנטייה המינית של הגיבור משכה אליה תשומת לב רבה. נטייתו המינית של מישימה נידונה (בעבר ובהווה) באינספור מאמרים וספרים ומהווה מוקד משיכה סנסציוני, אך נראה לי מעידה יותר על הכותבים מאשר על מישימה עצמו. אין ספק שהיבט זה של זהותו היה לעוד אחד ממוקדי המתח והשניוּת באישיות, אבל כל פעם מדהים מחדש לקרוא עוד ספר או מאמר המבקש לדון בילדותו המוקדמת של מישימה כמעצבת את זהותו המינית או ניתוח פסיכואנליטי של יצירותיו של מישימה (ושל מישימה עצמו) בחיפוש אחר מקורות ההומוסקסואליות שלו.

מישימה כהקדוש סבסטיאן, מתוך סדרת תמונות barakei (ייסורים בוורדים) שצולמה בשנים 1961-1962 על ידי הצלם Eikoh Hosoe. דיוקנו של הקדוש סבסטיאן פרי מכחולו של Guido Reni מעורר מינית את הגיבור של וידוי המסכה של מישימה. (על הפיכתו של הקדוש סבסטיאן לסמל הומואסקסואלי ניתן לקרוא כאן)

ב-1951 מישימה יצא לראות את העולם וביקר בסן פרנסיסקו, ניו-יורק, ברזיל ויוון, ובשובו פרסם את הרומן  געש הים (潮騒 Shiosai), המתאר סיפור של אהבה וקנאה (הפעם הטרוסקסואלית לחלוטין) בכפר דייגים קטן, והוא הפך לרומן הראשון שלו שתורגם לאנגלית (ההוצאה לאור בה פורסם הספר לא רצתה שהספר "ההומוסקסואלי" יהיה ספר הביכורים של מישימה באנגלית ובחרה ספר עם עלילה קונבנציונאלית יותר). גם בחייו האישיים מישימה בחר, לפחות למראית עין, לנהוג כמקובל בחברה, ולאחר קשר קצר עם מיצ'יקו שודה (Shōda Michiko), מי שידועה היום כקיסרית מיצ'יקו, ב-1958 נשא לאישה את סוגיאמה יוקו (Sugiyama Yoko), לא לפני ששרף את כל יומניו שכתב עד אז. לזוג נולדו שני ילדים – נוֹריקוֹ, שנולדה ב-1959 ואיצ'ירוֹ שנולד ב-1962.

11 ביוני 1958, חתונה של מישימה יוקיאו וסוגיאמה יוקו

מתחילת שנות החמישים מישימה עסק יותר ויותר בפיתוח גוף. הוא התחיל מאגרוף ועבר לבודי-בילדינג. כשהתחתן עם יוקו, ביקש להבהיר לה כי יש שני דברים שהוא לא מוכן שתתערב בהם: הכתיבה שלו ופיתוח הגוף (לדעתה, העיסוק שלו בכך היה מוגזם). ב-1968 הוא פרסם ספר שמש ופלדה בו הוא מתאר את העיסוק שלו בספורט ואת המשטר הקפדני של הרמת משקולות, אימון באגרוף ובקנדוֹ שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלו. מישימה מדבר על השינוי שחל בו מאז נעוריו, ועל הקונפילקט שהוא חש בין עיסוקו במילים ובפעילות אינטלקטואלית לבין הצורך שלו בעשייה גופנית ממש. בעודי כותבת את זה, נזכרתי בספר של מורקמי על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה ועל האובססיה ההולכת וגוברת של הנ"ל לספורט זה. לא קראתי את הספר, אלא רק מספר ראיונות עם מורקמי ומאמרים שנכתבו אחרי יציאתו של הספר לאור, אבל אולי יש כאן נקודת השוואה מעניינת בין תפיסת הפיזי והאינטלקטואלי אצל הסופרים. אולי גם אפשר לבחון את העניין לאור האמירה 文武両道  bunbu ryōdō (דרך המכחול והחרב חד המה [תרגום די חופשי]), שהתפתחה כתיאור של הסמוראי הראוי, המסוגל לאחוז במכחול הכתיבה באותה דרך כפי שהוא מסוגל לאחוז בחרב.

מישימה האוחז בחרב

אין ספק שמישימה ידע לאחוז בחרב, ואין ספק כי האמירה bunbu ryōdō הייתה מוכרת למי שהלך והעמיק עם השנים בפנטזיה על תרבות הסמוראים שהלכה ואיננה. מישימה מואשם פעמים רבות בלאומנות קיצונית ובהאדרת הקיסר ולפיכך בהאדרת הלוחמנות והתוקפנות היפנית במלחמת העולם השנייה, אך לי נדמה שעיסוקו בסמוראים והתבטאויותיו בנוגע לקיסר לא היו אלא שיקוף של עולמו הפנימי והיו לחלק מהתדמית והמיתוס האישי שלו. כשאנחנו מדברים על משהו, על כל דבר שהוא, אנחנו בדרך כלל מדברים על עצמנו, מנסים לפתור או ליישב משהו בתוך עצמנו וזו הייתה דרכו של מישימה. בפועל, כשנקרא להילחם במלחמה אמיתית הוא נמנע מלעשות כן, וב-1955 סיפר כך על תחושותיו לגבי סיום המלחמה:

Japan's defeat was not a matter of particular regret for me. A far more sorrowful incident was my sister Mitsuko's death a few months later. I loved my sister. I loved her to an inexplicable degree.[1]

נדמה לי שמישימה היה עסוק יותר בעצמו ובעולמו הפנימי מאשר ביפן ובמה שקורה בה. הוא דאג להמציא ולהנכיח את עצמו, חיפש את משמעות החיים (והמוות) באופן מאוד אישי, ועשה זאת דרך המיתוס של הלוחם היפני, אותו ביקש שוב להוציא מהבוידם, ביפן שהתאמצה מאוד להיות הכי פציפיסטית שאפשר.

פעמים רבות, כשמדברים על הלאומנות של מישימה, מביאים כדוגמא את הסיפור שלו "אהבת מולדת". איך אפשר שלא? סיפור שמספר על קצין יפני צעיר המבצע ספוקו לאחר ניסיון כושל של הפיכה צבאית שנעשתה בשם הקיסר הרי חייב לדבר על לאומנות קיצונית. אבל הסיפור, אף כי מבוסס על אירוע אמיתי בו ביקשו קצינים צעירים בצבא יפן לבצע הפיכה בשם הקיסר, הוא בעצם כולו שיר הלל למוות שאיננו במערכה, למוות טהור ויפה שאינו קשור בשום אופן למציאות. גיבור הסיפור, סגן טקיאמה, לא היה שותף לתוכנית המרד ולא היה לו כל עניין בו. הוא מחליט להתאבד לאחר שהמרד נכשל, והוא, כמי שלא השתתף במרד אמור להשתתף בהוצאה להורג של אלה שהשתתפו. הוא לא מתאבד משום שחש כי אכזב את הקיסר או את מי מחבריו, הוא מת כי הוא לא רוצה להישמע לפקודה המורה עליו להוציא להורג את חבריו. אפשר לאפיין את הדילמה שלו כדילמת גירי (חובה, במקרה זה לקיסר) לבין נינג'ו (רגש, במקרה זה כלפי חבריו) קלאסית, אבל למעשה כל הסיפור הוא רק תפאורה לטקס ההתאבדות. המוות הראוי הוא מוות פרטי כשהסיבות למוות היינן זניחות, ובמובן זה מאוד מתאים המשפט מתוך האגאקורה (הנסתר בעלים) של ימאמוטו צונטומו (ספר אותו מישימה הכיר היטב ואף כתב עליו פרשנות):

The Way of the Samurai is found in death. When it comes to either/or, there is only the quick choice of death. It is not particularly difficult. Be determined and advance. To say that dying without reaching one's aim is to die a dog's death is the frivolous way of sophisticates. When pressed with the choice of life or death, it is not necessary to gain one's aim.[2]

מישימה לא התאבד משום שההפיכה שלו לא הצליחה, אלא ניסה לעשות הפיכה כדי שיווצר מצב בו יוכל לבחור במוות. אולי חשש לסיים את חייו כמו ימאמוטו – על מחצלת, בשיבה טובה. כך,  אפשר לראות את "אהבת מולדת", סיפור שנכתב ב-1960, כאחת מהחזרות (מישימה לא רק כתב, אלא גם שיחק בסצנות של ספוקו בסרטים) שעשה מישימה לפני המוות שלו ב-1970, יותר מאשר כביטוי עמדה פוליטית כלשהי או הבעת דעה בנוגע למעמד הקיסר ביפן.

מישימה כסגן טקאיאמה ב"אהבת מולדת" (לצדו Yoshiko Tsuruoka בתפקיד רייקו, אשתו של סגן טקאיאמה המלווה אותו במותו). מי שרוצה לראות את הסרט והמחזה מוחשית של ספוקו לא מפחידה אותו, מוזמן לכאן)

היצירה האחרונה של מישימה היא שיר טנקה (שיר בן 31 הברות בקצב של 5-7-5-7-7) שכתב ב-23 בנובמבר 1970:

散るをいとふ 世にも人にも 先駆けて 散るこそ花と 吹く小夜嵐
Chiru wo itou yo ni mo hito ni mo sakigakete chiru koso hana to fuku sayoarashi.

טבעם של הפרחים הוא ליפול
לפני העולם ולפני האדם
המתעב את הנפילה
נושבת רוח סערה לילית

chiru הוא פועל המשמש גם לנשירת פרחים וגם לתיאור מוות (הירואי/נוגה/בטרם עת). כך ניתן להבין את השיר כ"הפרחים הם הראשונים לנשור, על אפם ועל חמתם של בני האדם שלא אוהבים כשהפרחים נושרים" או "הפרחים (שיכולים להיות גם דימוי לבני אדם מסוימים) נושרים לפני כל אותם אלה המתעבים את המוות. הפרחים הם כמובן פרחי סקורה, שהם עצמם הפכו לדימוי רווח לחיילים אמיצים שמתו בעודם צעירים. הייתכן שמישימה מדמה את עצמו לפרח סקורה?

השיר נחשב לשיר המוות של מישימה (辞世 jisei, שיר שלפי המוסרת כתבו אנשים לפני שעמדו להתאבד או ידעו כי מותם קרוב).שיר נוסף, שחיבר מישימה ביולי של אותה שנה נחשב גם הוא כשיר המוות שלו:

益荒男が たばさむ太刀の 鞘鳴りに 幾とせ耐へし 今日の初霜
Masurao ga Tabasamu tachi no sayanari ni Ikutose taete Kyo no hatsushimo

הגיבורים
נשאו זמן רב
את קול החרבות בנדנים
היום הוא
יום הצינה הראשון השנה

בבוקר, לפני שיצא מהבית, הניח מישימה פתק על שולחן הכתיבה שלו. בפתק היה כתוב:

限りある命ならば永遠に生きたい。三島由紀夫。
Kagiri aru inochi naraba eien ni ikitai. Mishima Yukio.

"חיי האדם מוגבלים הם, ואילו אני רוצה לחיות לנצח. מישימה יוקיאו"

נראה שלפחות בינתיים משאלתו מתגשמת. היצירות שלו, והוא בתוכן, ממשיכות לחיות.

יצירות של מישימה בעברית (בנוסף ל"אהבת מולדת"):
מישימה, יוקיו. לאחר המשתה. ספריית פועלים, 1983 (מאנגלית: אביבה גור)
מישימה, יוקיו. המלח שחטא לים. כתר, 1986 (מאנגלית: שושנה צינגל)
מישימה, יוקיו. מקדש הזהב. ספריית פועלים, 2007 (מיפנית: עינת קופר)

הערות

[1] ציטוט מהביוגרפיה של מישימה:
Nathan, John. Mishima: A Biography. Da Capo Press, 2000. p 78
[2] Yamamoto, Tsunetomo. Hagakure: The Book of The Samurai. Random House, 2002, p.3

התרגומים של השירים הם שלי (מאוד חששתי לתרגם שירים של מישימה, אבל בגלל שאני לא מכירה תרגום שלהם לעברית, החלטתי לנסות את ידי).

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“מישימה יוקיאו (14 בינואר 1925 – 25 בנומבר 1970)

  1. תודה! הוא אחד הסופרים האהובים עליי 🙂

  2. תודה תודה על שאת משכילה אותי. כל הבלוג שלך מעניין ביותר

  3. פינגבק: סיאקה מוראטה "נישואים נקיים" | יפן מונוגטארי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s